מראה הפנים/מעשר שני/ג/ב

מראה הפנים מעשר שני ג ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אשכח תני מפני שהוא ממעט באכילתו ואכילתה. וכן משמע מהגי' דפ"ח דזבחים דגריס שהוא ממעט באכילתה וכלומר דתרווייהו איתנהו בהא ולאו דצריכא לתרווייהו דהא לקמן בפירות שביעית ליכא אלא חדא דממעט הוא באכילת מעשר מחמת הביעור דשביעית ואף דמקום האכילה מתמעט גם בפירות שביעית דמעשר טעון מחיצה ופירות שביעית אין טעונים מחיצה מכל מקום האכילה גופה לא מתמעט והא דחשיב להא גבי תרומה משום דאית בה מיעוט באכילה גופה דמחמת שנלקחה בכסף מעשר אסורה עכשיו לאונן נקט נמי למיעוט מקום אכילה דהעיקר הוא דקפדינן על מיעוט אכילה גופה הוא דקפדינן ואפי' על מיעוט אכילה של א' מהן או מהמעשר או מהתרומה נמי איכא קפידא אלא הואיל דבתרומה תרווייהו איתנהו הלכך נקט לתרווייהו וכד משמע מדברי הרמב"ם שבדין דתרומה בפ"ז ממע"ש בהלכה י"א כתב לשתיהן אין לונקחין תרומה בכסף מעשר מפני שממעט באכילתו ובאכילתה וכו' ובדין דשביעית לקמן כתב שם בהלכה י"ג אין לוקחין פירות שביעית בכסף מעשר לפי שהוא חייב לבער ולא הזכיר מיעוט המקום דפירות שביעית:

תני אין לוקחין שביעית בכסף מעשר. ע' בדבור דלעיל מה שנתבאר מזה:

אוכלי תרומה זריזין הן. לאו דר' יונה לא ס"ל דר"ש סבר מביאין קדשים לבית הפסול דהא מוכח בזבחים ובכמה מקומות בש"ס דר"ש ס"ל הכי ואפילו לכתחלה אלא דה"ק דמפלוגתייהו גבי תרומה ליכא למישמע מידי דאיכא למימר דטעמיה דר"ש משום דאוכלי תרומה זריזין הן וכן נמי צ"ל לר' מנא משום דר"ח הקשה לו מההיא דפסחים השיב לו דמהתם נמי ליכא למשמע דאיכא למימר משום דבלאו הכי בני חבורה זריזין הן כדאמרינן גבי שבת והאי שקלא וטריא אליבא דר"ש לא שייכא אלא להאי לישנא דברייתא דלעיל שלא יבוא לידי פסול אבל לישנא דמתני' מפני שהוא ממעט באכילתו ואף שלא נפסלה בטבול יום מיעוט אכילה מיהת אית ביה א"כ לר"ש דמתיר כאן ודאי הוא דמתיר גם בפירות שביעית וזה פשוט דהא לא שייך לענין מיעוט אכילה טעמא דאוכלי תרומה זריזין הן ומדלא חייש ר"ש הכא למיעוט אכילה לא חייש נמי בעלמא:

רבי יהושע בן לוי אומר אין מוסיפין חומש וכן'. הך דריב"ל הובא בתמורה פ"ק דף ט' ע"ב ומייתי לה נמי בפ' הזהב דף נ"ה וכהברייתא דת"כ ופסק כן הרמב"ם להלכה בפ"ז מהלכות ערכין בהלכה ד' הקדש ראשון הוא שחייב בתוספת חומש אבל הקדש שני אין מוסיף עליו חומש ומסיים לפיכך אם חילל בהמה על בהמה שניה בין בקדשי בדק הבית בין בקדשי המזבח שנפל בהם מום או שהמיר בקדשי המזבח כשהוא פודם את השניה שחלל עליה או את התמורה לעצמו אינו מוסיף חומש ועיין בדבור דלקמן:

שלמים שלקחן בכסף מעשר הוממו ופדיין מוסיף חומש. לכאורה היה נראה לפרש כדפרישית בפנים דלא פליג אהא דלקמן דפקעה מהן קדושת מעשר ואשמועינן דאעפ"כ מוסיף חומש בשביל המעשר דאי משום פדיון שלמים לא איצטריך דפשיטא דמוסיף חומש על פדיון הקדש אלא דלפ"ז הוה קשה הא דר' מנא דלקמן דקאמר שלמים לא צורכה להשמיענו הא טובא קמ"ל דאע"פ דפקעה מהן קדושת מעשר מוסיף חומש גם בשביל המעשר ועוד דאי פקעה מהן קדושת מעשר אין סברא לומר דיהא מוסיף חומש בשביל המעשר לכך נראה דבשביל השלמים קאמר דמהו דתימא שיחשבו השלמים כאלו חילל המעשר עליהן וא"כ הוו להו קדושה שניה ואינו מוסיף חומש כדריב"ל דאין חומש על קדושה שנייה קמ"ל דמכיון שפקעה ממנה בתחלה קדושת מעשר הוי כהקדש ראשון ומוסיף חומש על פדיון השלמים ור' מנא דקאמר לא צורכה משום דלדידיה פשיטא ליה דמיקרי הקדש ראשון ובזה אתיא שפיר הא דנקט הש"ס להא בתרה להא דריב"ל. ויובן בזה ג"כ לדברי הרמב"ם שפסק כן בפ"ז מהלכות מע"ש בהלכה י"ח לקח בהמה לשלמים ונפל בה מום פקעה ממנה קדושת מעשר ופודה אותה ואין הדמים מעשר וסיים ואעפ"כ אם פדאה לעצמו מוסיף חומש והקשה הראב"ד מאי אע"פ אטו שלמים דעלמא שהוממו ופדאן מי לא מוסיף חומש בשביל הקדשים והכ"מ רצה לומר דה"ק אע"פ שאין בו חומש משום מעשר יש בו חומש משום פודה קדשים ואין דבריו במשמע דמהיכי תיתי לומר דהא בהא תליא אלא דהצעת דברי הרמב"ם לפי הך דינא דריב"ל הם כמ"ש לזה לעיל בהלכ' ערכין דאין חומש לקדושה שניה ומהו דתימא דהואיל והיה על המעות קדושת מעשר הוי להו הני שלמים כקדושה שניה ואין עליהן תוספת תומש הלכך כ' ואעפ"כ וכו' וכדפרישית כאן להא:

אמר רב הונא טעמא דר"ש דאמר אין הפסח עושה תמורה ושונה. מה דפרישית בפנים בענין תמורת הפסח לדינא אמת הוא וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מהלכ' תמורה בהלכה א' כיצד דין התמורה ליקרב וכו' תמורת הפסח אם המיר בו קודם חצות יום י"ד אין תמורתו קריבה אלא תרעה עד שיפול בה מום ויביא בדמיה שלמים ואם המיר בו אחר חצות הרי התמורה עצמה תקרב שלמים. והכ"מ כתב שם בפ' מי שהיה טמא דף צ"ו אמתני' דאמר ר' יהושע שמעתי שתמורת הפסח קריבה וכו' איפלגו רבה ור' זירא ופסק רבינו כר"ז ולא ידעתי למה דלכאורה משמע דהלכתא כרבה. והרבה יש להפליא על דבריו דפשיטא דהלכה כרבה במה דאיפלגו התם דדבריו הם כת"ק דר"א בברייתא שהובאה שם והיה לו להקשות דברי הרמב"ם אהדדי במה שפסק בפ"ד מהלכ' ק"פ בהל' ו' בהדיא כרבה והוא בעצמו כתב שם ומשמע דהלכה כרבה דקאי כת"ק דפליג אר"א וכו' אבל באמת אין ענין זה לזה דהתם בפסח שאבד והפריש אחר תחתיו ומצא אח"כ להראשון איירי דבזה תליא אם מצאו קודם שחיטת הפסח שהופרש או אח"כ וכדרבה דאמר קודם שחיטה ולאחר שחיטה שנינו בדוקא אבל הכא בפסח עצמו והוא לפנינו איירידלכ"ע חצות הוא דקבע דהא א"א לומר בו אם לאחר שחיטה המיר בו וכי עושה תמורה לאחר שחיטה ואין לחלק בשום פנים כ"א בקודם חצות ולאחר חצות ונלמד דין הזה משם אבל הוא אליבא דכ"ע וזה פשוט וכל מה שכתבתי בענין זה בפנים להראות שהדין בזה אמת הוא. מיהו בפירושא דמילתא דרב הונא דהכא נראה דענין אחר הוא והכי פירושא א"ר הונא טעמא. כלומר טעמא דמילתא דמחשבינן להני שלמים שלקחן מדמי פסח וכו' כקדושה אחרת הוא לענין חומש דר' שמעון דהוא דאמר אין הפסח עושה תמורה ושונה. מילתיה דר' שמעון שנינו בפ"ק דתמורה דף ט' ע"א על מתני' ממירין א' בשנים ושנים באחד וכו' ר"ש אומר אין ממירין אלא אחד באחד וקאמר ר' יוחנן עלה דלר"ש כשם שאין ממירין שנים בא' כך אין ממירין וחוזרין וממירין. והיינו דקאמר הכא דר"ש דהוא אמר אין הפסח עושה תמורה ושונה ומשום דאיירי בפסח קאמר הכי וה"ה בכל הקדשים כן לר"ש. הומר בו עודהו פסח הומר בו עודהו שלמים. כלומר דקס"ד דר"ש דס"ל אין ממירין וחוזרין וממירין היינו אם אמר בפעם הב' כמו בפעם הא' ה"ז תמורת פסח הזה אבל אם המיר בו בפעם הב' לשם שלמים ה"ז תמורת שלמים הואיל ושלמים שייכים הן לפסח דמותר הפסח לשלמים אלמא דקדושה אחריתא הויא וה"ה לענין חומש דמוסיפין על השלמים הבאין מדמי הפסח. ולפ"ז גרסינן בדברי ר' מנא ולא דמויי הוה ר' יוחנן מדמי לה כלומר הא ר' יוחנן קאמר דלר"ש כשם שאין ממירין שנים בא' כך אין ממירין וחוזרין וממירין וא"כ מנא לך לחלק ולומר כן אלא דכשם שאין ממירין שנים באחד לעולם כך אין ממירין וחוזרין וממירין לעולם לר"ש ולא שמעת מידי מזה. זהו ענין דברי רב הונא ור' מנא ומיהו לענין דינא כבר נתבאר לעיל בד"ה ריב"ל אומר וכו' דתמורה לעולם אין לה הוספת חומש וא"כ בלאו הכי אין למדין דין החומש מדין התמורה:

שלמים שלקחן בכסף מעשר פקעה מהן קדושת מעשר. עיין לעיל ד"ה שלמים שלקחן בכסף מעשר הוממו וכו'. מה שנתבאר מזה:

שהוא אומר לו עבר עלי טבילה אתת. כדפרישית דקאי על האי מתני' דקתני נמצא זה אוכל פירותיו בטהרה והרמב"ם לא כתב בפ"ח ממע"ש בהלכה יא אלא כדברי המשנה ולא הצריך שיאמר לו זה כן ונראה דהא דקאמר הכא נמי לאו דוקא שיאמר לו חבירו כן אלא כסתמא דמילתא קאמר כלומר הרי זה כמי שהוא אומר לו עבר עלי טבילה אחת שטבלתי מטומאתי דמסתמא כיון שזה חבר הוא נזהר שיאכלם בטהרה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף