משנה למלך/מלווה ולווה/יז

משנה למלך ‏ מלווה ולווה יז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

מת הלוה תחלה וכו' ואין אדם מוריש שבועה לבניו. מימרא דרב ושמואל בפרק כל הנשבעין וכתב הרא"ש בתשובה כלל פ"ו סימן י"ב על יתומים שהוציאו שט"ח על ראובן שמת ולא מצאו לו אלא נכסים שמכר בחיי אביהם לשמעון מהו מי אמרינן כבר נתחייב אביהם שבועה לשמעון הלוקח כיון שבחייו לקח ואין אדם מוריש שבועה לבניו או נאמר שלא נאמר זה אלא דוקא לגבי יתומים מן היתומים והבו דלא לוסיף עלה והשיב דדמיא להא דאתמר בפרק כל הנשבעין ההוא דשכיב ושביק ערבא כו'. וקשיא לי טובא בהא מילתא במאי קא מיירי אי נדון זה הוי שמת לוה בחיי מלוה היינו דרב ושמואל ממש ואי אמרינן כיון שאין לו נכסים ללוה נמצא דאין זה בא ליפרע מנכסי יתומים כיון שלא ירשו כלום א"כ איך חזר וכתב דדמי לערבא דהא כיון שלא ירשו כלום איך יחזור הלוקח אצל יתמי ואי בדירשו איך מצי ב"ח לחזור על הלוקח דאין נפרעין ממשועבדים במקום בני חורין. וגם במת מלוה בחיי לוה לא מיתוקמא נדון זה וצ"ע. אחר ימים חזרתי לדקדק בדברי הרב ומצאתי להריב"ש בתשובה סימן תפ"ג שכתב בסגנון זה של הרא"ש ושם ביארתי בארוכה דרך הגדולים ובכאן אכתוב בקיצור דהכא במת מלוה בחיי הלוה היא וכיון שהשבועה נוגעת היום לגבות מן היתומים אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו ומאי דמיעטו בגמרא פוגם שטרו ומת היינו בחיי הלוה אבל אם מת הלוה אחר מיתת המלוה ועדיין לא נשבע שבועת היורשים לגבות כיון שבשעת השבועה היא להוציא מהיורשים של הלוה חזר הדין דאין אדם מוריש שבועה לבניו ובזה יתיישבו דברי הרא"ש ז"ל ודו"ק. (*א"ה הא לכם מ"ש הרב המחבר ע"ד הריב"ש הנזכר):
כתב הריב"ש בסימן תפ"ג וז"ל ואע"פ שבנדון זה ג"כ הלוה שהוא הבעל מת והלקוחות חוזרים על יורשיו והו"ל כבא ליפרע מן היורשים כו'. ודברי הרב תמוהים הרבה שהרי בנדון זה מת המלוה תחלה ואח"כ מת הלוה ומה לנו אם הלקוחות חוזרים על היתומים אפילו מיתומים עצמן נפרעין כשלא נתחייב המלוה שבועה והיינו מתני' וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה ואוקמוה בגמרא אליבא דרב ושמואל ביתומים מן היתומים ובמת מלוה ואח"כ מת לוה ומה שהביא הרב נמי סברת האומרים דבערב נמי אין נפרעין מן הערב משום דערב בתר יתמי קא אזיל אפילו שלא הניח הלוה נכסים ומה שחילק הרב בין ערב ללוקח היינו במת לוה בחיי מלוה דכבר נתחייב מלוה שבועה כבא ליפרע מן היתומים ובהא הוא שחילקו כמ"ש כל זה הבעה"ת בשער י"ד אבל במת מלוה תחלה לא הוזקקו לזה ודברי הרב צ"ע. שוב דקדקתי למצוא טעם לדבריו כי לא נאה לרב כמותו להוציאו חלק ונראה שדעת הרב ז"ל שכל שהשבועה שייך ליתמי שייך לומר אין אדם מוריש כו' אע"פ שמת מלוה בחיי לוה ומאי דאתמר בגמרא הבו דלא לוסיף עלה גבי פוגם שטרו ומת היינו דוקא שהלוה קיים שנשבעין שבועת היורשים ונוטלין מהלוה אבל אם מת הלוה בינתים אחר מיתת המלוה כיון שלא נשבעו בחיי הלוה היינו דרב ושמואל דאין אדם מוריש כו' לגבות מהיתומים ולכך בנדון זה שמת הלוה בסוף ובאים לגבות מהיורשים כיון שהיא שבועת המשנה דהבא ליפרע מנכסים משועבדין ולוקח בתר יתמי אזיל כההיא דשכיב ושביק ערבא הוזקק הרב ז"ל לכל הני חילוקי שלא הניח הלוה כלום ולחלק בין ערב ללוקח ומה שחילק תחלה הרב בין שבועת פוגם ועד אחד מעידה שהיא פרועה לשבועת הבא ליפרע ממשועבדים היינו לגבי הלוה כשהוא חי למ"ד דבכולהו שבועת המשנה אמרי' אין אדם מוריש כו' שהיא שבועת הלקוחות ונפרעין מן הלוה עצמו בשבועת היורשין אבל לגבי יורשי לוה כיון שהשבועה היא ללקוחות דאזלי בתר יתמי לא מהני ואין ספק אצלי שזו היא כוונת הרב בפירוש האי שמעתתא ודו"ק ועל דרך זו מתפרשים אצלי דברי הרא"ש (*א"ה בתשובה הנזכרת) שהולכים דבריו כעין דברי המחבר וסגנון אחד עולה לשניהם על הדרך שכתבתי ודו"ק:
כתב הרא"ש בתשובה כלל פ"ו סי' ד' וז"ל אבל ממון שאדם מוחזק בו וחייב עליו שבועה כדי שלא לשלם אותו הממון ומת קודם שנשבעו עליו היורשין מחזיקין מה שבידם בלא שבועה וראיה משטר כיס היוצא על היתומים כו' ולא ידעתי מה ראיה מייתי הרב מההיא דשטר כיס להוכיח דבבאים היורשים להחזיק במה שבידם שנפטרים בלא שבועה דההיא היא בשבועת המלוה הבא להוציא וכן הראיה האחרת דיפה כח הבן הוי דכוותה שבאים היורשים להוציא וצ"ע:
כתב מהריט"ץ בתשובה סימן ל"ד וז"ל ואע"ג דכתב הטור סימן ק"ח וכגון שהלוה קיים אבל מת לוה בחיי מלוה היינו יתומים מן היתומים דאין אדם מוריש שבועה לבניו הרי משמע דגם פוגם שטרו ומת אמרינן ביה אין אדם מוריש שבועה לבניו כו' ולא אדע שאול לפי שלא ידעתי מה ראה הרב בדברי הטור שבא לידי מדה זו לכתוב שני דפים על קו תהו ואבני בהו ואולי אין אלו מדברי המחבר ואיזה תלמיד טועה כתבו והיותר מתמיה היא מ"ש דאיכא נפקותא היכא דהימניה עליו ועל יורשיו ולא כתב בין בכולו בין במקצתו דלדעת י"א שכתב בעה"ת לא מהני אלא בטוען לא נפרעתי כלום אבל בפוגם לא הימניה ובהכי כתב לקמיה ושמא תאמר כו'. ובאמת קשה מאד איך יצא מפיו דברים זרים כאלו דסוף סוף מה מועיל דכתב נאמנות מיורשיו דלא הימניה אלא דוקא בכולו ולא בפוגם ואי פגם ומת לוה בחיי מלוה חזר הדבר לשטר שאין בו נאמנות כיון דלא הימניה במקצתו ואין אדם מוריש שבועה לבניו והיינו דינא דרב ושמואל ממש ובודאי לא דקדק במה שהוציא בשפתיו וצ"ע:

ח

יורש קטן שהיה שטר חוב לאביו וכו'. נראה בעיני דאם השובר הוא על מקצת החוב אף לסברת הר"י ן' מיגאש חוששין לשובר זה וקורעין שטרא דאפילו היה בא לב"ד היו כותבין לו שובר. אבל כשהשובר הוא על כל החוב ע"כ פרעו בין דיליה לדיליה ונקיט שובר והיה לו לתובעו אח"כ כדי לקרוע את השטר אי טען שנאבד ויחרימו ב"ד על מי שיש לו שטר ואינו מוציאו מה שאין לומר כן כשפרע מקצת חובו ודברים ברורים הם. ועל מ"ש ה"ה ועוד כתב אפילו מתקיים בחותמים ואפילו מפי העדים כו' באמת יש לדון הרבה בדברי הרשב"א דכתב דמפי עדי השטר נמי לא מהני מטעמא דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. ויש לשאול אי סבר כמ"ש רבינו בפ"ח מהלכות עדות דעדי השטר כשבאים לקיים חתימתן צריך ע"כ שיהיו זוכרין ענין השטר או ע"י עצמם או ע"י אחרים שהזכירוהו אחרים אבל אם אינו זוכר העדות אסור לו להעיד על חתימתו א"כ מפי העדים אמאי אין מקבלין כיון דקי"ל מקיימים את השטר שלא בפני בעל דין הרי כשבאים לקיים חתימתן עכ"פ זוכרים מעשה השובר שנעשה בפניהם וכבר בטל חשש זיוף משובר זה. אלא ע"כ לומר דלא סבר כרבינו אלא יכולים להעיד על כתב ידם אפילו אינן זוכרים כלל ולכך לא יצאנו מידי חשש זיוף אלא כשאומרים אנו חתמנוהו כו' ויצא מזה שאין דינו מוסכם שהרי יש הרבה סוברים כרבינו. ואפשר דאפילו ס"ל כרבינו משכחת לה כשנתקיים תחלה ע"י אחרים ואח"כ באו עדי השטר עצמם וקיימוהו ואמרו זה כתב ידינו כיון שנתקיים תחלה וא"צ עוד לעדותם הו"ל כעדות על פה ואין מקבלים עדותם. ויש ראיה לזה ממ"ש הנ"י בפרק חזקת בשם הריטב"א עלה דמתני' דשלשה אחים ואחד מצטרפים לעדות חזקה עיין עליו. אלא דאם זו כוונת הרשב"א סתם מאד דבריו והיה לו לברר ולא נעלם ממני כי הוא דחוק בלשון וצ"ע. שוב דקדקתי במה שכתבתי דמשכחת לה שנתקיים ע"י אחרים ושוב באו עדי השטר והעידו כו' ואין מקום לזה דכיון דכל שנתקיים ע"י אחרים לא מהני דאימור ציורי צייריה כי באו עדי השטר עצמם ודאי עדותם דוקא הוא שמקיים בשובר כיון שזוכרים ההלואה והראשונים כלא חשיבין ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף