מראי מקומות/אורח חיים/קנו

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
אליה רבה
כף החיים
מגן אברהם
מחצית השקל
משנה ברורה
שערי תשובה
באר הגולה
ביאור הגר"א
דגול מרבבה



מראי מקומות


לדף זה באתר "על התורה" לסימן זה באתר "תא שמע" לדף זה באתר "שיתופתא"


מראי מקומות TriangleArrow-Left.png אורח חיים TriangleArrow-Left.png קנו

לספר שבחו של חבירו[עריכה]

כתב המג"א בס"ק ב, בשם הגהות מיימוניות דהא דאסרי' לספר בשבח שמא יבוא לידי רעתו, יש המפרשים בפני שונאיו, וי"מ שמשבח יותר מדאי ואפי' בפני אוהביו, (והמג"א כתב רש"י, ובהגהות לפנינו הגי' רבינו שמואל, ומיהו שניהם פירשו כן רש"י בערכין, ורשב"ם בב"ב), והקשה המג"א דבב"ב קסד:, אמר רבי, כמה מיושר כתב זה, ואמרו לו שפלוני כתבו, והחשיב א"ז רבי ללשה"ר, ולמ"ד בפני שונאיו י"ל דהיו שם שונאים, אבל למ"ד יותר מדאי קשה, דאין זה יותר מדאי, והניח בצ"ע, ולק"מ דכשגדול שבדור משבחו אפי' שבח קטן הוי כיותר מדאי, (ובזה מיושב גם הערת החת"ס שם בגיליון השו"ע), ומיהו יותר נראה שאין כאן כלל מחלוקת דבגמ' אסרי' כל היכא דאפשר לבוא לידי גנותו, ובזה כלול כגון דיש שם שונאים או שאין שונאים ומשבח יותר מדאי, והכל לפי הענין, לפי כמות השנאה ולפי האנשים ההם אם חשודים על לשה"ר או לא, ולפי"ז ל"ק דהמפרשים לא פליגי ומודו זה לדברי זה.

בעי לחשוש ללשה"ר[עריכה]

אמרי' בנדה סא., דאע"ג דאסור לקבל לשה"ר מ"נ צריך לחשוש לו, כגון שאמרו לו שפלוני רוצה להזיקו שצריך להיזהר ממנו, ואמרי' שבאו אנשים שאמרו עליהם שהם הרגו נפש לרבי טרפון ואמרו לו שיטמינם שלא יתפסום ויהרגום, ולא רצה כי אמר להם שצריך לחשוש ללשה"ר, ותוס' שם הביאו דרש"י פירש דכיון שצריך לחשוש שמא הרגתם ואסור להצילכם, והביאו מהשאילתות בשאילתא קכט, שפירש דמחמת חשש לשה"ר ודאי יש להצילם דשמא לא הרגו, אלא ר"ט לא הצילם כי מי שנפס שמציל רוצחים ניזוק גם הוא, ועל כן חשש לעצמו, והרא"ש בתוספותיו חלק על רש"י והעלה כהשאילתות, דודאי אין להימנע מלהצילם מחמת חשש לשה"ר, ונמצא דהשאילתות והרא"ש ס"ל דצריך להצילם כשאין סכנה לעצמו, ורש"י ס"ל דאסור להצילם.

שקר שאין בו נפק"מ[עריכה]

רבינו יונה באבות סוף פ"א, כתב דאפי' בדבר שהוא סיפור שלא מעלה ולא מוריד אינו ראוי ואפשר שאסור שמא ישקר לגמרי מפני שהורגל, ע"כ, וכן מוכח ברש"י בפסחים ד. ד"ה אייבו קיים, דאינו ראוי, והיראים בסי' רלה, כתב דהא דכתיב מדבר שקר תרחק, היינו דוקא בשקר שבא רעה לבריות על ידו, הא לאו הכי אין בו איסור דאורייתא, ע"כ, אבל מדרבנן אפשר שאסור וכדברי רבינו יונה.

מתי מותר לשנות[עריכה]

הא דאמרי' בב"מ כג:, ג' דברים דעבידי רבנן דמשנו במלייהו, לאו דוקא ג' דברים אלו אלא כל היכא דאיכא צורך כי האי גוונא כדמוכח בעובדא דסכין בביצה כח:, וכן בב"ק יא:, גבי גובין מן העבדים, דאמר ליה ר"נ אפי' מיתמי, וענה לו לא, ואח"כ אמר לתלמידים דבאמת אפי' מיתמי, ומותר אף לשקר בהם ממש ולא רק לומר מילתא דמשתמעא לתרי אנפי, כדמוכח ביבמות סה:, שאמר הקב"ה לאברהם ששרה אמרה ואנכי זקנתי אע"ג דאמרה ואדוני זקן, וכן מוכח מאחי יוסף ומשמואל דמייתי התם בגמ' דכולהו הוו שקר גמור, ולא מילתא דמשתמעא לתרי אנפי, וכן מוכח מהא דכתובות יז., דאמרי ב"ה שאפי' אם הכלה חגרת וסומא משבחין אותה שהיא כלה נאה וחסודה כדי לחבבה בעיניו.

בדברי המג"א גבי שקר באושפיזא[עריכה]

כתב המג"א בס"ק ב, שאורח לא ישבח לבעל הבית שמא ירבו עליו אורחים, ע"כ, וק"ק על המג"א דהא כבר כתב לעיל מיניה שמותר לשנות באושפיזא, והיינו אושפיזא כדפירשו רש"י ותוס' בב"מ כג:, ונראה דכוונתו דאי מהא לא שמענו אלא רק שמותר לשקר אם רוצה אבל איסורא לשבח לא שמענו.

אמירת דבר תורה בשם חכם שלא שמע ממנו[עריכה]

הקשה המג"א בס"ק ב, דאמרי' בברכות כז: ובסוף מסכת כלה שהאומר דבר בשם חכם שלא שמע ממנו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל, ומאידך מצינו שעשו כן בעירובין נא., וכן בפסחים קיב. אמרי' שהרוצה שישמעו דבריו יתלה באילן גדול דהיינו שיאמר בשם רב גדול, ע"כ, ועוד יש להוסיף דבשבת קטו. אמר רבה דין בשם ר' יוחנן כדי שישמעו דבריו, ומיהו ההיא דפסחים ל"ק אלא לפירוש רש"י אבל רשב"ם ור"ח פירשו דהכוונה שילמד לפני רב ויאמר שמועות מפיו, ועל עצם הקושיא י"ל דאין איסור לעשות כן ולא אסרו כן אלא כשאומר בשם רבו המובהק כדאמרי' בברכות שם שהאומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם לשכינה שתסתלק, והכי מוכח שם דמשום כבוד רבו נגעו בה דאמרי' התם כמה דברים שפוגם בכבוד רבו כגון חולק על ישיבתו של רבו והמחזיר שלום לרבו והמתפלל אחורי רבו, ועל כולם ביחד אמרי' שגורם לשכינה שתסתלק, ועיקר קושיית המג"א היתה מסוף מסכת כלה דאמרי' שם האומר דבר משום חכם שלא אמרו גורם לשכינה שתסתלק, דמשמע כל חכם, אולם כבר הגיה שם הגר"א שצ"ל משום רבו, והכי נמי מסתברא דומיא דלעיל מיניה שם דאיירי בכבוד רבו, דעל פגיעה בכבוד רבו מצינו סילוק השכינה, ועוד שבברכות הגי' רבו, ומשמע דאי לא הוי רבו הוה שרי דומיא דשאר דיני רבו דהתם, ועוד כדמוכח מקושיית המג"א, ועל כן נראה מוכרח כהגהת הגר"א, וא"ש, ובפרי מגדים הביא מהאליה רבה ג' תירוצים, ושני התירוצים האחרונים נסתרים מהגמ' בשבת שהבאתי לעיל, והעיקר כמו שכתבתי כדמוכח בברכות.

לא תשנא את אחיך[עריכה]

המג"א בס"ק ב, הביא שאיסור זה הוא על שנאת הלב, ויש להוסיף במצוה זו דבשאילתות בשאילתא כז, כתב דמותר לשנוא את הרשעים, ואם ראה בעיניו אדם שעובר עבירות הרי הוא רשע ומותר לו לשנאותו, ואם לא ראה אלא שמע על פי שני עדים שהוא רשע מותר לשונאו, ואם שמע מעד אחד והוא נאמן עליו לחלוטין הוי כאילו ראה בעיניו ומותר לשונאו, ואם שמע מעד אחד דעלמא אינו יכול לסמוך עליו והרי אותו אדם עדיין בחזקת עושה מעשה עמך ואסור לו לשונאו, ע"כ,ועי' במה שכתבתי להלן גבי חנופה, דסמ"ק כתב דבכלל לא תשנא כלול גם להחניף לרשע.

הוכח תוכיח[עריכה]

המג"א בס"ק ב, הביא קצת מדיני תוכחה, ועי' בזה בסי' תרח,ב, ובמה שהוספתי שם.

הלכות חשד באחרים[עריכה]

המג"א בס"ק ב, הביא דהחושד בכשרים לוקה בגופו, ובברכות לא:, אמרי' דהנחשד בדבר שאין בו צריך להודיע לחושד דזה אינו נכון, ואמרי' עוד שם דהחושד את חבירו בדבר שאין בו צריך לפייסו ולא עוד אלא שצריך לברכו, ובשאילתות בשאילתא מ, כתב דמאן דחשדין ליה במילתא דלית ביה, מחמת אותה בושה זוכה לחלק טוב, וכדאמר רבי יוסי בשבת קיח:, יהא חלקי עם מי שחושדים אותו ואין בו, והשאילתות שם הביא עוד דאמרי' במו"ק יח:, דאין אדם נחשד בדבר אלא א"כ עשאו כולו או מקצתו או דהרהר בלבו לעשותו או שראה אחרים עושים ושמח, אלא א"כ חושדים בו משנאה.

לא לענות יתום[עריכה]

המג"א בס"ק ב, הביא דאף כשמוכיחם צריך לדבר אתם בלשון רכה יותר משאר בני אדם, ויש להעיר דכ"כ סמ"ק במצוה פו, והמג"א כתב אחד יתום מאב ואחד יתום מאם אסור לענות, ועד מתי נחשב יתום עד שלא יצטרך להסמך על גדול ממנו אלא עושה כל צרכיו לעצמו, ומוזהרים עליהם אפי' אם הם עשירים, ולהוכיחם שרי ואע"פ כן ינהלם ברחמים, ע"כ, וכל זה הביא בהגהות סמ"ק שם מסמ"ג.

נקימה ונטירה[עריכה]

המג"א בס"ק ב, הביא מהרמב"ם את דיני נקימה ונטירה, ויש להעיר דהיראים בסי' קצז, כתב דשרי לנטור לגוי, ומדברי סמ"ק במצוה קכט, מבואר דנקימה ונטירה שייכים רק בהשאלת ממון דקי"ל כהא דאמרי' ביומא כג., דלא תקום ולא תטור בממון כתיב, ואדם המעליב את חבירו ומצערו בדברים מותר לו מדינא לנקום ולנטור, ומדת חסידות היא לא לנקום ולנטור וכדאמרי' ביומא שם, דהנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.

חנופה[עריכה]

המג"א בס"ק ב, כתב דיזהר מחנופה, והביא מהתוס' דבמקום סכנה שרי, ויש להעיר דהיראים בסי' רמח, כתב דהאיסור לא תחניפו את הארץ הוא במי ששומע דברי רשע ואומר לו שטוב הוא עושה או ששותק לו ואינו מוחה בו כדי שלא יפסיד אהבתו, אבל מי שמחניף לרשע מחמת פחד שמא יזיקנו בממונו או בגופו שרי ואין בזה איסור, ע"כ, ומבואר מדבריו דאף בלא סכנת נפשות שרי להחניף אם יש סכנת היזק ממון, ולכאו' זה דלא כתוס' שהתירו רק בסכנת נפשות, אבל מדברי תוס' שם נראה דהא דכתבו דשרי בסכנת נפשות אינו מסברתם אלא מחמת ראיה שמצאו דשרי בסכנת נפשות אבל מסברא אפשר דמספקא להו, ועל כן עדיף לן למינקט כהיראים דפשוט לו דשרי. סמ"ק במצווה יח, כתב דבכלל לא תשנא את אחיך בלבבך הוזהרנו גם דמי ששונא אדם רשע דשרי לשנאו, אסור לו ששנאתו תהיה רק בלב וכלפי חוץ יראה לו פנים יפות אלא חייב להראות לו שנאתו.

הקורא לאברהם אברם עובר בעשה[עריכה]

כן הביא המג"א בס"ק ב, ויש להעיר דודאי היינו דוקא הקורא כן לאברהם אבינו אבל הקורא לחבירו ששמו אברהם אברם אין זה בכלל איסור זה דהא האיסור נאמר על אברהם אבינו, ואפי' אם חבירו קרוי על שם אברהם אבינו.

או שאדם ימות או שחבירו יצטער מה עדיף[עריכה]

כתב המג"א בס"ק ב בסופו, דמהא דרבי שמעון ברח למערה ולא הדיע לאשתו כיון שדעתה קלה, מוכח שמותר לברוח כשיש סכנת נפשות אע"ג דמצער לחבריה, ומזה שהיה צריך לטעמא דנשים דעתן קלות מוכח שחייב אדם לצער עצמו בשביל שלא יהרג חבירו בחנם, ע"כ, ואין כאן ראיה, דזה שברח ר"ש אפשר דהוא מפני שתצטער יותר אם ימות, וזה שנתן טעם שנשים דעתן קלה היינו מפני דאי לאו הכי ודאי לא היתה מגלה מאהבתה את בעלה, משא"כ אנשים דבכה"ג שאוהבים לא יגלו, אבל אין ראיה שזה מדינא, ומ"מ לענין דינא דינים אלו של המג"א פשוטים ואין צריכים ראיה.

הצלה ממיתה[עריכה]

כתב רעק"א בגיליון השו"ע שם דאם אדם רצח אסור להצילו ממיתה אע"ג שפטור ממיתה בדינינו כגון בלא התראה, והביא ראיה מזה שהקשה הרא"ש בנדה על רש"י דאטו מחמת קלא בעלמא יהיה אסור להצילו, דמשמע דבירור גמור אסור להצילו, ע"כ, ואין כאן ראיה דהרא"ש הקשה על פירש"י דהתם דאיירי בקלא, ולהגדיל הקושיה כתב מחמת קלא, ואפשר דס"ל דאף בבירור מותר.

מדות טובות וגמילות חסדים[עריכה]

המשנ"ב בס"ק ד, הביא את דברי הרמב"ם גבי הפסוקים אחרי ה' תלכו וכן והלכת בדרכיו, ויש להוסיף דמדברי הרמב"ם בהל' דעות פ"א, מבואר שיש איסור דאורייתא להיות כעסן וגאוותן וללכת בתאוות הלב דהיינו לא להסתפק במועט, וכן אסור להיות קמצן עד כדי סיגוף הנפש, וכן אסור להיות מהולל דהיינו רגיל בהוללות וכן אסור להיות אכזרי וכן אסור להיות רך לבב ביותר או אמיץ לב ביותר עד כדי שאינו מבין את דעת הזולת, דכל זה בכלל הפסוק והלכת בדרכיו, ע"כ, ובסוטה יד., אמרי' שבכלל הפסוק אחרי ה' תלכו, יש ציווי להלביש ערומים ולבקר חולים ולנחם אבלים ולקבור מתים. ומדברי הרמב"ם בהל' דעות ב,ג, מבואר דלא קי"ל כהנך אמוראי בסוטה ה., דס"ל דבעי' לת"ח שיהא בו גאוה שמינית שבשמינית אלא קי"ל כרב נחמן בר יצחק דס"ל לא מינה ולא מקצתה, וכ"כ שם הגהות מימוניות, והיינו משום דהלכתא כבתראה ורנב"י הוא בתראה מכולם ואף הש"ס שם הביאו אחרון, ואמנם מדברי המאירי בסוטה ה. ד"ה ויש מדה אחרת, משמע קצת דס"ל דקי"ל דבעי שמינית שבשמינית, ע"כ, אבל נקטינן כהרמב"ם דרב גובריה, ועוד שאפשר דלא בא המאירי אלא לפרש את דברי הש"ס ולא דס"ל דהכי הלכתא.

< הקודם ·
מעבר לתחילת הדף