מראי מקומות/ברכות/מא/ב

מראי מקומות ברכות מא ב

כל כלי בעלי בתים שיעורן כרימונים

כתב החזון איש (כלים סימן כג אות ח) שהשיעור "כמוציא רמון" נאמר רק בכלי שמחמת הנקב שנעשה בו תשמישו הולך ופוחת ומך ערכו בעיני בני אדם אך עדיין משתמשים בו, אבל כלי שנפסד תשמישו לגמרי, גם בנקב מועט הוא טהור. וכן להיפך, כלי שמיועד לדברים העבים יותר מרמון, כמו סלסלה ללחם וכדומה, גם לאחר שניקב כרמון עדיין הוא טמא. ועיין בהרחבה בחברותא למסכת כלים, שם.

ואידך הני שיעורין בהדיא מי כתיבי אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא

מדברי הגמרא שלפנינו נראה שה"שיעורים" נקבעו על ידי חכמים וכן מבואר בירושלמי במסכת פאה (פ"א ה"א) ובמסכת חגיגה (פ"א ה"ב), ואולם מדברי הגמרא במסכת עירובין (ד.) ובמסכת סוכה (ה:) מבואר שה"שיעורים" ניתנו מ"הלכה למשה מסיני".

אכן הצל"ח על מסכת ביצה (ז:) יישב את סתירת הסוגיות, שה"שיעורים" עצמם נמסרו בהלכה למשה מסיני בסתמא, היינו שיש שיעור "כזית" "כגרוגרת" "ככותבת" וכדומה, אך לא התפרש איזה "שיעור" נאמר לכל איסור, וחכמים הם אלו שקבעו כל שיעור לאיסור הראוי לו, נמצא שהגמרא בעירובין ובסוכה האומרת ש"שיעורים" נמסרו מהלכה למשה מסיני מתייחסת לעצם ה"שיעורים", ואילו הגמרא בסוגייתינו האומרת שחכמים הוצרכו לקבוע את ה"שיעורים" כונתה להתאמתם לכל איסור ואיסור.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף