נאד של דמעות/א/ג

נאד של דמעות א ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

פרק ג

א

הדברים שדברנו בשני פרקים הקודמים בענין האבילות וגבולים ותחומים, לבד שהם נחוצים ומועילים, לבאר הענין הפרטי של אבילות, עוד יש בהם צורך גדול לעניינא דיומא, כי היום הזה בסימנו וציונו שאנו עומדים בו עתה, הוא גם יום אבל כללי. יום שבו אנו בוכים ומיללים על הריסת בית מקדשינו, יום שבכל שנה ושנה אנו יושבים בו על הארץ ועושים זכר על אבדן כבודינו ואשרינו, כי היום הזה הוא יום האבל השנתי ממיתת כבודינו והצלחתינו ומפטירת ממשלתינו המדינית, כי היום הזה אנו מונים אלף תתי"ח שנה לחורבן עירנו ולשימום בית מקדשינו, שמני אז נהרס מצבינו ונתפזרנו בכל עבר ופנה. ובכל שנה ושנה אנו מתאספים ביום הזה לתנות על צרותינו ולשפוך שיח לפני ה' ולשוות נגד עינינו כל מה שעבר עלינו בכל העת הזאת, כי מני אז לא ראינו אור והודחנו מדחי אל דחי, נדנוד אחר נדנוד, טלטול אחר טלטול, ואין קצה למצוקותינו ותלאותינו, דלונו מאד, שחה לעפר נפשינו, תולעת יעקב היתה למרמס וכל רומסה לא יאשמו, ואין קצב למכאובינו וצרותינו, היום הזה שבו נאמר בכל שנה "אתמה מאד על מאור היום אשר יזרח אל כל, אבל יחשיך אלי ואליך". כי הלא בימינו ולעינינו אנו רואים איך שאומות שפילות וממשלות קטנות, שכמעט עוד מעט ואבד זכרם מן הארץ וכמו בין המתים נחשבו, בכ"ז התעוררו לתחיה ושבו אל לאומיותם וממשלתם ונשאו ראש ושמש הממשלה זורחת עליהם, בעצם תקפה וזהרה, ורק עלינו תחשיך עוד השמש בעריפי', ואור יומם יחתום עוד בעדינו. היום הזה שהוא יום בכי ואבל, יום שבו אנו שופכים דמעה כמים על כבודינו כי גלה ממנו, ועל ארצינו החרבה והשוממה, היום הזה אשר רק בדרך ההשאלה אנו קוראים אותו יום, כי הלא מן הרגע ההוא שבית מקדשינו נהרס לא ראינו עוד אור, ולילה אור בעדינו, השמש לא תזרח עלינו, כי החשך יכסה ארץ וערפל שמי היהודי '"ויהי ערב אלו מעשיהן של רשעים"" (מ"ר) כי הרשעים האכזרים והנמהרים שדדו רבצו של העם הזה, והשביעוהו כעס ותמרורים, והמטירו עליו חרפה ונאצות, הם העריבו שמשו והחשיכו עינו בגזרותיהם ובמועקותיהם. '"ולחשך קרא לילה", הלילה הארוך הזה של משך אלף ותתי"ח שנה, הלילה הנורא הזה אשר חשך ואפלה מנת חלקו, ובו תרמוש כל חייתו יער, הלילה האיום הזה אשר כל רוחות סוערות נשבו בו להטביע את אנית ישראל הדלה ולהפכה משורשה, זכרון הלילה הזה אשר כולו מרור, יתעורר בלב כל אחד מבני ישראל ביום השנתי הזה, כל המקרים והאסונים שנקרו ויאתיו בלילה המר הזה, כל הזכרונות המעציבים והמרגיזים נפש ולב יבאו לנגד עיני היהודי ביום האבל הזה שנועד והוקבע מראש לבכי ולמספד:

והנה רואים אנחנו, כי הליכות יום המר והנמהר הזה וענייני הנהגותיו מסומנים ומצויינים בסימני וציוני האבל, וכל חוקי ודיני אבילות נוהגים בו. והנה אם כי מעבר מזה יש מקום להדמיון הזה, כי הלא באמת האבילות הזאת איננה פחותה בערכה מאבילות גמורה, וראוי מאד לכל אחד מבני ישראל להתאבל על אבדן הארץ וחורבן בית המקדש, כעל אבל יחיד. האומנם מעבר מזה, יש לעורר פליאה גדולה, על מנהגי האבילות האלה, עד שיש מקום לומר שכל ציוני וסימני האבילות האלה שאנו עושים נראים כתמוהים ונפלאים מאד, כי לבד שאינם מועילים לחזק את תקוות הגאולה, כי עוד נראים כמפסידים לזה, כי עלולים לעשות עלינו רושם חזק מציור מיתת הארץ והמקדש, אחרי שבני הארץ הזאת מתאבלים עליו כעל אחד שהלך לעולמו, ומת ועבר ובטל מן העולם, ומי יכול לשער הנזק וההפסד הכרוכים בעקבי הציור המבהיל הזה. ואם נרשה לנו לפעמים לכנות בשפת המליצה את גלות האומה בשם מיתה, הלא מליצה היא ותהי למליצה. אבל מעשי ציוני אבילות בפועל הנפעלים ונעשים בפועל ממש, וחיים וקיימים בעולם המציאות והמעשה, עולם שמעשי' אינם לשם מליצה רק לעשות רושם חזק על הפועל, א"כ הלא יש לצייר מהם בציור אמיתי הציור ממיתת הארץ והמקדש, ועם זה להשיג חלילה מושג היסח הדעת ויאוש:

ב

ואולם הדברים הקדומים שדברנו בענין אבילות, יסולו לנו גם פה את הדרך הנכונה והישרה, ויטעימו טעם הענין בטוב טעם ודעת. כי הדברים ההם למדונו לדעת, כי גם האיבול אמיתי איננו על דבר האבד ובטל מן העולם, ונהפוך הוא האיבול עם גבוליו ותחומיו, מורים ג"כ על אל מות הנפש ונצחיותה, וכל דיני וחוקי אבילות עשוים וערוכים באופן זה שבשעת הבכי והאיבול, יזכור כי הוא מתאבל על איש שהלך ועבר מן העולם העובר והכלה אל עולם קיים ונצחי, אל עולם שכולו טוב. ואם איפא כן, מובן שציוני האבילות של היום הזה, לבד שאין לחוש להם מחשש ציור מציורי מיתה נצחית וביטול מוחלט, כי עוד מסוגלים ומוכשרים להזכיר נצחיות האומה ותקוות שיבתה לארצה ושובה לכבודה הראשון, ככל ציוני האבל והאנינות שמציינים גם נצחיות הנפש. ולא עוד אלא שעצם הבכי והיגון של היום הזה, הם כסמי מרפא וכנטפי צרי לכל איש החובב עמו ודעתו, כל אגל דמע מרפא ומבריא את הלב, כל נטף של בכי מחזק ומאמץ את הרוח. נהרי נחלי דמעות הנוזלים ושוטפים מעיני בני ישראל ביום זה, הם כנחלי עדנים וכמעייני הישועה. כי הלב המלא מכאובים ופצוע בפצעים, ירגיש עדן בעת שמריק רגשי כאבו, וכמו שגולל בזה אבן מעמסה מלבו ורוח לו. העונג הזה הוא העונג היחידי שנשאר בעד היהודי בגלותו, והוא האמצעי היחידי להקל מכאוביו, ושהותר לו להשתמש כו, ועוד לא גדרוהו והקיפוהו. עוד אין עליו שום מכס ושום ארנוניא, חפשי הוא מכל מס, לוא ידעו והרגישו אויבי העם בימי הבינים מתענוגם זה, אולי מנעוהו ממנו, אבל להצלחת האומה ולאשרה לא הרגישו אז מנועם הזה. האויבים האלה שהתענגו על כל טוב, ולבם בריא אולם, מלא רגשות ששון ושמחה מהמים החיים, אינם יכולים לצייר את העונג הנפלא הזה, שהקשה יום והמר נפש מרגיש בעת ששופך שיחו לפני בוראו, ודמעות עיניו מתגלגלות על לחייו, כי ירגיש שגלל אבן מעמסה מעל לבו, ורוח לו מעט. הם אינם יודעים מזה, ובין כה והעונג הזה נשאר בהיתרו, באין מוחה, כי שערי דמעות לא ננעלו. ואנחנו שמכל תענוגי הזמן ומנעמי החיים, נשאר לנו רק עונג הבכי ונעימות הדמעות, יודעים אנו להוקיר את הבכי והיגון. לבנו האומלל כלב יודע מרת נפשו, יודע כי מי נהרי נחלי דמעה הם המים הנאמנים לנו; ועושים מלאכתם באמונה, הולכים ונוזלים ושוטפים על כל גדות לחיינו:

ג

ואמנם בנוגע לתועלתן [של הדמעות], לענין נצחיות, נקל לכ"א להבין, כי דמעות של היום הזה, הם כעדים נאמנים, שעוד לב היהודי מלא תקוה ותוחלת, ועוד רגשותיו חיים בקרבו, וכל ציוני האבל וציורי היגון, הם כעורקי חיים הדופקים בגוף האומה. והממשמש בהם, יראה כי הם מלאים תנועת חיים. כל אנחה ואנחה שהיהודי מוציא מקרב לבו על אבדן ארצו ועל חורבן מקדשו, הוא כקול מבשר על ביאת הגואל. וכל הנהגת בני האומה ביום הזה, הם אותות חיי' ובריאותה, כי רק החי אינו נשכח מהלב, ואמנם המת נשכח מהלב, וינשה מהרעיון, ולא יעלה ולא יזכר ולא יפקד. וע"כ אותות העוצב הם אותות הבריאות, וציוני החיים וציורים מרוח התקווה הנושב בלבם, כי אם שנים רבות וכבירות האלה לא מחקו ולא הסירו את רושמי תקוות היהודי משובו לארצו ולמולדתו, והגלים הרבים שעברו עליו לא שטפו ולא הדיחו את התווים והסימנים האלה, הוא אות חזק על חיי האומה והארץ, והוא מופת נאמן. כי היהודי וארצו שניהם חיים ומחכים זה על זה, כי רק יען שהיהודי חי, ע"כ הוא מלא רגשות חיי האומה ומקווה ומיחל, וכן הארץ רק יען כי היא חי' עוד בעד היהודי ולא מתה ממנו, לזאת אינו מתייאש ממנה וזכרונה תמיד לנגד עיניו, ובכל רגל ורגע מקווה אליה. ולוא מתה ממנו חלילה, אז כבר התייאש ממנה והייתה משתכחת ממנו לגמרי כחוק למת שישתכח ויסח מן הלב. ובשימנו על לב, כי ביום הזה יקוננו רבוא רבבות מבני עמנו, על ארצם ומקדשם, ויורידו לארץ ראשם, ומורידים דמעות כנחל, על גלותם על ארצם ועל מקדשם, ומתי? אחרי שמנה עשר מאות ושמנה עשר שנה, בזכרינו כ"ז ויתאמץ בנו רוח תקותינו, כי אם אחרי שנים כבירות מצרות רבות ורעות כאלה, עוד לא יבש המעיין של דמעות, ולא נחרב המקור, ועוד הדמעות שוטפות ומרטיבות את רצפת בית המקדש מעט. האיש שמצייר כ"ז בציור נאמן, יש לו לראות כי האומה חי' וקיימה, וכל הגלים לא יפעלו עלי', והיא תעשה את דרכה זו, והולכת הלוך וקרוב למטרתה ותכליתה. וכמו החולה המסוכן שכל הרופאים לא מצאו לו מזור ויאשוהו, ורגעי חייו מנו לו, ולמרות החלטת הרופאים הוא חי ומאריך ימים במחלתו זאת, חולה כזה אינו עומד תחת ידיעת הרופאים, ואין לו עוד לחוש לדבריהם ולהשגיח עליהם. ככה אין לעם ישראל לפחוד מכל עקא ומרעין בישין ומכל מחלה וכל תקלה, וגם בעת שגדולי הרופאים אומרים נואש למחלתו, ומנבאים כי עוד מעט וימות מיתה נפשית ולאומית, ויתבולל בעמים. גם אז אין לו לשום לב לדבריהם, כי רופאים כאלה נבאו עלי' נבואה כזאת עוד מאות בשנים מקודם, לא האמינו אז כי ישאר עוד בחיים, ואם למרות דבריהם עודנו חי ומרגיש כאחד האדם, יש לו לדעת כי הרופאים האלה הם רופאי אליל אינם יודעים את טבע החולה, אינם מבינים מי הוא היהודי ומה כחו? אמנם כן לוא גברה יד מחלה כזאת על עם אחר, אז כבר הצעידהו למות ושנתה טעמו ואמונתו. אולם בעם הזה יצוק כח נעלה, ולזאת אין לו לשמוע בדברי רופאי אלילים האלה, אין לו להביט עליהם, כי אינם מכירים אותו ואינם יודעים את טיבו וטובו וטבעו. לעם הקדוש הזה יש לדעת, כי הרגש הוא אות החיים, וקיום הרגש הוא קיום החיים, והוא המגין עליו מפני הכיליון המוחלט, ולזאת הבכי שהוא תולדות הרגש הוא מעורקי החיים, שכל עוד שהעורקים האלה מתנועעים ודופקים, הוא מלא חיים, וזש"א הנביא ירמיה (ל"א, כ') "הציבי לך ציונים" כי ההולך מעירו לעיר אחרת, ודעתו לחזור לעירו, יש לו להתבונן על דרכו ולציין הדרך בציונים ברורים למען יזכור הדרך בעת שיחזור לביתו. וככה מזהיר הנביא לעם ישראל, שיציין ציוני הדרך וידע. כי עוד ישוב לארצו ולמולדתו. ואולם דע כי אלה הם ציונך שיזכירו לך שובך ושיבתו לארצך "שמי לך תמרורים", כל אנחה ואנחה שתוציא ממרירות לבך הוא ציון חזק לזכור דרך שובך לארצך. "שתי לבך למסילה דרך הלכת", גם להמסלה הצדדית הזאת ולכל הארחות העקלקלות שתסבבן בימי נדודך יש לך לשום לב עליהן, כי כל אלה יסולו לך דרכך הרחבה, ע"כ גם הן נחשבות כאלו דרך הלכת כאילו תצעוד אז בדרכך הרחבה, אחרי כי על ידן תגיע למחוז חפצך. ובכלל הנני אומר לך בזה "שובי בתולת ישראל שבי אל עריך אלה", כי ע"י האנחות והבכיות האלה תפנה דרכך, לשוב לארצך ולמולדתך:

ד

והנה ערך עוצב והבכי על ההעדר ואבידת איזה דבר הוא כערך שמחתו והפקת רצונו מהויתו, ולזאת מצוייר שאיזה אנשים יאבדו חפץ אחד, ובכ"ז באיכות עצבונם יפרדו ויתחלקו למדרגות שונות, ובעת שאחד יתעצב מעט ידאוג השני הרבה והשלישי יריד בשיחו, כי האיש שלא ידע ערך הדבר והחזיקו לקל הערך, יתעצב על אבידתו רק מעט, והשני שהכיר יותר מעלת הדבר יצטער יותר מהעדרו, והשלישי שידע מחירו האמיתי שעולה להון רב יבכה מאד על אבידתו. וכמו אם אחד מצא שטר מבתי אוצר המדינה על כמה מאות אלפים דנרים, ובאשר שלא ראה מימיו שטר כזה חשבו לציור ומעשה צעצועים העשוי למשחק הילדים, והגביהו והניחו בכיסו לשעשע בו ילדיו, ואם מבלי משים נאבד ממנו יתעצב רק מעט. ואם השני שמצאו ידע שהוא שטר מכסף, ורק שחשב שהוא על סכום קטן, הוא יתעצב יותר באבידתו. ואולם אם השלישי שמצאו ידע ערכו, האיש הזה יבכה ויתאונן הרבה אם יאבדנו, כי הבכי היא תולדות רגשי העצבון מההעדר, והרגש עצבון מההעדר הוא כפי שיווי הדבר:

ה

המשא והחיזיון הזה נחזה על בית ישראל ביום הזה, כולם יושבים בלב נשבר ובכפיפת ראש, ובעיניים מלאות דמעות. ואולם בערך העוצב והבכי, מתחלקים למדרגותיהם, כי ידיעת ערך כבוד ישראל והתורה, היא מהידיעות הנעלות ורוממות, שבהררי הרגש יסודם, ובעת שבעל רגש חלוש וקהה, יבכה ויקונן רק על מחסוריו הגופניים והחומריים, אז השני שהוא בעל רגש עז יבכה מרה גם על המחסורים הרוחניים, ועל גלות כבוד ישראל. והשלישי שברגשותיו החמים והנלהבים ירגיש את השפלת כבוד התורה וגלות השכינה, הוא ירים קול בוכים, ונחלי דמעות ישטפו מעיניו. וזש"א בחגיגה (ב:)"ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה, אמר רב שמואל בר אוניא משמיה דרב, מקום יש להקב"ה ומסתרים שמו, מאי מפני גוה, אר"ש בר יצחק מפני נאותן של ישראל, שניטלה מהם וניתנה לאוה"ע. רשב"ג אמד מפני נאותן של מלכות שמים, ומי איכא בכיה קמי קב"ה והאר"פ אין עציבות לפני הקב"ה, שנאמר 'הוד והדר לפניו, עוז וחדוה במקומו'. ל"ק הא בבתי גואי, הא בבתי בראי. ובבתי בראי לא, והא כתיב 'ויקרא ה' אדני צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק', שאני חורבן בהמ"ק דאפי' מלאכי שלום בכו שנא' הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון". אמר שכבוד ישראל הוא ג"כ מהעניינים הרוחניים והרוממים שראשם מגיע שמי השמים, ויש בזה מושגים רמים ונשגבים כאלה, שלא נתגלו עוד לשום איש, ואחרי שהבכי על ההעדר הוא כערך ידיעה והשגה יקרה הדבר, ע"כ י"ל אשר "מקום יש להקב"ה", כי בעניין הבכי על העדר ביהמ"ק, יש מקום מיוחד, שמיוחד רק להקב"ה, שיש בפעולות ביהמ"ק על עם ישראל מושג רם ונשגב כזה, שהוא רק ביד הקב"ה, ושיש להמליץ, כי על הפסד ממדרגה הזאת, אין ביד האדם לבכות כשיעור הראוי, ורק הקב"ה כב"י יכול למלאות חוקי הבכי בזה, כי המושג הדק הזה שלא נתגלה עוד לשום איש, ע"ז אין שום איש לבכוה, אחרי שאינו יכול לשער את התועלת הזאת, וזש"א אח"ז "מפני גאותן של ישראל שניטלה מהם כו" או "מפני גאותן של מלכות שמים" כי כבוד ישראל וכבוד שמים מתיחסים זל"ז, והם מהדברים העומדים ברומו של עולם, שערכם האמיתי לא נתגלה עוד לשום בן איש תמותה, כי המושג הזה הוא מהדברים שכסה עתיק יומין, וא"כ במדה זו שנחסרה להם ידיעת השיווי כפי שהוא, במידה זו יתמעט שיעור הצער מכפי שיש להצטער באמת מזה, וע"ז מקשו "ומי איכא בכי' קמי קוב"ה", הכי יש להחליט, דבזמן הגלות אינה ניכרת פעולה הקב"ה על עם ישראל והשגחתו, וכחם ורוחם העז של ישראל המעידים על השגחתו התמידית. "והאר"פ אין עציבות לפני הקב"ה שנא' הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו", כי בכל עת יש להכיר ההשגחה האלהית הנפלאה, עד שיש לדעת מזה כי הדר כבוד מלכותו וממשלתו חופפת תמיד על ישראל בכל העתים, וע"כ במקומו המיוחד בבית אוצר השגחתו ישרורו וישכנו עוז וחדוה, אחרי שגם בזמן הגלות לא נתמעט למותן של ישראל ותורת ה' לא נתבטלה מהם. וע"ז משני ל"ק "הא בבתי גואי הא בבתי בראי", כי אמנם כן שבהכרה מדעית והשגה שכלית יש למצא תמיד עקבות ההשגחה, וגם בעת שנתונים למרמס, גם אז יש להכיר פעולת ה' על ישראל והשגחתו ממכון שבתו עליהם שמשמרם מכל משמר ולא יתנם למוט, אבל "בבתי בראי" בחציונותם נראים כנבזים ושפלים, ואלה שעיניהם כהות וטרוטות ולא יהינו לראות מבעד המסך, ובראיתם המצומצמת רואים רק מה שלנגד עיניהם, אנשים כאלה רואים את בני ישראל לנבזים ושפלים, וחושבים שההשגחה האלהית השליכתם מעל פניו, ובעיני בעלי השקפות כאלה יש השפלת כבוד האומה, וגם חילול שם שמים, ומיעוט כבודו כב"י:

ו

אמנם כן, בני ישראל הם מצויינים גם בזה, בהשקפתם הנמרצה תמיד, על פנימיות ורוחניות הדבר, ובדילוגם על החיצוניות והעלמת עין מהם, וזו היא גבורת גבורתו של היהודי, שיכול לומר "אתה בחרתנו מכל העמים ורוממתנו מכל הלשונות" בעת שהעמים דשים אותו בעקבותיהם, בעת שמשפילים לארץ כבודו, בעת שאין לו כל חלק ונחלה בשום משרה מדינית ומרחיקים אותו מכל כהונה, בעת שהיה נאלץ לשאת על בגדו אות קלון, בהעת האיומה והנוראה הזאת, עמד היהודי בבית מקדשו מעט שכל דבריו שם הם מקירות לבו, ובשפכו שיחו לפני ה', אומר כמנצח המעוטר בזר עטרת תפארת הנצחון, "ורוממתנו מכל הלשונות", כי למרות כל החרפות וקלונות שהעטו עליו, רואה את רוממות נפשו, עד כי כל אלה לא דכאו לאת רוחו, ולא השפילוהו, ולא העבירוהו מאמונתו, וחושב בצדק כי אין עוד עם בעולם, שהראה רוממות נפשו, על אופן נעלה כזה. היהודי למוד לומר בתפילתו הנובעת מקרב ולב עמוק "עם מדושני עונג", בעת שיגון ודאבה מנת חלקו, כמו שכל אלה אינם נוגעים לו מאומה, כי כל תענוגיו הרוחניים הם לפניו, והוא מתענג עליהם מאד. רגיל הוא להביע בתפילתו, "זמן שמחתנו" בעת שעיניו זולגות דמעות, ולבבו פצוע וקרוע לגזרים, כי הוא ישמח בשמחותיו הרוחניות, ובמנותיו הנפשיות, וכמו שעומד מעל לגבולי ההרגשות הפשוטות והנמוכות. כי אמנם כן שעקרו ושרשו של העם הזה הוא בעולם הרוחני, וכמו שכל רעיונותיו והרגשותיו שקועים וטבועים בעולם הרוחני, עד שבכל מדברותיו הקדושים ובתפילותיו ובשפיכת שיחו, משיג רק הרעיון הרוחני הקפול וצפון בהם. אם נבקר את בית היהודי במעלי שבתא, בעת שכבר כלה מעשיו הגשמיים, והתעתד לקרות שבת מלכתא ורחץ וטבל את בשרו במים, והחליף שמלותיו וכולו אומר כבוד ליום השביעי, והוא יושב וקורא בנעימה מגלת שה"ש, שתוכה רצוף אהבה, האם יחשוב חלילה מאהבה הגשמיות, חלילה לו, דברים כאלה לא יעלה על לבו, לא יעמוד כרגע על המשל, כי מיד מעתיקו על הנמשל, וחושב רק מאהבת הדוד והכנסי', מאהבת הנפש והתורה, מאהבות רוחניות כאלה. ואולם אם נבא ביום א' בבתי מרזח, ונמצא שם בני האזרחים והעקרים, שותים לרווי', ושרים שירי אהבים, עליהם לא תמתח קו של חשד כי יכוונו וירמזו בזה כוונות ורמיזות, והדברים האלה הם ככתבם וכלשונם, ואינם יוצאים מידי פשוטם. כי זה רק כוחו של ישראל, להביע בכל דבר על רוחניותו ופנימותו. וע"כ אלה הלמודים להביט בכל דבר על פנימיותו הם יודעים להעריך ערך מעלת ישראל גם בעת גלותו, כי בההשקפה הפנימית והרוחניית, יש לראות גם אז איך שבני ישראל רוממים ונעלים ועולים על כל העמים השלוים. ואולם בבתי בראי, באלה שמשקיפים על חציונותם של הדברים, הם יראו בני ישראל בגלותם במדרגה נמוכה, כי אין להם אלא מה שעיניהם רואות, ויזל בעיניהם כבוד ישראל, וש"ש מתחלל מזה מאד. וע"ז נאה למבכי ולמספד, כאו"א כפי שיכול לשער את ההפסד מירידת כבוד האומה וחילול כבוד ש"ש. וע"ז "מקשו והא כתיב ויקרא כו", ותירצו "שאני חורבן ב"ה דאפי' מלאכי שלום בכו שנאמר הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון", בעת החורבן שאז שודד רבצם ונהרגו ונשרפו ונתפזרו ונתבדרו בכל אפסי עולם, שאז ראו רק ההריסה והחורבן, ולא הקיום וההתקשרות, אז באמת הי' מקום לחשוב, כי יכלו באפם ויתמו בבהלה, ולא היה עוד שום דבר שיעיד על קיומם ועל קיום הרגשתם; אז בנו כולם, גם המלאכי שלום, המלאכים הממונים על שמירח שלום ישראל וקיומם, גם הם בכו, אחרי שלא ראו עוד שום אות ומופת על קיומם וע"כ צעקו מרה ובכי. ואמנם אחר החורבן שנתפשטו בכל העולם, והחזיקו מעמד אמונתם ונתפרסם קיומם, ונודע החזקתם בדתם, אז ראו כולם כי שם ה' נקרא עליהם ובכל מקום שגלו גלתה שכינה עמהם, ואינה מסירה השגחתה מהם, וע"כ אז בבתי גואי, לאלה שכח בידם לראות בחדרי פנימיות הדבר, אלה רואים שיש מה לקוות:

ז

מבואר גם מהדברים האלה; שהבכי הוא לפי ערך מושג צער ההעדר, וע"כ לנו לדעת כי הדמעות שאנו שופכים ביום הזה, הוא לאות על הכרתינו את עצמינו, ומי שאינו מתאבל על ירושלים, הוא אות שכבר נמחו מלבו כל רגשות כבוד האומה, וכבוד הדת, ואין לי עוד חלק ונחלה בה' ותורתו, ואינו מתחשב עוד על בני האומה הזאת, ובעת שבני ישראל יזכו לשוב לארצם ולשמוח בשמחתה לא יזכה לשוש איתם משוש, כי הבדל יבדילנו ה' מעל עמו, ומחה את שמו מתחת שמי ישראל. כאז"ל בתענית (ל:) ובב"ב (ס:) "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה", והיא מעין מדה כנגד מדה, דאם אינו מרגיש צער ההעדר, אין לו להרגיש גם שמחת ההויה, וע"כ יענש בזה, שלא יהיה לו כל חלק ונחלה בשמחת ירושלים, וכאבר מת נחשב בגוף האומה, שאין לו עוד שום התחברות והתקשרות אל האומה:

ח

אחי שומעי דברי! אל תתנו פוגה לבת עיניכם, ביום האבל השנתי הזה, בכו בכה לבני עמכם, ההולכים בקרב צרה, הקיצו משנתכם, עורו התעוררו, עשו לכם מספד כיושבי על נהרות בבל, הרימו קול בוכים, הראו לכל כי עוד רגשותיכם חיים בקרבכם, עוד לא תמו לגוע, כי זהו האות היחידי והתו של חיים, והציון היחיד והמיוחד על מציאות רגשי החיים. וכמש"א הנביא ירמיה (ל"א, י"ד) "כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו", הנביא מצייר זאת בציור מרום ונשגב מאד נעלה, כי האם הרחמנית שמכל בניה שילדה, לא זכתה לגדלם והובילתם לקבר, ולעת זקנותה זכתה לראות בן, שאהבת עולם תאהבהו, ומכל משמר תשמרהו, ומרוב אהבתה תחזיקהו אצלה בעת שנתה, ותזהר מאד שלא תיגע בו, בעת שנתה, ובמנורה מאירה תאיר את חדר המטות, למען לא תישן בשנה עמוקה, ובכל שעה ושעה תקיץ משנתה לראות בשלומו, וקרה לה פעם אחת ששינתה בשנה עזה וחזקה, והמנורה כבתה מאלי', וכשהקיצה משנתה, והנה חשך ואפילה, ולבה יחרד מאד על בנה יחידה זה, אולי קרה לו אסון בעת שנתה, ולזאת תנסה מיד להקיצו, להניעו, לדוחפו, להפכו מצד אל צד, ונפשה יוצאת לשמוע ממנו קול בוכים, ואין קצה לשמחת לבבה בעת שהילד מתחיל לבכות, וקול הבכי הזה הוא כקול מבשר בעיני', ומשיב את נפשה. ואמנם אם אחרי כל היקיצות והתנועות והדפיקות, יהיה כאבן דומם, ולא ישמיע קול בוכים, אז אין קצה למגינת לבבה ומבוכת נפשה, ובקול מר מחריד לב ומשבר כליות, תצריח אף תזעק לקרא לשכנותיה שתחישנה לבא לעזרתה, וכשתבאנה ותשמענה איך שמתופפת על לבה, ותריד בשיחה ותהמה ובקול נהי תצעק: "אוי לי כי הילד איננו בוכה", והן כאינן יודעות מכל מה שנעשה פה, תתפלאנה ותשתוממנה, ובתימהון לב תאמרנה לה "מה לך כי נזעקת", הלא טוב אם הילד ינוח וישקוט, וכל אם תשתדל להשקיט אח ילדי' שלא יבכו, ואת תרעישי שמים וארץ, על שיחשה ולא יבכה. אז תפרוץ בקול בוכים, ותאמר במר נפשה: דענה נא כי הנני חושש מאד אולי כבר נחנק, ולא נותרה בו נשמה, כי הפעם לאסוני ישנתי ונרדמתי בתרדמה עזה, והמנורה כבתה, וכבר ניסיתי להקיצו הניעותיו הפכתיו מצד אל צד, ואין קול ואין קשב, אוי לי כי נגזרתי, כי אולי כבר נגזר מארץ החיים:

ט

וברוח הזה, מצייר לנו הנביא מצב ישראל, בגלותם, כי בליל הגלות באישון לילה ואפלה, בלילה הארוך הזה שרבים קמו עליו, רדפוהו ומנוחה הדריכוהו כתרוהו, והשתדלו לכבות אורו ובלילה הזה תקיץ רחל אמנו האם הרחמני' הזאת שרבות העתירה לה', ושפכה דמעות כמים, עד שזכתה לראותם, והיא בראותה כל העובר עליהם בלילה הזה תבכה ותשא למרום קולה, כי "מבכה על בניה", כי תבכה בכדי שבניה יתעוררו לעומתה, להשמיע קול בוכים, שאז תדע שעודם חיים חיי ההרגשה וחיי הדת והמוסר, ואז תתנחם על כל צרותיהם, ותדע כי יש להם אחרית ותקווה. ואולם "מאנה להנחם על בניה", מתי לא תדע כל נחם בעת כי איננו, בעת שתראה כי הבכי הזה, שהוא ציון חיי הרגשה, הוא נחסר להם, כי ההרגל פעל עליהם שאינם מרגישים עוד, וכל הדחיפות והנגיעות אינם פועלים להקיצם משנתם, אז יגדל כאב לבבה מאד כי רחק ממנה מנחם להשיב נפשה העגומה והעצובה. והקב"ה משיב לה דברי תנחומים, שאל תדאג בעדם, כי הרגשותם יתקיימו בהם תמיד, ובכל זמן הם זוכרים שהם גולים מארצם ומפוזרים בהם, ורעיון ההתבוללות רחוק מהם, ועי"ז יש להם אחרית ותקווה טובה "ושבו מארץ אויב":

י

אחי מקשיבי דברי, רגלינו עומדות עתה על בית מועד לכל חי, על אדמת קדש דורכות רגלינו, במשכן נצח זה, תמצאינה עצמות אחינו מנוח, ישנו ושנתם תערב להם, יחכו לעת קץ ולחיי נצח, בבית עולמים הזה באהלי הנצח האלה, יתעוררו רעיוני נצח בכל איש חי, דממת מות שוררת פה. האמנם דממת מות הזאת היא קול רעש גדול אדיר וחזק, מתהום הנצח הנאדר בקודש. פה כבקץ גבול העולם הזמני, כבכנף העולם החולף, כי עבר מתחום חיי הזמן, נפסקים וכלים גם רעיוני חיי הזמן והגוף. ורעיוני הנפש והרוח הקודש והנצח, יקחו עמדתם. פה כל תל כל גדיש, כל עץ כל עשב, כל צמח כל שיח, כל עלה, מעוררים רגש קדש מאד נעלה, רגש נצח. כמלאכים קלים הם שלוחים ובאים מעולם הנצח, להקיץ את בני תמותה, מעת חיים הזמן, להעירם ולעוררם אל קדושת הנצח, כל אלה נסעו אף גדלו מליח שוכני קברים האלה, המקוים ומיחלים ליקיצה, ופניהם מועדות אל העולם הנצחי. וכל שיחם והגיונם הוא הנצח, משיחים וממללים אלה עם אלה. הטו אזניכם ושמעו סוד שיח שרפי קודש האלה, ואו אז תתרגשו ברגשי קדש, וברעיוני נצח. ביום זה נהגו עוד מימי קדמונים ז"ל לבקר את בית העולמים (תענית טז. בתו' ד"ה יוצאין ובטואו"ח סי' תקנ"ט בב"י ובשו"ע (סי' הנ"ל) ברמ"א), לא למען להתחשב בעינינו כמתים וכשוכני עפר, פיגול הוא לנו הרעיון הזה. להיהודי יש להזכיר רגשת החיים, ולא רגשות המיתה, שמתחשבים ונזכרים מאליהם, באין שום השתדלות יתירה. אולם נעלה הדבר מכל ספק, כי הוא רק להזכיר רגשות הנצח, כי פה הוא המקום שכולו אומר נצח. וע"כ ביום זה שרעיוני הנצח דרושים מאד לכל איש מבני ישראל, ראוי לכל אחד לבקר את מקום הנצח הזה להתעורר על ידו לרעיוני הנצח, החבוים בחביון עוזו של הישראל, ונרדמים בירכתי לבו, וכל פעולה המסוגלת להעירם ולהוציאם ממחבואם תוציא מטרתה להקיצם ולעוררם. אם נדע להשתמש ברגעים האלה לשפשף הרעיונים ולזכך הרגשות, להפשיט כל הרעיונים המוגשמים, ולפנות מקום אל הרעיונים הרוחניים הזכים, אז יציירו לנו גם ציור ברור מתחית שוכני עפר האלה, שהוא אחד מיסודי הדת ושרשי האמונה, כי גם אנחנו נדמינו ונמשלנו בכמה עתים וזמנים כמתים יורדי בור, ואם רוחנו חי בקרבנו ורגשותינו בריאים וקימים ע"י הרוח הפנימי הנעלם וטמיר השופע חיי הרוח, יש לצייר בציור ברור את העניין הרם של החיה"מ, וכא"א יכול לשוות אותו לנגדו, וכמו שרואהו בעיניו, ובכל רגע ורגע מחכה אליו:

יא

וכבר הראה הקב"ה להנביא את הציור הנשגב הזה, וההתדמות של שני מיני התחיות האלה, וכמו שהנביא מספר (יחזקאל לז) "היתה עלי יד ה' ויוציאני ברוח ה' ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות. והעבירני עליהם סביב סביב והנה רבות מאד על פני הבקעה והנה יבשות מאד" כו'. מספר שהקב"ה הראה לו, איך כי העצמות האלה התקרבו עצם אל עצם, ועלה עליהן גידים ובשר, וקרם עליהן עור, ועמדו על רגלם. והוסיף לספר מה שהקב"ה ביאר לו את תכלית החיזיון "ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה. הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו" כו' שהכוונה היא לעוררם כי התחי' לע"ל יש לראות גם מכל יום ויום מימי הגלות, כי בכל יום יש מעין תחית המתים, כי הגזירות המתחדשות והצרות המתרבות, שהם כבירי כח ורבי אונים, להמית את האומה, לשלול ממנה, כל רוחניותי', ולשרש מקרבה כל רגש טוב ונעלה. ואם הם חיים וקיימים, וכבודם חדש עמהם, מדוע לא יציירו גם הענין של תחיה"מ, וא"כ נגד זה שלפעמים ינשב עליהם רוח היאוש ליאשם ולהסיח דעחם מתחייתם וגאולתם, לעומת זה אמר אליהם "כה אמר ה' הנה אני פותח את קברותיכם", כי הלא בכל יום ויום אפתח קברותיכם שמשנאיכם ומנדיכם יחצבו לכם, ומדוע זה עצמתם עיניכם מראות, איך שבכל יום ויום יכרו לכם קברים, ואנכי פותח אח הקברים האלה, להעלותכם משם ולהחיותכם, וא"כ יש מזה לדעת כי "והעליתי אתכם מקברותיכם עמי, והבאתי אתכם על אדמת ישראל וידעתם כו', ונתתי רוחי בכם וחייתם כו", כי לא תקצר ידי להפיח רוח חיים בכל העצמות האלה, וברוח פי אחי' אותם, וע"ד שאז"ל (מ"ר וישלח פע"ח) "כתיב חדשים לבקרים רבה אמונתך, ארשב"א על שאתה מחדשנו בכל בקר ובקר, אנו יודעים שאמונתך רבה להחיות לנו את המתים, א"ר אלכסנדרי ממה שאתה מחדשינו בבוקרן של מלכיות, אנו יודעים שאמונתך רבה לגאלנו", וכ"כ בענין זה, שמקיום החיים בעת שרבים חוצבים לו קבר יש אות נאמן גם על התחי' הכללית, ולהשיג מושג נאמן וברור מזה, וזו היא תכלית ההליכה על בית העולמים שנתקנה ביום הזה, שכל הלכות וסדר היום הזה, אבילותו אנינותו, אנחותיו, בכיותו, כל אלה עשוים לחדש הרוח, ולהחיות הלב, ולהשיב הרגשות לתחי', ולא כמו שההמון חושב שיש לבכות, כמו הבוכה על מתו, אולם כל הבכיות צריכות להיות ערוכים רק. למטרה זו, להפיח רוח חיים, וכמו הבוכה על החולה ומפלל לה', שיבריאו ויחלימו ויקימו מחליו, שבכי כזה הוא בכי המוסרי והשכלי:

יב

וקרוב לומר, דהקנה האחרונה מסדר הקנות ביום זה, היא הקנה הנודעת "אלי ציון ועריה" כו' שהיא הקנה האחרונה, היא אוצרת בקרבה הרעיון הזה, ונסדרה ונתקנה ללמד להבוכים והמקוננים שידעו אחרי כל הקינות המעוררות לבכי ונהי, מהו התכלית הנרצה מהבכי והנהי, ושלא יהי' בכי של חנם שיכול עוד להרע ולקלקל. ולז"א "אלי ציון ועריה" לא בתורת אבילות כהמתאבל על מתו, רק "כמו אישה בציריה" בעת שחבלי לידה באו לה, דהיא בוכה ומיללת, אבל גם אז תקוותה לנגד עיניה, כי עוד מעט ותמליט ילד של קיימא, שאליו נושאת את נפשה. "וכבתולה חגורת שק על בעל נעוריה". בזה העלה עוד יותר את הרעיון הנשא הזה, והראה עד כמה שהבכיה והתקווה תהיינה משולבות ומצומדות, ובעת שבעינו האחת מוריד אגלי דמע על גלותו והריסות ארצו וחרבן מקדשו, בעינו השני' יביט וישקיף על שובו לארצו, ועל בנין ביהמ"ק הנצחי. כי ביהמ"ק זה שנחרב, עמד רק מעט בשנים, ומנוחת ושלות בני ישראל לא נמשכו לזמן ארוך, וכמה חלאות וצרות נשאו וסבלו עד בואם אל הארץ, ואחרי כל זה ישבו רק מעט וכמעט קט הדריכום מנוחה. וע"כ יש להאומה לצייר מצבה עתה ממש, כהאשה שנשאת ומיד אחר נשואיה בעודה בבתוליה, שרק עת קצרה השתעשעה עמו, ובעוד שלבה היה מלא תקות טובות, לראות עמו חיים מאושרים, עלה הכורת עליו, וקטפו מארץ החיים, ועזב אותה לאנחות, וצערה גדול מנשוא ובוכית ומיללת, ובכ"ז מובן מאלי', כי אשה צעירה לימים כזאת, לא תשב אלמנות כל ימי', וכשיעברו ימי הבכי תנשא לאיש לראות עמו חיים בכל ימי חיי', ובכ"ז עתה תבכה מאין הפוגות, כי אנוש שברה וכאבה נעכר, בזכרה, כי רק ימים מעטים התענגה עליו, אחרי שרבות סבלה עד שנתקשרה עמו ונשאת אליו, ואחרי כל זה לא זכתה להסתופף בצלו, ולראות חיים עמו רק ימי מספר. ועל אופן זה יש לבני ישראל לשוות לפניהם ענין אבילותם ביום הזה, שיש להם לזכור ולשום אל ליבם כל סבלותם שסבלו עד שבאו לארץ חמדתם, כמה טלטולים טולטלו, כמה נדודים נדנדו, ואחרי זה כמה היו ימי שלותם ומנוחתם, רק שנות מספר זכו לשבה בארצם, וא"כ הוא ממש כהאשה הזאת שעוד בבתוליה מיד אחר הנשואין, מת עלי' בעלה, והיא חגורת שק על בעל נעוריה, כי תבכה מאין הפוגות. ואמנם גם רגע אחד לא תתיאש ותסיח דעתה מלהנשא לאיש, ובכל רגע ורגע תצפה ותקווה להנשא לאיש, שתחיה עמו באושר ובמנוחה הלב, כל ימי חיי', והבכי היא מצד הכאב הגדול, ולא מצד היאוש. כן אחי נבכה על שבר בת עמנו הגדול, על צרות נפשנו ומצוקת לבבנו, על החמס והשוד. אבל אל יפול לבנו אל תתפעם רוחנו, גם בעת נאקתינו ובכיתינו, נזכור ולא נשכח, כי הננו בני עם עולם, עם המסובל מני אז בתלאות, עם הלמוד לשאת על שכמו משא גדול, ולבלי לרבוץ תחת משאו, עם אשר כל מצרי שאול ואבדון לא הכחידו קימו, וכל התלאות והזועות לא הכהו חרם, וכל בעותי מות לא כבו נרו ולא אבדו רוחו. נזכור ולא נשכח, כי אם אמנם שהגנו מורדפים מכל עבר ופנה, והננו ככבשה תוך שבעים זאבי טרף, השואפים לטרוף נפש, וצמאים לדם, בכ"ז הכבשה הזאת לא היתה לטרף למלתעותיהם החדות, כמה מהזאבים האלה נמחו כבר מארז החיים, והכבשה התמה הזאת עודנה מלאה חיים. ושביבי התקוה לא עוממו מעולם בקרבה, ולבינו מלא רגשי ההתפעלות, ועינינו מקור דמעה. כל האותות והמופתים האלה, הם רבי אונים וכבירות כח, לחזק את לבבינו, ולאמץ את רוחינו, לחכות ולקוות אל העת המאושרה ובלע המות לנצח, ומחה דמעה מעל כל פנים, ונזכה לשוש משוש עם כל המתאבלים על ציון וירושלים, וה' הטוב ישמחנו עוד כימות עינתנו, ותחזינה עינינו בשוב ה' את שבותינו, ונזכה לראות בנחמות ציון וירושלים בבא"ם כי"ר:

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף