מראה הפנים/בבא קמא/ג/ה

מראה הפנים בבא קמא ג ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

פשיטא לרבי יוחנן ליתן לראשון וכו'. משמע דלסתמא דהש"ס לא מספקא ליה כלל בהא דבעינן שיכול הוא לעמוד ולא עמד וכן נמי לא מהדר לאוקי בעיא דר' יוחנן בשום גוונא אחריתא ולפרושי ספיקא דר' יוחנן במילתא אחרינא בהאי דינא אלא בהאי ספיקא אי מדמי לה המתני' השני לראשון או לא. ואי איתא דהוה לן לאסתפוקי במילתא דשייכא גם בראשון והיינו שאפילו לא היה לו לעמוד איכא לחיוביה משום דהיה לו להזהיר ולא הזהיר. טפי הוה ליה לפרש בעיא דרבי יוחנן בהא דמסתפקא ליה בראשון גופיה כדנקט בלישניה ראשון. ולא לשנות לישניה דר' יוחנן דנקט מעיקרא לגמרי ולפרש דלא מיבעיא ליה כלל בראשון אלא בשני אלא ודאי דהא נמי פשיטא לן דבהזהיר ולא הזהיר לא תליא מילתא לענין חיובא. ובזה אין חילוק בין ראשון לשני דאם פטור הוא מחמת שלא היה לו לעמוד אע"פ שלא הזהיר פטור הוא לפי שהיה טרוד ולא היה לו פנאי להזהיר. וכי הזהיר אפילו היה לו לעמוד ולא עמד פטור. והילכך לא הוי מצי לאוקמי בעיא דר' יוחנן אלא בענין שהות כדי עמידה גופיה ובשני הוא דקמיבעיא ליה דבזה יש סברא לחלק בין ראשון לשני כמבואר בפנים. ובבבלי דף ל"א ע"א פלוגתא דר' יוחנן גופיה עם רב נחמן בר יצחק בזה דר' יוחנן סבר בהיה לו לעמוד תליא חיובא ור"נ ב"י ס"ל דאפילו לא היה לו לעמוד חייב אם לא הזהיר ושקיל וטרי התם אליבא דר' יוחנן. ופסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל כר' יוחנן. ובמה שתמה הרא"ש ז"ל על פסק זה מבואר בדברי המפרשים והאחרונים באריכות. ואין לנו להאריך כ"א מה שהוספתי לבאר כאן דמסוגיא דהכא יש הוכחה גדולה לפסק הרי"ף והרמב"ם. דאי איתא דרב נחמן ב"י ואפילו כי איכא לאסתפוקי בהא הוה ליה להאי ש"ס לאוקמי בעיא דר"י בהאי מילתא דשפיר טפי מיתוקמא כדאמרן. גם בענין מה שרצה הרא"ש ז"ל להכריח מהסוגיא דהתם בלאו הכי יש ליישב דאין להכריח משם. דמה שהקשה הוא ז"ל על הא דמשני הא קמ"ל דאע"ג דעמד לפוש וכו' דיותר היה חידוש להשמיענו אם עמד לכתף פטור אע"ג דעמד כשלדא דבהכי מוקי מתני' בסוף שמעתין. מזה אין הוכחה די"ל לדעת הרי"ף והרמב"ם דלא ס"ל לפרש הא דלקמן לאוקימתא אלא לדיחוייא בעלמא על הא דקאמר ותסברא וכו' אלא מקשה נמי קשיא וכו' איכא למידחי דל"ק מתני' דפסקה לאורחא כשלדא ולפיכך נמי לא הביא זה הרמב"ם בביאור דין דחבית וקורה בפ"ו מהל' חובל הלכה ח' דכתב שם עמד לתקן משאו הרי הוא כמהלך ופטור וכו' ע"ש. ואי לאוקימתא איתמר היה לו להשמיענו חידוש גדול כזה אע"פ דעמד כשילדא. אלא דהרא"ש וכן דעת התוספות לפרשה לאוקימתא. ואין דעת הרמב"ם ז"ל כן. וראיה לזה דלא שייך לאוקמי מתני' דבעל הקורה דעביד כשילדא מהש"ס דהכא דמתמה לקמן. וזו ממלא כל רשות הרבים ואמאי חייב ודחיק לשנויי נעשה כקרן זוית ואמאי לא שני דעביד כשילדא דהוי ממלא כל ר"ה. אלא משום דהאי דינא במהלך איירי ולא ניחא ליה לאוקומי שעמד והחזיק הקורה לכל רוחב הדרך דהא לאו אורחיה אפילו בלכתף. ולא שייכא הכי אלא בנפל וכדמפרש הש"ס דהתם האי ברייתא דקדרין. ובקורה לדיחוייא איתמר כדאמרן. וכן הא דכתב הרא"ש שם דהא דמשני הא קמ"ל דאע"ג דהיה להם לעמוד כי הזהירו זא"ז פטורין אין בו שום חידוש ולדבריו ז"ל איכא למידק איפכא דא"כ היה לו להתנא דברייתא להשמיענו החידוש לחיובא דכי לא הזהירו זא"ז אפילו לא היה להם לעמוד חייבין שהוא חידוש גדול אפילו הם טרודין הרבה יש להם להזהר. ואין להאריך יותר. ובענין דין דכלים נתבאר גם שם בהסוגיא דלעולם פטורין על מה שהזיקו לכלים כדין תקלת בור. ואם הוזקו מכלים. בזה יש חילופי שיטות לפי חילוף הגי' המבוארים בארוכה. וכבר מוסכם הוא מרוב האחרונים כדעת הרמב"ם וכן בפירוש דברי הרי"ף דאיתזק בגופו ודאיתזק בממונו שפירושו שהוזק מתמת גופו ומחמת ממונו של הראשון וההיזק עצמו הוא בגופו של שני אבל לא בממונו. והדברים מבוארים ואין לנו להאריך בזה. וכל הדינים המוזכרים בסוגיא דהכא לקמן הם מוסכמים ומבוארים. וכן הא דאמר היוצא מבית הכסא וכו' הוא כעין דאמר רב ספרא וכו' ליעול מר בפ' הרואה מלבד בדין חמורים שרגלו של אחד מהן רעות וכו' ועיין בדיבור דלקמן:

דרסין עלוי ועברין. הרי"ף ז"ל הביא ההיא תוספתא בפ"ד דסנהדרין גבי האי ברייתא דלקמן שתי ספינות וכו' כמבואר בבבלי שם דף ל"ב וגריס להאי תוספתא חמרין שהיה רגלו של אחד מהן וכו' וכן הרמב"ם ז"ל בפ' י"ג מהל' רוצח ושמיר' נפש הל' י' גריס חמרין. ולפיכך כתב שם אינן רשאין לעבו' מעליו נפל רשאין לעבו' מעליו. והראב"ד ז"ל שם בהשגות כתב אין חביריו רשאין לדרוס עליו ולעבור אבל אם נפל רשאין ודוקא בחמור אבל באדם לא. ובחנם תמה עליו הכ"מ שם על שיהי' להם רשות לדרום על החמור שנפל. דמבואר הוא דהראב"ד כתב זה לפי גירסת התוספתא שלפנינו וגירסת האי ש"ס ופירושו. ונעלם זה מכל המפרשים. ועדיין צריך טעם לדעת הרמב"ם מ"ט לא פסק כהאי תלמודא בדין חמורין מה שלא נמצא בש"ס דילן מתנגד לזה. ונראה דלמד זה ממה דנתבאר בגמ' דילן בדינא דדמיא להא. וכל חד מהדעות מחולקין לפי פירושו בהאי דינא דבגמרא אמרו גבי מימרא דר"ל בדף ל"ב ע"א שתי פרות בר"ה אחת רבוצה ואחת מהלכת וכו'. נהי דאית לך רשות לסגויי עלי לבעוטי בי לית לך רשותא. דדעת התוס' לפרש דהיכא דממלאה כל ר"ה אפי' לבעוטי אית לה רשותא כמ"ש ריש פרקין דף כ"ז ע"ב ד"ה אמאי פטור וכו' ע"ש וזה דאזלי לשיטתייהו דס"ל לפרש הא דאמר רבא שם בממלא כל ר"ה לאו דוקא נתקל ה"ה אפילו שבר. פירושו אפי' שבר בידים עיין לעיל ריש פרקין שם ביארתי לדעת מי שסובר כן. וכן מוכרח לדעתם ז"ל שהרי בדיבור הנ"ל כתבו וקצת קשה הא דאמר רבא לעיל דף כ"ד כי אית לך רשות לסגויי וכו' וליכא למימר בממלא ר"ה וכו' לבעוטי נמי אית ליה רשותא. ומהיכן למדו לומר כן אם לא שפירשו לדרבא שם כדלעיל וכן נוטה דעת רש"י שם בסוגיא. עיין במ"ש לעיל שם. וא"כ היכא דאיכא שינוי וגם ממלא ר"ה רשאי אפילו לבעוט. ובמקום דליכא שינוי או שאינה גורמת לשינוי כדין דהכא שרגליו רעות ומחמת כן נפל לסגויי איכא רשותא אבל לבעוטי ודאי לא וכן אפילו בדאיכא שינוי ואינו ממלא ר"ה כן הוא הדין לדעתם ז"ל. וכן יש לומר דדעת הראב"ד ז"ל כן ומפרש נמי לדהכא כן דרסוי עלוי ועברין כלומר בדרך הליכה והעברה מותר אבל לא לדרוס ממש דזה ודאי לא התירו שהרי אין השינוי בא מהבהמה במתכוין. אבל דעת הרמב"ם ז"ל אינו כן אלא דס"ל אפי' בממלא כל רה"ר אין לו רשות כ"א לעבור עליו בדרך הליכה ואם נשברו נשברו אבל אם שבר בכוונה חייב כמו שנתבאר לעיל שם דעתו ופירושו בדברי רבא דאמר ה"ה אפילו שבר. וא"כ לשיטתו הא דאמר רבא גבי ב' פרות נהי וכו' לבעוטי לית לך רשותא אפי' בממלא כל ר"ה איירי דאין רשות כ"א לעבור בדרך הליכה וזה דוקא בשינתה במתכוין כמו התם ברבוצה אבל בלא מתכוין כמו בדין חמור שרגליו רעות ונפל אפילו בדרך הליכה אסור לעבור עליו דאפילו לסגויי לית ליה רשותא בכה"ג. זה נ"ל לדעתו ז"ל. וה"ט דלא פסק כדהכא אלא כנראה מגמרא דילן לדעתו ופירושו וכדמוכרח לשיטתו. ולפי מה שנתבאר ניחא נמי הא דהקשו התוס' שם במה שציינתי לעיל וק"ק הא דאמר רבא לעיל כי אית לך רשות לסגויי ואמאי אית ליה רשות לסגויי הא בהמה נמי איבעי ליה לעייני כדמוכח בהפרה דשור פיקח ביום פטור וכו' ע"ש. דשאני היכא דשינתה במתכוין כהאי פרה רבוצה מהיכא דליכא שינוי במתכוין ובור לאו מתכוין קרינן ליה בריש מכילתין:

חמשה שישבו על ספסל אחד. בבבלי דף י' ע"ב והא איכא הא דתניא חמשה שישבו וכו' ל"צ דבהדי דסמיך בהו תבר וכו'. וכך הן דברי הרמב"ם בפ"ו מהלכות חובל הל' ט"ו כפי המסקנא שכתב אומרים לו אלו לא נסמכת עלינו וכו' ובה"ג הוא דמיחייב מפני ששינה. ולדעתו ז"ל שלא חילוק בין אדם כבד או סתם בני אדם מפני שהוא מפרש הא דאמר לעיל כגון פפא בר אבא לא קאי לפי המסקנא דהא הש"ס דקאמר סוף סוף מתניתא היכי מתרצא לא צריכא וכו' א"כ כד אתינן להא דסמיך בהו שפיר מיתרצא אפילו בסתם בני אדם. ולפי זה צריך לפרש נמי הא דהכא כן וזה דמיבעיא ליה שינו והזיקו כגון ששינו במהלכן שבעל הקורה נשא משאו לרוחב הדרך וכיוצא בזה וכן בעל חבית אם שינה לענין שאין בעל הקורה (לא) יתחייב עליו וכגון שעמד לפוש דלאו אורחיה הוא ברה"ר כדאמרינן התם בסוגיא דלעיל דבכה"ג אפילו אמר לבעל הקורה עמוד אין לו להמתין עליו. וזה מבואר מאוקימתא דהתם ברישא וממנה נלמד להסיפא. ופשוט ליה מהאי ברייתא דהוא משלם ע"י כולן ולא מיתוקמא אלא בששינה שסמך עליהם ולא הניחום לעמוד מחמת הקושיא ה"ד וכו' דהתם. ונמצאו דברי הרמב"ם ז"ל מבוארין בריש דבריו ובסופן. ואם מחמת כולן נשבר וכו' שישבו כולן כאחת כדכתב שם. ובדרישה האריך בזה והשיג בסמ"ע סי' שפ"ט על ע"ש ולענ"ד הדברים פשוטין. ומכאן ראיה גדולה למ"ש לעיל בד"ה פשיטא דפסקה כשלדא לאו לאוקמתא אלא לדיחוייא איתמר בדינא דהכא דאין לך שינוי גדול מזה ואפילו עמד לכתף אמאי פטור. ועיין בתוס' שם ובריש פרקין בענין דבאדם לא שייך כל המשנה ובא אחר ושינה בו. ע"ש במה שכתבו. והחילוק מבואר הוא. וכן פי' הנ"י דשינוי הוא וכדמוכח מהסוגיא דקאמר אורחיה ולאו אורחיה. וכן קאמר הכא שינו וכו'. ודברי התוס' במתכוין לשבור קאי. ויש לדקדק בדבריהם במ"ש הא פשיטא לן בריש פרקין וכו' ואין להאריך כאן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף