מראה הפנים/עבודה זרה/ה/א

מראה הפנים עבודה זרה ה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

השוכר את הפועל\. בפירות היתר היא מתניתא. כדפרישית במלאכת היתר כגון בהפקר וכיוצא בזה שהתירו לעשות כדשנינו בשביעית וההיא דר' הילא כדמשני רבא התם בריש פרקין דשאני בין חמרין לפועל בשביעית. ובפירות עבירה דקאמר ר' הילא ודאי במלאכת עבירה ממש היא דאל"ה לא שייכא למיקנסינהו או שהביאו יותר מדאי כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ו' משמיטה הלכה י"ג:

כיתף עמו חבית בחבית וכו'. לכאורה היה נראה מלישנא דאת קונסו בחביתו עד כדי שכרו כלשון הב' שפירשתי בפנים מיהו מדחזינן דלקמן בעיא דלא איפשיטא היא לישנא קמא שפירשתי הוא העיקר וזהו כאוקמתא דרבא התם בדף סה ע"א דמתני' מיירי בשאמר לו העבר לי חבית חבית בפרוטה דבהא שאר השכר מותר ושכר אותה חבית של נסך אסור וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"ג ממ"א בהל' י"ט אבל אם אמר לו העבר לי מאה חבית במאה פרוטות ונמצא אחת מהן יי"נ שכר כולו אסור כדכתב שם בהל' י"ח וזה מוסכם מרוב גדולי הפוסקים ז"ל שלא כדעת הראב"ד ז"ל בהשגות שם דלא דמי להא דר"א כדכתב הרשב"א בשם הרמב"ן דהכא י"ל שאלו הודיעו מתחילה שאינו מעביר לו אותה חבית שמא לא היה שוכרו כלל הלכך הכל יין נסך הוא ושכרו אסור והביא לזה הר"ן ז"ל ע"ש. ואביי מוקי התם ממתני' דאמר לו בעיתותי ערב ולכאורה אפשר לפרש דרבא ואביי ל"פ לדינא אלא דרבא קאמר דל"צ לדחוקי לאוקמי מתני' בהכי וכ"כ הרשב"א ז"ל בתה"א בית ה' שער הב' ומיהו רבא ל"פ אדאביי דאיתא להא ואיתא להא אלא משום דלא תני במתני' לעתותי ערב אוקמה רבא אפי' בדלא אמר ליה לעיתותי ערב ומיהו איתא לדאביי ותניא בברייתא השוכר את הפועל ולעיתותי ערב וכו' עכ"ל אלא דחזינן דדעת גדולי הפוסקים ז"ל אינו כן דהרי"ף ז"ל לא הביא אלא אוקמתא דרבא ותו לא וכן הרמב"ם ז"ל לא כתב לדינא דברייתא ועכ"פ היה צריך להשמיענו הדין בא"ל לעיתותי ערב ואין לומר משום דמילתא דפשיטא היא דאם א"ל לאחר שהשלים מלאכתו דאין שכרו נאסר מחמת שהעביר לו יי"נ אח"כ דהא עכ"פ טובת הנאה היא והכא קאמר לקמן דבטובת הנאה ממשכנין מנכסיו עד כדי שכרו ובודאי אפי' נאמר דאין דעתם ז"ל לפסוק כהאי דהכא בהא אכתי איצטריך לאשמעינן לזה לענין איסורא (ועיי' במ"ש התוס' שם ד"ה הא דא"ל העבר וכו') אלא דבזה י"ל דאה"נ דגם הרמב"ם ז"ל מודה לענין איסורא וכהתוספתא דלקמן וסמך על מ"ש בהל' עכו"ם דטובת הנאה אסור באיסורי ע"ז כמבואר בדבריו שם בפ' ז' בהל' י"ט והבאתי לעיל בפ"ד בהל' ג' ע"ש וה"ה בטובת הנאה שהעכו"ם מחזיק לו. והרשב"א ז"ל עצמו הרגיש בזה וכתב שם אחר שהביא התוספתא השוכר את הפועל לעשות מלאכה ולעתותי ערב א"ל הולך לי לגין זה במקום פלוני אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן שכרו מותר וגרסי' בירושלמי היה עושה עמו בטובת הנאה וכו' ואני תמה א"כ אפי' לעתותי ערב מפני מה כל שכרו מותר תיפוק לי' שהרי עשה עמו בטובת הנאה ואתה ממשכנו מנכסיו עד כדי שכר אותה שעשה עמו בטובת הנאה וי"ל דלדעת הירושלמי מה שאמרו במשנתינו שכרו אסור כל שכרו אסור ובטובת הנאה דהיינו נמי לעתותי ערב כנגד אותה חבית אסור והשאר מותר עכ"ל והביא לזה הב"י בסי' קל"ג. ויש לדקדק בענין זה בדבריו ז"ל דהא לקמן משמע דבעיא דלא איפשיטא היא הכא אם כל שכרו אסור או עד כדי שכרו והוא ז"ל הביא גם לזה שם לעיל מההיא דנתן לו קרקע וכו' עד היה עושה עמו בטובת הנאה וכו' וגריס שם להבעיא הכל אסור אינו אסור אלא כדי שכרו. ולא נמצא בדבריו כמה שכתוב לפנינו נתן לו הכל בשכרו וכו' דזה יש לפרש כמה שפירשתי בפנים בזה. ולגירסתו ז"ל על המתני' קאי ומיהו א"א לפרש כ"א בלשון בעיא. יהיה איך שיהיה שמעינן מיהת דלדעת הפוסקים ז"ל דבאמת כל שכרו אסור בדין דמשנתינו היכי שמעורב ההיתר עם האיסור וכדרבא ואפ"ה לא הביאו הא דטובת הנאה או לעיתותי ערב למאי דמדמי הרשב"א ולאסור דמי שכר אותה החבית א"כ ש"מ דלא פסקו אלא כהתוספתא דאסור לעשות כן לכתחילה ומיהו לא שמענו דבדיעבד ממשכנין מנכסיו עד כדי שכרו וזהו דעת הרי"ף והרמב"ם שלא כתבו להא דעיתותי ערב וטובת הנאה לענין איסור השכר בדיעבד וטעמא דרבא לא ס"ל דלאביי ולא דייק ליה אלא כדתני בתוספתא שאין ישראל רשאי לעשות כן. ובש"ע שם ס"ד קבע כדברי הרשב"א ז"ל שכתב להא דהכא. והטור הביא לדברי הרשב"א בשמו ומיהו לדינא בענין טובת הנאה אפשר היה דעתו כדעת אביו הרא"ש ז"ל שלא הביא אלא דברי הרי"ף אוקמה רבא וכו' ע"ש ודע דמ"ש התוס' שם בד"ה טעמא וכו' לחד תירוצם דהיכא דלא א"ל לעיתותי ערב אפי' רשב"ג מודי משום דדרך בני אדם ליקח שכר מן הנכרי ויש לאסור כל השכר וחילוק זה שיש בירושלמי לעיל ס"פ כל הצלמים וכו' ולעיל ט"ס הוא וצ"ל לעיל וכו' דהכא לא שמעינן מידי מזה ומיהו הא דסוף פ' כל הצלמים לכאורה לא דמיא להא דהכא דהתם החשש שיקח ישראל אחר מן הנכרי ויהנה באיסורי הנאה וע"ש וי"ל דכעין דהתם קאמרי דהיכא דמערב איסור הנאה בהיתר חיישינן במידי דדרך ליקח מהן ויש לפקפק בזה ואין להאריך:

היה עושה עמו חצי היום באיסור וחצי היום בהיתר וכו' נישמעינה וכו'. ברייתא זו לא מצאתיה ככתבה ובתוספתא פ"ז דב"מ גריס השוכר את הפועל להביא שליחות ממקום למקום והלך ולא הביא נותן לו שכרו משלם השוכר את הפועל להביא ענבים ותפוחים ודרמסקנית לחולה והלך ומצאו שמת או שהבריא לא יאמר לו טול מה שהבאת בשכרך אלא נותן שכרו משלם וסיפא דברייתא הובאה בבבלי בהגוזל דף קי"ז ע"ב ופסקה הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' שכירות בהלכה ח' ולפי גי' הברייתא דהכא אין לדמות הסיפא לדין דרישא דהתוספתא דקתני נותן לו שכרו משלם והכא דמי רגליו נותן לו קתני דמשמע אם לא הביא עכ"פ שכר טרחתו נותן לו אבל לא השכר משלם וזהו כדעת הראב"ד ז"ל בהשגו' שם דמדמי לה לההיא דהחמרין פ' השוכר את האומנין אינו דומה הבא טעון לבא ריקן ודעת הרמב"ם ז"ל לפסוק כלישנא וכמשמעות התוספתא הואיל דהסיפא הובאה נמי בבבלי פ' הגוזל וקתני שכרו משלם מיהו דעת הש"ס הזה בענין פשיטות הבעיא דהכא מהאי ברייתא צריך ביאור דלכאורה קשיא אמאי לא פשיט ליה מהתוספתא דמכילתין דמבואר בהדיא האי דינא דגרסי' התם בפ"ח השוכר את הפועל לעשות חצי היום באיסור וחצי היום בהיתר ונתן כולן בכרך אחד כולן אסורות אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן ראשונות אסורות ושניות מותרות ואין לומר דהבעיא קאי הכא מטעמא דיש לומר דהאיסור הוא הגורם לשכר ההיתר דאי לאו דנתרצה לו במלאכת איסור לא היה שוכרו כלל כדפרישית בפנים וכסברת הרמב"ן ז"ל שהזכרתי בדיבור דלעיל והכי מסתברא דאין דרך לשכור פועל אלא לכל היום דהא ליתא חדא דהא בתוספתא נמי יש לומר כן ואפ"ה אלו בפני עצמן וכו' שניות מותרות ומנא לן לומר דבתוספתא לאו בגורם מלאכת איסור לשכר ההיתר מיירי. ועוד דהא בהדיא משמע דמספקא לי' להש"ס דאף אם נותן לו בכרך אחד איכא למימר דשכר מלאכת ההיתר מותר כדבעי לדמויי לההיא דחולין ומעשר שני ולהדיא קתני בתוספתא דבכרך אחד כולן אסורות. ויש לפרש להתוספתא דה"ק אם בכרך אחד נתן לו ומשום דמסתמא מתחילתו השכיר אותו על מנת כן והלכך נותן לו בכרך אחד והוי לי' גורם והלכך הכל אסור אלו בפני עצמן וכו' משום דהשכיר אותו להיתר בפני עצמן ולהאיסור בפני עצמו והיינו ממש דינא דמתני' וכאוקמתא דרבא וכטעמיה שנתבאר לעיל ולפ"ז נוכל לומר דהבעיא דהכא בהשכיר אותו סתם ועשה עמו בחצי היום באיסור וחציו בהיתר דבזה אפשר דאף אם נותן לו בכרך א' שכר מלאכת ההיתר מותר דכיון דלא אמר לו בתחילה ע"מ לעשות גם במלאכת האיסור לא הוי ליה גורם האיסור והלכך לא פשיטא לי' מהתוספתא ולכאורה לישנא דרבא דהתם נמי דייקא הכי דהא דאמר לו העבר וכו' אלא דזה יש לדחות דא"כ הוה ליה לאשמעינן רבות' טפי דאם א"ל לעשות מלאכה עמו סתם וכו' ואיכא למימר אדרבא לאידך גיסא דכשא"ל העבר לי ק' חביות בק' פרוטות היינו סתם ואפ"ה אסור הכל כשנמצא אחת של איסור ביניהן ומפשיטות דהכא נמי אין ללמוד אלא שכר טרחתו ומיהו לא זכרו הפוסקים מזה ומשום הא דאמרן דמשמע מדברי רבא דאפי' בסתם הוי לי' כגורם מלאכת האיסור לשכרו והכל אסור ודין דחולין ומ"ש דנקט הכא מבואר הוא דהוי כמעות חולין ומ"ש הנבללין זה בזה דלפי חשבון הוא כדתנן בפ"ב דמ"ש וכדאמר התם בהאי תלמודא דתקנתן בתנאי א"ר זעירא וצריך להתנות ולומר אם אלו שלמטן שני יהיו אלה שבידי תפושין עליהן וכ"פ הרמב"ם ז"ל ברפ"ז דמעשר שני:

שכרו לשבר וכו'. הכי בעי לה התם דף ס"ג ע"ב ומסקנת הפוסקים ז"ל כדרב נחמן ישבר ותבא עליו ברכה:

אסי אמר דמי יין נסך ביד נכרי אסור וכו'. הכא גריס להא בשתי ברייתות ואתיא כתנאי והתם בדף ס"ד ע"א גריס להו בחדא ברייתא אבל אם אמר לו המתן וכו' אסור מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר רב ששת סיפא משום דהוה ליה כרוצה בקיומא וכן בתוספתא בפ"ח חדא ברייתא היא. ומכאן ראיה למה שפירשתי בפ"ק לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל לשיטתם בדין המתני' עיר שיש בה ע"ז וכו' וכפי פירושם להתוספתא ותלמודא דהכא דסבירא להו דמי ע"ז ביד נכרי אסור דהא אסי ור' יוחנן דהכא בחדא שיטתא קיימי והאי תלמודא לשיטתא דהכא אזיל אבל הם ז"ל פסקו כמסקנת ש"ס דילן כרב נחמן בדף ס"ד ע"א דדמי ע"ז ביד נכרי מותרין וכהאי ברייתא בתוספתא דאתיא כמ"ד מותר ומטעמא דכשמכרה ביטלה ומה שכתבו התוס' שם ד"ה מסתברא וכו' זהו לשיטת ר"ת והלכך לא פירשו כהתוספתא שהבאתי שם וכהאי תלמודא למתני' דהתם דביריד מיירי ועיין שם בהל' ד' ד"ה ביריד שנו שבארתי לכל ג' השיטות בדבר זה. ומהכא קשיא לשיטת ר"ת שהבאתי שם דס"ל דחליפי ע"ז דאסורין היינו דוקא בהחליפה ישראל אבל לא בהחליף הנכרי והכא קאמר בהדיא שמא החליף וא"כ דמי ע"ז למ"ד אסורין מטעם חליפין הן וכן דעת הרמב"ם ז"ל בריש פ"ח מהל' עכו"ם שכתב עשאה חליפין לע"ז אסורה ובנכרי מיירי כדמוכח מריש דבריו. והא דסיים בד"א בבהמת עצמו וכו' וחילוק זה דוקא בישראל הוא כדפסק בהל' שחיטה ע"כ לפרש דבריו בד"א דלעולם אסור כבהמת עצמו אבל בבהמת חבירו לאו בכל מקום אמרו דאסורה דיש לך שאינו אדם אוסר דבר שאינו שלו והיינו בישראל ובזה סמך עצמו על מה שביאר בהל' שחיטה כמבואר מזה לעיל בפרק ב' הלכה ג' ד"ה ותשמע מינה וכו' ע"ש. ובענין חליפי חליפין עי' בדיבור לקמן:

טעמון דרבנן והיית חרם כמוהו וכו'. מה שפירשתי בפנים הוא לפי הגי' שלפנינו אבל נראה דוחק ועוד דמאי כדון לא שייך כאן אלא מ"ט דר' ישמעאל ה"ל למימר. ולפיכך נראה וניכר הטעות מתוך הסוגי' דהוחלף דבריהם וכצ"ל ר' ישמעאל בר' יוסי אמר מותר ורבנן אמרי אסור מ"ט דרבנן והיית חרם כמוהו דמשמע כל מה שאתה יכול לקיימה ממנו ואפי' חליפי חליפין הרי הוא כמוהו ופריך מאי כדון היכי שמעינן מהאי קרא דאימא על חליפי הראשונים לחוד הוא דנאמר ומשני כמוהו כמוהו שני פעמים כדפרישית בפנים. והכי משמע נמי מהאי פלוגתא דגריס התם בענין זה בפרק דלעיל דף נד ע"ב ר' ישמעאל בר' יוסי ורבנן חד אמר וכו' מ"ט דמ"ד חליפי חליפין אסורין אמר קרא והיית חרם כמוהו כל שאתה מהיה ממנו הרי הוא כמוהו. והא סייעתא לפסק הרמב"ם ז"ל שפסק שם חליפי חליפין אסורין דהתם קאמר חד אמר וכו'. והכא בהדיא הוא דרבנן ס"ל דאסורין ומה שהקשה הכ"מ שם מהאי דשני כתובים וכו' בזה כבר תמהו התוס' שם ד"ה משום דהוי ע"א וכו' ע"ש כלומר לעולם אימא לך דחליפי חליפין אסורין והשתא איצטריך מיעוטא לערלה וכלאי הכרם דלא הוו שני כתובים והדרין לכללא דיחיד ורבים הלכה כרבים:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף