משיב דבר/א/ג
|
< הקודם · הבא > |
|
דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי. | ||
| אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. | |||
לחרב הנ"ל. בענין הטלת ציצית בבגד דצריך כוונה אם צריך להיציא בכו ואיה המקורים לזה הדין מ"ש מעכ"ה (בסי' י"ד ס"ב) טל מרש בשמע הטיל ישראל ציצית בלא כוונה דאין לברך דכוונת השבט היינו דצריך להוציא בפיו כמו לטיל (סי"א) לעמן טויה הנה מלבד שלא ראינו אבותינו שנהגו כך גם לשון השו"ע בלי כוונה מבואר דלא צריך אלא כוונה במחשבה כמו (בסימן ס') דמצות צריכות כוונה ואין צריך אלא לחשוב לשם מצוה והעיקר כמ"ש מעכ"ה דתלית החוטין סתמא לשמה קאי אבל דברי מעכ"ה צריך תיקון דלפי לשונו, דסתמא לשמה קאי, משמט דאין צריך כוונה כלל כמבואר בריש מם' זבחים ובאמת אין הדין כן אלא כך יש לומר לאין סתמא שלא לשמה והביאור ע"ז דמקור הדין דבטויה צריך לשמת היינו שיאמר בפיו הוא מהמרלכי הובא בב"י שדקדק מריש מס' זבחים שיאמר בפיו לשמו לצריך עקירת פיו להוציא מן הסתם ור"ל לסתם מעשה דשתיטת בהמה אינו לשם פסח או לשם טולה ומש"ה בטי עקירת פיו לוקא ולא די במחשבה והכי כמי גבי טויה דסתם טויה אינו לשם ציצית משום הכי בעינן עקירת פיו, משא"כ הטלת חוטין בטלית אע"ג שאין סתמא לשמה ובעינן מחשבה וכוונה אבל אמרי שאין לרך להטיל ציצית בטלית לשם תול אין צריך עקירת פיו ודי במחשבה לבד ובבואי בזה המכין הנני לבאר יותר דגם בטויה לא נזכר בטור שצריך שיאמר בפיו ובסי' ל"ב בעיבוד וכתיבה לתפילין עמד בב"י טל הטור שלא פירש גם שם שיאמר בפיו ויישב דסמך על המבואר ביו"ד בהל' ספר תורה אבל בציצית אין י הישוב טולה יפה דאין ללמוד ציצית מס"ת י והנה עוד עמד הגרע"א (בסי' לב) על לשון המחבר דבעיבוד (בסעיף ת') כתב טוב שיאמר בפיו משמע דאינו לעיכובא ולענין כתיבה נתב (בסעיף יט) בתחלת הכתיבה יאמר בפיו משמע שהוא לעיכובא ט"ש ובאמת לשון המחבר הוא לשון הטור בירד (שי' רעא ורעד) אבל גם מל הטור קשה דמ"ש דבסי' רע"א לענין עיבוד כתב הטור וטוב שיאמר בפיו ובסי' רע"ד לפנין פתירה פתב וצריך שיאמר בכו ולזה כוון ג"כ הגרע"א שם ונשאר בצ"ע וליישב קושית הגרע"א אמרתי בהקדם דברי הב"ש התמוהים מאד באה"ע (סי' קל"א סק"ח) דלהכי במינן בגט שיאמר בפיו לשמה משום דילפינן מם"ת ותפילין, וזה אינו אלא פלא אדרבה עיקר לשמה כתב בגט ובס"ת ותפילין לא נתבאר המקור דבטינן שיכתוב לשם קדושה והתוס' מנחות (דף מ"ב:) בד"ה כתנאי כתבו דנפקא ליה מגט ובמלחמות ה' להרמב"ן (סוכה פ"א) כתב דנפקיליה מוכתבו לכם הא מיהת עכ"פ דגט מס"ת הוא תלי תניא בדלא תניא אלא מתחילה יש להבין יסוד דברי סה"ת שהביא הרא"ש דמשו"ה נסתפק דאולי בעינן דוקא שיאמר בכו משות דלא יחשב דכתיב בקדשים' הוא דיבור ולכאורה אינו מובן מה זה ענין להא דבעינן לשמה דזה היה ניחא אם היה כתיב בקדושת ס"ת לשון מחשבה שפיר הוי ילפינן מהא דלא יחשב אבל באמת לא כתיב כלל רק ילפיק מוכתב' גבי גט לשיטת התוס' או מן כתבו לכם לשיטת הרמב"ן דבעינן לשמה והיינו כוונה ופשיטא שאינו אלאבמתשבה, אלא ע"כ הטנין כך הוא דברור להה"ת דמיקר הא דבטינן כתיבת סת"ם לשם קדושה וכן בשמות הקדושים בפ"ט הוא משום דהוי כקדושת קרבן וכמו דהאזהרה דלא תעשון כן לה' אלהיכם דקאי גם על נתיצת המזבח גם על מחיקת השם וכמו לערן זה מדמינן לקרבן כך מצוה לשמו שוין ואם כן כמו שמבואר בריש מם' זבחים שיאמר בפיו לשם ע ד ונפקי ליה מדכתיב באיתור מחשבה לא יתשב והפי' הוא דיבור כמ"ש התוס' בסוף פרק המפקיד ה"נ מצוה דמחשבה לשמו היינו בדיבור וממילא ה"ה בכתיבת םת"ם אבל בגט לא למדנו מזה כלל אלא ע"כ כמ"ש הב"ש דהא דבטינן בגט שיאמר בפיו נ"ל מסת"ם.
והנה כ"ז הוא בכתיבה דיש לנו רמז דדומה לקדושת קרבן ובאבות אין לנו מקור אחל דבעינן בכתיבה לשמה אבל בעיבוד הקלף לשמה כבר הוו בה הראשונים ז"ל והתוס' כתבו משום דלמ"ד הזמנה לאו מילתא מש"ה בעינן להזמין במעשה וכרשב"ג והטעם לא ידעינן מהיכא יליף לה ולשיטת הרי"ף ורש"י והרמב"ה דלרבא דאמר הזמנה לאו מילתא לא יסבור כרשב"ג דצריך לשמן ואכן פסקינן בכל הש"ס כרבא לבר מיע"ל קג"ם א"כ אין צריכין עיבוד לשמן כלל ויש שכתבו דהטמם משום דבנוף הקדושה לכ"ע הזמנה מילתא וע"ז רבו הקושיות ואכ"מ ויותר נראה בזה הטעם שכתוב בהשאילתות (פ' ותהל) דנ"ל מדכתיב את ספר התורה" דקלף שהוא כפר צריך לעבד לשם הורה ובוזה נ"ל בתפילין משום דאיתקש לס"ת. ובמזוזה באמתפליגי רשב"ג ורבנן כמבואר בירושלמי יומא (פ" ג ה"א) ומשום הכי פסק הרמב"ם דבמזוזה א"צ עיבוד לשמה ואע"ג דהזמנה לאו מילתא ורשאי לכתוב עליו דברי חול אלא סכך מרה 'התורה והא מיהא עכ"פ עיבוד קלף לשמה אינו דומה לקדושת קרבן כאסור לשנות ולהוציאו. לתול ורק משום גזה"ב מעינן לשמה וזה דוקא במחשבה אבל שיצטרך להוציא בפיו מנ"ל ולק בעל סה"ת בעי גס בזה שיאמר בפיו ונוכל לומר דס"ל דגם בזה הוא מטעם קדושה שדומה לקרבן אבל רבינו הטור לא פסיקא לה הךםירא, לכן כתב שטוב שיאמר בפיו לחוש לםירת סה"ת אבל לא לעיכובא ומבואר החילוק שמחלק הטור בין כתיבה לעיבוד.
ולפי דברינו אלה לא שייך כ"ז לציצית כלל ואפילו בטויה א"צ שיאמר בכו דהתס לא שייך הטעם דדומה לקדושת קרבן רק דבעינן לשמה וסגי במחשבה לבד וזהו דעת הטור אבל המרדכי ס"ל דהא דבעינן בזבחים שס שיאמר בפיו לשם קרבן אין הטעם משום דילפינן מלא יחשב דגבי. פגול אלא משום היפי דהמעשה סתמא שלא לשמה בעינן עקירת פיו להוציא מסתמא כמ"ש לעיל ולפי דעתו כל התא דבעינן לשמה והמעשה סתמא שלא לשמה בעינן להוציא בכו וא"כ ה"ה בטריה בציעת נמי הדין כן וזהו דעת המחבר שמצריך גם גבי טויה שיוציא בפיו, והא לא תיקשי על המחבר מ"ש גבי טויה כתב שצריך שיאמר בפיו ובעיבוד עור לתפילין כתב טוב שיאמר דגס זה ניחא דבשלמא טויה סתמא שלא לשמה שהרי אינו משונה טויה דציצית משארי טויות ומש"ה פיון דבעינן לשמה בעינן עקימת שפתיו להוציא מסתמא משא"כ עבוד הקלף משונה משארי עיבוד עורות וא"כ אע"ג דאינו סתמא לשמה מ"מ אינו סתמא שלא לשמה ג"כ שהרי רוב קלף הוא לסת"מ ודי בזה במחשבה לבד וא"צ עקימת שפתיו להוציא מסתמא כמובן יזהו הטעם נמי גבי הטלת ציצית שדי במחשבה לבד כמו שביארנו כ"ז בארתי דעת הטור והמחבר בלשון סה"ת דהא דבעי בכתיבה לשמו שיאמר בפיו הוא משום דדומה לקדושת קרבן אבל מביאור הנר"א. דל לא נראה הכי דכתב לענין טויה בציצית הטעם של סה"ת דילפינן מלא יחשב וע"כ הבין דמלא לתשב דהוא דבור ידעינן דהיכי שעוקר את הסתם דלשמו בעינן דבור ה"נ היכי דבעינן שישתוט לשמו ולעקור את סתם שחיטה צריך ג"כ דבור וכדעת המרדני שהבאנו לעיל והא גופא למדנו מכאן דכל דבעי לשמה צריך שיאמר בפיו וה"ה טויה בציצית אבל באמת לא זכיתי להבין דבריו הקדושים ונמו שבארתי אך זאת ראוי לדעת דעיקר מה שהוכיחו סה"ת והמרדכי דצריך שיאמר בפיו בלשמו אינו כן דעת רבותינו בעלי התוס' דל בזבחים (דף ב:) בד"ה קיימי דכתבו התוס' שס לאפשר דהא דקאמר ר' יוסי א"צ שיאמר בלבו היינו א"צ שיאמר בפיו אבל מחשבה בעי וסגי גס בקרבן והא דתנן שיאמר לשמו אינו אלא דתיישינן שמא אתי לידי פסול ולא יחשוב כלל וישחוט סתמא ויפסול, וזה תלוי בפי' הסוגיא שם ואכ"מ לבאר ולי נראה להוסיף די"ל דהא דבעינן בקדשים לכתחילה שיאמר בכו הוא משום דמילי דקדושה חיילי יותר כשאומר בפיו אע"ג שא"צ מן הדין וכמו דמצוה לכתחלה לקרות שס הרו זה תרומה או הרי זה חלה אע"ג שייצא מידי טבל במחשבה כמ"ש בקידושין (דף מא:) אלא כדי שיחול הקדושה יותר טוב שיאמר בפיו כמ"ש בשאלתות (סי' עג) והראב"ד'בהל' בכור ס (פ"ה) ומש"ה בזה"ז ששורפין את התלה ואין מפרישין אלא להוציא מטבלי אין המנהג לומר תהוי תלה ובבאורי הע"ש שם אות ג'- הראיתי לדעת כ"ז במשנה דפסתיס (פ"ד) וה"כ מש"ה מצרה שיאמר בשפתיו לשמו במעשה הקרבן ופן בעיבוד הקלף והכתיבה כל זה נראה לע"ד לבאר.
מה שהערה מעכ"ה נ"י' על לשון הרי"ף דמשנה מלשון הגמרא דגירסת הרי"ף הוא מנין ללוקח ציצית מן מכרי שהיא פסולה שנאמר דבר אל בנ"י ועשו ובגמ' דלן הגירסא מנין לציצית שעשה נכרי עיין מנחות (דף מבי) ודאי הדבר צריך תלמוד למה שינה מלשון הגמרא ונראה דבא ללמדנו שיטת הרמב"ם דפסק דהטלת ציצית בטלית א"צ כונה והוכחת הרמב"ה מהגמרא דמנחות דיליף הגמרא בציצית שעשה ערג פסול משום גזה"כ בנ"י ועשו משמע בישראל בכה"ג כשר ומוכת דלא צריכין כוונה דאי נימא דצריכה כוונה ממלא ידעינן דעו"ג כעשה פסול והרא"ש דחה זה דבאמת צריכה כוונה ואיצטריך הילפותא גט וערג היכי שישראל עומד על גבו ואפ"ה פסול ואע"ג דאמרינן בגיטין (דף כ"ג) ערג אדעתא דנפשיה קעביד, כבר מיישב הרא"ש בהל' ס"ת (סי' ג') דבגט דבעינן שיכתוב כל תורף הגט לשמה וזה לא יעשה הערג אבל בעיבוד לא בעינן אלא תתלת העיבוד ואז יעשה גם העו"ג לשמה וכמ"ר. ממילא ידעינן דגם גבי הטלת ציצית דסגי רק בהתחלה אם יאמר בכל הציצית שיתלה יהיה לשם ציצית סגי מהני גם בעו"ג וע' זבתים (דף ב:) בתוס' ד"ה הא ע"ש ובאמת לפי פירש"י בגיטין שם שכ' בזה"ל שמא גמר בלבו לשם אתר משמע שאינו אלא תשש בגט החמור משא"ה בציצית הקל וע' פירש"י תולין (דף קלד.) בד"ה תלה וכו' שיש בה עון מיתה ופר וכ"ז לפי גירשת הגמ' דילן שפיר כתב הרא"ש די"ל דהילפותא הוא בערג עושה וישראל עומד על גבו אבל אם נגרום פט' הרי"ף מנין ללוקח ציצית מן הנכרי א"כ לא היה הישראל עומד ע"ג ומ"מ ילפינן דדוקא ערג בכה"ג פסול אבל הישראל כשר אף דליכא כוונה ומופת מזה דלא בעינן כוונה ימפני זה גופא נטה הרי"ף מגירסת הגמ' דילן לאשמועינן הך דינת דאף היפי דליכא לונה דוקא עו"ג פסול מפני גזה"כ אבל ישראל כשר והרמב"ם דאזיל בשיטת הרי"ף רבו וקיים הגירסא כגירסת הרי"ף לכך פסק דבהטלת ציצית א"צ כוונה ורב ידידו
נפתלי צבי יהודא ברלין