מראה הפנים/תרומות/ו/א

מראה הפנים תרומות ו א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

האוכל תרומה שוגג. ולא כן א"ר אבהו בשם ר' יוחנן מזיד בחלב ושוגג בקרבן וכו' ומביא קרבן. כבר כתבתי בפ' אלו נערות ובכמה מקומות דדברי ר' יוחנן דהאי תלמודא אליבא דמונבז היא בבבלי פ' כלל גדול (דף ס"ט) דס"ל שגגת קרבן שמה שגגה אבל לרבנן דקיי"ל כותייהו לאו שמה שגגה בעבירות שיש בהן כרת כדפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכ' שגגות הלכה ב' כ"א צריך שישגוג בכרת ואע"פ שהזיד בלאו וכר' יוחנן דהתם אליבא דרבנן דמונבז ובתרומה מסיק התם רבא דמיתה במקום כרת עומדת וחומש במקום קרבן קאי וא"כ אם שגג במיתה משלם קרן וחומש אבל אם שגג בחומש לאו שגגה היא כדמסיק הכא לענין חומש דגזירת הכתוב היא שתהא כל אכילתו בשגגה וכלומר לאפוקי אם הזיד בתרומה ולא שגג אלא בחומש אבל אם הזיד בתרומה ושגג במיתה לא שמענו מהכא מידי ואיכא למימר דהאי ש"ס ס"ל כאביי דהתם דהכל מודים בתרומה עד שישגג בלאו שבה ולא אמרינן דמיתה במקום כרת עומדת ואיכא למימר כרבא דשגגת מיתה שמה שגגה אע"פ שהזיד בלאו שבה והרמב"ם פסק כרבא דכלל גדול בריש פ' עשירי מהלכ' תרומה ומה שכתב הכ"מ קצת משמע כן בירושלמי ריש פ"ו דתרומות ורפ"ח. לא מצאנו אף במקצת דמשמע כן בהאי תלמודא כ"א בהא דשגגת חומש לאו שגגה היא ומזה לא דיבר הרמב"ם כלום ופשוט הוא דכיון דמיתה במקום כרת עומדת א"כ חומש דבמקום קרבן קאי לא הוי שגגה דהדרינן לכללא דכל עבירה שיש בה כרת שגגת קרבן שבה לאו שגגה היא וזהו דמוכרח נמי מהכא דקאמר שתהא כל אכילתו בשגגה ולאפוקי שגגת חומש דלאו שגגה היא משום דחומש במקום קרבן קאי כדרבא ושגגת קרבן לאו שגגה היא אלא דמאי דקאמר ר"ז מטעמא דגזירת הכתוב הוא היינו לתרץ אפי' לר' יוחנן דהכא דס"ל בענין שגגת קרבן כמונבז ומזה תבין דמ"ש הר"ש כאן ור' זעירא דירושלמי כאביי דאמר התם בתרומה אליבא דר' יוחנן שאין חייבין עליה עד שישגוג בלאו שבה ולאו מטעמא דר"ז קאמר לה ע"ש ומבואר הוא דכל זה אינו מוכרח דר"ז לא קאמר הכא אלא לאפוקי דשגגת חומש לאו שגגה היא וכדאמרן:

השב לו מידיעתו חייב על שגגתה. בריש מס' הוריות הארכתי בענין זה ומיהו מה דמשמע מהכא דאפי' מזיד בספיקו הוא כיון דבשוגג בודאי הוא השב מידיעתו קרינן ביה זה לא שמענו אליבא דר"ש דדריש הכי ומויתי ליה בש"ס דילן בהרבה מקומות וע"ש במה שבארתי לדעת הרמב"ם ז"ל בענין פלוגתא דר"ש ורבנן:

ומודי רשב"ל ביוה"כ. משמע מהכא דמודה הוא ביוה"כ דאסור מן התורה הוא בחצי שיעור דהא מדמי לה בעתיד להשלים דודאי איסורו מן התורה קאמר אבל בבבלי ר"פ יוה"כ דפריך אסור ענוש כרת הוא הניחא לר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה מוקמי' למתני' בחצי שיעור אלא לר"ל מאי איכא למימר ומשני מודה ר"ל שהוא אסור מדרבנן ודוחק הוא לפרש דגם הכא מדרבנן קאמר:

תני הכוסס את החטה של תרומה וכו'. והרמב"ם ז"ל פסק בפ"י בהלכה ז' דמשלם קרן וחומש והשיג הראב"ד ז"ל דהא רבי הוא דס"ל הכי וקיי"ל כרבנן ואע"ג דמברכין עליה ב"פ האדמה אפשר דלגבי תרומה מזיק הוא. ונראה דטעמיה דהרמב"ם דכיון דתנינן בהדיא בפ' כיצד מברכין (דף לז)הכוסס את החטה מברך עליה בפה"א ש"מ דלאו אזוקי מזיק ודרך אכילה מקריא דאלת"ה היכי מברכינן עליה הא בפשיטות קאמר התם לעיל (דף לה) גבי שמן זית מברכין עליו וכו' ה"ד אי דקשתי ליה מישתי אזוקי מזיק ליה וכו' אלמא דלא מברכינן על דבר המזיק וא"כ הך סתמא דברייתא כרבי היא דאתיא ולפיכך פסק כותיה והכ"מ כתב ואפשר לומר וכו' ע"ש במ"ש ועוד דאמרי' בירושלמי ר' אבהו בשם ר"י הכוסס את החטה לוקה ואלו לא היתה אכילה לא היה לוקה והיינו כרבי. וזה תמוה דמייתי ראיה ממזיד אשוגג ולא ממעטיני מזיק אלא באוכל בשוגג דפטור מהחומש ולא שכחן מיעוט לאוכל במזיד ומזיק דאינו לוקה:

מודין חכמים לרבי במגמע חומץ של תרומה אחר טיבולו וכו'. למאי דגריס לקמן בפ' שמנה שרצים וכן בפ' בתרא דיומא אתי שפיר טפי דקתני התם המגמע חומץ של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש הכוס את החטה וכו' מודין חכמים לרבי במגמע את החומץ של תרומה אחר טיבולו וכו' דרישא דקתני המגמע את החומץ אינו משלם את החומש כחכמים היא ועלה קאמר ר' ירמיה מודין חכמים לרבי וכו'. שמעינן מיהת דלחכמים אינו משלם את החומש אלא דוקא במגמע אחר טיבולו והיה לו להראב"ד להשיג גם בחומץ דהרמב"ם פסק שם סתם במגמע חומץ דמשלם קרן וחומש וזהו כרבי ואפשר דכוונת השגתו גם על זה ולפיכך ציין ברוש הלכה אכל השוגג שאכל וכו' ולדעת הרמב"ם נראה לומר דגם בחומץ טעמיה הוא כדאמרן גבי חטה דמכיון דתנן בפ' כ"מ על החומץ הוא אומר שהכל ומדמברכין עליו דרך שתיה הוא ועוד דסתם מגמע שותה הרבה הוא ושותה הרבה כתב בהלכ' יוה"כ דאע"ג דפטור מכרת מכין אותו מכת מרדות אלמא דמיהת שתיה מיקרי ועיין לעיל בפ' כ"מ בהלכה א' ד"ה שמן זית במה שנתבאר מענין ברכת החומץ לדעת הרמב"ם ז"ל. תני אכל תרומה טמאה וכו'. כגי' התוספתא שהבאתי בפנים דבאכל תרומה טהורה ושילם חולין טמאין הוא דפליגי כך מוקי לה בבבלי פ"י דיבמות (דף צ) לפי המסקנא דמעיקרא גריס התם כגי' דהכא ופריך עלה ומשני חסורי מחסרא וה"ק אכל תרומה טמאה משלם כל דהו אכל תרומה טהורה וכו' והאי שוגג ומזיד אתשלומין קאי כדפירש"י והתוס' שם וזה פשוט והרמב"ם פסק כחכמים כדכתב שם בהלכה כ' ואע"ג דקאמר הכא עלה אתיא דיחידאה דהכא כסתמא דתמן וכו' ומכיון דקיי"ל כסתמא דתמן גבי אין תורמין מן הטמא על הטהור א"כ היינו כסומכוס דהכא מ"מ לאו מילתא היא דלא קאמר לה אלא לפי גי' הברייתא בענין דקאמר לסומכוס מזיד לא עשה כלום א"כ היינו כסתמא דהתם אבל למאי דמסיק בבבלי שם דמאי אין תשלומיו תשלומין דקא בעי למיהדר שלומי חולין טהורין וכו' ובמזיד לכ"ע בעי למיהדר שלומי חולין טהורין ומיהת תשלומין הראשונים דין תשלומי תרומה להן לעולם לפ"ז לא דמיא לסתמא דאין תורמין דהתם במזיד לא עשה כלום להחכמים. ובענין דין דתשלומי תרומה דקאמר הכא פשוט הוא דהך ברייתא דלקמן תני תשלומי תרומה וכו' פליגא אדר"ז ולא סמיך הרמב"ם אהאי ברייתא אלא כדר"ז וכדדייק ר' יוסי דמסתמי דמתני' שמעינן הכי כדפסק הוא ז"ל שם בהלכה ט"ו דהתשלומין כתרומה לכל דבר אלא שאם נזרעו גידוליהן חולין:

גידולי תרומה הרי הן כחולין לכל דבר אלא שאסורין לזרים. וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ' י"א בהלכה כ"א ועיין מזה במקומו לקמן בפ"ט בהלכה ד':

הפריש ואח"כ אכל פלוגתא דרבי ודר"א בר"ש. נראה דאף לפי גי' דהכא דגריס בהאי ברייתא דת"כ דהתנא קמא רבי הוא וצ"ל בדבריו ואין הפרשתו מקדשתו מ"מ לענין הלכה לא קיי"ל כן דהא איהו גופיה סתים לן במתני' דלקמן בת ישראל שאכלה תרומה ואח"כ נישאת לכהן אם תרומה שלא זכה בה הכהן אכלה וכו' אלמא דהפרשה הוא מקדש לחייב קרן וחומש וש"מ דרבי הדר משמעתיה דקתני בהך ברייתא:

גזל תרומה משל אבי אמו כהן ר' יוחנן אומר משלם לשבט. כ"פ הרמב"ם בפ"י בהלכה כ"ב כר' יוחנן. והראב"ד ציין שם לזה שהוא בירושלמי פ"ו דתרומות כוונת ציונו השגה היא שנתכוין למאי דכתב לקמן בהלכה כ"ו הגוזל תרומה ואכלה משלם קרן וחומש אחד ושם ביאר השגתו שכתב נ"ל שיש כאן שיבוש ומה בין גזל וגנב וכו' ור"ל מאי איריא דנקט כאן הגוזל ולעיל בהגונב וכו'. וסוף סוף אין דברי הראב"ד מובנים בכאן דמה שהקשה ולמה לא ישלם שני חומשין בגזל כמו הגנב ועל כרחך דזהו כוונתו דאע"ג דהרמב"ם לא איירי בגוזל תרומת הקדש כ"א בתרומה לבדה מ"מ היא גופה קשיא ליה דהא בגזל איכא חומש מלבד חומש דאוכל תרומה וא"כ למה לא ישלם בגוזל תרומה ואכלה שני חומשין כמו הגונב תרומת הקדש ואכלה דמשלם ב' חומשין ואי משום דהתורה יאמרה שיצא בו ידי גזילה לכך מסיים והסוגיא שבירושלמי הטעתו וכו' כלומר שהרמב"ם פי' יצא ידי גזילה דקאמר הכא על החומש קאי וליתא דהא ר"ל הקשה לר"י ממתני' דהגונב והא בגונב ליכא חומש וא"כ מאי האי דקאמר וישלם שלשה אלא ודאי על הקרן קאי דישלם לשבט קרן א' ולהגזבר משום הקדש קרן אחד ולמי שגנב ממנו ג"כ קרן אחד דאף דמשלם להשבט קסבר ר"ל לפי הס"ד דקאמר ר' יוחנן גבי גוזל מאבי אמו כהן דאף דשלו היא עכשיו אפ"ה משלם הוא להשבט א"כ גם בגונב נימא הכי דישלם לזה ועוד קרן אחד להשבט ומשני ליה התורה אמרה יצא ידי גזילו פי' בקרן אחד יצא אף על פי' שיש עליו חיוב לשבט חיוב לגזבר וכו' זהו עיקר כוונת השגת הראב"ד וזהו שכתב שלא ראה הסוגיא כלומר שלא הבין הרמב"ם בהא דפי' דהתירוץ על החומש הוא ולא כן הוא לפי פי' הראב"ד דא"ה מאי מקשה ליה מהגונב ומאי וישלם שלשה דקאמר וכדאמרן וזהו שסיים והנה כי גנב וגזלן אחד הם וכו' ור"ל דהשתא משכחת לה וגבי גזלן דמשלם ב' חומשין כמו בגונב תרומת הקדש. ומזה תבין דמה שרצה הכ"מ ליישב דברי הרמב"ם ולפרש הקושיא דר"ל והתירוץ אינו עולה כלל וכלל לא לפי כוונת הסוגיא ולא לפי דברי הרמב"ם ופשיטא למה שרצה לפרש וישלם חומש ג' משום גוזל או גונב שהוא חייב לשלם חומש זה תמוה הרבה וכי בגונב חומש איכא כפל הוא דמשלם ולא חומש וכיון דבהקדש כפל ליכא אין כאן כ"א ב' חומשין ותו לא ובגוזל הוא דמשכחת לה ג' חומשין והדרא קושית הראב"ד לדוכתיה דמאי מקשה ליה ממתני' דהגונב ומאי וישלם שלשה דקאמר ומה דמסיים הכ"מ ובשלמא לדידי איכא לאוקמי וכו' לא נאריך בדוחק הפי' הזה. ואשר על כן נראה לי דגם שפירשתי לכוונת השגת הראב"ד דהעיקר מה שמשיג הוא דאין הפי' וישלם ג' על החומש אלא על הקרן ונמשך מזה דהתירוץ הוא ג"כ על הקרן וא"כ משכחת לה גם בגוזל תרומה לבדה ואכלה דמשלם ב' חומשין חומש אחד משום גזל וחומש אחד משום אוכל תרומה וכדלעיל מ"מ גם על פירושו קשה דמאי וישלם ג' דקאמר דהא מכיון דמשלם קרן אחד למי שגנבו למה ישלם עוד להשבט ור' יוחנן לא קאמר בגוזל אבי אמו כהן דמשלם להשבט אלא כדי לקיים מצות תשלומין באוכל תרומה אבל כאן מכיון שכבר שילם למי שגנבו למה ישלם עוד להשבט וכמדומה דכל מה שנפרש לפי כוונת הראב"ד יהיה קשה האי וישלם שלשה דקאמר ומה שנראה לדעתי בכוונת הסוגיא הוא כמו שפירשתי בפנים דעיקר קושיית ר"ל על ר"י מדין דמחל לו קודם שאכל הוא כדקאמר הש"ס דדין זה תליא בפלוגתייהו בגוזל משל אבי אמו כהן ולדעתיה דר' יוחנן לא מהני מחילה אף בקודם שאכל וא"כ לעולם הוא משלם להשבט כדין דקתני במתני' דהכהן אינו יכול למחול ומשלם להשבט אם זה אינו רוצה לקבל ממנו וזהו דמקשי ליה וישלם שלשה כלומר הא השתא משכחת לה ג' חומשין וזהו בגוזל תרומת הקדש ואכלה ואמאי נקט התנא במתני' הגונב ליתני הגוזל ולימא ביה דישלם ג' חומשין ולפ"ז הקושיא והתירוץ הכל על החומש קאי וכמבואר בפנים ולפ"ז נכונים הם דברי הרמב"ם דבגוזל תרומה לבדה ואכלה אין כאן אלא חומש אחד דבחומש שמשלם משום אוכל תרומה יצא בו ידי חומש של גזל וכדנקט הטעם שנא' ונתן וגו' אינו חייב אלא בחומש של קדש בלבד ור"ל חומש של התרומה וכדמשני ר' יוחנן ומזה קשיא טובא על פי' הראב"ד שרצה לפרש דברי ר' יוחנן והתורה אמרה וכו' אע"פ שיש עליו חיוב לשבט חיוב לגזבר וכו' אטו האי קרא בהקדש משתעי דנדרוש הכי הא אינו מדבר אלא בתרומה דאיקרי קדש אלא דהנכון כדפרישית לדעת הרמב"ם וא"א לפרש דברי ר' יוחנן כ"א לענין החומש ואה"נ בגוזל תרומת הקדש ואכלה דאיכא ג"כ ב' חומשין חומש של תרומה וחומש של הקדש אלא דהעיקר דבא להשמיענו כאן דבחומש של תרומה יוצא ידי חומש של גזל והלכך נקט בגוזל תרומה לבדה:

רבי לעזר בשם ר' הושעיא על פרשה ישרוף וכו'. משמע הכא דבא לפרש לדברי ר' יוחנן דלמד לומר כן כדר"א א"ר הושעיא וכו' ולאפוקי שלא ישרוף אותה בתוך המחנה אלא במקום פרישתה מחיים שהוא מחוץ למחנה כדכתיב אבל בבבלי פ' פרת חטאת (דף קיב) גריס דפליגי ר' יוחנן ור' אושעיא ובשרפה שלא כנגד הפתח ר' יוחנן אמר פסולה ושרף והזה ר' אושעיה אמר כשרה על פרשה ישרוף מקום שפורשת למיתה שם תהא שריפתה וכלומר דלא קפיד אלא שתהא מחוץ למחנה וע' פירש"י ז"ל שם ואין להאריך:

מודי ר' אליעזר בפטרי חמורות שנפלו לו וכו'. ובבבלי בכורות (דף יב) קאמר מודה ר"א בישראל שיש לו ספק פטר חמור וכו' ואין הכי נמי דמודה גם בהא דהכא וכדרב נחמן אמר רבה בר אבוה שם לעיל (דף יא) ע"ש:

אכל תרומת חבר וכו'. כדמסיק הש"ס כיצד הוא עושה בשבילו דאל"ה וכו'. וכך הוא בהדיא בתוספתא שלפנינו וכ"פ הרמב"ם ז"ל שם בהלכה כ"א ומה דמוקי הכא במזכה על ידי אחר היינו דוקא למ"ד מתנתו מקדשתו אבל למ"ד הפרשתו מקדשתו א"צ לזכות ע"י אחר כדקאמר אתיא כמ"ד וכו' וכבר כתבתי לעיל ד"ה הפריש ואח"כ אכל דהלכתא כמ"ד הפרשתו מקדשתו לענין חיוב קרן וחומש כדמוכח ממתני' דלקמן ולפיכך סתם הרמב"ם דבריו בזה:

לא הספיקה לשלם עד שנתגרשה וכו'. והמסקנא דלא זכתה כלל בהתשלומין דלא דמי לתרומות ומעשרות שזכתה בהן בעודה תחת בעלה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"י בהלכה י"ז לא הספיקה לשלם עד שנתגרשה בין כך ובין כך אינה משלמת לעצמה וכו' מ"ש בין כך ובין כך ר"ל אף בשלא זכה בהן הכהן ולפ"ז לא הספיקה לשלם דקאמר היינו שלא הספיקה להפריש התשלומין דהא בכה"ג שלה הן אלא שצריכה להפריש אותם ומעכבת לעצמה וכדאמרי' לעיל גבי פטרי חמורות מכיון שהפרישו קדשו ואם לא הספיקה עד שנתגרשה אינה מעכבת לעצמה דהרי היא כמי שלא נשאת לכהן מעולם:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף