מעשי למלך/בית הבחירה/ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מעשי למלך בית הבחירה ג

א

א')

המנורה

צורתה מפורשת בתורה וכו'.

הנה צורת המנורה ומניין כפתורי' ופרחי' ונורותי' מבואר במדרשים שנעשים ומרמזים לדברים נשגבים ומקרא דמלאכי ג' נלמוד שמרמז נגד שבעה עיני ד' המרומזים בפסוק כדכתיב שבעה אלה עיני ד' המה הם שוטטים בכל הארץ שהם ז' מידותיו וספירותיו ואיתא במדרש המנורה הי' מכוונה כנגד התורה שהם ז' ספרים ונגד ז' תיבות בפסוק בראשית י"א כפתורים כנגד י"א תיבות בפסוק ואלה ט' פרחים כנגד ט' תיבות בפסוק ויקרא י"ח טפחים גובה המנורה לא הי' שלם רק י"ז שלמים כנגד י"ז תיבות בפסוק במדבר כ"ב גביעים כנגד כ"ב תיבות בפסוק דברים כולם כנגד מ"ט לרמז שביום נ' שלאחרי' קבלו התורה והנה מבואר דכל אלו מעכבין זה את זה ואין פוחתין מהן וגם אין מוסיפין עליהן ומעתה קשה לי מה דאיתא באשרי פ"ד דר"ה והובא ברמ"א סי' רס"ג דכל דבר המנין נגד דבר אחר יכולין להוסיף ובלבד שלא יפחות וקשה מכאן מוכח דאין מוסיפין ואין פוחתין וכן איתא להדיא בדברי רבינו לקמן בפ"ו לעשות מנורה של שמונה נירות משום דפסול כשמוסיף עליהן וה"ה לשאר הענינים שבמנורה דאין מוסיפין ועיין בשו"ת חכ"צ ויקשה כיון דמרומזים ומכוונים לדבר אחרים הא אין קפידא להוסיף עליהן והנה כן קשה לי מהא דאיתא במגילה בשני ובחמישי קורין ג' ובר"ח ד' וביו"ט ה' דאין פוחתין ואין מוסיפין עליהן ובגמ' איתא דמכוונין כנגד תורה נביאים וכתובים וכן בשבת דקוראין שבעה ס"ל לרי"ש דאין מוסיפין עליהם ואיתא התם הני ששה חמשה כנגד מי ומפרש כנגד שלשה שומרי הסף ועוד דאיתא בסנהדרין דף י"א דמעברין השנה בשלשה בחמשה ושבעה שלשה נגד שלשה שומרי הסף חמשה מרואי פני המלך ושבעה רואי פני המלך ואין מוסיפין עליהן כמו שפסק רבינו בפ"ד מקידוש החודש ויקשה לדעת האשרי הנ"ל אחר זה ראיתי בספר חכש"ל בהערותיו באו"ח סי' רס"ג הקשה מילקוט בפסוק ואחד עשרי יריעות אחד עשר שכל המוסיף גורע דבקדושה הוא בעשרה מוכח דהמוסיף על ענין מכוון נגד דבר אחר הוה ג"כ גורע ואין להוסיף הנה הביא ממרחק לחמו ולא הקשה מגמ' ערוכה דרה"ש וכן מהך דמנורה דרשאי לעשות שמונה נירות משום דאסור להוסיף במנורה שבמקדש וכן קשה לי לאידך גיסא מירושלמי חגיגה אהא דאיתא במשנה פ"ג דתמיד נכנסו ללישכת הכלים והוציאו משם תשעים ושלשה כלי כסף וכלי זהב ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן כנגד תשעים ושלוש אזכרות שפירשה חגי זכרי' ומלאכי אמר ר' הונא חשבתים ואינה אלא שמונה ושלשה כנגד שמונים ושלושה חותמות שכתב בעזרא שכל אחד מיחד שמו של הקב"ה וחותם אית דבעי מימר כיום מרובה של תמיד כנגד י"ג פרים י"ד כבשים אילים שניים ושעיר אחד ולפי"ז קשה לי דבפ' טרף בקלפי פריך דליעבד הקלפי כ"ש ויקשה כיון דכל דבר שיש בו רמז אין להוסיף א"כ לא יכלו לעשות הקלפי כ"ש דא"כ אתה מפסיד הכונה מה שעשו כנגד דבר שיש בו מניין ידוע ובתויו"ט פ"ג דתמיד הקשה שיש יותר מצ"ג אזכרות ולכן הגי' בירושלמי דצ"ל חגי ומלאכי וסמי מינייהו זכרי' ובספר ח"נ האריך ג"כ בזה וכ' וז"ל ולענ"ד נראה לתת רמז למניין זה על דרך הנסתר כי ידוע לבעלי חן שסוד הקרבנות הוא התקרבות והתאחדות שם אד' עם שם יהוה וזה סוד קרבן לד' וסוד בזאת יבוא אהרן ולכן רמזו זה במניין הכלים שהם לצורך הקרבן כי מספר שם אד' עם שם הקודש יהוה עם אהבת כללותם והתאחדותם זה בזה עולים למספר צ"ג ובתו"ח תי' שהירושלמי מונה רק מה שניבאו על בית שני והוא מכוון צ"ג שמות בן ד' דהיינו בחגי ל"ה ובמלאכי מתחלה עד ברית הלוי הם כ' ומשם ואילך לא שייך לבית המקדש ולכן הרמב"ם בה' תומ"ס שמדבר בבנין העתיד כ' סתם כלים הצריכים להם ולי נראה שעל זה רמז המקונן בקינה המתחלת זכור אשר עשה צר בפנים עורנו נמק כהשכים משרת ולא מצא תשעים ושלשה כלי שרת והבן:
אך קשה לי מרה"ש דף ל"ב ריב"נ אומר אם אמר מכולם ג' ג' יצא והנה בברייתא איכא אין פוחתין מעשרה מלכיות (דמפרש הטעם לעיל כנגד עשרה הלולים) ואם אמר שבע מכולן יצא כנגד ז' רקיעים ריב"נ אומר אם אמר ג' יצא כנגד תורה נביאים וכתובים וקשה לי הא כיון דעשרה לת"ק הם ג"כ רק נגד דבר הנרמז א"כ א"צ לטעם דיצא בז' יען דהוה נגד ז' רקיעים הא כל שאין אלא לרמז אמרת דיצא וכן לריב"נ אפי' בליכא רמז נגד תורה ונ"ו ג"כ יצא כיון ששבע אינה אלא לרמז נגד ז' רקיעים והנה בפמ"ג סי' תרע"ח סק"א כ' דמהדרין עדיף מב' נירות דשבת שמדליקין נגד זכור ושמור כיון דמהדרין נזכר בגמ' וב' נירות דשבת לא נזכר בגמ' והנה מקור הדין דב' נירות הוא ממדרש תנחומא אעפי"כ עדיף מה דאיתא בגמ' ענובי"ת יור"ד סי' ס"א אולם תמוה לו הא ב' נירות דשבת הוא תדיר א"כ תדיר קודם דא"ל הא נ"ח פרסומי ניסא בהרבה נירות והיינו האיבעיא בגמ' דמסיק משום שלום בית עדיף וכאן הא איכא שלום בית בנר אחד ז"א דגם בזה שייך תדיר קודם כיון דרגיל נירות א"כ כשפוחת ממה שרגיל הוה מניעת שלום בית דהא כל מה דמיתוסף אורה יש בה שלום בית ושמחה יתירה כמש"כ כהא"ג במג"א פ"ו רס"ג סק"ט ועוד דמטעם אחר שייך לומר בזה תדיר עדיף דנעשה עליו חובה ונדר דהא מהא"ט כ' המהרי"ל דאם שכחה פ"א להדליק צריכה להוסיף כל ימי' נר אחד ממה שהיתה רגילה להדליק ע"כ משום דנעשה חובה עלי' כמבואר ביור"ד סי' רי"ד דרגיל במצוה נעשה עליו נדר:
ב')

ובהא

רווחא לן שמעתתא דשבת אמר"ה פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בשבת אין מדליקין בחנוכה בין בחול בין בשבת קסבר כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה והק' תוס' למה צריך לטעם מותר להשתמש לאורה כיון דקסבר כבתה זקוק לה א"כ אסור להדליק בשבת שא"י להדליק עוד ונראה לישב דהנה בהא דאין מדליקין בשמנים ופתילות יש שני טעמים דהנה בפתילות איתא בגמ' דלכן אין מדליקין משום דהם מסכסכים והנה תוס' ר"פ כתבו דלכן אין מדליקין משום דאין מושכין השמן ומשום שמא יטה וכבר עמד מהרש"א ע"ז דבגמ' אמרו הטעם משום שהם מסכסכין ונראה דהנה תוס' הקשו הא צמר ושער שהוסיפו עכ"פ מאי הוסיפו בזה ותי' דהוסיפו שהטעם שאין מושכין השמן יפה ומהרש"א הקשה עכ"פ מאי נפ"מ דלכו"ע אית להו דצמר ושער אין דולקין כלל ולי נראה לישב חדא קו' עם חברתה דהנה יש נפ"מ במה שהוסיפו לדינא דהנה גם בשמנים מצינו שני טעמים חדא דאין נמשכין יפה אחר הפתילה ושמא יטה וטעמא אחרינא הוכיחו תוי"ש לרב ברונא דסובר דאם נתן שמן בקרבי דגים מדליקין אבל בחלב ל"מ בנתן תערובת הא אכתי הוה גזירה לגזירה ותי' בתוי"ש דשם אין משום גזירה רק כיון דאין דולק יפה חיישינן שיכבה ומתבטל מעונג שבת והנה ברשב"א בתשו' סי' קע"ג הביא דעת השואל דכל הני דאמרו אין מדליקין היינו דאסור להדליק אבל אי עבר והדליק שפיר מותר להשתמש לאורה ורשב"א השיב דאין הכונה אין מדליקין אלא אין דלוקין בשבת ומשום שמא יטה א"כ אסור להשתמש לאורה וצריך להבין דעת השואל ונראה דהשואל סובר דהטעם דאין מדליקין הוא משום ביטול עונג שבת א"כ רק איסור יש בשעת הדלקה אבל אי עבר והדליק מותר להשתמש שלא יבטל עונג שבת לגמרי ורשב"א מפרש דבאמת איכא טעמא אחרינt שמא יטה ואין האיסור בשעת שמדליקה אלא בשעה שדולקין והולכין וא"כ אסור להשתמש אף שמתבטל מעונג שבת דהרי אפי' תק"ש ולולב בטלו משום שמא יעבירנו וכמבואר בדברי רשב"א מעתה י"ל דברייתא דהוסיפו צמר ושער היינו דהם סברו דבוודאי תנא במשנה דלא קחשוב צמר ושער משום דסובר דהטעם משום דמסכסכין ואין דולק יפה וסופו שיכבה ומתבטל מעונג שבת ע"כ צמר ושער לא קחשוב דפשיטא דאיכא בי' ביטול עונג שבת אבל אם הדליקו משתמש אצלו אבל ברייתא הוסיפו צמר ושער היינו דהוסיפו טעם אחרינא משום שאין מושכין השמן ומשום שמא יטה ועל כן אסור להשתמש ושפיר הוסיפו גם צמר ושער כדי לאשמעינן אם הדליק בהן אסור להשתמש לאורן דהאיסור אין על שעת שמדליק אלא כ"ז שדולקין והולכין איכא איסור זה ובזה אמרתי לפרש דאביי בעי מיני' מרבה מהו להדליק בתערובת אמר לי' אין מדליקין ומ"ט מפני שאין מדליקין ותמוה מה זה תשובה דהוא שאל לטעם והוא לא נתן טעם רק שאמר ואין מדליקין (ואולי י"ל דכונתו דיש טעם אחר דאסור להדליק דהנה הא דמותר להדליק מבעוד יום כתב הר"ן משום דהוה כאלו דלק מבעוד יום כולו וכאן שאין דולק יפה ל"ש כאלו דלק כולו מבעוד יום לכן השיב מפני שאין מדליקין) להנ"ל י"ל דאביי הוה מפרש הא דאין מדליקין בפתילות ושמנים משום ביטול עונג שבת וא"כ ע"י תערובת עכ"פ אין חשש שיכבה לגמרי וא"כ שרי אבל רבה סובר משום שמא יטה א"כ מאי אהני תערובת זה רק אהני שלא יכבה לגמרי אבל לא שיהא דולק יפה שלא יהא חושש שמא יטה ואביי לא ידע טעמא וא"כ פריך מ"ט א"ל מפני שאין מדליקין הכונה שהשיב לו דהא אין מדליקין קתני ואין פירושו שלא ידליקו אשעת הדלקה אלא שלא תהא דולקים דאסור להשתמש לאור משום שמא יטה וע"כ גם בתערובת אסור:
מעתה אומר לפרש הא דאמרו פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בשבת הכונה כן דמאותו שני טעמים שאמרו שאין מדליקין חדא שמא יכבה ויש ביטול עונג שבת וחדא משום שמא יטה משום ב' טעמים אלו ג"כ אין מדליקין בחנוכה ומפרש דקסבר כבתה זקוק לה וחיישינן שיכבה וישכח להדליק ויש ביטול מצות חנוכה ע"כ אין מדליקין בחול ג"כ ועוד דמותר להשתמש לאורה ושייך ג"כ שמא יטה ע"כ אסור להדליק בשבת ואי עבר והדליק אסור להשתמש לאורה שמא יטה וכמו בשבת וא"כ אי הוה אמר רק הטעם משום דכבתה זקוק לה אף דידעינן דאסור להדליק בשבת א"כ רק ידעינן שיש איסור בשעת הדלקה אבל ל"ה ידעינן אי עבר והדליק דאסור להשתמש לאורה משום שמא יטה דהו"א בנר חנוכה ל"ש שמא יטה אף אי ישתמש לאורה כיון דאין משתמש בקביעות רק בדרך עראי (ועוד דכיון דיש ע"כ נר אחר של שבת א"כ ליכא חשש שמא יטה כמש"כ המפרשים דאם יש נר אחר של שמנים יפה בשבת ל"ח שמא יטה) קמ"ל דאין מדליקין משום שמא יטה והיינו לומר דאפי' איכא נר אחר של שבת משמנים יפים אפ"ה איכא חשש שמא יטה ואסור להשתמש לאורה משום גזירה דשמא יטה ומיושב קו' התוס' על נכון:
ובזה נראה לפרש הא דאמר רב דמדליקין בהן בין בחול בין בשבת ומפרש ר' ירמי' דסובר כבתה א"ז לה ואסור להשתמש לאורה אמרה לקמי' דאביי ולא קבלה שוב אמרו משמי' דרי"ו וקבלה אמר אי זכינא גמירנא לה מאי נפ"מ לגירסא דינקותא וכבר תמה בח"ס למה משמי' דר' ירמי' לא קיבלה וגם מאי פריך מאי נפ"מ הא אי לא קיבלה הוה משתמש לאורה באיסור ונראה לפרש כן דהנה לכאורה אף דנאמר כבתה א"ז לה היינו בשמנים היפים דראוים להדלקה דהתקנה היתה כיון שיש שיעור שמן יפה כשיעור זמן הדלקה בשעה שמדליק אבל בשמן שאין דולק יפה ל"ש לומר שכבתה א"ז לה שהרי לא קיים המצוה בשעת הדלקה כיון שא"ר שידליק כשיעור זמן הדלקה אך זה שייך אי אמרינן בשבת הטעם דאין מדליקין שמא יכבה ויתבטל מעונג שבת א"כ גם בחנוכה בוודאי כיון דיש לחוש שיכבה ל"ה ראוי להדליק כלל א"כ אף אי בעלמא כבתה א"ז בשמן שאין יפין ראוי לומר כבתה זקוק לה אבל אי אמרינן בשבת רק הא"ט שמא יטה שאין דולק יפה אבל ל"ח שיכבה א"כ גם בנ"ח אי בעלמא כבתה א"ז לה גם כאן אף אי כבתה א"ז לה דא"ל משום דא"ר להדליק לא קיים המצוה בשעת הדלקה דכיון דבעלמא ל"ח שיכבה דראוי לדלוק א"כ אי בעלמא כבתה א"ז גם כאן כבתה א"ז לה ויוצא בהדלקה ואי באת לחוש בחנוכה שיכבה מה דלא חיישת בעלמא א"כ שוב הא כבתה א"ז בעלמא ה"נ אין זקוק לה להדליק שנית וא"כ י"ל הא"ט דבאמת לא קיבלה אביי מדר' ירמי' דקאי אליבא דרב והא רב ברונא אמר רב דסובר בקרבי דגים שעירב בה שמן כשר להדליק ע"כ הא דבחלב ל"מ עירב בה שמן משום דחיישינן שמא יכבה א"כ אי בעלמא חיישינן שמא יכבה איך שייך לומר כבתה א"ז לה בהדליק בשמן שאין יפין הא לא קיים מצותו בשעת הדלקה כיון דא"ר שידליק כשיעור זמן הדלקה עד שתכלה רגל מן השוק וע"כ לא קיבלה אבל בעלמא בשמן שדולק יפה גם אביי קיבלה דכבתה א"ז לה אבל אין זה טעם להתיר להדליק בשמנים פסולים שא"ר לדלוק כשיעור ובשבת ממילא אסור ג"כ מהא"ט גופי' פן יכבה ואין יכול להדליקה ולכן אף דאסור להשתמש לאורה הא אסור מטעם דא"י להדליקה ועל כן לא קיבלה אביי אבל כיון דאמרה משמי' דרי"ו א"כ לדידי' שפיר מצינן למימר דגם בשמנים הפסולים שאין דולקין יפין כבתה א"ז לה דיהא הא דבשבת אין מדליקין רק משום שמא יטה אבל לא חיישינן שיכבה לגמרי ויתבטל ממצות נר שבת כן ה"נ ל"ח בנ"ח דכבתה א"ז לה דא"ל דהא לא קיים המצוה דהא אין ראוי בשעת הדליקה שידליק כשיעור כיון דל"ח שיכבה בעלמא א"כ שפיר מקיים המצוה דראוי שידלק כשיעור רק את שבאת לחוש שמא יכבה ולהחמיר בנ"ח ע"כ שוב אמרינן אדרבא אף אי יכבה הא א"ז לה דכבר נתקיים המצוה לכן שפיר סובר דמותר להדליק אף בשבת דאסור להשתמש לאורה ולשמה יכבה ואין יכול הדליקה אינו חושש על כן קבלה וע"ז אמר רי"ו אי זכיתי קבלתי מעיקרא ושפיר פריך מאי נפ"מ דא"ל הוה סובר דמותר להשתמש וכיון שלא קיבלה א"כ נפסק היתר שלא כדין להשתמש לאורה דז"א דהא כיון דלרב בשמנים פסולים ל"ש כבתה א"ז לה דהא א"ר להדליקה א"כ בשבת בלא"ה פסולים משום דאי יכבה אין יכול להדליקה וא"כ טעמא דאסור להשתמש לאורה הוה רק טעם יפה להתיר להדליק שמנים שראוין להדלקה ואין מתכבין כגון שמן שריפה מאי אמרת שמא יטה כדסבר רבה לקמן כיון דאסור להשתמש לאורה בדיל מיני' ולא יבוא להטות בשבת אבל על שמנים פסולים אין זה טעם להתיר דהא תיפוק לי' משום דכבתה אין יכול להדליקה בשבת ע"כ לא קבלה אבל מרי"ו שפיר קבלה כנ"ל וע"ז משני נפ"מ לגי' דינקותא וכפירש"י בפשוטה דגירסא דינקותא אין משתכח אבל על דרך הדרוש נראה לפי האמור לפרש כן דנפ"מ לענין היתר ללמוד לקטנים דמבואר לעיל בדף י"ג דלקטנים התירו ללמוד בשבת אצל נר שבת דל"ח שמא יטו דאימתא דרבם עליהם וכאן בשמן שאין דולקין יפין דיש חשש שמא יטו גם לקטנים אסור להניח להם ללמוד וא"כ אי קבלה מעיקרא מדר' ירמי' הנה לעצמו בוודאי אף דלא קבלה דר' ירמי' לא הי' משתמש לאורה דהא תשמיש חול אסור ואף דלתשמיש קדושה מותר להשתמש לרב דהא אמר רק אסור להרצות מעות נגד נ"ח הא ללמוד בלא"ה אסור בשבת אצל נר כמש"כ הטו"ז סי' תרע"ב דאין נפ"מ במה שמותר ללמוד אצל נ"ח דהא ל"ש שמא יטה דהא אסור ללמוד בכל נר של שבת אבל התינוקת שפיר רשאין ללמוד אצל נר שבת א"כ גם אצל נ"ח מותרים ללמוד וא"כ יש אסור נוסף בשל נ"ח גם משום שמא יטו דילמדו אצל הנ"ח ויבואו להטות כיון שאין דולק יפה אבל כיון דשמע מדרי"ו וע"כ צ"ל דבאמת אסור להשתמש אפי' תשמיש קדושה א"כ גם בתינוקת אין לחוש שיטו דהא אסור ללמוד אצלה א"כ אי הוה גמירנא מעיקרא לא הי' מניח אפי' תינוקת ללמוד אצל נ"ח דגם תשמיש קדושה אסור והא דקאמר אסור להרצות מעות ע"כ לרבותא אף דהוה רק עראי כמש"כ הר"ן והיינו דקאמר לגירסא דינקותא דהיינו התינוקת דאסור והבן:
ג')

ובהכי

נראה לפרש גם שמעתא דלקמן דף כ"ג דקאמר רבה דהא"ט דאין מדליקין בש"ש משום שמצוה לבערה חיישינן שמא יטה ופריך אביי אלא מעתה ביו"ט מ"ט אין מדליקין ותי' אין מדליקין בש"ש גזירה יו"ט אטו שבת ותמהו תוס' הא רבה ואביי דרשו לקמן מקרא לאסור שריפת קדשים ביו"ט ועוד מאי קאמר אלא מעתה כיון דלאביי ג"כ לא ניחא וכן הקשו לקמן עוד ממשנה דחלה שנטמאת אל יזוז ממקומו והא ראוי להסיקה תחת תבשילו כיון דלית לי' אין שורפין קדשים ביו"ט ונראה דרבה לשיטתו דמפרש אין מדליקין לא קאי אשעת הדלקה אלא שאסור להשתמש לאורה שמא יטה וא"כ לדידי' ג"כ הא דקתני אין מדליקין בש"ש אף שמדליק מבעוד יום הא כיון שאין מדליקין מתפרש אכל זמן משך ההדלקה ה"נ יש איסור שמא יטה ואסור להשתמש לאור הנר שמא יטה למהר ביעורו וע"ז פריך אביי בשלמא לדידי דהאי אין מדליקין קאי אשעת הדלקה מבעוד יום א"כ שפיר נוכל לפרש דלכן אסור בש"ש משום דאסור להדליק ולשרוף קדשים בשבת ואף שמדליק מבעוד יום איכא איסור הבערת קדשים בשבת כדאיתא בירושלמי לעיל בשמעתין אבל לדידך דאין מדליקין יפורש דאסור משום שמא יטה ולא קאי אלא אשעת הדלקה משום שמא יטה אבל משום מה דמתבער בשבת לא אסרת ע"כ דלא כירושלמי דאם התחיל לבער ביום מותר אף בשבת א"כ גם הא דקתני אין מדליקין בש"ש היינו ג"כ אף אי נפרש דקאי אמבעוד יום כמו במשנה קמייתא ניחא דמשום איסור שריפת קדשים אייריא אבל לדידך דמפרש משום שמא יטה ע"כ דסברת דמשום איסור שמדליק ש"ש בשבת לא אסרת דלא כירושלמי ואם התחיל בע"ש מותר א"כ אמאי אין מדליקין ביו"ט דל"ש שמא יטה ומשום שריפת קדשים הא ליכא דמשנה זו מסתמא אייריא דומיא דמשנה קמייתא בהתחיל להדליק מבעוד יום בעיו"ט א"כ ביו"ט מ"ט ומשני גזירה יו"ט אטו שבת גם בהתחיל להדליק בעיו"ט אסור להדליק בש"ש כיון דביו"ט עכ"פ איכא איסור שייך לא פלוג ע"ד שכ' בעהמ"א וע"ז בא ר"ח ואמר הכא ביו"ט שחל בע"ש עסקינן דהוא סובר ג"כ כרבה דבהתחיל בהיתר ל"ש משום אין שורפין קדשים ביו"ט ורק רבה חייש לשמא יטה אבל ר"ח לא חייש רק מוקי ביו"ט שחל בש' דבשעה שמדליק הוא מבער הקדשים דאסור ביו"ט (ועח"ס בחי') ומיושב קו' תוס' דבמבער ביו"ט בוודאי בין רבה בין ר"ח סברי דאסור לשרוף את הקדשים והכא במע"ש אייריא וכן ניחא הא דחלה שנטמאת דאסור להזיזה ממקומה משום דביו"ט עצמו בוודאי אסור לשרוף חלה שנטמאת והבן:
ד')

והנה

בח"ס סי' קפ"א הביא להקשות על הטור סי' תר"ד דיהיב טעמא לקריאת פ' נשיאים בחנוכה עפ"י הפסיקתא שנגמרה מלאכת המשכן בכ"ה בכסליו והקשה לפי המדרש שכ' הרמב"ן בפ' בהעלותך שנצטער אהרן על שלא הקריב לחנוכת המזבח ובישר לו הקב"ה פ' בהעלותך את הנירות שחנוכה שלו ע"י נס הנירות יהי' קיים לעולם ותי' כיון דבפרק בני העיר פליגי אי קוראין פ' בהעלותך ע"כ פלוג גמ' דידן אהמדרש ודברי הטור נכונים מזה ראי' למש"כ לקמן דשפיר יש שייכות לטעם דנגמרה מלאכת המשכן לנס שבמנורה דהא ע"י שנצטער אהרן נבתשרו בפרשה זו ולפמש"כ ניחא שמאז בחנוכת המשכן נתבשרו ע"ז ואי הי' מתחנך בכסליו באמת בכסליו הי' מתגלה טעם זה בזמנו שאז כאשר נגמר מלאכת המשכן כבר גמרה דעתו של הקב"ה שיביא נס זה ע"י הכהנים בני חשמונאי ע"כ יש שייכות גמר מלאכת המשכן לנס חנוכה:
אולם קשה לי דבטו"א שם הקשה באמת במצרים הי' ממות לחיים כדכתיב המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר ותי' דלא עביד קו"ח מנס קי"ס שהי' ביום ז' רק מיום א' של פסח ומהלל דליל א' כדכ' כהתקדש ליל שיר ועביד קו"ח מתיקון נביאים והקשה בח"ס סי' קצ"ח א"כ הו"ל לתקן לקרות בלילה כמו הלל דליל א' דפסח ומוכח דל"א הכי דא"כ ל"ה כדברי תורה כיון דהקו"ח רק מדברי נביאים דהוה ג"כ דבר קבלה דל"ה כד"ת בכל מקום א"כ לפ"ז קשה איך נאמר דחנוכה הוה כד"ת משום דאיכא קו"ח ועוד קשה לי לתוס' הנ"ל מירושלמי פ"ק דערלה דקאמר נטע ערלה לשמן נ"ח ודחי דזה רק דרבנן אלא לשמן של מנורה ולדברי הח"ס קשה הא זה הוה כדאורייתא וא"ל עכ"פ שיהא דוקא הזכר בנירות זהו לאו דאורייתא כדמפרש בח"ס ויקשה מרמב"ן פ' בהעלותך דכבר הבטיח השי"ת לאהרן שנירות שלו יהא עומדים לעולם ובאמת בלא"ה קשה לי על ירושלמי דבסוף תרומות איתא בירושלמי דמדליקין משמן שריפה לנ"ח משום דמצלה"נ ואי הוה דרבנן הא מצלה"נ ע"כ דהוה כדאורייתא עפ"מ א"כ איך קאמר בירושלמי דלא ממעט נ"ח יען דל"ה אלא דרבנן:
והנה קשה לי מהא דאיתא במכות דף כ"ג אריב"ל שלשה דברים עשו בי"ד של מטה והסכימו בי"ד של מעלה על ידם אלו הן מקרא מגילה ושאילות שלום בשם והבאת מעשר וא"כ לדברי רש"י והריטב"א שהקשה מחנוכה קשה אמאי לא קחשוב חנוכה דלזה לא מהני תירוצו דילפינן מקו"ח כמו מגילה דעכ"פ אמאי לא קחשוב דבשלמא במימרא במגילה לא קחשוב משום דשם אייריא מנביאים אבל כאן לא הזכיר נביאים רק בי"ד של מעלה א"כ לחשב נמי חנוכה והנה כיוצא בזה קשה לי אמאי לא קחשוב בהך מימרא דמכות הא דהתקינו שיאמרו מן העולם ועד העולם דתני ג"כ בהאי משנה דברכות שהתקינו שנקראו בשם ד' (והנה איתא בעירובין דף כ"א דשלמה תיקון עירובין וקיימ"ל דמברכין על מצות עירוב ובח"ס סי' צ"ט העלה דאין הברכה על מניעת הלאו רק אתיקון מצות עירוב וקשה לי הא אי דשבתון וא"כ בפשיטות ניחא דיכולין לברך אעשה) והנה בפסיקתא איתא שהקב"ה אמר להם שישמעו דכ' כאשר יגידו לך והם גוזרים עלי שנאמר ותגזור אומר ויקם לך א"כ תיקשי ביותר דהא מבואר דגזרו ולא רצו לקבל עד שהסכימו למעלה א"כ תיקשי אמאי לא קחשוב חנוכה והנה הקשו הא אין מברכין על מעשה ניסים כדאיתא במס' תענית דף כ"ד דאסור ליהנות ממעשה ניסים נ"ל דזה רק שייך במה שנעשה נס לצורך האדם והנה בנס חנוכה י"ל דנעשה הנס שרצה הקב"ה להראות חיבתן של ישראל כמש"כ הפנ"י דאף דט"ה בציבור נעשה נס שנמצא פך טהור אבל כבר בארנו במק"א דעיקר הנס שנעשה אינה להראות חיבתן של ישראל אלא כדי שלא לבטל עבודת המקדש א"כ לא נעשה הנס לצורך האדם אלא לצורך גבוה בזה שפיר רשאין לברך:
אח"ז ראיתי בספר נר מצוה שעמד ע"ז וז"ל שאלה אחת קטנה יש לי בענין זה דשמן המשחה שנעשה בו נס שלא הי' בה רק י"ב לוגין ונמשחו המשכן וכליו וכו' וכולה קיים לע"ל א"כ איך נהנו ממעשה ניסים כדאמרינן בתענית דף כ"ד אין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל וכ' יען דהוה צורך מקדש שרי ליהנות אי נמי כיון דלמצוה עבידי ומצוה לאו ליהנות ניתנו ונראה שמטעם זה נמי הדליקו במקדש ח' ימים מאותו פך שמצאו שהי' מונח בחותמו של כה"ג:

ב

א')

והכל

משוקדים כמו שקדים.

וכתב הרי"ק שיצא לרבינו כן מהא דיומא דף נ"ב ה' כתובים אין להם הכרע ואחד מהן משוקדים דמספקא לן אי קאי אגביעים או אכפתורים ופרחים ולכן סובר דמספיקא עבדינן כולהו משוקדים דאין בכך הפסד ובמשל"מ הקשה דנהי דבגוף המנורה קאי משוקדים אכפתורי' ופרחי' אבל בקנים לא מספקא לן דקאי רק אגביעים לא אכפתורים דהרי כתיב בקנה אחד להפסיק בין כפתור ופרח ול"נ דרבינו למד כן מגמ' דמנחות דף כ"ג דאמרינן גביעין למה הן דומין כמין כוסות אלכסנדריות כפתורים למה הן דומין כמין תפוחי זהב פרחי' למה הן דומין כפי פרחי העמודים ופירש ציורים בעמודים א"כ משמע דכולהו שווין והנה ראיתי במבי"ט בס' קרית ספר שעמד על זה וכתב וכל הגביעים וכפתורים ופרחים הי' משוקדים כפתורי' ופרחי' והוא אחד מן המקומות שאין להם הכרע שאין ידוע אם הגביעים משוקדים או הכפתורים ופרחים משוקדים ולכן עבדינן לכולהו משוקדים וגביעים וכפתורים ופרחים דששה קני מנורה קשיא דמשמע דאגביעים לחוד קאי משוקדים דכ' שלשה גביעים משוקדים והדר כתיב בקנה האחד כפתור ופרח ולכן נראה כפי' התוס' ביומא דהאי דאין לו הכרע היינו משום דאיכא אתנחתא בגביעים ובמנורה ארבעה גביעים ומשמע משקדים כפתורי' ופרחי' ובקרא דשלשה גביעים מוכח דמשקדים לא קאי אלא אגביעים דכתיב שלשה גביעים משקדים ולכן אין לו הכרע והשתא אפשר לומר דכיון דמהא"ט הוא דאין לו הכרע א"כ עבדינן לכולהו דקני מנורה נמי משוקדים כיון דאין הכרע אמשקדים דמנורה אי הוו משוקדים כולהו או לא דאי תימא משוקדים דמנורה לא קאי אלא אכפתורי' ופרחי' בשלשה גביעים נמי קרא דמשקדים בקנה האחד כפתור ופרח איהו דחיק ואוקי אנפשי' דקאי משקדים אסיפא דקרא דכפתור ופרח דמ"ש מנורה גופי' מקני מנורה דעבדינן משקדים לכפתורים ופרחים דידה ולא הקנים וכי היכיא דהוה גביעים כפתורים ופרחים דמנורה גופי' הכי נמי הוו בקנים דידה ולהכי אכולהו גביעים כפתורים ופרחים דמנורה בעי משוקדים משום דאין הכרע אהיכא קאי הכא נמי כולהו דקנים בעי משוקדים דמ"ש הני מהני דקרא דידהו נמי לא קאי משוקדים בהדיא בגביעים לחוד עכ"פ:
והנה כתב עוד שם בהאי ענינא וז"ל וכולם מעכבין זא"ז אפי' חסר אחד מן השנים והארבעים דה"י כתיבה ובהו גביעים כפתורים ממנה יהיו משמע לעכב והיינו כשעשאה זהב אבל אם עשאה משאר מיני מתכות לא מעכבי דכ' זהב טהור וגו' גביעי' כפתורי' ופרחי' ממנה יהי' ודרשינן הכי באה זהב באה גביעים כפתורי' ופרחים אינה באה זהב אינה באה גביע וכו' ושאר מיני מתכות מרבינן להו בכלל ופרט דכ' ועשית מנורה כלל דמשמע מכל דבר זהב טהור פרט תעשה המנורה חזר וכלל לאו אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש של מתכות אף כל של מתכות וכן של זהב בעינן ככר עם נירותי' ומקשה ושאר מיני מתכות אין מקפידין על מקשה דכ' ככר זהב טהור יעשה אותה באה זהב באה ככר אינה באה זהב אינה באה ככר ואם היתה חלולה כשרה דלא קפיד קרא אלא אמקשה ואין עושין אותה לעולם מן הגרוטאות דמקשה משמע חתיכה אחת כדמתרגמינן נגיד שמושך הכל מחתיכה אחת בין עשאן זהב בין עשאן משאר מיני מתכות המלקחיים והמחתות וכלי השמן אינו מכללה דכ' אותה למעט מלקחות ומחתות וכתיב כל הכלים לרבות נירותי' שהם מגופה שהרי נאמר במנורה זהב טהור ולא הי' צריך לאומרו במלקחיים ומחתות מפני שלא הי' מכלל הככר והרי שלא נאמר נירות זהב טהור מפני שהם מכלל הככר שהם קבועים במנורה וכו' וכל הנירות קבועים בקנים דהא באת מן הככר כדילפינן דהוה מקשה מחוברים לה וששה הנירות פונים לנר האמצעי שעל קני המנורה והנה האמצעים כנגד קדה"ק והוא הנקרא נר מערבי והאמצעי לא הי' נוטה אל אחד מהצדדין מאיר אל מול עצמו דכ' יערוך אותו אהרן לפני ד' שהי' מנגד קדהק"ד עכ"ד העתקתי דבריו דממנו יש ללמוד לכמה דברים בפרק הזה:

ה

א')

ואין

עושין אותה לעולם מן הגרוטאות בין שהיתה של זהב בין שהיתה של שאר מיני מתכות.

ובמשל"מ הקשה הא גרוטאות לא מיפסלי במנורה רק משום דכתיב מקשה והוי' כדאמרינן לעיל וא"כ מאחר דשאר מיני מתכות לא באה מקשה גרוטאות נמי כשרין בה ותי' דרבינו מפרש דמקשה דממעטינן בשאר מיני מתכות איני רק שלא יהא עיכוב אבל לכתחלה גם בשאר מיני מתכות בעינן מקשה והקשה דעכ"פ מנ"ל לרבינו דין זה ובטה"ק הוסיף להקשות א"כ מנ"ל להש"ס למדרש קרא דמקשה דפ' בהעלותך למעוטי חצוצרת דלא בעי בה מקשה נוקי קרא למנורה למעט בשאר מיני מתכות דלא בעינן אף לכתחלה מקשה ולכן אמינא לישב דהנה בטה"ק הקשה כיון דכבר כתיב מקשה זהב למעוטי דשאר מתכות אינה באה ככר ואינה באה מקשה א"כ ממילא נשמע דזהב באה מקשה לעיכובא א"כ ל"ל קרא דמקשה מעכב הא כבר נשמע מאידך קרא עוד הקשה כיון דממעט מקרא אינה באה זהב אינה באה מקשה נשמע דשאר מיני מתכות כשר א"כ קרא דתעשה המנורה לרבות שאר מיני מתכות ל"ל ותוס' הקשו דדריש תחילה קרא קמא דתעשה המנורה ואח"כ מייתיא ברייתא דדריש את כל הכלים האלה דכתיב לבסוף ואח"כ חזר ודרש קרא דכפתוריהם וקניתם ממנו דכתיב לעיל מיני' ונראה לישב דהנה מקשה משמע עשת של זהב לאפוקי גרוטאות זהב שבור (או זהב שכבר התיכו בכור) וגם משמע שיהא הכל מקשה אחת מחתיכה אחת שלא יעשנה איברים איברים ויחברנה והנה לקמן אוכיח דהך דדרש מקשה זהב באה זהב באה מקשה אינה באה זהב היינו דלא בעינן מקשה מעשה קורנס מחתיכה אחת ויכול לעשותה איברים איברים ולחברנה אבל מגרוטאות לא אייריא אותה ברייתא כלל וא"כ א"ש דפסק דגרוטאות פסול גם בשאר מיני מתכות וכאשר יתבאר לקמן בהלכה ג' יעוש"ה:
מעתה נבוא לבאר דברי רבינו דהנה גמ' מסיק תנאי הוא ומייתיא ברייתא ככר זהב מלמד שבאה ככר זהב שאף נירותי' בכלל ת"ל את כל הכלים האלה יכול אף מלקוחי' ומחתותי' באה ככר ת"ל יעשה אותה למעט מלקוחי' דאינה באה ככר וקשה לי ממנ"פ אי ס"ל כרב ששת דמקשה קאי אנירותי' ג"כ א"כ למה צריך קרא דנירות בכלל הא מסברא דהוה בכלל הככר כיון שנעשה מחתיכה אחת ועוד מ"פ אי הכי מלקוחי' נמי יקשה כיון דאינה באה מקשה ע"כ דהאי מקשה לא קאי אמלקוחי' לכן אינה באה ככר ואי לא ידע דרשא דמקשה קאי אמנורה א"כ מנ"ל כלל לדייק דהוה כתנאי דבעינן נירותי' קבועין במנורה דקרא דמקשה קאי אמנורה ונירותי' וכרב ששת דהא מקרא דואת כל הכלים לא נשמע רק דבאה ככר אבל לא נשמע מקרא זה דהוה קבועים במנורה:
ונראה לישב לפמש"כ לעיל דמקשה משמע תרתי שיהא מעשת של זהב לא גרוטאות וכן שיהא מעשה קורנס מחתיכה אחת ולפי"ז י"ל דגם תנא דברייתא סובר דמקשה קאי אנירותי' רק דהוה ס"ל לענין זה דאינה באה גרוטאות אבל לא דבעינן מקשה אחת ולכן פריך מנ"ל דגם נירותי' באה ככר דאף דמקשה קאי אנירותי' דילמא לא קאי רק לענין זה דאינה באה גרוטאות ת"ל את כל הכלים האלו לרבות נירותי' וע"ז פריך ואימא נמי לרבות מלקוחי' ומחתותי' כיון דהאי מקשה דממעט גרוטאות קאי גם אמלקוחי' ומחתותי' דכתיב אחר ככר זהב וקודם הקרא דכל הכלים האלו ת"ל למעט אותם מעתה יקשה לכאורה מאי חזית דמרבה מכל הכלים האלו נירות ולא מלקוחי' ומחתותי' כיון דמקשה דכתיב קאי גם אמלקוחי' ומחתותי' דכתיב בתרי' ע"כ לומר דדוקא נירותי' דמרבינן מכל הכלים האלה משום דבאמת כיון דמקשה קאי אנירותי' ע"כ גם לענין מה דיהא מקשה אחת מעשה קורנס קאי כיון דאפשר להיות מעשה קורנס אחת אבל אמלקוחי' ומחתותי' דא"א להיות מעשה קורנס אחת אמרינן דלא קאי רק לענין זה דלא יהא גרוטאות א"כ ניחא דמרבינן מכל הכלים האלה דבאה בכלל הככר וממעטינן מלקוחי' ומחתותי' שאינה מכלל הככר כיון דאין מקשה אחת מחתיכה אחת ושפיר מוכח דהאי תנא ס"ל כרב ששת דנירותי' קבועין וא"כ נשמע דעיקר טעם דנירותי' באין מככר ומלקוחי' ומחתותי' אין באין מככר יען דנירותי' הי' קבועין ומלקוחי' ומחתי' אינן קבועין אין באין מככר ולכן אף מזהב לא הי' באין אי לאו דכתיב קרא בפירוש דבאה זהב ולכן לא כתב רבינו דרשא דאותה דא"צ לקרא דאותה רק דלא נרבה מכל הכלים כמו דמרבינן נירותי' מכל הכלים אבל רבינו דלא הביא דרשא דמרבינן נירותי' מכל הכלים האלה יען דסובר דעיקר הטעם מסברא דהם מקשה וקבועין במנורה לכן א"צ להביא דממעטינן מלקוחי' דאינן באין מככר מקרא דאותה רק מסברא כיון שאינן קבועין אינן באים מככר ודו"ק:
ומעתה אומר דהא"ט דרבינו ס"ל דאף דמנורה באה מתכות גרוטאות פסול דהנה כיון דכתיב ככר זהב יעשה כל הכלים האלה כולל גם נירותי' באים מככר יען שקבועין משא"כ מלקוחי' אף דבעינן ג"כ מקשה שאין באין מגרוטאות אינן באין מככר ולכן הקדים בברייתא קרא דכל הכלים האלה למדרש באה זהב באה ככר משום דהאי קרא כולל הכל אף נירותי' דהיינו דמקשה קאי גם אנירותי' שיהא מקשה מעשה קורנוס ומזה ממעטינן באה מתכות אינה באה ככר וכן קרא דכפתורתם וקנותם באה זהב באה כפתורי' ופרחי' אינה באה זהב אינה באה כפתורי' ופרחי' ואח"ז מייתיא קרא דזהב מקשה דאינה באה זהב אינה באה מקשה היינו דאין באה מעשה קורנוס אבל דאינה באה גרוטאות ל"ש למעט דהא קרא דכל הכלים דמרבה נירותי' דבאה ככר היינו דבאה מקשה מעשה קורנס (דאי דאין נירותי' באה גרוטאות א"צ קרא לרבות דאף מלקוחי' ומחתותי' בעינן מקשה מעשת זהב לאפוקי גרוטאות) וא"כ רק שייך למעט באה זהב באה מקשה מעשה קורנס אינה באה זהב אינה באה מקשה מעשה קורנס אבל לא נשמע דאינה באה מעשת ובאה גרוטאות וכמו שבארנו לעיל ונתישב שפיר דלא יקשה דהא ממעט מקרא דבאה מתכות אינה באה מקשה דלפמש"כ קאי ע"כ רק למעט דל"ב מעשה קורנס דמזה אייריא ע"כ ברייתא כולי' דומיא דקרא דכל הכלים האלה דמייתיא בתחילת הברייתא ואמנם אכתי לא ידעינן עכ"פ מנ"ל דגרוטאות פסול אך הדבר ניחא מאוד דהא דרוש מקרא דמקשה היא למעט חצוצרת דגרוטאות כשר והא חצוצרת באה מכסף דהוה לגבי מנורה בכלל מתכות א"כ ע"כ לפרש כן מנורה הבאה מכסף בעי מקשה שלא יהא גרוטאות אבל חצוצרת הבאה מכסף (דהא מתכות פסול לחצוצרת) כשר מן גרוטאות א"כ נשמע ממילא דבאה מתכות פסול ג"כ מגרוטאות דא"ל דאי באה מתכות כשר גרוטאות א"כ מנורה גופי' של כסף כשר מגרוטאות ל"ש למדרש מקשה היא למעט חצוצרת דכשר מגרוטאות אע"כ דפסול מגרוטאות והנה לפי"ז י"ל דמקרא דממעט דבאה זהב באה מקשה אינה באה זהב אינה באה מקשה רק נשמע דכשר משאר מיני מתכות דהיינו באה מכסף דמזה אייריא קרא דכתיב אח"ז מקשה היא למעט חצוצרת אבל לא נשמע שאר מיני מתכות וא"כ רק נשמע דכשר גם שאר מיני מתכות מקרא דתיעשה המנורה כדדריש לעיל ומיושב קו' הטה"ק שפיר צריך קרא דתיעשה המנורה לרבות שאר מיני מתכות ודו"ק: כעת בשעת הדפסה הגיע לידי ספר מרכבת המשנה שכ' לפרש דברי רבינו דמפרש הא דקאמר בגמ' באה זהב באה מקשה אינה באה זהב אינה באה מקשה לאו למימרא דאינה באה מן העשת דהרי עשת מעכב אלא דענין מקשה מתפרש שיהא מן העשת גם מתפרש שתהי' אטומה בלא חלל הלכך שדינן הו"י ועיכובה דמקשה שיהא מן העשת ומיעוטא דבאה זהב באה מקשה שאוטם איננו מעכב ורשאי להיות חלולה וזה מוכרח בברייתא דמעיקרא קאמר דעשת מעכב ואח"כ קאמר דמקשה אינה מעכב ואע"ג דעשת ואוטם תרווייהו ילפינן מתיבת מקשה אפ"ה מסתברא דעשת מעכב טפי דמן הגרוטאות א"א לעשות מקשה אטום כנ"ל גם נראה פשוט דפי' אין עושין בה גביעים דא"צ לעשות דלא כמשל"מ יעוש"ה:

ו

א')

המלקחים

והמחתות וכלי השמן וכו'.

ותמהו דרבינו כתב דרשה אחרת אשר אינה מבואר בגמ' דבגמ' איתא דילפינן דהא דכתיב ככר ומקשה אמנורה ונרותי' כתיב ועוד קשה לי דפסק כמ"ד מנורה של פרקים הי' וביומא דף כ"ד איתא זר שסידר את המנורה יהא חייב דהוה עבודת מתנה ומשני דיש אחרי' עבודה הרי דסתמא דגמ' סובר כמ"ד של חוליות הי' כפירש"י שם ונראה לישב דאיתא במנחות דף פ"ח אר"ה אמר ר"ש נר שבמקדש של פרקים הוה קסבר כי כתיב ככר ומקשה אמנורה ונרותי' כתיב כיון דמבעי הטבה אי לאו דפרקים הוה לא הוה מטיבה לי' מיתבי כיצד הוא עושה מסלקן ומניחן באוהל אלמא דשל חוליות הוה הוא דאמר כחכמים דסברי לא היו מזיזין אותה ממקומו ובפלוגתא דהני תנאי מנורה ונירותי' היתה באה מן הככר ר"נ אומר מנורה היתה באה מן הככר ולא נירותי' ומלקחי' באה מן הככר במאי קמפלגי בהאי קרא דתניא ככר זהב טהור יעשה אותה למדנו למנורה שבאה מן הככר מניין לרבות נירותי' ת"ל את כל הכלים האלה יכול שאני מרבה אף מלקחותי' ת"ל אותה ריב"ק אומר מנורה באה מן הככר ואין נירותי' ומלקוחתי' באה מן הככר מה אני מקיים את כל הכלים האלה שהיתה באה של זהב אפי' פי נירות יעוש"ה והנה לכאורה קשה לי איך אפשר לומר דמסלקן ומניחן באוהל ומקנחן ומדליקן הא איתא בשבת דף מ"ה דרי"ו פסק הלכה כר"י בנר של שבת דאסור לטלטלה ורשב"ל אמר הלכה כר"ש אמר רב יוסף היינו דאמר רבה אמרי"ו אמרו הלכה כר"ש אמרו ולי' לא ס"ל א"ל אביי לרב יוסף ואת לא תסברא רי"ו כרי' דהא נפל מנרתא אגלימא דר' אסי ולא טולטלה מ"ט לאו משום דר' אסי תלמידי' דרי"ו הוה ורי"ו כר"י ס"ל דאית לי' מוקצה א"ל מנרתא קאמרת מנרתא שאני דאמר ר"א הורה ר"ל מנורה הניטלת בידו אחת מותר לטלטלה בשתי ידיו אסור ורי"ו אמר אנו אין לנו אלא בנר כר"ש אבל מנורה אסור לטלטלה וטעמא מאי רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הואיל וקובע לו מקום א"ל אביי והרי כילת חתנים דאדם קובע לו מקום ואמר שמואל דמותר לטלטלה ומותר לפרקה בשבת אלא אמר אביי בשל חוליות שמא תפול ותתפרק ויחזירנה ונמצא עושה כלי א"ה מ"ט דר"ל דשרי מאי חוליות כעין חוליות דאית בה חידקי ופירש"י מאן דחזי ככר של פרקים הוא דהיינו של חוליות והנה זה שייך למ"ד יש בנין בכלים (והנה במגי"ש תמה א"כ הא דאיתא שם איבעיא להו הורה במנורה להתירא כר"ש בנר או דילמא הורה במנורה לאיסורא ובנר להתירא כר"ש הטעם משום דמיחזי כבונה א"כ לא תליא במוקצה ול"ש לתלותו בנר ולקמן כתבתי לישב) ולפי"ז קשה לי למ"ד של חוליות הי' דמסלקן ומניחן באוהל בשבת בוודאי אסור להחזיר משום דמיחזי כבונה וא"כ אמאי לא קתני דסידור הנירות לא דחי שבת כמו דקתני דסידור הקנים לא דחי שבת כדתנן במנחות דף צ"ו דאין סידור הקנים דוחה שבת וא"ל דאין שבות במקדש ז"א דהא סידור הקנים א"ד את השבת אף דהוה רק שבות וע"כ יען דשבות זה דמיחזי כבונה כפירש"י לא הותר במקדש ע"ש בתוס' ובעירובין דף ק"ד דשבות גדול לא התירו במקדש וא"כ בהעמידת הנירות דהוה ג"כ שבות דבנין כלים אמאי לא קתני דא"ד שבת:
אך י"ל דהאי מ"ד סובר דהא דסידור הקנים א"ד השבת היינו קודם התרת כלים כדאיתא בשבת דף קכ"ג אבל לאחר התרת כלים מותר לסדר הקנים בשבת ולא חיישינן משום שבות דמיחזי כבונה א"כ דגם שבות זה הותר במקדש כמו שבארתי בסוף פ"ח מה' אלו ומעתה להלכה הנה רבינו פסק בפ"ה מתומ"ס דאין סידור הקנים דוחה שבת א"כ ע"כ לית לי' כהאי תנא דהי' מסלקן ומניחן באוהל אלא דס"ל כמ"ד דמנורה של פרקים כפי' דהיינו של חידקי הי' דא"צ לסלקן בשבת רק להטות זה שרי בשבת דאין אלא משום גזירה אטו חוליות וזה וודאי לא גזרו במקדש והנה שמעתין דלקמן דף מ"ו צריכה ג"כ רבה כי תמוה מאוד אמנם נראה לי לפרשה על נכון דהנה בהא דמסיק אלא אמר אביי בשל חוליות תמה במגי"ש א"כ מאי שייך לתלות ולומר אין לנו אלא בנר כר"ש אבל מנורה לא קיימ"ל כר"ש דאיך תליא זב"ז דלר"ש דסובר דלית לי' מוקצה לית לי' גזירה דחוליות שהוא משום בנין בכלים והנה רש"י פי' לקמן האיבעיא הורה במנורה כר"ש בנר להתירא ופירש"י דחדא הוראה הוה והכי קאמר הורה במנורה להתירא כדרך שהי' ר"ש מתיר בנר ישן והקשו בתוס' דאין לתלות מנורה בנר:
ב')

אמנם

בהא דאמר רי"ו אנו אין לנו אלא בנר כר"ש אבל מנורה בין נטלה בידו אחת אסור לטלטלה ופירש תוס' דהיינו בנר ישן של חרס סבור כר"ש ובנר של מתכות פסק כר"י וכתב הרשב"א דמשמע דלר"ש אית לי' אפי' במנורה ויקשה לפי מה דמפרש משום דקובע לו מקום הא ר"ש גופי' מודה (לקמן דף קכ"ג) בסיכי זייריא ומזירי משום דקובע לו מקום ופי' במהרש"א דהכונה דא"כ כיון דאית לי' לרי"ו דגם במנורה שייך קובע לו מקום א"כ מנ"ל דר"ש פליג דסובר דל"ה כמו קובע לו מקום וא"כ למה הדר ממה דקאמר דקובע לו מקום מכח הך דכילת חתנים דע"כ ר"ש אית לי' הטעם דקובע לו מקום (וכ"כ בפנ"י לפרש קו' רשב"א ולכן מפרש רשב"א דהכל לר"ש ומודה ר"ש במנורה יען דדמי לסיכי זיירי ומזורי א"כ הא דר"ח מתיר בכילת חתנים דלא כמאן) ועוד הא א"ד לסיכי זייריא דהוה מלאכתו לאיסור וכיון דמיחד להו מקום ול"ח לתשמיש אחרינא רק לאיסור שפיר אסור לטלטל אף לצורך גופו ומקומו משא"כ הכא בנר ובכילת חתנים דהוה מלאכתו להיתר דא"ל דמנורה מלאכתו לאיסור משום דנעשה בסיס א"כ מ"פ מכילת חתנים שם בוודאי מלאכתו להיתר ונראה לישב הכל בחדא מחתא דהנה מה שהעלה הפנ"י דמנורה ל"ה מלאכתו לאיסור הנה בנה יסודו על דברי הרשב"א לקמן פ' מפנין כיון דאין אלא בסיס לדבר האסור ל"ה מלאכתו לאיסור דמינח נייח (ועיין ראש יוסף שדחה דזה רק לפי ס"ד שם דר"י סובר כל שמלאכתו לאיסור אסור לצורך גופו מוכרחין לחלק דנר ל"ה מלאכתו לאיסור אבל למסקנא אין הכרח לחלק והנה לפי דבריו י"ל נהי דאין הכרח אבל עכ"פ מצד הסברא יש לחלק דכיון דמינח נייח ל"ה מלאכתו לאיסור) אבל הנה הרשב"א דייק כן מהא דאמרו לקמן דרב יהודה שרי לטלטל שרגא דמשחא דנפטא אסור לטלטלה והקשה הא רב יודא סובר בפ' כל הכלים דאסור לטלטל לצורך גופו ומקומו ולזה העלה הרשב"א דשרגא שאני דאין אלא בסיס ומינח נייח:
ולפי"ז קשה לי דהנה מפירש"י דמפרש דנפטא אסור דמסרח ולכן אפי' ר"ש מודה דלא חזו אלא למלאכתו וכן פירש הרשב"א בשמעתין א"כ תקשה דרשב"א סותר עצמו דהרי לטעמא דר"ש פירש"י יען דמאוס ולא חזי אלא למלאכתו הרי דסובר דכל הטעם משום דמלאכתו לאיסור אך הדבר ניחא דכבר כתבתי לעיל דסברת רשב"א רק ניחא בדבר שראוי למילתא אחריתא בהא שייך לחלק בין מינח נייח דכיון דאין אלא בסיס והוא עצמו ראוי למילתא אחריתא רשאי לטלטל אף למ"ד דסובר במלאכתו לאיסור היכיא דחזי למילתא אחריתא אסור לטלטל אפ"ה היכיא דמינח נייח מודה כיון דלא נעשה בזה גופי' מלאכה אבל מידי דמאוס ול"ח רק לאיסור בוודאי אסור משום מלאכתו לאיסור אף דמינח נייח דהרי עכ"פ עומד רק למלאכת איסור ולכן אף לר"ש אסור (כאשר יתבאר להלן טעמא דמילתא ולפי"ז צריך לומר דחצוצרת ל"ה רק כשאר מלאכתו לאיסור כפי' רש"י לעיל דף ל"ח דמפרש שופר מלאכתו להיתר וחצוצרת מלאכתו לאיסור ואין אסור אלא מחמה לצל דאי כפי' תוס' דחצוצרת ל"ח למידי ואסור לי' אף לצורך גופו ומקומו א"כ למה אמרינן לעיל דף ל"ח דלר"ש מטלטלין חצוצרת הא מוכח משמעתין היכיא דל"ח למידי אין מטלטלין דבר שמלאכתו לאיסור אך לפי מה שבארתי לקמן גבי שרגא דנפטא לא יקשה מחצוצרת דרק לרב יודא דסובר כל שמלאכתו לאיסור אסור לצורך גופו ומקומו שייך לומר דנפטא דא"ר רק להדלקה הוה מלאכתו לאיסור אף דמינח נייח (ולפי"ז במנורה דהוה מלאכתו לאיסור היינו משום דמייחד לו מקום ואין משתמש רק להדלקה) אך מרש"י לעיל משמע שגם בחצוצרת ל"ח רק למלאכת אסור וצריך לחלק במוקצה מחמת מיאוס מקצה לי' מדעתו יותר מחצוצרת דאף דאין ראוי למילתא אחריתא כיון דאין מאוס עליו או דבאמת אתיא הך דלעיל כרבה ור"י דסובר בנפטא נמי שרי משום דראוי לכסויי מנא תורת כלי עליו ולרב יודא צריך באמת לפרש דחצוצרת אף לר"י רק לצל אסור דל"ה אלא כשאר כלי שמלאכתו לאיסור דרק אסור מחמה לצל ובזה ניחא מה דפירש"י בשמעתין קינה של תרנגולים דהו"ל מלאכתו דאיסור והקשה הפנ"י הא במלאכתו לאיסור לא מצינו כלל פלוגתא בין ר"י ור"ש ואף דתוס' פירשו דפלוגתא בחצוצרת היינו במלאכתו לאיסור דאסור לטלטל לצרכי גופו ומקומו כיון דל"ח למידי הא רש"י מפרש שם חילוק שבין שופר לחצוצרת זה מלאכתו להיתר וזה לאיסור והיינו לענין טילטול מחמה לצל ולא נחית לסברת תוס' כלל דטעמא דחצוצרת ל"ח למידי וא"כ הדרה קו' לדוכתין ולפמש"כ ניחא דבאמת מבואר בלשון רש"י שפ' בחצוצרת ל"ח אף לגמיעה לכן אסור לטלטל דהוה מוקצה ושגם ר"ש סובר כן דאין עומד רק לתקוע ע"כ גרע דאסור אפי' לצורך גופו ומקומו וא"כ לכן כתב רש"י כן גם בקינה של תרנגולים ודו"ק:
ולפי"ז נראה בוודאי טרם דמסיק במנורה של חידקי דאסור לטלטלה מגזירה דדמי לבניין ל"ה מנורה דומה לסיכי זיירי ומזורי דכאן לא הוה יחוד מקום גמור דל"ה מלאכתו לאיסור כיון דמינח נייחא (כסברת הפנ"י) אבל למאי דמסיק דאסור לטלטלה משום בניין א"כ שוב בוודאי מיחד לה מקום בביה"ש דל"ח לתשמיש לשום דבר משום חששא דבנין שמא יתפרק ולא יהא יכול להחזירה משום איסור בנין וא"כ באמת אין הטעם דאסור בטילטול משום בנין אלא משום דמלאכתו לאיסור להדלקה דאין עומד רק לכן הוה כזיכי זיירי (ואי לאו חששא דבנין הוה ראוי בביה"ש ג"כ לתשמיש אחר ול"ה מיחד לה מקום אבל) מאחר דאין יכול להשתמש בו מחשש סתירה ובנין בכלים לכן מיחד לה מקום שלא יתפרק ואין עומד אלא להדלקה והוה מלאכתו לאיסור ואסור לטלטל אף לר"ש (וחידקי גזירה אטו חוליות אבל משום חששא דסתירה ובנין בכלים ל"ה אסרינן לטלטל כיון דבנין בכלים רק דרבנן) והיינו מאחר שהוכחנו דבנפטא חשוב מלאכתו לאיסור לרב יודא אף לשיטת רשב"א שוב י"ל היכיא דמיחד לה מקום משום חששא דשמא יתפרק וא"י להחזירה בשבת משום דמדרבנן יש בניין בכלים א"כ עומד רק למלאכת איסור וכמו שפירש"י לקמן דף קי"ג גבי כלי קיואי דכובד עליון דקפיד עליו לכן הוה מלאכתו לאיסור ודמי לסיכי זיירי ולכן לס"ד דלא איירי בחידקי שפיר הוה סבור אביי דלר"ש ל"א דמיחד לה מקום דחזי לשאר תשמיש וממילא ל"ש דמלאכתו לאיסור לבד וכל דמינח נייח ל"ה מלאכתו לאיסור והיינו דפריך לי' אביי מכילת חתנים דג"כ הוה מלאכתו להיתר וכמש"כ הפנ"י ולד' לדידי' לסיכי זיירי דשם מלאכתו לאיסור כיון דל"ח למידי אבל רבה ורב יוסף הוה סברי דעיקר הטעם הוא מה דאדם קובע לו מקום וסבירא להו דבמנורה אף דמינח נייח שייך מלאכתו לאיסור א"כ סברי שפיר הטעם דאסור דאדם קובע לו מקום דומיא דסיכי וזיירי וא"ל שם מלאכתו לאיסור גם כאן מלאכתו לאיסור (והנה יש לומר באופן אחר דלרב יוסף דסובר דבמנרתא ג"כ שרי ר"ש מוכח דר"ש דאף במלאכתו לאיסור שרי כיון דמינח נייח ולכן אמר רב יוסף מנרתא שאני דטעמא אחרינא יש משום דאף דבנר שרינן במנרתא יש לאיסור מטעמא דקובע לו מקום וסובר רב יוסף דמשום הא"ט דקביעת מקום בלחוד אסור לטלטל ובאמת אביי פריך לי' מכילת חתנים מוכח דאי לאו מלאכתו לאיסור ל"ש הטעם דקובע לו מקום וע"ז קאמר במנורה של חוליות ע"כ קפיד ואין משתמש שמא יתפרק וקובע לו מקום ושוב הוה מלאכתו לאיסור שאין עומד רק להדלקה לכן הוה כדין מלאכתו לאיסור אף דמינח נייח) וזהו דאמר רי"ו אנו אין לנו אלא בנר כר"ש והיינו אפי' בדנפטא כדסבירא להו לרבה ורב יוסף לקמן דשם כיון דחזי לכסויי מנא ל"ה מלאכתו לאיסור אבל במנורה גם ר"ש מודה כיון דמייחד לי' מקום הוה מלאכתו לאיסור דכיון דמיחד מקום גרע ממוקצה מחמת מיאוס כהך דנפטא משום דבזה ראוי לכסוי מנא וא"כ שפיר תליא נר במנורה דאף דבנר איכא ג"כ סברא דמחמת מיאוס הוה מלאכתו לאיסור כדסובר רב יודא באמת רבה ור"י לשיטתם דסברי דבזה סבירא לר"ש דשרי ולא אסור אלא במנורה דבזה ר"ש מודה דהוה מלאכתו לאיסור כיון דמיחד לי' מקום (כשיטת הרשב"א דר"ש ג"כ מודה במלאכתו לאיסור) וע"ז פריך אביי מכילת חתנים משום דסובר דכל דמינח נייח ל"ה מלאכתו לאיסור ולכן ל"מ קביעת מקום וע"ז משני בחידקי כיון דבשל חוליות איכא אסור בנין בכלים מדרבנן לכן מיחד לו מקום בביה"ש כדי שלא יפרוק ויהא אסור להעמידו ושוב לא חזי רק למלאכת איסור להדלקה והוה מלאכתו לאיסור אף דמינח נייח ודמי לזירי זיירי לכן ר"ש מודה ומיושב היטיב שיטת הרשב"א:
והנה לפי"ז הא דקאמר רבי הורה במנורה להתירא כר"ש וחדא הוראה הוא דסבירא לי' כר"ל דמתיר במנורה לר"ש ואף דבאית לי' חוליות שאני מנורה מנר דבנר ל"ה מלאכתו לאיסור ובשל חוליות הוה מלאכתו לאיסור אבל בחידקי מדמי שפיר לנר כמו דנר ל"ג אטו חוליות ודינו כשאר נר דל"ה מלאכתו לאיסור דמותר ומיושב קו' התוס' דשפיר תליא מנורה בנר ודו"ק:
ג')

ובזה

ניחא מה שיש לדקדק בהא דרב יוסף משני מנרתא שאני ויש לתמוה הא אביי דמפרש משום דגזרינן אטו חוליות א"כ גם לדידי' במנרתא טעמא אחרינא יש א"כ יקשה לאביי מ"פ לרב יוסף ואת לא תסברא הא ע"כ גם לדידי' מנרתא שאני ולפמש"כ ניחא די"ל רב יוסף דקאמר מנרתא שאני באמת הוה סבור דרק הטעם משום דקובע לו מקום וסובר דהטעם דקובע לו מקום לבד סגי אף דאין מלאכתו לאיסור ולכן סובר דמנרתא שאני ואביי פריך לי' מכילת חתנים מוכח דל"א דקובע לו מקום כיון דאין מלאכתו לאיסור אלא הטעם משום חוליות דאסור להעמידה ע"כ קובע לו מקום וגם מהא"ט הוה מלאכתו לאיסור דאין משתמש בו משום דמתירא שתתפרק ולכן לית לי' לאביי דמנרתא שאני דכיון דהטעם משום דמלאכתו לאיסור א"כ זהו שייך רק לר"י דלר"ש הא לית לי' מלאכתו לאיסור בנר כסברת פנ"י ונתישב נמי קו' תוס' הא אין בנין בכלים דלפמש"כ לא גזרינן לאסור טילטול משום איסור בנין כלים לחוד אלא כיון דמקפיד שלא תתפרק דחושש להשתמש בו דיהא אסור להעמידו משום בנין בכלים דרבנן ע"כ מיחד לי' מקום והוה מלאכתו לאיסור:
(אמנם יש לומר עוד בדרך אחר דבאמת אביי פליג ארבה בהא ומפרש הא דקאמר רי"ו אנו אין לנו בנר היינו דהלכה בהא כר"ש ובמנורה אין הלכה אבל ר"ש סובר במנורה ג"כ להתירא וא"כ לאביי יפורש הא דקאמר רי"ו אין לנו אלא בנר כר"ש היינו דאית לי' דר"ש אבל במנורה לית לי' כר"ש אבל ר"ש גופי' מתיר אפי' במנורה כיון דלדידי' ל"ה קביעת מקום ול"ד לסיכי זיירי דשם מלאכתו לאיסור וכאן דמינח נייח ל"ה מלאכתו לאיסור וכפי' הראשון שבתוס' משום דאין קובע לו מקום ורק הטעם דטילטול אסור כיון דחידקי אסור להשתמש בו הוה מלאכתו לאיסור הדלקה ובזה ניחא דפריך לעיל אביי מהא דנפל מנרתא דע"כ כר"י סבירא לי' דלאביי הטעם משום חידקי והוה מלאכתו לאיסר לא אתיא רק כר"י דלר"ש הא לית לי' מלאכתו לאיסור ורב יוסף משני מנרתא שאני דסובר דקובע לו מקום ולפי"ז רבה ורב יוסף עם אביי פליגא בפלוגתא דתוס' עם רשב"א דרב יוסף יפרש כרשב"א ולדידי' לא יקשה כקו' הפנ"י (שהקשה לפי שיטת רשב"א) דהא סובר דהוה מלאכתו לאיסור דמיחד לי' מקום ואביי סובר דלא מיחד לי' מקום ול"ה מלאכתו לאיסור דמינח נייח לכן סובר טעם אחר דחידקי ושוב הוה מלאכתו לאיסור ולכן לר"י אסור לטלטל אבל ר"ש דידי' סובר גם במנורה להתירא וא"כ ניחא הא דקאמר הורה במנורה להתירא כר"ש וחדא הוראה הוא דגם מנורה משום מוקצה דאפי' לטעם דחידקי הוא רק לתת טעם דלכן מלאכתו לאיסור ול"ש מותר במנורה וסובר רבי לגמרי כר"ש אף במנורה):
ובזה א"ש נמי שיטת רבינו דפסק כר"ל וכ' הה' דלית לי' מוקצה לכן פסק כר"ל ובב"י סי' רע"ט תמה הא הטעם הוא משום גזירה דחולית וכן קשה דרבינו סובר בגדולה אסור משום מוקצה והא בגמ' איתא בגדולה לכו"ע אסור טעם גזירה אטו חוליות א"כ גם לר"ל הטעם רק משום גזירה דחוליות לא משום דקפיד ומיחד לי' מקום לפמש"כ ניחא דהכי קאמר דחוליות בוודאי מיחד לי' מקום שלא ישתמש בו כדי שלא תתפרק ולא יהא יכול להחזירו בשבת ויש בו איסור משום מלאכתו לאיסור וגזרינן בחידקי אטו חוליות ורבינו לשיטתו דסובר בסיכי ומזיירי גופי' לר"ש שרי כדפירש"י דלא קאי הכל מודים בסיכי אדר"ש אלא אדר"י וכדמוכח מהך דחצוצרות דלעיל דף ל"ח דלר"ח שרי אף דלא חזי לשום תשמיש רק למלאכת אסור ודו"ק:
והנה בשרגא דמשחא דשמעתין הנה מפירש"י נראה לכאורה דמפרש דמשחא לאו היינו סתם נר דהוא חרס אלא בשל מתכות דלא מאוס כלל ולאו מלאכתו לאיסור מיקרי דמיוחד נמי לשאר תשמישים משא"כ דנפטא דמסריח אע"ג דלא מאוס כלל מ"מ מלאכתו לאיסור מיקרי ומשו"ה אסור לצורך גופו דרב יודא לטעמי' בריש כל הכלים דף קכ"ב דמלאכתו לאיסור לגופו ומקומו נמי אסור וז"ש רש"י נר אחר שכבה באותו שבת דאי ישן פשיטא דאפי' ר"י מודה בשל מתכות ולא הול"ל אלא דנפטא אסור אבל תוס' הבינו דרש"י אייריא בשל חרס ולכן כתבו דמוכרח לומר אליבא דר"ש דלר"י הא דמשחא נמי אסור ובשל נפטא אסור אף לר"ש דמאיס ביותר ודמי לגרוגרת וצימוקים וכדעת הירושלמי דהטעם משום דמסריח אבל תוס' דידהו פליגי ארש"י ומפרשי בשל מתכות ואיה"נ דמשחא פשיטא דאסור ושל נפטא אסור אף לר"ש דמאיס ביותר וכן פירש בס' ראש יוסף:
אולם קשה לי לפי פירושו דמפרש דאליבא דר"י לשיטתו דמלאכתו לאיסור אף לצורך גופו ומקומו הא רשב"א הוכיח בריש כל הכלים דלרב יודא ע"כ נר ל"ה מלאכתו לאיסור יען דלא בו נעשה המלאכה רק דבסיס הוה דאל"כ קשיא אמאי מטלטלין נר ישן (ועיין ראש יוסף שהקשה מזה על הפנ"י דדייק מרשב"א דנר ל"ה מלאכתו לאיסור דהא רשב"א כתב כן רק לס"ד אבל למסקנא הדר בי' רב יודא וסובר מלאכתו לאיסור שרי לצורך גופו אז א"צ לומר דנר ל"ה מלאכתו לאיסור) וא"כ כאן דמפרש דר"י לשיטתי' דהיינו דלס"ד דר"י דאסור לצורך גופו א"כ איך מפרש דהוה מלאכתו לאיסור דהא לס"ד דר"י ע"כ נר ל"ה מלאכתו לאיסור:
ולכאורה י"ל דכונת פירש"י דהוה מלאכתו רק לאיסור ור"ש מודה בכהא"ג דדמי לסיכי זיירי וכמש"כ תוס' לעיל דף מ"ה גבי מטה שיחדה דלר"ש ג"כ אסור דדמי לסיכי זיירי ונר כתבו דלא דמי למטה שיחדה דשם קובע לו מקום א"כ לפי"ז י"ל כיון דנפטא ל"ח למידי רק למלאכת איסור שפיר הוה מלאכתו לאיסור ודמי שפיר לסיכי זיירי אלא דז"א דהא לעיל דף ל"ו מבואר דלר"ש בחצצרות מטלטלין לצורך גופו אף דלא חזי רק למלאכת איסור כמבואר ברש"י שם שכ' דלא חזי רק לתקוע והוה מוקצה (מזה מוכח דגם רש"י מפרש כתוס' שם דשופר הוה מלאכתו לאיסור אלא כיון דחזי עכ"פ גם לשאר תשמיש ל"ה רק כשאר מלאכתו לאיסור דמטלטלין לצורך גופו וחצצרות ל"ח למידי אין מטלטלין אפי' לצורך גופו) אפ"ה לר"ש מטלטלין חצוצרת א"כ אי אפשר לפרש בכונת רש"י כן וכן מהא דפירש"י לעיל דקינה של תרנגולת מלאכתו לאיסור ע"כ כונתו דמלאכתו רק לאיסור לכן אסור אף לצורך גופו ומקומו ואפ"ה לר"ש מטלטלין לכן נראה דמוכח מכאן לחלק דהיכיא דלא חזי למידי גם לרשב"א הוה נר מלאכתו לאיסור וכמו שבארתי לעיל ושפיר י"ל דרב יודא לשיטתו קאי (וכמש"כ הראש יוסף) ולא יקשה מרשב"א די"ל דרשב"א לא כתב כן רק אנר דחזי גם למידי אחרינא אבל לדידן דקיימ"ל מלאכתו לאיסור שרי לצורך גופו ורק היכיא דל"ח למידי אז אסור לצורך גופו ג"כ והיינו לר"י אבל לר"ש דמתיר בחצצרות אף דל"ח למידי גם בנר של חרס ל"ש לאיסור אף בדנפטא משום דמלאכתו לאיסור דלא גרע מחצצרות ול"ד לסיכי זיירי דאסור גם לר"ש משום דקפיד ומשוי לי' מקום לכן חשוב מלאכתו רק לאיסור דאסור גם לר"ש וכן במנורה לטעמא דרב יוסף דבמנורה הטעם דקובע לו מקום ועדיף מחצצרות:
ד')

ובהא

ניחא דברי רבינו שכ' נר ישן של נפטא דמאוס מטלטלין ובפמ"ג סי' רע"ט העיר למה נקט כגון של נפט דבכלי כרס אפי' דמשחא אין מטלטלין אולם לפי מה שביאר בספרו בראש יוסף דקאי האי דאמרו דנפטא לא אשל מתכות ובהדליקו באותו שבת ורבה ורב יוסף סובר אף בדנפטא והיינו לר"ש דסובר דמשחא ל"ה מאוס גם דנפטא אין מאוס ומינה דלר"י דמשחא אסור דמאוס גם דנפטא דמאוס אסור לטלטל דאין לומר דלרבה ור"י דנפטא עדיף מדמשחא כמו שכ' תוס' דא"כ פליגי במציאות דלרב יודא דנפטא מאוס יותר ולרבה ורב יוסף דמשחא מאוס יותר וישן ג"כ מאוס בדנפטא ולפי"ז שפיר נקט רבינו נר ישן של נפט והיינו בשל מתכות והנה ראיתי בפמ"ג שכ' לפרש כן דברי רבינו של נפטא נקט משום מתכות ולכאורה קשה על דבריו אי מפרש רבינו פלוגתא דרב יודא ורב יוסף כפירש"י א"כ בשל מתכות לא מאוס בדנפטא ולתוס' ג"כ לרב יוסף דנפטא לא מאוס כלל אבל לפי דבריו בראש יוסף שמפרש שכונת רש"י דלא כמו שהבינו בתוס' דאייריא בנר של חרס אלא בשל מתכות דהא מוכח דרש"י מפרש בנר שדלק באותו שבת ניחא דברי הפמ"ג ודו"ק:
אולם נראה לפרש פירוש אחר בכונת רש"י דלכן הוה מלאכתו לאיסור דאסור אף לצורך גופו ומקומו דהא לפירש"י אייריא בנר שדלק באותו שבת וא"כ בביה"ש עכ"פ הוה אסור לצורך גופו ומקומו ג"כ וא"כ י"ל בשלמא בנר של מתכות דאין מאוס סובר ר"ש דל"א מיגו דאיתקצאי כיון שאחר שדלק יש להתירו אף מחמה לצל אבל כאן דהוה מלאכתו לאיסור דבין השמשות ל"ח למידי וא"כ לענין לטלטל מחמה לצל ע"כ אסור אף לר"ש משום דמלאכתו לאיסור דהא מאוס ואין עומד רק להדלקה וא"כ כהא"ג אף לצורך גופו ומקומו אסור כמו שהי' אסור בביה"ש מטעם מיגו דאיתקצאי דאי אפשר להתיר לחצאין דנאמר מחמה לצל אסור לצורך גופו ומקומו שרי לכן אמרינן כהא"ג גם לר"ש מיגו דאיתקצאי בביה"ש איתקצאי לכולי' יומא ובסוג' הבאתי ראי' מדר"ש מודה בפמוט (ועיין סברא כהא"ג בצל"ח ביצה דבמידי דביה"ש הי' אסור באכילה וטילטול לכן אמרינן מיגו דאיתקצאי גם לטלטל כיון דלאכילה אין להתיר גם לטילטול אין להתיר) ודו"ק:
והנה בחיה"ר כתב להדיא ולכאורה אי אייריא בשל חרס למה צריך לומר שדלק בשבת די לומר שבנפטא דמאוס אסור גם לר"ש ונראה לישב דקשה לפמש"כ הר"ן בביצה למ"ד ממ"מ אסור היינו משום מיגו דאיתקצאי ולמ"ד דשרי לית לי' מיגו דאיתקצאי ויכול לחזור מהקצאתו א"כ מ"ש נר דמשחא מדנפטא גם דמשחא ביה"ש מאוס אלא דעתה חוזר מהקצאתו וגם בדנפטא עתה חוזר מהקצאתו לכן לישב זה צריך לומר דאייריא שדלק בו בשבת גופי' וכיון דלא חזי למידי רק למלאכת איסור ל"ש לומר דחוזר מהקצאתו דהרי עכ"פ אסור משום דמלאכתו לאיסור ואף דמלאכתו לאיסור איני אלא לאסור מחמה לצל צ"ל דקאי לרב יודא לשיטתו דאסור לצורך גופו ג"כ וא"כ נשאר הוא בהקצאתו שהי' בביה"ש וע"כ נקט שדלק בשבת אבל בדמשחא אף דמאוס כיון דחזי גם למילתא אחריתא א"כ אף דהי' מאוס בביה"ש הרי חוזר עתה מהקצאתו ולא מאס עליו וגם מלאכתו לאיסור ל"ה דחזי למילתא אחריתא (ולפי דרך הראשון שכ' לעיל דהיכיא דל"ח למילתא אחריתא הוה מלאכתו רק לאיסור וע"כ אסור גם לר"ש דל"ש לומר דחוזר מהקצאתו כיון דהוה רק מלאכתו לאיסור משא"כ בדמשחא יכול לחזור מהקצאתו דל"ה מלאכתו רק לאיסור אין אסור לצורך גופו ומקומו לדידן דלית לן דרב יודא וע"כ שפיר ל"ש דין זה רק בשל חרס שדלק באותו שבת:
אמנם מה שהקשתי לפי שיטת הר"ן ביצה דממ"מ היינו דא"י לחזור מהקצאתו משום מיגו דאיתקצאי א"כ מ"ש דמשחא מדנפטא יש לישב לפי מש"כ ברמב"ן לפרש בדנפטא אסור לפי שנר של נפטא מסריח ואין משתמשין בו אלא להדלקה נמצא שהוא בשבת כשברי כלי שאין עושין מעין מלאכה הנה לפי"ז ניחא דהא כ' הר"ן בביצה בשפוד שצלאו בו כיון דבטיל מתורת כלי לכ"ע אית לי' ממ"מ וא"י לחזור מהקצאתו וכאן נמי בטיל מתורת כלי ולרמב"ן באמת ל"ה משום מלאכתו לאיסור ולא אייריא כלל מדלק באותו שבת:
אולם קשה לי להר"ן שמפרש משום דהוה מלאכתו לאיסור הא בחיה"ר ריש פ' כל הכלים אהך קו' הנ"ל מנר דמשחא כתב כלל חדש דל"ש בנר מלאכתו לאיסור דהרי הוא עומד לתשמיש האדם בשבת וכונתו דכל טעם דמלאכתו לאיסור הוא משום דלא חזי והוה כשברי כלים וכמש"כ בחי' רמב"ן בטעם דבנפטא אסור יעוש"ה אבל כאן דחזי לתשמישו של אדם בשבת אף שדולק בשבת אין אסור משום מלאכתו לאיסור יעוש"ה וקשה לי לפירושו א"כ בעלי שקצב עליו בשר אסור לטלטל הרי כיון דרשאין לטלטל כדי לקצב עליו בשר לב"ה כדאיתא בביצה דף ו' א"כ עומד לתשמישו ביו"ט א"כ ל"ה כלל עומד למלאכת איסור כיון דמשמשי יו"ט הן (ועטו"ז ומג"א סי' של"א שהוכיחו מזה דאיזמל של מילה אף דמטלטלין למצוה אח"כ אסור לטלטל כמו עלי אף שמותר לטלטל רק הם דנו מכח מוקצה מחסרון כיס ולפי דרכי אף אי אסור מחמת מלאכתו לאיסור ג"כ קשיא הא ל"ה כלל מלאכתו לאיסור) ובחי' הארכתי:

ז

א')

וכל

הנירות קבועין במנורה.

וכ' בכ"מ יען דאמוראי סברי הכי פסק הכי וקשה לי הא בגמ' דיומא דף כ"ד פריך זר שסידר המנורה יהא חייב דהוה עבודת מתנה ומשני דיש אחרי' עבודה לא מחייב ופירש"י דהיינו כמ"ד דנירות של חוליות היו וא"כ מסתם גמ' נשמע דס"ל של חוליות היו וכבר הקשתי כן לעיל אמנם נראה דרבינו הוכיח דלא כהאי שמעתתא מהא דפ' במה מדליקין דפריך למ"ד דאין מדליקין אנר מהא דקתני ובה הי' מסיים יעוש"ה נשמע דס"ל דנירות של פרקים היו:
והנה בהאי שמעתין בפלוגתא דרב ושמואל אי מדליקין מנר לנר פסק רבינו בפ"ד מחנוכה כמ"ד דאין מדליקין מנר לנר והראב"ד השיג כיון דאסיק בגמ' מ"ד דאכחושי מצוה בקושיא ממנורה ע"כ דפליגי בביזוי מצוה ובהא קיימ"ל כשמואל דרבה פסק בהני תלת כשמואל א"כ קיימ"ל דאפי' ע"י קינסא שרי:
ונראה לישב דהנה הא דפריך הגמ' ממנורה למ"ד אכחושי מצוה אמאי שרי להדליק מנר מערבי הא אכחושי מצוה לכאורה נראה דיש לה תירוץ מורווח די"ל דתליא אי נ"ח אסור להשתמש לאורה דהנה הר"ן כתב דהטעם דנ"ח נגד מנורה תקנוה אמנם מפירש"י נראה דהטעם משום דאין ניכר שהוא למצוה ולפי"ז י"ל אי הטעם דומיא דמנורה שפיר קשיא ממנורה דכיון דבמנורה גופי' ל"ח לאכחושי מצוה א"כ בנ"ח אין לאסור יותר מבמנורה אף דלכאורה לא דמיא למנורה משום דכך מצותה להדליק ממנה שאר הנירות אבל בנ"ח אין מצותה בכך אפ"ה פריך שפיר דעכ"פ אין להחמיר בנ"ח יותר מבמנורה אבל אי הטעם משום דליכא היכר שהוא למצות נ"ח באמת ליכא קושיא ממנורה דשאני התם דמצותה בכך להדליק מנר מערבי שהוא הנר תמיד ונראה דיש להוכיח שהוא משום היכר כטעמא דפירש"י לא מטעם דבעינן בנ"ח דומיא דמנורה דהנה לעיל בשמעתין איתא א"ר ירמי' מאי טעמא דרב קסבר כבתה א"ז לה ואסור להשתמש לאורה לכן בין בחול בין בשבת מדליקין אמרוה רבנן קמי' דאביי משמי' דר' ירמי' ולא קיבלה כי אתא רבין אמרה משמי' דרי"ו וקבלה אמר אי זכאי גמירנא לשמעתתי מעיקרא והא גמרה נפ"מ לגירסא דינקותא ויש לתמוה למה משמי' דר' ירמי' לא קיבלה ומשמי' דר"י קיבלה וגם מאי פריך והא גמרה ומסיק נפ"מ לגירסא דינקותא ותיפוק לי' דנפ"מ דאי קבלה לא הי' משתמש לאורה והשתא דלא קיבלה והי' משתמש לאורה עביד איסורא ואי זכאי וגמר מעיקרא ל"ה עביד איסורא וכן הקשה בחי' ח"ס ונראה לישב דהנה תוס' הקשו אדר"ה דקאמר נירות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בהן בחנוכה בין בשבת בין בחול אמר רבא מ"ט דר"ה קסבר כבתה א"ז לה ופירש"י דילמא פשע ולא מתקן לה וסבר מותר להשתמש לאורה לכן בשבת לא שמא יטה והקשו בתוס' למה צריך לטעם אסור להשתמש כיון דס"ל כבתה זקוק לה ובשבת הא א"א לתקן לכן אין מדליקין ונראה לישב דלכאורה אפי' אי כבתה א"ז לה הא עכ"פ כיון דאין דולק יפה הוה כמו הדליק במקום שרוח מצוי' דקיימ"ל דלא יצא ובשלמא אי מותר להשתמש לאורה א"כ מסתמא יזכור ויטה ויתקן ולא יכבה ולא דמיא למדליק ברוח מצוי' דלא יצא דאין בידו למנוע שלא יכבה אבל אי אסור להשתמש לאורה א"כ בוודאי בדיל מיני' וישכח מלתקן א"כ מעיקרא לא הי' עומד שידליק השיעור ודמיא למדליק במקום שרוח מצוי' אך א"ש דבאמת הכי קאמר בוודאי אי הוה ס"ל דאסור להשתמש לאורה ל"ה צריך לומר הטעם דכבתה זקוק לה דאף אי כבתה א"ז לה ג"כ אסור להדליק כנ"ל אבל כיון דסובר דמותר להשתמש לאורה א"כ אי כבתה א"ז לה הוה מותר להדליק דל"ד לעומד ברוח מצוי' דבוודאי יתקנוהו תמיד ולא יכבה אבל כיון דכבתה זקוק לה חיישינן שאפ"ה עכ"פ שכיח שיכבה ויפשע מלתקנה ולהדליקה שנית וא"כ מיושב קו' התוס' דלכן צריך לטעם מותר להשתמש לאורה דאל"ה ל"ה צריך כלל לטעם דכבתה זקוק לה דאף אי כבתה א"ז לה אין מדליקין בחול דהוה כמדליק במקום שרוח מצוי' וא"כ הא דקאמר הטעם מותר להשתמש לאורה צריך בלא"ה כדי ליתן טעם למה אין מדליקין בחול משום דכבתה א"ז לה וממילא ידעינן בשבת נמי אין מדליקין משום דא"י לתקנו:
והנה יש לומר עוד בדרך אחר דהנה בפנ"י הקשה מה צריך לטעם כבתה זקוק לה ולא קאמר הטעם יען דאין מדליקין בהן במקדש דהרי פתילות ושמנים שאין מדליקין בשבת אין מדליקין במקדש ונ"ח נגד מנורה תקנה כמש"כ הר"ן אך ניחא בוודאי אי אסור להשתמש משום דימיון דמנורה ה"ה דאין מדליקין משום דימיון דמנורה אבל כיון דסובר מותר להשתמש לאורה א"כ ל"ב דומיא דמנורה א"כ הא דאין מדליקין ע"כ רק משום דכבתה זקוק לה ונתישב היטיב קו' התוס' ומעתה ר' ירמי' משמי' דרב דקאמר כבתה א"ז ואסור להשתמש לאורה יקשה הני תרתי לא משכחת דהרי אי אסור להשתמש א"כ ע"כ דתקינו דומיא דמנורה א"כ אף דכבתה א"ז יהא אסור להדליק דל"ה דומיא דמנורה דאין מדליקין בשמנים אלו וכן יקשה כיון דאסור להשתמש לאורה א"כ נהי דכבתה א"ז היינו בשמנים טובים ונמשכים אחר הפתילה אבל בשמנים שא"ר להדליק יפה הוה כהדליק במקום שרוח מצוי' וכאלו לא נתן השיעור לפי"ז י"ל דבאמת מהאי טעמא לא קיבלה כדקאמרו משמי' דר' ירמי' דהנה איתא לקמן דר' ירמי' אמר דאסור להרצותן מעות כנגד נר חנוכה כי אמריתה קמי' דשמואל אמר וכי נר קדושה יש בה מתקיף לה רב יוסף וכי דם קדושה יש בה אלא שלא יהא מצות בזויות עליו ויש להבין מאי תמה שמואל כל כך בפשיטות וכי נר קדושה יש בה כיון דנ"ח נגד מנורה תקנו שפיר תקנו דיש בה קדושה דאסור להרצות מעות כנגדה ונראה דשמואל הוכיח דע"כ טעמא דר' ירמי' לא משום דבעינן דומיא דמנורה דאי בעינן דומי' דמנורה לכן אסור להשתמש לאורה א"כ למה אמר ר' ירמי' הטעם דכבתה זקוק לה אפי' אי כבתה א"ז לה אסור להדליק בשמנים אלו דומיא דמנורה אע"כ דטעמי' דלא ניכר שהוא לצורך מצוה כפירש"י ולית לי' דומיא דמנורה ולכן לשיטתו שפיר פריך וכי נר קדושה יש בה וע"כ דרק משום היכר אסור להשתמש לאורה א"כ תינח תשמיש גמור אבל תשמיש קל כהרצאות מעות אמאי אין מדליקין דבשלמא אי הוה ס"ל דבעינן דומיא דמנורה ניחא דגם תשמיש קל כהרצאות מעות אסור כמש"כ הר"ן אבל כיון דאית לי' דל"ב דומיא דמנורה א"פ אמאי תשמיש קל כהרצאות מעות אסור (וכ"כ המאירי דלטעם זה מותר להרצות מעות) ולכן תמה שפיר וכי נר קדושה יש בה ורב יוסף מסיק טעם אחר משום שלא יהא מצות בזיות וזה שייך גם בהרצאות מעות וזה הי' טעמא דאביי דלא רצה לקבל מר' ירמי' משום דקשיא לי' ממנ"פ כיון דסבירא לי' דהא דאסור להשתמש לאורה הוא אפי' בתשמיש קל כהרצאות מעות ע"כ דסבירא לי' דבעינן דומיא דמנורה איך משכחת הני תרתי דאסור להשתמש לאורה וכבתה א"ז הא בעינן דומיא דמנורה (אמנם ר' ירמי' דידי' הי' סובר דלעולם בעינן דומיא דמנורה ולכן אסור להשתמש לאורה והא דכבתה א"ז לה ולא בעינן דומיא דמנורה משום דבמנורה הא בעינן שמן זית דוקא ובנ"ח כשר כל השמנים לכן גם לענין שאר מינים ל"ב דומיא דמנורה והיינו לס"ד דלא ידע טעם דביזוי מצוה) וטעם דביזוי מצוה לא הוה סבירא ל' לאביי דלשיטתו דקאמר דבכל מילי עביד רבה כרב בר מהני תלת דמדליקין מנר לנר ע"כ לית לי' לשמואל הטעם דביזוי מצוה דהא שמואל ע"כ מתיר אפי' בקינסא (דס"ד דפליגי במנר לנר ואכחושי מצוה הא איתותב ממנורה) ולכן רק כשאמרוהו כרי"ו קיבלה משום דלרי"ו שפיר י"ל דהטעם דאסור להשתמש הוא משום דאין היכר שהוא נ"ח וסובר באמת רי"ו תשמיש קל שרי וא"כ שפיר שייך לומר דסובר אף דאסור להשתמש אבל כבתה א"ז לה ובהא ניחא קו' הח"ס די"ל דאביי דלא קיבלה מתחלה היינו רק אהא דקאמר כבתה א"ז לה משום דזה סותר לדבריו שאמר דאסור להשתמש לאורה דבעינן דומיא דמנורה כשיטתו בהא דסובר אסור להרצות מעות א"כ באמת לא עשה איסור מעולם דגם מעיקרא לא השתמש לאורה לכן קאמר דרק נפ"מ לגירסא דינקותא והבן:
ומעתה ניחא דהנה ר"ש דפריך ממנורה למ"ד דפליגי במנר לנר ומשום אכחושי מצוה משום דהי' סובר כיון דשמואל דפריך אטו נ"ח קדושה בה ולא הי' ס"ל הטעם דרב יוסף משום ביזוי מצוה והוה ס"ל דאין לאסור אלא משום דבעינן דומיא דמנורה א"כ רב דס"ל דאסור להשתמש לאורה ע"כ משום דבעינן דומיא דמנורה והא דס"ל לרב כבתה א"ז לה ולא בעינן דומיא דמנורה היינו רק לענין שמנים כיון דע"כ בהא לא דמיא למנורה דבעינן שמן זית זך כתית למאור שיהא ראשון לראשון אבל לענין שימוש שפיר תיקנו דומיא דמנורה ולכן אסור אפי' תשמיש קל לכן שפיר קשיא לי' ממנורה דאין לומר שם מצוה להדליק מנר מערבי דעכ"פ לא עדיף ממנורה א"כ ע"כ דפליגי רק בקינסא דלרב אסור דהא במנורה בוודאי אסור ג"כ בקינסא ושמואל מתיר אפי' לקינסא דלית לי' דומיא דמנורה וגם טעמא דביזיון מצוה הא לית לי' והא דאסור להשתמש לאורה באמת רק בתשמיש גמור דלא ניכר דלשם מצוה אדליק אבל להלכתא כרב יוסף דהטעם משום ביזוי מצוה אסור אפי' תשמיש קל א"כ שפיר י"ל דלרב ל"ב דומיא דמנורה וא"כ שפיר י"ל דלרב אין מדליקין מנר לנר דל"ק ממנורה דל"ד דכאן אין מצוה להדליק מנר לנר ואפשר להדליק ממקום אחר ובהא פליג שמואל אבל בקינסא שפיר י"ל גם לשמואל אסור דאיכא ביזיון מצוה ובהא מודה שמואל דהוה תשמיש בנר גופי' ושפיר פסק רבינו דאסור להדליק במנר לנר דגם לשמואל בקינסא אסור להדליק או דבאמת פסק כרב דאסור אפי' במנר לנר אף דרבה עביד כשמואל משום דל"ה סבירא להו הטעם דרב יוסף דאסור משום ביזוי מצוה בתשמיש קל אבל להלכה אף תשמיש קל אסור שפיר י"ל דהלכה כרב דגם במנר לנר אין מדליקין דכיון דאיכא אכחושי מצוה אין ראי' דלא חיישינן לאכחושי מצוה אף דשמואל לא חייש לאכחושי מצוה היינו משום דלית לי' משום ביזיון מצוה ל"ח לאכחושי מצוה נמי ולכן עביד רבה כשמואל אבל אנן דקיימ"ל כרב יוסף דחיישינן לביזיון מצוה אף בתשמיש קל ה"ה דחיישינן לאכחושי מצוה ודו"ק ולפמש"כ לעיל מקום אתי לישב דברי הריא"ף שכ' מדמדליקין בשבת מוכח דכבתה א"ז לה ותמהו שגם מדמדליקין בחול מוכח כבתה א"ז לה ולפמש"כ יתכנו דברי הריא"ף דאי הוה אמרינן דמותר להשתמש לאורה הוה מצינן למימר כבתה זקוק לה ואפ"ה מדליקין בחול דל"ב דומיא דמנורה (וגם לא איכפת לן דאין דולק יפה דהי' יכול לחזור ולהדליק דל"ח שיפשע כיון שיכול להשתמש אצלו יזכור לתקנו שלא יכבה כמש"כ לעיל אבל מדמותר להדליק בשבת ע"כ דאסור להשתמש לאורה דומיא דמנורה א"כ ע"כ הא דבחול מדליקין משום כבתה א"ז לה (או עד"ז כיון דאסור להשתמש ממילא איכא חשש שיפשע כיון דבדילו מיני' יפשע לתקנו וע"כ הא דמדליקין בחול משום דכבתה א"ז לה) ודו"ק:
ב')

והנה

בהא דפליגי בשבת דף כ"ב אי מדליקין מנר לנר הנה רבינו בפ"ד מחנוכה כתב דאין מדליקין מנר לנר והראב"ד השיג כיון דאסיק בגמ' מ"ד משום אכחושי בקשיא ע"כ פליגי בביזוי מצוה דלשמואל מדליקין אפי' בקינסא שרי וקיימ"ל כשמואל (וא"ל דרבינו סובר כפירוש הרא"ש דהאי בעיא מאי הוה עלה קאי אפלוגתא דרב ושמואל ופשט ר"ה הדלקה עושה מצוה ואי הדלקה עושה מדליקין מנר לנר ולא פליג רב רק בקינסא ובהא הלכה כרב דאסור כמו שנראה מדברי הלח"מ דא"כ קשה מה' ציצית דפסק כשמואל דמתירין לבגד וכבר הקשה כן בראש יוסף) ונראה דהנה לכאורה יש לומר דקושית הגמ' ממנורה יש לו תירוץ דהנה רב לשיטתו דסובר כר"י בדבר שא"מ דאסור ולדידי' פליגי אביי ורבא בפסחים דף כ"ד בא"א ומכוין דלרבא אסור ולאביי מותר וא"כ לאביי ל"ק כלל מנר מערבי דשאני התם דא"א ומכוין דשרי דכיון דמצוה להדליק ממנורה דילפינן מלהעלות נר תמיד ולא נירות כדאיתא בת"כ הביאו בפירש"י והוה א"א ומכוין דשרי אבל בנ"ח אפשר להדליק בנר אחר וצריך לומר דקו' הגמ' אליבא דרבא דלר"י א"א ומכוין אסור (וא"ל גם לרבא ניחא דהרי הוה אי אפשר ואין מכוין דנהי דמכוין להדליק אין מכוין להכחיש ואף דהוה פסיק רישא הא פ"ר בהנאה מותר דז"א דאכחושי מצוה לאו משום איה"נ הוא אלא דמכחיש ומבטל המצוה ואסור בפ"ר וכן לפמש"כ הפנ"י בפסחים הא דפ"ר בהנאה שרי רק בבא מאיליו ובשב וא"ת אבל במדליק דאין בא מאיליו פ"ר אסור וא"ל א"כ גם בא"א ומכוין אין להתיר לאביי דהא לפמש"כ הפנ"י א"א ומכוין דשרי לאביי רק במידי דממילא לא במעשה הנה גם כאן הא ליכא מעשה בידים דאכחושי האור לא נעשה בידים רק לגבי א"מ ופ"ר אין להתיר דל"ד למידי דנעשה ממילא בלי שום מעשה) ועוד יש לומר מטעם אחר דקושית הגמ' ממנורה רק לרבא דהרי באמת שלהבת לא מועלין רק דעכ"פ מדרבנן לא נהנין ומבואר בפסחים שם לאביי בקול ומראה היכיא דהוא צורך מקדש לא החמירו חכמים דהרי איתא שם ותסברא הא קול ומראה אין בו מעילה אלא מעלה עשו וביאר בתוס' דלא החמירו בצורך מקדש וא"כ לדידי' לא קשיא דגם כאן י"ל דשלהבת רק דרבנן אסור בצורך גבוה לצורך נר אחר שבמנורה לא החמירו ורק הקושיא לרבא דלית לי' שם האי תירוצא דמעלה עשו וסובר דא"א ומכוין אסור אף דמראה אין בו רק איסור דרבנן (אלא דע"ז יש להשיב בשלהבת הקשור בפתילה אסור מה"ת אולם בשעה"מ ה' ע"ז הוכיח מירושלמי בהא דבוררת לאור בית השאבה דאף דקשור בפתילה ג"כ אין בו משום מעילה אולם י"ל דהיינו באור המתפשט בבית ממילא אבל ליטול השלהבת הקשור בפתילה שפיר הוא מה"ת (ועמק"ח ה' חנוכה ובשבי"ד לאדאמוהגזצ"ל בה' חנוכה אבל עכ"פ לאביי שרי משום א"א ומכוין אפי' באיסור תורה ולא קאי הקושיא רק לרבא) ובזה יש לומר פרפרת נאה דאביי דקאמר בהני תלת מילי עבד רבה כשמואל ולכאורה למה בהני תלת ונראה דהא בהא תליא כיון דסובר שמואל בגרירה כר"ש ואליבא דר"ש איתא בפסחים א"א ומכוין אסור בין לאביי בין לרבא א"כ לפי"ז ע"כ סובר דמדליקין מנר לנר דאל"כ קשיא ממנורה דמוכח דשרי להדליק מנר מערבי אף דא"א ומכוין הא א"א ומכוין אסור אע"כ דלא חיישינן לאכחושי מצוה א"כ גם בנ"ח שרי ורב לשיטתו דסובר כר"י ולדידי' א"א ומכוין שרי ולא קשיא ממנורה דשם א"א וכאן אפשר לכן רב לשיטתו שפיר סובר אין מדליקין מנר לנר דל"ק ממנורה וא"כ כיון דהלכה כשמואל במנר לנר דלא חיישינן לאכחושי מצוה שרי להתיר מבגד לבגד דדמיא לה לאכחושי מצוה אבל אי הוה סובר הלכה כשמואל בקינסא לא ילפינן מיני' לציצית דהרי בציצית רק שרי מבגד לבגד כשתולהו מיד ורב דאסור במנר לנר אוסר מבגד לבגד ולפי"ז י"ל הני תרי מ"ד פליגי בפלוגתא דאביי ורבא בפסחים אליבא דר"י דתנא קמי' דראב"א הי' סובר דרב דסובר כר"י בגרירה א"כ לרבא דא"א ומכוין אסור וא"כ קשיא לרב ממנורה וע"כ רק פליגי בקינסא בביזוי מצוה אבל ראב"א סובר דפליגי באכחושי מצוה דסובר בהא כאביי דלר"י א"א ומכוין שרי וא"כ רב דסובר בגרירה כר"י ל"ק ממנורה ומצי סובר רב שפיר דאין מדליקין מנר לנר ולא תקשה ממנורה דשאני מנורה דא"א ומכוין שרי אבל בנ"ח הוה אפשר ומכוין אסור וא"כ שפיר פליגי לדידי' במנר לנר:
ואמנם יקשה דרבינו בפ"י ממא"ס פסק כרבא דאפשר ולא קמכוין אסור כמש"כ בכ"מ שם א"כ איתותב רב וע"כ דפליגי בקינסא ובזה פסק רבה הלכה כשמואל ומדליקין אפי' בקינסא א"כ אמאי פסק רבינו דבקינסא אין מדליקין אך הדבר ניחא דהנה באמת דברי הכ"מ תמוהים שכ' דרבינו פסק כרבא דהא זה רק למ"ד דבר שאין מכוין אסור כר"י אבל רבינו דפסק כר"ש א"א ומכוין אסור גם לאביי:
והנה לישב דברי הכ"מ אנו צריכין לומר דכונתו כיון דרבינו בה' כלאים פסק דכשלובש כלאים להבריח מן המכס אסור א"כ נראה דפסק כר"י בשאר איסורין רק בהעלאה שאין כאן לבישה כלל באין מכוין בהא פסק דשרי (ובשבת דאין מכוין שרי היינו משום דבעינן מלאכת מחשבת וכמו שהוא דעת השאלתות בתוס' שבת דף ק"ו דרק לענין שבת הלכה כר"ש) אבל באמת אין מזה הוכחה דהרי רבינו פסק בנזיר דחופף ומפספס דדבר שא"מ מותר וע"כ הא"ט דבלבישה דאסור כיון דמתכוין ללבישה אף שאין מכוין לתכלית החימום דבהא"ג א"מ אסור וכמו שמוכח מה' בכורות שפסק רבינו דמותר להקיז דם בלבד שלא יכוין להטיל מום משמע הא במקום שעושה מום רק שמכוין לרפואה אסור (ובכ"מ ה' כלאים כתב ג"כ דפסק רבינו כר"ש רק דמודה בלבישה ואולי כיון למש"כ וא"כ דברי כ"מ כאן תמוהים וראיתי בערוך לנר יבמות דף ד' שרצה לישב כן דברי רבינו ודחי ג"כ מהך דנזיר חופף) ומעתה אין הכרח דפסק רבינו כרבא אליבא דר"י די"ל באמת כאביי אליבא דר"י דא"א ומכוין שרי ולכן שפיר י"ל דפליגי במנר לנר ולא יקשה לרב ממנורה דשם א"א ומכוין אבל בקינסא הלכתא דאסור דגם שמואל לא פליג אהא כיון דאפשר וא"ש הכל:
והנה בח"ס או"ח סי' מ"ג וכן בחי' הביא קו' בשם בני יונה הא שאני שלהבת דאסור רק מדרבנן וא"ש במקדש ותי' בח"ס אי איתא דבעלמא יש נדנוד איסור למה לא נעשה הנס שיכול להדליק כל שאר הנירות מנר הישן ולמה כבה (וכמו שהקשה בתוס' ידליק כולן מן הפתילה הישינה וע"כ דהנס לא הי' נמשך יותר רק כדי להדליק נר מערבי מן הישינה והנה פשוט י"ל קו' תוס' כיון שהדליק נר המערבי כבר נעשה מצות הישינה ועברה מצותה ואין זה נר תמיד ומצוה להדליק מנר תמיד דוקא) וראי' לסברת ח"ס מהא דאיתא בפסחים רפ"ו דדחיית קרבים א"ד שבת יען דסמכינן אניסא ל"ח לאכמורי בישרא אף שרק איסור דרבנן יש הרי משום איסור דרבנן נעשה ג"כ ניסא עיין טה"ק מנחות דף צ"ט דאין לחה"פ מתעפש רק כל זמן שצריך לנס והנה דברי הח"ס עולים יפה על הקו' דא"ש במקדש אבל לפמש"כ להקשות משום דא"א ומכוין שרי בכל מקום א"כ א"ל לנס אבל אי א"א ומכוין בעלמא אסור רק כאן נאמר שהותר מחמת המצוה ע"ז שפיר י"ל דא"כ למה לא נעשה הנס להדליק מנר הישן שג"כ הוה נ"ת ומדלא נעשה נס מוכח דליכא איסור כלל משום אכחושי מצוה:
שוב התבוננתי דאפשר לישב דברי הכ"מ שהבאתי לעיל דהנה בכונת הכ"מ שמחלק בין העלה עליו להלביש ממש כ' המפורשים משום דבדרך העלאה אף אי מכוין ליכא איסור תורה (וכן משמע מר"ן פ' שמונה שרצים דמוכרי כסות שאין לו הנאה ל"ה אלא כמשוי בעלמא) וא"כ כיון דאין אסור אלא מדרבנן לכן באין מכוין שרי לגמרי וסובר הכ"מ כסברת הלבוש סי' של"ז דבאיסור תורה דשא"מ אסור אף לר"ש וא"כ כיון דרבינו בה' מא"ס כתב דא"א ומכוין אסור א"כ יהא חמור דאורייתא מבדרבנן דבדאורייתא לר"ש א"מ אסור א"כ א"א ומכוין שרי לאביי ובדרבנן דא"מ שרי א"א ומכוין אסור וכיון דרבינו כ' דא"א ומכוין אסור משמע אף באיסור תורה א"כ ע"כ דפסק כרבא אמנם באמת דברי הלבוש תמוהים דע"כ לדעת רבינו בא"מ שרי אף באיסור תורה כדסובר בנזיר דחופף ומפספס ולפמש"כ הדבר מוכרח דאל"כ לאביי יהא לר"ש חומרא בדרבנן יותר מבדאורייתא וזה לא מסתבר ולכן נראה דטעמא דרבינו דסובר בלבישה א"מ אסור הוא משום דסובר דנהי דא"מ לחימום כיון דמכוין ללבישה הוה כמכוין דומיא דמקיז דם לרפואה בבכור כדאיתא בבכורות דף כ"ו וא"כ אין הכרח דפסק רבינו כרבא ושפיר י"ל דס"ל כאביי בהא דלר"י א"א ומכוין שרי והיינו משום דראב"א דהכא קאי כוותי':
והנה לכאורה יש להשיב ממש"כ רבינו פ"ה ממעילה קול ומראה לא נהנין ולא מעלין וזה כסברת רבא בפסחים דאיסור דרבנן עכ"פ יש דלאביי משמע התם דליכא אפי' איסורא דרבנן וכסברת הירושלמי גבי בית השאבה אך מהא אין ראי' דתוס' כתבו גם לאביי לא נהנין אלא דסובר לצורך מקדש שרי אלא דאכתי ממש"כ רבינו בפ"ז מבהב"ח גם להיכל אין נכנסין האומנין אלא דרך לול ותיבות וזה ניחא לרבא דסובר דאיכא איסורא עכ"פ בא"א ומכוין אבל לאביי ליכא איסורא בהיכל רק מעלה עשו בקדה"ק אבל רבינו דכ' גם בהיכל כן מוכח לכאורה דפסק כרבא דמדינא אסור ולכן גם בהיכל הדין כן:
אמנם לפמש"כ יש לישב מה שהקשה הלח"מ על רבינו דהא בב"ק שם מבואר דגם בהלביש להבריח המכס מותר לר"ע דא"מ שרי להנ"ל י"ל דהנה כבר הקשה בשו"ת חו"י אמאי מיקרי זה דבר שא"מ הא במכוין ללבישה גם שא"מ לחימום איני משום דהוה דבר שא"מ אלא דהוה דבר שאצל"ג ובשבת הא דבר שא"מ מותר ובשאצ"ג חייב ותי' רק בשבת יש חילוק בין א"מ לאצל"ג דא"מ שרי ואצל"ג חייב משום דעיקר הקפידא על השביתה א"כ אף דאצל"ג חייב אבל בשאר איסורים עיקר הקפידא על תכלית הענין דעיקר האיסור חימום הגוף הבא מן הלבישה לכן גם באצל"ג יש לו דין כא"מ ומותר ובח"ס בתשו' הנדפסת אצל ר"י מיגש עשה לו סמוכים מהך דבכורות דמקיז דם לרפואה מיקרי א"מ לשיטת תוס' אולם בר"ן פ' ח' שרצים שכ' בשאר איסורים פ"ר דלא ניחא לי' ג"כ חייב דל"ב מלאכת מחשבת משמע דלא כחו"י וא"כ לפי"ז י"ל דגמ' בב"ק דס"ל לר"ע דמותר משום דא"מ לחימום דר"ש אליבא דר"ע דמלאכה שאצל"ג גם בשבת פטור א"כ בוודאי בשאר איסורים בא"מ לחימום הוה כא"מ דכמו בשבת אין חילוק בין א"מ לאצל"ג דבתרווייהו פטור גם בשאר איסורין אין לחלק אבל לשיטת רבינו דס"ל בשבת במלאכה שאצל"ג חייב וא"מ ס"ל דמותר ע"כ דאצל"ג חמיר מא"מ א"כ ס"ל גם באיסורים רק בא"מ ללבישה כגון מוכרי כסות בהא א"מ מותר אבל בלובש להעביר המכס דכיון ללבישה רק שאין מכוין לחימום דהוה רק משום דאצל"ג באמת גם בשאר איסורין אסור ולכן שפיר פסק רבינו דבלהעביר המכס אסור ללבוש ודו"ק:

ח

הנה רבינו בפי' המשנה דפ"ג דתמיד כתב דלמ"ד צפון ודרום היו מונחין כל פיות הנירות הי' כלפי האמצעי ולמ"ד מזרח ומערב הי' מונחין כל פיות הנירות הי' כלפי כותל המערבי וקרי נר מערבי הנר האחרון של צד מערב שאין אחריו נר אחר וזה נר האמצעי אולם בפירש"י פ' תרומה כ' לפרש יאירו שבעת הנירות ג' המזרחיים פונים למול האמצעי וכן ג' המערבים ראשי הפתילות מול האמצעי וקשה דהול"ל דרומים וצפונים דלשון מזרחים ומערבים רק שייך למ"ד מזרח ומערב מונחין ולהאי מ"ד הא כולן פונים למערב לא אל נר האמצעי וכבר עמד ע"ז בס' לחם יהודה והביא דברי הרא"ם שכ' דרש"י מפרש כן עפ"י ספרי דסובר דלכו"ע הי' פונים אל המערבי:

יא

אבן

היתה לפני המנורה ובה שלש מעלות וכו'. הנה היעב"ץ בסידור שלו כתב ע"ז כיון דרבינו ס"ל כמ"ד נירות צפון ודרום היו מונחים א"כ אבן זו לצד מערב המנורה עומדת כי נר האמצעי הוא נקרא נר המערבי מפני שפיו פונה למערב לצד שכינה וכל שאר הנירות מצדדין פיותיהן אליו וכיון שכן שוב צריך תלמוד איזה הן החמשה שמטיבן ראשונה דבשלמא למ"ד מזרח ומערב מונחים דהתם קפגע במזרחיית ברישא פשיטא דאין עובר עליהן משא"כ במונחין צפון ודרום דכולהו למערב בהי מינייהו מתחיל ונ"ל דתליא בחקירה אחת שצריך לחקור ולידע באיזה דרך הלך בהיכל ויראה לי דהכא כ"ע מודו דבין מזבח ומנורה הי' מהלך דעד כאן לא פליגי ר"י ור"מ ביומא דף נ"ב בכ"ג הנכנס להקטיר בבית קדשי קדשים וס"ל למר בין שולחן לכותל משום דס"ל פתחא בצפון ולמר בין שולחן למזבח כדקאמר תלמודא טעמא דלא שייך הכא וכו' השתא דאתינן להכי איפשיטא בעין דכיון דפגע ברישא בצפונית מינייהו בעי לאתחולי וודאי דאין מעבירין ותו דפונה לימינו מש"ה עביד ג' צפונית (ושקב לאמצעי) ותרתי מדרומית ומתחיל מהיותר צפוני ופנה לימינו לדרום עכ"ד ואמנם לפי מה שבארנו להלן מצי שפיר סבר רבינו כמ"ד מזרח ומערב הי' מונחין א"כ אבן זה לצד צפון הי' עומד דמנורה בדרום ושולחן בצפון ע"כ אבן זה הי' עומד בצפון המנורה:
והנה בספר באר שבע ספ"ג דתמיד הקשה למה הי' צריך מעלה לעלות שם דהא קומתה של מנורה רק ח"י טפחים וקומתו של אדם ארבע אמות וזהו כ"ד טפחים ותי' שהטפחים של ביהמ"ק הי' שוחקות א"כ ח"י טפחים של מנורה הי' כמו כ"ד של אחרים לכן הוצרך לעשות מעלה ובספר דרך הקודש הקשה ע"ז דמקרא דיחזקאל דכתיב ואלה מדות המזבח באמות אמה אמה וטפח שיש למזבח מדות שתי אמות הראשונה יתירה על חברתה טפח אמה בת חמש ואמה בת ששה וכן כל אמות הכלים הי' בת חמש א"כ נסתר דבריו והביא דברי רבינו פ"ח ממעילה שכ' וז"ל כשפוסקים עם האומנים לבנות במקדש ובעזרות פוסקין עמהם כך וכך אמה כך וכך סלע באמת בת עשרים אצבע וכשמושחין להם מה שבנו מושחין ומחשבין להם באמה גדולה בת עשרים וארבע אצבעות כדי שלא יבוא לידי מעילה מפני שאין מדקדקין במשיחה ודבר תימא הוא שהרי אמרו בפ' התכלת טפח דאורייתא ארבע בגודל שית בקטנה ובפ' על אלו מומין תנא אצבע שאמרו אחד מארבעה בטפח של כל אדם למאי הלכתא לשתי אמות דתנן שתי אמות הי' בשושן הבירה והוא נמצאת יתירה על של משה אצבע ואיך יתכן שהאומנין הי' נותנים ארבעה אצבעות יותר כדי שלא לבוא לידי מעילה עכ"ל ועין בספר גידולי טהרה סי' א' ויבואר אי"ה בה' מעילה:

יב

א')

השולחן

הי' אורכו י"ב טפחים וכו'.

והוא פלוגתא דר"מ ור"י במנחות דף צ"ח ופסק כר"מ והקשה הכ"מ למה פסק כר"מ דהלכה בכ"מ כר"י והנה בנובי"ת סי' הוכיח מפסחים דף ק"ט כדברי רבינו מהא דפריך התם אמתא באמתא היכא יתב א"כ מוכח דבאמה בת ו' דאי שולחן באמה בת ה' שפיר יתב דהא מקוה באמה בת ו' ומאי פריך אמתא באמתא היכיא יתב וקשה לי דהנה באו"ח בפסחים הקשה לס"ד דטבילה בעזרה למה צריך טבילה דוקא בעזרה ותי' דאתיא כר"י דבשבת מניחה בערב ג"כ הוה תמיד א"כ אפשר לטבול השולחן בשבת ומניחה בערב אחר טבילה וכיון דטבילה ע"כ בשבת לכן טבילה בעזרה דאין שבות במקדש ומעתה קשיא לי כיון דקאי לר"י א"כ אין הוכחה דאמה בת ו' כאשר יתבאר דהנה בנובי"ת כ' הוכחה אחריתי דהלכה באמת בת ו' מדפריך במנחות למ"ד מזרח ומערב היו מונחין נמצא דאכיל פלגא דאמתא בדרום והקשה דילמא מ"ד מזרח ומערב היו מונחין היינו ר"י ביומא דף נ"א והוא סובר באמה בת ה' א"כ אין עומד בדרום כלל והוכיח מזה דהלכה כמ"ד באמה בת ו' ולא רצה לאוקמא סתמא דמשנה דסברי מזבח ומערב כמ"ד באמה בת ה' וכך העלה בטה"ק למנחות אולם בספר עומר מן כתב לישב קו' הנ"ל משום דא"כ קשיא לריוס"י דסובר ג"כ ביומא מזרח ומערב היו מונחין ולדידי' ליכא למימר באמה בת ה' דהוא סובר מסגרתו למעלה היתה ומוקי לעיל דף צ"ו דהיתה משופעת ונטוי' כלפי חוץ וא"כ הי' השולחנות רחבין יותר א"כ אף אי באמה בת ה' היו רחבין יותר ע"י המסגרת והיתה עם המסגרת בת ו"ט ושפיר פריך יעו"ש ולפי"ז ממילא אזלה לה גם הראי' ראשונה מפסחים כיון דקאי שם לר' יוסי דסובר דמניחה בערב א"כ שפיר קשה אמה באמתא היכיא יתב דאף את"ל דסובר באמה בת ה' אכתי איך יתיב כיון דמסגרתו טפח פרקודי הוה מפרקדא והולך בשיפוע למעלה ועי"ז מתרבה רחבו של שולחן ונסתר הוכחת הנו"ב:
ולכן אומר דהנה דברי האו"ח לדעתי אינן מוכרחים אף כי קלסי' מאוד דהנה קושיתו מאי ס"ד דלא מצי לטבול רק בעזרה יש לישב אף לדידן דלית לן דר' יוסי דמניחה בערב הוה תמיד דנהי דלת"ק במנחות בלה"פ דכתיב תמיד דזה נוטל וזה מניח אפ"ה אטו יעלה על הדעת לומר אם נטמא פעם אחת השולחן יהא בטומאתו לעולם ולא יטבלוהו ויהיו הלחמים תמיד הולכים לשריפה זה וודאי לא מסתבר כלל ורק ע"כ לומר דבוודאי עם השולחן נטמא בחול בעוד הלחם עליו א"כ זה הלחם כבר נטמא א"כ אין תועלת אם יסלקוהו ללחם כדי לטבול השולחן ורק בשבת כשמניחין לחם חם אז אם לא יטבילהו וטבלוהו יטמא את החדשה לכן מטבילין ע"כ בשבת טרם שמניחין החדשה וכיון דהוה שבות לכן אין מטבילין רק בעזרה (ואף דאכתי מחוסר הערב שמש ומטמא הקודש כמבואר בחגיגה פ"ג בדברי רבינו ב"ה שאר אה"ט אתי תועלת יש בטבולה שבשבת הבאה לא יטמא הלחם או דנהי דסובר דבעינן תמיד אפ"ה אם נטמא ע"כ מטבילין בשבת ומניחין בערב לאחר שהערב שמש כדי שלא יטמא הלחם וכן מוכח בסוף חגיגה דתנן דאמרו הזהרו בשולחן שלא יטמא דבעינן תמיד וכ"כ רבינו בפי"א מטמ' משכב ומושב וז"ל ונמצא צריך טבילה והע"ש ונאמר בלחה"פ לפני תמיד עכ"ל משמע דבאמת מטבילין וממתין עד הע"ש אף דלא מתקיים לפני תמיד א"כ לפי"ז מסתבר דמטבילין רק בשבת קודם שמניחין החדשה וכיון דהוה שבות לכן רק בעזרה מטבילין ושפיר פריך אמתא באמתא היכי יתיב) וא"כ הגמ' קאי אליבא דכו"ע ואפ"ה פריך אמתא באמתא ולא נאמר באמה בת ה' וכמ"ד מסגרתו למטה היתה א"כ מוכח שפיר דהלכה כמ"ד באמה בת ו':
אמנם בלא"ה דברי האו"ח יש להם פירכא דבחגיגה מבואר דאין טובלין הכלים במקדש בשבת וכבר עמד בטו"א להקשות דהא אין שבות במקדש ובאמרי ברוך כ' לישב כיון דצריך הע"ש הוה כמכין משבת לחול ועוד יקשה לדברי האו"ח דס"ל דבהא אין שבות במקדש א"כ אף מחוץ למקדש שרי דטבילה הוה ע"י כהנים כמבואר בחגיגה דמטבילין אחר השבת משום דכהנים טרודים בהוצאת הדשן (ועטו"א שחקר למה דוקא ע"י כהנים ובפ"ז מה' אלו כתבתי לישב זה והא בכהנים אף חוץ למקדש אין שבות כמו שנתבאר בדברינו בפ"ח מה' אלו ולפי"ז דברי הנוב"י קיימין דמוכח שפיר דהלכה כר"מ באמה בת ו' וראיתי בהפלאה פ' תרומה שכ' לפרש בזה הא דדרשו השולחן הטהור מכלל שהוא טמא דלכאורה למה כתב התורה בשולחן שיהא טהור יותר מבשאר כלים שהי' במקדש וכ' כיון דאם נטמא צריכין לטבול בשבת ומניחין עלי' קודם הע"ש והיינו טהור מכלל שהוא טמא דהיינו טבול יום כדדרשינן ביומא דף י"ג והזה הטהור על הטמא מכלל שהוא טמא דנשמע דכשר טבול יום בפרה יעו"ש:
ב')

והי'

מונח ארכו לאורך הבית וכו' ומנורה כנגד רוחב הבית בין הצפון לדרום.

והנה הנוב"י הקשה דזה תרתי דסתרי דאי שולחן מזרח ומערב מונחין גם מנורה מזרח ומערב היתה עומדת כדאיתא במנחות דף צ' ונראה לישב דהנה בגמ' איתא עשר שולחנות ועשר מנורות עשה שלמה ועמדו זה נוכח זה כדכתיב המנורה לנוכח השולחן ועתה יקשה כיון דמנורה צפון ודרום ה' מונחת בכל שורה ושורה הרי עשר אמות דאורך המנורה ב' אמות (כיצד כפתור ופרח וממנה קנים הנה מסתמא יוצא מאמצעתה א"כ הוה ח"ט וטפח חלק ועוד כפתור וממנה קנים א"כ בין קנה לקנה ב"ט עם הקנה האחת א"כ בכל צד הוא קרוב לשש טפחים יעלה רחבו לי"ב טפחים בקירוב) וכן ה' שולחנות א"כ תיקשי כדפריך בגמ' עשרים בעשרים היכיא יתיב ועוד מקום הילוך רגלי הכהנים היתכן כשנכנס לסדר לחה"פ על שולחן של משה שעמד בין השורות אי צפון ודרום הוה קאי ובשלמא אי מזרח ומערב ע"כ של משה בהדייהו הוה יתיב לאורך ההיכל א"כ אין מקום השולחנות רק ז' אמות ברוחב אז שפיר יש מקום לכהנים ליכנס ומה גם אי נאמר דאין מסדרין על שולחנות של שלמה א"כ הי' עומדין השולחנות אצל הכותל א"כ בוודאי יש מקום רחב הרבה משא"כ אי צפון ודרום א"כ מקום השולחנות י' אמות ברוחב א"כ כהנים היכיא הוה עיילי והא דקאמר בגמ' לראב"ש אי מנורה צפון ודרום גם שולחנות צפון ודרום היינו משום דסובר כר"י אמות בת ה' טפחים א"כ יש מקום פנוי י"ט בין המנורה ל"ה שולחנות ודייק הכי כיון דאי מזרח ומערב א"כ מסדרין על כל שולחנות כמש"כ תוס' מירושלמי וא"כ קשה הילוך רגלי הכהנים היכיא הוה הא אכל חצי אמה בדרום כדפריך בגמ' ורק ע"כ נאמר כמ"ד באמה בת ה' וא"כ שוב יש לנו ללמוד ממנורה דשולחן ג"כ צפון וא"ל כהנים היכיא עיילי הא ע"כ באמה בת ה' דאי באמה בת ו' גם למ"ד מזרח ומערב לא א"ש אבל למסקנא דמסקינן שולחן בהדייהו הוה יתיב שפיר י"ל באמה בת ו' ורק התינח אי מזרח ומערב אבל אי צפון ודרום א"כ יקשה כהנים היכיא עיילי וע"כ כמ"ד מזרח ומערב וא"כ א"ש כיון דרבינו פסק לעיל כמ"ד באמה בת ו' כדמוכח מפסחים כנ"ל א"כ לכן ע"כ הלכה כמ"ד שולחן מזרח ומערב מונחין:
והנה בנוב"י תי' כיון דמגמ' משמע דעל כל שולחנות מסדרין כיון דפריך מכדי שולחן משוך ב' אמות ומחצה ותוס' כתבו למ"ד מסדרין על של שלמה ע"כ כמ"ד מזרח ומערב ולכן פסק רבינו כמ"ד מזרח ומערב ותמוה מאוד חדא דכ"כ תוי"ש ביומא דף ל"ג דגם למ"ד על של משה הי' מסדרין צריך לעמוד רחוק מן הכותל כדי שיהא עכ"פ ראוי לסדר עליו דראוי בעינן ועוד יקשה דבסוג' מוכח דסתם גמ' סובר כן דלמ"ד מזרח ומערב היו מסדרין על כולם אבל למ"ד צפון ודרום באמת אין מסדרין וגמ' לא רצה לאוקמא למ"ד מזרח ומערב אפ"ה יסבור רק על של משה משום דמסתבר כמ"ד על כולם הי' מסדרין כיון דאפשר וא"כ אכתי תיקשי דלמה לא פסק בשולחן ג"כ צפון ודרום ובאמת אין מסדרין רק על של משה ודברי הנוב"י הן מערכה על הדרוש אך קשה לי בדברי רבינו טובא דהנה ביומא דף ל"ג איתא דפגע במזבח תחילה יען דמשוך בין המנורה והשולחן לצד חוץ והנה המנורה עומד מסתמא אצל השולחן מיד בכניסה דאל"כ בלא"ה מזבח קודם ומאי קאמר יען דמשוך קימעא לכן פוגע תחילה במזבח אף אין משוך קימעא לחוץ כיון דמנורה נגד השולחן בקצה השני של צד היכל א"כ פוגע במזבח תחילה וא"כ ע"כ דעומד המנורה מיד בכניסה א"כ למ"ד תרווייהו צפון ודרום ע"כ לפרש האי משוך קימעא היינו שאין מזבח בין מנורה ושולחן אפי' קימעא ומשוך לחוץ קימעא היינו כל המזבח וע"כ בגמ' קאי תרווייהו מזרח ומערב א"כ פגע בשניהם יחד אם אין המזבח משוך קימעא לחוץ ולכן מוקי דמשוך קימעא לחוץ כדי שיהא המנורה נוכח השולחן דעיקר המנורה היינו נר אמצעי ומזבח שרחבה אמה מפסיק בין נר אמצעי של מנורה לשולחן ע"כ צריך שיהא משוך המזבח קימעא לצד חוץ ושפיר פוגע במזבח תחילה ונמצא לפי"ז עדיין עומד המזבח ברובו בין מנורה לשולחן כיון דרק קימעא משוך כלפי חוץ אבל אי שולחן מזרח ומערב ומנורה צפון ודרום ג"כ ע"כ נאמר דמשוך לצד חוץ קימעא שאין מן המזבח בין מנורה ושולחן כלל דאל"כ עדיין אין נוכח השלחן כיון דמנורה עומד באורכו נגד השולחן בקצה הראשון בכניסתו וא"כ עדיין המזבח מפסיק ע"כ צריך שיהא משוך לגמרי כלפי חוץ ואמאי קאמר דמשוך קימעא אע"כ דקאי דתרווייהו מזרח ומערב הי' מונחין ומעתה ניחזי אנן דהנה רבינו בפ"ג מה' עיוה"כ ופ"ה ממעה"ק כתב דעומד הכהן בין מזבח ומנורה וזורק והביא הכ"מ שרשב"א הקשה הא משוך לצד חוץ ואיך שייך דעומד ולישב זאת ע"כ נאמר דרבינו מפרש כפי' השני שכ' דמשוך קימעא היינו מעט מן המזבח משוך לצד חוץ אבל אין כל המזבח משוך לחוץ וא"כ שפיר שייך לומר דעומד בין מזבח ומנורה אך התינח אי תרווייהו מזרח ומערב מונחים שפיר אבל אי שולחן מזרח ומערב ומנורה צפון ודרום א"כ אז ע"כ הכונה משוך לצד חוץ היינו כולו ואין בין מנורה לשולחן כלל מן המזבח וא"כ קשה דרבינו כ' בפרקין מזבח משוך לצד חוץ קימעא בין מנורה לשולחן וזה ל"ש לשיטת רבינו רק אי תרווייהו מזרח ומערב מונחין אז א"ש דמשוך קימעא כדי שיהא מנורה נוכח השולחן אבל לא כל המזבח דאל"כ איך כתב בה' עיוהכ"פ שעומד בין מנורה למזבח וא"כ אי מנורה צפון ודרום שולחן מזרח ומערב כמש"כ רבינו:
והנה ראיתי בספר נחלת ראובן שכ' לישב הסוג' דזבחים וסוג' דשקלים וז"ל כי יש לדקדק בפירש"י בד"ה היינו דיתבי שכתב וקסלקא דעתו ראשו של זה בצד ראשה של זה קיימו הלא כן הוא באמת אף לפי המסקנא דמוקי בתרי דרי מ"מ הי' ראשה של זה בצד ראשו של זה קיימי ולמה מפרש רש"י וקס"ד ונ"ל דכל הסוגיא של הגמ' דמנחות קאי למ"ד שעל כולן הי' מסדרין והסוג' דשקלים קאי כמ"ד שעל משה לבד הי' מסדרין והיינו משום דבמ"ש מזרח ומערב או צפון ודרום מונחין סובל ב' פירושים אם כפירש"י דקס"ד דראשה של זה בצד ראשה של זה אוכל לאורך הבית למ"ד מזרח ומערב ולמ"ד אי צפון ודרום מונחים אורכו לרוחב הבית ג"כ ראשה של זה בצד ראשה של זה ונוכל ג"כ לפרש הני מזרח ומערב פי' שסדר השולחנות היו מסדרין בזה אחר זה בסדר א' ב' ג' עד י' ממזרח למערב וכולן היו מונחים ארכן לרוחב הבית וראב"ש אמר צפון ודרום פי' שהיו מסודרין בסידור א' ב' ג' עד י' מצפון לדרום וכולן היו לרוחב הבית והיינו למ"ד שעל משה לבד היו מסדרין אבל למ"ד שעל כולן היו מסדרין לחם הפנים א"א לפרש למ"ד מזרח ומערב שהי' מסודרין ממזרח למערב ואורך כל שולחן הי' לרוחב הבית דהא הי' צריך לרחק כל שלחן מחבירו לכל הפחות ב' אמות וחצי כדי שיוכלו לסדר לחה"פ על כל שולחן ושולחן והיכי הוה יתבי ולראב"ש דאמר צפון ודרום ג"כ ל"ה רחבו באופן זה וע"כ צריך לפרש כפירש"י דפי' מזרח ומערב וצפון ודרום היינו שראשה של זה בצד ראשה של זה ולא קאי אסדורן רק דקאי אכל שולחן ושלחן שאורכו לאורך של בית לרבי ולראב"ש אורכו לרחבו וכתירוצא דגמ' דבתרי דרי ושלחן של משה מידלי הכל כדאיתא שם בגמ' אבל למ"ד שעל משה לבד היו מסודרין הוא מפרש מזרח ומערב מונחין פי' שהי' מסודרין בזה אחר זה ואורכן של כל שולחן לרוחב הבית רק שהי' עשרה שולחנות מסודרין בזה אח"ז ממזרח למערב והי' כולם סמוכין זה אצל זה כי לא הי' צריך ריחוק כלל ביניהם כי לא הי' מסדרין כלל ולפ"ז טעמא דרבי דגמר מארון שאורכו לרחבה של בית וראב"ש סבר דגמר ממנורה וצפון ודרום מונחין פי' שהי' מסודרין בזה אחר זה מצפון לדרום ואורך כל שולחן לאורך הבית ושלחן דמשה הי' מדלי כנגד אמצען ועפי"ז יבואר מה שפי' רש"י קס"ד ראשה של זה בצד ראשה של זה משום דכל השקליא וטריא קאי למ"ד שעל כולם היו מסדרין משא"כ לת"ק דברייתא דהלכתא כוותי' דסבר על של משה לבד הי' מסדר אין הפי' ראשה של זה וכדפירישית ועפי"ז מיושב נמי הסוג' דשקלים שקאי אליבא דהלכתא דעל של משה לבד היו מסדרין ומתנייא לרבי צפון ודרום פי' שכל שלחן ושלחן הי' אורכו מצפון לדרום והיינו הך דהכא במנחות מזרח ומערב כי הכא במנחות קאי אסידור שולחנות והתם בשקלים קאי אשלחן עצמו וכן לראב"ש ומ"ש התוס' עוד והדר קאמר מ"ד מזרח ומערב כולן ראוין לשירות נ"ל דהכי פירושו למ"ד מזרח ומערב לפי מה דפירישות שהיו סמוכין אהדדי מפני שלא הי' צריכין להם וא"ש דאמר לא הי' מסדרין אלא על של משה כיון דאם רצו עכ"פ היו יכולין לסדר על כל שלחן כי היו יכולין להרחיק ביניהם כפי הצורך משא"כ למ"ד צפון ודרום שהיו אורכן לאורך הבית והיו מסודרין מצפון לדרום עד י' לא א"ש במש"כ לא היו מסדרין כי לא הי' באפשר כי במרחק כל דהו נמצא שולחן בדרום העתקתי כל דבריו כי נראין נכונים:
והנה רבינו פ"י ממשכב כ' דמגביהין ומוציאין השולחן לחוץ ואומרים הזהרו שלא יגעו בי וא"א לטבול דכ' תמיד וקשה לי א"כ מ"פ בחגיגה אמאי לא תנא תנא דידן מנורה הא כיון דבמנורה אין מוציאין לחוץ ל"ש הזהרו שלא תטמאו ונראה דרבינו מפרש רק בשולחן הוא דאמרינן דאי לא הי' מוציאין לא הי' מטמא יען דעשוי לנחת ואף דמגביהין לעולי רגלים משום זה אין מקבל טומאה בכל השנה אלא ע"כ הכי קאמר דמוציאין אותו לחוץ אז באותה שעה הוא מטלטל ומקבל טומאה אם יגעו בו אבל במנורה של מתכות אף שאין מוציאין לחוץ שכיח טומאה ע"י כהנים ע"ה אלא דאיני נטמא כיון שהוא תמיד בפנים שמונח במקומו ודו"ק ולפי"ז ע"כ סובר רבינו שתמיד לא קאי אמנורה דהנה אי אמרינן דברי רבינו כפשטי' י"ל במנורה היה ג"כ כאלו כתיב תמיד והא דל"ח מנורה יען דאין מוציאין לחוץ אבל לפי מה שהעלינו דע"כ מנורה נטמא ג"כ וא"כ למה לא קתני שאמרו במנורה הזהרו שלא תגעו ע"כ דלא כתיב תמיד ול"א דאל נוכח השולחן כמאן דכ' תמיד ואפשר בטבילה והנה בזה שכ' רבינו דמוציאין לחוץ הנה כן מבואר להדיא בירושלמי סוף חגיגה וניחא לי' לפרש כן משום דתוס' מנחות הקשה למ"ד אין תנור מקדש ואין דוחה שבת לא הי' לחם חם ותי' דלא הי' חם רק רך וקשה א"כ איך ראו מרחוק שהוא רך אבל אי הוציאו לחוץ ניחא דמקרוב אפשר לראות שהוא רך (ועבה"ז ובצ"ק וברל"צ שהאריכו בזה) ובהא ניחא ג"כ מה דקשה דרבינו כתב בפרקין דממזבח ולהיכל אסורים זרים ליכנס א"כ איך ראו כל כך מרחוק כי הוא רך אבל אי הוציאו לחוץ ניחא:
והנה בבכ"ש כ' שם עוד דאף לעשות מנורה שאין עומדין כשורה ג"כ אסור לעשות כהא"ג שרי בפנים דלא מעכב בפנים ולדעתי כיון דדרשינן דבעינן אל מול פני המנורה יאירו ז' נירות ואמצעי לפני ד' כדאיתא במנחות דף צ"ט וספרי פ' בהעלותך א"כ מעכב רק אם יעמדו בשורה ועוד י"ל דאם יעשו הנירות בעיגול לא מיקרי מנורה רק פמוט:
והנה יש לחקור איך נעשין ארון וכפורת וכרובים אם משל כסף או זהב או שאר מתכות כמו שאר כ"ש והנה בכרובים נראה דפשיטא דאסור רק של זהב שרי אבל בארון וכפורת כשר בכל מתכות וכן מוכח במכילתא פ' יתרו לפי שמצינו כל כלי בית עולמים שאם אין להם של זהב עושין של כסף שומע אני אף כרובים כן ת"ל אלקי כסף ל"ת א"כ מוכח בכל כלים כשר רק בכרובים עובר משום אלקי כסף והא דלא הביאו רבינו י"ל דהנה במג"א שורש ג' בסהמ"צ כ' לכן עשיית ארון ל"ה מ"ע לדורות יען דלא יעשו לעולם ארון אחר דשל משה קיים עדיין דיאשיהו המלך גנזו ועתיד להתגלות ולפי"ז י"ל דגמ' יומא דף כ"ב מבואר כן הוא דכפורת וכרובים שגנזם יאשיהו א"כ הוה דברים שלא ינהגו לעתיד ולכן ל"כ רבינו אלא דאכתי קשה לי דהי' לו עדיין ליכתוב הדין כדי שנדע שאם עשאן להדיוט עובר דהנה אם פסולין משל כסף רשאי לעשותן לעצמו ואי כשר בשל כסף אסור לעשות לעצמו כמו במנורה ודע דקשיא לי דבמכילתא איתא וז"ל אם איני נותן של זהב הרי הם כאלקי כסף ויקשה הרי כיון שדוקא של זהב א"כ ממילא רשאי לעשות של כסף כמו במנורה אי פסול בכסף רשאי לעשות לצורכו של כסף אך לק"מ דשאני כרובים דהם צורה ואסרה תורה משום אלקי כסף ויקשה עדיין לפמש"כ הפנ"י בר"ה דעיקר קרא דלא תעשון אתי דדרשינן שם שלא יעשה דוגמתן ממשמשים שבמדור התחתון דהיינו היכל ועזרה דעיקר הדרשא קאי אכרובים דהם במדור התחתון דאסור לעשות משום אלקי כסף ויקשה א"כ למה מנורה של עץ שרי לעשות יען דפסול בפנים הא בכרובים של כסף דפסול בפנים ואפ"ה בחוץ עובר וצ"ל דאפ"ה מטעם דהוה כאלקי כסף אסרה תורה אפי' בכהא"ג:

טז

א')

מעלין

בקודש ולא מורידין.

והוא משנה פ"ט דמנחות וקשה לי דהנה בתויו"ט אמשנה זו דשל שיש הקשה אי מטעם זה יעשה של כסף ולכן כתב יען דלמ"ד דא"ד שבת א"כ מניחין הלחם על השולחנות עד שבת א"כ הוא מרתיח כדמשני בתמיד פ"ד דלכן מתעפש דכסף מרתיח ולכן עשאו של שיש וא"כ יש לתמוה ארבינו שנתן הטעם דמעלין בקודש כיון דבפ"ה מתומ"ס פסק דאין אפייתן דוחה שבת א"כ צריך להניחן על של שיש כדי שלא ירתיח ויתעפש ואף דבמשנה קתני משום דמעלין בקודש כבר כ' בתויו"ט דאגב דקתני דאין מורידין נקט מעלין בקודש וא"כ למה כתב רבינו הא"ט דמעלין בקודש דמשמע דמהא"ט של שיש דהא אין זה עיקר הטעם ועוד דהרי בירושלמי דשקלים פ"ו פריך באמת אמאי לא של כסף ומשני כדי שלא ירתיח א"כ ע"כ לירושלמי הא דנקט במשנה הטעם דמעלין בקודש רק אגב אין מורידין וא"כ כיון דרבינו בפ"ה גבי שולחנות של בית מטבחים נקט הא"ט דשלא ירתיח א"כ לכן הי' שם ג' שלחנות של שיש א"כ אמאי לא כתב גם כאן הא"ט:
ונראה לישב דהנה לכאורה קשה לי לפי' גי' זו בירושלמי שהביאו תוס' ג"כ במנחות דהקושיא מלחה"פ דנס היה בלחה"פ שהי' חם כיום הלקחו דהא בדף צ"ט דרש דקערותיו הם הקערות של אחר האפי' וא"כ לא הי' מניחין כלל על השולחן ול"ש כלל דשיש מקררו וכך יקשה אי חיישינן להרתיח א"כ למה נתנו אחר הרדי' מהתנור לתוך קערות של זהב כמש"כ רבינו בפ"ה מתומ"ס הא מרתיח ועוד קשה לי מ"פ מלחם חם כיום הלקחו הא למ"ד א"ד שבת לא הי' חם בשעת סידור הלחם כמש"כ תוס' דף כ"ד ואין לומר דקאי למ"ד דדחי שבת ז"א דלאותו מ"ד לא הי' מונח רק זמן מועט ל"ש שלא ירתיח ואך זה יש לישב דבאמת מוכח מכאן כשיטת תוס' בסוף חגיגה דלמ"ד א"ד שבת נשאר בתנור לשמור חומו עד שבת הא דקאמר הטעם דמרתיח ע"כ סובר אף בזמן מועט מרתיח כיון דעומד אח"כ זמן מרובה וכן אף בזמן מועט מרתיח כיון דזה הי' נס שלא נתעפש א"כ למעט בניסא עדיף וע"ז פריך מלחם חם כיום הלקחו א"כ ע"כ דהי' בתנור וא"כ אי הוי חם ל"ש דמרתיח דבלא"ה חם הוא אלא דעכ"פ קשיא ראשונה דהי' מונח בקערה קשה ולתוס' מנחות דף צ"ד דלא הי' חם צריך לומר דהגי' בירושלמי להיפיך דלא הי' של שיש דמקרר וקאי למ"ד דוחה השבת) ולכן נראה דרבינו הי' לו גי' אחרת במס' שקלים דלא פריך אלחה"פ כלל אלא אשלחנות של בית מטבחיים פריך משום דהקשו לי' כק"ו התוס' במנחות דלמה לא פריך אשולחנות של בית מטבחים דלמה הי' של שיש הא אחד מעשרה ניסים הי' שלא הסריח בשר קודש מעולם ולכן סובר דכונת הירושלמי באמת רק להקשות משולחנות של בית מטבחיים וכן מצאתי ברא"ש למס' תמיד שכ' ובירושלמי פריך הא לא הסריח בשר קודש מעולם ומשני אין מזכירין מעשה ניסים כלומר אניסא לא סמכינן וא"כ י"ל דבאמת מלחה"פ לא קשיא לי' כלל דהא הי' מניחן בקערות של זהב ושולחנות של שיש באמת הי' רק מפני שמעלין בקודש:
ואולם בראב"ד בפי' לתמיד ראיתי שהקשה ג"כ כקו' תוס' יו"ט והעלה דע"כ הגי' במשנה דתמיד דהי' שולחנות של כסף ושל זהב דבלה"פ ל"ש הטעם דמרתיח והנה לכאורה קשה עליו מירושלמי דשקלים דסבירא לס' הטעם בלחה"פ דמרתיח וצ"ל דגי' ראב"ד הי' כגי' הגראו"ו לית כאן של שיש דמקרר דכונה דלכן לא הי' של שיש דמקרר וע"ז פריך לחם חם הכונה דהא נעשה בו נס שהי' חם כיום הלקחו ומשני לא סמכינן אניסא בכהא"ג דיהי' של שיש ויהא נשאר חם דלמעטי בניסא עדיף וא"כ יקשה והלא רבינו בפ"א מק"פ כ' דנועלין עליו העזרה חוץ כשנכנס כת הראשונה ובפסחים דף ס"ה פליגי דלאביי ננעלי תנן א"כ מוכח דרבינו פסק דלא סמכינן אניסא (ועיין בשלום ירושלים פ"ה דפסחים דפליגי אי סמכינן אניסא) וא"כ יקשה לדברי רבינו אמאי כ' דהי' של שיש אך לכאורה י"ל דרבינו סובר כמ"ד דא"ד שבת וכ' תוס' דאז לא הי' חם וא"כ שפיר הי' של שיש וגמ' ירושלמי קאי למ"ד דוחה שבת וא"כ הי' חם ושפיר אמר דמקרר ולכן הי' של כסף דממעט בניסא עדיפא אך אכתי אין מיושב דנהי דיכול להיות של שיש דלדידן אין קפידא אי הוה שיש דבדידן לא הוה הלחם חם כלל אבל בזה לא נתישב עדיין למה לא הי' של כסף ואי דמרתיח כיון דהוא קר א"כ שוב קשה למה נתן הטעם דמעלין בקודש) ויש לישב דהנה קערות אלו שהי' מניחין בהם אחר אפי' הם קערותיו דקרא והם של זהב כמ"ש רבינו בפ"ה מתוס' א"כ כשלקחו מקערות והניחו על של כסף א"כ זהו עצמו הוה הורדה לכאורה א"כ גם בכניסתו הי' צריכין לעשות שולחן של זהב וע"כ לומר דא"א בשל זהב דמרתיח לכן עשו של שיש לפי"ז י"ל לירושלמי הטעם משום דמעלין בקודש ולא מורידין לא קאי אמה כשמכניסין על של שיש דזה וודאי הטעם משום שלא ירתיח דאי משום דמעלין בקודש ואין מורידין א"כ גם בכניסתו הי' צריך להניח על של זהב אע"כ משום דמרתיח אמנם התינח אי הוה מניחן ע"ג השולחן דהיינו כשלקחו מהדפוסים אבל אי אמרינן שהניחו בקערות על השולחן א"כ ל"ש הטעם כדי שלא ירתיח א"כ אמאי לא עשו גם בפנים של זהב כדי שלא יהא הורדה וע"כ לומר כיון שהוא בכלי אין בזה הורדה אבל משום מעלין יש כאן דבזה עושין להורות דמעלין בקודש דעכ"פ איכא בזה מעלה בקודש כשמניחין תחילה רק על של שיש להורות דבציאיתן על של זהב משום דמעלין בקודש וא"כ ניחא די"ל ירושלמי סובר דהי' מניחין על השולחן ע"כ מפרש הטעם משום דמקרר אבל רבינו מפרש דהי' מניחין גם הכלי א"כ רק הוה הטעם משום דמעלין בקודש:
אולם יש לומר עוד דהכונה הא דמעלין בקודש ואין מורידין היינו כיון שהשני של זהב למה לא הי' גם הראשון של זהב דהכי הוה עדיף טפי דל"ה הורדה כשמוריד מקערות של זהב על שולחן של כסף וע"ז קאמר להורות דמעלין בקודש אבל הא דלא הי' של כסף רק של שיש מזה לא אייריא המשנה דזה וודאי משום דמרתיח (וכן נראה מפירש"י) ואין לומר א"כ כיון דיש טעם דמרתיח ל"צ לטעם דמעלין בקודש דהא גם של זהב מרתיח אך ניחא מאוד דהנה אי הי' עושין כן כדי להורות דמעלין בקודש א"כ שפיר הי' סמכינן אניסא ורק כיון דאפשר בשל שיש ובזה ג"כ יהא הורדה דמעלין בקודש שוב לא סמכינן אניסא ושייך שפיר הטעם משום דמרתיח ודו"ק אחר זה ראיתי במנחת חינוך שהקשה כן הא הוה הורדה כשמוריד מקערות של זהב ותי' כיון דלא נתקדש בכלי דמהא"ט לא נפסל בלינה ל"ש הורדה ולפמש"כ ניחא כשהניחו על שולחן משום שלא ירתיח בכהא"ג לא חשו לטעם הורדה וא"ש (והנה בהא דלא סמכינן אניסא כן משמע גם מהא דמבואר לקמן בפ"ד דהי' בבית שני כליא עורב ואמנם לאביי לא קשיא מכל הני די"ל דוקא בנעילת עזרה שפיר סמכינן אניסא כיון שכבר ראו כן שנעשה להם נס שננעל מעצמו אבל בהא דכליא עורב ושולחן של שיש דנעשה כן בשעת בנין הבית לא ידעו אם יעשה להם נס ולא הי' רשאין לסמוך שיעשה להם נס אך מיומא פ"ק דאיתא שם דהי' מאכילין אותו מאכלי חלב ולא סמכו אנס אף שלא אירע קרי לכה"ג ביוהכ"פ מעולם עדיין קשה ועיין בשו"ת תשב"ץ ח"ר מה שכתב בזה בארוכה ויתבאר בה' עיוהכ"פ (כעת נדפס ספר ברית משה על הסמ"ג ראיתי שהקשה דבירושלמי איתא דהא"ט דאין סומכין על הנס משום דכ' לא תנסון ורבינו השמיט זה הטעם והעלה דמוכח בפסחים בפלוגתא דאביי ורבא אי ננעלו תנן דרק מדרבנן כמו בכל ניסא כדאיתא בקידושין דף ל"ט כן בזה רק מדרבנן דאין סומכין וכבר הארכתי לעיל בענין לא תנסון):
ב')

מעלין

בקודש ולא מורידין. הנה הא דמעלין בקודש ולא מורידין יליף במנחות דף צ"ח ממחתות קרח שעשאו ציפוי למזבח ובטו"א מגילה דף ט' הקשה הא נשמע כן מקרא אחרינא בכה"ג דאין מורידין כדאיתא בהוריות דף י"ג דכה"ג שנצטרע אסור באלמנה ולדעתי אין משם הוכחה דהנה הקשה עוד שם אתוס' דף ז' שכ' דכה"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה וקשה ג"כ מהך דהוריות דכה"ג שנצטרע אסור באלמנה ואמאי הא מסתלק בפה ועוד הקשה הא קדושה לא פקעה בכדי ולכן העלה דכה"ג כיון שיש בו קדושה דמעלות קדושתו גרמה באמת לא פקע וע"כ רק בנשיא דנשיאתו גרמה פקע שפיר ולכן אמרינן בהוריות פ"ג נשיא שעבר ואח"כ חטא מביא כהדיוט וכה"ג שעבר ואח"כ חטא מביא כמו כה"ג והיינו מהא"ט גופי' כמן דמעלין בקודש ואין מורידין לא פקע קדושתו יעו"ש אמנם ל"נ דלק"מ דתוס' אייריא מכה"ג שנכנס לעבודה ביוהכ"פ במקום כה"ג שראה קרי ביוהכ"פ דנתחנך בעבודה ובבגדכ"ה ולא נמשח כדאיתא ביומא דף ו' ובדברי רבינו פ"א מעיוהכ"פ אבל כה"ג שנמשח יליף בירושלמי פ"ג מהוריות מקרא דשמן משחת קודש עליו דקדושתו לעולם ולכן לא מהני סילוק וא"כ א"ש הא דכה"ג שנצטרע דבקדושתו עומד דהיינו בכה"ג שנמשח:
ובהא ניחא גם מה שהקשה ביע' דבש על תוס' יומא דכה"ג מסתלק בפה הא יליף מקרא דשמן משחת קודש דקדושתו לעולם ולפמש"כ ניחא דתוס' הא אייריא מכה"ג שנתחנך רק ע"י עבודתו לכן שפיר מסתלק בפה וא"כ ניחא קו' הטו"א דלא נוכל לילף מכה"ג די"ל יען דנמשח בשמן המשחה קדושתו קדושת עולם ולא פקעה ולא נשמע דהטעם משום דמעלין בקודש ואין מורידין לכן יליף רק ממחתות קרח והנה כן פסק רבינו בפ"ה מכהמ"ק נשיא שסרח מורידין וכה"ג שסרח אין מורידין וביאר דבריו בפי' המשנה בפ"ג מהוריות דנשיא רק גדולתו גרמה שפיר פקע כשהעבירו ומביא כהדיוט אבל כה"ג שעבר מביא פר דהוא ע"י משיחה וזה לא פקע עכ"ד וכמו שכתבנו:
והנה תוס' יומא דף ז' הקשו דמאי נפ"מ בהא דאמרו דהלכתא כר' יוסי דשני מעבירין דהא הוה הלכתא למשיחא וכ' דנפ"מ לענין פרנס והקשה במהרש"א וכן עמד ע"ז במג"א סי' קנ"ד הא גם לר"מ חוזר לעבודתו ותי' דנפ"מ רק לר"י דסובר שני מעבירין א"כ חזינן דכה"ג ג"כ יכולין להעבירו אפ"ה ראשון חוזר ה"ה בפרנס ולפמש"כ הא אין ראי' דכה"ג יכולין להעבירו די"ל דוקא שני מעבירין יען דלא נמשח אבל בנמשח אין יכולין להעבירו וא"כ אין ראי' מהא דאמרינן דראשון חוזר לעבודתו דגם בפרנס חוזר לעבודתו דהא ראשון היינו כה"ג שנמשח דבאמת אין עובר לעולם לכן חוזר לעבודתו ונראה לפרש דבריהם לפי מה דאיתא בברכות בהאי עובדא דר"ג וראב"ע דאמרו מה נעבד נעברוהו הא גמרי מעלין בקודש ואין מורידין ואמרו דראב"ע ידרוש שבת אחת ור"ג שני שבתות ומשמע שם דבאמת העבירו' מנשיאתו רק משום דאין מורידין אמרו דידרוש שבת אחת וזהו כר' יוסי דלר"מ שני כל מצות כה"ג עליו א"כ ה"נ הי' לנו לומר דראב"ע נשאר בנשיאתו רק דר"ג חוזר ג"כ לנשיאתו וא"כ איכא בנייהו טובא דלר"מ שניהם עומדים בנשיאתם ולר' יוסי ראשון חוזר ושני מעבירין אותו מנשיאתו וא"כ שפיר נפ"מ לפרנס דחוזר למינויו דהיינו שחוזר למנויו להיות פרנס לבדו ושני מסתלק לגמרי ממנויו משא"כ אי הלכה כר"מ הי' חזר למנויו אבל גם השני הי' נשאר על משמרתו עוד י"ל דמדר"מ לא נשמע די"ל דזה דראשון חוזר היינו משום דכשהעבירוהו כבר הי' בדעתם שיחזור לכה"ג דהי' אין מעבירין אותו רק לשעה משום אונס א"כ ל"ה נשמע גם בפרנס דרק היכיא דהעבירו' משום אונס שעה אבל היכיא דהעבירוהו לגמרי דלא הי' בדעתם שיעבור הסיבה דמי יימר דלעת כזאת יהא בחיים מנ"ל כשעבר הסיבה דחוזר ולכן רק יליף מכהן שני דס"ל לר' יוסי דשם מעבירין אותו לגמרי אפ"ה אח"כ חוזר לכה"ג שפיר נשמע דבכל ענין חוזר עוד נראה לישב קו' הטו"א דהנה בתב"ש במגילה דף כ"ה הקשה אמש"כ הטו"ז סי' קנ"ג היכיא דא"ר לקדושה חמורה מורידין לקדושה קלה משנאמר דיגנוזו לגמרי מדברי רבינו בה' כהמ"ק ובה' סנהדרין דפסק דנשיא שסרח מעבירין אותו אף מלהיות סנהדרין משום דאין מורידין מוכח דמוטב שיהא כהדיוט משנורדהו לקדושה קלה להיות כ"א מסנהדרין ולפי"ז י"ל בכה"ג שנצטרע או נעשה בע"מ הנה להורידו מקדושתם לגמרי שלא יהא אף בכלל כהן הדיוט א"א דאף שנצטרע קדושת כהונה עליו ככהן הדיוט שלא יטמא למתים ובע"מ פשיטא דכהונתו עליו דהא חולק בקדשים וא"כ ע"כ נשאר בקדושתו הקלה לכן שפיר אין מורידין ונשאר בקדושת כה"ג משא"כ בנשיא דבאמת גם לקדושה קלה אין מורידין דפסול לישב בסנהדרין ג"כ שפיר י"ל דמורידין לגמרי כסברת התב"ש וא"כ מיושב קו' הטו"ז דמהכא לא נשמע דמעלין ואין מורידין משום דשאני כה"ג דע"כ נשאר בקדושה קלה א"כ אי מורידין אותו מכה"ג הוה הורדה יותר גדולה מהיכיא דההורדה הוה לגמרי אף להוציא מקדושה קלה ולכן רק יליף ממחתות קרח דאין מורידין כלל אף להסתלק מקדושה לגמרי ולגונזו (והא דנשיא שסרח מעבירין אותו יקשה הא עכ"פ נשמע ממחתות קרח דגם להסתלק מקדושתו לגמרי ג"כ אין מורידין צ"ל כיון שסרח התורה העבירה אותו מנשיאתו) ובזה יש לישב מה שהקשה עוד בטו"א מגילה דף כ"ו דאיך יליף ממחתות קרח דמעלין ולא מורידין הא כתיב דקרא דטעמא להיות לאות לבני מרי להנ"ל א"ש די"ל בוודאי אי הוה אפשר בגניזה הוה אמרינן שפיר דמורידין אבל כיון דצריך לקיימו להיות לאות לבני מרי וע"כ לעשות בו איזה קדושה קלה עכ"פ א"כ שוב הוה הורדה גמורה כסברת התב"ש ולכן עשו ממנו ציפוי למזבח שלא יהא הורדה אבל אי לאו דהי' בו צורך לעשות איזה קדושה ל"ה בכלל הורדה אי הוה מצריכין גניזה ובזה יש לקיים שפיר גי' רש"י במגילה דממחתות ילפינן דאין מורידין ומויקם משה דמעלין בקודש (ועמש"כ בפ"א):
ונראה להביא ראי' מכתובות דף ק"ו דבעי שם אי כ"ש הוה שימוש קרבן או שימוש מזבח והנה אי נאמר דגמירי דממחתות ילפינן דמעלין בקודש יקשה איך ס"ד דהוה שימוש א"כ ליכא בזה עילוי כלל אלא וודאי דרק דגמירי דילפינן דאין מורידין והיינו ע"ד שכ' מדלא עשו דבר אחר שיהא לאות ע"כ דהוה הורדה אי עושין אותו לקדושה קלה ולכן עשו ציפוי למזבח וזה עכ"פ ל"ה הורדה אבל עילוי לא הוה דאי הוה גמירי דהוה עילוי א"כ מוכח דכ"ש הוה תשמיש מזבח ונעשה אי' עילוי ציפוי למזבח גופי' ומדלא פשט מהא דכ"ש הוה תשמיש מזבח מוכח דהא דגמירי דילפינן ממחתות קרח רק לענין זה דאין מורידין דעכ"פ הורדה בוודאי לא הוה אי עושין כ"ש ציפוי למזבח גופי' ובהא י"ל מה דקשה לכאורה הא דאיתא בברכות גמירי דמעלין בקודש ואין מורידין וקשה הא מקרא יליף אך א"ש דהנה אי מקרא דמחתות קרח יקשה א"כ איך אמרו דידרוש שבת אחת ור"ג שתי שבתות הא אכתי הוה הורדה זה גופי' אם ידרוש שבת אחת ומוטב הי' שלא לדרוש כלל במקום נשיא ויהא רק כהדיוט דלהתב"ש בכהא"ג ל"ה הורדה:
אך לפמש"כ ניחא דהנה אי אמרינן דכ"ש הוה תשמיש מזבח א"כ נשמע מקרא דמעלין בקודש אבל אי הוה תשמיש קרבן לא נשמע דמעלין רק דאין מורידין לקדושה קלה ממנו אבל גמירי דמעלין בקודש ולכן תחילה כשאמרו נעברוהו היינו לגמרי אמרו גמירי דמקרא לא נשמע דמעלין דשם משום דאין מורידין לקדושה קלה ממנו דסברי דכ"ש הוה קדושת מזבח ושוב אמרו דידרוש בשבת אחת משום דפשיטא להו דכהא"ג לא הוה הורדה דמקרא דמחתות לא נשמע דכהא"ג הוה הורדה דסבירא להו דכ"ש הוה תשמיש קרבן א"כ נשמע דמעלין ואין מורידין דהיינו לגמרי אבל היכיא דאין מורידין לגמרי רק לקדושה קלה שפיר לא מקרי הורדה וא"ש:
אך לכאורה אכתי תקשי ע"ד שהקשה הטו"א דהא מכה"ג שנצטרע דמביא ככה"ג נשמע דמעלין בקודש ואין מורידין א"כ אמאי אמרו גמירי הא מקרא נשמע בשלמא לפי דרכו של הטו"א דהא דמביא פר ככה"ג היינו משום דכיון דאין מורידין לכן קדושתו לא פקע ניחא דזה לא שייך בנשיא אין זה הכרח רק כיון דאי אפשר להורידו לגמרי מקדושת כהונה כנ"ל א"כ אסור להורידו לקדושה קלה א"כ נשאר הוא ממילא בקדושת כה"ג ולא נשמע היכיא דהוה הורדה לגמרי דאסור להורידו רק דגמירי דגם כהא"ג מעלין ואין מורידין ושוב אמרו דידרוש בשבת אחת דבכהא"ג לא גמירי כיון דל"ש הורדה לגמרי ומכה"ג אין ראי' דאיה"נ דיכולין להורידו כשנמנו מלך ובי"ד להורידו כירושלמי שהביאו תוס' ביומא דמתנה בפה ומעבירין בפה אבל כל זמן שלא נמנו בי"ד ומלך שהעבירו הוא בקדושתו ואסור באלמנה ואי חטא מביא קרבן ככה"ג (ועמש"כ בפ"ה מכלי המקדש) ודו"ק:
ג')

והנה

בהא דמעלין בקודש ואין מורידין יש לחקור אי הוה מה"ת או מדרבנן ול"ה אלא אסמכתא וראיתי שכבר עמד בזה בפמ"ג סי' מ"ב וכן בסי' קכ"ג ודעתו דל"ה רק מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא והביא ראי' מהא דאיתא ביומא דף י"ג דבגדי כה"ג ראוי לכהן הדיוט אמנם מזה אין ראי' דשם ל"ה הורדה כל כך דהא קדושת בגכ"ה היינו דיש להם דין כ"ש כמש"כ משל"מ פ"ח מכהמ"ק ול"כ אטו כלי שרת אין רשאין לשנותו מעבודה לעבודה הא סכין של שחיטה הוה ג"כ כלי שרת ואטו אם הי' מיוחד לשחיטת קדשי קדשים אסור להשתמש בו לשחיטת קדק"ל:
ואמנם נראה דבוודאי הא דאין מורידין דילפינן מקרא שפיר הוה דאורייתא ולא אסמכתא בעלמא אבל הא דמעלין בקודש דלענין מעלין לא הוה אלא דרבנן ולכן איתא בברכות דאמרו גמירי דמעלין בקודש דלענין מעלין לא הוה אלא דרבנן:
ובהא ניחא מה שהקשה בטו"א מגילה דף כ"ו כיון דאמרינן דמעלין בקודש א"כ כש"כ דאין מורידין להנ"ל ניחא דהא דמעלין ל"ה אלא דרבנן אבל הא דאין מורידין הוה דאורייתא אמנם י"ל מהא אין ראי' די"ל דגם הא דמעלין הוה דאורייתא רק דהנה לפמש"כ הפוסקים דאף בהתנה אין יכול להוריד דבר מקדושתו אבל לענין עילוי מהני תנאי שאם התנה לשנות מקדושה לקדושה אחרת א"צ שיהא בו עילוי וא"כ קמ"ל תרתי חדא דמעלין והיינו בלא התנה ואין מורידין אפי' בהתנה:
ועוד י"ל דבוודאי בראוי לאותה מילתא מעלין בקודש אבל בא"ר עוד לאותה קדושה רשאי לשנות לקדושה שוה בשוה אף שאין בו עילוי אבל באין ראוי עוד לאותה מילתא רק לקדושה קלה אין מורידין ומוטב לגנזו כמש"כ התב"ש:
עוד י"ל דהנה בסי' כ"ו מבואר דעת השו"ע דמתעטף בציצית ואח"כ יניח תפילין דמעלין בקודש ובש"א תמה הא אדרבא כל המקודש מקודש תחילה וקודם לתדיר כדאיתא במנחות דף צ"ב וראיתי לקדוש אחד מדבר הוא אדאמוהגזצ"ל בספרו שבי"ד או"ח שם שתי' בטוב טעם דבשני דברים שכל אחד ענין בפני עצמו ל"ש מעלין בקודש רק אדרבא כל המקודש קדים אבל כאן שהגברא מלביש עצמו בשני קדושת דקדושה הראשונה לא מסתלקת ממנו כהא"ג שייך מעלין בקודש תחילה בקדושה קלה ואח"כ יוסיף בקדושה לכן ציצית קודם לתפילין (וכן כתב עד"ז בבית אפרים) ולפי"ז י"ל דהיינו דאמרו מעלין בקודש ואין מורידין דהיינו דל"ש מעלין בקודש רק היכיא דשייך אין מורידין אבל היכיא דל"ש הורדה אז ל"ש משום מעלין בקודש אלא אדרבא כל המקודש מקודש קודם:
והנה בהא נראה לישב ה"ר יהודה שהביאו בתוס' ברכות דהי' מפסיק בברכות ק"ש גם משום טלית של מצוה ותוס' תמהו דל"ד לתפילין דשייכם לתפלה וק"ש משום דכל הקורא ק"ש בלא תפילין הוה כמעיד שקר וגם לתפילה הא אמרו הרוצה לקבל עול מלכות שלימה יניח תפילין ויקרא ק"ש ויתפלל אבל ציצית אין שייכה לק"ש ולתפילה דהא ציצית חובת מנא הוא:
להנ"ל י"ל כיון דכ' הפוסקים דחייב להניח ציצית ואח"כ תפילין משום דמעלין בקודש אף דבעלמא אדרבא כל המקודש מקודש מקודם הכא דהקדושה ראשונה אינך עוברת מלפניו אלא אמרינן דתחילה מעטף גופו בקדושה קלה ואח"כ מוסיף בקדושה לכן אמרינן מעלין בקודש וכן הוא בבית אפרים ובחכש"ל סי' כ"ה והביאו כן מזוה"ק וא"כ ע"כ הא דהרוצה לקבל עול מלכות שמים שלימה יניח תפילין אייריא בכבר התעטף בציצית וכמש"כ הצל"ח דציצית הא יכול לעטף קודם שהאיר היום ואח"כ ימשמש בו ויברך א"כ שפיר הוה גם ציצית צורך ק"ש ותפלה כדי לעלות בקודש ורק אז הוא מקבל מלכות שלימה כזוה"ק הנ"ל וא"כ שפיר דמי לברך בשביל ציצית:
ובזה יצא לנו לישב קו' תוס' סוטה דף מ"א שתמהו טובא אהא דלעיל דף י"ג מסיק דרבנן דסברי דשמע בכל לשון שאתה שומע ע"כ סובר כמ"ד דלא השמיע לאזנו יצא ובדף ט"ו קאמר דלר' יוסי תרתי ש"מ בכל לשון שאתה שומע וסובר ג"כ דבעינן השמיע לאזנו להנ"ל ניחא דהנה כבר פירשנו דהא דמסיק לעיל דלרבנן שמע בכל לשון שאתה שומע היינו אף דסובר בעלמא דכהת"ר בלשה"ק נאמרה רק בק"ש גלי קרא א"כ להאי מ"ד בוודאי לא נוכל לילף תרתי כיון דצריך קרא לשמע בכל לשון שאתה שומע לא נשמע דבעינן השמיע לאזנו אבל למסקנא לעיל דבאמת רבנן סברי דבה"ע בכל לשון נאמרה רק דבעינן שמע דלא נימא והיו בהוייתן יהא א"כ בעינן רק לגילוי מילתא בעלמא דלא נדרוש בהווייתן יהא שפיר מצינן למילף תרתי דגם השמיע לאזנו לא יצא ושפיר מסיק כאן דתרתי ש"מ וזה נכון:
עוד יש לישב קו' תוס' הנ"ל דהנה לקמן דף ט"ו מסיק הגמ' אמר רב יוסף מחלוקת בק"ש אבל בשאר מצות ד"ה יצא והד"כ הסכת ושמע בד"ת כתיב והקשו תוס' הא לעיל אמרינן דשאר מצות ילפינן מק"ש כגון תרומה ומגילה וביהמ"ד ותי' דרב יוסף פליג אסוג' דלעיל ולפי"ז י"ל דשמעתין דלעיל דף י"ד הוה סובר כרב יוסף דבכל מצות כ"ע דיצא ורק בק"ש גל' קרא דבעינן השמיע לאזנו וא"כ לא מצי למימר דתרתי ש"מ כיון דצריך קרא דשמע בכל לשון מהיכיא ניליף דבק"ש בעינן השמיע לאזנו כיון דבכל התורה לא מצינו דבעינן השמיע לאזנו ע"כ מסיק דרבנן סברי כמ"ד משמיע לאזנו יצא גם בק"ש אבל בשמעתין דקאי דלא כרב יוסף אלא דבכה"ת ג"כ בעינן השמיעה לאזנו לר' יוסי דהא כתיב הסכת ושמע ישראל א"כ אף דר' יוסי יסבור כמ"ד דדריש בכל לשון שאתה שומע שפיר יליף דבעינן השמיע לאזנו כיון דבכה"ת בעינן השמיע לאזנו דכתיב הסכת ושמע א"כ אין אלא כגילוי מילתא בעלמא ולכן שפיר קאמר תרתי ש"מ:
ומכאן תמוה לי אמש"כ הש"ך ביור"ד סי' רנ"ט סק"י בשם המרדכי דרק בתשמישי קדושה אמרינן מעלין בקודש אבל לא בתשמישי מצוה והא בלבישת ציצית ותפילין דהטעם משום מעלין בקודש ל"ה ג"כ רק קיום מצוה אפ"ה אמרינן דמעלין בקודש וכן קשה לי מנירות חנוכה דס"ל לב"ה דהטעם דמוסיף והולך משום דמעלין בקודש כדאיתא בשבת דף כ"א:
ד')

מעלין

בקודש ואין מורידין. והנה במנחות דף צ"ט מנ"ל דאין מורידין דכ' ויקם משה את המשכן וכו' ויקם את עמודיו ופירש"י דלא סייעוהו אחיו הכהנים בהקמת העמודים והדבר צריך תלמוד מה אין מורידין שייך בכהא"ג ונראה לפרש דהנה בירושלמי פי"ב משבת איתא וחש לומר שמא יתן שלמטן למעלה שלמעלן למטן כמין כולמסין היו עשוין וחש לומר שמא יתן שבפנים בחוץ ושבחוץ בפנים טבעות היו מוכיחות וחש לומר שמא יחליף א"ר אחא לו כסן הי' כתיב ויחליף א"ר אמי והקמות את המשכן כמשפטו וכי יש משפט לעצים אלא איזהו קרש שזכה להינתן בצפון ינתן בצפון בדרום ינתן בדרום לפי"ז א"ש כיון שמשה התחיל בהקמתן זכו שתהא כל הקמה ע"י משה ודומה לקרש שזכה לצפון ולכן אם היו אחרים מסייעין הוה שפיר הורדה וע"כ קפיד קרא דכל הקמה תהי' ע"י משה:
ואמנם בהא דירושלמי פ' הבונה וחששו לומר שמא יחליף וכו' אלא איזה קרש שזכה להנתון בצפון ינתן בצפון בדרום ינתן בדרום ופי' המפורשים בצפון ששם השולחן בדרום ששם המנורה ובשו"ת אמרי א"ש או"ח תמה הא בעזרה יש לצפון מעלה יותר מדרום א"כ למה לא יתן של דרום בצפון ולדעתי לק"מ דהיינו בעזרה דשם ליכא מנורה שמרמז לתורה אבל במשכן דהי' שם המנורה שפיר יש קפידא בדרום משום המנורה ואדרבא קשיא לי להיפוך דהא בירושלמי שם מייתיא לענין דלימד תורה קודם ומעלינן לי' א"כ למה בצפון ינתן בצפון ולא ינתן בדרום דהא מעלת דרום גדולה מצפון דמרמז לתורה ומעלין בקודש ונראה דלכן יש קפידא גם בקרש הניתן בצפון דזהו לפי צפון העולם אבל העומד בפנים הנה פניו למערב כי כל צבא השמים משתחוים למערב להקב"ה ואז צפון ימין ודרום שמאל ע"כ יש קפידא בתרווייהו דאחת ימין המשכן וצד האחד ימין העולם והנה ראיתי בכ"ס יור"ד סי' קמ"ד שכ' הטעם דשלא לשנות מצפון לדרום דלכאורה יש מעלה יותר לדרום משום דהרוצה להחכים ידרים דמנורה בדרום משא"כ צפון דמרמז לעושר כמו שאמרו הרוצה שיעשיר יצפין שיחכם ידרים וכתב דצפון אית בי' מעלה אחרינא ששחיטת קדשים בצפון כמש"כ רש"י סוף סוכה אמנם לדעתי לק"מ בלא"ה דהא דשולחן בצפון דמרמז על עושר אין משום גריעותא דידי' דהא חזינן דקטורת שיש בו קדושה גדולה דנעשה לפנים ע"י כ"ג אמרו שלא שינה בו אדם מעולם משום דמעשיר משא"כ בשאר עבודות והא"ט משום דאמרו חכז"ל אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד למיימינים בה אורך ימים למשמאילים בה עושר וכבוד ואורך ימים אין עושר וכבוד לא אלא אימא אף אורך ימים ולכאורה קשה הא קרא לא משמע כן ורגיל אני לפרש דכיון דהלומד תורה לשמה היינו העובד את רבו שלא ע"מ לקבל פרס א"כ לא מצי אמר אף עושר וכבוד דהא אין לומד ע"מ לקבל פרס בשלמא אורך ימים הוא אין בתורת פרס דאם מאריך ימים יכול לעבוד את ד' ויפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חייעוה"ב ולכן רק שייך לומר אף דבוודאי יש לו עושר וכבוד אבל אינו בתורת פרס רק דאז הם בבחינת בנים למקום והם מתפרנסים על שולחן אביהם ומשולחן גבוה קזכי וזהו שאמרו אורך ימים בימינה למיימינים בה אורך ימים וכן קטורת דמעשיר היינו דהעושר בא לאדם משולחן אביהם וזהו מעלה גדולה שמתפרנסין משולחן אבינו שבשמים בבחינת בנים למקום א"כ שפיר יש בצפון מעלה גדולה במנורה שמשפיע למיימינים בה משולחן גבוה משא"כ מנורה בדרום דרוצה שיחכם ודרום הוא אפי' למשמאילים בה ג"כ זוכין בה לחכמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה וא"ש ואיתא עוד שם בירושלמי וחש לומר שמא יתן חוץ בפנים ושל פנים בחוץ טבעות הי' מוכיחות ויחליף ומה בכך אר"א והקימת כמשפט וכנ"ל וכ' בכ"ס דהכונה בירושלמי דבחשש שיתן למעלה למטן או פנים לחוץ יש קפידא יותר משום דהוה הורדה בקודש רק שמא יחליף צפון לדרום אהא פריך ויחליף ומה בכך וצריך לילף מקרא דכמשפטו ועו"ש ועמג"א סי' ח' בשם של"ה:
ה')

והנה

דבר זה איתא בירושלמי גם לענין הורדת כבוד ת"ח הביאו הריב"ש סי' רע"א וז"ל גרסינן דירושלמי דבי הושעיא ודבי בר פזי הוי עלין ושאלין לרב אמי אמר להם והקמות את המשכן כמשפטו וכו' קרש שזכה בצפון ינתן בצפון קרש שזכה בדרום ינתן בדרום יעו"ש והנה בשו"ת דברי חיים יור"ד סי' נ"א הביא ודברי הריב"ש ותמה על מהרי"א בפסקיו שכ' דמותר לת"ח אחר לבוא למקומו להתנהג בשררה וקשה מירושלמי שהביא הריב"ש והקשה על הרמ"א סי' רמ"ה שהביא דברי מהראי' ודברי הריב"ש והם סותרים זא"ז וכתב דבוודאי אין רשות לפחות בכבוד הת"ח אף במקצתו כיון דמדמה לקרש שזכה להנתן בצפון רק דאפ"ה הת"ח יכול ג"כ לזכות להרביץ תורה וממילא חייבין לפרנסו יעש"ה ואמנם לפי מה שבארנו יש לומר דבירושלמי נשמע דאסור הן משום הורדת כבוד הן משום שממעט פרנסתו דהא קרש שזכה בצפון מרמז להשפעת פרנסה שמרומז בשולחן ובקרש שזכה בדרום מרומז שזכה בתורה וא"כ כיון שכ' הגאון זצ"ל דאף למעט במקצת כבוד ג"כ אסור מטעם כיון שזכה בדרום שמרמז לתורה כמה שאמרו שמרמז לתורה כן במה שאמרו קרש שזכה בצפון דמרמז לפרנסתו של ת"ח ג"כ אין לחלק בין מקפח פרנסתו לגמרי בין מקפח פרנסתו בדבר מועט כלענ"ד אך קשה לי דהנה במ"ק דף כ"ה אמר ר"י אמר רב מניין לחכם שכבודו במטה ראשונה שנאמר וירכיבו את ארון האלקים על עגלה חדשה ופירש"י ובאותה עגלה הביאון דוד מבית אבינדב לעיר דוד וקשה מנ"ל משם ללמוד דאין משנין מפוריא לפוריא הא שם יש לומר דהטעם משום קרש שזכה וכיון דאותה עגלה זכה להולך בה ע"כ הליכהו באותה עגלה לעיר דוד ואין לומר דא"כ גם כאן הא זכה פוריא ע"ד שאמרו אבנים עלי יניח צדיק ראשו דהא בגמ' משמע דלאו מהאי טעמא אתו עלה אלא מפני כבודו של חכם:
אך י"ל דהיינו חדא טעמא הוה דאי משנין מפוריא לפוריא א"כ בזה נראה כאלו אין קפידא על הפוריא שזכה שעלי' יניח צדיק ראשו א"כ אין זה כבודו של צדיק ובחי' מהרש"א הקשה דאיך מביא ראי' מעשיית דוד הרי עשה שלא כדין דהרי כתיב בכתף ישאו ועיין סוטה דף ל"ה אכן ראיתי ביערות דבש שכ' דהנה יש להבין מאין בא לדוד טעות זה אע"כ מפני שעיקר הטעם שציותה תורה לשאת הארון בכתף דהנה בכלי המשכן אע"ג דהיו קדושתן שונות זה מזה קדושה חמורה מקדושה מ"מ לא גרם דבר זה מחלוקת בין הנשיאים מפני שהיו יכולין להתחלף כפעם בפעם ועגלה אשר הוליכה ביום מחר הכלים מקדושה חמורה והתחלפו בכל יום המשאות על העגלות בכדי שלא יתן מקום לבעל דין להתעורר מדנים אולם הארון קודש אסור לשנות ממקום למקום וכבודו רק במטה ראשונה וא"כ אם יתן אותו על עגלה אחת אסור לשנותו על עגלה אחרת ויבוא לידי מחלוקת ומפני כן ציותה תורה בכתף ישאו ומזה נצמח טעותו של דוד מפני שסבר כיון שהוא מלך מחויבים לחלק לו כבוד ולא יקנאו אותו ועפ"ז הוליך הארון בעגלה וא"כ מדטעה דוד מוכח הדין דאסור לשנות מפוריא רק כבודו במטה ראשונה:
והנה בירושלמי פ' בני העיר מהו ליקח אבנים מביה"כ זו ולבנות בביה"כ אחר אמר להם אסור אמר ר"ח לא אסר ר"א אלא מפני עגמת נפש עוד שאלו מהו ליקח אבנים מעיר זו לעיר אחרת ואמר להם אסור הורה ר"א אפי' ממזרחה למערבה אסור משום חורבן אותו מקום וכ' והנה ע"כ אייריא בשל כרכים דהמקום נשאר בקדושתו ויש לעיין מ"ש דרשאי לוקח האבנים ממזרחה למערבה ולא נימא גם בהא קרש שזכה במזרחה צריך ליתנו במזרחה מוכח מכאן דבנחרב הביה"כ פקע הקדושה מהאבנים ל"ש בהא קרש שזכה בצפון (וקשה לי מהא דאיתא ביומא דף ל"ח על מעשה דבית גרמי בלחה"פ ובית אבטינס בקטורת שביקשו חכמים לדחותם ממקום ולא יכלו מכאן אמר בן עזאי בשמך יקר איך ובמקומך יושיבך ומשלך יתנו לך ואין אדם נוגע במוכן לחבירו יעו"ש ויקשה הא מירושלמי דהבאתי דקרש שזכה ליתן בצפון אין נותנין בדרום מוכח דאף קצת הורדה אסור א"כ איך מצו חכמים לדחותן) ועיין מג"א סי' מ"ב דרצועה ששימשו לקשר אסור להורידה למטה אבל באל"ר הביא דמותר להורידו למטה ואע"ג דמג"א הביא ראי' מהא שכ' תוס' שבת דף צ"ח דכשמניחים הקרשים גנאי הוא לשום צד עב של הקרש הסמוך לקרקע אצל צד הקצר שהי' למעלה ודמי להא דאמרו מעלים בקודש ולא מורידין וכש"כ דאסור כאן היינו באפשר אבל לא לגנוז כשלא אפשר ובשערי תשובה מביא ראי' דמותר להיפך מגמ' דחולין צ"א כתב ויקח מאבני המקום וכתיב ויקח האבן מלמד שנקבצו כל אותן אבנים למקום אחד וכל אחד אומרת עלי יניח צדיק ראשו תנא וכולן נבלעו באחת ויקשה עדיין יש קנאה באיזה צד יניח את ראשו אלא דאין קפידא בהכי כיון דעכ"פ באותו אבן מונח יעוש"ה:
ואמנם בהאי דרשא דוהקמתו את המשכן כמשפטו נראה דיש להבין הא דאיתא ביומא דף ל"ג ובכמה דוכתין דאין מעבירין עהמ"צ נראה דעיקר יסודו הוא על האי דרשא דכמשפטו דכיון דהתחיל במצוה אי יניח ויעשה מצוה אחרת הוא מעביר עלי' את הדין דהא כבר זכה אותו חפץ שיוגמר המצוה עלי' ועל ידי' וזהו משפטו של כל דבר וכל חפץ להביא המצוה לידי גמר' ואם מניח אותה ולוקח מצוה אחרת מעביר עלי' את הדין ובהא רווחא שמעתתא דיומא דהנה תוס' הוק' דל"ל קרא דאל יסוד אוה"מ דשירים נשפכין אל היסוד מערבי תיפוק לי' דאמעהמ"צ ותי' דל"א אמעה"מ רק בשני מצות אבל לא במצוה אחת ונעביד לתדיר ולא נעביד לאיני תדיר ובמג"א סי' קמ"ט הקשה מגמ' דמנחות דף ס"ד דמוקי הא דמביאין ממקום קרוב משום דאמעהמ"צ (וכן הקשה באמת בתוס' חיצונות במנחות דף ס"ד) ועוד הקשו מאי רצו בזה שכ' ונעביד לתדיר ולא נעביד לאיני תדיר ובמנחות דף ס"ד כתבו בלשון אחרת דאין מעהמ"צ רק בשתי מצות אבל לקבוע מקום ל"א ותמוה מאי רצו בזה ובברכי יוסף שם כ' לפרש דכיון דע"ז אנו דנין לקבוע מקום בתחילתן ל"ש אמעהמ"צ אמנם הוא דחוק דפתח בחבית וסיים בכד דהא בזה שכ' דל"א אלא בשתי מצות כבר מיושב הקו' דצריך שפיר קרא דאל יסוד פתח אוה"מ א"כ מה הוה קשה להם שהוצרכו לסיים דלקבוע מקום ל"א אמעהמ"צ (וגם דתמוה דתוס' עצמן וכן הך דמביאין ממקום קרוב אמעהמ"צ ויקשה הא שם הוה מצוה אחת) הנה עכ"פ נשמע מדבריהם דסבירא להו דאין מעבירין על המצות הוה דאורייתא ובד"ה עבורי תרעא אטוטפתא הביאו פירש"י דמפרש דלא יניח של ראש תחילה והוקשו הא ילפינן כן מקרא דוהיו לטוטפות בין עינך דכ"ז שבין עינך יהי' שתיים ולכן מפרש ר' האי דקאי שיניח בכיס כדי שיפגע בשל יד תחילה דאם יפגע בשל ראש יצטרך להעביר עהמ"צ והקשה הרדב"ז אי ס"ד דהוה דאורייתא איך יעביר עהמ"צ כדי להניח של יד תחילה משום דבעינן שכ"ז שבין עינך יהי' שתיים הא אידי ואידי דאורייתא אע"כ דהוה רק דרבנן דדרשא שהביא פירש"י ממכילתא דושמרתם את המצות וכו' אלא את המצוות שלא תחמץ ותישן המצוה ל"ה אלא אסמכתא (וכן יש להוכיח לכאורה דטו"א הקשה אפי' רש"י למה צריך קרא דכ"ז שבין עינך יהי' שתיים ת"ל דאמעהמ"צ והנה מוכח זה יש להוכיח ג"כ שהוא רק דרבנן) וא"כ דברי תוס' סתראי נינהו:
ואמנם לפמש"כ ניחא דהנה יש לחלק בין מצוה שכבר התחיל בו דזה שפיר י"ל דהוה דאורייתא דנלמד כן מקרא דכמשפטו אבל בפגע במצוה ולא התחיל בה זה לא נשמע מכמשפטו רק מושמרתם את המצות וזה ל"ה דרשא גמורה רק אסמכתא ול"ה אלא דרבנן וא"כ אין כאן סתירה דקו' התוס' מקרא דכ' אל יסוד מזבח פתח אוה"מ דקאי לענין שפיכת שיריים הא כבר התחיל במצוה דשפיכת שיריים זהו סוף עבודת הדם א"כ הוה דאורייתא לכן יפה הוקשו ל"ל קרא הא אמעה"מ אבל לקמן בהא דעבורי דרעא אטוטפתא דהוה רק מצוה שפגע בה בהא ל"ה אלא דרבנן ולפי"ז ניחא מה שתי' בתוס' לחלק בין שני מצות למצוה אחת דהנה משפט ל"ש רק בשני בנ"א ה"נ ל"ש כמשפטו רק בשני מצות (והא דאמרו בירושלמי שלא יתן למעלה למטן ולמטן למעלה וכן שלא יתן הפנימי לחוץ המעיין בירושלמי באמת אין מטעם דכמשפטו בעינן אלא סברת חוץ מטעם דאין מורידין אלא דלפמש"כ לעיל גם הא דאין מורידין הוא מטעם דקרש שזכה כבר במצוה אין להורידה אך יש לומר מטעם אחר כדאיתא בסוכה דף מ"ה דכל המצות בעינן כדרך גדולתן ובהא ניחא הא דאיתא שם שלא יתן פנימי לחוץ וחוץ לפנים ותמוה הא כל שניתן פנימי לחוץ ממילא חוץ הוא לפנים לפמש"כ ניחא דלא על קרש אחד פריך רק אשני קרשים דאם יתן של פנימי לחוץ ע"כ יתן קרש שבצידו החוץ לפנים א"כ הוה משפט שבין קרש לקרש שבמקום שקרש זה הי' תחילה פנימי וקרש שבצידו לחוץ אם ישנה יתן במקומו החוץ לפנים והוה שינו מקרש לקרש שייך שפיר כמשפטו) אם יעביר ממצוה זו למצוה אחרת אבל במצוה אחת ל"ש לומר דהוה דאורייתא מכמשפטו דבאדם ג"כ כהא"ג ל"ש דין ומשפט דלא מצינו משפט באדם אחד בהא אי יקדים או יאחר אבל מדרבנן מדרשא דושמרתם שייך אף במצוה אחת דהא עכ"פ לא גרע ממצוה שפגע בה דילפינן מושמרתם דבהא אין חילוק בין מצוה אחת לב' מצות א"כ כש"כ בהתחיל בה דאמעהמ"צ עכ"פ מדרבנן (וכמו שאבאר בה' מעה"ק דזה שיטת רבינו) רק דעדיין קשיא להו דהא כאן אנו דנין אי ניתן ביסוד מערבי או ליסוד דרומי א"כ הוה לכאורה דומיא דשני בנ"א ושני מצות דמה"ת אין מעבירין עהמ"צ מכמשפטו ע"ז כ' תוס' או מהא"ט נאמר אמעהמ"צ א"כ אדרבא כש"כ שיש לנו לומר שניתן ליסוד דרומי כיון שהוא תדיר זכה היסוד הדרומי שגם דם זה מפר הבא בפנים יותן ליסוד דרומי א"כ מטעם דכמשפטו אדרבא נעביד לתדיר ולא נעביד לשא"ת לכך צריך שפיר קרא דאל יסוד פתח אוה"מ (ובזה ניחא גם לשון התוס' במגילה דף ו' שכ' דבשני מצות ל"ש בהא אמעהמ"צ אבל לקבוע מקום לא וקשה מאוד מאי חילוק יש בזה ובברכ"י סי' קמ"ט כ' דכונתם דכשאנו דנין לאיזה יסוד נקבע מקום ל"ש אמעהמ"צ דהא על זה אנו דנין אי מצותו במקום זה או במקום זה וכבר כ' דקשה דפתחו בכד וסיים בחבית דכיון התחלו לחלק דל"א אלא הכא דהוה שתי מצות א"כ בזה לבד די לחלק דלאפוקי היכיא דל"ה אלא מצוה אחת ל"ש מעהמ"צ מדאורייתא (אף דבתוך דבריהם כ' דהך דמנחות דף ס"ד דאמעהמ"צ היינו באמת רק מדרבנן כנ"ל) א"כ מה קשיא להו דסיימו דלקבוע מקום ל"א אמעהמ"צ לפמש"כ ניחא דקשיא להו הא אנו דנין נמי אהא אי ליתן ליסוד דרומי או למערבי א"כ שוב שייך כמשפטו דהוה כמשפט בין שני אדם ובהא אמעהמ"צ דאורייתא ע"ז כתבו דלקבוע מקום ל"א אמעהמ"צ דל"ש בהא כמשפטו שיהא ע"ז דין ומשפט שנאמר שקביעת מקום ביסוד מערבי וא"כ עיקר התירוץ באמת הוא רק לחלק בין ב' מצות דבמצוה אחת כשפיכת שירים דהוא גמר מצות עבודת הדם רק דלא תימא הא אנו באים גם לדון אהא אי לדרומי או למערבי א"כ שייך שפיר כמשפטו בין ב' יסודי המזבח ע"ז כ' דלקביעת מקום ל"ש אמעהמ"צ וכדבריהם ביומא רק ביומא מסיק תוס' באופן אחר דא"כ אדרבא מטעם כמשפטו יזכה יסוד הדרומי במצוה זו יען דהוה תדיר ודו"ק:
ואמנם לישב שיטת רש"י דמפרש עבורי דרעא אטוטפתא היינו להניח תפילין של יד ואח"כ תפילין של ראש והקשו בתוס' הא זה נפקא מקרא דוהי' לטוטפות בין עינך כל זמן שהם בין עינך יהא שתים ובטו"א מגילה הקשה יותר למה צריך כלל קרא דתיפוק לי' דאמעהמ"צ נראה דהנה ר"ל בסנהדרין דף ח' דריש דין פרוטה כדין מאה מקרא דכקטן כגדול תשמעו דמישבא לבי"ד תחילה צריך לדונו תחילה וכן הלכה בסי' ט"ו א"כ מצינו משפט גם בפגע בו תחילה א"כ כיון דגם בקרש שייך משפט שפיר מצינו לומר גם בפגע בו שייך משפט אף שלא התחיל בו כהך דתפילין של יד דל"ה רק פגע בו שייך אמעהמ"צ והיינו דקאמר רבא ש"מ מדר"ל האי עבורי דרעא אטוטפתא אסור משום דאף בפגע בו שייך אין מעבירין עהמ"צ כיון דר"ל ס"ל דגם בין אדם לחבירו שייך דין קדימה אף שרק פגע בו תחילה והא דיקשה א"כ ל"ל קראי תיפוק לי' משום אמעהמ"צ כקו' השני' נראה לישב דבמנחות דף ל"ד איתא דבני מערבי כי הוה מחלצי תפילין הוה מברכי לשמור חוקיו דגם חליצות תפילין הוה מצוה א"כ לפי"ז היה צריך לחלוץ של יד תחילה ע"ז אתיא קרא דכ"ז שבין עינך יהי' שנים דצריך לחלוץ של ראש תחילה דעכ"פ ל"ה חליצות תפילין כ"כ מצוה כהנחת תפילין לכן גלי קרא דבהא מעבירין עהמ"צ דבעינן שיהי' בין עינך שתים ולפי"ז ניחא גם מה שהקשו תוס' דהא במנחות יליף כן מקרא דוהיו לטוטפות בין עינך די"ל דהנה בשבועות דף ל"ז איתא דר"נ אמר אלא וכ' תוס' דהיינו בבאו בב"א דאי זה אח"ז הא ילפינן מכקטון כגדול תשמעון דכל הקודם קודם א"כ עשה דכבוד ת"ח עדיף כדאיתא בכתובות דף ק"ו ולכאורה תמוה כיון דהוא גמ' ערוכה בכתובות א"כ אמאי לא ניחא לתוס' לתרץ כן בתי' קמא ואוקמא בבא בב"א ונראה דשם בכתובות אייריא דהעשה דכבוד לא אבעל דין עצמו קאי אלא יען דרב ענן שלח לקמי' ההוא גברא אבל כאן דהת"ח אפי' הוא הבעל דין ס"ל לתוס'

יז

מזבח

הקטורת הי' מרובע וכו'. הנה הרמ"א בספר תורת העולה כתב ע"ז שיש להפליא ולתמוה למה לא סדרה התורה ענין מזבח הקטורת במקום הראוי לו דהיינו בפרשת תרומה גבי שולחן ומנורה ששם מקומו במשכן ובמקדש רק אחר כל גמר מלאכת המשכן ופרשת התמידים נאמר בסוף תצוה ועשית מזבח מקטר קטורת וכבר דיברו הראשונים בזה הקושיא ועוד יש להקשות למה הזהיר על מזבח ההוא ביחוד לא תעלו עליו קטורת זרה ולא אמר כן על המזבח העולה שלא יקריבו קרבן זר ומגואל וכן על השולחן והמנורה ראוי ומחייב שלא יעלה עליהן רק מה שציוה ד' וזולת זה הוא דבר זר ומתועב וע"כ אני אומר כי כמו שבמעשה בראשית האדם הי' נברא לאחר כל מעשה בראשית וכמו שאמרו במדרש משל למלך שמכין חופה לבנו ואח"כ הכניס החתן כן הוא הענין דכאן כי המשכן והמקדש וכליו הם דוגמת העולם כאשר נתבאר על כן אחר כל המעשים ביאר ענין מזבח הקטורת הרומז על האדם אשר במעשיו הנעימים מקטיר קטורת על המזבח והוא לבו כמו שאמר המשורר מזבח אבנה בשברון לבי והמעשים הנעימים הם נמשלים לקטורת כמו שדרשו למה נקרא שמו קטורה שמעשי' נאים כקטורת וא"כ נתבאר טעם שהזכיר מזבח הקטורת לבסוף כל המלאכה כי רומז על האדם שהוא אחרון במעשה בראשית טעם זה נאמר במזבח הקטורת אמתים קומתו ממנו קרנותיו אמר שההוד וקירון עור פניו הוא ממנו ומעצמו כי הבחירה ביד האדם להקטיר קטורת כשר או קטורת זרה על לבו והלשון בעצמו נאמר גבי משה ע"ה קרנים מידו לו רצה לומר שזכה לקרני ההוד שלו מצד בחירתו הטובה ומידו היתה לו זאת ועל כן ציותה התורה שלא להקריב עליו קטורת זרה כי האדם מצוה שלא יקריב קטורת זרה מה שלא בא רמז בכל כלי המשכן והי' המזבח מכוין באמצע ההיכל בין צפון לדרום כי ידוע כי המזג הממוצע מועיל מאוד להיות האדם טוב המעלות ומידות וידוע שרוח צפון הוא קר ורוח דרום היא חם ולכן הממוצע בין שניהם הוא במזג השוה בין קור וחום כמו שכיונו ז"ל באמרם מי שנותן מטתו בין צפון לדרום הוי לי' בנים זכרים ולפי זה היכל הי' מרמז על העולם בכללו המזבח הקטורת מכוין באמצע כי ידוע שאמצע העולם הוא הקו השוה ששם נברא אדם הראשון כדברי החוקרים ששם הוא המקום היותר נאות לאדם להיות במזג שוה בין הקור והחום והי' משוך לחוץ בין השולחן והמנורה עד שבדרך הכניסה למקדש שהיתה ממטה למעלה הי' מזבח הקטורת למטה משולחן ומנורה להורות כי הלב שהוא דוגמתו נושא החכמה והתורה שנרמז בשולחן ומנורה והי' כולן בשליש הפנימי סמוך לפרוכת דוגמת המזוזה שהיא בשליש העליון בגובה של פתח להורות כי שלשה כלים אלו דבקותן וקשורן בעולם העליון שהן גבהו של עולם והי' מרובע אמה על אמה ואמתיים קומתו להורות על עניין נאות וזה כי המלאכים מתוארים בגובה כמש"כ ביחזקאל וגובה להם ויראה להם אמנם אינן מתוארים ברוחב ואורך על כן שכל האדם שמשכנו במוח ובלב שהוא המזבח שהוא כח בגשם מתואר ברוחב ואורך וגובה שהוא גדר הגשם שיש לו שלשה מרחקים אמנם מלבד גובה זו יש לו עוד גובה שיש למלאכי מעלה ולכן הי' אמתיים גבהו להורות על שני מיני גובה אמנם ברוחב ואורך לא הי' רק אמה להורות על מרחק גשמי עכ"ל הזהב:
ב')

משוך

בין השולחן והמנורה לחוץ.

הנה כן הוא בירושלמי פ"ו דשקלים ע"ש בהג' הגר"א דלא גרסינן וחולק את הבית ומשוך כלפי צפון קמעא וראיתי בספר התורה והמצוה שהביא הגי' בירושלמי דחולק את הבית ומשוך כלפי צפון ועפי"ז הקשה דירושלמי סותר ש"ס דידן שלהבבלי הי' באמצע ההיכל ולהירושלמי הי' משוך כלפי צפון אמנם לפי ג' הגר"א א"ש:
ג')

ושלשתן

משליש היכל ולפנים.

והוא מתוספתא אך בירושלמי פ"ו דשקלים מבואר דמחציו ולפנים הי' עומד וכ"כ תוס' מנחות דף צ"ט ולי נראה דהנכון כדברי רבינו דהא ביומא דף נ"ז איתא דהי' עומד לפני מזבח ומזה על הפרוכת ואי מזבח מחציו ולפנים איך אפשר שמרחוק כל כך יזה על הפרוכת ולכן מסתבר יותר דמשליש ולפנים היו עומדים:
והנה בח"ס סי' ק"ח כתב דהא דמבואר בסי' ק"נ דבימה באמצע ביהכנ"ס הוא משום דבימה הוא דוגמת למזבח הנחושת היא מזבח העולה אשר עמד בביהמ"ק בעזרה ע"ג מקום גבוה הנקרא יסוד המזבח וגם בעינן שיעמוד באמצע ביה"כ דוגמת שעמד מזבח הזהב באמצע בין השולחן והמנורה אמנם לכאורה קשה דפתח במזבח הנחושת וסיים במזבח הזהב הא גם מזבח הנחושת עמדה באמצע כמבואר לתוס' מידות פ"ה מ"א שמכותל המערבי דהיינו מן ההיכל עד המזבח הי' כ"ב אמה וכן מכותל מזרחי דהיינו מתחילת העזרה עד המזבח כ"ב אמה נמצא המזבח עומד באמצע ממש ונראה משום דקשיא לי' לכאורה תינח לרחבה מאי איכא למימר הא קיימ"ל דמזבח העולה עמד רובו בדרום העזרה ולכן כתב דאתי לזכר מזבח הזהב שעמד לרחבו של היכל באמצע אלא דלכאורה יש להקשות הא בביהכנ"ס של אלכסנדרי' איתא בירושלמי פ"ה דסוכה דהי' הבימה באמצע ומסתמא ראו כן בביה"כ שבנה יכני' וסייעתן בבבל א"כ מסתמא עשו הם ג"כ כן לזכר מזבח העולה דעמד באמצע העזרה דסברי כר"י בזבחים דף נ"ח דהמזבח באמצע הוה קאי א"כ דוק מזה דהלכה כר"י דמזבח באמצע הי' קיים וא"כ יקשה על רבינו דפסק כמ"ד דרובו בדרום הוה קאי ונראה דס"ל לרבינו דאין להוכיח מזה דהלכה כמ"ד באמצע הוה קיים משום דהוה יכולין לדחות דשאני ביהכנ"ס של יכני' וכן של אלכסנדרי' שהי' גדול מאוד והוה מוכרחים להעמידו באמצע ממש כדי שישמעו כולם וכמש"כ רבינו בה' תפלה הא"ט כדי שישמעו כולם ורק כדי שיהא דוגמת המזבח סמכו דעכ"פ מתקיים בי' זכר למקדש למזבח הזהב שהי' עומד באמצע בין השולחן והמנורה לכן אין להוכיח מזה דהלכה כר"י דמזבח לרחבה באמצע העזרה הוה קאי ודו"ק:
ראיתי כי טוב להעתיק בכאן דברי הקונטרס מקדש מעט מהרב הגאון מו"ה שמעון סופר זצ"ל אבדק"ק קראקא שנפ"מ לדינא (ונדפס בת"ת משנת תרנ"ה) תחילת דבריו הביא דברי הב"ח (שהבאתי לעיל בפ"א) בסי' צ' על מה שנהגו לבנות בנין לפני ביה"כ והוא כבית שער ופרוזדר לפני הטראקלין וקורין אותו פאליש שכ' דמנהג זה מוזכר בירושלמי דדריש לי' מקרא אשרי שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום מכאן שיכנס אדם דלת לפנים מדלת להתפלל וכן איתא במדרש רבה פ' תבוא וזה לשונו היה מתכוין ליכנס דלת לפנים מדלת להתפלל למה שהקב"ה מונה פסיעתך ונותן לך שכר עליהם וכ' הב"ח ז"ל של דעתו נראה טוב טעם ודעת בדבר זה הוא להורות ולרמז בכניסה שאינו נכנסים לפני ולפנים לבקש כל משאלתינו שהקב"ה יתב"ש בעצמו בלי ממוצע כלל היפוך דעת עובדי כוכבים ומזלות שאומרים עזב ד' את הארץ ביד המשרתים כוכבים ומזלות העומדים בחוץ בפרוזדר שלפני הטרקלין של המלך העליון יתב"ש ואומר אני שדבריו מפורשים במדרש רבה הנ"ל הוה מתכוין שתכנס דלת לפנים מדלת (שהקב"ה מונה פסיעתך) למה? פירוש למה תהי' כונתך בכניסה שיכנס דלת לפנים מדלת שהקב"ה מונה פסיעתך ונותן לך שכר עליהם פירוש זאת תהי' כונתך בכניסה זו תשים על לב השגחת ד' עליך שהוא יתב"ש בעצמו מונה פסיעתך על דרך הכתוב וכח עיני ד' דרכי איש ונותן לך שכר עליהם היפך דעת המינים האומרים לית דין ולית דיין אין שכר ואין עונש ועשו עין של מעלה כאלו אינו רואה ומונה מצעדי גבר ולפי דעתם לא תועיל תפלה לבני אדם כי שומע אין להם בבית המלך העליון ית"ש מלבטל דיעה הנפסדת יכוין הנכנס להתפלל אל ד' דלת לפנים מדלת להורות כי לו ית"ש נתכנו עלילות גבוה שומר והככבים ומזלות וכל צבא השמים אין בידם להרע ולהטיב אם על פי ד' משטרם בארץ והמה רק משרתים עושים רצון המלך אשר יצום וכו' דעו נא עם ד' וראו כי בתחילת גלות יכני' המלך לבבל בנו שם ביה"כ ובאותו ביה"כ התפללו רבותינו הקדושים חכמי התלמוד כמו שהזכירו למס' מגילה דף ט"ז ובלי ספק כל הבתי כנסיות שבנו דורות הבאים אחרי יכני' וסייעתו נבנו על אותו תמונה שבנה יכני' וסייעתו וכה נתפשט מדור דור בכל תפוצת הגולה ויחזקאל הנביא הטיף נבואותיו בבבל על נהר כבר כי שם נגלה אליו האלקים והוא אמר להם בנבואתו בשם ד' שיבנו בתי כנסיות לשם ד' שישרה שכינתו כמפורש ביחזקאל י"א לכן כה אמר ד' כי הרחקתים בגוים וכי הפיצותם בארצות ואהי' להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם ותרגום יהונתן לבתי כנישתן דאינן יהבין תניין לבית מקדשא כונתו מבואר שיהי' בתי כנסיות בערכם אל בית המקדש כערך השר שהוא שני אל מלך דהיינו שהקב"ה ית"ש ישרה שכינתו בבתי הכנסיות בשיעור מעט מן הרבה אשר הי' בבית המקדש וכן דרוש רי"צ במס' מגילה שם אהי' להם למקדש מעט אהי' אלו בתי כנסיות שבבבל ולא בבבל לבד אלא בכל תפוצת ישראל וכו' והנה בלי ספק כאשר אמר להם יחזקאל הנביא נבואה זו מיד ד' השכיל חנוכת הבית וצורתן איך להכשירן להשראת שכינה בשיעור מה נקרא מקדש מעט ואם אמנם אמת אין בידינו קבלה איש מפי איש וכו' ואומר הנראה לי כאשר אמר להם הנביא בשם ד' השכיל לעשות בה בתי כנסיות דימיון מעט לצורך ההיכל הקודש ומזבח הזהב ומזבח העולה ויהי' בזה שתי תועלת בשיצטרפו יועילו להשרות כבוד ד' בשיעור מה בבתי הכנסיות עפ"י כוונת הבונים והבאים בתוכם להתפלל הראשונה שיועילים לכוין לב המתפלל בכל מקום שהם אל העיר הקודש ובית המקדש וקדק"ד כמפורש בתפלת שלמה הע"ה והתפללו אליך דרך ארצם אשר נתת לאבותם העיר אשר בחרת והבית אשר בנית לשמך הגדול וסלחת לעמך אשר חטאו לך ולכל פשעיהם אשר פשעו בך ונתתי לרחמים לפני שוביהם הרי מפורש שתהי' כונת המתפללים מועלת להעלות מרום תפילתם אם יתכוונו לבם אל בית ד' ומקום מקדשן כי שם שער השמים וכל האומות בעלי הדת מודים בדבר הזה שכל התפילות עולות דרך עיר הקודש וכן מפורש בברייתא ברכות דף ל' הי' עומד בחו"ל יכוין לבו לא"י הי' עומד בא"י יכוין לבו לירושלים וכו' יכוין לבו אל קדה"ק נמצא כל ישראל מכוונים לבם אל מקום אחד ומפרש הרי"ו שגם העומד בחו"ל צריך לכוין אל קדה"ק וכן הוא בשו"ע סי' צ"ה הנה תועלת הראשון מבואר שבאם יהי' בבית הכנסת לנגד עינינו צורת תבנית הבית הקודש ומזבח הקטורת ומזבח העולה יסייענו לכח המדמה להעלות זכרון ההיכל הקודש על לבבינו אמנם רואה אני עוד תועלת שני והוא ע"ד דכ' את פשעי אדע וחטאתי נגדי תמיד וכו' ואולי נרמז לדברי אלה בדברי ד' אל הנביא ואתה בן אדם הגד את ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם ומדדו את תכנית ואם יכלמו מכל אשר עשו צורת הבית ותכונתו פירש יכלמו מעונותיהם שהחריבו את הבית הגדול והנורא ומדדו את התכנית כלומר תוכן הבית ודוגמתו ואם נכלמו מכל אשר עשו צורת הבית ותכונתו פירוש שיהא להם התעוררות בושה וכלימה ע"י מה שעשו דוגמת הבית ותכונתו באשר שאין לאל ידם לעשות ככל חוקותיו ותורתיו ומציאי ומוביאי וכל צורתיו ואת כל חוקותי וכל צורותיו וכל תורתיו הודע אותם כתוב לעיניהם וישמרו את כל צורתו ואת כל חוקותיו ועשו אותם פירש אחרי שיבושו ויכלמו מתכונת הבית ודוגמתו אשר עשו הודע להם כל משפטי ותורת הבית וילמדו וישמרו לעשותו לעתיד לכשיעמדו בתחית המתים כן פירש"י והרד"ק ונ"ל שאמר ועשו לכשיעמדו אותם בלשון עבר אלא שהוא מהפכת העבר אל העתיד לרמז שהבושה והכלימה על העבר וההשתקקת על העתיד יעלה עליהם כאלו עשו אותו ע"ד כל העוסק בתורת העולה לבד כאלו הקריב עולה שבוודאי לא העסק בתורת העולה לבד יעלה לו כאלו הקריב כי אם בהצטרף אלי' הצער והיגון בלב שגרמו עונותינו לבטל התמיד וכו' וכן מצאתי מפורש במדרש ילקוט אם נכלמו מכל אשר עשו צורת הבית אמר שמואל וכי יש צורת הבית אלא אמר הקב"ה כיון שאתם עוסקים בו מעלה אני עליכם כאלו עשיתם אותו הרי שבעל המאמר זה פירש ג"כ צורת הבית הנזכר כאן היא מה שצייר צורת הבית ללמוד מתוך הציור חוקת ותורת הבית ויצורף להם הכלימה ע"י כך על עונותיהם שגרמו להחריב את הבית ובזה יעלה עליהם כאלו עשו הבית ממש (וכבר בארנו מדרש זה בפ"א מה' אלו) ולפי ענינו יתכן ג"כ לומר שכונת הנבואה אל מה שיעשו דוגמת תבנית הבית בבתי כנסיות שיהי' למקדש מעט ועתה שא עינך וראה בכל בתי כנסיות הקדושים תמצא שהבדילו בכותל המזרחי מקום מיוחד בין שני כותלים קטנים יוצאים מאמצע הכותל משוכים לפנים ובין אותן שני הכתלים העמידו ארון קודש שמניחים בו ספרי תורתינו הקדושה כל עין יראה שכונו בו אבותינו הקדושים בזה לעשות דוגמא וזכרון להיכל הקודש וכ"כ רבינו בפי"א מה' תפלה וז"ל ובונים היכל וכו' והיכל זה בונים אותו באותו הרוח שמתפללים כנגדה באותה העיר כונתו באומרו והיכל זה לומר אם שההיכל הקודש בבית המקדש הי' ברוח מערבית של הבית לא כן היכל זה שנעשה בביה"כ לדוגמתו אלא בונים אותו בהרוח שמתפללים כנגדו והוא בכותל מזרח במדינתינו והנה בין שני כותלים אלו לפנים מעמידים ארון הקודש שבו מניחים ס"ת זכרון ודוגמא לארון העדות אשר עמד בהיכל ד' לפנים וכן ראיתי נוהגים בקהלות הקדושת ביומי דחנוכה מעמידין המנורה אל המקום ההוא בכותל הדרומית מאותן שני כותליה דוגמא למנורת בית המקדש שהי' מקומה בהיכל ד' בצד הדרום וכן מרבין שם בנירות בכל יום והנה בין אותן השני כותלים לפני ארון הקודש העמידו תיבה קטנה שהשליח ציבור עומד לפני' להתפלל נראה לי שעשו אותה דוגמא למזבח הקטורת שהי' עומד בהיכל ד' לפני ארון העדות ודע כי סוד תפילת הציבור יש בו מעין דוגמא למעלה הקטורת כמו שאמרו חז"ל במס' כריתות אמר ר"ש חסדאי כל תענית צבור שאין בה מפושעי ישראל אינו תענית שהרי מנה הכתוב חלבנה שריחו רע בהדי סמני' ואביי דרוש לה מקרא ואגודתו על ארץ יסדה ומייתיא לה הטור באו"ח ה' יוהכ"פ שמכאן נוהגין שבליל יוהכ"פ עומד הש"ץ ומצרף שנים עמו ואומרים ע"ד המקום וע"ד הקהל אנו מתירין להתפלל עם העברינים ועל כל התפלה אמר דהע"ה תיכון תפילתו קטורת שכל המרים קולו בתפילתו יותר מדאי הרי זה מקטני אמנה וכו' ודע כי מזבח הקטורת כבר אמרו הראשונים שהוא רמז על לב האדם והאש שעליו מקטיר קטורת דוגמא לחים הטבעו הזך שבלב ועשון הקטורת דוגמא לאדום הזכים העולים מחום הטבעי שבלב ובהם נקשר הרוח אשר משכנו בלב ואד הזך עולה מן הלב אל המוח מקום הנשמה וכו' וש"ץ דומה להכהן הנכנס להיכל להקטירן על מזבח הזהב כן נכנס הש"ץ במקדש מעט אל המקום הנעשה דוגמת היכל הקודש ועומד לפני התיבה שהוא דוגמת מזבח הזהב וכו' ואחרי שבארנו כי התיבה הוא דוגמת המזבח לא יסופק אדם עוד שמקומה הוא לפני ארון הקודש שהוא נגד הארון שבהיכל לא ע"ג מקום גבוה כי גם מזבח הזהב אשר בהיכל הקודש בבית המקדש הי' עומד על קרקע ההיכל ולא הי' צריך הכהן לעלות עלי' לא כן במזבח הנחושת שהי' עומד ע"ג בנין גבוה הנקרא יסוד המזבח והי' הכהן צריך לעלות עליו בכבש נלכה נא ונראה מה כוונו אבותינו הקדושים באותה התיבה הגדולה אשר עלי' קוראין בתורה להעמידו אותה על בימה גבוה אמה הקפידו להעמידה באמצע ביהכנ"ס והנה בח"ס או"ח סי' קי"ח כתב שהוא דוגמת למזבח הנחושת הוא המזבח העולה אשר עמד בביהמ"ק בעזרה ע"ג מקום גבוה והעולה על הבימה לקרא בתורה דומה לכהן העולה על המזבח להקריב קרבנות מלבד מה שאנו קורין בסדר הקרבנות בר"ח ורגלים ור"ה ויוהכ"פ כלל אמרו רז"ל שעסק התורה באיזה ענין שהוא ירצה לד' כקרבן כדאיתא במנחות דף ק"י וכו' וכן הנהוג שבעל היולדות עולה לתורה במקום קרבן יולדת שהי' מקריב בזמן שבית המקדש הי' קיים וכן כל מי שהי' בצרה וניצל ממנה עולה לתורה במקום שהי' מקריב קרבן תודה בזמן שביהמ"ק הי' קיים וכן מקיפין הבימה בחג הסוכות זכר למקדש שהי' מקיפין מזבח הנחושת כמש"כ רבינו סוף ה' לולב ונראה לי מכאן נוהגין שהש"צ מברך ברכת המלך ומתפלל בשלומה של מלכות כי כן הי' מתפללים בשלומה של מלכות סמוך להקרבות הקרבנות כמפורש בעזרא ג' פסוק י' כשנתן להם המלך כורש רשות לעלות מבבל לרומם בית ד' אמר עם הספר בזה הלשון די להקריב ניחוחין לאלהא שמיא ומצלאין לחיי מלכא ובנוהי הרי שציוה להסמיך התפילה על אריכות ימי המלך להקרבות הקרבנות וכו' בא וראה כמה נאים מעשה אבותינו הקדושים באשר הי' מכוונים אל האמת והתקינו תפילה זו בלה"ק המסוגל בעצמו לאריכת ימים כידוע שבלשון הקודש ברא הקב"ה את עולמו והמשנין חדשות מקרוב באו וכו' לא כיונו אל האמת הטוב והמועיל כי אם אל מידת החנופה אבל לא תהי' תפלתם נרצה לד' כי לפניו חנף לא יבוא וד' אלקים אמת בוחן כליות ולב ויודע האמת:
ועתה נחזור לענינו דהנה מזבח הנחושת באמצע העזרה כמפורש במס' מידות פ"ה שמכותל המערבי דהיינו מן ההיכל עד המזבח הי' כ"ב אמה וכן מכותל המזרחי עד המזבח כ"ב אמה ואשתוממתי על המראה שראיתי אאמוזצוק"ל בסי' ק"ח נדחק לתת טעם על העמדת הבימה באמצע זכר למזבח הזהב וכו' שהרי גם מזבח הנחושת באמצע הי' עומד ונראה דהוה קשיא לי' משום דתנן במס' מידות פ"ה דמזבח הנחושת רובו בדרום הוה קאי ול"נ דרבינו הרמב"ם תי' זה במתק לשונו שכ' טעם דין הבימה באמצע כדי שישמעו כולם כונתו שלא הי' יכולין להעמיד הבימה בצד הדרום ממש כמו המזבח דאז לא ישמעו כולם קול הקורא בתורה וכו' מעתה בא וראה עד היכן גברו אגרופה של חוצפה בדור היתום הזה דורות הראשונים לא מלא לבם אותם לשנות שינוי כ"ד אם גם שהי' להם טעם וסברא להעמיד הבימה בדרום להדמות יותר למזבח העולה ועתה עשו חדשה בארץ להעלות הבימה לצד המזרח אשר לא שערו אבותינו מעולם דכבר בארנו דבהא כ"ע ל"פ שהמזבח הי' עומד באמצע העזרה ממזרח למערב והי' בינו ובין כותל המזרח כ"ב אמה וכן ממנו לכותל המערבי אין חפץ לכסילים כי אם בהתגלות לבבם כי רוח הזדון בקרבם כל אשר יחפוץ יעשה ומי יאמר לו מה תעשה וכו' האומרים לשונינו נגביר מי אדון לנו וכו' אינם מקבלין מרות ואומרים מי אדון לנו כי על כן לא ישאו ולא יסבלו עול משא מלך מלכותא דשמיא ובמלכות דארעא באחת ימרודו כי אין אדונים לאלה ולהתרחק מכת ההוא הזהיר שע"ה במשלי ירא ד' בני ומלך ועם שונים אל תתערב קרא אותם שונים על שהם רוצין לשנות תהלוכות העולם ומנהג אבותינו ולעשות חדשות בארץ לכל אשר יחפוץ כי על כן פורקים מוראת ד' ומוראת המלך וימליכו את הזדון בארץ וע"ז תיקן ר"ג בברכת המינים ומלכות זדון מהרה תעקר ותשבר ותמגר ותכניע במהרה בימינו ברכה זו כוללת שלום מלכות שמים ומלכות הארץ כאחד וכו' תאבד מלכות הזדון ותכנן מלכותא דשמיא ומלכותא דארעא ואשר בני האדם והצלחתם תלוי' בה כמאמר חז"ל באבות הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראו איש את רעהו חיים בלעו את"ד קדשו זצ"ל דפח"ח:

יח

א')

ומוכני

עשו לו שיהיו בה המים וכו'.

הכי איתא ביומא דף ל"ב שהי' משקעין בבור כדי שלא יפסיל בלבנה ובזבחים דף כ' בעי אי אתיא כמ"ד דסובר לינה פוסל בידים או אף כראב"ש דסובר בקידוש ידים ל"ש בהו לינה אבל כיון דקידוש בכ"ש מיפסל בלינה והנה לפי"ז יקשה לפמש"כ רבינו בפ"ה מביאמ"ק כראב"ש דלינה אין פוסל בידים וכמו שבארתי שם עפ"י הח"נ שהביא כן מירושלמי וא"כ הוה ס' אי המים נפסלין בלינה וא"כ איך פסק רבינו בפשיטות דלינה פוסל ויותר יקשה דהנה בירושלמי יומא פ"ב אמר חליפתא למ"ד לינה אין פוסל בידים גם במי כיור אין פוסל לידים ואף דאיתא שם מיני' דרי"ו סובר מגביהו כדי לקדש הידים ומשקעו במים מיד זה רק לרבי דסובר לינה פוסל בידים וא"כ קשה כנ"ל:
ולכאורה י"ל כיון דרבינו בפ"ה מביאמ"ק לא פסק כראב"ש אלא בתחילת עבודה אבל בקידוש בסוף עבודה פוסל בלינה וא"כ במי כיור הוה תמיד כמו בסוף כשבאו לקדש לתה"ד כבר נפסל בלינה אלא דאכתי יקשה דהרי משמע דרק לרבי דלינה פוסל בידים פשיטא להו דמי כיור נפסלין ואפי' מה"ת נפסלין אבל לרי"ו אליבא דראב"ש דרק בסוף עבודה פוסל א"כ דרבנן הוה ולא פסל בהו לינה בידים א"כ לפי"ז במי כיור ג"כ לא פסל לינה מה"ת רק מדרבנן וכן אף לפמש"כ בפ"ה מביאמ"ק דרבינו פסק באמת כרבי וכאביי אליבא דרי"ו דלא פסל מקרות הגבר ע"כ ג"כ רק דרבנן דגזרו שלא יזלזלו בלינה א"כ במי כיור ג"כ ספק הוה בדרבנן אי פסל בהו לינה מקרות הגבר ובדברי רבינו שם משמע דמי כיור לא מעלין מבור עד למחר בבוקר משמע אם העלאהו קודם עלות השחר נפסלין בלינה וי"ל דהנה יש להבין במה מסופק אי נפסלין מי כיור הא פשיטא דקידוש בכלי נפסל בלינה ונראה דהנה בירושלמי סוכה פ"ד ובסוטה פ"ג פליגי רי"ו סובר מי סוטה נפסל בלינה ור"א סובר כל שאין על מזבח לא נפסל בלילה ובקרבן עדה הקשה מ"ש ממי כיור שג"כ אין על מזבח ונפסל בלינה ולק"מ די"ל דבאמת בהא פליגי כאן בזבחים דהנה לרבי דקידוש ידים פוסל בלינה לכן פוסל מי כיור ג"כ אף שאין על מזבח כמו במי סוטה לרי"ו ולראב"ש כיון דקידוש ידים אין פוסל בלינה באמת מסופק בגמ' אי נפסל מי כיור בקידוש כלי ומי סוטה ג"כ לא נפסל וא"כ י"ל דהיינו מהא"ט יען דאין על מזבח לכן לא נפסל ומעתה י"ל דנהי דבגמ' דידן מסופק כיון דפליגי בירושלמי במי סוטה אף שאין על מזבח נפסל בלינה לרי"ו דהלכה כוותי' וכמו שפסק רבינו לכן ס"ל אף לראב"ש נפסל בלינה ולכן באמת רי"ו בירושלמי דיומא ג"כ גם אליבא דראב"ש סובר מעלהו ומשקעו בבור ובמש"כ ניחא הא דאיתא בסוטה דף מ"ט גזירה שלקידוש ידים מלאו ויאמרו שלא נפסל בלינה וריטב"א נתקשה למה יטעו שלא נפסל בלינה וי"ל דרש"י בזבחים כתב בלינה דלינה דפוסל בידים שלא יזלזלו בלינה ובטה"ק נתקשה למה יזלזלו בלינה הא מסברא ידעו דבידים ל"ש לינה שאין מים לפנינו ולפמש"כ ניחא דיאמרו גם מים אין פוסל בלינה יען שאין על מזבח ומהא"ט נמי יטעו לומר שלקידוש מים מלאוהו ויאמרו אין לינה פוסלת במים יען דאין על מזבח ומיושב קו' הריטב"א והנה בק"ע בסוכה הקשה עוד הא מי סוטה היינו מי כיור ומי כיור פשיטא דנפסלין בלינה ולפמש"כ באמת הספק גם במי כיור ואולם יש לישב ברווחא יותר דנהי דממלא ממי כיור למי סוטה אין לעיכוב דהרי לקידוש ידים בעצמו אם קידש בכלי שרת לא בכיור מקדש כמש"כ רבינו בפ"ה מביאמ"ק ובארנו שם דאפי' אם לא קידש המים בכיור א"כ ה"ה מי סוטה שקידש בכ"ש לא בכיור מהני ובעי אי נפסל בלינה אבל בלקח ממי כיור י"ל דפשיטא לי' דנפסל בלינה והיינו לרבי ומטעם כיון דידים נפסלין כש"כ המים אבל לראב"ש דאין ידים נפסלין באמת פליגי ג"כ אי נפסלין בלינה במי כיור וכדאיתא בירושלמי פ"ב דיומא ומה שהקשה עוד בק"ע מלחה"פ שאין ממנה למזבח ונפסל בלינה יש לומר דלק"מ דידוע לחה"פ עם בזיכין הוה כמו מנחה וקומצה כמש"כ בפי"ב ממעה"ק א"כ כמו בשירי מנחה נפסלין בלינה יען שקומצה למזבח כן בלחה"פ אחר שהוקטר הבזיכין הוה לחה"פ כשירי מנחה שנפסלין בלינה ולכן אפי' קודם שהוקטרה הבזיכין נפסל כמו מנחה שקידש בכלי דנפסל בלינה כמבואר בפ"ב ממעה"ק יען דיש ממנה עכ"פ דבר למזבח כן גם בלחה"פ מיקרי יש ממנה למזבח הבזיכין נפסל שפיר בלינה ע"י קידוש כ"ש או תנור כדאיתא במנחות דף צ"ה אף קודם שהקטיר הבזיכין ועמש"כ בפ"ה מכהמ"ק בארוכה אי לחה"פ מיקרי יש ממנה למזבח ע"י הבזיכין ודו"ק:
ב')

ומוכני

עשו לו שיהא בה המים והוא חול וכו'. ובהשגת הראב"ד השיג שהי' גלגל ועכ"מ ובהג"ה מש"כ בזה והנה בירושלמי פ"ב דיומא פריך ויעשו דדין זעג"ז ארי"ו משום כלי פחות ברובו והתחתון אין בו משום אוירו של כלי וכ' בשירי קרבן דהנה בגמ' בבלי איתא בשחרית בעליותו מקדש ידיו ורגליו מן העליון ערבית בירידתו מקדש ידיו ורגליו מן התחתון ולא ראיתי מי שפירש אותה ברייתא כנ"ל שהכיור הי' חלוק באמצעיתו שאף במוכני הי' מים וכמש"כ רבינו בספ"ג מבהב"ח ובערב שכבר כלו מים עליונים היו מקדשין במים שבכלי התחתון אך לא ראיתי מי שהזכיר דבר זה שהי' בכיור ב' כלים ואף שכתב רבינו שהיו המים במוכני מ"מ הא כתב שלא נתקדשו אותן המים עכ"ל ובשי"צ כ' לפרש גמ' בבלי וירושלמי דזה אייריא קודם שעשה מוכני לכיור דאז הי' עשוין למטה דדין ולמעלה דדין דלא רצה לעשות למטה לבד דאז זה שלמעלה אין בו תורת כלי אבל רבינו דאייריא אחר שעשו מוכני לכיורת לכן לא הביא דין הנ"ל יעוש"ה ובפ"ה מביאת מקדש הבאתי דברי שו"ת הבית אפרים שביאר יפה:
והנה דברי רבינו ברור מללו בפי' המשנה בפ"ג מתמיד מיריחו היו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור כ' וז"ל ושם נתבאר שהמוכני שעשה בן קטין הי' מכסה גבוה יורד בגלגל והוא מ"ש מאי מוכני גלגלא דהוה משקעי לי' והיו שומעין לגלגול הגלגל ההוא עכ"ל וכונתו שהמוכני הי' לו גלגל שעולה ויורד בו ומאותו גלגל הי' נשמע הקול והא דלא מפרש כפירש"י שהיו משקעין אותו ע"י גלגל ברור הוא משום דק"ל מה שהקשה בס' כף נחת שהיקף הכיור הי' י"ב אמה והי' צריך שרוחב פי הבאר יהי' רחב כמותו והא ליכא מקום פנוי בין האולם ולמזבח לזה הבור ע"ש והנה בפ"ה מבאמ"ק כ' כיצד היו משקעין אותו במי מקוה ולמחר מעלין אותו או ממלאין אותו בכל יום בבוקר ולא הזכיר כלל מוכני נראה שמדבר מקודם שעשה המוכני ולפי"ז יש לתמוה על הכ"מ שכ' שם בפ' הממונה תנן אף הוא עשה מוכני לכיור ומפרש בגמ' דמוכני היינו גלגלא לשקועי ובארתי בפ"ג נראה שהבין דהא דכ' רבינו משקעין ומעלין היינו ע"י גלגל וזהו כפירש"י והא רבינו בפי' המשנה שם לא פי' כן אלא דשם אייריא קודם שעשה בן קטן המוכני לכיור וכן העלה בס' ח"נ:

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.