נודע ביהודה/תניינא/יורה דעה/נו
נודע ביהודה 
תניינא יורה דעה נו
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תשובה
שלום לכבוד האלוף הרבני המופלא מוה' יצחק סג"ל רב ומו"ץ בק"ק יאנקויא י"ץ:
מכתבו לא הגיע לידי עד תמול שלשום לא ידעתי איך נתעכב. והנה תוכן שאלתו שנשאל מעושי יי"ש שקורין קראמבאמבולי פערסקי ודומיהן ותוכן עשייתו שנותנין בתוך היורה בעת בישול היי"ש בשר נבילה או בשר שחוטה בלי הדחה ומליחה באופן שאז בודאי באותו הפעם ליכא ששים נגד הבשר אך אח"כ בעת עשיית ראזאליע שאז מוסיפין אל היי"ש כידוע אז יוכל להיות שבהצטרף הכל ביחד יש ששים נגד הבשר ואמנם על מה ולאיזה צורך הם נותנין הבשר לתוך היי"ש ומה פעולת הבשר למלאכה זו אומרים עושי היי"ש שהוא לעבורי קוטרא ולהפיג חריפות היי"ש. ונשאל מעלתו אם זהו מותר ליהודי לעשותו וכמו כן אם הדין שאסור לעשותו מה דין היי"ש הנעשה אצל נכרי אם הוא מותר לישראל לשתותו. זהו שורש שאלתו: והנה מה שפלפל מעלתו לומר שהבשר אינו מתבטל אפילו בששים כי אולי לטעמא עביד ליתן טעם בהיי"ש ומידי דלטעמא לא בטיל. ועוד פלפל כי הבשר ההוא מעמיד ודבר המעמיד אינו בטל אפילו באלף כיון שהבשר הוא אסור מצד עצמו. והנה דברים הללו אין בהם ממש כי מה שאמר שהבשר הוא מעמיד החוש מכחישו ואדרבה הבשר בא להחליש כח חוזק היי"ש ואף שבודאי נותן טעם וממתיקו מ"מ בשביל כך אינו מקרי מעמיד ואפילו בשמים שנותנים ליי"ש או לשאר דברים אף שבשמים העשוים לטעמא אינם בטלים אפילו באלף היינו משום שעשוים לטעם ומידי דעביד לטעמא לא בטיל ויבואר אח"כ בדברינו אבל אין החשיבות של הבשמים משום דבר המעמיד שאין הבשמים מעמידין כלל כי הדבר ההוא עשוי בלי הבשמים והבשמים נותנין בו חוזק יותר והיי"ש הוא חזק מצד עצמו והבשמים אפילו חוזק אין מוסיפין בהיי"ש אלא שחוזק הבשמים נרגשים ביי"ש והשותה מרגיש חוזק הבשמים ג"כ ולא נקרא מעמיד אלא שאור בעיסה שבלי השאור לא תתחמץ העיסה או עור הקיבה בחלב לעשות גבינה שהחלב מצד עצמו לא יקפא למיעבד גבינה ולכן האריכות בזה ללא צורך. וגם מה שרצה לומר שהבשר נקרא עביד לטעמא ג"כ אין צורך להשיב עליו ולדבריו הלא כל בשר עשוי ליתן טעם ברוטב ואם יפול מעט בשר נבילה או טריפה לקדירה גדולה של רוטב לדבריו לא יתבטל בששים. והנה טעה בעיקר הטעם למה דבר דעביד לטעמא לא בטל שהוא סבר שהוא מחמת חשיבותו וכמו בריה וחתיכה הראויה להתכבד אבל באמת אינו כן. אבל מה שאינו בטל אפילו באלף היינו דמסתמא יהיב טעמא אפילו באלף אבל אם בודאי אין מרגישין טעמו מותר אפילו עביד לטעמא וכן מפורש בסימן צ"ח סעיף ח' בהג"ה ובש"ך שם ס"ק כ"ח ובט"ז ס"ק י"א. ומעתה בשר ודאי שמן הסתם אינו נותן טעם ביותר מששים:
ואמנם מה שהביא דברי הרשב"א שהביא הב"י ביו"ד סוף סימן קל"ד שכל דבר שעיקרו כך לא בטל דבר זה צריכא עיונא. ונדבר כאן מגוף דינו של הרשב"א אשר באמת אריה שאג מי לא יירא מלהרים ראש נגד הרשב"א ובפרט שהראב"ד הוא מריה דהאי סברא והרשב"א מביאו אך אמינא הרי מצינו ג"כ עמודי עולם דלית להו הך סברא. וז"ל הר"ן בפ"ב דע"ז במשנה מפני מה אסרו גבינות הנכרים כו' והקשה הרב הרי"ן מיגאש כו' וניחא ליה אי משום בשר בחלב לא מיתסר אלא בנ"ט כו' ומשום קיבת נבילה נאסרה בכ"ש כיון דאוקמי קא מוקים כו' ולזה הסכים הרמב"ם תלמידו בפ"ג ממ"א מכלל דסבירא להו ז"ל דבאיסורין הללו הולכין אחר נ"ט אלא דהכא אסור משום דאוקמי קא מוקים אבל הראב"ד ז"ל כתב כו' ע"ש בר"י. וא"כ הרי לך הרמב"ם ורבו רבינו יוסף הלוי החולקין על סברת הראב"ד והרשב"א. וכיון שאפילו לדעת הראב"ד והרשב"א אין כאן איסור תורה שעיקר טעמיה שכל דבר שעיקרו כך חיישינן שמא יפרצו וכן מפורש במג"א סימן תמ"ב ס"ק א'. ואני תמה על המג"א שמשמעות דבריו שהוא כותב כן מסברא דנפשיה שהרשב"א מדרבנן קאמר. ובאמת הדבר מפורש בדברי הראב"ד והרשב"א וכיון שהוא מדרבנן כדאי הם הרי"ן מיגאש והרמב"ם לסמוך עליהם להקל. ולא עוד אלא שלפי הנראה הכריע המחבר בש"ע להקל שהרי מפלוגתא זו שבין הרמב"ם והרשב"א יצא מזה פלוגתא אחרת ביניהם אם מועיל הבישול לחמאה של נכרי דלהרמב"ם להאוסרים אותה מועיל בישול שאז שוב אין החלב בעין ובטל במיעוטו ולהרשב"א אינו מועיל דלשטתו אין מועיל בטול במעוטו וכמפורש בתה"ה בית שלישי תחלת שער ששי והב"י הביא פלוגתייהו בזה בסימן ק"א וכיון שפסק שם בש"ע סעיף ג' להתיר אם בישלה הרי הכריע כהרמב"ם ואולי לכך כתב שם בש"ע ובמקום שאין מנהג אם בישלה וגו'. והפר"ח באמת תמה שהרי ברמב"ם מבואר אפילו במקום שנוהגין איסור בחמאה מותר אם בישלה ולפי מ"ש ניחא דחשש קצת לדעת הרשב"א ולכך לא התיר רק במקום שאין מנהג לא להיתר ולא לאיסור:
ומ"ש מעלתו בנדון שמתחלה בודאי אין ששים אלא שאח"כ נתרבה עד ששים נגד הבשר. וכתב מעלתו אם ידענו בודאי שיש בסוף ששים כבר הכריע לנו רמ"א ביו"ד סימן צ"ב ס"ד בהג"ה דבמקום צורך גדול יש לסמוך דבשאר איסורין לא אמרינן בלח בלח חענ"נ ע"כ דברי מעלתו. מלתא דפשיטא ליה מיבעיא לי שהרי הרש"ל חולק בדבר דאף בלח אם נאסר ע"י בישול אמרינן ביה חענ"נ ולא הקילו אלא בנתערב שלא דרך בישול כגון יין ביין או מים האסורים במים המותרים והביאו הט"ז שם בס"ק ט"ו ומשמע מדברי הט"ז שגם רמ"א לא איירי בדרך בישול שהרי מסיים שם הט"ז דמשמע מדברי רש"ל דאפילו שלא במקום הפסד לא אמרינן בלח שנעשה נבילה שלא כדברי רמ"א כאן עכ"ל הט"ז. הרי שלא הזכיר הט"ז מחלוקת בין רש"ל לרמ"א רק במה שרש"ל מיקל אפילו שלא במקום הפסד ולמה לא הזכיר הט"ז מה שג"כ נחלק רש"ל להחמיר שרמ"א מיקל בכל ענין אפילו דרך בישול ורש"ל מחמיר דרך בישול ולא עוד אלא שאפילו אפשר דליכא שום פלוגתא כלל בין רמ"א לרש"ל ורמ"א לפי שמיקל בלח בכל גווני אפילו דרך בישול לכך הצריך צורך גדול ורש"ל שהקיל אפילו בלא צורך גדול היינו שלא דרך בישול. א"ו משמע ליה להט"ז שגם לרמ"א מיירי דוקא שלא דרך בישול. וכן נלע"ד שכן הוא משמעות דברי רמ"א שכתב יש אומרים דלא אמרינן חנ"נ אם נתערב איסור לח בהיתר לח כו'. ויל"ד מה לנו אם האיסור הוא לח ואפילו אם האיסור יבש אם ההיתר הוא לח שהרי עיקר הטעם וההפרש שבין לח ויבש דביבש יש בו חשיבות שניכר ומובדל לעצמו משא"כ דבר לח וכמבואר בש"ך ס"ק י"ד וע"כ עיקר הדבר שההיתר שנבלע בו האיסור הוא דבר לח וה"ל לרמ"א למימר י"א דבאיסור הנבלע בהיתר לח לא אמרינן נ"נ ומדחזינן דדקדק רמ"א בלשונו וקאמר איסור לח בהיתר לח גם נקט לשון נתערב ש"מ דמיירי דוקא צונן בצונן דזה לא משכחת כ"א ששניהם לחים שאז מתערבים משא"כ בע"י בישול או כבוש שזה משכחת גם בחתיכה אז לא חילקו דבריהם בין דבר לח לדבר יבש וכמפורש ביש"ש שם. זו שהיה נלע"ד בכוונת רמ"א אמנם כאשר ראיתי בד"מ שלא הזכיר רמ"א שום חילוק בין רותח לצונן גם ראיתי שהעתיק שם דברי המרדכי וז"ל אבל בדבר לח כגון שנפל איסור לרוטב ונפל מרוטב למקום אחר לא אמרינן ברוטב נ"נ כו' א"כ הרי כתב סתם שנפל איסור לרוטב ולא התנה שיהיה גם האיסור דבר לח. ומעתה אם איתא דסבירא לרמ"א חילוק של מהרש"ל איך לא הזכירו בד"מ ולכן הדרנא בי. ורמ"א גם דרך בישול מיקל וכן מוכח מדברי הש"ך בס"ק ט"ו שהשיג על אפי רברבי שכתב שבבשר בחלב יש להחמיר אף בלח והשיג עליו הש"ך דבבב"ח אינו משום חומרא אלא מדינא ומוכח בגמרא דקאמר חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא ע"ש בש"ך ואי אמרת דרמ"א איירי צונן בצונן א"כ גם בב"ח אינו רק לחומרא דשם בש"ס גבי חלב אמאי מותר ביורה רותחת מיירי. ולא עוד אלא שלענ"ד דעת הש"ך דצונן בצונן גם בב"ח יש להקל בלח בלח לצורך גדול:
ומעתה נשוב לנדון היי"ש שמה שנעשה ע"י ישראל הא ודאי שהישראל אינו רשאי לכתחלה לעשות ע"י בשר נבילה או אף ע"י בשר שחוטה שלא נמלח והודח אף אם היה ביורה תיכף ששים אין מבטלין איסור לכתחלה ואף כי הם אומרים שאין כוונתן רק לעבורי קוטרא וא"כ איכא למימר כיון שאין כוונתו לבטל מותר ולדמות זה למ"ש הטור בא"ח סימן תנ"ג ז"ל אפילו אם יש בהן נשוכין אינן א' מאלף ומתבטלין הן כשיטחן ואין כאן מבטלין איסור לכתחלה שאינו טוחן כדי לבטלן ע"ש. הרי כבר ביארתי בנ"ב חי"ד סימן כ"ו שכל זה היינו שכבר הוא מעורב אלא שלא נתבטל שהוא ניכר וע"י הטחינה מתבטל בזה שרי שכיון שאין כוונתו לבטל אבל לערב בידים אפילו אין כוונתו לבטל רק בשביל איזה צורך אחר אסור ועיין בנו"ב קמא סי' כ"ו בהג"ה. ולענ"ד זהו טעמו של הצ"צ הביאו המג"א בסימן תמ"ז ס"ק מ"ה ביין לבן שהוכהה מראיתו שאסור ליתן לתוכו חלב בהמה או חלב חטה אפילו פחות מששים דמבטל איסור לכתחלה ע"ש. והרי שם אין כוונתו שיתן טעם רק לתקן המראה א"ו דלערב בידים גם זה אסור. ואפילו המג"א שהתיר שם היינו משום דבשעה שמערב עדיין אין כאן איסור כלל אלא אח"כ כשיגיע הפסח או כשישתה עם בשר אז יהיה אסור ואז כבר נתבטל וגם בזה אם היה בתחלה כוונתו לשתותו עם חלב או בפסח היה אסור אבל בבשר שלא נמלח הרי הוא דבר האסור בשעתו משום דם אסור לערבו אפילו כדי לעבורי קוטרא אפילו ביש ששים כנגדו. ולכן היהודי ימלח תחלה הבשר וידיחנו ואח"כ ישימו שם ולחוש שישתה ממנו עם חלב לא שכיח לשתות יי"ש עם חלב. אך יש לחוש שדרך לשרות ביי"ש מעשה אופה שנילוש עם חמאה וחלב ולכן יראה שיהיה עכ"פ ששים נגד הבשר ואפילו אם לא יהיה ששים בתחלתו רק אח"כ כשמוסיף עליו כמבואר בשאלה מותר בזה דהיתר בהיתר ודאי לא שייך נ"נ וגם משום מבטל איסור לכתחלה ליכא כיון שאין כוונתו בשעת מעשה כדי לשרות בו מאכלי חלב. ויי"ש של נכרי אם ידוע שיש בו ששים אפילו לבסוף כל מה שנעשה אצל נכרי דיעבד הוא ובטל בששים ואם אין ששים אם רוב או מחצה על מחצה מערבין אסור היי"ש שם במקומות שרגילין בהם אבל אם הרוב אינן מערבין אז אסור לקנותו מהם בבתיהן דהוי קבוע אבל מה שהחנונים קונין מהם ומוליכים למכור שלא במקום קביעות מותר מטעם כל דפריש מרובא פריש. זהו הנלע"ד ומחמת הטרדה אקצר. דברי הד"ש:
< הקודם · הבא >
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |