מראה הפנים/תרומות/י/ב

מראה הפנים תרומות י ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הרודה פת חמה וכו'. פירשתי בפנים לפלוגתייהו לפי האוקמתא דר"ל בפ' כיצד צולין וכן בע"ז (דף סו ע"ב) ויש שיטות הפוסקים דתפסו להאי אוקמתא למסקנא וא"כ לכ"ע ריחא מילתא היא וכרב דפסחים שם גבי בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבילה דפליגי רב ולוי אי ריחא מילתא היא או לא וכדמייתי פלוגתייהו נמי הכא בהלכה דלקמן אבל רוב גדולי הפוסקים לא פסקו כרב ולא כהאי אוקמתא דס"ל במתני' דהכא וכדכתב הרי"ף ז"ל בפ' גיד הנשה משמן כל הגאונים ז"ל דהלכה כלוי משום דאביי ורבא פליגי בההיא דבת תיהא בע"ז שם דרבא שרי דריחא לאו מילתא והלכתא כרבא לגבי דאביי ואי משום דהאי אוקמתא דר"ל רבא דבתראה הוא לא ס"ל כותיה אלא כי פליגי אפי' בפת חמה וחבית פתוחה פליגי ובריחא מילתא היא דפליגי ורב כר"מ ולוי כר' יהודה ור"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה. ועוד דר' יוסי נמי בפת חטים כר' יהודה ס"ל ולא פליג אלא בשל שעורים מפני שהן שואבות גופו של יין ולא ריחא בלחוד הוא ועוד האריך שם וזהו תוכן דבריו וזהו דעת הרמב"ם ז"ל דפסק כלוי דריחא לאו מילתא היא כמ"ש בפט"ו ממ"א בהלכה ל"ג דבדיעבד מותר וכ"פ בפט"ו מהל' תרומות בהלכה י"ד גבי האי דינא דמתני' דלקמן תנור שהסיקו בכמון וכו' דהריח אינו אוסר ובהלכה י"ג בדינא דמתני' דפסק כר' יוסי כתב הרודה פת חמה וכו' סתם דמשמע אפי' בחבית פתוחה מותר בשל חטים ובשל שעורים דאסורה הטעם מפני ששואבות ולא ריחא בלחוד הוא ומה היא דכמון גופיה ראיה דאפי' בפת חמה וחבית פתוחה מותר בריח דהא נמי כפת חמה וחבית פתוחה הוא וכ"כ הרשב"א ז"ל בס' תה"א בבית ד' שער ראשון לחזק דברי הגאונים ז"ל ומההיא דכמון ראיה גמורה היא דרבא לית ליה דר"ל דקאמר רבא התם בע"ז מנא אמינא לה דריחא לאו מילתא היא דתנן תנור שהסיקו בכמון של תרומה וכו' ודחה אביי שאני התם דמיקלי קלי איסורא אלמא הא דכמון דריח גמור איכא כפת חמה וחבית פתוחה ואפ"ה שרי ולרבא. ל"ש מקלי קלי ול"ש לא קלי שרי אלמא לרבא לית ליה דר"ל וזו נראה לי בראיה גמורה עכ"ל והבאתי לכל זה דבהכי ניחא לן דלא מייתי הש"ס דהתם ראיה להאי מ"ד דריחא מילתא היא מההיא דמתני' דמכשירין כדמייתי הכא בהסוגיא דבעי לדמות דינא דמתני' למתני' דמכשירין דקאמר יגיד עליו רעו וכו'. ומכח דקדוק זה רצה התוי"ט להכריח במכשירין שם דיש לחלק בין פת לפירות מדלא דייק הש"ס דהתם מהאי מתני' חבית שהיא מלאה פירות וכו' כדדייק עלה בירושלמי דתרומות אלא דגמרא דידן סברה דאין להביא ראיה מפירות לפת וכו' עיי"ש אבל הא ליתא ואין לנו להמציא חילוק חדש מה שלא נזכר בשום דברי א' מגדולי הראשונים ז"ל והאי מתני' דמכשירין בלא"ה אין להביא ראיה מהתם חדא דגם הכא דחי לה רב מנא וקאמר ומינה וכו' כדפרישית בפנים ואדרבא שם היה לנו ללמוד דעד שתהא הפת נוגעת בחבית עצמה ועוד דבלא"ה לא דמיא דהתם שואבת הן מלחלוחית החבית בעצמה והוי ממש כשל שעורים לר"י כמוזכר לעיל ומתני' דהכא ריחא בלחוד הוא וזהו דקאמר ר' מנא הכא ומינה וכו' כלומר בשלמא אם היתה הפת נוגעת בהחבית עצמה והיה איזה סברא לומר דשואבת מלחלוחית היין בעצמו כמו התם הוה ניחא לדמות לדהתם אלא דהכא שאני דנתונה על פי החבית ואפי' החבית פתוחה והפת חמה אין כאן אלא ריח בעלמא ופליגי הכא בריחא מילתא או לא וכדמפרשינן לעיל אליביה דרבא ולפי פי' זה ניחא נמי דר' מנא דהכא קאי ג"כ בשיטתיה דרבא דהתם וזה מבואר:

דתנינן תמן חבית מלאה פירות וכו'. עיין בדיבור דלעיל דמבואר הכל והא דרב חסדא דהכא דחייה בעלמא היא כלומר דמצינו למימר דחמה דנקט לאו דוקא אלא כדי שלא תאמר הואיל וההבל כובש יהא מותר וכדי לתרץ להאי דר' בא דחששו אפילו בצוננת אבל לקושטא דמילתא פת חמה בדוקא קתני וכדמוכח מהאי שנתבאר לעיל דרבא מייתי ראיה מתנור דכמון דכפת חמה וחבית פתוחה הוא ושרי משום דריחא לאו מילתא הוא לר' יהודה וא"כ לר"מ דס"ל ריחא מילתא דוקא בפת חמה וחבית פתוחה הוא דאוסר וכן לר' יוסי דאוסר בשל שעורים מפני ששואבות בפת חמה הוא דקאמר דבכה"ג היא שואבת ולא בצוננת וכן ההיא דר"ל דהכא דלקמן וקאמר דלא כר' יהודה וכדפרישית זהו למאן דס"ל לעיל דדמיא דינא דמתני' למתני' דמכשירין וכבר נתבאר לעיל דרבי מנא דהכא בשיטתיה דרבא דהתם קאי:

מהלימין היו. כדפרישית דבכה"ג אפי' ר' יהודה מודה דמכיון שהן בתוך הקבוטין שואבין הן מהמורייס עצמו ולפ"ז אתיא האי דר' יוחנן כהלכתא:

שעורים מלמטן וחטים מלמעלן וכו'. והרמב"ם בפט"ו בהלכה י"ג דפסק כר' יוסי לא הזכיר לזה ונראה דהוא ז"ל היה מפרש להא דהכא בל' בעיא וכלומר דהיכא שהחטין מלמטן ושעורין מלמעלן בהא פשיטא לן דכשם שאין החטין שואבות כך אין השעורים שואבות דהא חטים מפסקי להו כי קא מיבעיא לן אם השעורים מלמטן והחטים מלמעלן אי נימא דכשם שהשעורין שואבות כך החיטין שואבות וכיון דלא איפשטא אזלינן לקולא דהא האי דינא חומרא מדרבנן בעלמא היא ולפיכך סתם דבריו ולא כתב אלא ושל שעורים אסורה מפני ששואבות:

מהו לצלות שני שפודין אחד של בשר נבילה ואחד של בשר שחוטה בתנור אחד וכו'. פלוגתא דרב ולוי איתמר בבבלי בפ' כיצד צולין (דף ע"ה) וגריס התם בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש וכו' ודקדקו מדקאמר שצלאן משמע דאף ללוי דמתיר דוקא בדיעבד הוא דמתיר וכמו שכתבו רוב גדולי הפוסקים ז"ל למאי דפסקו הלכתא כלוי כמו שזכרתי בהלכה דלעיל ד"ה הרודה פת חמה דלכתחילה מודה לוי דאסור ומהכא משמע דאפי' לכתחילה מותר ללוי דהא קאמר מהו לצלות וכו'. והיה מקום לומר דלא פליגי הני תרי סוגיות אליבא דלוי דהתם בשר שחוטה שמן קאמר וכלומר דזה לרבותא נקט אליבא דרב דאוסר אפי' בשר הנבלה כחוש ולא נתפטם אלא מהשחוטה וכ"ש איפכא ומיהו אם שניהם כחושין איכא למימר דלכ"ע מותר וכ"כ כרשב"א ז"ל בתה"א בבית ד' בשער הא' דמשמע דתרוייהו מודו בששניהם כחושין שהוא מותר דריחא כי האי לאו כלום הוא והשתא אליבא דלוי מיהת יש לומר דהכא בשניהן כחושין מיירי ובהא הוא דמתיר לכתחילה ולרב הוא דאסור הכא לעולם אלא דדעת הרמב"ם ז"ל אינו כן שכתב בפט"ו ממ"א בהלכה ל"ג אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבילה או בהמה טמאה בתנור אחד ואע"פ שאין נוגעין זה בזה ואם צלאן ה"ז מותר ואפי' היתה אסורה שמנה הרבה וכו' וא"כ לכתחילה אסור אפי' בששניהם כחושין ומ"מ לדעת לוי נוכל לתרץ הסוגיות כמו שאמרנו אלא שמצד החומרא הוא שהחמירו לכתחילה אפי' בשניהם כחושין וכעין שסיים שם הרשב"א ז"ל שמדברי הירושלמי נלמד דללוי אף לכתחילה שרי אלא שראוי לחוש לדברי הראשונים ז"ל שאסרו לעשות כן לכתחילה. ולמאי דמשמע מדברי הרמב"ם אף בשניהם כחושין אסור לכתחילה. והיוצא עוד מהאי פלוגתא דרב ולוי כבר נתבאר למעלה ד"ה הרודה וכו' והא דמקשי לרב מהאי ברייתא אין צולין שני פסחים כאחד ולא מקשי ממתני' דידן דשמעינן דריחא לאו מילתא היא משום דאיכא למידחי כדדחי אביי בע"ז (דף ס"ו) שאני הכא דמיקלי קלי לאיסורא ובפסחים דחיק הש"ס לשנויי אף להאי ברייתא אליבא דרב כגון שצלאו בשתי קדירות ומ"מ כבר הסכימו רוב גדולי הראשונים ז"ל לפסק הגאונים ז"ל דפסקו הלכתא כלוי ומטעם שנתבאר בהלכה דלעיל שם בס"ד:

אייכל שמואל לרב מי צתרי. אע"ג דאין מאכילין להאוסר ומחמיר על עצמו אפשר דבתר הכי הדר ביה רב וכה"ג אמרינן בפ' כל הבשר (דף קי"א) גבי פלוגתא דרב ושמואל בדגים שעלו בקערה דרב אמר אסור לאכלן בכותח ושמואל אומר מותר וגריס בתר הכי ר' אלעזר הוה קאים קמיה דמר שמואל אייתו לקמיה דגים שעלו בקערה וקא אכיל בכותח יהיב ליה ולא אכל א"ל לרבך יהיבי ליה ואכל ואת לא אכלת אתא לקמיה דרב א"ל הדר ביה מר מדמעתיה א"ל חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספי לי מידי ולא ס"ל. והכא באמת הדר ביה רב. וליישב הא דקאמר רב התם חס ליה וכו'. ופירש"י ז"ל לא היו דברים מעולם. וא"כ חס ליה לשמואל דמשקר. ראיתי להרלב"ח בתשובה שהאריך ודחק עצמו בזה ולדעתי נראה דכך הן הצעתן של דברים דלמאי דמבואר מדעת רוב הפוסקים ז"ל למאי דאיפסקא התם הילכתא כשמואל דלאו דוקא עלו אלא ה"ה אם נתבשלו מתיר שמואל וכמו שהוכיחו התוס' שם לדעת רש"י מל' אחר שפי' לעיל וא"כ לשמואל אין חילוק בין עלו לבין נתבשלו בקערה של בשר ולרב איכא למימר דלא פליג לדינא אלא בנתבשלו דוקא והא דאמרינן דגים שעלו רב אמר אסור הא מסיק עלה דהא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר וכו' וא"כ מאי דיהיב ליה שמואל לרב דגים שעלו בקערה היו ואכל דבעלו לא היה מחמיר לאסור כ"א בנתבשלו והא דאייתו לקמיה דמר שמואל דגים שנתבשלו בקערה הוו והא דגריס גם כאן שעלו לאו דוקא אלא אגב גררא דלישנא דלעיל הוא ושמואל היה סובר כיון דרב אכל בעלו ה"ה בנתבשלו הדר ביה משמעתיה דלדידיה אין חילוק ביניהם ולפיכך א"ל לר"א לרבך יהיבי ליה ואכל ורב דקאמר חס ליה לזרעיה דאבא וכו' למאי דשאל לו ר"א הדר ביה מר משמעתיה השיבו דח"ו לא יהיב לי לאכול כ"א דגי שעלו ולא בנתבשלו דזה לא היו דברים מעולם אלא שהוא היה סובר דהדרי בי גם בנתבשלו ולא היא דבנתבשלו קם אני בשמעתתא דידי:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף