נודע ביהודה/תניינא/יורה דעה/קנו
נודע ביהודה 
תניינא יורה דעה קנו
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
הובא לפני פסקו של אדם גדול ורב מובהק ומומחה הוא כבוד הרב הגאון המפורסם מו"ה מאיר נר"ו אב"ד ור"מ דק"ק פ"ב. ושורש פסקו זה לסתור פסק אחד של איזה מורה בעסקי ממון מה שנפל מחלוקת בין הגבאי צדקה שבעיר ובין בני העיר. והמורה הראשון לא די שפסק לאבד ממונו של הגבאי המגיע לו לפי חשבונו מקופה של צדקה אלא שגם פסק לחייב הגבאי לשלם מכיסו תביעות שתבעו ממנו בני העיר. והגאון מו"ה מאיר הנ"ל לבש קנאת התורה והוציא הדין לאמתו לחייב את בני העיר ולזכות את הגבאי כדת של תורה ובירר טעותיו של המורה הראשון בכל פרט ופרט:
והנה דברי הגאון הנ"ל אין צריכין חיזוק כי רב מומחה ורב מובהק הוא אך ענותנותו של הגאון שכתב אגרת מיוחד להשואל אותו שיראה הפסק שלו לפני ולשאול את פי מה אני אומר בדבר זה ולעשות רצון צדיק חפצתי ועיינתי בפסק של המורה הראשון דהיינו העתק ממנו ולא ידעתי אכנהו כי לא נזכר שמו של המורה הראשון בפסקו של הגאון הנ"ל ועיינתי גם בהשגות שהשיג הגאון הנ"ל על פסקו של המורה הראשון וראיתי כי צדקו דברי הגאון מו"ה מאיר הנ"ל בכל דבריו:
ראשית מ"ש הגאון הנ"ל שבכל הטענות ותביעות לא מצא דבר שיגרום איבוד נאמנותו של הגבאי שיוגרע דינו לענין נאמנות משארי גבאי צדקה שבישראל, יפה כתב ובפרט באותן שלש שנים שנכתבו החשבונות כבר בפנקס וכן באותן ששה שבועות שמן חצי אלול תקל"ג עד ר"ח חשון תקל"ד שנתמנה מחדש לגבאי ואף אם באנו לדון על השנים שאחר אותן שלש שנים אבל באותן שלש שנים ובאותן ששה שבועות אין בדבר שום ספק שנאמן בחשבנותיו ככל גבאי צדקה. ולא אאריך בפרט זה כיון שגם המורה הראשון כתב בראשית פסקו שלא באלה חפצו להכניס ראשו בעיקר התמנות שלו שלא להאמין לו כלל בכל הוצאותיו כו' ולכן האריכות בזה ללא צורך. ולכן לא ידעתי על מה סמך המורה הראשון אח"כ בפסקו לאבד זכות הגבאי בחשבון של אותן שלש שנים הנכתבים בפנקסו. ואם בני עירו טוענים כנגדו כמה תביעות בשנים שאחר כן ועלה על דעת המורה לאבד זכות הגבאי ע"פ אותן תביעות שתובעים בני עירו על השנים הנותרות ויצא זה בזה. והנה הגאון מפ"ב כתב שטענת יש לי כנגדו הוא רק מטעם מגו דלהד"ם וכאן ליכא מגו דלהד"ם שהרי הגבאי יש לו נאמנות על אותן שלש שנים ע"כ דברי הגאון. ובזה יש לפקפק דמדוע לא מהימני במגו דפרעתיך ואטו בשביל נאמנות הגבאי על חשבונותיו לא יוכלו בני העיר לומר פרענו לך אח"כ. אבל באמת לא נשען הגאון על סברא זו רק אגב גררא ועיקר סמיכות שלו הוא שאין בני העיר טוענים בשום טענה טענת ברי נגד הגבאי וכמבואר בסימן ע"ה בסמ"ע ס"ק י"ז ובש"ך ס"ק כ"א ובאמת לא נמצא בטענות בני העיר על הגבאי שום טענת ברי רק אומדנות המוכיחות והגבאי השיב על כולם ואף אם המצא ימצא באיזה טענה שהביאו בני העיר עד המעיד נגד הגבאי מ"מ כיון שאין בני העיר טוענין ברי רק ע"פ העד לא היה העד פועל רק לחייב הגבאי שבועת התורה להכחיש העד אבל לא להפסיד הלבאי החוב המגיע לו בפנקס החשבונות שכיון שהם עצמם אין להם טענת ודאי שיש להם אצל הגבאי בבירור איזה חוב הא למה הדבר דומה לאומר מנה לי בידך שהלויתיך והרי עדים שהלויתיך והלה טוען איני יודע אם פרעתיך או אפילו ליכא עדים כלל וזה אינו כופר בעיקר ההלואה אבל טוען איני יודע אם פרעתיך שחייב לשלם אף שמביא עד אחד המעיד שפרעו אין העד פוטרו מתשלומין אבל העד גורם לחייב התובע שבועה להכחיש העד והלוה חייב לשלם אפילו במלוה על פה והדבר מבואר בסימן קכ"א סעיף ט' בש"ך ס"ק נ"ד שכתב י"א דמהני בב' עדים לפטרו מממון ובעד אחד להזקיקו שבועה דאורייתא כדבסמוך ע"ש בש"ך. וכל זה מיירי אפילו במלוה על פה דהרי אח"כ בעמד מרחוק כו' כתב הש"ך דין זה בעל כרחו צריך לפרש במלוה בשטר דאם לא כן אפילו ליכא שום עד הלוה נשבע ונפטר ע"ש בש"ך. משמע דדין הקדום דהיינו בהאמינו הלוה מיירי אפילו במלוה על פה דכיון שאין הלוה עצמו יכול לטעון ברי חייב לשלם. ואפילו לפי מ"ש הש"ך בסי' ע"ה ס"ק פ"ג בסופו שכתב יש ללמוד מכאן מי שהלוה לחבירו על המשכון כו' מ"מ היינו אם הקהל היה כותבים הרשאה להעד וגם בזה אינו דומה להך דש"ך ששם זה המוחזק הוא מוחזק בלא עדים ונאמן במגו דלהד"ם ועתה נותן כל כח שיש לו בהרשאה לקרובו אבל כאן אין הקהל יכולים לומר להד"ם מחמת נאמנותו של הגבאי על מ"ש בפנקס. וגם על גוף דינו של הש"ך כבר השגתי וכתבתי זה שנים רבות על הגליון של הש"ך שלי שדבריו תמוהים * [הגה"ה מבן המחבר עיין בספר דגול מרבבה בסי' ע"ה ס"ק פ"ג מה שכתב על הש"ך שם:] ואין כאן מקום להאריך דבלא הרשאה כתב הש"ך עצמו דלא מהני וכיון שלא מצאתי בכל טענות הקהל שום טענת ברי הרי הגבאי נשבע על טענות שלהם וגובה חובו המבואר בפנקס:
ואמנם מה שכתב המורה הראשון להפסיד להגבאי חובו הנכתב בפנקס כיון שהגבאי מסר בחשבון תקל"ד להגבאים החדשים ה' זהובים שנשארו בידו מהכנסות העודפות על הוצאות באותן ששה שבועות שהיה גבאי מחדש ואם איתא שמגיע לו חובו הנכתב בפנקס למה לא עכב אותן ה' זהובים על חובו. בזה צדקו לכאורה דברי המורה. ומה שכתב הגאון אב"ד דק"ק פ"ב דמשום הוכחה גרועה כזו לא איבד חוב הכתוב בפנקס, אני תמה וכי עדיף כח הפינקס יותר מכח שטר חוב גמור והלא יש כח בהורחה זו לאבד כח וזכות השטר שביד המלוה כמבואר בסימן פ"ה סוף סעיף ג' בהגה"ה ראובן שתבע משמעון לשלם לו והשיב שמעון הלא אתה פרעת לי בזה השבוע ולמה לא עכבת בחובך וראובן אומר האמנתיך נאמן במגו דלא פרעתי או במגו דלא הגיע זמני וביש ביד ראובן שטר מיירי כמבואר בש"ך ס"ק ח"י ואפ"ה דוקא מטעם מגו נאמן אבל בלא מגו לא מועיל כח השטר וא"כ בנדון דידן לא מיבעיא אם אין להגבאי מגו דמפסיד הגבאי חובו אלא אפילו יש לו מגו מ"מ כיון דאין בידו שטר גמור הוי מגו להוציא ומגו להוציא לא אמרינן כמבואר שם בכה"ג בהגהות ב"י אות וי"ו:
אבל הנלע"ד דאעפ"כ לא הפסיד הגבאי חובו מטעם הראשון שכתב הגאון הנ"ל כיון שכבר היה המחלוקת בעת ההיא בוער כאש בין הגבאי ובין הקהל והיתה ידם תקיפה לא רצה להתגרות על דבר מועט כזה נגד סך מרובה המגיע לו, ולא עוד אלא שאני אומר אף אם לא היה שום מחלוקת כלל ג"כ לא היה מפסיד דהרי באמת דין הנ"ל חידוש הוא במה שמצריך מגו ולמה לא יהיה נאמן בלא מגו ומה ריעותא יש בזה שפרע לו ולא החזיק לעצמו בפרעון חובו וכי אין זה דבר המצוי שאדם מלוה לחבירו ומה לי תחלת הלואה ומה לי סוף הלואה שמרחיב לו זמן פרעון ולא מצינו בגמרא רק אם הייתי חייב לך למה לוית ממני דהיינו שעשית עצמך עבד לוה וכן פירש"י בהדיא שלהי כתובות טעם זה משום דעבד לוה וכן אילו חייב אני למה מכרת השדה שזה אין דרך למכור שדהו כי אם מחמת דוחק אבל להלוות לחבירו לא מצינו בגמרא טענה זו לגריעותא. אך מה נעשה והדבר מבואר במרדכי שם פרק שני דייני וצריכין אנו לכוף ראשנו לקבל דברי הקדמונים אבל הבו דלא לוסיף עלה. והנה המרדכי שם דאיירי ביש שטר ביד ראובן כמפורש בדבריו שם בפירוש אם כן ע"כ מיירי מה שטען שמעון והלא פרעת לי בשבוע זו היינו שפרע לו ראובן עכ"פ כפי הסך שמגיע לראובן על שטרו באופן שהיה יכול ראובן אז להפרע כל החוב המגיע לו דאל"כ אלא שהסך שפרע ראובן לשמעון היה פחות מהסך שבשטר שביד ראובן א"כ שפיר עבד ראובן שפרע לו ולא קיבל זה בפרעון שטר שלו דא"כ היה פוגם שטרו והיה אח"כ צריך לישבע שבועת המשנה כדין הפוגם שטרו ואפילו אם היה כותב הפרעון ביני שיטי לא מהני אם היה שמעון מכחישו והיה טוען שכתב הפרעון בלא ידיעתו כמבואר בש"ך סימן פ"ד ס"ק ד', אלא ודאי דהמרדכי מיירי שפרעון היה כפי כל החוב המגיע לראובן. ולכן אני אומר הבו דלא לוסיף עלה וכל שאינו כפי סך החוב רק שפרע לו דבר מועט יכול לומר לא רציתי לקבל זה בפרעון על חובי שאין רצוני לקבל פרוטה פרוטה. ובלא"ה בנדון שלפנינו שכבר היה יד השררה יר"ה באמצע ונלקח הפינקס מיד הגבאי ונחתם בחותם השררה יר"ה בודאי לא היה כח ביד הגבאי לקבל שום פרעון מעצמו על חובו בלא הרמנא מהשררה יר"ה. באופן שפשוט בעיני שהגבאי לא הפסיד זכותו בזה:
זולת זה בכל התביעות שתבעו הקהל מהגבאי והגבאי הכחיש אותם יפה פסק הגאון מפ"ב שהגבאי ישבע על אותן התביעות ויפטר. ואני תמה מאד על המורה הראשון שפסק לחייב את הגבאי בתשלומין על מקצת התביעות ולו יהיה שהיה נחשב תשובת הגבאי על אותן הטענות לתשובה גרועה אעפ"כ תשלומין מאי עבידתייהו וכי יכולין אנחנו להוציא מעות ע"פ אומדן הדעת שלנו ודי להחמיר בעסק השבועה באיומים אבל לא לחייב מעות. ועוד הגע בעצמך אפילו היה להקהל עדים ברורים על מקצת תביעות אכתי איך נחייב הגבאי לשלם מכיסו ודי לנכות לו החוב שבפנקס ואף אם המורה הראשון נשען על מה שנתן ה' זהובים להגבאים החדשים ולא עכבם בחובו להודאה מ"מ די שהיה הודאה שבאותו זמן שמסר הה' זהובים אינו מגיע לו והיינו מטעם לפי שהוא חייב לקהל כנגד זה מחמת השנים שהיה אחר השלש שנים שבפנקס ודי אם היה המורה פוסק שלא יטול ולא יתן וגם בזה לא הייתי מסכים מטעם שכבר כתבתי שנתינת ה' זהובים אינן מגרעים כחו כלל וכנ"ל. ומה שכתב עוד המורה הראשון כיון שהגבאי עצמו טען דאס החוב ארויס וואקסט איזט דיא אורזאכע דאס החוב ניט מהקהל איזט בעצאהלט ווארדען רק מהצדקה. וכתב המורה כיון שבאמת שבאלו השנים וואו החוב הער רירן זאל איזט החזן מקופת הקהל בעצאהלט ווארדן כו'. וע"ז השיב הגאון מפ"ב שהגבאי יפה השיב שמעולם לא טען הגבאי שבאותו שנים איזט החזן מצדקה בעצאהלט ווארדן מאן ווירד אויך די ווערטר ניכט פינדן בטענות שלו אבל אמר דאס האורזאך דאס הצדקה אזו ניט קלעקליך גיוועזין איזט ווייל החזן מכיס הצדקה כו'. וכוונתו בשנים שלפני אלו השנים החזן מצדקה בעצאהלט ווארדן ודרך הצדקה מה שחסר בשנה זו תמלא בשנים הבאות והיה צריך הרבה בשנים הללו להשלים חסרון השנים הקודמות שהיה צורך הצדקה לשלם להחזן. ע"כ דברי הגאון מפ"ב להצדיק הגבאי בתשובתו. ויפה כתב, ולא עוד אלא שאני אומר ניתי ספר ונחזי שהרי הפינקס של השנים וואו החוב אהער רירן מונח ונראה אם העלה שם הגבאי בחשבון הוצאותיו פרעון החזן באותן שנים בודאי נתפס בשקרו אבל אם לא נזכר שם בחשבון הוצאות השנים הללו פרעון החזן א"כ הרי מבורר שלא כיון בטענותיו רק על השנים הקודמות שהרי לא יטעון הוא עצמו להכחיש דברי עצמו שכתב בפנקסו. באופן שכל דברי הגאון מפ"ב שרירין וקיימין. ואני תמה על המורה הראשון בכל פרטיו. ואולי משגה הוא ולא נחשד שום מורה אצלי להטות משפט גבר בזדון ובודאי שגגה היתה והמורה בעצמו אם הוא מורה לצדקה ראוי לו לסתור בעצמו פסק שלו ולצדקה תחשב לו ואין בזה שום העדר כבוד וכבר מצינו לגדולי ישראל שטעו וחזרו בהם ולשבח ולתהלה נחשב להם. והעושה שלום במרומיו יעשה שלום בין חכמי ישראל. דברי הכותב בקיצור מופלג כי האריכות ללא צורך ובפרט כי לא נשאלתי על זה מהצדדים ורק ע"פ בקשת הגאון מפ"ב להודיע דעתי נעניתי לו ועיינתי בכל הפרטים וכל כי הני מילי מעלייתא ליתאמרו משמיה של הגאון נר"ו ואפריין נמטי ליה. הכ"ד:
< הקודם · הבא >
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |