מראה הפנים/מעשר שני/ה/א

מראה הפנים מעשר שני ה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כרם רבעי. כבר בארתי לעיל בריש כיצד מברכין ד"ה תני ר"ח קודש הלולים דמשם ראיה לפסק הרמב"ם דפסק כהאי מ"ד דתני נטע רבעי כמו שהתחיל ריש פ"ט ממע"ש ונראה שכתב נטע רבעי הרי הוא קדש וכו' וע"ש ובמקומות המצוינין שם ורבי נמי סתים כהאי מ"ד נטע רבעי דהא בהדיא תנינן בהני מתני' מהלכה ד' עד סוף כל הפרק נטע רבעי והא דזונא שאל לרבי מה ניתני לא שאל לו על גופא דדינא אלא מה ניתני כאן בריש פרקין כרם רבעי או נטע רבעי ונ"מ דאם ניתני במשניות דריש פרקין נטע רבעי א"כ האי מתני' דלקמן בהל"ב ניתני ג"כ נטע רבעי היה עולה לירושלים וכו' והשיב לו רבי לכו ושאלו לר' יצחק רבה שאני הבחנתי לו היאך לסדר המשניות על הסדר כדפרישית בפנים ולא בענין גופא דדינא קאמר וזה מוכרח מדהי' קובל ר"ז על אלו הזקנים שהיו בימי ר' יצחק דלא בחנון כל מתני' וכו' והיינו לומר דלמה לא קיבלו ממנו טעם הסדר של כל המשנה לפי שהוא היה המסדר על פי שמסר לו רבי והיינו יודעין טעם הסדר בכל המשנה כמו שאנחנו יודעין כאן כדקאמר להן ר' יצחק קדמייא כרם רבעי והיינו ג' משניות הקודמות סדרתי לשנות בהן כרם רבעי וטעמא דהך מילתא משום דבמתני' ב' אין לנו לשנות אלא כרם רבעי בדוקא וכדמפרש בגמרא לקמן בה"ב לפי שהיו עושין יין בטהרה לנסכים בירושלים ולא היו ענבים מצויות וכו' וכמ"ש הרמב"ם בזה שם בהל"ה ענבים של כרם רבעי התקינו ב"ד שיהו עולין לירושלים וכו' וא"כ לא מיתני נטע רבעי וכן בה"ג גבי פלוגתא דב"ש וב"ה לא מיתני אלא כרם רבעי בדוקא דכרם יש לו פרט משא"כ בשאר אילנות ואין לקט לאילן וכיון שכן שנה וסידר ר' יצחק גם להתחלת הפרק כרם רבעי ואע"ג דדין משנה זו שייך גם בנטע רבעי אלא שלא לשנות הלשון בראש הפרק ובזה אין אנו צריכין לדברי התוי"ט שכתב כאן. ובענין שכתב הרמב"ם כאן בריש הפ' שם דאין נטע רבעי בסוריא והשיג עליו הרמב"ן כבר יישבתי לזה בפ"ז דפאה שהבאתי דברי הרמב"ן ובארתי שם הכל במקום שהובאה כל הסוגיא דלקמן בהלכה ג' ע"ש ותמצא מבואר על נכון בס"ד:

אמר רשב"ג בד"א בשביעית. הרמב"ם פסק שם בהלכה ז' כרשב"ג והכ"מ נתן טעם דהלכה כמותו כדאמרי' בפ' מרובה ואין זה הטעם מספיק דלא פסיק סתמא דהש"ס התם כן דהתם בדף ס"ט גבי הא דר' יוחנן צנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד שקיל וטרי הש"ס אליבא דר' יוחנן גופיה וקאמר וכ"ת מאן תנא צנועין רשב"ג ור' יוחנן כסתם יחידאה לא אמר והאמר ר' יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו וכו'. וזה דבר ידוע הוא דלא פסק הרמב"ם כרשב"ג בשארי המקומות לא במקום ששנה במשנה ולא בברייתא משום דכבר כתב הרי"ף בפ' ג"פ דהאי כללא משמיה דר' יוחנן לאו דוקא הוא וזה תמצא ממש בכל המקומות דלא פסקו הרי"ף והרמב"ם כרשב"ג לא במשנה ולא בברייתא אלא עיקר טעמיה דהרמב"ם כאן משום דדברי רשב"ג אתיין כדברי הת"ק בפ"ג דדמאי במתני' הנותן לפונדקית וכו' וכמו דמסיק האי ש"ס דרשב"ג לא יודי לר' יוסי וזה בארתי הכל בפאה שם ע"ש בהלכה ו' ד"ה מסתברא ר' יוסי יודי לרשב"ג וכו' ובענין מה שהשיג הרמב"ן על מה שכתב הרמב"ם בענינא דצנועין עיין לקמן ד"ה אתייא דרשב"ג כמ"ד לעתותי ערב:

תני כרם רבעי מציינין אותו בקוזזות אדמה שהוא לשעה וכו'. כך הם דברי הרמב"ם שם בהלכה ז' שכתב ואם היה בתוך שני ערלה מציינין אותו בחרסים שאם ציינו אותו בקוזזות אדמה שמא יתפרדו וכו' וצריך טעם למה לא פי' כמו שמבואר בהש"ס דילן בפ' מרובה שם של רבעי באדמה דאיכא הנאה מיניה ושל ערלה בחרסים דליכא הנאה מיניה וכו' ור' זעירא נמי דקדק על האי טעמא וקאמר ולמה לית אנן אמרין כל א' וא' לפי מה שהוא וכו' וכדפרישית דזהו טעמא דקאמר התם וצ"ל דהא דקאמר הכא לא פליגא על הא דהתם אלא טעם נוסף הוא לפי שהערלה חמורה חששו לתקן שיהא הציון מתקיים ביותר דאלו מהאי טעמא דהתם בלחוד כבר היינו מוצאין קוזזות אדמה דנמי ליכא הנאה בהו כגון אדמה קשה כסלע דאינה ראויה לזריעה וכה"ג והלכך נמי לא חש הש"ס כאן לתרץ להקושיא דר"ז דלא אמרו אלא לטעם נוסף והוא עיקר:

מקום הרוג בדם. האי תוספתא היא כאותה שנשנית בפ"ט דסוטה ומייתי לה בהאי תלמודא בריש פ' עגלה ערופה כיצד היו עושין שלוחי ב"ד יוצאין ומלקטין את סימניו וקוברין אותו כדי שיצאו ב"ד מלשכת הגזית דמודו וכתבתי שם שיש לעיין על מ"ש הרמב"ם בפ"ט מהלכ' רוצח אחר שמודדים ונודעה העיר הקרובה קוברין את הנהרג במקומו וזהו לכאורה נגד דברי התוספתא והש"ס דמייתי לה שהמדידה היתה אחר הקבורה וסמכו על הציון ובדברי הש"ס דילן אינו מבואר בהדיא לזה אבל הנראה דדברי הרמב"ם מדויקין הן מהמשנה ששנינו בפ' הנזכר מאין היו מודדין ר"א אומר מטיבורו ר"ע אומר מחוטמו וכו' וס"ל להרמב"ם דאם היתה המדידה אחר הקבורה אי אפשר לכוין מקום המדידה לא למר ולא למר וא"כ המתני' פליגא על התוספתא והאי ש"ס לא הביאה להלכה אלא איידי דמדבר בענינא דציונים שם כמו כאן הוא דמייתי לה ואף דנוכל ליישב דברי התוספתא עם המתני' דסמכו על הציון שעשו מקודם הקבורה למר מטיבורו ולמר מחוטמו מ"מ הא איכא למיחש דמתוך שיקברו אותו יתכסה הציון של דם ולא יבחינו לכוין אח"כ מאין להתחיל למדוד וזה היה טעמו דלא סמיך אהאי דהתוספתא אלא כמשמעות המשנה דהמדידה היתה מקודם כדי שיוכלו לכוין מאין למדוד:

ר' יוסי ורשב"ג אמרו דבר אחד. ולא קאי המסקנא הכי אלא דרשב"ג לא יודי לר' יוסי וא"כ דברי רשב"ג כהת"ק דהתם וכבר זכרתי מזה לעיל ד"ה ארשב"ג ועיין בפ"ג דדמאי שם:

אתייא דרשב"ג כמ"ד לעתותי ערב. זהו כהאי דאמר ר' יוחנן בבבני פ' מרובה צנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד ולפי המסקנא אליבא דר' יוחנן דלא מפכינן הא דר' יודה לר' דוסא ודר' דוסא לדר' יהודה אלא כמו שנישנית בהתוספתא שהבאתי בפנים וכדגריס התם מעיקרא. וכאן הגירסא בענין דברי ר' יהודה ור' דוסא כמו דבעו התם למימר איפוך דר' יודה לר' דוסא וכו' ומיהו בעיקרא דמילתיה דר' יוחנן דמיא לדהתם דדברי רשב"ג כמ"ד לעתותי ערב ומאן תנא צנועין רשב"ג כמבואר כל הענין מסוגיא בפנים והרמב"ם בפ"ט ממע"ש ו"ר בהלכה ז' הביא להא דצנועין דרשב"ג ואף דקי"ל כר' יוחנן דאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו ומסוגיא דהתם משמע דה"נ אין יכול לפדות לדבר שאינו ברשותו דהא מסיק התם אליבא דר' יוחנן דאיהו קאמר דמילתיה דצנועין אתייא כר' דוסא אבל ר' יוחנן לא סמיך כלל אהאי סתמא אלא סתמא אחרינא אשכח וכו' וזהו קושית הרמב"ן הביאו הנ"מ שם דליכא למימר נמי דסמיך אהא דקאמר רבא אי לאו דקאמר ר' יוחנן וכו' ולחלק בין הקדש לפדייה בדבר שאינו ברשותו דהא משמע דרבא לא פליג אדר' יוחנן דשמעינן ממילתיה ולפי מאי דקאמר הש"ס אלא סתמא אחרינא אשכח דמדמי פדיון להקדש לענין זה ורבא לא קאמר אלא אי לאו דאמר ר' יוחנן וכו' וכיון דאמר ר' יוחנן הכי א"כ ליתיה להא דצנועין כלל זהו תורף דברי הרמב"ן והכ"מ יישב קצת לזה וכתב דכל זה הוא למאי דס"ד לדמות חילול להקדש. בענין זה אבל לפי האמת יש לחלק ביניהן והביא ראיה מדברי התוס' ע"ש ומיהו צריך ראיה וחיזוק ביותר לדבר זה והראיה הנכונה והחזקה מהאי סוגיא הוא דמסיק ר' יוסי וקאמר לר' ירמיה דלמאן דאית ליה כמ"ד לעתותי ערב לית ליה לא לין קשייתה וכמבואר בפנים משום דשנינן אליביה שאני חילול מהקדש דאף דלא מצי להקדיש לדבר שאינו ברשותו מצי הוא לחלל לדבר שאינו ברשותו וכסברת רבא דהתם אבל למ"ד בשחרית אי אפשר כלל לאוקמי מילתיה דצנועין ולומר דאומר כל המתלקט דא"כ מחלל הוא במחובר לקרקע וזה אי אפשר שהוא נגד התוספתא ואע"ג דרצה ר' ירמיה לומר דרשב"ג פליג מ"מ לא קאי כוותיה דהא תני הכל מודים שאין פודין במחובר לקרקע ומהיכי תיתי למימר דרשב"ג פליג ולא הוזכר שם כלום והתוס' שם בד"ה אימא כל המתלקט הקשו זה מעצמם מהתוספתא ורצו לתרץ שם אין תירוצם עיקר ואין להאריך מיהו מסקנת הסוגיא דהכא מסתייע לזה דיש לחלק גם לפי המסקנא דהתם בין הקדש לבין הפדיון בדבר שאינו ברשותו וזהו דקאמר הרמב"ם במילתא דצנועין שאומרים כל הנלקט וכו' שהרי אי אפשר לפדותו במחובר ור"ל ולומר בתחלה כל המתלקט והוא נלמד מהסוגיא דהכא וכדאמרן דהכל מודין בזה ור"ל אפי' רשב"ג דהוא תנא דצנועין:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף