מראה הפנים/שבת/ה/א

מראה הפנים שבת ה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

במה בהמה יוצאה. התוס' כתבו בריש פרקין דאדם מוזהר על שביתת בהמתו דכתיב למען ינוח וגו' ומיהו לאו דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך ליכא אלא במחמר אחר בהמתו כדמוכח בריש מי שהחשיך. ואפשר דדבריהם ללישנא דרב זביד בדף קנ"ד הן דמתני אליבא דרמי בר חמא המחמר אחר הבהמה בשבת בשוגג אינו חייב חטאת במזיד אינו חייב סקיל' דאלו ללישנא קמא בשוגג חייב חטאת במזיד חייב סקילה. ומפרשי אליבא דרב זביד דלאו מיהת איכא אבל אין זה מוכרח כל כך. ומיהו למסקנא קיי"ל כר' יוחנן דהתם דקאמר פטור מכלום בשוגג לא מחייב חטאת דהוקשה כל התורה כולה לע"ז עד דעבוד מעשה בגופיה במזיד נמי לא מחייב דכל שאינו חייב על שגגתו חטאת אינו חייב על זדונו סקילה בלאו נמי לא מחייב דהוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו וכו'. וכ"כ הרמב"ם בריש פ' כ' מה"ש אעפ"י שמצווה על שביתתה אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה ור"ל מלמען ינוח וגו' ולפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והי' עליה משוי פטור והלאו המפורש בתורה לא תעשה כל מלאכה אתה וגו' ובהמתך שלא יחרוש בה וכיוצא בחרישה ונמצא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא ואין לוקין עליו. וביאר הה"מ שם שר"ל שהלאו ההוא אינו בא למלאכת הבהמה בלא סיוע האדם אלא למלאכות שהאדם והבהמה שותפין בהן ויש בכלל זה החרישה וכיוצא בה וכיון שיש בכלל הלאו הזה מלאכת הבהמה שהאדם נהרג עליה במזיד והיא החרישה וכיוצא בה א"כ אף בשאר מלאכות הבהמה אף שהאדם שותף בה וכגון מחמר אינו לוקה לפי שיש בכלל הלאו הזה אזהרה גם למלאכה שהוא שותף עם הבהמה ויש בה מיתת ב"ד. ובחיבורי פני המנורה הארכתי בענין זה. ואין כאן מקומו להאריך:

רב אמר הלכה כר' ישמעאל בר' יוסי. מדאסיקנא בבבלי בפרקין דף נב דרב הוא דאמר בין לנוי בין לשמור אסור ופסקו הפוסקים כוותיה דהלכתא כרב באיסורי דכל נטירותא יתירתא משאוי הוא ולא כשמואל דאמר התם הלכה כחנניה ולפ"ז היה אסור להוציא הסוס באפסר דהסוס בשיר תנן ואם באפסר שמירה ביותר מבשיר א"כ נטירותא יתרתא היא ואם פחותה מכ"ש דאסור וכך היה נראה ממשמעות דברי הרמב"ם בפ"ב שבהל' י"א פסק כרב דהתם שכתב בפרה ולא תצא ברצועה שבין קרניה בין לנוי בין לשמר ולעיל בהל' ה' כתב מותר למשוך את הבהמה במתג ורסן וכו' כגון שיר לסוס וכו' אבל אם הוציא בהמה במתג שאינה משתמרת כגון שקשר חבל בפי הסוס או במתג שאינה צריכה לו אלא משתמרת בפחות ממנה וכו' ה"ז משאוי שכל שמירה מעולה או שמירה פחותה משוי הוא לה וזהו נמי כרב דהתם. וא"כ הוה משמע דאיך שתאמר באפסר שקורין קוויסטר"י אם הוא בפחות משיר או מעולה ממנו אסור הוא לסוס ולא כרב דהכא אלא שכבר כתב הרא"ש ז"ל אחר שהביא דברי הרי"ף ז"ל דפסק כרב דהתם והלכך כל נטירותא יתירתא אסור כגון בהמה באפסר וסוס יוצא ברסן או באפסר דרסן שלנו כמו שיר שלהן דלדידן נטירותא דסוס ברסן. ויש לומר ג"כ אף לדעת הרמב"ם ז"ל כעין זה ועיין לקמן בהל' ב' ד"ה הזכרים יוצאין לבובין:

תיפתר בעשוין לפנותן. זהו כאוקמתא דר' יצחק בבבלי שם דקאמר בבאין מנוי אדס לנוי בהמה ולפי הך אוקמתא א"א לשנויי לטעמא דלא הוי חציצה דמיירי כשריתכן דא"כ הוי שינוי מעשה ופרחה לה טומאה כדקאמר התם דר' אמי דאוקי לקמן בשריתכן לא ס"ל לטעמא דמקבלת טומאה כדר' יצחק אלא כרב יוסף דאמר הואיל ואדם מושך את הבהמה דאע"ג דשני עלה דסבר לה כר' יהודה דאמר מעשה לתקן לא הוי מעשה מיהו לדידן דלא קיי"ל כר' יהודה בהא א"כ לאוקמתא דרבי יצחק כהאי דהכא ע"כ דצריך לומר דטעמא דלא הוי חציצה דברפוים ומרווחים מיירי ובדאוקי לה הכא לקמן בסוף ההלכה. ובהך דר' יצחק פירש"י ז"ל כגון שנעשה שיר זה לתכשיט אדם ובעודו לאדם נטמא ולאחר טומאתו נתנו לבהמה וצריך להטבילו מטומאתו הראשונה. ולא היה צריך לפרש כן אלא דכל זמן דלא עשה בה מעשה מקבלת היא טומאה וכדכתב הרמב"ם ז"ל בדינים אלו בפרק ח' מהל' כלים בהל' י' וע"ש דנקט שם לדינא כאוקמתא דר' יצחק וכדרב יוסף דתרווייהו קושטא הוא לדינא:

ואינו עושה חריץ וכו'. כדפרישית וצ"ל לפ"ז דהאי ש"ס לא ס"ל כהך ברייתא דמייתי התם לקמן על המתני' אבל מכניס חבלים לתוך ידו וכו' ובלבד שיגביה מן הקרקע טפח ובחבלא דביני ביני מיתניא דאי כהך ברייתא א"כ לא משכחת לה שיהא השיר עושה חריץ במשיכתו דאיצטריך לן לאוקמי כר"ש שהרי השיר והחבל דין אחד להם לפי פירושא דהאי ש"ס וצריך להגביהו מן הקרקע טפח אלא דלא ס"ל הכי וכדמשמע נמי מהלכה ג' דלקמן דלא מייתי לה להאי ברייתא ולא קאמר מידי מדין חבלא דביני ביני ומיהו בענין דאוקי הכא למתני' כר"ש דוקא קשה להא דקאמר לקמן בהל' ד' לטעמא דאין הזכרים יוצאין בעגלה שתחת אליה שלהן מפני שהוא עושה חריץ וא"כ סתמא דהני מתני' קשיא אהדדי ובאמת בש"ס הבבלי לא מפורש בהדיא לטעמא דאין יוצאין בהנך דמיתני לקמן שם בזכרים ואינך ומיהו משמע דבכל הני טעמא הויא משום דילמא נפל ואתי לאתויי וכדקאמר התם לטעמא דמרדעת שאינה קשורה לו כדאמרן וא"כ בכל הני דשייכא האי טעמא הוא כן או בגוונא דמיחזי כמשוי טעמא הויא משום משוי וזה פשוט לפי משמעות סוגית הש"ס דילן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף