נודע ביהודה/קמא/אבן העזר/נא

נודע ביהודה קמא אבן העזר נא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

פראג בטו"ב תמוז תקל"ב לפ"ק.

תשובה. למאיר ובא קרא שחר. ראו כי בו ה' בחר. לא יכבה בלילה נרו טעמו כי טוב סחרו מכל מסחר. ה"ה כבוד אהובי נאמני ידידי הרב המאה"ג הגאון המהולל בשערים נודע שמו. כי טוב טעמו נ"י פ"ה ע"ה כבוד שמו מוהר"ר מאיר נר"ו אב"ד ור"מ דק"ק פרעשבורג:

מכתבו הגיעני ויען היה לפני כמה טרדות וגם כמה דברים להשיב לשואלים ודבריו ראיתי כי אינם נחוצים כי בלא"ה אפילו תצא האשה בהיתר צריכה להמתין שלשה ירחים ואם בשביל אמירת קדיש שתלוי בהיתר האשה וכל זמן שלא יצא הדבר בהיתר מונעים היתום מלומר קדיש לא ראיתי נזכר במכתבו שיש איזה יתום, ולכן הקדמתי תשובות שאר השואלים הצריכין לשעה וכעת פניתי מעט ועיינתי במכתבו. וע"ד אשת ר' שמואל טיפליץ אשר יצא מדעתו והיו גיסיו משמרים אותו שלא יעשה מעשה בגופו מחמת רוב הטירוף והגיע ליל מוצאי י"ט האחרון של פסח ותרדמה נפלה על השומרים ונרדמו בשינה ובהקיצם ור' שמואל איננו ויבקשוהו ולא מצאוהו וביום ד' יו"ד אייר וקול יצא שר"ש הנ"ל נמצא תוך המים סמוך לעיר סומריין דיתבא על נהר דינא. ואחרי החקירה זהו שורש העדות שעד אחד העיד שיצא קול שנכרי מצא בנהר הנ"ל בן ישראל אחד והנכרי הנ"ל לקח מהאיש הנמצא מלבוש קאמיזאל וכאשר ראה העד המלבוש הנ"ל והמת הנמצא במים נקבר ע"י הנכרי והודיע האיש הנ"ל הדבר לפרעשבורג לאשת ר' שמואל וגיסו ונסעו שמה ופתחו הקבר והוציאוהו ומצאו שפרצוף הפנים היה נתפח מאד ולא היה באפשרי להכירו בפרצופו כלל. וראה בחתימת זקן שלו והנה חתימת הזקן הוא למטה איין שטרייפל, מלבושים היו עליו איין גשטעפט לייבל, ארבע כנפות של טלית צייג, הויזין שחור צייגי עם קנעפיל געל באמצע. שחור גלאטי שטרימפף, הכתונת היה נרשם אותות ש' ל'. סימן בגוף היה סמוך אל הלב איין פלעק גדול כמו מטבע יו"ד זיינר (זיבצנער) נוטה במראה לירוק. עד שני העיד שדיבר עם השיף מאן וראה אצלו קאמיזאל שחור קלמוקי מיט ווייסין צייג גפיטרט גם אחד טיכל כו'. גם עוד נכרי אחד שהיה עם השיף מאן היה לו בוימוואל טיכל גם האלז בינדל עם כסף שנאלין והשנאלין ראה העד אבל הבינדיל לא ראה והגיד השיף מאן כל הנ"ל נמצא אצל יהודי הנמצא בהמים על ידו וע"י הנכרי השני הנ"ל. ואח"כ הלך העד עם עוד אנשים והוציאו המת מן הקבר. והיה המת לבוש איין קרטוני לייביל גשטעפט ולבן צייגי ארבע כנפות שחור צייגי הויזן דורך אויז מיט לעדר גפיטרט שחור שטרימפף הכתונת מיט שחור זייד גיצייכינט, גם על גופו האב גיזעהען סמוך ללב איין העפט לענגליכט עם כל מיני צבעים ריטליך עם בלעליך גרויש לערך איין זיבצנר, אבל הפרצוף איז ניט צו ער קענן גיוועזין. שוב העיד הבחור מנחם אחי אשתו של ר' שמואל הנ"ל שהוא היה אצל. השיף מאן הנ"ל והכיר בט"ע את הקמיזול הנ"ל שבו היה לבוש ר"ש הנ"ל וויא ער איזט אוועק גגאנגין גם א' בלאה טיכל מיט ווייסי שטרייפין וועלכס אחותו אמרה דאש בעלה זעלכיס בייא זיך גיהאט בעת שהלך גם היה הבחור הנ"ל בעת שפתחו קברו וראהו לבוש ווייס פילעט קארטוני לייביל מיט רוטן בארכאט גפיטרט גם לבן צייג ארבע כנפות גם רושם על הכתונת ש' ל' גם שווארצי גלאטי צייגני הויזין גפיטרט מיט לעדר גם שחור שטרימפף. כל המלבושים הנ"ל העיד הבחור מנחם הנ"ל שהכיר בט"ע דס זולכס גיסו ר' שמואל טיפליץ אן האט גיהאט בעת הפרדו. גם בגופו הכרתי בט"ע אן דיא רגלים וגם בצפרני ידיו האב איך דער קענט ווייל ער האט גיהאט ברייטי נעגיל גם בשער הזקן הכירו שלמעלה לא היה שום רשימה מזקן רק למטה נגד הצואר אונד דיא גרענם היה ניכר רק מעט מזעיר גם בגופו סמוך ללב האב גזעהין פלעקין והקברנים אמרו שהוא רושם פון איין ברען. שוב באה מרת לאה אשת ר"ש טיפליץ ואמרה שלבעלה היה בגופו סמוך ללב איין העפט פון איין ברען. גם היה אצלו אין זאק שלו איין האלז בינדל עם כסף שנאלין גם העמד מיט צייכין ש' ל' קעני איך בט"ע דס איך זולכיס זעלבסט גצייכנט האבי. ע"כ השאלה:

והנה זה ודאי יפה כתב מעלתו ויפה דן שאף לר"ת דמתיר בכל גופו אפי' אחר ג"י בט"ע דגוף אפי' בלי פרצוף פנים וחוטם עכ"ז אין מרפא לאשה הזאת שאין כאן ט"ע דגוף כלל. ומה שהעיד גיסו שהכיר בט"ע הלא תברא בצדו שפירש במה הכירו ברגלים ובצפרני ידים שהן רחבות וא"כ אין בט"ע הזה ממש. וראיתי למעלתו בא להתיר מצד הסימן בזקן שלא היה לו רק מעט למטה לצד הצואר קצת שערות ודבר זה לא שכיח רק מיעוטא ומיחשב עכ"פ סימן אמצעי וכתב מעלתו דלדעת ר"ת שריא הך איתתא לעלמא. הנה רואה אני שסובר רום מעלתו דר"ת מתיר בסימנים אמצעים ובאמת דברי ר"ת סתומים וקשים ורוב הקדמונים חלקו עליו והאחרונים לא ביארו דבריו כל הצורך אבל זה ודאי שלא בא ר"ת בדבריו במשנה בדף ק"כ ע"א בד"ה אין מעידין להכריע להתיר על ידי סימנים שהרי זה תלוי בשני לשונות בגמ' אי סימנין דאורייתא או לא. ועוד שהרי הרא"ש הביא דברי ר"ת הללו והרי הרא"ש הכריע סימנין דרבנן שהביא כאן בסוגיא זו רק לישנא בתרא דרבא דכ"ע סימנין דרבנן:

ויען שדברי ר"ת המה סתומים וקשי ההבנה מאד והראשונים לא ביארו לנו פירוש דבריו ולכן צריך אני בקוצר דעתי לפרש דבריו לפי מיעוט הבנתי:

והנה במס' ב"מ דף כ"ז איבעיא להו סימנים דאורייתא מנ"מ לאהדורי גט אשה ע"י סימנים. ויש לדקדק למה לא אמר להכיר המת ע"י סימנים להתיר אשתו. ושם בב"מ לימא כתנאי אין מעידין על השומא בו' אמר רבא דכ"ע סימנים דאורייתא כו' איבעית אימא דכ"ע שומא אינה מצויה בבן גילו והכא בסימנים עשוין להשתנות לאחר מיתה וכו'. וביבמות קאמר איכא דאמרי הכא בשומא עשויה להשתנות וכו' ולא קאמר דכ"ע שומא אינה מצויה בב"ג. ועוד קשה בב"מ קאמר סימנים עשויין להשתנות לאחר כו' ולפ"ז שוב מנ"מ בסימנין שהה דאורייתא והלא אעפ"כ אינן מועילין משום דעשויין להשתנות. ואמנם הנ"מ לענין גט אשה וא"כ לכך קאמר תחילת האבעיא לענין גט אשה דרך את"ל שאפי' את"ל דעשויין להשתנות וא"כ לא נ"מ להתיר עגונה אכתי נ"מ לגט אשה. וכל זה במס' ב"מ אבל ביבמות עיקרא דמילתא לענין מיתת הבעל איירי ועל זה סובב הסוגיא ולכך לא נזכר באוקימתא ראשונה דרבא דסימנין דאורייתא סימנין עשויין להשתנות דאי עשויין להשתנות אם כן מה בצע במעלת הסימנין שהם דאורייתא ולכך קאמר בשומא עשויה להשתנות דדוקא שומא עשויה להשתנות אבל לא שאר סימנים. ובזה ממילא יובן דבב"מ אמר דכ"ע שומא אינה מצויה והיינו לעשות הפרש בין אוקימתא קמייתא דקאמר דפליגי אי שומא מצויה והיינו דפליגי אי שומא גריעא משאר סימנין ואח"כ קאמר דלכ"ע שומא אינה מצויה ולא גריעא משאר סימנים רק בכל הסימנים פליגי אי עשוין להשתנות ולא מועיל שום סימן אחר מיתה ואעפ"כ סימנין דאורייתא לגט אשה או להכיר אדם חי על ידי סימנין כגון שרואה אדם שיש בו סימנין והאדם הזה מת אח"כ יוכל זה שראהו בחיים להעיד לאשתו שבעלה שהיה בו סימנים הללו מת וגם על שומא יכול להעיד לפי שגם שומא לא גרע משאר סימנין. אבל ביבמות דלא יכול לומר סימנין עשויין להשתנות דהרי שם קאי על המשנה אע"פ שיש סימנין ומיירי אחר מיתה וע"ז מפלפל אם סימנים דאורייתא א"כ איך יאמר סימנין עשויין להשתנות וא"כ מה רבותייהו שהם דאורייתא והוכרח לומר שומא עשויה להשתנות ואכתי גם לאוקימתא זו שומא גריעא משאר סימנין וא"כ מה בצע באמרו דכ"ע שומא אינה מצויה ואכתי שומא גריעא משאר סימנין מצד דעשויה להשתנות ומה לי אם גריעא מצד ב"ג ואם גריעא מצד השתנות. וע"פ מה שכתבתי דלפי הסוגיא בב"מ אפילו אי סימנים דאורייתא מ"מ סימנין עשויין להשתנות אחר מיתה נוכל לומר שזה כוונת הסוגיא ביבמות דף קט"ו ע"ב וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנין ופשטן של הדברים תמוה שאם על סימנין סמכינן לאלתר למה לי ואי סימנין דרבנן איך סמכינן אסימנין וע"ש בתוס' ובמרדכי. ולדידי ניחא דגם בסימנין בעינן לאלתר משום דעשויין להשתנות אלא שכל זמן שהוא תוך המים כשם שהצורה אינה משתנית דמיא צמתי ה"נ הסימנין אין משתנין רק שצריך לראות לאלתר בעלותו מן המים ואולי גם ביבשה אינן עשויין להשתנות רק אחר שלשה ימים. ובזה ג"כ יש להבין דברי התוס' דף ק"כ ע"א בד"ה אין מעידין וכו' ועוד דשמא דוקא בסימנין הוא דקאמר הכי וכו' ודברי התוס' הללו הם למה שאמרו במשנה שאין מעידין אלא עד ג"י ולכאורה דבריהם תמוהים דע"י סימנין מה לי תוך ג"י או אחר ג"י ממ"נ אי סימנין דאורייתא אפילו אחר ג"י ואי סימנין דרבנן אפילו תוך ג"י לא מהני ולדידי כונתן אי סימנין דאורייתא ואפ"ה קיי"ל כת"ק דר"א בן מהבאי ועשויין להשתנות לאחר מיתה והיינו ג"י אחר מיתה ולכן כתבו לשון שמא דהרי אי סימנין דרבנן ודאי לא קאי אסימנין דאפילו תוך ג"י לא מהני סימנין:

כל הנ"ל עלה על רעיוני לפלפולא בעלמא אבל אחר הישוב קשה הדבר לאמר בסימנין שישתנו לאחר מיתה וראיתי להראב"ד הובא בשיטה מקובצת במס' ב"מ וז"ל ושומא מצויה בב"ג ואני תמה על כל שאר ענינים הנולדים עם האדם כגון רגל עקומה ויתר בידיו ורגליו וכמה חדושים שנולדים עם האדם אם הם מצויים בב"ג ומה הפרש בין שומא לכולן ושמא דברו עליה והה"ד לכולם אבל כשהעמידו מחלוקתן בשומא ס"מ דוקא בשומא כו' אבל יותרת ושאר חידושים שאין מצוין באדם ס"מ הם וכן בסימנין עשוין להשתנות לאחר מיתה דוקא שומא שאינה אלא שינוי בעור האדם אבל שאר חידושים שהם מן העצמות ומן עובי הבשר כגון חטוטרת וראשו שקוע וכיוצא ודאי אינן עשוין להשתנות:

ובאמת אפילו בשומא הדבר קשה בעיני ומה בכך שמשתנית לאחר מותו והלא אם סימנין דאורייתא השומא בעצמה היא סימן ואין אנו צריכין להביט אל מראיה כלל רק כיון שאנו יודעים שזה האיש היה בו שומא באבר פלוני ואנחנו מוצאים אדם מת שיש לו שומא באבר הזה ראוי להתיר את אשתו. וכאשר הבינותי מבין ריסי עיני פירושו של הראב"ד הנ"ל כונתו ששומא אינו אלא שינוי בעור שנעשה משונה במראה משאר העור או נעשה כמין צלקת והכונה בשומא עשויה להשתנות היינו שגוף שינוי זה בעור יכול להשתנות אחר מיתה ונעשה בעור שומא מה שלא היה בחייו כלל:

אבל רש"י שפירש להשתנות ממראה ובמס' ב"מ דברי רש"י יותר מבואר שכתב אם בחייו היתה שומא שחורה במותו נעשית לבנה או איפכא וא"כ שומא ודאי היתה רק שמחולקים אם עשויה להשתנות במראה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מה לנו להביט אל מראיה כלל והיא סימן מצד עצמה:

ולכן נלע"ד דגם לאוקימתא זו שומא מצויה בב"ג ומה שאמרו בב"מ דכ"ע שומא אינה מצויה היינו באותה מראה אינה מצויה שיהי' לזה שומא שחורה ולזה שומא שחורה. ובזה נלע"ד דלכאורה יפלא איך יהיה הפרש בין הך אוקימתא קמא לאוקימתא שלישית מהיפך אל ההיפך בסברות הפוכות דלאוקימתא קמא סימנים דאורייתא ובשומא פליגי אי מצויה בב"ג א"כ שומא ודאי גריעא משאר סימנין ולאוקימתא בתרא סימנין דרבנן ובשומא ס"מ פליגי א"כ שומא עכ"פ עדיף משאר סימנין. ולדידי ניחא דמה דמוקי באוקימתא קמא דפליגי אי מצויה בב"ג היינו בשומא מצד עצמה שאין העד יודע מראה השומא כלל. אבל מה דאמר בלישנא בתרא דשומא עדיף היינו בשומא עם המראה וכיון שאינה עשויה להשתנות לכך עדיפא משאר סימנין לפי שיש בה תרתי גוף סימן השומא וגם צירוף המראה ובאוקימתא אמצעית פליגי בזה דמר סבר עשויין להשתנות א"כ אין כאן רק שומא מצד עצמה והיא מצויה ומ"ס אין עשוין להשתנות ושומא עם המראה אינה מצויה בב"ג:

ונלע"ד דע"כ לא פליגי אלא במראה בלא ט"ע כי היכי דאמרו בכלים בחוורי וסומקי ואטו מי לא מהני ט"ע בכליו אלא ט"ע לחוד וחוורי וסומקי לחוד. כן אני אומר בשומא אף דפליגי רבנן וס"ל שומא אינה סימן מובהק מ"מ אם מכיר בט"ע שזו היא השומא בעצמה ממש וכן בכל הסימנים ורשומים שבאדם אם יש לו ט"ע ממש בהם מה לי ט"ע בכלי ובבגד מה לי ט"ע ברושם שבאדם או בשומא ואין בזה לדעתי שייכות לפלוגתא אי סימנים דאורייתא או דרבנן שזה בכלל ט"ע הוא. אבל נלע"ד דט"ע זה אולי משתנה אחר ג"י כמו ט"ע של הצורה שמשתנית ולאוקימתא אמצעית לרבנן דר"א בן מהבאי אפי' תוך שלשה ימים עשויה להשתנות אלא שזהו הוא בשומא ואולי דוקא בשומא אבל בשאר סימנים אין משתנים אפילו ט"ע דידהו אחר מיתה אבל אחר ג"י משתנה כמו ט"ע של הצורה, או נוכל לומר דט"ע של הסימנים אינם משתנים כלל אפילו לזמן מרובה:

ונבוא לדברי ר"ת והנה דבריו מובאים בתוס' דף ק"כ ע"א בד"ה אין מעידין וכו' ואומר ר"ת דהיינו דוקא כשאין שם אלא הפרצוף אבל כל גופו שלם ניכר הוא היטב ע"י סימני הגוף. והנה כבר כתבתי שלא בא ר"ת להכריע כאן להתיר ע"י סימנין אלא כוונת ר"ת שמכירו בט"ע בפרצוף אלא שהט"ע דפרצוף לחוד לית ביה מששא שהרי אין כאן פדחת וחוטם אבל בצירוף סימני הגוף מהני וכדרך שכתבו התוס' בדף קט"ו ע"ב בד"ה וקאמרי סימנין שכ' בסוף הדיבור אי נמי מהני ע"פ ט"ע הרי אף שט"ע לחוד שם לא מהני דאמרי בדדמי מ"מ בצירוף סימנים מהני אפילו אי סימנין דרבנן. כן כוונת ר"ת כאן ואי סימנין דאורייתא אז נוכל לומר דאפילו סימני הגוף של אריך וגוץ דלא מהני מ"מ בצירוף ט"ע של הצורה אפילו אין כאן פדחת וחוטם מהני וכן בצירוף ט"ע של הצורה שלימה אחר ג"י ומ"מ נלע"ד דאריך וגוץ שאמרו בגמ' היינו ארוך ביותר וגוץ ביותר אבל אריך וגוץ בעלמא ודאי שלא היה צריך התנא לומר שאינו סימן כלל:

ואח"כ כתבו התוס' ועוד דשמא דוקא בסימנים הוא דקאמר הכי אבל ע"י ט"ע ניכר היטב ע"י סימני הגוף כיון שיש כל גופו ואפילו אחר כמה ימים. והנה דברים הללו שכתבו דשמא דוקא בסימנים הוא דקאמר הכי מרפסא איגרא ועל איזה מימרא של התנא כיונו דקאמר הכי אם על מה שאמר אין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם איך שייך לומר שעל סימנין הוא דקאמר ואם על מה דקאמר אין מעידין אלא עד ג"י איך שייך לומר שעל סימנין קאמר שאין מעידין אלא עד ג"י וכבר כתבתי בשם הראב"ד שסימנין שבגוף אין עשויין להשתנות וממ"נ אם הסימן מובהק מה לי תוך ג' ומה לי אחר ג' ופוק חזי מה עמא דבר להתיר בסימנים מובהקין אפילו אחר זמן מרובה. ועוד תמוה מאוד שבראש דברי ר"ת החליט בפשיטות שאם כל גופו שלם ניכר היטב ע"י סימני הגוף הרי שדין זה מוחלט אצל ר"ת ואח"כ כתבו ועוד דשמא וכו' אבל ע"י ט"ע ניכר היטב ע"י סימני הגוף כיון שיש כל גופו וכו' הרי שכתב דין זה בלשון שמא ואם נימא דלשון שמא הוא רק מה שהתיר אחר כמה ימים ובראש דבריהם מיירי ר"ת רק להתיר בלא פדחת וחוטם אבל אכתי מיירי בתוך ג"י ובזה היה פשיטא לי' דמותר ע"י הכרת סימני הגוף ואח"כ כתב ועוד דשמא וכו' ואפילו אחר ג"י, דא"כ היה להם לכתוב השמא בסוף דבריהם במה שסיימו ניכר ע"י סימני הגוף כיון שיש כל גופו ושמא אפילו אחר ג"י דאז הוה קאי השמא רק על אחר ג"י משא"כ לפי לשונם עתה משמע שעל גוף ההכרה אם מהני כתבו לשון שמא. ועוד כל האריכות למותר ובסוף דבריהם הראשונים היה להם לסיים ושמא אפי' לאחר ג"י ולמה להם לחזור ולכתוב ע"י ט"ע ניכר היטב ע"י סימני הגוף. ותמהני על מפרשי הש"ס שקצרו ולא נתנו לב לדברי תוס' הללו:

אמנם הנלע"ד בכונת ר"ת הוא ע"ד שכתבתי. מתחילה כתבו היכא שכל גופו שלם ניכר הוא היטב ע"י סימני הגוף הכוונה שניכר בט"ע של פניו אע"פ שאין שם פדחת וחוטם ע"י סימני הגוף דהיינו דמצטרפין הסימנין להכרת הפנים וע"י הצירוף סמכינן להתיר ומ"ש במציעתא אע"פ שיש סימנין וכו' היינו על סימנין לחוד אמרינן כן ולא בצירוף ט"ע של הפנים בלי פדחת וחוטם ואח"כ כתבו ועוד דשמא וכו' לומר שאפי' אין פרצוף פניו ניכר כלל שמא יש מקום להתיר ע"י סימני גופו, ומ"ש במציעתא שאין מעידין על הסימנין שמא דוקא בסימנים אמרו כן רצונם לומר שאינם מכירין את הסימן אלא יודעים שפלוני היה לו רושם וסימן בגופו וכן הוא בזה המת אבל ע"י ט"ע רוצה לומר שמכיר את הסימן ויש לו ט"ע בסימן הזה שהיה באיש הזה בחייו ומכיר את הסימן בט"ע ניכר היטב ע"י סימני הגוף רוצה לומר ט"ע של סימני הגוף ואפילו אחר כמה ימים כיון שיש כל גופו כי היכי דלר"ת בט"ע של הפנים מהני אפילו אחר כמה ימים היכא שכל גופו שלם ה"נ ע"י ט"ע של הסימנין. באופן שמה שכתבתי אני לעיל מצד הסברא שלי שיש ט"ע בסימנין עצמן הוא עצמו סברת ר"ת אלא שלא החליט סברא זו וכתב בלשון שמא. באופן שמעולם לא עלה על דעת ר"ת להתיר ע"י סימני הגוף לחוד וא"כ בנידון דידן שלא הכירו את המת בפניו כלל בשום אופן ואין כאן רק סימני הגוף ובסימני הגוף לא נזכר שיש להם ט"ע בהם אין לנו שום קולא גם לר"ת:

תו חזינא ליה לרמע"ל אחז בסברת מהר"ל מפראג להתיר ע"י סימני הגוף בצירוף ט"ע של כלים ולומר דממ"נ או דסימנין דאורייתא או דלא חיישינן לשאלה כי עד כאן לא אמרינן דחיישינן לשאלה אלא מחמת קושיא דאע"פ שיש סימנין בכלים וכל זה אי סימנין דאורייתא אבל אי סימנים דרבנן א"כ ניחא מה דתנן אע"פ שיש סימנין וא"כ אין לנו הכרח לחוש לשאלה ומצד הסברא לא חיישינן לשאלה והב"ש נחלק עליו ואמר אדרבה אי סימנים לאו דאורייתא אז ממילא חיישינן לשאלה וכמבואר דבריהם באריכות בב"ש ס"ק ס"ט. והנה מעלתו רצה להביא ראיה לדעת הב"ש וזה לשון מעלתו ול"נ ראיה לדברי הב"ש וב"ח מתוספות גיטין דף כ"ח ע"א בד"ה מצאו בחפיסה וכו' וא"ת וניחוש לשאלה וכו' א"נ שיודע שבחפיסה ודלוסקמא אבדו ומ"מ צריך שיהיה מכיר החפיסה ודלוסקמא בט"ע דמה שיודע שבחפיסה אבדו אין זה סימן והא דתנן וכו' התם מיירי שנותן סימן בחפיסה ודלוסקמא עצמו וכו' ואפילו אי הוי סימן ס"מ לא הוי להחזיר הגט וכו' עכ"ד התוספות. וכתב מעלתו מדכתבו ס"מ לא הוי מכלל דסימן אמצעי הוי דסימן גרוע אפילו במציאה לא מהני ואי הוה סימן אמצעי א"כ התוספות קיימי השתא למ"ד סימנין דרבנן דלמ"ד סימנין דאורייתא א"צ סימן מובהק ולא צריך להכיר בט"ע את החפיסה ואם נימא דלמ"ד סימנין דרבנן לא חיישינן לשאלה אמאי דחקו התוספות לשנויי שיודע שבחפיסה ודלוסקמא אבדו אלא ודאי כדעת הב"ש דלמ"ד דסימנין דרבנן ג"כ חיישינן לשאלה. וכתב מעלתו עוד ומיהו נלע"ד דע"כ לא כתבו התוספות אלא בס"מ בכלים וכמ"ש הב"ש בטעמו כיון שצריך ס"מ ביותר אי חיישינן לשאלה ליכא ס"מ ביותר אבל ביש לו ט"ע בכליו שהוא דאורייתא דע"ה נמי יש לו ט"ע וכו' נ"ל דלא חיישינן לשאלה ע"כ דברי מעלתו. ובמחילה מכבודו שדברים הללו מילי דכדי נינהו וכי ניים ושכיב מר אמר להא מלתא דהרי התוספות כתבו שם מפורש במכיר החפיסה בט"ע מיירי וגם בסוף דבריהם כתבו ומ"מ צריך שיהא מכיר החפיסה וכו' בט"ע דמה שיודע שבחפיסה אבדו אין זה סימן וכו' עד ואפילו אי הוי סימן סימן מובהק לא הוי. וכיון שמזה הוכיח מעלתו שדבריהם כאן הוא למ"ד סימנין דרבנן א"כ הדרא קושית מעלתו לדוכתה דלמה להם לדחוקי דמיירי שיודע שאבדו בחפיסה שהרי כיון שמכיר החפיסה בט"ע שוב לא חיישינן לשאלה למ"ד סימנין דרבנן לדברי מעלתו, א"ו הא ליתא דלענין חשש שאלה אין הפרש בין מכיר הכלי בט"ע או מכירו בס"מ:

ומ"ש מעלתו כמ"ש הב"ש בטעמו כיון דבעינן ס"מ ביותר אי חיישינן לשאלה ליכא ס"מ ביותר כו'. אני תמה מאוד על רום מעלתו חכם לב ואמיץ כח בתורה כמוהו ודילדא אימא כוותיה תלד איך לא נתן לב לעמוד על כוונת הב"ש. ולפי הבנתו דרום מעלתו שהחשש שאלה גורע הסימן מובהק שבבגד שלא יהיה נחשב ס"מ ביותר הלא דברים תמוהים הם ומה ענין חשש שאלה לחשש הסימנין, החשש שאלה הוא אינו לספק לנו שמא אינו זה הבגד אבל הוא שמא אינו זה האדם עצמו שהיה לבוש בו מקודם אלא שמא השאילו לאחר אבל הבגד ודאי הוא עצמו הבגד הזה. וחשש של הסימן הוא להיפך שאנו חוששין שמא אינו זה הבגד המדומה לנו והספק שמא אירע סימן כזה בבגד אחר ואם הוא סימן מובהק ביותר אנו סומכין שזהו הבגד בעצמו שאנו חושבין ומה ואיך יגרע חשש שאלה את הסימן. אבל כוונת הב"ש הוא שמה שאנו רוצים להתיר ע"י הבגד שאנו מכירין את הבגד שעל המת שהוא בגד של ראובן למשל הנה בהכרת הבגד אין אנו מכירין את הגוף שהוא ראובן אבל אנו מכירין שזה הבגד היה לבוש בו ראובן והבגד הוא כדמות סימן בבעליו כמו שאנו מתירין ע"י סימנין לומר ראובן היה בו סימן זה וזה המת הנמצא יש בו סימן זה מסתמא הוא ניהו וכן הוא הבגד הוא סימן על בעליו לומר שכיון שראובן היה לבוש בבגד זה וזה המת לבוש בבגד זה עצמו מסתמא זהו ראובן עצמו ולמ"ד סימנים דאורייתא א"כ אין אנו חוששין שמא אירע סימן כזה באיש אחר אף שהוא בצד האפשר מ"מ לא שכיח כן אנו מתירין ע"י הכרת הבגד ומיחשב הבגד סימן בבעליו אף שיש לחוש שהשאילן לאחר והוא באפשרי מ"מ לא שכיח ולא חיישינן ומיחשב שפיר סימן על הלבוש בו. אבל אי סימנין דרבנן א"כ חיישינן שמא איתרמי סימן כזה גם באדם אחר אף דלא שכיח כל כך ובעינן מובהק ביותר דלא שכיח כלל אפילו אחד מאלף א"כ אין הבגד אף שמכירו בט"ע סימן על הלובשו כי חיישינן לשאלה אף דלא שכיח כל כך מכל מקום בצד האפשר הוא ולא מקרי הכרת הבגד סימן מובהק בבעליו זהו כוונת הב"ש אבל בודאי אין חילוק בחשש שאלה בין מכיר הבגד בט"ע למכירו ע"י סימן מובהק ביותר. עד שאני תמה מאד על רב גדול כמוהו איך עלה על דעתו לחלק בין הפרקים בחשש שאלה בין מכיר ע"י ס"מ ביותר ובין מכיר הבגד ע"י ט"ע ומה בכך שמכירו בט"ע אכתי חשש שאלה במקומו עומד. ולהיות שמרוב חביבותא דמר אצלי אין דבריו נדחים אצלי וחייב אנא למשכוני נפשי אדרב גוברין כמוהו ואמרתי דבר גדול דיבר והוא שבאמת שאלה לא שכיח אבל אכתי בצד האפשרי הוא אלא מיעוטא הוא ולא חיישינן ליה וגם ס"מ ביותר ג"כ בצד האפשרי הוא שימצא בגד כזה בס"מ ביותר כזה אלא דג"כ מעוטא הוא ולא חיישינן ליה אבל בהצטרף חשש הבגד שמא הוא בגד אחר שאירע וממילא אינו זה האיש אל החשש שאף אם הוא אותו הבגד ממש מ"מ חשש שאלה יש ואף שהוא מעוטא צירוף שני החששות יחדיו הוה ליה פלגא. אי נמי על דרך זה דס"מ בבגד איכא תרי ספיקי לחומרא שמא אינו זה הבגד ואפילו אם זהו הבגד עצמו אכתי שמא אינו זה האדם רק השאילו לאחר:

כל זה העליתי על לבי לקיים דברי מעלתו אבל האמת יורה דרכו דסימן מובהק ביותר חשוב ממש כט"ע ואין שום חילוק ביניהם שאילו היה מקום לחלק ביניהם למאן דס"ל סימנין דרבנן דמודה עכ"פ דס"מ ביותר הוא מן התורה ונימא דאעפ"כ ט"ע עדיף להוציא מחשש שאלה א"כ למ"ד סימנין דאורייתא ולדידיה ודאי דחיישינן לשאלה מ"מ אכתי יש לחלק ולומר דדוקא בסימנים חיישינן לשאלה אבל לא בט"ע ולפ"ז קשה מאי מקשה ביבמות דף ק"כ ע"ב ואי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ועיקר קושיא זו אינה על הדין איך מהדרינן ולא חיישינן לשאלה דהרי מדרבנן עכ"פ עשו תקנתא במציאה דלא ניחוש לשאלה אלא עיקר הקושיא שהרי מקרא דרשינן חמור בסימני אוכף וניחוש לשאלה מן התורה ועיין שם בתוס' בד"ה כליו כו' ולפ"ז מאי קושיא והרי כשם למ"ד סימנין דרבנן ומקשה במס' ב"מ מחמור בסימני אוכף ומשני אימא בעדי אוכף א"כ גם למ"ד סימנים דאורייתא ואיהו מוכרח לומר דחיישינן לשאלה מאי מקשה מחמור בסימני אוכף ג"כ נימא בעדי אוכף ואם כן במשנתנו ביבמות ששנינו אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו שפיר חיישינן לשאלה וחמור דקרא בעדי אוכף מיירי ומכירין האוכף בט"ע ולכך לא חיישינן לשאלה אלא ודאי הא בורכא היא ובחשש שאלה אין חילוק אם מכירו בט"ע או בסימנין:

ולא עוד אלא שנלענ"ד דאפילו מה שאמרו בפ' ג"ה דף צ"ו ע"א דאילו אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימניה והאי סימניה קטל נפשא לא קטלינן ליה ואילו אמרי אית לן ט"ע בגויה קטלינן ליה ובזה הוכיח הש"ס דט"ע עדיף מסימנין. נלענ"ד בס"מ ביותר אילו אמרי בי תרי פלניא דהאי סימניה מובהק ביותר קטל קטלינן ליה, ותדע כי למה לא הביא הרמב"ם דין זה בכל הלכות סנהדרין ולא בשום מקום בספרו דלא קטלינן על פי סימנין והרי זה חדוש גדול עד שבאמת יש לתמוה כיון דסימנין דאורייתא לפי הסוגיא ההיא א"כ באמת למה לא קטלינן ליה אלא שאף שיש לתמוה מ"מ הדבר מבואר בגמרא וא"כ חידוש כזה למה לא הביא הרמב"ם ואין דרך הרמב"ם להשמיט דבר המבואר בגמרא. ולכן נלענ"ד דע"כ לא הוצרך בסוגיא דג"ה לחדש דבר זה אלא למ"ד סימנין דאורייתא אבל למ"ד סימנין דרבנן וכי מה חידוש יש דלא קטלינן וגם התוספות בחולין שם בד"ה פלניא כו' ודאי דפשיטא להו דהך סוגיא למ"ד סימנים דאורייתא דאל"כ לא היו מקשים שם כלום עיין שם ודו"ק. וא"כ הרמב"ם לשיטתו דאיהו ס"ל לרוב הפוסקים מפרשי דבריו שסימנין דרבנן וא"כ לא הוצרך הרמב"ם להביא דין זה. ומעתה אי ס"ד דאפי' בס"מ ביותר ג"כ לא קטלינן והרי אלו בודאי הם דאורייתא ושרינן אשת איש לעלמא לכ"ע ע"פ ס"מ ביותר וא"כ היה לו לרמב"ם להביא דין זה בהלכות סנהדרין דלא קטלינן ע"פ סימן מובהק ביותר אלא ודאי סימן מובהק וטביעות עין חדא נינהו ואין הפרש ביניהם אפילו להריגת רוצח:

והואיל וקאימנא בהך סוגיא דחולין אמינא בה טעמא דהיא גופא קשיא כיון דהך סוגיא קיימא בהך שיטה דסימנין דאורייתא וכמ"ש לעיל א"כ היא גופא קשיא למה לא קטלינן לפלניא ומ"ש דשרינן איסור אשת איש ע"פ סימנין ומ"ש לענין למקטל רוצח דלא סמכינן וגם דברי התוספות שכתבו שגם אשה הנשאת על היתר סימנין אם זינתה תחת בעלה השני לא קטלינן לה הוא דבר חדש ולא שמענו כזה בכל התלמוד. ולכן אני אומר דמה דאמרינן סימנין דאורייתא מאבידה גמרינן והיינו דוקא דומיא דאבידה שאין זה שמוצאה המוחזק בה טוען ברי להכחיש הסימנין וכן באשה להתירה ע"פ הכרת המת ע"י סימנין שהוא בעלה אין אדם מכחיש בברי שאין זה בעלה אבל בבי תרי דאמרי פלניא דהאי סימניה קטל נפשא הנה זה מכחישם ואומר דלאו איהו קטל אלים ברי דידיה ואמרינן איתרמי אחרינא בסימניו ואף דלא שכיח מהני ברי ואולי אף שמודה ואינו מכחיש ג"כ לא מיקטל משום דהתראת ספק היא שהרי בשעת התראה אין העדים מכירין אותו רק בסימניו וכיון שיש בידו להכחיש בברי אין כאן התראה ואף שאינו מכחיש אח"כ ושותק או מודה שוב לא מיקטל משא"כ באשה הנשאת ע"פ סימנין אין בידה לטעון ברי שאין זה בעלה שהרי בעצמה נשאת ע"פ סימנים הללו ואם שוב זינתה שפיר מיקטלא ודלא כסברת התוספות:

ונחזור לדברי מעלתו שהוכיח מדברי התוספות בגיטין שאף למ"ד סימנין דרבנן חיישינן לשאלה דאל"כ למה הוצרכו התוספות למימר שיודע שבחפיסה או בדלוסקמא אבדו ולכאורה אין זה ראיה דהתוספות חששו לשתי החומרות כי אולי סימנין דאורייתא ואז חיישינן לשאלה ובעינן שיודע שאבדו בחפיסה ואולי סימנין דרבנן ואף דלא חיישינן לשאלה מ"מ אין זה שאבדו בחפיסה סימן להתיר אשת איש ולכך בעינן שיכיר החפיסה ודלוסקמא בט"ע. אלא שאעפ"כ שפיר הוכיח רומע"ל שהרי התוספות כתבו זה לתרץ דברי המשנה דתנן אם מכירו כו' והשתא קשה הרי הך מתניתין על כרחך לא מיירי ביודע שאבדו בחפיסה דהרי התנא בודאי לא היה מסופק אם סימנין דאורייתא או דרבנן רק אנן הוא דמספקא לן וא"כ ממ"נ לא מיירי התנא ביודע שאבדו בחפיסה דאי סבר התנא סימנים דרבנן א"כ לא חייש לשאלה ולמה לי שיודע שאבדו בחפיסה ואם סובר התנא דסימנין דאורייתא א"כ פשיטא דלא איירי ביודע שאבדו בחפיסה דאי ביודע א"כ זה עצמו סימן ולמה לי מכירו כלל, וא"כ לא חידשו התוספות במה שכתבו שיודע שאבדו בחפיסה שום דבר לתרץ קושייתם שהקשו דניחוש לשאלה שהרי קושיא זו היא רק למ"ד סימנין דאורייתא לפי שיטת מהר"ל מפראג ולמ"ד סימנין דאורייתא אי אפשר לאוקמי מתניתין ביודע כו'. והנה מזה הוכיח רום מעלתו לדחות שיטת מהר"ל מפראג ולאחוז בשיטת הב"ש דלמ"ד סימנים דרבנן ודאי חיישינן לשאלה. והנה אמינא ליה והלא התוספות בהדיא אחזו שיטת מהר"ל שהרי התוספות ביבמות דף ק"כ ע"ב בסוף ד"ה כליו כתבו מיהו למסקנא אתי שפיר דלא חיישינן לשאלה אפילו באיסור. והנה כוונתן דלמסקנא דקאמר כליו בחוורי וסומקי שוב לא חיישינן לשאלה והיינו משום שאין לנו שום הכרח שיכריח אותנו למיחש לשאלה הרי מפורש שמצד הסברא לא חיישינן לשאלה. אלא שכבר המתיק זה הב"ש בסברתו דלמ"ד סימנים דרבנן חיישינן מסברא לשאלה וא"צ ראיה משום משנה דחיישינן לשאלה אבל למ"ד סימנים דאורייתא שפיר כתבו התוספות דלמסקנא לא חיישינן לשאלה וכבר הסברתי לעיל סברת הב"ש בטעם נכון בזה. ומעתה התוספות בגיטין שם שכתבו וא"ת ניחוש לשאלה כדאמרינן בפרק בתרא דיבמות א"כ מדהביאו לחשש שאלה מיבמות מכלל דקיימי בשיטת דסימנים דאורייתא דאי דרבנן לא הוצרכו לראיה לדברי הב"ש אלא מצד הסברא ולא עוד אלא שלא הביאו שום ראיה שהרי למ"ד סימנין דרבנן לא אמרינן כלל ביבמות דחיישינן לשאלה אלא שהב"ש מצד עצמו אומר שזהו מסברא וא"כ שהתוספות קיימו למ"ד סימנין דאורייתא א"כ הדרא קושיית מעלתו לדוכתה דאיך תירצו דמיירי שיודע שבחפיסה אבדו וכתבו ע"ז אפילו אי הוי סימן ס"מ לא הוי וקשה אם הוא עכ"פ סימן אמצעי ל"ל מכירו, וא"כ על כרחו דרומע"ל צריך לחלק בדברי התוספות ולומר שאף שתחילת דבריהם הוא אי סימנין דאורייתא מכל מקום סוף דבריהם מה שסיימו ואפילו הוי סימן ס"מ להחזיר הגט לא הוי זה קאי למ"ד סימנים דרבנן וא"כ אני אומר גם לשיטת מהר"ל מפראג סוף דבריהם שסיימו ואפילו הוי סימן לא קאי כלל לתרץ הקושיא דלעיל רק משום דלתירוצם הנ"ל מוכח דמה שמונח בחפיסה לא הוי סימן ומתניתן דמצא בחפיסה מיירי שנותן סימן בחפיסה ושמא תאמר שזה רק למ"ד סימנין דאורייתא ולדידיה הוכרחנו לזה אבל למ"ד סימנין דרבנן ואין כאן שום קושיא דניחוש לשאלה ואין אנו מוכרחין לעקור המשנה דמצאו בחפיסה מפשטיה וא"כ הנחה בחפיסה מיחשב סימן ושמא תאמר שיהיה ס"מ אף לגט כתבו התוספות שאפילו הוה סימן מ"מ לגט ודאי לא מיחשב סימן ולדינא סיימו ולא לתרץ הקושיא. ועוד אפילו יהיבנא ליה למעלתו סברתו להוכיח מדברי התוספות שמצד הסברא חיישינן לשאלה למ"ד סימנין דרבנן אכתי אמינא ה"מ בגט אבל לא במיתה והוא ע"פ מה שכבר הקשיתי בתשובות הקודמות על גוף חשש השאלה למה ניחוש והלא חזקה אלימתא דכל מה שנמצא אצל אדם הוא בחזקת שהוא שלו וא"כ זה המת שנמצא מלובש בבגדים אם היינו מוצאים אותו רגע קודם מותו אפילו היה אומר שאינם שלו אלא שאולים הם לא היה ראוי לנו להשגיח בדבריו מטעם חזקה כל מה שנמצא אצל אדם הוא שלו כמבואר בחושן המשפט סימן צ"ט סוף סעיף א' בהג"ה ולדעת כמה פוסקים חזקה זו אלימתא היא למדחי מיגו שאין אומרין מיגו במקום חזקה זו כמבואר בהג"ה שם והש"ך הכריע כן להלכה בס"ק וי"ו. ואם נאמר דשאלה לאו דוקא אלא חיישינן למכירה ולמתנה אכתי נימא דיהבינן לכלים הללו חזקת מרא קמא וא"כ אין כאן שום חשש נגד שאלה יש חזקה מה שנמצא ברשותו הוא שלו ונגד מכירה ומתנה יש להכלים חזקת מרא קמא. ואמרתי דלכך חיישינן לשאלה ולא משגחינן בחזקה הנ"ל משום דיש נגד זה חזקת א"א וחזקת חיים של זה האיש והארכתי בזה בתשובות הקודמות ומעתה גבי הנמצא מת למיחש לשאלה שאנו צריכין לעקור חזקה אלימתא דמה שנמצא ברשותו הוא שלו לכן מצד הסברא לא חיישינן לשאלה כי אם מצד ההכרח שיהיה לנו הוכחה על זה מאיזה משנה או ברייתא ולכן שפיר פסק מהר"ל מפראג דלמ"ד סימנין דרבנן לא חיישינן לשאלה כי אין לנו שום הכרח לזה אבל בגט הנמצא בשוק בחפיסה דלא נמצא ברשות שום אדם שפיר חיישינן מצד הסברא לשאלה אפילו למ"ד סימנין דרבנן:

וכבר הארכתי בתשובות הקודמות להוכיח דעת מהר"ל מפראג ועכ"פ בצירוף סברות אחרות יש לקבוע בה מסמרות. אבל מה שאני חושש בזו האשה חומרא אחרת מה שאין לחוש בשאר עגונות, הן אמת דלא חיישינן לשאלה אבל לאבידה מדעתו ודאי יש לחוש וכבר אמרו איזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו ואיזה שוטה המקרע כסותו ולכן בסתם אנשים לא חיישינן שיעשו מעשה שוטים אבל אשה שבעלה נשתגע ונשתטה שהוצרכה לפקוד עליו שומרים יומם ולילה שלא יאבד עצמו לדעת ואם נראה בו סימני שוטה ולא יחוס על חייו ק"ו על כליו ודרך השוטים לפשוט בגדיהם ולהשאר אף ערום בשוק הכל כפי תגבורת השגעון וא"כ קשה לסמוך על הכרת הכלים באשה זו:

ומ"ש כבוד רומע"ל לצרף סברת הח"צ בתשובה סימן קל"ד ולומר דלשאלה דיחיד לא חיישינן שיזדמן שישאיל כליו למי שיש לו סימן בגופו ממש כהסימן שהיה לזה בגופו, זו סברא נכונה וכבר אמרתי בילדותי מסברא דידי. אמנם אף שסברא נכונה היא אבל אנן חזינן דרבא לא חש לסברא זו ואביי הוא דמחלק בכך בפרק גט פשוט דף קע"ב ע"ב אבל רבא לא ס"ל הכי לחלק בזה. וראיתי הגאון ח"צ שם שיכל את ידיו ואמר דרבא ודאי לא פליג עליה דאביי בהך סברא אלא דעדיפא מיניה ס"ל לרבא דלא חיישינן לנפילה כלל אפילו נפילה דרבים עיין שם בדברי ח"צ. ולדידי אין הדברים נכונים דודאי בלי ספק דרבא פליג על אביי בהך סברא גופה וס"ל לרבא דאין לחלק בין רבים ליחיד ובמה דחיישינן אפילו ליחיד חיישינן ובמה דלא חיישינן אפילו לרבים לא חיישינן דהרי אנן חזינן דרבא חייש לשאלה וכמבואר בסוגיא אי ס"ל דסימנים דאורייתא ולדעת הב"ש גם אי סימנים דרבנן חייש לשאלה ועכ"פ אי ס"ל לרבא סימנין דאורייתא בהדיא מוקי לחד שנויא דכליו חיישינן לשאלה כמבואר בסוגיא דיבמות דף ק"כ ובסוגיא דב"מ דף כ"ז ולנפילה לא חייש רבא כלל כמבואר בגט פשוט. ומעתה אם נימא דבחשש שאלה ג"כ מחלק רבא בין שאלה דרבים ובין שאלה דיחיד א"כ איך הביא רבא ראיה בגט פשוט שם דלא חיישינן לנפילה מהך ברייתא דיוסף בן שמעון והרי הך ברייתא נפילה דיחיד היא וכדדחי אביי באמת אלא ודאי דרבא דהביא ראיה לא ס"ל חילוק בין רבים ליחיד כלל ואפילו אי גרסינן בגט פשוט רבה מ"מ מוכח דרבה לא ס"ל לחלק בין רבים ליחיד דאל"כ לא הביא שום ראיה. ועוד דרבא עצמו ג"כ ודאי דלא חייש אפילו לנפילה דרבים דהרי רבא אומר בגט פשוט אותיות נקנות במסירה וא"צ להביא ראיה כמבואר שם דף קע"ג ע"א ואי חייש לנפילה איך יגבה בו ודלמא לא נמסר לידו כלל רק נפל ומצאו ועיין ביבמות דף קט"ז ע"א בד"ה מאי אמרת כו'. ושם הוי נפילה דרבים שהרי זה שמוציא השטרות הוא איש דעלמא יהיה שמו איך שיהיה הוא גובה בשט"ח שנכתב על שם אחר ולא חיישינן לנפילה וא"כ רבא לא חייש לנפילה כלל וכיון דרבה שסובר כן הוצרך להביא ראיה אם כן גם רבא צריך להביא ראיה וא"כ ג"כ מביא ראיה כמו רבה ואיך מביא ראיה מנפילה דיחיד אלא ודאי דאינו מחלק כלל וא"כ בשאלה דחייש לשאלה גם לשאלה דיחיד חייש. והנה מדהקשה בגמרא ב"מ דף כ"ז ע"ב ואי חיישינן לשאלה כי מצאו בכיסו כו' ג"כ מוכח דאין חילוק בין שאלה דרבים לשאלה דיחיד דאל"כ אין זו קושיא דהרי זה שאלה דיחיד שישאיל הכיס למי שג"כ יש בידו גט מיוסף בן שמעון. ולדידי ניחא שקושיא זו היא לרבה ורבא דלדידהו ע"כ אין חילוק בין רבים ליחיד רק החילוק בין נפילה לשאלה דלנפילה לא חיישינן ולשאלה חיישינן. וכבר הרגיש בזה הח"צ ומשני דגט כיון דאפשר באחר היה לנו לחוש אפילו ביחיד ודבריו דחוקים דמנ"ל להמקשן להקשות:

ועכ"פ אם נתפוס שיטת הח"צ דבגט יש לדמות שאלה דיחיד לשאר מקומות בשאלה דרבים ממילא נסתר הוכחת רומע"ל שרצה לסתור דברי מהר"ל מפראג מדברי התוספות גיטין דכ"ח ע"א כמבואר למעלה, והשתא ניחא דבאמת לאביי דחייש לנפילה ק"ו דחייש לשאלה וא"כ אפילו סימנין דרבנן חייש לשאלה אבל רבא כי היכי דלא חייש לנפילה ה"נ מצד הסברא לא חיישינן לשאלה כי אם ע"פ איזו משנה המכרחת אותנו לחלק בין נפילה לשאלה ולכן אי סימנין דרבנן ממילא כי היכי דלא חיישינן לנפילה לא חיישינן לשאלה והתוספות שם בגיטין רצו לתרץ המשנה אם מכירו בין לרבא ובין לאביי ותירוץ הראשון והשני הוא לכ"ע וסוף דבריהם שאפילו הוי סימן ס"מ להתיר בגט לא הוי כתבו לאביי ולדידיה צריך שידע שאבדו בחפיסה אף אי סימנין דרבנן אבל מדינא דקיי"ל כרבא לנפילה לא חיישינן כמבואר בח"מ סימן מ"ט סעיף ז' ממילא שפיר קאמר מהר"ל מפראג דאי סימנין דרבנן לא חיישינן לשאלה:

שוב ראיתי שלישית מ"ש מעלתו להתיר ע"פ הרושם שבגופו. הנה מעלתו חשש ג"כ למה שהעדים מכחישים זא"ז שאחד אמר שהיה פלעק ומראה געלבליך והשני אמר שהיה העפט עם כמה מיני צבעים וצירף את עדות הבחור מנחם עם עד השני:

והנה מתחילה אדבר על גוף סימן הזה אם יש לסמוך ואחר זה נדבר על הכחשת העדים:

והנה מעלתו רוצה לומר שזה מיקרי מובהק ממש מאחר שצמצם מקום הרושם ונשען על דברי הט"ז שהביא הב"ש בס"ק ע"א. ובמחילה מכבודו אגב שיטפא כתב כן ואין דברי הט"ז מורים כדבריו שהט"ז כתב כפי שהביא הב"ש בשמו בזה הלשון אבל אם יודע את מקומה דהיינו באותו אבר סמוך לראש האבר או בסופו או באמצע הוי סימן כמו נקב בצד אות פלוני א"כ מוכח מדברי הט"ז שאם צמצם רק את האבר כגון שאמר צלקת שבאבר פלוני אבל לא הגביל אם בראש האבר או בסופו או באמצעו לא מהני, א"כ הגע בעצמך אם היה לזה רושם בלב עצמו ולא היה מעיד אם בראש הלב לצד מעלה או בתחתיתו לצד מטה או בצדדין בצד ימין או בצד שמאל או באמצע לא הוה מיחשב ס"מ ועכשיו שלא העידו שהיה על הלב ממש רק סמוך ללב יהיה עדיף ויהיה מיחשב ס"מ הא ודאי ליתא שהרי גם כאן יש כמה מקומות לספק בדבריהם אם למעלה מן הלב סמוך ללב לצד הראש אם למטה מצד הארץ סמוך ללב למטה ואם מן הצדדים צד ימין או שמאל סמוך ללב הא ודאי שאין זה ס"מ, בודאי אם היו מעידין סמוך ללב למטה או אם היו מעידין למעלה סמוך ללב היה מקום לדבר בזה. ומדברי הב"ש היה מקום לומר דמהני מדכתב בסוף הסעיף על רושם תחת העין ולא העיד תחת איזה עין לא מהני משמע שם שאם העיד תחת איזה עין הוה מהני א"כ ה"ה תחת הלב אבל כיון שלא צמצם שום גבול רק סמוך ללב ודאי דלא מיחשב ס"מ:

ומה שנכנס מעלתו בפלפול דלא נסמוך על הרושם הזה משום דמיא מרזו מכה ונכנס במחלוקת בין המ"ב והח"מ שהח"מ בס"ק נ' כתב שאם המכה נתרפא כבר בחייו לא אמרינן מרזו מכה והב"ש בס"ק פ"א בשם המ"ב כתב אף אם נתרפא המכה אמרינן מרזו מכה. הנה באמת אין דרכי כל כך לעיין בתשובות אחרונים ואעפ"כ הואיל והב"ש הביאו עיינתי דרך העברה בדברי המ"ב וראיתי שכתב וגם הוא מבואר בהדיא שהרושם הזה בא לו ע"י שמתחלה היה לו שומא באותו מקום ונעקרה השומא ממקום מושבה ונעשה שם רושם קטן ההוא א"כ לא היה כח הרושם עדיף משומא דאתי מינה והשומא כ"ע ס"ל דלא הוי ס"מ והה"ד רושה דאתי מינה עכ"ד המ"ב. ובעיני אין דמיונו עולה יפה דאי שומא אינו נחשב ס"מ לפי שמצויה בב"ג הא ודאי שאין הדברים אמורים אלא בדבר שהוא בטבע האדם מצד התולדה או אף במקרה המתחדש בגופו מצד הגוף כמו שומא שגידולה בעור שלא ע"פ סבה אמרינן בב"ג שוה לו בתולדה אבל בדבר המתחדש ע"פ מעשה כמו מכה ורושם מחמת פצע וחבורה או אף מחמת שומא שנעקרה וכי בשביל שזה חיכך בהשומא או עשה שאר דברים ועקר השומא בכח גם ב"ג יעשה כן בודאי שאין זה דמיון כלל. וז"ל הראב"ד הובא בשיטה מקובצת שם במס' ב"מ בהך סוגיא וז"ל, אני תמה על שאר ענינים הנולדים עם אדם כמו רגל עקומה ויתר בידיו ורגליו שש ושש וכמה חדושים שנולדים אם הם מצויים בב"ג אם לא ומה הפרש בין שומא לשאר חידושים ולמה דברו על השומא יתר מכולן או שמא דברו עליו והה"ד לכולן ע"ש בדבריו. והרי שלא נסתפק אלא על מה שהוא מן הנולדים עם האדם אבל מה שמתחדש בגוף ע"י מעשה לא עלה על הדעת שיהיה מצוי בב"ג. וא"כ לפי טעם זה ודאי שאין דברי המ"ב נכונים. וגם אם הטעם דשומא מצד עצמה אינה ס"מ ג"כ אין דמיונו עולה יפה שאם שומא לא מיחשב ס"מ היינו משום דשכיחא ובשביל זה אין הכרח שגם זה יהיה שכיח שתעקר השומא וישאר במקומה רושם אמנם הוא בצד האפשר ויש לפלפל בו כמו בשאר רושם שלא ע"י שומא אם מקרי ס"מ או לא והכל לפי תבנית הרושם וצמצום מקומו:

ומה שפלפל שם שוב המ"ב אם רושם זה הואיל ובא מתחילה מחמת שומא שנעקרה והוי מחמת מכה אם אמרינן דמיא מרזו מכה ומסיק לחומרא. כל הדברים הללו אינן אצלי אלא דברי תימא דמה שאמרו ביבמות דקכ"א ע"א דמיא מרזו מכה שם על היתר ההכרה בט"ע דברו ובזה ביבשה אחר ג"י אין מעידין לפי שמשתנה הצורה ואי אפשר להכיר בט"ע ובמיא צמתי ואין משתנה ובזה אמרו שאם יש מכה לא צמתי ואדרבה מרזו מכה ומשתנה ואין מעידין על ט"ע של צורתו אבל על סימנין ממ"נ אם הוא מסימנין שאינן משתנין אחר מיתה א"כ מעידין עליהם גם ביבשה אפילו לזמן מרובה וגם במים מעידין אפילו יש בו מכה ואם הוא מהני סימנים המשתנים לאחר מיתה א"כ לא הגבילו בזה זמן שלשה ימים אלא סתם אמרו סימנין משתנין ומשמע אפילו לאלתר ומה דמשתנה ביבשה לאלתר אולי גם במים משתנה אפילו ליכא מכה כלל דלא אמרו מיא צמתי אלא במה שאינו משתנה ביבשה אלא אחר ג"י והרי גם בזה אי לאו שאמרו חכמי התלמוד דמיא צמתי לא היה בידינו לחדש דבר זה מסברא ואיך נוסיף לומר דגם מה שאמרו דסימנים משתנין לאחר מיתה ישתנה דין מים מיבשה והגע בעצמך להתיר שומא במים להך שינויא דסימנים משתנין הא ליתא אם לא ע"פ פירושי שפירשתי לעיל דמה שאמרו סימנין משתנין לאחר מיתה היינו אחר ג' ימים ואז שפיר יש לחלק בין יבשה למים, באופן שאין דברי המ"ב נראין בעיני כלל:

ואמנם אשר אני מסתפק בזה הרושם אשר בעובדא דידן אם הוא רק פלעק כדברי העד הא ודאי שאין זה רק שינוי בעור ולא בבשר ולא בעצם וגם אפילו אם הוא העפט אולי לא מקרי רק שינוי בעור לא בבשר ולפי דברי הראב"ד שהעתקתי לעיל שכתב אבל כשהעמידו מחלוקתן בשומא ס"מ דוקא בשומא כו' וכן בסימנין העשויין להשתנות לאחר מיתה דוקא שומא שאינו אלא שינוי בעור האדם אבל שאר חדושים שהם מן העצמות ומן עובי הבשר כגון חטוטרת וראשו שקוע וכיוצא ודאי אינן עשויין להשתנות עכ"ל כפי המועתק בשטה מקובצת, וא"כ הרי לא הוציא מן הכלל רק מה שהיא חידוש בעצם או בעובי הבשר אבל מה שאינו חידוש רק בעור הוא בכלל שומא ושייך בו סימן עשוי להשתנות ולא מיחשב סימן כלל:

אמנם הנלע"ד ע"כ לא קאמר הראב"ד אלא דבר המתחדש בגוף האדם מעצמו שלא ע"י מעשה וכבר כתבתי לעיל שמבין ריסי עיני פירושו של הראב"ד נראה שאין הכוונה שהשומא משתנית ממה שהיתה אלא לפי פירושו שומא הוא רק שינוי בעור ויכול דבר זה וכיוצא בו להתחדש לאחר מיתה אף במקום שלא היה שום רושם בחייו אבל דבר הנעשה ע"י מעשה האדם כגון העפט שבא מחמת ברען זה לא שייך שיתחדש אחר מיתה. ומעתה אם כדברי העד שהיה העפט בודאי אין לחוש לשינוי אחר מיתה אבל אם כדברי העד שהיה רק פלעק היה מקום לפלפל בזה אבל אין כאן מקומו שהרי אם הוא כדברי העד שלא היה העפט רק פלעק א"כ אין כאן ספק שהוא איש זר ולא בעל האשה הזאת שהרי בעל האשה הזאת היה לו העפט במקום הזה עצמו ולכן כל הפלפול שלנו הוא רק על פי העד שאמר שהיה העפט:

ובגוף הכחשת העדים צירף מעלתו דברי אחי האשה שאמר בשם הקברנים. אני תמה אדרבה עדות זה של אחי האשה הוא לאסרה שהוא העיד שראה פלעקין ולא הזכיר שהוא העפט, ומה שאמר בשם הקברנים שהוא רושם שנעשה פון איין ברען אכתי לא נזכר שהיה העפט, ומה שאמרו הקברנים שהוא רושם אולי הפלעק קראוהו רושם ומה שאמרו שנעשה מחמת ברען אולי גם הפלעק הזה שפטו שהוא מחמת ברען. אבל אני תמה הלא יוכלו שם לשאול את הקברנים בעצמם אם היה העפט הרי זה עדות המועיל אבל אם יאמרו שהיה רק פלעק ולא העפט הרי אשה זו אסורה בלי ספק:

אבל אם יאמרו שהיה העפט א"כ הוי סימן אבל לא ס"מ. ועכ"פ לדברי המ"ב שמשתנה מחמת מים אין לחוש וק"ו לפמ"ש לעיל לתמוה גם בשומא לפי פירש"י שמשתנה ממראה, ותמהתי מה לנו להביט אל המראה כלל כיון שהשומא מצד עצמה הוי סימן וכבר כתבתי שבזה לא נחלקו ששומא מצויה בב"ג וע"כ לא אמרו אינה מצויה בב"ג אלא בצירוף המראה שאינה מצויה בב"ג במראה כזה ולכן נחלקו אם עשויה להשתנות ממראה אחר מיתה. וכל זה בשומא אבל העפט הנעשה ע"י מכוה כבר כתבתי שמה שנעשה ע"י אדם ע"פ מקרה שאירע לו לא שייך מצויה בב"ג א"כ מה לנו אם המים מרזו מכה אי לא המכה מצד עצמה היא הסימן. ועל יתר הדברים דברי טעם ופלפול נכון שפלפל מר ניהו רבה בשני לשונות של רבא אם סימנים דאורייתא או דרבנן ותלאם מר במה דאמר רבא בחולין סימנין עדיפי מט"ע ולבסוף חזר בו ואמר ט"ע עדיף בזה אקח מועד בפעם אחרת לפלפל בדבריו וכעת אני משיבו רק בדבר שנוגע לדינא:

ומעתה נשוב לעיין בשריותא של אשה זאת שיש כאן שני סימניה בגופו והיכר כל בגדיו אחד מהם לא נעדר בט"ע. ואף שכתבתי שבזה שנשתטה יש לחוש לאבידה מדעת, אומר אני שלפי מה שכתבתי לעיל טעם דלא ניחוש לשאלה משום חזקה דכל מה שנמצא אצל אדם הוא שלו א"כ גם לאבידה מדעת אין לחוש שאם אתה אומר שהשוטה השליך כל בגדיו ואחר הגביהם ולבשן ואותו אחר הוא הנמצא במים א"כ אתה אומר שזה הנמצא אין בגדים שהוא לבוש בהן שלו שהרי לא זכה בהם כלל שהרי השוטה שהשליכם ונשאר ערום לגמרי וא"כ שוטה גמור הוא וכשם שאין מתנתו מתנה בשעה שהוא שוטה כך אין הפקרו הפקר וגם יאוש לא שייך בשוטה ויאוש שלא מדעת הוא ואפי' אם נימא שאח"כ נשתפה וידע מהשלכת בגדיו ונתייאש ושוב מצאם זה ושפיר זכה בהם מ"מ אמרינן דיהבינן להכלים חזקת מרא קמא וא"כ בשום ענין אין לחוש לא לשאלה ולא לאבידה מדעת כי בכל פעם אתה סותר חזקה או חזקת מה שנמצא אצל אדם הוא שלו או חזקת מרא קמא. אלא דכתבתי דנגד חזקה זו אנו אומרים האשה בחזקת אשת איש קיימא. אבל בכל זה כיון שכבר יש סימן בגופו ואפילו אם סימנים לאו דאורייתא היינו שאולי יש גם אחר שיש לו סימן כזה א"כ כבר הוא עכ"פ בכלל ספק אשת איש מן התורה והבא עליה לאו בחנק אלא באשם תלוי אם הוא שוגג וכבר כתב הש"ך בכללי ס"ס אות כ"ה שאף שאין להתיר ס"ס בחזקת איסור מ"מ אם יש ס"ס בלא הספק הראשון מותר א"כ ע"י הספק הראשון כבר איתרע עכ"פ חזקת איסור וכן בנדון דידן ע"י הסימנים איתרע חזקת איסור וא"כ שוב לא חיישינן לא לשאלה ולא לאבידה מדעת ובפרט שיש ג"כ שני סימנים בגוף. ולכן דעתי נוטה שיוכל כבוד מר בצירוף בית דינו להתיר אשת ר' שמואל טיפליץ להנשא ובתנאי לשאול עוד להקברנים אם היה הרושם שבגופו העפט:

וע"ד העגונה השנית אשת משה, הנה אם זה שהיה עמו בשעת הטביעה שנזכר בעדותו שראה אותו שט על המים איזה אמות ואח"כ האבי איך גזעהן וויא ער איזט אונטר גיגאנגין ונתעלם מן העין, אם היה העד הזה שוהה ומסתכל ע"פ המים כשיעור שתצא נפשו א"כ כבר היתה אשתו יוצאת מכלל איסור תורה ורק בכלל איסור דברי סופרים וא"כ בודאי סמכינן אהכרת המטלטלין שהכירה אשתו אצלו בקברו ואין לחוש לשאלה מטעם חזקה שכתבתי לעיל וגם לא למכירה ג"כ מטעם חזקה שכתבתי לעיל דיהבינן למטלטלין חזקת מרא קמא וכאן אין כנגד חזקה זו חזקת א"א שהרי כבר הותרה לגמרי מן התורה, ואפי' לא שהה כל כך מ"מ כבר הוא בכלל ספק חי ספק מת שהרי אפי' ספינה שטבעה בים נותנים חומרי חיים וגם חומרי מתים ולדעת הרמב"ם היינו שנשתברו המשוטין של הספינה ק"ו בזה שראה גופו ממש נטבע במים וכבר איתרע חזקת אשת איש. ובדבר זה הארכתי מאד בתשובה אחרת וביארתי אם יש לחוש לדברי הריב"ש וכמו כן אם יש לחוש לדעת הט"ז שפסק אפי' בהרבה ספיקות אין להתיר חזקת איסור ולמה שכתב הריב"ש תרי חזקות לחומרא חזקת א"א של האשה וחזקת חיים של האיש מ"מ באשה זו שיש ג"כ סימן בגופו שהראש למעלה מהמוח היה קרח בלי שערות ולפי משמעות לשון של רום מעלתו סביבות המוח לא היה שערות משמע שלמטה לצד המצח היו שערות ואח"כ כל סביבות המוח היה קרח וזה ודאי סימן הוא ועכ"פ סימן אמצעי ויש ג"כ לצרף עדות הנכרי אף שאינו לגמרי מסיח ל"ת מ"מ בצירוף כל הנ"ל נלע"ד שיוכל רום מעלתו בצירוף בית דינו להתירה. ותו לא מידי. והיה זה שלום:

מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.