משנה למלך/מעילה/ד

משנה למלך ‏ מעילה ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

ומחלל דמי חטאת כו'. עיין במ"ש התוס' פ"ב דסוטה (דף י"ח) ד"ה חזר:

ו

אם היה אחד משני האילים כו'. בפ"ו דכריתות (דף כ"ו) המפריש שתי סלעים ולקח מהם שני אילים לאשם אם היה אחד מהם יפה שני סלעים יקרב לאשמו והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה לקח בהם שני אילים לחולין אחד יפה שני סלעים ואחד יפה עשרה זוז היפה שני סלעים יקרב לאשמו והשני למעילתו אחד לאשם ואחד לחולין אם היה של אשם יפה שני סלעים יקרב לאשמו והשני למעילתו ויביא עמה סלע וחומשו ובגמרא מאי מעילתו דקתני רישא והשני למעילתו אי לימא איל לאשם למימרא דחומש בהדי איל מייתי ליה והכתיב ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישיתו יוסיף עליו אלמא בהדי גזילו מייתי ליה ועוד קתני סיפא אחד לאשם ואחד לחולין אם היה של אשם יפה ב' סלעים יקרב לאשמו והשני למעילתו ויביא עמה סלע וחומשה אלמא חומש בהדי גזילו מייתי ליה אלא מעילתו מאי דאיתהני מהקדש משני סלעים דאפרשינו לאשם ולקח בהם שני אילים לחולין דיפה שני סלעים מקרב ליה איל אשם ויפה עשרה זוז יהיב ליה למאי דאיתהני מהקדש דהו"ל גזילו וחומשו ומאי מעילתו גזילו. במאי אוקימתא למעילתו דרישא גזילו אימא סיפא אחד לאשם ואחד לחולין אם היה של אשם יפה שני סלעים יקרב לאשמו והשני למעילתו ויביא עמה סלע וחומשה אלמא מעילתו איל אשם רישא קרי ליה למעילתו גזילה סיפא קרי ליה איל אשם רישא דלא ה"ל איל דזבן קרן וחומשו קרי ליה למעילתו גזילו סיפא דלא הו"ל איל דזבן קרן וחומש קרי ליה למעילתו איל אשם ע"כ. כך היא הגרסא הנכונה וכן גורס הר"ב תוי"ט ובעל עץ החיים גריס רוב וליתא. והנראה מסוגיא זו דהיכא דמעל שני סלעים שלקח בהם שני אילים לחולין והיה אחד מהם יפה שני סלעים והשני יפה עשרה זוזים היפה שני סלעים יקרב אשם מעילות והשני יקרב בשביל אשם אחד שהיה חייב ובאלו השני קרבנות נפטר מכל החיובים. וכן פירש"י אם היה יפה אחד מהם שני סלעים ואחד מהם עשרה זוז היפה שני סלעים יקרב לאשם מעילתו והשני היפה עשרה זוז יקרב למעילתו. ומפרש בגמ' דיקרב בשביל אשם ראשון והרי נפטר מקרן וחומש והשתא קרי למעילתו גזילו ע"כ. ונראה דאם לא היה יפה אחד מהם עשרה זוז דצריך שיקח איל מן השוק בעשרה זוזים דאין לומר כיון דיפה שני סלעים יקריבנו בשביל גזילו וישלם שני זוזים להקדש בשביל חומשו משום דקי"ל דקרבנות המזבח מעילתן לקרבנות המזבח וכדאיתא בפ"ב דמעילה (דף ט') וכ"פ רבינו ז"ל בפרקין הל' ז'. והיכא דלא מעל כי אם בסלע כגון שלקח בשני הסלעים שני אילים אחד לאשם ואחד לחולין הדין הוא שאם היו כל אחד משניהם יפה שני סלעים שיביא זה שלקח לאשם לאשמו הראשון שהיה חייב שהרי לשמו נלקח ממעות שהופרשו לו והשני יביא בשביל אשם מעילות שהרי מעל בסלע ויביא ה' דינרים דהיינו סלע שמעל וחומשה ויפלו לנדבה כדינו שהרי אם לא היה מועל בסלע זה היה הדין שהסלע יפול לנדבה דהא קי"ל מותר אשם לנדבה ועכשיו שמעל ג"כ הדין שוה ויפול הקרן והחומש לנדבה שהרי ממותר אשם ראשון בא. ובחלוקה זו לא שייך לומר שאם היפה אחד מהם יותר משני סלעים שיועיל לו להפטר מהקרן או מהחומש משום דאם עילוי זה הוא באיל שלקח לשם אשם הא פשיטא דאפי' שוה עשר סלעים שלא יועיל לו כלל דכיון שזה לקחו לשם אשמו שהיה חייב מקודם מה ששוה יותר ממה שלקחו שבח הקדש הוא ואין לבעלים בו חלק כלל דאע"ג דקי"ל אדם מתכפר בשבח הקדש היינו דוקא היכא דלקח איל בסלע והוקרו טלאים ושוה שנים דאע"ג דרחמנא אמר בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם מ"מ כיון דבשעת הקרבה שוה שני סלעים אדם מתכפר בשעת הקדש אבל הכא שאיל זה לקחו לשם אשמו שהיה חייב אף ששוה יותר משני סלעים מהיכא תיתי שיועיל לו על מה שמעל בסלע האחד וזה פשוט. ועוד כיון דסלע זה דינו הוא שיפול לנדבה ויקרב עולה לקיץ המזבח איך יוכל לכוללו עם האשם ולהקריב בתורת אשם ודוקא בחלוקה הראשונה שמעל בשני הסלעים שנמצא שמעל בעיקר האשם מש"ה מביא הקרן והחומש לשם אשם אבל בחלוקה זו שמעל במותר אשם שדינו ליקרב עולה אינו יכול לכוללו עם האשם ולהקריבו בתורת אשם וכן אם היה העילוי באיל שלקח לשם חולין בהא נמי אינו יכול לכלול עם הקרן והחומש מטעמא דכתיבנא דכיון דקרן זה דינו הוא שיפול לנדבה אינו יכול לכוללו עם האיל שמביא לשם אשם מעילות וחומש ג"כ דינו הוא כדין הקרן דהא בהדי גזילו מייתי ליה כדכתיב ואת אשר חטא מן הקדש ישלם וחמישיתו יוסף עליו ומהאי קרא הכריח בגמרא בחלוקה הראשונה דהיינו היכא דלקח שני אילים לחולין דאינו מביא החומש עם הקרבן של אשם מעילות שהוא מביא אלא כוללו עם אשמות האחד שהיה חייב דהיינו עם הקרן. עוד הכריחו דין זה בגמרא מדקתני סיפא אחד לאשם ואחד לחולין כו' ויביא עמה סלע וחומשה אלמא חומש בהדי גזילו מייתו ליה ע"כ. ונראה דההכרח הוא דאם איתא דחומש בהדי אשם מעילות מייתי ליה לייתי אשם ששוה ט' דינרים דהיינו שני סלעים שצריך שיהיה יפה האשם ועוד דינר בשביל החומש ואח"כ יביא עוד סלע אחר בשביל הגזול ויפול לנדבה ומדקתני ויביא עמה סלע וחומשה מוכח דחומש בהדי גזילו מייתי ליה. וראיתי לרש"י ז"ל שכתב והאי דהדר ומקשה ממתני' דל"ת קרא אישתעי בדנהנה מקדשי בדה"ב או מהקדש עולה הילכך חומשו כי מייתי חומש בהדי איל אשם לא נפיק דחומש כי קרן בעי מהוי אבל האי דקרן גופיה אשם הוא כי מייתי ליה בהדי אשם של מעילה ש"ד ת"ש מסיפא ע"כ. ואני תמיה על זה דאכתי יש לחלק דלעולם רישא דקרן גופיה אשם הוא ולשם אשם נקרב עכשיו מש"ה כי מייתי חומש בהדי אשם של מעילה ש"ד אבל בסיפא דקרן הוי לנדבה מש"ה לא מייתי חומש בהדי איל אשם דחומש כי קרן בעי מיהוי וכעת צל"ע:
ודע דבחלוקה זו דסיפא אין חילוק בין אם לקח בתחלה לאשם ואח"כ לחולין או שלקח בתחלה לחולין ואח"כ לאשם או שלקח שניהם כאחד לעולם הדין שוה שאם היה כל אחד מהם יפה שני סלעים של אשם יקרב לאשמו והשני למעילתו ויביא עמה סלע וחומשה ומיהו היכא דלקח בתחלה לחולין הדין הוא שיקח דמי המעילה והחומש ויכללם עם דמי האשם הנשארים ויקח בהם אשם משום דקי"ל דקרבנות המזבח מעילתן לקרבנות המזבח אלא שאם עבר ולקח בדמים הנשארים האשם שהיה חייב ולא כלל הקרן והחומש עם דמים אלו אז דינו הוא דין השנוי במשנתנו וכל זה מתבאר מדברי רבינו:
העולה ממ"ש דהיכא דמעל בשני סלעים אם היה יפה האחד עשרה זוזים והשני שני סלעים בשני אילים אלו נפטר מכל חיובו מכל וכל והיכא דלא מעל כי אם בסלע אז צריך שיביא שני אילים ויביא עוד סלע וחומשה לתשלום הקרן והחומש והטעם בזה מבואר הוא דברישא דהוציא השני סלעים לחולין הרי מעות אלו יצאו לחולין ושבח דידיה הוא וב' אילים אלו חולין גמורים הן וזה משלם איל אחד ששוה עשרה זוזים בשביל הקרן והחומש ואיל אחר ששוה שני סלעים בשביל אשם מעילות דאטו אם לקח בשני סלעים אלו טלית או חלוק לעצמו אינו נפטר בהבאת שני אילים אחד שוה עשרה זוז ואחד שוה שני סלעים ה"נ שלקח בהם שני אילים לחולין נפטר בהם שהרי כל השבח דידיה הוא אבל בסיפא בלקח אחד לאשם בסלע מה שהשביח באיל זה שבח דהקדש הוא שהרי לשם אשם הוציא סלע זה ואין לו בשבח זה כלום וזה מעל בסלע בהסלע שני לפיכך יביא מביתו סלע וחומשו וכן פירש"י ז"ל יביא סלע וחומשו מביתו שמה ששבח אשם בשתי סלעים שבח הקדש הוא ע"כ, ומ"ש אחר זה א"נ איל אשם כו' ט"ס הוא וכצ"ל אילימא איל אשם וקאי ע"ד הגמ' דקאמר אילימא איל אשם. ועל זה פירש"י אילימא איל אשם של אשם מעילות והסופרים טעו להדפיס דברים אלו במתני' והוצרכתי לכתוב כל זה לפי שראיתי בספר עץ החיים שהביא דברי רש"י הלזו עלה דמתני' ולא דק. ורבינו בפירוש המשנה ביאר כל זה באר היטב שכתב בסוף דבריו והטעם שהכריחו בהלכה ראשונה שלא זכר השם שמחמתו הפריש שתי סלעים אלא אמר שהשני אילים לוקחים אחד מהם במעילתו וחומשה והשני לשם מעילה לפי שמעל בכל הדמים מפני שבשתי הסלעים לקח שני אילים לחולין וכבר ביאר התלמוד בכל זה והבן אותו ע"כ. וכ"כ הרב בעל קרית ספר ז"ל ולעיל דאינו מביא כלל שהוציא כל השתי סלעים לחולין ושבח דידיה הוא וכיון דשוה אחד שתי סלעים ואחד עשרה זוזים א"צ להביא מביתו כלל אלא האשם שהפריש עליו המעות מקודם עכ"ד והן הן הדברים שכתבנו. אך מ"ש קודם לזה ומה ששבח אשם בשתי סלעים שבח הקדש הוא וכן מה ששבח של אשם מעילות ע"כ האי וכן מה כו' לא ידעתי כוונת דבריו. וראיתי לרבינו עובדיה עלה דמתני' שכתב דברים תמוהים בעיני וז"ל היפה שתי סלעים יקרב לאשמו לשם אותו אשם שהפריש עליו המעות והשני למעילתו מפרש בגמרא לא שיקריב אותו לאשם אלא שיתננו לגזבר בשביל שתי סלעים שהוציא לחולין שנתחייב בהן ובחומשין שהם בין הקרן והחומש עשרה זוזים ויביא אשם בשתי סלעים מביתו לקרבן מעילה עכ"ד. ומלבד שדבריו מצד עצמם הם תמוהים דלמה נחייב אותו שיביא אשם בשתי סלעים בשביל אשמו הראשון שהיה חייב מאחר שכבר לקה ושלם איל של עשרה זוז בשביל אשמו שהיה חייב. עוד אני תמיה עליו איך לא השגיח בדברי רש"י דשפתיו ברור מללו כמ"ש לעיל במתני' כתב יקרב למעילתו מפרש בגמרא דיקרב בשביל אשם ראשון כו' ובגמרא נמי כתיב שתי סלעים מקריב ליה לאיל מעילות והוא לאשמו דקתני במתניתין היפה עשרה זוז יהיב ליה למאי דאיתהני מהקדש כלומר יקריבנו לאשמו הראשון ויהיו תשלומין לקרן וחומש שמעל בהן והיינו למעילתו דקתני מתני' וכן דברי רבינו ברור מללו כדכתיבנא דהיכא דמעל בשתי סלעים לא יתחייב כי אם בשני אילים אחד שוה עשרה זוז ואחד שוה שתי סלעים באופן שדברי רבינו עובדיה צ"ע ותמהני מהר"ב תוי"ט איך לא השגיח בזה. וראיתי לרבינו בפירוש המשנה עלה דמתני' שכתב וצריך שתדע מה שאמרו בשעת הפרשה יפה סלע ובשעת כפרה יפה שתים כשר בשעת הפרשה יפה שתים ובשעת כפרה יפה סלע פסול ואפילו הוקרו הכבשים אחר כן והיה שוה יותר על שתי סלעים הרי הוא פסול לעולם הואיל ונדחה לפי שעיקר בידינו ב"ח נדחים ע"כ. ובחיבורו הגדול פ"ד מהלכות פסולי המוקדשין הל' כ"ד כתב בהפך שכתב חזר ונעשה יפה שתים יחזור לכשרותו שאין ב"ח נדחין כמו שביארנו ע"כ וצ"ע. גרסי' בתוספתא דסוף כריתות המפרש שתי סלעים לאשם לקח באחד מהם איל לאשם אם היה יפה שתי סלעים יקרב לאשמו ושניה תפול לנדבה ואם לאו ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו אשם יפה שתי סלעים ושניה תפול לנדבה לקח בהם שני אילים לאשם אם היה אחד מהם יפה שתי סלעים יקרב לאשמו והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ואם לאו שניהם ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא מהן אשם יפה שתי סלעים והשאר יפלו לנדבה. והחלוק הוא מבואר דהיכא דלקח באחד מהם איל לאשם הרי גמר בדעתו דסלע ב' תפול לנדבה שהרי מותר אשם היא ולפיכך אף שאינו שוה שתי סלעים ימכר ויביא בדמיו יפה שתי סלעים ולעולם סלע שני יפול לנדבה ואינו יכול לכלול סלע ב' עם דמי האשם שימכור וליקח מהם אשם יפה שתי סלעים והשאר יפול לנדבה אלא צריך שיקח בדמי האשם שהפריש יפה שתי סלעים וסלע שני יפול לנדבה אבל היכא דלקח בשתי סלעים ב' אילים ואין אחד מהם יפה שתי סלעים הדין הוא שימכרו כולם ויקח מהדמים איל יפה שתי סלעים והשאר יפלו לנדבה שהרי מעולם לא היה כאן מותר אשם. ורבינו בחבורו לא ראיתי שהביא חלוקים אלו ולא ידעתי למה. גרסי' בפרק בתרא דכריתות (דף כ"ז) בעי רב מנשיא בר גדא בכינוס חומשין מהו שיתכפר מי אמרינן את"ל אדם מתכפר בשבח הקדש משום דקטרח קמיה אבל בלא קטרח לא מתכפר או דלמא את"ל אין אדם מתכפר בשבח הקדש משום דלא אפרשיה אבל הדין כינוס חומשין הא אפרשיה אמר לו מתכפר. ופירש"י בכינוס חומשין כגון מעל בשתי סלעים דאשם כמה פעמים עד שעלו החומשין לשתי סלעים מהו שיתכפר בחומשין לבדו שיקנה בהם איל אשם למעילתו והקרן יפול לנדבה. ויש לדקדק דהא כתבנו לעיל דלעולם חומש בהדי גזל מייתי ליה וא"כ איך משכחת לה שיתכפר בחומשין והלא לעולם החומשין צריך לצרפם עם הקרן ולהביא מהם מה שהיה צריך להביא מהקרן וכמ"ש רבינו בפירקין הלכה ז'. ולזה אפשר לומר דמה שנסתפק רב מנשיא הוא היכא דכבר לקח מהקרן האשם שהיה חייב ולא צירף החומשין עם הקרן מהו שיתכפר בהם אבל לעולם מודה רב מנשיא דלכתחלה צריך לצרף החומש עם הקרן וליקח בהם אשמו. ולכאורה היה נראה דמה שנסתפק הוא אם הביא מחומשים אשם מעילות שהוא חייב להביא על מה שנהנה מן ההקדש אם מתכפר:

ח

המוכר עולתו ושלמיו כו'. תימה הוא בעיני דין זה דבפרק האשה (דף צ') אמרינן דהאי ברייתא דמוכר עולתו ושלמיו ליכא לאוקמי כר"י הגלילי דהא תני בה המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום משמע דלר' יוסי המוכר שלמיו מעשיו קיימים. ואילו בפ"ח מהלכות נזקי ממון פסק רבינו כר"י שכתב וכל הקדשים שחייבים בהם מעילה אין בהם דין נזקין. משמע דבשלמים שאין בהם דין מעילה יש בהן דין נזקין וקרינן ביה רעהו ודין זה אינו אלא כר"י הגלילי דסבר קדשים קלים ממון בעלים הוא כדאמרינן בפ"ק דקמא (דף י"ב). וכ"נ ממה שפסק רבינו גבי שלמים שהזיקו כו' וכן תודה שהזיקה וכל אלו החלוקות לא מיתוקמי אלא אליבא דר"י הגלילי וכמ"ש התוס' שם וכ"כ הר"ב לח"מ דרבינו פסק כר"י. ואילו הכא פסק דהמוכר שלמיו לא עשה ולא כלום ודין זה אינו לר"י ונראה כמזכי שטרא לבי תרי וצ"ע. ועיין במ"ש הר"ב לח"מ בפ"ו מהלכות בכורות, ועיין בפרק בתרא דזבחים (דף קי"ד) דמשמע דאליבא דר"י משכחת לה מוקצה אף לאחר הקדש וכ"נ בפרק יוצא דופן (דף מ"א).ואילו רבינו כתב בפ"ד מהלכות איסורי מזבח דאין מוקצה אחר הקדש וכ"נ שם ממ"ש גבי אתנן זונה דלא משכחת במוקדשים כי אם בפסח מכל הני נראה דפסק דלא כר"י הגלילי ועיין במ"ש ה"ה בפ"ה מהלכות טוען ונטען:

ט

יש מעילה בנדרים. דע שיש מעילה בקונמות וכמו שפסק רבינו בפרקין, אך אני מסתפק בקצת דינים בזה. האחד הוא דוקא כשאינו מזכיר אכילה דכיון שלא הזכיר אכילה אסור אף בהנאת אותו דבר וכמ"ש הר"ן בנדרים ומש"ה איכא מעילה משום דדמי להקדש אבל באוסר עליו אכילה ליכא מעילה דכיון דאינו אסור בהנאה לא דמי להקדש אך מתוך מ"ש (בדף ק"ט) בשם הרמב"ן (א"ה תמצאנו בפ"ד מהלכות שבועות יע"ש באורך) עלה דההיא דאמרינן בפ"ג דשבועות (דף כ"ב) שאני שבועות מתוך שחלוקות לחטאות כו' דאוקמה דאידכר שמא דאכילה בתרוייהו הקשה ואע"פ שחלוקין בשני גופין לענין מעילה כו' הרי דס"ל דאף שהזכיר אכילה איכא מעילה. ואם תעיין היטב בכל מה שעמדנו באותה סוגיא תראה איך הדבר מוכרח דאיכא מעילה אף במזכיר אכילה. ומיהו נ"ל דאם אסר איזה דבר באכילה ואכל ממנו שוה פרוטה והוא פחות מכזית דליכא מעילה דהא כיון שהזכיר אכילה לא אסר כי אם כזית ופחות מכזית איכא מאן דאמר שהוא היתר גמור וכמ"ש לקמן (דף פ"ה) ואף אליבא דמ"ד דאסור מדין חצי שיעור דקי"ל דאסור מן התורה מ"מ נ"ל דליכא מעילה אלא א"כ היה בו כזית ומ"ש הראשונים שיעור זה דכזית בקונמות הוא משום דמיירי בשאינו מזכיר אכילה. עוד נסתפקתי אם מעל בזדון אם ילקה ב' אחת משום לא יחל והב' משום לאו דמעילה וכמ"ש רבינו בריש הלכות אלו ולכאורה נראה דלוקה ב' אלא שלא ידעתי למה לא ביאר דין זה. עוד נסתפקתי באוסר איזה דבר ולא התפיסו אי איכא מעילה דאפשר דדוקא במתפיס איכא מעילה משום דעשאו כהקדש אבל אם אינו מתפיס לא. ונראה שדין זה תלוי במ"ש בספר ב' סי' מ"ז (א"ה תמצאנו בפ"א מהל' נדרים הל' ז') דאיכא מ"ד דהאוסר איזה דבר בלא התפסה מאי דאסר הוא מדין יד שאנו גומרין דבריו כקרבן ולפי זה איכא מעילה אף כשלא התפיס אך למ"ד דלאו משום יד הוא אלא דגזרת הכתוב היא שיכול האדם לאסור על עצמו איזה דבר בלא התפסה אפשר דליכא מעילה לאוסר בלא התפסה. עוד נסתפקתי אם הא דאמרינן דיש מעילה אם הוא דוקא באוסר פירותיו על עצמו או על חבירו בזה הוא דאמרינן שדינו כהקדש שהרי יכול להקדיש פירותיו אבל באוסר פירות חבירו עליו אף דאסור ליהנות מהם אפשר דליכא מעילה כיון שאינו יכול להקדיש פירות חבירו ומה שהביאני לזה הוא דבמס' שבועות ונדרים שהובא דין זה דיש מעילה בקונמות לא הובא אלא באוסר פירותיו. עוד נסתפקתי באוסר הנאתו אי איכא מעילה מי בעינן שיאסור דבר מסויים או לא:

יא

שבכל עת שיפדו יחזרו הקדש עד שיקצצו. עיין בהר"ן שהביא בשם מהר"ם דעולא ובר פדא בתרתי פליגי והא בהא תליא וכי היכי דלעולא כיון שנקצצו א"צ פדיון ה"נ אם פדאם קודם שנקצצו יצאו לחולין. ועיין לעיל פט"ו מהל' מעה"ק במ"ש הראב"ד עלה דהאומר פרה זו עולה כל ל' יום דמשמע מדבריו דחייש לסברת בר פדא וכיון דהוה ספק איסורא אפילו קדושת דמים לא פקעה בכדי:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף