נודע ביהודה/קמא/אבן העזר/עז

נודע ביהודה קמא אבן העזר עז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

וזה תשובתי אתמול בא למראה עיני דברי מחותני הגאון אב"ד דק"ק אה"ו והעברתי עיני עליו וראיתי שכל דבריו לאהבת הניצוח ולא חש לכתוב אף דברים שאין בהם ממש. ותחלה אני אומר מה שהביא מכתיבת הגט על איסורי הנאה ומכתיבת הגט בשבת ויוה"כ. הנה אי בעינא אמינא ליה באיזה משנה או גמרא או פוסק מפורסם מצא שכל זה מיירי אפילו אומר לסופר ודלמא באמת דוקא בכתבו הבעל וכי בדברים בעלמא רוצה לעקור הלכה קבועה שהבאתי מדברי התוס' דאין שליח לד"ע בטל המעשה. אלא שבאיסורי הנאה לא דק כלל וממה נפשך להפוסקים דמותר לכתוב לכתחלה על איסורי הנאה אין כאן ד"ע כלל ונמצא דבריו רק למי שאוסר לכתחלה והוא רק דעת התוספות והרי התוספות ס"ל דלא בעינן שליחות לכתיבת הגט והא דלא הוכיחו התוספות מכאן דלא בעינן שליחות לכתיבת הגט היינו משום דאיכא למדחי דמיירי בכתבו הבעל עצמו: ובכתיבת הגט בשבת ויוה"כ ודאי בהא תליא דלדעת רוב הפוסקים דלא בעינן שליחות בכתיבה מדמיכשר חש"ו לכתוב בגדול עומד ע"ג א"כ מיירי אפי' כתבו הסופר ולדעת הפוסקים דבעינן שליחות דבעל לענין כתיבה מוקמינן ליה באמת בכתבו הבעל. ומה שהביא ממי שנדר שלא לגרש אשתו וצוה לסופר לכתוב. הנה דבר זה הביא בשם תשובת הר"ן והרי הר"ן סובר בהדיא שא"צ שליחות לכתיבת הגט. ומה שכתב בשם הר"ן שאמר לסופר לכתוב וליתן, שקר העיד: ומה שהביא מאונס שגירש וכתב ואף דסתם גט נעשה ע"י שליח לדעת הב"י והטור דהסופר צריך להיות שליח הבעל. דבר זה אין מן הראוי להשיב וכי אונס שגירש מיירי בסדר גיטין הנהוגין והרי דבר זה בעבר ועשה ולמה לא מיירי שכתב בעצמו. ועוד מילי דכדיבי הוא וכי היכן מצינו איסור לאו או עשה לאונס שלא יכתוב גט. הלאו דלא יוכל לשלחה על הנתינה קאי לא על הכתיבה ואם יכתוב אלף גיטין כל זמן שלא יתן בידה אין כאן איסור ולמה לא יוכל להכין והלא מדעתה יכול לגרשה או אם תזנה תחתיו. וא"כ בכתיבה אין כאן עבירה ולא שייך בכתיבה אין שליח לד"ע. ומה שהביא מתן גט זה לעבדי. דבר זה מביא לידי גיחוך וכי שליח המשחרר הוא זה והלא אינו אלא שליח של העבד להיות זוכה לו שלא בפניו וזכיה מטעם שליחות. ואם יאמר שיוכיח מדברי ר"מ שאומר יחזור ומשמע שאם אינו חוזר שפיר נותן השליח השטר שחרור ליד העבד. אי בעית אמינא ומנין ליה שר"מ אינו סובר כר' ישמעאל דלעולם בהם תעבודו רשות. ועוד וכי לא משכחת במשחררו לצורך מצוה שאין בו איסור כלל: ומה שהביא מבעלי מומין לר"ע דאם עלו לא ירדו ואמאי לא פשיט מהכא דכהנים שלוחי דרחמנא. אני תמה על אדם גדול כמוהו מי דחקו לעייל נפשיה בפלוגתא ולהקשות מר' עקיבא ולמה לא הקשה מכל הפסולים שאם עלו לא ירדו. אלא שקושיא זו לית בה מששא וכי דבר אחד יש לנו שהוא דבר עבירה ויש בו שליחות והלא טביחה ומעילה ד"ע הוא ויש שליחות אלא דגזירת המלך היא והתורה רבתה בפירוש וג"כ פסולין שאם עלו לא ירדו גלי לן קרא ריבוי דזאת תורת העולה אלא שבבעלי מומין נחלקו אם רבינהו קרא בהך דומיא דשאר פסולין דלר"ע כיון שכשירים בעוף לא גריעי משאר פסולין ושפיר רבינהו קרא: ואם יאמר הגאון מחותני נר"ו א"כ במס' קדושין דמקשה הניחא למ"ד שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין וכו' ולמה לא משני דאיכא כתוב שלישי כל הפסולין שעלו לא ירדו. זה אינו דהרי באמת כהנים שלוחי דרחמנא נינהו ולא שייך אין שליח לד"ע אבל למיפשט מהכא דכהנים שלוחי דרחמנא ליכא למיפשט דשאני הכא דרבי קרא. ומה שכתב מדלא הביא ראיה דכהנים שלוחי דרחמנא מקרבנות שהביאו קודם תמיד של שחר או אחר תמיד של בה"ע דמוכח מתוספ' דכשרים ואי ס"ד שלוחי דידן הרי אין שליח לד"ע. אני תמה כמה כרכורים כרכרו התוס' להכשיר בדיעבד ועד כאן לא קאמרו התוס' שכשר אלא אליבא דאמת דשלוחי דרחמנא נינהו אבל איך יפשוט בגמרא האיבעיא מדברי התוס' זה דבר שאין לו שחר. ומכמה דברים היה יכול למפשט בעיא זו אלא שלא רצה לפשוט רק ממשנה או ברייתא מפורשת כמו שכתב הר"ן שם בפירושיו למס' נדרים דף ל"ה ע"ב. ועוד מי לא משכחת ליה שהקריב הכהן קרבן שלו עצמו או במחוסרי כפרה שאין צריכין דעת ולא בעי שליחות כדמוכח שם בנדרים: וכן מה שרצה להוכיח גם אליבא דאמת דאיפשט בעיין דשלוחי דרחמנא כתב דבשחיטה המה שלוחי דידן דלא שייך בשחיטה מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד וכו' וא"כ אמאי כשרים קרבנות בדיעבד קודם לתמיד של שחר או אחר תמיד של בה"ע. אני אומר וכי השחיטה נאסרה קודם לתמיד או אחרי תמיד של בה"ע ההקטרה נאסרה וערך עליה העולה כתיב ודרשינן עולה ראשונה וכן והקטיר עליה חלבי השלמים אבל שחיטה לא נאסרה וא"כ דבריו אין להם פירוש. ובלא"ה מי לא משכחת ששחטו באמת הבעלים בעצמם או במחוסרי כפרה כנ"ל: ומה שהביא מתמורה שיכול להמיר בקרבן שאינו שלו אם הבעל אמר כל הרוצה להמיר וכו'. תמה אני שאני התם דרבי קרא דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר ודרשינן לא יחליפנו בשל אחרים ולא ימיר בשל עצמו ועוד וכי שם משום שליחות וכי האומר כל הרוצה להמיר וכו' האומר כן לוקה זה לא מצינו ולא שמענו מעולם הממיר לוקה ואם כן הוא רק מטעם נתינת רשות ולא מטעם שליחות. אבל באמת אי לאו דרבייה קרא לא היה יכול להמיר ומ"מ כיון דאין שולחו מתחייב לא הביאו בסוגיא דקדושין להיות שלשה כתובים עם טביחה ומעילה. ומאד אני תמה על מחותני הגאון וכי זו דרך החכמים לדחות דברי התוס' וכי יש בנו כח לחלוק על התוספות במקום שלא מצינו מן הקדמונים חולק עליהם ואפילו בראיות גמורות אין בידינו לדחות דבריהם ק"ו בסברות כאלו שעלה השועל ופרץ בהם. ומה שכתב לחלק בין איסור לאו לעשה ועוד יותר מזה דימה גם תמורה לעשה הואיל וניתק לעשה, תמה אני מאוד וכי לא ידע שלוקין על התמורה. וא"כ מאי קולא דתמורה משאר לאוין ואדרבה שני לאוין ועשה יש בו. ועוד הכי לענין דבר עבירה יש חילוק בין לאו לעשה ואטו לעבור על עשה אינו דבר עבירה. ואין דרך החכמים להשיב על דברים בטלים כאלו הגע בעצמך בתמורה בפלוגתא דאביי ורבא בכל מידי דאמר רחמנא לא תעביד שמקשה שם מתורם ממין על שאינו מינו או תורם מרעה על היפה ומאי קושיא הרי רבא במידי דאמר רחמנא לא תעביד אמר דלא מהני ושמא דוקא מה שהוא לא תעשה וכן משמע לישנא דלא תעביד והני רק עשה נינהו אלא ודאי שאין לחלק בין לאו לעשה ק"ו במה שאמרו אין שליח לד"ע פשיטא שגם עשה דבר עבירה הוא: ומה שהביא מחותני הגאון מחמש נשים המתקדשות בפירות שביעית. גם כן איני יודע מה הוא סח וכי שליח של המקדש המה הלא אשה לחברתה נעשית שליח ומה איסור יש בלוקח פירות שביעית אם קונה לצורך אכילה ואם כן הנשים הללו נוטלים פירות הללו בקידושין וצריכין להם למאכל ביתם. ומה שכתב שהרי המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות ואפ"ה אמרו לענין שליחות ישנו בע"כ. דבריו תמוהים הכי אמרו שיהיה בע"כ ע"י שליח לא אמרו אלא שכיון שיכול לגרשה בע"כ יכול לגרשה ע"י שליח ובעל כרחה משכחת כשמגרשה בעצמו ועל ידי שליח מדעתה. ועוד אטו דוקא באשתו ראשונה מיירי ואדרבה כבר כתבתי שאפילו לדינא דגמרא הגט הזה של העבריין המנודה הזה בטל כיון שהיא אשתו הראשונה. וכן מ"ש מחותני מתרומה ג"כ לא דקדק במה שכתב ואטו בשביל שנתרבתה שליחות בתרומה נתרבה ג"כ תורם מן הרעה ע"י שליח. וכן מ"ש דבהאי קרא דדרשינן שליחות דרשינן תורם מן הרעה על זה אני משיבו נשאול לתינוקות של בית רבן שליחות מרבינן מגם אתם ותורם מן הרעה איתרבי מסוף הפרשה ולא תשאו עליו חטא. ומה שכתב דלא שייך אין שליח לד"ע בחרם רגמ"ה ודימה זה למה שכתבו התוס' בתמורה לענין כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכתבו התוס' דאם נשבע שלא לגרש אינו בכלל זה לפי שאינו דומה לאונס אבל כאן הוא בדה את האיסור וכו'. אני אומר אין דמיונו עולה יפה בשלמא דמה דעביד לא מהני זה חידוש ואין לך בו אלא חדושו ואמרינן דוקא דומיא דאונס אבל אין שליח לד"ע אדרבה עיקר שליחות חידוש הוא ואי לאו דילפינן מתרומה וגירושין מהי תיתי לומר שלוחו כמותו וא"כ בעינן דומיא דתרומה וגירושין שאין שם ד"ע כלל. ואף שדבר זה סברא טובה מצד עצמותה ועל הסותר להביא ראיה מ"מ ליתר שאת אביא ראיה מפורשת שהרי שם בקידושין בסוגיא דאין שליח לד"ע מקשה עשה שליחותו בעל הבית מעל ואמאי נימא אין שליח לד"ע ומאי קושיא והלא מה דבר עבירה יש כאן שמעל בהקדש והרי הוא בדה האיסור במה שהקדישו ואם לא הקדישו מותר ליהנות ומה בין הקדיש דבר ובין נשבע שלא ליהנות מדבר אלא ודאי שגה בזה שייך אין שליח לד"ע. וגם למה העלים עיניו מרוב הפוסקים שאפילו בהך דאי עביד לא מהני הרבה פוסקים חולקים על דברי התוס' ועיין בי"ד סי' ר"ל ובח"מ סי' ר"ח. גם מ"ש שהלכה כאביי רוצה לעקור תחומי הש"ס דחוץ מיע"ל קג"ם הלכה כרבא. וגם העלים עיניו מכל דברי הפוסקים הנ"ל דעכ"פ מכולהו מוכח דהלכה כרבא ותלה עצמו בדקדוק קל בחד לישנא שהביא רש"י: ומה שכתב וז"ל גם דאסור לקדש בתו הקטנה ואפ"ה איתא בש"ע דאב יכול לקדשה ע"י שליח. הנה מתחלה תיכף שגה במה שאמר שאסור לקדש וכו' ולא כן הוא ואדרבה הלכתא שאין כאן איסור כלל רק מצוה שלא יקדש בתו הקטנה וכן הוא בש"ע סי' ל"ז סעיף ח'. ועיין ב"ש ס"ק י"א. ואפילו רב דאמר אסור מ"מ אם שאלה והסכימה ליכא איסור ועיין ב"ח ועוד כמה גווני דליכא איסור כגון בזמן גלות וכמ"ש התוס' בריש האיש מקדש וא"כ למה לא משכחת ע"י שליח אפי' לרב ומכ"ש לדידן דקיי"ל שאין כאן איסור כלל וכנ"ל: ומה שכתב ממה שאסור לקדש אשה עד שיראנה ואפילו הכי מקדש על ידי שליח, גם כן תמהני הלא אם אי אפשר לקדש בעצמו או אפילו מחמת שכבודה פנימה מותר לכתחלה כמבואר בבית יוסף סי' ל"ה וא"כ כשמקדש ע"י שליח ודאי שהיה לו איזה טרדה המעכבתו ולמה לא יתפסו הקידושין. ועוד שאיסור זה אינו מצד הקדושין רק שמא תתגנה בעיניו ואם גומר בדעתו שהוא מרוצה אפילו ימצא בה דבר מגונה אין כאן איסור וא"כ איסור זה בדעתו תלוי ולכך לא אמרינן בזה אין שליח לד"ע: ומ"ש עוד וזה לשונו ולא זכרו מזה בהרמב"ם ובשארי פוסקים לענין שלח שליח לקדש אשה ומת השליח שיהא מותר באחות חייבי לאוין כמו שהתירו באחות חייבי כריתות עכ"ל מחותני הגאון. והנה לולא מפני שיש אנשים הרבה הקוראים בדברי השואל והמשיב בלי עיון רק רואין אם המשיב משיב על כל פרט ופרט וכשרואים איזה פרט נפקד בדברי המשיב סוברים שלא מצא תשובה ותופסין דברי השואל עיקר. ולכן אני מוכרח להשיב אבל אי לאו הכי מפני כבוד מחותני הגאון לא היה לי לחזור על דבר זה ולשנותו כי כבוד הרב הסתר דבר ולא ידעתי להולמו והיכן אמרו שמותר באחות חייבי כריתות ומהו פירוש הדברים שמותר באחות ח"כ ואני רואה שכתב בלי עיון וראה מה שאמרו שם בנזיר דף י"ב ע"א אמר רבא ומודה ר' יוחנן באשה שאין לה בת וכו' ונשתבש בפשט דברי הגמרא ואדרבה באשה שאין לה קרובות שיהיו עמה חייבי כריתות דהיינו שבע נשים שנאסרות זו על ידי זו מותר בה ועתה יאמר איזו אשה נאסרת ע"י חבירתה בחייבי לאוין שיחשבנה וגם אם הוה משכח נשים שנאסרה ע"י קידושי חבירתה בח"ל מ"מ מה ענין זה לשליח לד"ע אדרבה אותה שקידש השליח מותרת לגמרי היתה וזו נאסרת. דרך כלל אני מצטער על שאני רואה עד כמה הביאו הניצוח ומי זוטר מה דכתיב ברבנן וכו': זולת זה מה שרצה לומר שהתוס' כתבו זה לרבא לשיטתו אין מן הצורך להשיב ואין ענין זה אל זה וגם הלא כבר כתבתי שכל הפוסקים פסקו כרבא דאי עביד לא מהני. ומה שכתב מדלא פירשו הפוסקים שפסקו קדושין תופסין בח"ל דהיינו דוקא במקדש בעצמו. אומר אני כיון שכבר מבואר בדבריהם פעם אחת דרך כלל שאין שליח לד"ע אין צריכין לשנותו בכל פרט ופרט. וגם אין דרכו של הרמב"ם והרי"ף לכתוב דין מחודש שאינו מפורש בגמרא בהדיא אף שהוא מוכח בכמה הוכחות כידוע למי שבקי בדרכיהם ובדבריהם הגע בעצמך הרי לענין שיתחייב שולחו ודאי יש חילוק ולמה בפי"ז מא"ב שפסק הרמב"ם שכה"ג באלמנה לוקה על הקדושין ועל הבעילה למה לא התנה שקדשה בעצמו ולא ע"י שליח לא מבעיא אם סובר אפילו לא הוי בר חיובא א"כ אפילו היה השליח ישראל אין שליח לד"ע אלא אפי' אם תדחוק שסובר דבעינן בר חיובא מ"מ משכחת שגם השליח הוי בר חיובא באלמנה וכגון משוח מלחמה או משוח שעבר. וגם בכהן הדיוט על הגרושה וזונה וכו' שפסק שאינו חייב כי אם בבעל אחר קידושין ולמה לא התנה שלא יהיו הקדושין ע"י שליח כהן דהוי בר חיובא אלא ודאי שאין דרכו של הרמב"ם לפרש מה שלא נתפרש בגמרא וסומך עצמו על הכלל שכתב שאין שליח לד"ע. וזולת זה אין שם בדברי מחותני הגאון דבר חדש וכבר כתבתי שכל מה שהוציאו קול שמרדה או שעברה על החרם הכל שקר והוכחתי והראיתי ביטול דבריהם בתשובות אשר כבר כתבתי ודי בזה להיות המנודה והעבריין נשאר בנדויו. ואם אשתו תשמע אליו לדור עמו היא אשתו השניה גם היא תלבש קללה כמוהו ארורים וערירים יהיו וערירים ימותו. והשומע לנו ישכון בטח: ומאוד תמהני על מחותני הרב שעושה חר"ג קל והוא איסור חמור מאד. ואף שהחרם של שתי נשים לא פשט בכל ישראל אבל חרם שלא לגרש בע"כ חמיר טפי ופשט בכל ישראל ויש בכחו לדחות איסור דאורייתא וכמבואר בתשובת הר"ן סי' ל"ח דף פ"ה שורה ל"א וז"ל וכ"ת יתן לה גט שהרי האשה מתגרשת בע"כ ונמצא שיהיה מותר ללכת בכל אותן מקומות שירצה וחיילא השבועה אף בזה אינו רשאי מפני הקנס שיש בדבר מצד המלכות כאשר אמרתם ולא עוד אלא שאנו מוחזקים שיש חרם הקהלות בדבר או תקנת רבינו גרשום ז"ל. ודבר זה פשט איסורו בכל ישראל שלא ראינו ולא שמענו אשה מתגרשת בעל כרחה ואין אומרים לו לאדם לפרוץ גדרן של ראשונים כדי לקיים שבועתו שהרי אפילו איסור דרבנן דוחה של תורה בשב ואל תעשה וכיון דלגרש אינו רשאי אף להניחה עגונה ולילך לארץ ישראל אינו רשאי ונמצא שקרוב הדבר ששבועה זו אינה צריכה היתר חכם ובטילה היא מאליה עכ"ל הר"ן. הרי שמחמת החרם שלא לגרש בעל כרחה נדחה שבועה דאורייתא. וגם מבואר בדבריו שהוא איסור תורה שהרי כתב בזה הלשון שהרי אפילו איסור דרבנן וכו' ומאי אפילו הרי בחרם הקהלות איירי וה"ל למימר שהרי איסור רבנן דוחה וכו' אלא ודאי הכי קאמר שהרי אפילו איסור ממש דרבנן דוחה וכו' וק"ו החרם שאף שהקהלות תקנו חרם זה מ"מ כיון שכבר עשאוהו וגזרו חרם הרי החרם דאורייתא ממש. וא"כ הדבר פשוט שהשליחות בטל אם השבועה דוחה ק"ו שדוחה השליחות ואין כאן שליחות דבעל ואין כאן גט. וממילא עובר בכל יום גם על חרם דשתי נשים. ומעתה הנה יצא פלוני הזה חרגמ"ה חומרו על ראשו אונן מימינו ומחוסר כפורים משמאלו ולא יאבה ה' סלוח לו עד יגרש אשתו השניה שנשא בעבירה וישוב לאשתו הראשונה או ירצה אשתו ראשונה שתקבל גט ברצון ואז יוכל לשאול סליחה ומחילה על העבר. נאום המדבר להעמיד האמת על מכונו: והנה מחותני הגאון בפתח דבריו כתב האי פיסקא שהגט בטל מטעם אין שליח לד"ע בשם המשנה למלך. והנה יגעתי ולא מצאתי דבר זה במשנה למלך ואני הוא שהמצאתי סברא זו וכוונת מחותני בזה כאלו אין בכחי להמציא דבר זה מעצמי ונתלבשתי בטליתו של המשנה למלך. ואני אומר לא מחוכמתא יתירא דאית בי רק מן השמים האירו עיני להציל מאיסור א"א. אבל מחותני הראה גם בזה כמה גברה אצלו אהבת הניצוח להתכבד בקלון וכו' יותר מבקשת התכלית שהרי בקשת התכלית שלו לסתור סברא זו ויותר טוב היה לו לאומרה בשמי, משא"כ עתה שתלה באילן גדול המשנה למלך לא יתקבלו דבריו כלל. וה' יברך את עמו בשלום ואני לשלום כי אדבר רק לבקשת התכלית ולא יותר. דברי אלה יום ה' ח' כסליו תקכ"ו לפ"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >