מראה הפנים/כלאים/ז/ג

מראה הפנים כלאים ז ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רבי יוסי ור"ש אומרים אין אדם מקדש דבר שאינו שלו. הרמב"ם בפי' המשנה פסק הלכה כת"ק ובחיבורו בפ"ה הלכה ח' חזר בו ופסק הלכה כר' יוסי. וטעמו בפירושו משום דבבבלי פ' הערל (דף פ"ג) משמע דפלוגתא דרב ושמואל היא דשמואל אמר הלכה כר' יוסי בקידוש ורב הונא אמר רב אין הלכה כר' יוסי וא"כ היה סובר דהלכה כרב באיסורי והלכך פסק כהת"ק ואע"ג דהתם פלוגתא דאמוראי היא אליבא דרב אי הלכה קאמר או אין הלכה כר' יוסי ולא אסיק לה מידי מ"מ לא יהא אלא ספיקא דאיסורא דאורייתא ולחומרא ולבסוף חזר בו ועיקר טעמו דבחיבורו משום דמסקינן בפ"ב דחולין (דף מא) דהא דאמרינן דאוסר דבר שאינו שלו הני מילי עכו"ם אבל ישראל לחבירו לצעוריה הוא דמכוון אלמא דכל בכה"ג שאין האיסור מעורב בהיתר אין ישראל אוסר דבר שאינו שלו ותו לא קשיא מכל איסורים שבתורה ועיין בדיבור דלקמן ובד"ה חד בר נש חוי סלעי' לר' אלעזר. כתיב לא תזרע כרמך כלאים וכו'. התי"ט פירש מדלא כתב כלאים בכרמך וכתב כרמך כלאים שלא סמך כלאים לכרמך וכו' וזה תמוה דמ"ש סמיכות הכתוב שלפנינו או אם היה כתוב כלאים בכרמך ועוד דאנן לא דייקינן דליכתוב רחמנא אפי' אות יתירא והעיקר כמה דפרישית בפנים דדייק מדמקדים הלאו ולא כתב כי היכי דכתיב בכלאים דהרבעה ודזריעה וכמו שבארתי ולכאורה נראה דהאי ברייתא דספרי כת"ק דמתני' היא דאתיא ור"א ור"י פליגי אי כר"מ דדמאי אתיא או אפי' כחכמים דהתם וכדפירישית בפנים ולפ"ז היה צריך לפרש דברי ר"א בדרך קושיא דהא לעיל בפ"ה דדמאי בהלכה ט' פליגי רבי יודה ור"ש אדר"מ וס"ל דיש קנין לעכו"ם וא"כ קשיא דר"ש אדר"ש דהכא או דנפרש הברייתא אליבא דר"ש דסתם ספרי הוא ור"ש היא דהאי כרם אחר לא קאי אעכו"ם כ"א אישראל חבירו וקאמר לי' ר' יוחנן דלא היא דאפי' תפרש אעכו"ם ככ"ע אתיא ותיפתר בעכו"ם שזרע כרמו וכו' והנה בעיקר הדין אי אין קנין לעכו"ם או יש קנין לא נאריך בכאן בשכבר מבואר בדברי דלעיל כמה פעמים ועיין בדמאי שם ד"ה מתני' דר"מ וכו' ובמקומות שציינתי שם ותמצא מבואר כל הצורך ועם היוצא מזה לכמה דינים המסתעפים מזה והנה מפוזרים בכמה מקומות בהש"ס דהתם ודהכא וכאן נבאר בהענין אשר לפנינו דלבתר דאוקי ר' יוחנן להאי ברייתא דספרי בעכו"ם שזרע כרמו כלאים וכו' וזה מוסכם הוא דבכה"ג אם חזר ולקחה ממנו הישראל דפשיטא דצריך לעקור הכלאים שהן עכשיו ברשותו ואף לתרומות ומעשרות הדין כן דשל ישראל הוא כמבואר שם והשתא הדרינן לפלוגתא דמתני' דידן דהאי ברייתא כר' יוסי נמי אתיא דישראל לחברו ודאי אינו אוסר והכא דמרבה קרא אף בשל אחרים היינו בעכו"ם שזרע כרמו וכו' והא קמ"ל דהשתא חל איסורא אדידיה אע"פ שהוא לא זרע להכלאים וזכינו דהאי ברייתא ככ"ע אתיא ומר מפרש לה לחבירו ישראל ומר מפרש לה דאתא לרבות לכרם עכו"ם וכדאמרן:

כמה דתימר תמן דבר שיש ב רוח חיים וכו'. כבר בארתי לזה במקומו בפ"ב דע"ז בהל"ג ד"ה ותשמע מינה שחט בה סימן אחד דהאי אתיא כי הא דכי אתא עולא אר"י דהתם בפ' ר' ישמעאל (דף נ"ד) אף על פי שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה וכו' אבל המסקנא היא כדמסקינן בפרק ב' דחולין וזכרתי לעיל דבכהאי גווגא דוקא עכו"ם אוסר דבר שאינו שלו אבל ישראל לחבירו לצעוריה הוא דמכוון וכן הוא בד"א דהמסכך וכו' ודמיא ממש לדינא דהתם דאין האיסור נראה וכן לא מעורב ממש בההיתר ולא דמיא לשאר איסורין שבתורה במקום דנראה האיסור או מעורב בההיתר וזהו עיקר החילוק שביניהן גם שם בארתי דדעת הרמב"ם כמסקנא דחולין וכי היכי דלא תיקשי דבריו שבהל' ע"ז ושבהל' שחיטה אהדדי וע"ש:

חד בר נש חוי סלעיה לר"א. האי עובדא בנוסחא אחריתא היא בבבלי פ' הגוזל (דף ק') ריש לקיש אחוי לי' דינרא לר"א וכו' ולענין פסקיה דר"ל חדא היא דהתם נמי פסיק ליה כר"מ דדאין דינא דגרמי וסבירא לן כוותיה והנה בדינא דגרמי וגרמא הארכתי בפ"ו דשבועות בהל"ו ד"ה המקרע שטרות חבירו ושם הבאתי לפלפל מכל המקומות בהש"ס מענין זה והבאתי דעת הרמב"ן ז"ל והמוסכם משאר גדולי אחרונים דדעת הריצב"א בתוס' דלא יחפור היא העיקר דאין דינא דגרמי אלא מדרבנן ומקנסא דר"מ ובזה שוין סוגיא דהכא וסוגית הש"ס הבבלי אהדדי וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל דדינא דגרמי מתורת קנסא היא גם בארתי שם לדעת הרמב"ם מהו החילוק לדידיה בין גרמי ובין גרמא ושלא חקרו האחרונים כל הצורך לדעת הרמב"ם כמו שהראיתי שם באצבע מה שהשמיטו לפיסקי דיניו באיזה מקומות ומחמת כן רצו לומר דהרמב"ם לא מחלק בין גרמי לגרמא אבל אינו כן ולא נאריך בכאן במה שכבר מבואר ועיי"ש מיהו במה שצריך לנו להענין והדין שלפנינו ונלמד משם זה הוא דלכאורה הוה קשה למאי דמסיק בהגוזל שם דטעמא דס"ל כוותיה דר"מ בדינא דגרמי משום האי סתמא דברייתא דתניא מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור וכו' נתייאש ולא גדרה ה"ז קידש וחייב באחריותו וכן הובאה בריש ב"ב והרמב"ם נשמר מזה ולא כתב הך דינא בשל חבירו כ"א בשלו כמ"ש בפ"ז בהל' י"ז ע"ש ואף אם נאמר דלא פסק כהך ברייתא משום דאזלא כת"ק ומתניתין והיינו ר"מ בענין שאדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ קשה בענין דינא דגרמי דהא מכאן למדו לפיסקא דר"מ וא"כ ש"מ דאדם אוסר דבר שאינו שלו ועיין בתוס' שם ולא נאריך בזה והעיקר הוא ליישב לדעת הרמב"ם דהוא ז"ל היה מפרש דסוגיא דהגוזל אתיא כהני דס"ל דדינא דגרמי מדינא הוא ולא מתורת קנסא אבל הוא ז"ל הכריע כשיטת הסוברים דמתורת קנסא בלחוד הוא כדמוכרח מכמה מקומות בש"ס דהתם כמו שמבואר בשבועות שם וכדאמר הכא מקנסא דר"מ היא וא"כ תו לא קשיא מידי דלעולם בעלמא פסקינן דינא דגרמי מתורת קנסא ושאני בכלאים דכרמך כתיב והאי ברייתא דספרי מיתוקמא כאוקימתא דר' יוחנן דלעיל וכמו שמבואר לעיל ד"ה כתיב וכו' וזהו העיקר לדעת הרמב"ם ז"ל:

האוסר אינו נאסר ושאינו אוסר נאסר. בפ"ק דמנחות (דף טו) פריך כה"ג על הא דקאמר התם מעשה באחד שזרע כרמו של חבירו סמדר ובא מעשה לפני חכמים ואסרו את הזרעים והתירו את הגפנים ומשום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ופריך אי דס"ד דאמרינן ק"ו כה"ג כדאמר התם לעיל מה תודה המפגל וכו' לימא הכא נמי כן ומה האוסר אינו נאסר הבא לאסור ולא אסר אינו דין שלא יתאסר ומשני הכי השתא התם קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים מדרבנן הוא דאסירי האי דעביד איסורא קנסיהו רבנן האי דלא עביד איסורא לא קנסוהו רבנן ומשמע דבאיסורי דאורייתא כגון קנבוס ולוף או מיני תבואה שהן ג"כ מדאורייתא בכלאי הכרם ה"נ דאסור כמו שדקדקו התוס' שם ומחמת זה רצו לומר דהמסכך גפנו על תבואתו של חבירו דמתני' לאו בסתם תובואה של ה' מינין איירי וכו' ע"ש ולדעת הרמב"ם דסתם דבריו בפ"ה בהל"ח בדין זה וא"כ בכל מיני תבואה מיירי ולכאורה הא משמע מהתם דדוקא במידי דרבנן אמרינן לחלק דשלו הוא אוסר ושל חבירו אינו נאסר אבל במידי דאורייתא לא אמרינן הכי דאלת"ה קשיא האי ק"ו ומה האוסר וכו'. אמנם כי מעיינת לק"מ דהתם קאמר לה הכי אליבא דר"א דבעי מיניה דרב השוחט את התודה לאכול כזית ממנה ומלחמה למחר מהו וכו' וא"ל רב אף בזו הלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלת והקשה לו ר"א ולימא ק"ו ומה תודה המפגל אין מתפגל הבא לפגל וכו' ועלה מקשי הש"ס או רב גופיה ומי אמרינן ק"ו כה"ג והתניא מעשה באחד שזרע כרמו של חבירו וכו' ואמאי לימא ק"ו ומה האוסר וכו' הכי השתא וכו' וא"כ הכל אליבא דר"א אמרינן הכי דאיהו מחלק בין מידי דרבנן ובין מידי דאורייתא דבדאורייתא אסור דאלת"ה פרכינן האי ק"ו והיינו בדקאמר ר"א גופי' הכא אבל לר' יוחנן דפליג הכא אדר"א לא ס"ל כלל האי ק"ו דלא פרכינן הכי אלא את של חבירו אינו אוסר משום דאינו אוסר דבר שאינו שלו דגלי התורה כרמך וכדלעיל ואת שלו הוא דאוסר לעולם ופסק ברמב"ם כר' יוחין דהכא. כיני מתניתא מותר לקוצרו אפילו במועד. כדפרישית ובמתני' פירשתי בגוונא שיש חשש שלא יוסיפו במאתים במועד וזהו כפי' הב' של הר"ב אבל העיקר הוא דאף דליכא האי חששא התירו וכן משמע מסתימת דברי הרמב"ם בדין זה בפ"ה בהלכה י"ב וכדמוכח מדקאמר כיני מתני' מותר לקוצרו וכו' כמבואר בפנים:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף