מראי מקומות/סנהדרין/עח/ב

מראי מקומות סנהדרין עח ב

יפה מראה

בגמ' על משענתו. עפרש"י, וברמ"ה הוסיף בביאוה"ד דלר"נ על משענתו אינו מפרש על בורייה אלא שנסמך על משענתו [וברש"י פי' שאמדוהו למשענת חיים] דאם נתרפא לגמרי אין ללמוד מזה להוקל מחוליו וחזר והכביד, אבל חכמים מפרשי שהבריא לגמרי וא"כ פשיטא דפטור דאל"כ לעולם כשימות לבסוף יתחייב המכהו מיתה ע"כ מפרשי דקרא לחבישה.

חובשין אותו

בגמ' מלמד שחובשין אותו. ופירש"י אם אמדוהו למיתה חובשין את המכה שלא יברח עד שנראה אם ימות אם לאו, וכ"כ הרמ"ה, ויל"ע בגדר חבישה זו האם בעינן פסק ב"ד שהרי שוללין ממנו את חירותו, וכמש"כ הרמב"ם פ"ד ה"ג שאוסרין את המכה בבית הסוהר מיד, ומה"ט הרי בעינן קרא לזה, דמסברא אין זכות לחובשו, ויעויין קו' איגרות חזו"א ח"ג סי' קס"ה שכתב שחבישת אדם ושלילת חירותו, הוא בכלל גונב נפש עי"ש, וא"כ י"ל דהוא דבר הטעון ב"ד.

ובאדר"א להגר"א פרשת אמור כתב עה"פ ויניחהו במשמר לפרש להם, פי' רש"י ז"ל שלא הניחו המקושש עמו והיינו נמי שאין תופסין שנים ביום א' [א"ה כדאמר לעיל שאין דנים שנים ביום א', ה"ה אין חובשין שנים ביום א'] מתבאר מדבריו דהוא הלכתא דדין, וע"כ יש בזה הלכה שאין חובשין שנים ביום א'. ובקרא דחובשין שמעינן לא זו בלבד שיש היתר לחובשו ולא עוד אלא שהוא מחוייב חבישה, וכמבואר בר"מ פ"ד מרוצח ה"י.

ומדברי רש"י והרמ"ה והרמב"ם נראה דכ"ז שלא אמדוהו למיתה אין חובשין אותו, ולא אמרינן דנחבשנו מיד ואח"כ נאמוד אותו אם עומד למיתה, ומה"ט ג"כ אם עדיין לא אמדוהו אם הכהו במכה שיש בה כדי להמית וכיו"ב אין אנו רשאין לחובשו, וכ"ש כשזרק חץ ועדיין לא פגע בו דא"א לחובשו, דרק כשאמדוהו למיתה ומסתמא יתחייב הרוצח מיתה ע"כ חובשין אותו, [וצ"ע דא"כ למאי בעינן עוד קרא דאמדוהו למיתה וחי פטור מן המיתה, תיפו"ל מהא דחובשים אלמא דאין הורגים אם יחי' וצ"ע] אמנם מהוכחת הש"ס ממקושש ומגדף משמע דמספק ג"כ חובשין אותו, ומ"מ יש לחלק בזה.

והנה איתא במכילתא פרשת משפטים ונקה המכה שומע אני יתן ערבים ויטייל בשוק ת"ל אם יקום והתהלך בחוץ מגיד שחובשין אותו עד שמרפא ע"כ, משמע דמסברא הוה ידעינן שמחוייב עכ"פ להעמיד ערבים, וקמ"ל קרא דלא סגי בערבים אלא חובשין אותו, ובטעם הדבר דלא סגי בערבים פי' הריב"ש בתשובה רל"ו [הובא בב"י חו"מ סי' שפ"ח מחו' ה'] משום שאם יראה שמתחייב בדין מיד ברוח יברח ומה יעשו ב"ד לערבים ועוד שהעובר ילך לו בלי שום עונש ולא מצינן לקיומי ביה ובערת הרע מקרבך, ועוד פי' הריב"ש שמי שעבר עבירה שיש בה חשש חיוב עונש אין ראוי שילך ויטייל בשוק בעוד שב"ד מעיינין ונושאין ונותנין בדינו עכתו"ד, ולטעמו האחרון אפשר שאי"צ פסק בי"ד על דין חבישה, אלא זה חיוב עצמי שלא ילך בשוק ועיין.

אשכחן עוד דין חבישה באנשי עיר הנדחת לקמן דף קי"ב ע"א דדנין כל אחד וחובשין אותו עד שנצטרף לרוב.- וברמב"ם פ"ד מרוצח ה"ז כתב ברוצח שלא נגמ"ד שנתערב ברוצחים אחרים שנגמ"ד פטורין מן המיתה ואוסרין את כולן ובכס"מ ציין לחבישה דהכא, והתם אין הדבר עומד להתברר, וכבר עמדו בזה האחרונים.

היש"ש ב"ק פ"ד סי' כ"ג כתב דין חבישה אף בשור הנסקל וע"כ לא משכח"ל שור שסיכן שלשה בני אדם, כיון שב"ד חובשין אותו מיד דלא עדיף מגברא, ויל"ד בזה לטעמי הריב"ש, ועוד יל"ד שמשכח"ל שור שסיכן ג' בנ"א כמש"כ לעיל באופן שלא אמדוהו למיתה דבכה"ג אין חובשין אותו, ובשמ"ק ב"ק מב. כתב בשם ה"ר ישעי' ז"ל שאין חבישה בשור.

בכתובות דף ל"ג ע"ב בעי לפרושי לקרא דונקה המכה דמיירי בשוגג וחובשין אותו עד שמת כדי לחייבו גלות, ומסיק לה בקשיא, ומשמע דאין חילוק בדין חבישה בין שוגג למזיד [ולא מצאתי ברמב"ם דין חבישה בהורג בשגגה, ויעוי"ש בשמ"ק (ד"ה מהכא) די"ל דלמסקנא אין דין חבישה בגלות עי"ש], וצ"ת דאי מיירי בשוגג כשם דלאחר שהוברר דינו לגלות אין חובשין אותו אלא מניחין אותו שיגלה לעיר מקלטו, כך מתחילה למה יחבשו אותו, ולטעמו של הריב"ש יש ליישב דהוא סברא דכ"ז שדנים אותו אין ראוי שילך ויטייל בשוק ועיין.

בגמ' ור"נ חבישה מנא לי' יליף ממקושש וכו'. יל"ע דבסוגיין מבואר דהילפותא לדין חבישה הוא דלא נימא דכ"ז שלא מת פוטרין אותו, אלא אשמועינן קרא דחובשין אותו, וצ"ע ע"ד התוס' בע"א ד"ה בגוסס והרשב"א בב"ק דף כ"ו ע"ב דפירשו דאדרבה בלאו קרא דחבישה היינו הורגים אותו כיון שהכהו מכה שיש בה כדי להמית, וא"כ לדין זה אין הוכחה ממקושש, וביותר דהרשב"א בב"ק מייתי מקרא דויניחו אותו במשמר, וק' דהיכן שמעינן מהתם דאין הורגין בגוסס וצע"ג, והעירוני עוד דאף לרבנן דילפי מונקה הא מנלן דמיירי בגוסס דלמא באמדוהו למיתה ועדיין אינו גוסס, ולא שייך בזה רוב גוססין למיתה.

בגמ' ור"נ יליף ממגדף דלא הוה ידע אי בר קטלא הוא וחבשוהו. ראיתי להעיר דמ"מ אכתי יש חילוק דבמגדף יש ספק דלמא השתא דינו למיתה, משא"כ ברוצח הרי כ"ז שהשני לא מת הרי לאו בר מיתה הוא בודאי, דכ"ז שהוא חי אין חיוב מיתה, וצ"ל דמ"מ אף במגדף כ"ז שלא גמרו את דינו אינו מחוייב מיתה ואעפ"כ חובשין אותו, וא"כ ה"ה ברוצח, ועדיין צ"ת.

בגמ' ורבנן מגדף הוראת שעה היתה. כתב הרמב"ם פ"ב מע"ז ה"ט כיון שגידף בעדים נסקל, וכתב הכס"מ דהרמב"ם בא ללמד דמגדף לא בעי התראה, וצ"ע בפ' הנשרפין גבי הא דאמרינן מגדף הוראת שעה היתה את"ד, ביאו"ד דנתקשה הכס"מ דהכא אמרינן דהוראת שעה היתה והטעם משום דלא התרו בו וכהא דאר"י לקמן דף פ' ע"ב דמקושש הוראת שעה היתה שלא ידעו במה להתרותו, ובמגדף לכו"ע הוראת שעה היתה דלא ידעו שמחוייב מיתה, ותיקשי על הרמב"ם שא"צ התראה.

והנה רש"י פירש הוראת שעה היתה שהרי לא נצטוו מתחלה על אותה חבישה ומעצמם עשו דכיון דלא נאמר בו מיתה מתחילה מה ספק היה להם להטיל עליו ספק מיתה ולחובשו עכ"ד, מבואר ברש"י שההוראת שעה היא על עיקר החבישה ולא על המיתה, וכ"כ הרדב"ז ח"ו ב' אלפים תשו' רי"א, וממילא לא תיקשי ע"ד הרמב"ם שא"צ התראה, אמנם הרמ"ה פי' דהוראת שעה היתה עיקר המיתה, ופי' דכשם דלא ילפינן שהורגים בלא התראה כך לא ילפינן מינה לחבישה, וכן מתבאר ברמב"ן בב"ב דף קי"ט ע"א, וע"ז קשיא קו' הכס"מ.

ובעיקר ד' הכס"מ בשיטת הרמב"ם דא"צ התראה במגדף, אמנם דעת הראב"ד פ"כ מעדות ה"ד דמגדף צריך התראה [ויעוי"ש מה שתמה על הרמב"ם, ולשיטת הכס"מ א"ש דדעת הרמב"ם דצריך התראה וכמבואר כ"ז בכס"מ שם] וכן עולה מדברי הרמב"ן והרמ"ה הנ"ל, וכן מבואר ברש"י בפי' החומש בפ' אמור (כד, טו) עה"פ ונשא חטאו, בכרת כשאין התראה עכ"ד, והיינו דמגדף דינו בכרת כשאין התראה ולא במיתה.

מחלל שבת כעובד עבודת כוכבים

בתוד"ה לא אע"ג דמיתה סתם חנק. עי' חי' מרן רי"ז הלוי עה"ת פ' שלח דהק' דהא דמיתה סתם חנק הוא משום שנאמר למרע"ה, והכא הרי לא נאמר למשה, והעירוני דלכאו' זה תליא בד' הר"מ והרמב"ן בסה"מ בריש שורש השני האם דברים הנלמדים מי"ג מדות נאמרו גם למשה בסיני, דהכא נלמד מי"ג מדות דסתם מיתה בחנק וצ"ע שם.

בא"ד דמחלל שבת בפרהסיא ככופר בעיקר דכופר במעשה בראשית. יעויין בגלהש"ס לרע"א במה שתמה דא"כ מנלן אליבא דאמת דמחלל שבת בצינעא ג"כ דינו בסקילה, וכבר תי' בסנהדרי קטנה עפ"ד הפמ"ג ביו"ד סי' ב' [הובא במשנ"ב סי' שפ"ה ס"ק ד'] שאם יודע שיתפרסם הדבר ג"כ דינו כמומר לחלל שבת בפרהסיא, וא"כ כל מחלל שבת בפני עדים הרי יודע שיעידו עליו בב"ד של כ"ג ויתפרסם הדבר, ולפ"ז י"ל דמקושש גופי' לא הי' בפני עשרה אלא נתפרסם הדבר אח"כ בפני עשרה.

והנה איתא ביבמות דף מ"ח ע"ב דגר תושב מצווה על השבת ופירש"י שם בד"ה גר תושב, שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ואוכל נבלות והזהירו הכתוב על השבת דמחלל את השבת כעובד עבודת כוכבים עכ"ד, והתם צריך לשמור אף בצינעא, ומשמע דחומר שבת כעובד עכו"ם, ובקו"ש ב"ב (אות שנו) תי' קו' הרע"א דמרע"ה נסתפק במה שאמרה תורה מחלליה מות יומת האם הוא בסקילה כיון דמחלל שבת דינו כעובד ע"ז, ממילא מה שאמרה תורה מחלליה מות יומת הוא בסקילה, והוא בין בצינעא ובין בפרהסיא, ומה"ט י"ל ג"כ בגר תושב דכיון דנצטווה על השבת בפרהסיא ממילא פרשת שבת נאמרה לגר תושב והוא אף בצינעא. ויעויין ברבינו בחיי (הובא בחי' רע"א הנדמ"ח) דמתבאר כן, עוד שמעתי לתרץ מדלא נסקל בשער שעבד בו כדין עובד ע"ז אלא מחוץ למחנה, מוכח דאין מיתתו מדין עובד ע"ז. במהרש"ל כתב בספרי מצאתי טעמא אחרינא לפי ששבת הוקש לעבודת כוכבים, וכן בפרק י"נ בתוספות דף קיט עכ"ד.

אמדוהו למיתה וחי

בגמ' היינו דכתיבי תרי אומדני חד אמדוהו למיתה וחיה וחד אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה. ופירש"י חד אמדוהו למיתה וחיה, דלא תימא הואיל ויצא מב"ד חייב נקטליה דהא דהדר חיי חס רחמנא עליה וכו', והתוס' פירשו דלא איצטריך קרא לפוטרו ממיתה וכדאמרינן לעיל וכי תעלה על דעתך שזה מהלך בשוק וזה נהרג, וצ"ע ע"ד רש"י מגמ' זו, וברמ"ה כ' שני הפירושים כרש"י וכתוס'.

ומדברי רש"י מבואר דהס"ד דחיוב מיתה דרוצח אינה על הפסד הנפש דהרי לבסוף חי אלא הוא על מעשה הרציחה, וע"כ אף אם לא מת לבסוף ג"כ ס"ד דיתחייב, ויל"ד למסקנא האם נשתנה עיקר הגדר וחיובו הוא על איבוד הנפש, או"ד דעיקר החיוב הוא על מעשה הרציחה אלא בעינן שימות לבסוף, [ועמש"כ לעיל ע"א בהכוהו עשרה בנ"א בזה] וכן יל"ד האם גלי קרא רק לענין פטור מיתה אבל עיקר העבירה קיימת, ונפ"מ לכהן שיפסל עי"ז מנשיאת כפים, [אינו מוכרח די"ל דמ"מ מאחר שפטור מן המיתה נושא את כפיו וכעין המבואר במשנ"ב סי' דכ"ח לענין הריגת עובר עיש"ה] או"ד דגלי קרא שאין כאן עבירת רציחה כלל.

והנה לענין ממון איתא בב"ק דף צ"א ע"א אמדוהו והבריא נותנין לו כל מה שאמדוהו ופירש"י שאם אמדוהו שיבריא לזמן מרובה והבריא לזמן מועט נותנין לו כל מה שאמדוהו דמשמיא רחימו עליה, ומ"מ כתב הרמב"ם בפ"ב מחו"מ הי"ד וט"ז שאם ירצה המזיק ישלם דבר יום ביומו כפי שתעלה שבתו ורפואתו ואם יבריא קודם לא ישלם ואם יחלה יותר ישלם יותר וכמש"כ המ"מ שם, ועחזו"א סי' כ"ב ס"ק ד' מש"כ בזה, ומבואר דמדינא כיון שאמדוהו למיתה אזלינן בתר הכאה הראשונה וחייב ממון, אלא דבמיתה איכא קרא לפוטרו.

ושיטת תוס' דלא איצטריך הכא קרא לפוטרו מן המיתה באמדוהו למיתה וחי' אלא כי איצטריך קרא לחייבו ממון, ובדעת תוס' י"ל בפשוטו דמיתה הוא על איבוד נפש ואין כאן איבוד נפש, משא"כ לענין ממון שפיר אמרי' בב"ק דמתחייב מחמת אומד הראשון, כן מתבאר בחזו"א סי' כ"ב ס"ק א', וכתבו התוס' ואע"ג דדיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה דס"ד כיון דאמדוהו למיתה פטור דהא משמיא הוא דרחימו עליה, ופי' החזו"א סי' כ"ב ס"ק א' דזה ודאי דלא הי' ס"ד דבאמדוהו למיתה וחי אם הזיק באותה שעה שהכהו יפטר מדין קלב"מ, דכיון דלא מת לבסוף אין כאן חיוב מיתה כלל, אלא דדוקא לענין ה' דברים ס"ד דיפטר, דמכה אדם והרגו נתמעט מעיקר חיוב ה' דברים ואין זה מדין קלב"מ וכדאיתא במכילתא שמות כ"א י"ט, [ויעויין בחי' מרן רי"ז הלוי הל' רוצח שהאריך ביסוד זה, ויישב בזה ד' הר"ן לעיל דף ע"ז ע"ב, ויתבאר בעזה"י עוד לק' דף ע"ט], אמנם הרמ"ה כתב סד"א כיון דאמדוהו למיתה כמאן דאיתחייב קטלא דמי ואין מת ומשלם קמ"ל עכ"ד, משמע דהס"ד דיפטר הוא מדין קלב"מ, ויעויין באבי עזרי פ"ד מרוצח מש"כ בזה, והביא מירושלמי דס"ד דבאמדוהו למיתה וחי יפטר מן הממון עי"ש בכ"ד.

בגמ' וחד אמדוהו לחיים ומת. מבואר דבעינן קרא לפוטרו מן המיתה, ובתוד"ה וחד מתבאר דגדר הפטור הוא משום יצא מב"ד זכאי, והק' החזו"א סי' כ"ב ס"ק א' (ד"ה מיהו) דבגמ' בב"ק צא. איתא דאף מממון פטור בכה"ג, דאם אמדוהו והי' מתנונה והולך אינו משלם אלא כפי אומד הראשון, והא בממון ליכא קרא, וכ' החזו"א די"ל דמחיים למיתה יש מקום טפי לומר דאומד החיים לא היה מובטח לגמרי משא"כ בממון, א"נ דילפי רבנן ממון ממיתה, ולפ"ז הוא שלא כד' תוס' דהוא מדין יצא מב"ד זכאי, ועוד דלר"נ ליכא קרא במיתה והוא מדין יצא מב"ד זכאי ולא שייך בנזקין, וביאר החזו"א דאין הכוונה ליצא מב"ד זכאי דהיינו מדין אין מחזירין לחובה אלא דאינו רוצח, ומשמיא מרגזי עלי', וכ"ז הוא שלא כד' רש"י ותוס' וכמבואר בחזו"א שם, ולדבריהם הקו' במקומה עומדת וצ"ע.[ויעויין ב"ק פה: תוד"ה עלו דאם לא אמדוהו עד שנתוונה בכה"ג משלם הכל].

יצא מב"ד זכאי

בגמ' ור"נ אמדוהו לחיים ומת לא צריך קרא שהרי יצא מב"ד זכאי. הקשה החזו"א בסי' כ"ב ס"ק ה' הלא אמרו בגמ' בדף ל"ג ע"ב דבדבר שהצדוקים מודין בו מחזירין א"כ טעות של חיים ומיתה דין הוא שמחזירין, ושוב כתב החזו"א ומיהו בחד צד אמד עדיף שאין הטעות מחמת חסרון חכמה אלא שהחכמה קצרה ואינה משיגה את העתידות בברירות ולפעמים המציאות כנגד האמד, ושייך בזה אין מחזירין לחובה עכ"ד, וביאו"ד דטעות שהצדוקים מודים היינו טעות מעיקרא ואין לזה תורת פסק משא"כ אמדוהו לחיים ומת חשיב פסק.

והנה כתב רש"י בד"ה לחיים אין אומדין אותו למיתה, לומר טעינו באומד ראשון ולחייבו לזה שהרי יצא מב"ד זכאי ואמרינן מחמת חולי אחר שבא עליו הכבידה המכה, וי"ל בכוונת רש"י דבא לפרש דמדוע לא הוי כטעות בדבר שהצדוקין מודין בו, וע"ז פירש"י דכיון דאפשר שהכבידה עליו המכה ומת, ע"כ ממילא לא הוי כדבר שהצדוקין בו ושפיר י"ל דבאמת תלינן בטעות, ויעויין בחזו"א סי' כ"ב ס"ק א' שהרגיש בד' רש"י שפירש ב' טעמים דמתחילה פי' משום אין מחזירין לזכות ואח"כ פירש שהמיתה מחודשת, ולדברינו עולים שניהם בקנה אחד, וע"ע בהמשך מד' המהרש"ל דמיירי שמת מחמת המכה וכן דרך החולי שמכביד עליו בכל יום.- וצריך לבאר מ"ש באמדוהו למיתה וחי' דבעינן קרא לפוטרו, ולא תלינן שהי' טעות באומד הראשון, ואילו אמדוהו לחיים ומת אדרבה מסברא תלינן שהי' טעות באומד ובעינן קרא לפוטרו, ועחזו"א סי' כ"ב ס"ק א' (ד"ה ונראה) שכתב דבאמדוהו לחיים ומת אין כאן טעות באומד הראשון דמתחילה ידעו שאפשר שימות אלא שאין לחוש לזה בתחלה, אבל עכשיו שמת חזרה הוראתם לחייבו, וא"כ זה ל"ש באמדוהו למיתה וחי'.

בהא דקאמר דלר"נ א"צ קרא דיצא מב"ד זכאי. ופירש"י משום דכתיב וצדיק אל תהרוג, משמע דדוקא באמדוהו ב"ד לחיים, אבל אם לא אמדוהו ב"ד אלא רופאים אמדוהו אין כאן יצא מב"ד זכאי ויתחייב, וקשה דא"כ עדיין איצטריך קרא לאופן שלא אמדוהו בי"ד, וי"ל דאף לבתר הקרא ג"כ א"א לפטור אא"כ אמדוהו בי"ד וכמבואר בתוס' דאף לרבנן גדר הפטור הוא משום דיצא מב"ד זכאי, וצ"ב מדוע ב"ד מתמצעים לדון כ"ז שלא מת, ואפשר דאומדין למיתה כדי לחובשו, וכמשנ"ת לעיל דאין חובשים אא"כ אמדוהו למיתה, וראיתי מובא מס' בית האוצר להגר"י ענגיל (ח"ב עמ' 22) שעמד בזה מדוע חשיב דין והרי האמידה הוא דבר התלוי ברופאים, ויעויין צ"פ ח"ב מהדו"ת עמ' ע"ו מש"כ לחדש בזה.

ובחזו"א סי' כ"ב ס"ק א' (ד"ה מיהו) נטה לפרש דאף לר"נ מה שאמרו יצא מב"ד זכאי אין זה מדין שאין מחזירין לחובה, והכוונה שאינו רוצח דמשמיא קרדפו ליה וכדחזינן דאף לענין ממון ג"כ פטור מריפוי באמדוהו שיבריא ולבסוף נתנוונה וכמו שהבאנו לעיל מגמ' ב"ק צ"א ע"א, וע"כ דסברא הוא דמשמיא קרדפי ליה, ומה שאמרו יצא מב"ד זכאי אשכחן כן לעיל דף ע"ז ע"ב והתם ע"כ הכוונה לומר שאינו רוצח, אמנם ברמ"ה שם כתב הרי יצא מב"ד זכאי, כלומר הואיל והיה יכול להתרפאות לפני עמידתו בב"ד הרי נמצאת לרוצח זכות באותה שעה ואע"פ שמת אח"כ פטור שהרי יצא מב"ד זכאי, והאי פירושא לא מיתוקם אלא כגון שהיו לו סימנין מזומנין לו בשעת עמידתו בדין דהו"ל כמאן דאמדוהו לחיים ומת עכ"ד, מבואר דבסוגיין צריך שבשעת עמידתו בדין אמדוהו לחיים, ותיקשי קו' החזו"א דהרי בממון ג"כ פטור באמדוהו ואח"כ נתנוונה דפטור על מה שנתנוונה, ועחזו"א שם מש"כ בזה.

במה שנתבאר מדברי התוס' דלרבנן ג"כ גדר הפטור הוא משום יצא מב"ד זכאי, קשה דא"כ מ"ט דפליגי רבנן באמדוהו למיתה והקל ממה שהי' ואמדוהו לחיים [וכדפירש"י במשנה] ולאחר מכאן הכביד ומת דחייב, והרי כיון שאמדוהו לחיים הרי יצא מב"ד זכאי, וכמו"כ יקשה לר"נ גופיה מדוע באמדוהו לחיים ומת לא מצריך קרא לפוטרו משום דיצא מב"ד זכאי ובאמדוהו למיתה והקל ממה שהי' מצריך קרא והרי התם ג"כ יצא מב"ד זכאי, ובסנהדרי קטנה הוכיח מזה דהא דקי"ל דכיון שיצא מב"ד זכאי אין מחזירין אותו לחובה, אם מתחילה דנוהו לחובה ואח"כ החזירוהו לזכות בזה חוזרין ודנין אותו לחובה, וכ"כ הרש"ש לעיל לב., וצ"ע דהר"מ פ"ד מרוצח ה"ה כתב אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת ה"ז נהרג, ואין אומדין אותו אומד שני כשהקל שרגל"ד עכ"ד, והי' לו להרמב"ם לכתוב דאף אם אמדוהו אומד שני ג"כ מחייבי רבנן ולא אמרינן בזה יצא מב"ד זכאי, דנתחדש ד"ז בסוגיין, ועוד ראיתי להקשות מגמ' בדף ע"ז ע"ב דקאמר בנזדמנו לו סמנין דפטור משום דיצא מב"ד זכאי, והתם הרי מתחילה אמדוהו למיתה ואח"כ נזדמנו לו סמנים, ואעפ"כ אמרינן דיצא מב"ד זכאי, [וכמשנ"ת ברמ"ה דהוא דין יצא מב"ד זכאי] ואפשר דלא מיירי התם באמדוהו ב"ד מתחילה למיתה ודוחק, ובחזו"א סי' כ"ב ס"ק ב' כתב דרבנן סברי דאין אמד אחר אמד, וא"כ אין כאן אומד שני אלא ממתינין ואם מת לבסוף חייב.

ברש"י ד"ה נותן נזק וצער ליורשין, וה"ה לריפוי ושבת ובושת. עיין בגירסת הרמ"ה ובמה שפירש בזה.

בתוד"ה בשלמא ולאו לפוטרו ממיתה וכו'. כ' המהרש"א דרש"י פליג (ונתבאר בגמ') ולדבריו תישאר קו' תוס' ונשאר בצ"ע.

בא"ד ואע"ג דד"מ מחזירין וכו'. הק' החזו"א סי' כ"ב ס"ק ה' דלפ"ז במלקות דאיתא לעיל לג: דאין מחזירין לחובה, א"כ באמדוהו למיתה וחי' לא יתחייב מלקות על הכאתו, ובכתובות לג: איתא שחייב מלקות ועי"ש משכ"ב.

בתוד"ה וחד פירש בקונטרס דבשניהם משלם ממון וק"ק אמדוהו לחיים וכו'. כתב המהרש"ל יש מקשים מאי דייקו התוס' מפירש"י ולא הקשו אברייתא דקתני להדיא משלם נזק וצער ליורשים אע"ג דאמדוהו מתחילה למיתה וכו' ונ"ל ליישב דלא דייק אלא מהא שאמדוהו מתחלה לחיים ומת שיש בו חיוב מיתה ומה שאמדוהו מתחלה לחיים אין זה חדוש שכן דרכו של החולי להכביד עליו מדי יום ביום אלא שמ"מ פטרינן אותו משום שיצא מב"ד זכאי מש"ה חשיב כחייבי מיתות ב"ד שוגגין אבל מי שאמדוהו למיתה והוקל שאין זה מדרכי החולה א"כ בדין נפטר ומה שמת אח"כ הוא מסיבה אחרת כמו שאמר ר"נ במשנה שהרי רגל"ד א"כ לא נקרא חי"מ ב"ד שוגגין ודו"ק עכ"ד, ובמהרש"א בתוד"ה בשלמא כתב חילוק זה אליבא דאמת בשיטת ר"נ דכל מאי דקתני בברייתא דמשלם ממון הוא רק בהכביד והקל ומת, אבל באמדוהו לחיים ומת באמת פטור מן הממון כדין חי"מ שוגגין. [ולדבריו לכאו' ה"ה בכ"מ שפטור מטעם יצא מב"ד זכאי יפטר מן הממון, ואף רבנן יודו בזה עיש"ה, ובאב"ע פ"ד מרוצח כתב דהוא דין פשוט, ושוב כ' דחייב ממון דכיון דטעם הפטור מן המיתה דדיינינן דלא הרג לא שייך לפוטרו מממון], ובתוספתא ב"ק פ"ט ה"ב איתא דבאמדוהו לחיים ומת חייב בממון ולא פליג ר"נ אע"ג דפליג בסיפא.

והנה לד' המהרש"ל ומהרש"א עולה דטעמא דר"נ דפוטר בהיקל וחזר והכביד אין זה מדין יצא מב"ד זכאי, אלא דתלינן דלא מת מחמת מכה הראשונה, ולפ"ז אף באופן שלא אמדוהו ב"ד כשהקל ג"כ פטור מן המיתה, ול"ד לאמדוהו לחיים ומת, דשם בפשוטו הוא רק משום שיצא מב"ד זכאי וכמשנ"ת, אמנם בתוספתא שם איתא דר"נ דריש לקרא לפטור אפי' מת מחמת מכה הראשונה, א"כ ע"כ דזה פטור מחודש ממיתה. [וזה כגירסת הרמב"ם דמאי דקתני במשנה רגל"ד הוא לחכמים] ואעפ"כ חייב ממון, א"כ ה"ה באמדוהו לחיים ומת חייב ממון, ודברי המהרש"ל ומהרש"א הם ע"פ גרסתינו דר"נ פוטר משום שרגל"ד שלא מת מחמת המכה הראשונה, ואדרבה א"ש לפ"ז דהא במתני' קתני דהפטור משום רגל"ד והתוס' פי' משום יצא מב"ד זכאי, ולדבריהם אשה"ט דבמתני' מיירי בהיקל אח"כ בזה פטור דרגל"ד דלא מת מחמת המכה, וד' תוס' הם באמדוהו לחיים ומת דשם ל"ש זה, ופטור מדין יצא מב"ד זכאי, וכ"ז מבואר בחזו"א סי' כ"ב ס"ק ג'.

בגמ' ת"ר וכו' ואמדוהו למיתה וחי' פוטרין אותו. כ' העל"נ דמשמע כד' רש"י דיש חידוש בהא דפטור ממיתה ודו"ק היטב, וע"ע בד' המהרש"א, ובחזו"א סי' כ"ב ס"ק ג' האריך בדבריו, ע"ע אבי עזרי פ"ד מרוצח מש"כ בד' התוס'.

נמצא ג' מחלוקות בין ר"נ לחכמים א. אמדוהו למיתה והיקל והכביד ומת ר"נ פוטר וחכמים מחייבים ב. אמדוהו לחיים ומת ר"נ פטר מסברא דיצא מב"ד זכאי וחכמים מצרכי קרא ג. אמדוהו לחיים ומת [להמהרש"א] לר"נ פטור מממון וחכמים מחייבים.

בגמ' אומד שני לממון. הק' האו"ש פ"א מרוצח הי"ג למש"כ המל"מ בשם י"א דאע"ג דיכול להצילו בא' מאבריו מ"מ הנרדף עצמו אם הרגו אינו נהרג עליו, א"כ יקשה מ"ט לא יפטר מן הממון מדין קלב"מ דהרי ניתן להצילו בנפשו עי"ש משכ"ב, ועי' שי' הגרש"ר (אות קפה), ועמש"כ בכתובות (עמ' ח').

במשנה נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם. יעויין פירש"י במה שפי' דהוא התר"ס, וערמ"ה משה"ק ע"ד, ופי' דפטור מטעם שוגג, וברש"ש פי' דכשם דר"ש פטר נתכוין להרוג את זה והרג את זה כך פטרי רבנן בלא נתכוין להריגה כלל, וצ"ב דר"ש קרא דריש אבל רבנן מנ"ל הך דינא, ועשמ"ק בכתובות טו. (הובא להלן עט.) דנראה כד' הרש"ש, וע"ע במאירי, ועמש"כ לעיל דף ע"ז ע"ב, ועיין בחי' הר"ן שם (ד"ה סתם) מש"כ בדין התראה במשנתינו, ומה שהק' ע"ד תוס' שם דכתבו דכה"ג אין חסרון בהתראה וחייב ותיקשי ממשנתינו, י"ל דיפרשו כהרש"ש דהכא הפטור מטעם דנתכוין לבהמה, אכן בתוס' בדף עט. ד"ה א"נ מבואר דבכה"ג יש לפטור מדין התר"ס וצ"ע, ויש לתמוה בדברי רש"י דפירש דטעם הפטור משום התר"ס והרי כיו"ב שנינו בב"ק דף מ"ד בשור דנתכוין לבהמה והרג את האדם דפטור ממיתה, ושם ל"ש לפטור מטעם התר"ס דהרי א"צ התראה בשור וצ"ע, [ועמש"כ לעיל כז. דהתר"ס גרע מבלא התראה, וכדאשכחן דלפסול לעדות א"צ התראה ובהתר"ס כ' הב"י דכשר, מ"מ לכאו' אין בזה ביאור לענינינו], וזה יקשה אף לד' הראשונים דהפטור הוא מטעם שוגג זה ל"ש בשור דאין בו פטור שוגג, אבל אם כד' הרש"ש דהוא דין אינו מתכוין י"ל דזה הפקעה ממעשה רציחה וכמשנ"ת בדף עט., ועמש"כ בב"ק (עמ' ריט) עוד בזה, ועוד העירו דבגמ' לקמן קאמר דפטור משום ספק נפשות להקל ולא משום התר"ס, אך אפשר דשם ג"כ יסוד הפטור מדין התר"ס וכמו שיבואר שם.- בעיקר דין המשנה עמשנ"ת לעיל עז: בסותוד"ה סתם דמבואר דאע"פ שאם נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע חייב אע"פ שלא נתכוין לזורקו על האדם, מ"מ כשנתכוין לבהמה פטור.

במשנה נתכוין להכותו על מתניו וכו'. עמש"כ לעיל דף ע"ו ע"ב בטעם הפטור במכה שאין בה כדי להמית, וממשנתינו מוכח דאין הפטור מדין אונס דהא בסיפא בנתכוין להכותו על לבו הרי נתכוין להורגו, ועוד צריך לבאר למ"ל קרא וכדדרשי' לעיל עו:, ועמש"כ בסי' ב' לדון לענין שבת האם חייב משום נטילת נשמה במכה שאין בה כדי להמית.

בירושלמי (ה"ד) בעי חזקי' האם בהכהו מכה שאין בה כדי להמית ומת האם פטור מן הממון כדין חי"מ שוגגין וקאמר בזה חידש הכתוב ובזה לא חידש, ויעויין בר"ן בהמשך הסוגיא בשם רבינו דוד דבכה"ג חייב ממון עי"ש בדבריו, ובשי' הגרש"ר (אות שלז) פי' בד' הר"ן באופ"א, וס"ל דבאמת פטור מן הממון, ויל"ד דתליא בגדר הפטור אי מדין אונס א"כ זה תליא ברע"א בכתובות דף ל: האם באונס יש פטור קלב"מ, ויל"ד בזה עוד עפ"ד רש"י ב"ק לה. דבמקלקל בשבת ג"כ יש פטור קלב"מ א"כ י"ל דאף מכה שאין בה כדי להמית ג"כ יש פטור, והעירוני דהירושלמי לשיטתו וכפי שהביא הרמב"ן בשבת קו: דמבואר כד' רש"י בב"ק ודוק. ויעוי"ש בירושלמי דמספק"ל בהמית את זה ושיבר כליו של זה, וק' מ"ט לא מספק"ל האם חייב על נזקי מי שהמיתו, וי"ל דממ"נ פטור דכיון דלא הי' בו כדי להמית הוא פטור מן הממון וכדקי"ל דיש אומד לנזקין, אכן אכתי הו"מ לספוקי בשיבר כליו של הנהרג ועי"ש בפני משה, וד' הר"ן דכ' דחייב ממון לנהרג צ"ב דהא קי"ל יש אומד לנזקין, ואין לומר דמשלם לו דמי הנזק, דהר"ן פי' בזה קרא דונתת נפש תחת נפש ממון, והיינו דמי כולו.- עוד הי' מקו' לבאר ביסוד הנידון בזה דהדרשא דתנא דב"ח הוא להשוות כל שחייב במכה בהמה פטור במכה אדם, וא"כ באין בו כדי להמית דפטור בבהמה אין כאן פטור קלב"מ, ומטעם זה ג"כ כ' השמ"ק בכתובות ל: דבאונס לא יהא פטור קלב"מ, ועי"ש קו"ש (אות צו), אכן בר"ן מבואר דחייב ממון ואעפ"כ ס"ל דאין פטור קלב"מ.- וע"ע מש"כ בסי' ב' בהניח גחלת על לבו ויכול לסלקה לא מיפטר משום קלב"מ.

---

---

שולי הגליון

---

---

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף