משנה ברורה/אורח חיים/שעב

משנה ברורה ‏ אורח חיים שעב

סימן שעב
דיני שותפי הדירות לעירוב

א (א) גגין. היינו (א) על הגג שאין עוד קירוי למעלה [דאלו על התקרה שהוא תחת הגג בכלל עלית הבית הוא וכבית דמיא] וגגין שלהן חלקין היו וראויין להשתמש עליהן ומיירי כשלא היו בולטות חוץ למחיצת הבית ואם היו בולטות עיין לעיל בסימן שמ"ה סט"ז:

(ב) וקרפיפות. עיין לעיל בסימן שמ"ו ס"ג:

(ג) רשות אחד הן. דכל אלו (ב) אין תשמישן מיוחד ותדיר לפיכך אין בהם חילוק רשות ומותר לטלטל מאחד לחבירו בלי עירובי חצרות (ג) וכ"ש שמותר לטלטל בגגין או בחצרות גופא מאחד לחבירו וכן מותר לטלטל בכל החצר [או בכל הגג] אף שלא עירבו הדיורין יחד ולא הצריכו חכמים ע"ח אלא משום שיהיה מותר להוציא לתוכה כלי הבית ששבתו בבית מבעוד יום וכן מחצר לבית:

(ד) ששבתו בתוכן. היינו שהיו מונחים שם מבעוד יום ולאפוקי כששבתו בתוך הבית:

(ה) ולא עירבו יחד. היינו החצרות בהדי הדדי או הגגין והחצרות דאלו בחצר גופא יותר רבותא הוא כשעירבו בהדדי כמו שמסיים לבסוף:

(ו) או לגג. של חבירו:

(ז) שביניהם. שבין שתי חצרות ומבואר היטב לקמן בס"ו:

(ח) אפילו גבוה כו'. ולא אמרינן (ד) שעי"ז יתחלק לשתי רשויות:

(ט) ומהגג לקרפף. וה"ה מחצר לקרפף:

(י) שאינו יותר מסאתים. דאלו אם היה יותר מסאתים בכלל כרמלית הוא כיון שלא הוקף לדירה ואסור להוציא מרה"י אליו וכמבואר לעיל בסימן שנ"ח:

(יא) או למבוי כו'. ר"ל שמותר להוציא לו מחצרות וגגין וקרפיפות כלים ששבתו בתוכן והטעם דגם מבוי (ה) אין תשמישו מיוחד ותדיר לפיכך הוא רשות אחד עמהן ולא הצריכו שיתופי מבואות אלא לכלים ששבתו בתוך הבית שיהיה מותר להוציא למבוי:

(יב) אפילו לא עירבו בו. ר"ל שלא נשתתפו החצרות יחד:

(יג) ואע"פ שעירבו כו'. ר"ל ולא מיבעי אם לא עירבו בני חצר לעצמן דאז אין מצוי בחצר כלי הבית כלל דהלא אסור להוציאן שם בודאי מותר לטלטל מחצר לחצר כלים ששבתו בתוכן דהא לא שייך למיגזר אטו כלי הבית:

(יד) לחצר אחרת. וה"ה לגג וקרפף וכנ"ל:

(טו) ולא חיישינן כו'. דהוי (ו) גזירה לגזירה:

(טז) שמא יטלטל גם כלים כו'. מזה מבואר דכלים ששבתו בבית אף שבאו בהיתר לחצר זה מפני שעירבו בה אעפ"כ אסור להוליכן לחצר אחרת שלא עירבו עמהן (ז) וה"ה אם הוציא מבתי החצר להחצר שלא עירבו בה והוציאן שם דרך היתר כגון דרך מלבוש ופשטן שם ג"כ אסור לחזור ולהוציא משם לחצר אחרת אכן אינו מבואר בהדיא מה דין כלים אלו בטלטול חצר זה עצמו אם מותר או לא ועיין בביאור הלכה שביארנו שיש בזה מחלוקת הפוסקים ועכ"פ אם הביא (ח) משקין ע"י נכרי לבית אחר שלא עירב עמה כיון שבית רשות יחיד הוא מותר לישראל לטלטל המשקין אח"כ בכל הבית לכו"ע:

ב (יז) ואסור לטלטל ממנו כו'. וה"ה דבתוכו אסור לטלטל רק בתוך ד"א כמבואר לעיל בסי' שמ"ו ס"ג:

(יח) לקרפף אחר. ר"ל קרפף שהוא כמוהו שמחזיק יותר מב"ס ולא הוקף לדירה דאלו אם אינו מחזיק רק בית סאתים או שהוא מחזיק יותר מב"ס והוקף לדירה רה"י גמור הוא ואסור להכניס ולהוציא אליו כלל מקרפף זה שהוא כרמלית [אחרונים]:

(יט) כ"א שתי אמות כו'. דמכרמלית לכרמלית מותר וכדלעיל בסימן שמ"ו ס"ג. וכ"ז בכלים ששבתו בתוכן דאלו כלים ששבתו בתוך הבית והובאו לקרפף ע"י עכו"ם וכה"ג אסור להוציאן (ט) לקרפף אחר:

ג (כ) יוליכנו אחד כו'. דכיון שכבר עירבו יחד הרי הם כאיש אחד:

(כא) וכולם מותרים. משום (י) דשליחותייהו קעביד כיון שכבר עירבו ביחד:

(כב) תחלה. דאל"כ הא בעת שהוליך פת שלו עדיין לא היה מעורב עמהם ואף שאח"כ עירבו יחד (יא) לא חל העירוב למפרע מיהו נראה (יב) דאם אחר שעירבו בני חצירו חזר וסמך בהדיא על אותו פת שהוליך קודם לעירובן ודאי מהני דהא קניית העירוב הוא בין השמשות ודי בזה דלא גרע מבני חבורה שסמכו על הפת שעל השולחן [כמ"ש סימן שס"ו סי"א] ואע"פ שאין עושים כלום וה"ה הכא נמי מהני אף בפת שלו דכיון שעירבו כבר הוי עתה שליח דכולהו כשחזר וסמך בהדיא על אותו פת בשביל כולם:

(כג) שאין צריכים לערב. דהתם נמי אמרינן דכולהו כחד חשיבי ואחד מוליך הפת משלו וכולם מותרים:

(כד) סי' ש"ע. סעיף ד' וה' ע"ש:

(כה) והוא שעירבו כו'. ר"ל שגם בני החצר השניה עירבו (יג) מקודם לעצמם דאל"ה (יד) אינו מועיל מה שמוליכין העירוב אצלם דלא עדיפי מבני בחצר גופא שאסורים לטלטל בחצרן:

(כו) מתירן. דעל ידו נתערבו בני חצר זו יחד וע"י הבאת הפת מחצר שאצלה נעשו מעורבין שתי החצרות יחד ומותרין גם הם לטלטל כלים ששבתו בבתיהם לחצר שאצלן וכתב בפרישה דצריכין להניח שתי העירובין ביחד:

ד (כז) אין שתי חצרות כו'. וכ"ז מיירי כשלא נשתתפו החצרות יחד במבוי אבל אם נשתתפו החצרות יחד במבוי נעשו הכל כחצר אחד (טו) ומותרים לטלטל מזה לזה אפילו לא היה רק חור קטן ביניהם:

(כח) יכולות לערב יחד. ר"ל לענין שיהא מותר לטלטל אפילו כלי הבית מזה לזה וכנ"ל:

(כט) פתח ביניהם או חלון. ואז מותר לטלטל (טז) אפי' דרך פתחים קטנים או חור שביניהם או ע"י גב הכותל למעלה דשניהם כאחד חשיבי:

(ל) ארבעה על ארבעה. ואפילו הפתח והחלון ארוך הרבה צריך שיהיה (יז) גם ברחבו ד' דלא חשיב פתחא בפחות מד' דלא חזי להכניס ולהוציא בו כיון שהוא צר וכמאן דליתא דמיא. ואם החלון עגול אם יש בו (יח) כדי לרבע בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים הרי הוא כמרובע:

(לא) ויהיה קצתו כו'. ואם החלון עגול אינו מספיק במה שיהיה קצה העיגול למטה בתוך עשרה (יט) אלא צריך לצמצם שמקום שמתחיל החלון להיות ד' טפחים יהיה קצתו בתוך עשרה טפחים לארץ:

(לב) בתוך עשרה טפחים. דאם כל החלון או הפתח למעלה מי"ט אינו מועיל כלום (כ) כיון שיש תחתיו מחיצה גמורה החולקת בין החצרות וא"א להם לערב יחד:

ה (לג) שבין שני בתים. ומיירי שלא שיעור בהחצר אשר הבתים פתוחים לו דאי עירבו כל הבתים אשר בחצר רשות אחד הוא ממילא (כא) ואפילו דרך חלון שאין בו שיעור פתח או דרך חורים נמי יכולים לטלטל:

(לד) למעלה מעשרה. לפי שהבית כיון שהוא מקורה הרי הוא כמלא והרי זה כאלו אין החלון גבוה י"ט כיון שהבית כולו ממולא:

(לה) וה"ה לארובה. דדינה כדין חלון:

(לו) ואפילו אין שם כו'. ג"כ יכולין להתאחד הבית והעליה ע"י עירוב:

(לז) ומ"מ בעינן כו'. אחלון וארובה קאי:

(לח) ארבעה על ארבעה. ואם יש לו דרך על התחתון מלבד הארובה אז (כב) אף שאין בארובה דע"ד מערב דרך הפתח ויכול לטלטל אף דרך חור:

(לט) סריגה לפני החלון. שקורין גראטע"ס בל"א והטעם שצריך שיהא החלל ד"ט במקום אחד ואין הנקבים מצטרפין לזה (כג) וה"ה לענין ארובה:

ו (מ) אין לטלטל. ר"ל אע"ג דכלים ששבתו בבית אמצעי מותר לטלטל (כד) לשתי החצרות וכן מהבתים שבשתי החצרות אליו מ"מ מהבתים שבחצר זה לחצר זה (כה) ע"י בית האמצעי אסור דהא החצרות לא עירבו בהדדי. ודוקא שהעירובין שעשו לא היה מונח בבית האמצעי כ"א בשארי בתים שבחצרות אבל אם הניחו שתי העירובין בבית האמצעי נעשו עי"ז משותפין הכל יחד ומותר לטלטל גם מחצר זה לחצר זה וכעין ההיא דלקמן בסימן שע"ח ס"א עי"ש [מחה"ש]:

(מא) היה בין שתי חצרות כותל כו'. ובזה אין נ"מ אם הכותל רחב ד' או לא (כו) דאפילו מחיצה דקה מפסקת בין החצרות כיון שגבוה עשרה:

(מב) גבוה י"ט. דפחות מזה לא חשיב הפסק והוי כחצר אחד ומערבין אחד ואין מערבין שנים:

(מג) ועשה עליו כו'. דקי"ל דהמחיצה מצטרף להתל להשלימן לעשרה:

(מד) אין יכולים כו'. וה"ה (כז) כשגבוה מחבירו עשרה בלא מחיצה:

(מה) יכולים להורידם לחצרות. כדקי"ל בראש הסימן דגגין וחצרות רשות אחת הן וראש זה הכותל לא עדיף מגג ודוקא לחצרות אבל לא לבתים אם הוא רחב ארבע:

(מו) ולהורידם ממנו כו'. בין שערבו כ"א בפני עצמו (כח) או לא ערבו כלל דכל החצרות רשות אחת הן וכנ"ל בס"א:

(מז) הכותל רחב ארבע. פירוש ארבע טפחים והטעם דכיון דהוא רחב ארבע הוא (כט) מקום חשוב בפני עצמו ואינו בטל לגבי שני החצרות ולפיכך אסור להעלות עליו מן הבתים וגם לא להוריד מן הכותל לבתים:

(מח) ואם אינו רחב כו'. דבפחות מד' (ל) מקום פטור הוא ומותר להעלות מן הבתים עליו ולהוריד ממנו לבתים:

(מט) שלא יחליפו. היינו להעלות מן הבתים על הכותל ולחזור ולהורידם לחצר השני משום (לא) דלמא אתי לאפוקי להדיא מן הבתים לחצר השני בלא הנחה בינתים ועיין לעיל בסימן שמ"ו סוף סעיף א' דהמחבר הביא שם שתי דעות בזה ומלשון הרמ"א כאן משמע דחשש להחמיר:

(נ) מותר וכו' אף בכלים. ומיירי כשעירבה (לב) לעצמה דאם לא עירבה אסור (לג) מבית לחצר וכש"כ למחיצה:

(נא) ששבתו בבית. דלדידיה נחשב ראש הכותל (לד) כקרקע החצר כיון שאינו גבוה י"ט וניחא ליה להשתמש שם:

(נב) אף בכלים כו'. דהואיל (לה) שחבירו מותר מבית למחיצה דהוי ליה כחצרו אם ישמש גם השני על המחיצה ויהיה רשות שניהם שולטת במחיצה זו ממילא יאסר הראשון להוציא מבית למחיצה כיון שעירבו כל אחד ואחד לעצמו וע"כ אי אפשר שיהיו שניהם יכולים להשתמש עליו ונותנין הרשות להשתמש לזה שהתשמיש ניחא לו ביותר ולהראשון מפני שהכותל נמוך אצלו ניחא ליה ביותר ובספר אבן העוזר בשם הרשב"א מקיל לשני להשתמש בו בכלים ששבתו בחצר:

(נג) מותר לשתיהן להשתמש. דהוי מקום פטור:

ז (נד) עד עשר כו'. ועד בכלל:

(נה) הרי הוא כפתח. וע"כ אם רצו מערבין שנים ואם רצו מערבין יחד וכנ"ל בסעיף ד':

(נו) שלא יהא נפרץ. דאם נפרץ במלואה אפילו פחות מעשר אמות צריכות לערב יחד דוקא:

(נז) במילואו. וע"כ בעינן שישתייר מכל צד משהו או מצד אחד פס ד"ט רוחב בגובה עשרה דבלא"ה הרי הוא כמו שנפרץ במלואו [מ"א] ועיין לעיל בסימן שס"ג סעיף ב' במשנה ברורה מה שכתבנו בזה:

(נח) ביותר מעשר כו'. פי' ואז אפילו נשאר מן הכותל מכאן ומכאן (לו) כפלי כפלים ממה שנפל הכל חשוב כנפול ואין זה פתח אלא פרצה:

(נט) יחד. דאם עירבו כ"א לעצמו אוסרים זה על זה. אכן אם (לז) עשו צורת הפתח במקום הפרצה חשוב כפתח ואם רצו מערבין שנים:

(ס) אם אין ביניהם כו'. וה"ה אם כל המחיצה גבוה י"ט (לח) אלא שיש בתוכה מקום רחב יותר מעשר אמות שאין בגובהן י"ט הרי הוא חשוב כפרצה גמורה וצריכות לערב יחד דוקא:

א (סא) לשניהם. ר"ל משני הצדדין:

(סב) אם אין ביניהם ג'. דחשיבי זה כנגד זה:

(סג) חשיבי כפתח. ואם רצו מערבין יחד שהרי יכולין לעלות ולירד מחצר זה לחצר זה דרך הסולמות (לט) ומיירי שהסולמות מגיעין לראש הכותל או עכ"פ בפחות משלשה טפחים סמוך לראשו וכדלקמיה:

(סד) שלשה. טפחים וה"ה אפילו אם היה מופלג טובא [גמרא]:

(סה) עדיין חשובים כפתח. דכיון שהוא רחב ד' טפחים בעוביו נוח להשתמש עליו (מ) ויכול להוליך מסולם לסולם דרך הכותל:

(סו) ד' שליבות. דסולם כזה מסתמא הוא כבד (מא) ואינו נוטלן משם בשבת (מב) מחמת כבדו וע"כ הוא חשוב כפתח:

(סז) פחות מכאן לא. דכיון (מג) שנוח ליטלו משם בשבת הוי כמי שאינו ופשוט דאם הוא קבוע במסמרים לכותל אפי' אין בו ארבע שליבות חשוב כפתח:

(סח) כבדות. יותר מכפי הרגיל ואינו נוח ליטלו משם:

(סט) ואם אין כו'. בא להוסיף כאן דאף בסולם זקוף שקשה לעלות עליו אל ראש הכותל סגי:

(ע) אלא עשרה. דאם הוא גבוה יותר מעשרה טפחים לא סגי בשבעה ומשהו אלא בכדי שיהיה הסולם מגיע בתוך ג"ט סמוך לראש הכותל:

(עא) שבעה ומשהו. ולא נשאר עד ראש הכותל רק פחות משלשה ואמרינן לבוד:

(עב) במשך ארבעה. אסולם קאי (מד) שיחזיק משך רחבו ד"ט וכנ"ל בריש הסעיף ומשום דזהו שיעור פתח והעמודים של הסולם שתקועין השליבות בהן ג"כ (מה) מצטרפין לשיעור זה (מו) ועובי השליבות אין בהן שיעור:

(עג) אצל הכותל. אדלעיל קאי ור"ל שזוקף אצל הכותל בשוה ושיחזיק במשך אורך הכותל רחב ד"ט וכתב במאמר מרדכי דשיעור זה של שבעה ומשהו הוא דוקא שכעומד בזקיפה (מז) אבל אם מעמידו באלכסון צריך שיחזיק יותר לפי ערך האלכסון והעיקר שיהיה ראש הסולם בתוך ג"ט סמוך לראש הכותל:

(עד) להשתמש עליו. מכלי הבית כשלא עשה (מח) אלא סולם מצד אחד ולערב יחד כשהעמידו סולם משני הצדדין:

(עה) משך ארבע. ר"ל (מט) המקום שנתמעט מגובה י"ט יש בו ארבעה טפחים במשך הכותל:

(עו) שיכול להשתמש בכל הכותל. לכאורה אם לא עירבו יחד אלא כ"א בפ"ע הלא אוסרין זה ע"ז להשתמש על ראש הכותל מכלי הבית וי"ל לצדדין (נ) קתני דמה שכתב לערב יחד מיירי שנתמעט כן כל עובי הכותל ונעשה כפתח לשניהם ומה שכתב שיכול להשתמש בכל הכותל מיירי שלא נתמעט בכל עביו אלא בצד אחד במשך ד"ט ונעשה לזה תשמישו בנחת למי שנתמעט מצדו שנוח לו לעלות במקום המיעוט וממנו יעלה על ראש כל הכותל ולהשני תשמישו בקשה ועיין בבית מאיר שכתב דאינו מותר אף למי שתשמישו בנחת אא"כ יש במקום שנפחת מעוביו ד"ט על ד"ט ע"ש טעמו:

(עז) בכל הכותל. בכלי הבית ומיירי שהכותל היה רחב ד"ט דבפחות מזה מותר בכל גווני להשתמש בכל הכותל וכדלעיל בסוף ס"ו:

(עח) אלא כנגד כו'. ששם הוא תשמישו בנחת (נא) שעומד בקרקע ומשתמש אבל אינו נוח לעלות דרך עליו לראש הכותל הואיל ואין בו ד' במשכו:

ט (עט) בנה איצטבא כו'. אבל אם לא נתחבר להקרקע מע"ש (נב) לא מהני דהוי דבר הניטל בשבת ואינו ממעטו:

(פ) ובולטת ד'. דהיינו שהיא ד"ט על ד"ט ולענין גובה משמע דאפילו כל שהוא סגי כמו בסמוך סעיף יו"ד כל שנתמעט עי"ז הכותל מעשרה טפחים ממנה ולמעלה:

(פא) מועיל להשתמש בכל הכותל. להעלות עליה מכלי הבית שהרי נוח לעלות דרך עליה על ראש הכותל הואיל ואין ממנה לראשו גבוה עשרה וכ"ז כשלא עשה איצטבא רק אחד בצדו (נג) אבל אם גם השני עשה כן מצד השני נעשה הכותל לשניהם תשמישו בנחת ושוב חוזרין ואוסרין זע"ז להשתמש בכותל:

(פב) אבל וכו' לערב יחד. היינו אפילו עשה כן גם מצד השני:

(פג) לראש הכותל. וה"ה אם היה נמוך מזה פחות מג"ט ג"כ דינא הכי וכנ"ל בס"ח לענין סולם:

(פד) כנגדו. וכ"ש דבכל הכותל אסור והטעם לפי שאין נוח לעמוד עליה ולהשתמש וכמאן דליתא דמיא (נד) ואינו דומה להנ"ל בס"ח דמותר עכ"פ כנגד אותו המקום שנתמעט דהתם עומד ע"ג קרקע ומשמש משא"כ הכא שצר לעמוד על מקום קצר כזה:

י (פה) כפה ספסל כו'. סמוך לכותל או בתוך ג"ט וכן למעלה לענין איצטבא:

(פו) ד' על ד' כו'. הכל דינו כמו למעלה לענין איצטבא וע"כ הסכימו (נה) האחרונים דמה שכתב כנגד המיעוט ט"ס הוא וצ"ל אפילו שלא כנגד המיעוט:

(פז) שיחברנו בטיט. חבור יפה לארץ (נו) שא"א לשמטו עד שיחפור בדקר שאז א"א ליטלו משם בשבת [ואע"פ שעתיד ליטלו אחר השבת מותר] אבל אם הטיט מונח כך על אוגניו הכפויים לארץ (נז) מותר ליטלו להספל בשבת ואע"פ שניזוז ממילא הטיט דהוי טלטול מן הצד ולא שמיה טלטול וכל דבר הניטל בשבת אינו ממעט:

יא (פח) בנה כו'. סמוך לכותל זו למעלה מזו (נח) ויש אויר ביניהם:

(פט) בתחתונה ד' על ד'. דאז היא עצמה מתרת להשתמש על הכותל ואע"פ שאין למעלה ממנה כלום וכדלעיל בס"ט ודע דבעינן שיהא התחתונה עכ"פ (נט) בתוך ג"ט סמוך לארץ דאל"ה הוי בכלל מיעוט באויר ולא שמיה מיעוט:

(צ) ואין בין זו לזו ג"ט. דר"ל דאז מצרפינן לה גם האיצטבא התחתונה דהוי כלבוד (ס) וכאיצטבא אחת דמיא המתחלת מן הארץ הצרה קצרה מלמטה ורחבה מלמעלה אבל אם היו רחוקין זה מזה ג"ט אין העליונה לבד מתרת אף שרחבה ד' על ד' דהא עומדת באויר והתחתונה הסמוכה לארץ אין יכולה להתיר דהא לית בה ד' על ד':

(צא) להשתמש עליו. על הכותל שהרי (סא) אין הכותל למעלה מהאיצטבאות גבוה עשרה טפחים. ומיירי שעשה האיצטבאות רק מצד אחד וכמו שכתבנו לעיל בסקפ"א:

(צב) לערב יחד. ר"ל אפילו (סב) אם ירצה לעשות איצטבאות מצד השני ג"כ:

יב (צג) היוצא מן הכותל. בתוך (סג) עשרה טפחים סמוך לארץ:

(צד) והניח עליו כו'. ר"ל שראשו העליון של הסולם סמוך על הזיז:

(צה) סולם כל שהוא. ר"ל שהוא סולם צר (סד) שאין מחזיק ד"ט בעובי השליבות ולא רחב ד"ט במשך הכותל מ"מ מהני כיון שראוי לעלות עליו להזיז הוי האי סולם (סה) דרגא לזיז ומצטרף עם הזיז דהוי כדבר אחד:

(צו) להתיר לו תשמיש הכותל. אבל לעשותו פתח לערב יחד אינו מועיל אא"כ הזיז (סו) הוא בפחות מג"ט לראש הכותל והשני עשה ג"כ כזה מעבר השני:

(צז) שלא תהא כו'. דאם רחוקה ג"ט מן הארץ הוי מיעוט באויר:

(צח) ולא יהא כו'. שאז נעשה הזיז עם כל השליבות הכל אחד וכאלו איצטבא אחת שיש בה ד' על ד' מלמעלה שמועלת אע"פ שקצרה מלמטה וכנ"ל בסי"א:

(צט) על גב הזיז אבל כו'. ר"ל שיסמוך ראש העליון של הסולם בזיז ולא שיסמוך הסולם לכותל אצל הזיז בצדו אפילו אם הוא תוך שלש להזיז דא"כ לא הוי הך סולם דרגא לזיז:

(ק) בתוך עשרה העליונים. ושיהיו בפחות מי"ט לתחתון וגם צריך לזה שני סולמות אחד מן הארץ עד זיז התחתון ואחד מן התחתון עד העליון:

(קא) שאם היה הזיז כו'. ר"ל שאם יגביה זיז התחתון גבוה עשרה מן הארץ [וכן אם הזיז העליון ירחיקנו עשרה טפחים מהזיז התחתון] לא סגי ליה בסולם כל שהוא (סז) אלא שיהיה במשכו ד' טפחים:

(קב) והוא וכו' זה כנגד זה. אלא יהיו משוכים זה מזה כדי שיהיה ראוי להעמיד סולם על זיז התחתון ולסמכו בשפוע על זיז העליון:

יג (קג) ומילא האויר שביניהם בקש. שעשאן (סח) כעין שליבות:

(קד) והקש מן הצד. ובזה נשלם השיעור (סט) משך רוחב ד"ט להסולם:

(קה) מהני כו'. לפי שכף הרגל עולה בסולם והקש שמן הצד (ע) ראוי להחזיק בו בידיו ולעלות:

(קו) בין לערב יחד. אם מגיע (עא) לפחות מג"ט לראש הכותל ועשה כן גם בחצר השנית וכן בכל הסימן היכא שנזכר לערב יחד מיירי שעשה כן גם בחצר השנית:

יד (קז) וחקק אצלו בכותל. כגון שזקף הסולם ביושר וחקק מכאן ומכאן בכותל שהיה עב ועשה כמין שליבות (עב) להשלים השיעור של רוחב ארבעה טפחים:

(קח) די לו כו'. פי' אבל הסולם בעצמו צריך שיעלה עד ראש הכותל עכ"פ פחות מג"ט וכנ"ל בס"ח:

(קט) שיחוק בגובה עשרה. שזהו (עג) שיעור גובה פתח ואע"פ שהכותל גבוה הרבה ושם אין הסולם רחב ד"ט אין בכך כלום (עד) שהרי יכול לעלות לראש הכותל בסולם אע"פ שאין ברחבו ד':

(קי) צריך שיחוק. ברוחב ד' בכל גובה הכותל (עה) דבזה אין נוח כ"כ לעלות כמו בשליבי סולם:

(קיא) בכל גובה הכותל. ואמנם אם נשאר מן הגובה רק פחות מג"ט שלא חקקו מסתברא ג"כ דמהני [פמ"ג]:

(קיב) ומועיל כו'. זה קאי (עו) גם ארישא:

טו (קיג) אם רצו מערבין אחד. שאין איסור לעלות על סתם אילן בשבת אלא מדברי סופרים ובבין השמשות שהוא שעת קניית העירוב לא גזרו על שבות של דבריהם:

(קיד) דאילן אינו מועיל. דכיון (עז) שאסור לעלות בו בשבת והאיסור בא מכח שבת ואיך יתיר דבר לשבת דהו"ל כשני סותרין:

(קטו) ואשירה מועלת. הואיל ולית בה משום איסור שבת אע"ג שיש בה איסור אחר שהוא איסור ע"ג לא חיישינן לזה (עח) דמ"מ פתחא הוא ואריה דרביע עלה:

(קטז) יבשה. שאין בו פירות ועלין וענפים דאז לא חיישינן שמא יתלוש ומותר לעלות עליו בשבת מדינא אי לאו משום איסור אשרה ועיין לעיל סימן של"ו דיש ליזהר שלא לעלות אפילו באילן יבש (עט) התם רק משום סייג וגדר שלא יבואו להקל בשאר אילנות ועיין בא"ר שמצדד להלכה כסברא הראשונה שהיא דעת הרבה פוסקים:

טז (קיז) חריץ שבין שתי חצרות. פי' שלא היה ביניהן שום מחיצה המפסקת רק חריץ בעלמא:

(קיח) עמוק עשרה כו'. שכשם שמחיצה שגבוה עשרה מפסקת בין הרשויות כן חריץ שהוא עמוק שיעור זה ג"כ (פ) מחלק הרשויות. ומיירי שהחריץ הולך בכל אורך החצרות מקצה אל קצה דאם נחסר ד' טפחים נחשב אותו מקום כפתח וכדלקמיה בסי"ז:

(קיט) ורחב ארבעה. טפחים דפחות מכאן (פא) נוח לפסען משפתו אל שפתו ולא חשוב הפסק וגם זה מיירי שהיה (פב) כל שטח החריץ רוחב ד"ט וכדמוכח לקמיה בסי"ז:

(קכ) תבן וקש. שראוי למאכל בהמה (פג) דאם היה תבן וקש סרוח שאין ראוי למאכל בהמה דינו כעפר ואפילו סתמא נמי מבוטל:

(קכא) כ"ז שלא ביטלו. בפירוש (פד) ואמר לא שקילנא מהכא וי"א שאפילו לא אמר בפיו (פה) רק שהסכים בלבו לזה ג"כ ממילא מתבטל:

(קכב) מלא עפר כו'. היינו כל אורך החריץ או עכ"פ ביותר מעשר אמות [דאל"ה הוי כפתח ואם רצו מערבין שנים] ודע דמה שכתב מלא עפר הוא (פו) לאו דוקא דאם מיעט עומקו מעשרה ג"כ דינא הכי:

(קכג) אפילו סתמא. דעפר וצרורות (פז) בחריץ מסתמא מבוטלין הן:

(קכד) וע"ל סי' שנ"ח ס"ב. בהג"ה דשם הביא שתי דיעות אם ביטלו לשבת אחת ודעתו לפנותו אח"כ אם חשיב בטול די"א דכיון דדעתו שלא ישאר שם לעולם לא חשיב בטול וגרע מסתמא ואין יכולין לערב יחד ולדינא נראה דכיון שהוא ד"ס (פח) יש לסמוך להקל אם רצו מערבין יחד ואם רצו מערבין שנים:

(קכה) לעשותן שם אוצר. לאיזה זמן (פט) ולא להסתפק ממנו ועיין במ"א שמפקפק על דין זה וכן בביאור הגר"א הסכים לדבריו דדוקא בפירות טבלים שהוא דבר שאין ניטל בשבת ולכן סתמא מבוטל הא שאר פירות שמותר להסתפק מהם סתמא אינו מבוטל:

יז (קכו) אם הוא רחב ארבעה. אבל אם הוא פחות מד"ט כמאן דליתא דמיא (צ) ומערבין שנים דוקא:

(קכז) חשוב כפתח. דאף שהחריץ ארוך הרבה מאד מ"מ הרי יכול לעבור דרך אותו הנסר מחצרו לחבירו כמו דרך פתח והוא מחברן לאחד כשירצו:

(קכח) ואם רצו מערבין שנים. ודע דלא חשבינן אותו כפתח אלא מד"ט רוחב עד עשר אמות אבל ביותר מזה חשוב כפרצה וע"כ אם סתם החריץ בנסרים עד יותר מעשרה אמות בארכו (צא) או שנתן נסר אחד לאורך החריץ ביותר מעשר אמות ומיעט שם החריץ (צב) מרוחב ארבעה טפחים חשוב כפרצה ביותר מעשר אמות ומערבין אחד ולא שנים:

(קכט) במשך ארבעה. ר"ל אפילו אין הנסר מחזיק לארכו רק ארבעה טפחים די [דבעלמא (צג) שיעור פתח הוא בד"ט] ויעמידנו ע"ג יתדות:

(קל) כל שהוא. שהיה הנסר קצר מאוד ברחבו:

(קלא) חשוב כפתח. ואם רצו מערבין יחד:

יח (קלב) דינו ככותל. המבואר כל פרטיו בס"ו שמערבין שנים ואין מערבין אחד וכן לענין אם היה מונח פירות בחריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ד' טפחים שאין יכולין להוציא משם לבית ולא מבית לתוכו אך אם לאחד עמוק עשרה ולשני אינו עמוק עשרה כגון שקרקעו של אחד היה נמוך מחבירו נותנין לזה להשתמש בו שלו ניחא תשמישתיה ביותר והכל כנ"ל עי"ש:

יט (קלג) שבין שתי חצרות. והיו לכל אחד דיורין בפ"ע והיו פרוצין זה לזה ביותר מעשר אמות והתבן הזה סותם מקום הפרצה:

(קלד) כל אחד כו'. דגם זה נחשב למחיצה אף שלא כוון בהנחתו לשם מחיצה:

(קלה) נתמעט בחול. אבל נתמעט בשבת (צד) כיון שהותרה בתחילת כניסת השבת הותרה:

(קלו) מי'. היינו מגובה עשרה ובמשך יותר מעשר אמות אבל בפחות מעשרה (צה) אם רצו מערבין שנים:

(קלז) לתוך קופתו בשבת. דחיישינן (צו) דלמא שקיל טובא וממעט ליה מי"ט וקאתי לטלטל בחצר ואע"ג דבשבת זו מותר מדינא דהואיל והותרה הותרה (צז) חיישינן שמא יבוא לטלטל גם בשבת הבאה וי"א דהטעם הוא משום דהאי תבן (צח) מוקצה הוא מאתמול למחיצה זו ואסור לטלטלו:

(קלח) ואפילו להעמידה כו'. דילמא שקיל בידו ונותן לה:

(קלט) אלא לשם. והתם לא חיישינן לדלמא נתמעט מעשרה דבהמה קלי קלי אכלה [רש"י]:

(קמ) אפילו בחול אסור כו'. שמא (צט) יפחת מעשרה בע"ש סמוך לבין השמשות ולא ירגיש בדבר ויטלטלו בשבת באיסור ודוקא בנוטל מעט מעט חיישינן לזה אבל לא במסלק כולו בבת אחת. והעיקר (ק) כסברא ראשונה:

(קמא) שבין שני בתים. ששני הבתים (קא) פרוצים ביותר מעשר אמות למקום הגדיש והוא סותם הפרצה (קב) והבתים שייכים כל אחד לחצר אחרת מפני שפתוחים כל אחד לחצר אחרת ולא עירבו שני החצירות ביחד ולכן כשיתמעט הגדיש מגובה עשרה טפחים שני הבתים אסורין בטלטול כיון שלא עירבו החצירות יחד והן פרוצין זה לזה ביותר מעשר אמות (קג) וה"ה בבית אחד גדול שנחלק לשנים ע"י מחיצת התבן שבאמצע ויש לכל אחד פתח לחצר אחרת ולא עירבו החצירות יחד דכשנסתלק התבן אוסרין זה על זה:

(קמב) מותר להאכיל. דמיירי כשיש תקרה להגדיש (או שהתבן מונח ומפסיק באמצע הבית כנ"ל) (קד) דאז אין לחוש שמא יתמעט מעשרה ולא ירגיש דכיון דאיכא תקרה כי מפחית מיו"ד מנכרא מלתא ואפילו אם לא היתה המחיצה מגעת לתקרה אלא בסמוך לה (קה) פחות מג"ט אמרינן לבוד [עו"ש]:

מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >

---

---

שולי הגליון

---

---