מראה הפנים/מגילה/ג/ב

מראה הפנים מגילה ג ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שלשה מבית הכנסת כבהכ"נ. כתב הר"ן ז"ל במתני' והיכא שמכרו ז' טובי העיר שלא במעמד ה"נ הוו דינייהו דמכירתן מכירה אלא דבעינן עלויא והכי איתא בירוש' ג' מבה"כ כבה"כ וכו' וכמבואר בפנים. בענין שמכירתן מכירה ודאי נלמד מהא דהכא אבל מ"ש אלא דבעינן עלויא ז"א מבואר מכאן אלא שהוא ז"ל כתב זה לדעתו שהביא לעיל דבכל הקדושות בשוין אסור וכמה שהבאתי לעיל ד"ה מהו ליקח אבנים מעיר זו וכו' כתב ג"כ הכא כן. ומיהו יש לדון בזה דבענין האיסור בקדושות שוין שפיר הוא נלמד ממה שאמרו דאפי' תורה בתורה אסור לכתחלה ואפי' למכור ישן כדי ליקח בו חדש כדפסק הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' ס"ת בהל' ב' ואע"פ שאין כאן דבר שיכול לעלות בקדושה יותר ומכ"ש בשארי קדושות דאיכא עלויא כגון בה"כ וכולהו אינך דבעינן עלויא דוקא אבל היאך נלמוד מכאן דאם מכרו ז' טובי העיר לבה"כ או לשארי קדושות דבעינן עלויא דאם דינן שבדיעבד מכירתן מכירה אפי' קבלו עליהם בסתם א"כ ה"ז כמכרו במעמד אנשי העיר דמותר אפי' לדוכסוסיא לרבא שם ובשהתנו כדאי' התם ומזה למד הרמב"ם במ"ש בפי"א מהל' תפלה בהל' י"ז בני הכפר וכו' דאם התנו ז' טובי העיר במעמד אנשי. העיר בשעת המכירה שיהא הלוקח מותר לעשות בו כל אלו מותר. ואפי' לד' דברים מרחץ וכו' אלא דמשיטת הבבלי לא נלמד כ"א דוקא במעמד אנשי העיר וכשהתנו ואין להאריך כמבואר:

בן העיר שפסק בעיר אחרת נותן עמהן וכו'. ה"נ מייתי להברייתא שם וכתב המרדכי שנותנין בני העיר ביד נאמן שביררו כדי שלא יחשדום שפוסקין ואינן נותנים:

העושה נר ומנורה לבה"כ עד שלא נשתכח שם הבעלים מהן וכו'. בבבלי פ"ק דערכין ד"ו ע"ב מחלק בין ישראל שהתנדב מנורה או נר לבה"כ דאסור לשנותה לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר ובין נכרי שהתנדב דעד שלא נשתקע שם בעלים אסור לשנותה אפי' לדבר מצוה דנכרי הוא פעי. ומיהו זה נלמד מכאן שאם שם הבעלים חקוק עליהן דהוי כמי שלא נשתקע שם הבעלים מהן כדאמר ר' יוחנן בהדיא ולא הובא זה שם וזהו בשל נכרי ולהכי מייתי עלה כהדא אנטונינוס וכו' דתליא באלו דיעות החולקין אם נתגייר אנטונינוס א"כ הויא כשל ישראל והיה מותר לשנותה לדבר מצוה ואם לא נתגייר הויא של נכרי ואסור לשנותה כל זמן שלא נשתקע שם הבעלים או אם היה שמו חקוק על המנורה. ומהברכה אשר בירך רבי יש ללמוד דס"ל לרבי שאסור לשנותה ולכן בירך אשר נתן אלהים בלבו לעשותה ויהא זה תמיד בבה"כ. ואפי' למ"ד דנתגייר אנטונינוס י"ל דאפשר דכשהשם בעלים חקוק עליה לעולם אסור לשנותה ואפי' בישראל וכך היה המעשה ובירך רבי על כך דאל"כ מאי רבותיה אלא דנראה דמשום הכי בירך רבי האי ברכה:

מר עוקבא מישלח כתב לריש גלותא וכו'. כה"ג גריס בבבלי גיטין פ"ק דף ז' שלחו ליה למר עוקבא זימרא מנלן דאסור שרטט וכתב להו אל תשמח וגו' והכא משמע שכתב בלא שירטוט ולפיכך היפך הכתוב וכתבו שלא כסדרו. והתוס' שם ד"ה ויתנו הילד בזונה וכו' הביאו לקצת הסוגיא דכאן וכתבו דמההיא דירושלמי משמע קצת דאף בשולח אדם איגרת לחברו אסור לכתוב לשון המקרא ככתבו וכו' ע"ש. ובעיקר הדין בכתיבה בלא שירטוט פליגי שם בהסוגיא גבי הא דר' אביתר דגריס בהא דקאמר רב יוסף מאן לימא לן דר' אביתר בר סמכא הוא ועוד הא איהו דשלח ליה לרב יהודה בני אדם העולין משם לכאן הן קיימו בעצמן ויתנו את הילד בזונה. והילדה מכרו ביין וישתו וכתב ליה בלא שירטוט וא"ר יצחק שתים כותבין ושלש אין כותבין במתניתא תנא שלש כותבין ארבע אין כותבין א"ל אביי אטו כל דלא ידע להא דר' יצחק לאו גברא רבא הוא בשלמא מלתא דתליא בסברא לחיי הא גמרא היא ולא שמיעה ליה. והנה במה שפסק הרמב"ם בסוף פ"ז מהל' ס"ת כהאי מתניתא מותר לכתוב שלש תיבות בלא שרטוט יותר על זה אסור ובסוף פ"ד מהל' יבום וחליצה פסק כר' יצחק שאסור לכתוב שלש תיבות בלא שרטוט רבו התירוצים בזה דהכ"מ כתב בשם הנגיד ר' יהושע מבני בניו של הרמב"ם שהשיב כמ"ש בהל' ס"ת עדיפא דדוכתה היא ובהגמ"יי כתוב כי ט"ס יש כאן בעמוד שרבינו המחבר פסק ג"כ כר' יצחק בסוף פ"ד הנזכר. והאמת הוא שנראה כדברי הגמ"יי שתפס להא דר' יצחק לעיקר דהכי מוכח מדקאמר אביי אטו דלא ידע הא דר' יצחק וכו' ולא קאמר דלא ידע האי מתניתא דהא אף כמתניתא לא עביד. ומסוגיא דהכא אין הכרע כל כך דהא פלוגתא דאמוראי הוא דר' אחא וכן ר' זעירא כתבו שלש תיבות ויותר וכן ר' אבהו כתב ולשוא צרף צרוף וזהו כדכתיב בירמיה ו' ונהי דהאי דר' אבהו יש לומר דהגי' שכתב צרף צורף היא עיקרית וכך העתיקו התוס' בפרק הקומץ רבה דף לב ע"ב ד"ה הא מורידין עושין וכו' וא"כ זה לא כמו שכתוב במקרא וכמו דפרישית בפנים בלשון הב'. איך שיהיה הנראה בדברי הרמב"ם שבהלכות ס"ת הוא ט"ס כדעת הגהמ"יי וכן הביא שם בשם בה"ג שפסק כר' יצחק והביא עוד שם בשם רבינו ברוך שקבל מרבו הכהן דדוקא כשמביא פסוק לראיה כדהתם בגיטין אבל אדם הכותב לחבירו לשון וכתב פסוק בלשונו א"נ לשרטט כלל. ובטור יו"ד כתב בשם הרמב"ן דדוקא כתיבה אשורית בעי שרטוט אבל כתיבה שכותבין בה כתבים ופירושים לא. ולפ"ז אין ראיה כלל מהא דהכא דאפשר כתבם באגרת היה הכל בכתיבה אשורית שוב ראיתי בלח"מ שכתב בהל' יבום שם כעין מה שכתבתי דמהא דאביי נראה דתפס כר' יצחק ולא כהאי דמתני' אלא מ"ש לבסוף דר' יצחק ומתני' לא פליגי ודחק עצמו הרבה בזה אין לדבריו שורש ועיקר ע"ש:

אמר ר' יוחנן לית כאן וכו'. הבעל המאור ז"ל כתב על הסיפא דמתני' אין מוכרין בה"כ אלא על תנאי דברי ר"מ ה"ר אפרים ז"ל פירשה בבה"כ של יחיד והוצרך לפרשה כן משום דקשיא ליה דר"מ אדר"מ כיון דאמר ר"מ שאין מוכרין משל רבים ליחיד מפני שמורידין אותו מקדושתו על מה צריך תנאי הלא הוא עומד בקדושתו לעולם ע"כ מדברי הר' אפרים ז"ל וזהו קושיית הש"ס דהכא וכמה שהסברתי בפנים בהאי ועוד וכו' וכלומר הא לר"מ ודאי מרבים לרבים איירי הכא דאלו ליחיד הא ס"ל אין מוכרין כלל וא"כ אמאי צריך תנאי הלא בקדושתו הוא עומד ולא הוה ניחא ליה לה"ר אפרים לתרץ כתירוצא דהכא דרישא בס"ת איירי משום דהני מתני' בדיני בהכ"נ קאמרי ולפיכך אוקמה בבה"כ של יחיד מכח האי קושיא. והש"ס דהכא לא הוה ניחא ליה לאוקמי בבה"כ של יחיד דמכיון דשל יחיד אין בו משום קדושה אכתי הקושיא במקומה עומדת למה לי תנאי ואי מיחיד ליחיד איירי א"כ מאי שנא שהיה של יחיד זה או שהוא עכשיו של יחיד אחר ואי מיחיד לרבים איירי א"כ מעלה קדושתו לסברת ר"מ ופשיטא דא"צ תנאי. וזה לכאורה קושיא על פי' הר"ר אפרים ז"ל אם לא שנאמר דמיחיד ליחיד ולבית דירה איירי ואכתי דוחק וכתב עוד בעל המאור וה"ר שלמה ז"ל פירש משום דנראה כמזלזל כשמחליטין אותו ומסלקין את עצמן ממנו ולי נראה מתני' מילי מילי קתני אם מכרן לעלות בדמים מותר לחלל קדושתו ואפילו לר"מ כדקתני רישא לוקחין בדמיו תיבה ואם מכרו להעמידו בקדושתו עושין בדמיו כל צרכן ובזו אסר ר"מ למכור משל רבים ליחיד אבל משל רבים לרבים מותר ועושה בדמים כל צרכן ואע"פ שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר שאלמלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו לשתות בדמיו שכר מותר ואע"פ שמכרוהו לחלל קדושתו ובתר הכי קתני אין מוכרין בה"כ אלא על תנאי כשמוכרין אותו להעלות בדמיהן ולחלל קדושתו בקדושת הדמים והיינו דקא הוינן בגמרא היכי דייר ביה הא הויא לה ריבית אלמא בשמוכרין לבית דירה עסקינן והא לאו דייקא אלא או לפרושא דידן או לפי' הר"ר אפרים ז"ל אבל לפירוש הר"ר שלמה ז"ל הוה ליה למימר היכי מצלו בה עכ"ל. ודקדקו על פירוש רש"י ז"ל קל הוא דהיינו נמי דקאמר היכי דיירי בה להיות להם בהכ"נ מיוחד לתפלה הא הויא ליה רבית דהא בין לבית דירה ובין מיוחד לתפלה כרבית היא שהיו צריכין לשכור להם בית אחר ליחדו לתפלה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף