מעשי למלך/איסורי מזבח/ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מעשי למלך איסורי מזבח ג

א

אין

המומין פוסלין בעוף וכן אחד הזכר ואחד הנקבה בעוף שלא נאמר תמים זכר וכו'. הנה רבינו נקיט לשון המקרא דכתיב בפ' אמור ולא נקיט קרא דכתיב בפ' ויקרא בכל מיני קרבנות זכר תמים ולא כתיב כן בעוף משום דלשון חכמים דאמר תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף הכי משמע דדריש מקרא דכתיב בפ' אמור תמים זכר משא"כ בקרא דפ' ויקרא דכתיב זכר תמים דהקדים זכרות לתמות וא"ל א"כ אש"ס גופי' יקשה דלנקטו זכרות ותמות בעוף ותילף מקרא דפ' ויקרא הנה כבר פירש"י בקידושין כ"ד דדריש מקרא זה משום דמיותר לגמרי מדכתיב לרצונכם זכר תמים בבקר בכשבים ובעזים ולשתיק לימדך שאין מקפיד על תמות וזכרות אלא על אלו.
והנה בלח"מ הביא להקשות בשם המזרחי בפ' ויקרא דאמאי לא נילוף בעוף תמות וזכרות מדכתיב ואם מן העוף דוי"ו מוסיף על ענין הראשון כי היכא דאמרינן דוי"ו דואם מן הצאן מוסיף על ענין ראשון ויליף צאן מבקר ובקר מצאן לענין צפון כדאמרינן בזבחים דף מ"ח ותי' בלחם משנה דממעט מוקרבנו דכתיב גבי צאן לומר לזה ולא לאחר והנה מפירש"י הנ"ל וכן מדברי רבינו מוכח דלא מוקרבנו ממעט תמות וזכרות בעוף, ועל מה שהקשה דנילוף אדרבה מוי"ו דכתיב גבי עוף דמוסיף על ענין ראשון וניבעי תמות וזכרות גם בעוף הנה כבר כתב הר"ן בנדרים דף ס"ב ד"ה ונערה המאורסה וכו' וז"ל: דוי"ו מוסיף על ענין ראשון לא אמרינן אלא במקום דמוכחי קראי יעיי"ש לפי"ז כיון דבתחילת הפרשה כתיב מן הבהמה מן הבקר מן הצאן דהיינו דמפרש ואזיל כל מה שנכלל בבהמה וע"ז הוא דקאי ואם מן הצאן שגם זה בכלל בהמה דנקיט קרא מעיקרא משא"כ עוף הא ודאי אין בכלל בהמה לא שייך למידרש מוי"ו מוסיף על ענין ראשון דגם עוף כן דכתיב להביא מן הבהמה וא"ש.

אבל

עוף שיבש גפו וכו'. מבואר מדברי רבינו דביבש גפו הו' מחוסר אבר והקשה ביריעות שלמה יו"ד סי' נ"ה למה ביבש גפו חשוב מחוסר אבר הא מחובר לגוף לא יהא אלא אבר המדולדל דמה"ט לא הו' כפרוש והו' כמחובר עדיין והעלה דמזה הוכחה לשיטת רבינו דסובר בפ"ה מהלכות מאכלות אסורות לדעת הרה"מ ופר"ח סי' ס"ב דעכ"פ איסור יש מה"ת רק דאין לוקה וא"כ הו' שפיר כפרוש ואמנם במחכ"ת לא ראה הרשב"א בחידושיו בקידושין דף כ"ה שכתב הטעם משום דעיקר בעוף הגפים לפרוח בהן ולכן כיון דיבש הו' כחסר וא"כ אין כאן הוכחה ואבר המדולדל ורק לשיטת רש"י בזבחים דף ל"ה וס"ט דפוסל מום מגונה מהקריבהו נא לפחתיך גם יבש גפה פסל מהקריבהו וכמו שהעלה בטהרת הקודש שם והנה ביריעות שלמה תי' לשיטת הפוסקים דאבר המדולדל מדרבנן רק אסור אפ"ה נתמעט יבש גפה דהרי איתמעט גם מקרא דכל החי מכל בשר אמרה תורה הבא בהמה שחי' ראשי איברים שלה כדאיתא בזבחים דף קט"ו א"כ שפיר נתמעט יבש גפה וכן אבר מדולדל דעכ"פ אינה יכולה לחזור ולחיות ומקרא דמן העוף אין אלא שיהא נאמרה ונישנית כמוש"כ התוס' בקידושין שם.
ושוב הקשה ע"ז אכתי איך אפשר לילף מכל החי דכתיב בב"נ שבמיתה תליא הו' כפרוש משא"כ לדידן בשחיטה תליא מילתא לא הו' כפרוש דאין שחיטה עושה ניפול ועכ"ח כדעת רבינו דגם שחיטה עושה ניפול דנהי דלא לקי איסורא איכא מה"ת והו' כפורש מן החי ושפיר הו' מחוסר אבר ותי' די"ל דממעטינן אבר מדולדל באמת מקרא דמן העוף ולא כל העוף דלמחוסר אבר אין צריך דנתמעט מכל החי וא"כ קרא דמיותר עכ"ח מאבר מדולדל וליבש גפה אתי ועיי"ש.
ואמנם לי נראה די"ל דבבכורות ל"ט ממעט מתמים מחוסר אבר וא"כ י"ל דממעט גם אבר מדולדל ויבשה גפה דעכ"פ אינו תמים ואך זה רק בבהמה לכן גלי קרא דמן העוף דגם בעוף יבש גפה ואבר מדולדל פסול דאין לומר דלא הו' כפרוש וכחסר דהא כבר גלי קרא בבהמה דלא הו' תמים אף דאין דין אבר הפורש כדין אמה"ח.
בהא דאמר רבא מנא הא מילתא דאמור רבנן מיתה עושה ניפול שחיטה אין עושה ניפול דכתיב לכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא למיעוטא מאי אילימא למיעוטא בחייהם מנבלתם נפקא אלא ש"מ מיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול וקשה לי דילמא אתי למעט נקובת הוושט שהוא נבילה מחיים דמנבלתם לא אמעוטי דהא הו' נבילה ולכן כתיב במותם נקובת הוושט דעכ"פ בחיים הם וצ"ע.
והנה קשיא לי בירושלמי פסחים דף פ"ט יליף משה תמים בפסח מצרים פסול בע"מ דאי למחוסר אבר ידעינן מב"נ וקשה אי מב"נ לא נשמע אבר מדולדל דרק בב"נ י"ל אבר מדולדל פסול דמיתה עושה ניפול אבל בשחיטה דאין עושה ניפול דפסח שחיטה בעי ותליא שחיטת הפסח בשחיטה לא במיתה אף במצרים א"כ לא הו' ידעינן אבר מדולדל לכן בעינן שה תמים בפסח מצרים למעט מחוסר אבר, ועוד קשה לי דהרי בבכורות דף ל"ט ממעט מתמים מחוסר אבר בפנים א"כ גם משה תמים נתמעט מחוסר אבר בפנים דלא נשמע מב"נ דאסור רק מחוסר אבר בגלוי ואולי י"ל גם בב"נ בקרבן דבעינן שחיטה לא תליא במיתה ואין עושה ניפול ואפ"ה מיעטה תורה אבר מדולדל ה"ה בישראל אך אכתי יש להקשות דנהי דבקרבן ב"נ בעי שחיטה לא תליא בשחיטה אלא במיתה כיון דאין נכרי בר שחיטה לא הותר לגבוה ג"כ אלא במיתה וצריך עדיין ישוב, אמנם בהא אי יבש הו' כמחובר עדיין מוכח מעירובין דף ק"א ביבלת יבש דמותר אפי' בכלי דאי פרוכי מפרך עיי"ש ברש"י ותוס' ומוכח דלא הו' כמחובר כלל אך מרבינו בפ"א שכתב דחתיכת יבלת יבש לא שרי אלא במקדש משמע דהו' כמחובר עדיין יש לומר דיבש לא הו' כמחוסר אבר ולשיטתו בק"פ שפיר מוכח כשיטתו דאיסור פירוש הוא מה"ת ודו"ק.
והנה לפמש"כ לעיל בשם רשב"א בקידושין דלכן נקט יבש גפה דפסול זה שייך בעוף יען דעיקר בעוף הגפים וכן כתב עוד הרשב"א בחולין דף נ"א דמהא"ט סברי שם האמוראים דשמיטת ירך בעוף כשר דבעוף דפורח ואינו נשען כ"כ על יריכו אין טריפות גדול כל כך כמו בבהמה ולפי"ז יש להשיב על מה שהביא ביריעות שלמה בסי' נ"ה ראי' דנשבר הגף סמוך לגוף טריפה מדנקט במשנה הנ"ל יבש גפה ולא נקט נשבר גפה כמו דנקט ברגל ועכ"ח דכהא"ג הו' טריפה ולפמש"כ אין מזה ראי' דנקט יבש גפה דזהו הפסול דשייך בעוף בגפה יען דפורח בו משא"כ שבירה דיכול לפרוח בהן כיון דחזר ונקשר וברגל דאין דרכו בעוף לשעון עליו כל כך נקט שבירה דהו' מום והבן אבל יבשה רגלה בעוף לא הו' מום דאין נשענת על רגלה.
התוס' בעו"ז הקשו למה צריך קרא מן העוף למעט יבש גפה הא כיון דמחוסר אבר פסול לב"נ כש"כ לישראל ותי' דהו"א כיון דאין תמות וזכרות בעופות גם מחוסר אבר כשר ועוד תי' דאי לאו קרא לא הו' נאמרה ונשנית ואסור גם לב"נ וקשה לי הא בסנהדרין דף נ"ז איתא דאי צריך למילתייהו לא הו' נאמרה ונשנית ואין אסור לב"נ והא כאן צריך למילתייהו לאסור בעוף משום דהו"א כיון דאין תמות וזכרות גם מח"א כשר א"כ שוב לא הו' נאמרה ונשנית ולישראל נאמרה ולא לב"נ וצ"ע.
הנה התוס' בע"ז ו' ע"א ד"ה אתך בדומין לך כתבו דליכא למעט מהכא מחוסר אבר ובעל מום דהאיכא קיום העולם והקשו א"כ למ"ד טריפה יולדת א"כ טריפה היכי ממעטינן ותי' דמכל החי' איצטריך למעט מחוסר אבר דאי לא כתיב אלא אתך הו' מוקמינן לי' למחוסר אבר ולא לטריפה דמסתבר טפי דלא מאיסה שאין כאן חסרון והא דפריך האי מיבעיא לי' למיעוטי טריפה היינו משום דמסתבר טפי למיעוטי טריפה היינו ממיעוט דכל החי דמשמע בריא ולא טריפה משא"כ מחוסר אבר הוא בריא בשאר הגוף והקשה מהר"ם דזה סברות הפוכות דמחוסר אבר ומסתבר טפי משום דמאוס והאיכא סברא להיפוך דטריפה גרע שאינה בריאה כל כך ונראה לפרש לפמש"כ הרשב"א בתשובה דטריפה שנולדה כך יכולה לחיות ולהוליד א"כ י"ל גמרא דפריך האי מיבעיא לי' למיעוטי טריפה דמסתבר טפי היינו בסתם טריפה ומשני מלהחיות זרע ושוב פריך למ"ד טריפה יולדת מנ"ל ומשני מאתך בדומין לך ואפ"ה צריך נמי קרא דכל החי דמאתך לא הו' ממעטינן רק מחוסר אבר ולא הו' ידעינן דטריפה שנולדה כך דנגד טריפה שנולדה כך מחוסר אבר גרע טפי ומסתבר למעט יותר מטריפה שנולדה כך לכן צריך קרא מכל החי למעט מחוסר אבר ומאתך טריפה ולפי"ז יש ליישב קו' המהרש"א ומהר"ם אמאי מהפך ר"א הלימודים מכל החי ממעט מחוסר אבר ומאתך טריפה כיון שכתבו תוס' דמכל החי מסתבר למעט יותר טריפה דאינה חי לפמש"כ ניחא דסתם טריפה ודאי מסתבר למעט מכל החי אבל בנולד כך לא מסתבר כל כך למעט מכל החי רק מאתך שפיר יש למעט יותר טריפה אפי' בנולד כך.
ולפי"ז מיושב קו' הכתנות אור בפ' נח בשם האלגזי מאי פריך הש"ס הניחא למ"ד טריפה אינה חי אלא למ"ד טריפה חי מאי איכא למימר גם למ"ד טריפה אינה חי מי ניחא דהא אי מקרא דלהחיות לא הו' נשמע רק משום לקיום העולם כמוש"כ התוס' בזקן וסריס אבל אסור להקריב טריפה אכתי לא ידעינן לכן צריך מכל החי לפמש"כ ניחא דכיון דאיכא טריפה דיולדת וחי ל"ש למימר מילתא דפסיקא דרק משום קיום העולם דא"כ טריפה שנולדה מבטן מנ"ל אע"כ כיון דגלי קרא למעט טריפה נתמעט כל מיני טריפות ובטריפות מבטן הא איכא קיום העולם אע"כ משום איסור להקריב נתמעט, עוד יש לומר דהנה תוס' שם בד"ה תמים כתבו וז"ל: וא"ת גבי קרבן למה אנו מצריכין מן הבקר להוציא טריפה תיפוק לי' מתמים וי"ל דהתם סברא היא למדרש תמים ולא בעל מום דמגונה לגבוה ביותר מטריפה תדע דבע"מ מגונה שפיר דכתיב גבי בע"מ הקריבהו נא לפחתיך הירצך והיינו טעמא דניכר אבל יש טריפות דאין ניכר אמנם רבינו ס"ל דגם בטריפה שייך הקריבהו לפחתיך ובאמת ממעטין מתמים גם טריפות והא דצריך דרשא דמן הבקר נראה ליישב דהנה האו"ח בספר כתנות אור הקשה הא בסנהדרין דף כ"ז אמרינן דכל מה דנאמרה בסיני ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ ואיתא שם היכא דאיכא למימר דלמילתייהו נשנית לא אמרינן דנאמרה גם לב"נ וא"כ מ"פ ל"ל מן הבקר נילוף קו"ח מבע"מ במנחות דף ו' הא איכא למיטעי דלישראל נאמרה ולא לב"נ דאף דאיכא למילף בקו"ח מבע"מ שיפסול לישראל אבל אינה מפורש ודא גרע מהיכא דנאמרה למלתייהו דלא ניתנה לב"נ א"כ אי לאו בן הבקר לא הו' נאמרה לב"נ דהא דממעטי' בע"ז טריפה לב"נ הו' נאמרה לישראל לכן צריך בן הבקר שתהא נאמרה גם לב"נ להנ"ל יש לומר דבאמת איכא קרא דתמים שיהא נאמרה ונשנית גם לב"נ ולכן אין צריך לזה מן הבקר כיון דאיכא קו"ח מבע"מ ממילא נתמעט מתמים מעתה י"ל גם למסקנא דאיכא ג' קראי למעט טריפה להקדישו ואח"כ נטרפה הכל סמך ע"ז דלענין נאמרה ונשנית אין צריך קרא דהא כבר נאמרה ונשנית מדכתיב תמים ממעט אף טריפה שאינה ניכרת דעכ"פ איכא הקריבהו לפחתיך ואייתר מן הבקר לטריפה ואח"כ הקדישה ולכן הביא רבינו דרשא זו דמזה נשמע דגם לב"נ טריפה אסור להקריב.

אבל

עוף שיבש גפו או נסמית עינו וכו'. הנה מדברי רבינו משמע אף בלא נחטטה פסול וקשה דבקידושין דף כ"ד איתא אר"ש הרי שהיתה עינו סמוי' וחטטה עבד יצא בה לחירות ותנא תונא וכו' ואין תמות וזכרות בעופות יכול יבשה ידה נקטעה רגלה נחטטה עינה ת"ל מן העוף ובתוי"ש הקשו מהיכא נשמע דאם היתה סמוי' וחטטה דנעשה מחוסר אבר ע"י החטיטה וע"כ כתבו לפרש דראיות הש"ס הוא דלא אמרינן דסמוי' לבד משוי' לי' מחוסר אבר דא"כ למה נקיט חטטה הא בסמוי' לבד כבר נעשה מחוסר אבר ממילא קם לי' דינו דרב ששת וא"כ קשה אמאי נקיט נסמית עינו הו' מחוסר אבר הא בסמוי' לבד לא הו' מחוסר אבר עד שנחטטה וראיתי בשו"ת בית שלמה חאהע"ז סי' קמ"ט שעמד ע"ז ונדחק ליישב דרבינו נקיט לשון המשנה נסמית עינו וכ"כ תוס' זבחים דף ס"ח דהא דקתני התם שנסמית עינה היינו נחטטה דוקא שמחוסר אבר.

וכן

אם נולד בו אחת מן הטריפות שאוסרין אותה באכילה הרי זה נפסל לקרבן. וכ"מ לא הערה מקור דברי רבינו בזה דעוף טריפה פסולה לקרבן וכתב מסברא משום הקריבהו נא לפחתיך ותמוה הא מום איכא נמי משום הקריבהו נא לפחתיך אפ"ה הא דרשינן תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות אמנם באמת הוא מבואר בש"ס בכמה מקומות והוא בתמורה דף כ"ט באפרוח ביצת טריפה א"כ משמע דעוף טריפה פסולה לקרבן וכן מוכח ממנחות דף ו' דפריך טריפה שהותרה מכללה מה הוא ואמאי לא קאמר שהותר מכללה בעוף אלא ודאי מוכח דטריפה בעוף פסולה למזבח ויותר מבואר כן בש"ס חולין דף ק"מ ציפורי טהורות ולא טריפות עיי"ש היטב במהרש"ל ובמהרש"א שם על רש"י שכתב טריפות פסול לגבוה משום מום וכן מוכח בזבחים דף ס"ט המולק ונמצא טריפה מטמא וע"כ מה"ת פסולה לקרבן דאי מה"ת חזיא איך מטמא בבית הבליעה ועיי' תוס' יבמות דף פ"ג ע"ב בד"ה הא וכו' מש"כ דר"א ס"ל אנדרוגינוס אין מטמאין בבית הבליעה והא אסור להקריב מדרבנן אפ"ה קאמר ר"א דאין מטמאין בבית הבליעה א"כ מוכח דאי טריפה לא יהא אסור להקריב רק מדרבנן אין מטמאים בבית הבליעה וש"מ דעוף טריפה פסולה למזבח מדאו'. ועוד נראה להוכיח שיטתו של רבינו דעוף טריפה פסולה לקרבן דהא קיי"ל קרבן טריפה שעלה ירד ויקשה מ"ש מבע"מ לר"ע דלא ירד יען דכשר בעוף א"כ ה"נ כיון דאין טריפות פוסל בעוף אף בבהמה אם עלה לא ירד ומוכח דאף בעוף פסול אך י"ל דאין מזה ראי' דרק בבע"מ דליכא רק בקדשים לכן כיון דכשר בעוף למזבח לכן אף בבהמה אם לא ירד אבל טריפה דפסול גם בחולין אף אי בעוף כשר למזבח מ"מ אם עלה ירד וכה"ג כתבו התוס' בש"ס מנחות דף כ"ו דלא שייך לומר בטריפה דהורצה יען דהותר מכללה בעוף במליקה כיון דאסור אף בחולין.
והנה בזבחים דף ס"ח הקשו בתוס' כה"ג נמצאת בהמה טריפה לא ירד כיון דהוכשר בעוף במליקה ותי' דלא ילפינן תרתי בהמה מעוף ושלא הכשירו ממצוותו בכך ועוד דפסול טריפה קודם שחיטה ומליקה שאין דוגמתו קודם שחיטה והנה אי הו' אמרינן דליכא טריפות בעוף א"כ לא שייך לומר דהכשירו בכך וגם הוא קודם שחיטה א"כ תיקשי שפיר דגם בבהמה נאמר דלא ירד אע"כ דגם בעוף טריפתו פסולה לגבוה דאין לומר משום דאיתא בחולין א"כ גם תוס' לא הו' מקשין מידי אולם בטהרת הקודש הקשה אכתי נאמר בעוף גופי' אם נמצא טריפה דעכ"פ לא ירד כיון דהוכשר במליקה ושוב נילוף בהמה מעוף משלא בהכשירו וע"כ לומר כמו שכתבנו דמה שפסול גם בחולין לא אמרינן דלא ירד יען דמצינו כן בהכשירו במליקה ולא ילפינן שלא בהכשירו מהכשירו אפי' בעוף מעוף דליכא תרתי כיון שפסול גם בחולין וא"כ מהא גופי' הכרח דטריפה בעוף פסולה לגבוה מדקתני התם נמלקה ונמצאת טריפה מטמא בבית הבליעה ע"כ דפסול בקודש אלא שיש לתמוה אתוס' מנחות הנ"ל דנימא שעוף טריפה הורצה שהותר מכללה במליקה ותימא הא תוס' בזבחים כתבו דתרתי לא ילפינן בהמה מעוף ושלא בהכשירו מהכשירו בכך א"כ כש"כ דלא שייך להקשות דנאמר הורצה דכשר בהכשירו דתרתי לא אמרינן וצ"ל דקו' התוס' מעוף טריפה נאמר דהורצה דחדא מחדא וכמו שהקשה בטהרת הקודש וע"ז כתבו יען דהו' בחולין לא הורצה וא"כ ממילא דגם קו' טה"ק יש ליישב דלכן בעוף גופי' נמי לא אמרינן דאם לא ירד כיון דהפסול הוה בחולין וכמו שאמרנו.
אולם אכתי קשה על תוס' דהא קשיא קו' הטהרת הקודש דנאמר לא ירד ועכצ"ל לתרץ כתי' השני' יען דהפסול קודם שחיטה ומליקה אחר שחיטה א"כ מה הקשו תוס' דנאמר הורצה כיון דאפי' לענין לא ירד ל"מ מה דהותרה במליקה כש"כ דל"ש לומר מה"ט דהורצה והנה שם הקשה התוס' דנאמר מחוסר זמן הורצה דהותר בעופות לכאו' גם בה קשה הא כיון דמחוסר זמן ירד כמוש"כ תוס' זבחים דף י"ב ולא אמרינן דלא ירד כיון דכשר בעוף מכש"כ דלא מהני לומר דירצה מה"ט אך לזה י"ל דבאמת היינו דתי' בתוס' דכ' לא ירצה דמיום השמיני והלאה ירצה והיינו דמהאי קרא ילפינן גם דלא ירד וכמש"כ תוס' בזבחים דף י"ב אך יקשה אמאי לא קאמר עון שבת דהותרה מכללו בק"צ דהרי הא קרבן יחיד בשבת אם עלה לא ירד א"כ נאמר ג"כ דהורצה וא"ל דק"צ בשבת שאני דהכשירו בכך א"כ קשיא מאי משני עון שמאל הותרה מכלל ביום הכיפורים הא שבת ג"כ שהכשירו בכך אפ"ה הורצה כמוש"כ תוס' חולין דף מ' הא כאן מסקינן דמה שהכשירו בכך לא אמרינן הורצה ולכאו' י"ל דהא דהורצה קרבן יחיד בשבת אין משום דכשר בקרבן ציבור אלא משום דשבת לא חשיב מחוסר זמן ולמחר ראוי' כמו שנראה להדיא מתוס' חולין הנ"ל אבל הנה במשנה דכריתות מבואר כמו שבארנו דתנן בכריתות דף ז' במשנה אמרו להו ב"ש לא אם אמרתם יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת שאעפ"י שאין ראוי' לקרבן יחיד ראוי' לק"צ תאמר במפלת לאור שמונים שאין הלילה ראוי' לק"צ הרי דס"ל דהטעם משום דהותרה לק"צ ובאמת שיש לתמוה על תוס' דכתבו הטעם משום דזמנא גרים ולמחר ראוי' ובמשנה דכריתות משמע משום דראוי' לק"צ וצ"ע.
וראיתי בשו"ת שו"מ מהד"ר סי' ל"ח שהביא ראי' לכאורה מזבחים דף פ"ה ואם איתא נכשיר בנרבע הואיל וכשר בעופות וא"כ אי נימא דטריפה כשר בעוף הו"ל לר"ע לאפלוגי גם אטריפה דתני שם במשנה ולימא אם עלתה לא תרד שכן כשר בעוף וע"כ דגם בעוף פסול טריפה וכתב דיש לדחות דבדרוסה בודאי פסול בעוף ג"כ וא"כ לא הו' יכול רע"ק לחלוק על טריפה דהי' צריך לומר ולחלק בין נטרפה בדרוסה לשאר טריפות והראי' שהבאתי לעיל מש"ס תמורה דף ל' דאמרינן שם מודים חכמים לר"א באפרוח ביצת טריפה שפסול מוכח דעוף טריפה פסול ודחי בשו"ת שו"מ הנ"ל דילמא רק מדרבנן דמדרבנן בודאי טריפה פסול לגבוה אבל מדאו' מספקא לי', אך הביא ראי' אחרת מש"ס חולין דף מ' כגון שהי' חצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש הא הו' יותר מחצי קנה פגום עד משהו מסוף הסימן וגמרו בשחיטת הסימן לא מצי מוקמי לי' ע"כ דפסול ולא חזיא לפנים ולא מחייב משום שחוטי חוץ.

בעוף

אין מום פוסל אלא מחוסר אבר. הנה מדברי רבינו משמע דבעוף ליכא שום מום שיפסול אלא מחוסר אבר אמנם לא כן שיטת רש"י בזבחים דף צ"ה ד"ה הואיל שכתב דמחוסר אבר דפוסל משום דמגונה ה"ה כל מום מגונה ולא שרי רק מום שאין מגונה כעין דוקין שבעין דע"כ איכא משום דוהקריבהו לפחתיך וא"כ קשה לרבינו דס"ל אפי' טריפה פסול לגבוה רק משום הקריבהו לפחתיך א"כ בע"מ מגונה דאיכא נמי משום הקריבהו לפחתיך ג"כ יפסול בעוף והנה דעת התוס' להלן בשמעתין דמום מגונה פסול מדרבנן אך לכאורה קשה הא ר"ע מחייב בש"ח בבהמה יען דבעוף ראוי הוא וכי משום גזירה דרבנן יפטור ולכן אמאי נאמר דירדו כיון שמה"ת כבר קידשו המזבח אך י"ל דתוס' סברו ג"כ בהא כרש"י דרבנן סמכוהו אקרא דוהקריבהו חמיר כעין דאורייתא דהוה דברי קבלה ולכן שפיר ירדו ואם שחטו בחוץ פטור.

ב

תורים ובני יונה לפי שהם כמחוסר זמן בבהמה. ובשו"ת שו"מ מהד"ר ח"ב סי' קצ"ו הקשה כיון דקיי"ל תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות א"כ כיון דבע"מ אין פוסל א"כ מחוסר זמן נמי לא יפסול ותי' דבתורין ובני יונה שאני כיון דלא הכשיר הכתוב רק תורין ובני יונה ושם תורין ובני יונה אין רק כשהן בגדר הזמן שגבלו חכז"ל וא"כ כל שהם מחוסר זמן פסולים דאין מין תורין ובני יונה כמוש"כ רבינו בה"ג לענין טומטום ואנדרוגינוס שהם פסול אף בעוף לפי שהם מין אחר וכן נשמע מש"ס מעילה דף י"א דאמר בהדיא דהו' כמחוסר זמן מוכח דאיכא בעוף משום מחוסר זמן והביא שם דברי המרכבת המשנה פ"י מה' רוצח שכתב דמחוסר זמן כשר בעופות וזה אינו כאשר נתבאר ועיי' מה שאכתוב בפרק זה הלכה ז'.

ג

אנדרוגינוס

וכו' ספק זכר ספק נקבה הרי הוא כמין אחר וכו'. הנה מדברי רבינו נלמד דהא דאמרו אנדרוגינוס הוא ברי' בפ"ע ולא הכריעו בו חכמים אי זכר אי נקבה אין הכונה כמו שמפרשים דהוא ברי' מין אחד אשר אין ידוע לנו אי הוא זכר או נקיבה דא"כ מאי האי דקאמר דיען דהוא ספק זכר ס' נקיבה הרי הוא כמין אחר דהרי אדרבא יען שהוא מין אחר לא ידענו בו אם הוא נקבה או זכר אלא נראה שמפרש שהוא ברי' בפני עצמו ברי' משונה אשר מחמת שינוי דידי' אין יכולין להכריע אי הו' זכר או נקבה [מעתה אומר אני שגם הא דאמרו חכמים כוי ברי' בפני עצמו ולא הכריע בו חכמים אי בהמה אי חי' אין הכוונה כמו שנראה מדברי תוס' שהכונה שהוא מין אחד אשר לא ידענו מה הוא אי חי' אי בהמה אלא דהכונה שהוא ברי' משונה ע"כ לא הכריעו בו חכמים אם להכניסו תחת סוג בהמה או תחת סוג חי' ואף כוי שבא מתייש וצביי' ג"כ מין משונה הוא דכיון דבא מהרכבה נולד ברי' משונה כמו שכתב בספר החינוך פ' משפטים בלאו דמכשפה לא תחי' דכל הרכבה מוליד ברי' חדשה לפי"ז יש ליישב קו' התוס' בש"ס כריתות דף כ"א דשם מרבה כוי דחייב אדם ול"ל קרא ע"ז כיון דכוי ספק חי' ספק בהמה א"כ ממנ"פ חייב אדם וכתבו דהאי כוי דהכא לא דמי לכוי דאמרינן בעלמא דלא הכריעו אם בהמה או חי' אלא דכוי זה הוא ברי' בפני עצמו שאינו לא חי' ולא בהמה ולפמש"כ ניחא דגם זה דאמרו בכמה דוכתי' דהוא ברי' בפני עצמו דלא הכריעו בו חכמים אי בהמה אי חי' הכונה ברי' בפני עצמו ברי' משונה ע"כ לא הכריעו חכמים אי להכניסו בדין בהמה או בדין חי' עכ"פ הוא ברי' משונה לכן הו"א דלא חייב אדם ע"כ צריך שפיר קרא לחייבו אדמו ואין צריך לומר דהאי כוי דכריתות הוא כוי אחר שאין לא חי' ולא בהמה.]
הנה בש"ס חולין דף ס' אמרינן אמר רב חנן השסועה ברי' בפני עצמו הוא שיש לה שני גבין ושני שדראות ובש"ס נדה איתא דבאה מבהמה טהורה וחי' דאין שכיח אמנם נראה ליישב דאיתא בירושלמי פ"ד דכלאים דאותה פרידה שהרכיבהו לשלמה היתה ברי' מששת ימי בראשית לפי"ז י"ל דגם השסועה היתה ברי' בפני עצמו אף דעתה אין שסועה אלא בנולד מבהמה הא פרידה ג"כ אין באה אלא ע"י לידה מסוסיא וחמור אפי"ה אמרו דהי' גם בששת ימי בראשית ברי' בפני עצמו רק שסועה היתה ברי' בפני עצמו אבל סתם שסועה באה מלידה מעתה י"ל בהא פליגי באנדרוגינוס אי הוא ברי' בפני עצמו שנבראת ברי' כזו שיש לה טבע כזכר ונקבה או דבאה רק בלידה ע"י סיבות שונות בשעת החיבור, דלמ"ד דברי' הו' היינו שהי' בריאה כזו בשעה שנבראו ולמ"ד דלית לי' ברי' בפ"ע היינו דלא הו' ברי' מששת ימי בראשית אבל הוא מתהוה ע"י הסיבות בשעת החיבור שנולד כמין אחר ולכן נתמעט מדכתיב זכר תמים וכו' ולזה כ' רבינו שהוא כמין אחר דלית לי' דהו' כברי' בפני עצמו דהיינו שמששת ימי בראשית כבר הי' ברי' זו ומשו"ה בה' נזירות כתב שאין בטבעו ולידתו היינו לומר שלא נברא כן בטבע אחר משעת הבריאה ראשונה אלא הוא מתהוה כן בלידה כמין אחר ולכן דינו משונה.
כעת ראיתי בס' מרכבת המשנה בפ"ד מאישות שכ' לבאר בארוכות כל הענין וז"ל נראה פשוט דסובר רבינו אע"ג דמצד הטבע טומטום ואנדרוגינוס הם ספק זכר ספק נקיבה ובודאי אינם מצד הטבע ברי' בפ"ע מ"מ מקומות יש שעשאן הכתוב לענין דינא כברי' בפ"ע היכא דמייתרי קראי וכן מבואר בלשון רבינו פ"ב מנזירות שכ' ככל הדרכים אלו באנדרוגינוס בדרכי המצות ולא בטבעו ותולדתו וכן מבואר בלשונו בה' אומ"ז שכ' הרי הן כמין אחר הואיל דכ' גבי קרבנות זכר תמים ונקבה תמימה דגלי קרא לעשותן כמין אחר ואעפ"י שבאמת מצד הטבע ספק זכר ספק נקיבה הן והא דפריך בגמ' בכורות דף מ"א אתי קרא למעוטי ספיקא לאו למימרא דכיון דהוה ספיקא בטבע לא אתי קרא למעטינהו דודאי אין זה קו' דשפיר גלי קרא לעשותן ברי' לענין דינא אלא ביאור הסוג' הזו דבכולה פרקין על אלו מומין קמנה המומין הקבועין שבבהמה בין בבכור ובין בפסולי המקדש כדמסיים שם במשנה על אלו מומין שוחטין את הבכור ופסה"ק נפדין עליהן כדמסיק עלה בגמ' השתא משחט שחטינן מיפרק מבעיא אלא דקסתם כלהו כיחידאי ואח"כ מונה המומין עוברין ואלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה חוורור וכו' וטומטום ואנדרוגינוס לא במקדש ולא במדינה ר"ש אומר אין לך מום גדול מזה וחכ"א אינו בכור אלא נגזז ונעבד מפשטא דמתניתין דכי היכא דפלוגי בבכור פלוגי נמי בכל המוקדשין דלדעת ת"ק ה"ה בכל המוקדשים לא חשוב טומטום מום וגם אנדרוגינוס חריץ במקום בשר לא חשיב מום ולא הו' אלא ספק זכר וספק נקבה ואפשר דחשיב לת"ק במדרגת מומין עוברין ודינם לענין מוקדשין שאינן קרבים ולא נפדים וכו' ולדעת ר"ש חשיבי כמומין קבועין ונשחט במדינה וכן בקדשים נפדים עליהם אלא דבבכור אינו נגזז ונעבד כדין בכור בע"מ מעיקרא ולדעת חכמים הו' להו כברי' ומספקא לי' לבעל הש"ס אליבא דר"ש אי פסיקא לי' באנדרוגינוס דבכור הוא ומומו עמו או דילמא מספקא לי' ואת"ל קאמר וקבעי למיפשט מהא דתניא גבי עולה דכתיב הזכר למעט נקבה ומדכ' רחמנא שהוא זכר דרשינן דאתי קרא למעט טומטום ואנדרוגינוס מני אלימא ת"ק כיון דבאמת ס"ל דספקא הו' אפי' מצד הדין גבי בכור וה"ה למוקדשין כנ"ל ולא חשיב מומא ע"כ ליכא למימר דדריש קרא גבי עולה דהכתוב בא למעוטי לגמרי דלהוי בוודאי חולין ואינו נתפס בתמורה כיון דבאמת ס"ל לת"ק דלא עשאן הכתוב כברי' וא"כ למאי איצטריך קרא למעט שלא נקריב טומטום ואנדרוגינוס לעולה דשמא נקבה הוא דעת פשוט ולא איצטריך קרא אלא רבנן בתראי הא מחד קרא נפקי דקס"ד דליכא גבי בכור ייתורא אלא חד זכר וא"כ ע"כ הא דס"ל דגבי בכור נגזז ונעבד היינו משום דר"ש דהו' ברי' ממש בטבע ולא איצטריך קרא יתירא דכי היכא דממעטינן נקבה ממעטינן נמי טומטום ואנדרוגינוס אלא פשיטא ר"ש הוא ואא"ב פסיקא לי' דבכור הוא וזכר [וכן טומטום המטיל מום במקום זכרות] היינו דאיצטריך קרא בעולה להורות דחשיב כמומא אלא אי אמרת ספק זכר ספק נקבה הוא ל"ל קרא פשיטא דלא מקרב אותו לעולה מספק ומשני לעולם רבנן בתראי וס"ל דמצד הטבע ספיקא הו' אלא דבבכור נגזז ונעבד משום דגלי קרא לעשותו כעין ברי' להורות דאין נתפס בתמורה, ואח"כ קאמר ר"ח דמחלוקת ר"ש וחכמים באנדרוגינוס הוא דס"ל לר"ש דהוה מום ולחכמים דהו' כברי' לענין דינא אבל בטומטום ד"ה דהו' ספיקא לענין דינא וקדוש מספיקא בין בבכור בין בקדשים דלאו מומא הוא כלל ולא משונה הוא ודחוק הש"ס אליבי' למחוק כל הנך מקומות דמשמע שעשאן הכתוב כעין ברי' ומסיק אליבי' דר' חסדא דחכמים ורשב"י דברייתא דכו"ע מודים דטומטום ל"ה מומא והלכך במטיל מום במקום זכרות דכו"ע זכר הו' וקודש בבכורה אלא דלחכמים דברייתא אפי' במטיל מום במקום נקבות קדוש מספיקא דחיישינן שמא נהפכה זכרותו לנקבותו ורשב"י דברייתא ס"ל דמטיל מום במקום נקבות ודאי נקבה הוא וכדהורה ר' אילעי דמטיל מום במקום נקבות חולין אמנם ר"ש דפליג אדר"ח וס"ל דחכמים דמתניתין אף בטומטום פליגי וס"ל דעשאו הכתוב כעין ברי' וע"כ מה"ט נמי כיון דס"ל לחכמים דעשאו הכתוב כעין ברי' אפי' מטיל מום במקום זכרות נמי חולין אע"ג דודאי זכר הוא עשאו הכתוב כעין ברי' וכיון דחכמים פליגי אף בטומטום ה"ה ר"ש דנקיט למילתי' בין ת"ק וחכמים פליג נמי אטומטום וס"ל דחשוב בע"מ קבוע אע"ג דלא ס"ל דהו' כברי' ולת"ק תרווייהו ספיקא הו' ואפ"ה טומטום לא ישחוט במקדש במטיל מום במקום זכרות אע"ג דלת"ק טומטומות לא הו' מומא מ"מ לא יצא מכלל ספק מעוך ונתוק וכרות כיון דקיי"ל הואיל ואישתני אישתני כי היכי דקיי"ל אשת טומטום לא חולצת ולא מתיבמת ולפי"ז אליבא דר"ש א"צ למחוק טומטום מכל הנך ברייתות די"ל דהיכא דגלי קרא גלי לדון דין הטומטום כברי' בפ"ע. ולענין פסק הלכה מדקאמר ר"מ שבקת תרי ועבדית כחד משמע דלא קיי"ל כרבנן בתראי בטומטום המטיל מום במקום נקבות שיהי' חולין לענין גיזה ועבודה אלא דוודאי לא הי' טומטום כדין ברי' לענין בכור אע"ג דוודאי לענין קדשים חשוב כברי' דקיי"ל כר"א דטומטום ואנדרוגינוס לא קדושים ולא מקדישים וכן לענין עירכין צ"ל דס"ל לר"א דשאני התם דגלי קרא לעשותו כעין ברי' משא"כ הכא גבי בכור לא קיי"ל כרבנן בתראי דדרשי זכר הזכרים לעשותן כמין ברי' א"נ דס"ל דהו' ברי' ממש בטבע וממעטו מחד קרא ואין קיי"ל כתרי תנאי דס"ל דטומטום לא חשוב ברי' בטבע וגם הכתוב לא עשאו כעין ברי' דלא מייתר הזכרים דאיצטריך לדרשא אחרינא כמוש"כ התוס' מיהו לא קיי"ל נמי כת"ק דס"ל דטומטום ספיקא הוא ולא מום הוא כלל דקשה שבקית תרי ועבדית כחד אלא קיי"ל דאין לך מום גדול מזה הלכך פסק רבינו פ"ב מה' בכורות נולד טומטום הר"ז ספק בכור ויאכל במומו לבעליו בין שהטיל מום במקום זכרות בין שהטיל מום במקום נקבות פי' דהוא ספק בכור אפי' במטיל במקום זכרות דשמא עשאו הכתוב כעין ברי' כרבנן בתראי ומותר בגיזה ועבודה וכן בהטיל מום במקום נקבות הו' ספק בכור שמא נהפכה זכרותו לנקבותו ומ"ש רבינו ויאכל במומו לבעלים אין כונתו שנמתין עד שיפול בו מום קבוע אלא דאין לך מום גדול מזה כמו שמנה רבינו טומטום בהדי מומין גם אפשר לומר דאע"ג דלענין קדשים חשוב טומטום כמום קבוע ונפדין עליהן וגרוע משאר מומין שאינן נתפס בתמורה אפשר דשאני התם דגלי קרא לעשותו כעין ברי' משא"כ לענין בכור דלא גלי קרא לעשותו כעין ברי' אפשר דקיל נמי ממום קבוע וחשוב כמום עובר שאינו נשחט עליו שהרי אפשר שיקרע הטומטום וימצא זכר תמים ולא יהי' לו שום מום באברי הזרע אע"ג דלא חשוב מום עובר ממש כיון כשאין רפואתו עתיד לבוא בודאי כמו גרב לח וחזזית שדרכן להתרפאות ומשו"ה חשוב מום קבוע לגבי קדשים דשאני בכור דלאו בר פדיון הוא ומן השמים אקדושוהו מרחם וקמי שמיא גליא שנקרע וימצא זכר ומשו"ה אינו נשחט על זה אמנם לענין אנדרוגינוס פסק רבינו כרבנן בתראי כיון דגם רשב"י דברייתא סבר לי' כחכמים באנדרוגינוס דאין קדושה חלה עליו את"ד.
והנה בבה"ט או"ח סי' תקפ"ט אי אמרינן דאנדרוגינוס הוי חודש זכר וחודש אחד נקיבה א"כ האיך אתי קרא למעט אנדרוגינוס דאין מילתן דוחה שבת דממנ"פ אי בחודש שהיא נקיבה פשיטא דל"צ כלל מילה ואי נולד בחודש שהי' זכר מנא ידעינן דיהא אח"כ נקבה והנה כן יקשה לכאורה איך אנדרוגינוס הוה מום הא בשעה שהוא זכר וראוי לקרבן זכר הרי אין בו נקבות ול"ה מום כלל ועוד קשה דהנה בשו"ת בשמים ראש בהגהות כסא דהרסנא כתב דבר חדש וז"ל כשהאבר ההוא היוצא אינו אלא דילדול בעלמא ואפשר שהוא האבר אשר לנקיבה הידוע לחכמי הנתוח שיצא לחוץ ואתהפיך כי כתונא עכ"ל א"כ לפ"ז נמצא בחודש כשהוא זכר אין כאן מום רק שאז התגבר אותו האבר ויצא לחוץ ובשעה שהוא נקיבה אין כאן מום שחזר האבר לפנים וכמו בשאר נקיבה [וכן משמע לכאורה בכתובות דף ס"ב בגמ' זה יצרו מבחוץ וזה יצרו מבפנים ופרש"י קשיו ניכר משא"כ בנקבה כשהקשה אותו אבר הוא מבפנים א"כ אין כאן מום כלל].
אמנם לפי מש"כ רבינו דהפסול משום דנשתנה א"ש דמום גמור ליכא בחודש שזה זכר הו' זכר מעליא ובחודש שהוא נקיבה הוא נקיבה ממש [וכמו שהביא בקרבן נתנאל ביבמות דף פ"א דמעשה הי' שבעת אחד שהוא זכר נשא אשה והוליד ממנה בנים ואח"כ בעת שהי' נקיבה נישאת לאיש והולידה היא בנים] ורק הפסול משום שנשתנה שבוודאי שינוי הוה זה גופי' שהאבר שיש לה בנקבות דוחה לפעמים ויצא לחוץ ונעשה זכר. אולם ראיתי בתפארת ישראל פ' ראד"מ העלה דלעולם יש לה מיד כשנולד זכרות ונקבות רק שבחודש אחד מתגבר הזכרות ובחודש אחר מתגבר הנקבות וא"כ לפי דבריו הו' בעל מום גמור ולמה צריך רבינו לומר הטעם משום שנשתנה תיפק לי' משום דהוה מום גמור. אמנם לפי מה שהעלה בקרבן נתנאל ביבמות דעפ"י רוב ספיקא הו' אבל יש מיעוט שהן ברי' בפ"ע ויש להם כח זכרות וכח נקבות א"כ ניחא די"ל דתרווייהו משכחת שפיר דאותן שהן ברי' בפ"ע שיש להם שני כוחות הם באמת בע"מ גמור רק אותן שהן מאבא דספיקא הם לאו בעלי מומין רק או זכר או נקבה לא מיפסל רק משום דנשתנה.
בספר ח"נ ראיתי שכ' הסתירות שיש בזה בדברי רבינו וז"ל דרבינו סובר דר"ח דאמר מחלוקת באנדרוגינוס משום דמשמע לי' דחכמים ס"ל דאנדרוגינוס ברי' הוא וטומטום ספיקא הוא ולכך קאמר דלא פליגי רבנן אלא באנדרוגינוס דמסתבר טפי דברי' הוא אין סברא לאוקמי בטומטום דספיקא הוא ולכך קדוש מספיקא ולכן מסיק דסמי טומטום דהו' ספק ולא ברי' אמנם דעת רבינו שפסק כרי"ו דבאנדרוגינוס ספיקא הוא אלא שא"א להתברר כיון ששניהן ספק מחד יתורא ממעוטי תרווייהו דשקולים הם ולכך כ' רבינו לכולהו ברייתות ולא סמי מינייהו טומטום דתרווייהו מחד יתורא מימעטי וא"ת לפי"ז אמאי חולק רבינו בה' בכורות שכ' באנדרוגינוס אין בו קדושה כלל ובטומטום כתב דספק הו' די"ל כיון דאנדרוגינוס ספיקא שאין יכול להתברר והתורה אמרה זכר וודאי ולכך פסק שאין בו קדושה כלל אבל טומטום דאפשר להתברר כשיקרע לכן פסק דספק הו' דחיישינן שנקרע והוי קדוש למפרע דקדושת רחם הוא משא"כ בשאר קדשים דקדושת פה נינהו ולכן לא חיילא קדושתן עליהן דבקדשים בעיא שלא יהא בו ספיקא דזכר וודאי נקבות ודאית כתיב את"ד אולם לפי דרכו קשה מעופות דכ' ג"כ רבינו דנפסל בהן טומטום ואנדרוגינוס והא בעופות לא שייך תמות וזכרות והרגיש בס' ח"נ בזה וכ' דעופות ילפינן מבהמה והוא דחוק.
והנה בב"ב דף קכ"ו איתא דטומטם שנקרע אינו נוטל פי שנים מדכ' והי' הבן הבכור שיהי' ניכר שהוא בן בשעת לידה ומבואר שם דהיינו משום דאייתר תיבת והי' ותיבת בן דרשינן הכי כמבו' בהגהות הב"ח הרי דדוקא במקום דאייתר קרא דרשינן כן שיהא זכר ודאי מעיקרא אבל היכא דלית לן קרא להכי כמו בשילוח מן העזרה או בבכור לכהן לא דרשינן כן מכח סברא וא"כ נשמע מזה הא דנסתפק בס' אות ברית בה' מילה בטומטם בכור שנקרע ואח"כ נמצא זכר אם הבעלים צריכים לתנו לכהן או נימא איגלאי מילתא למפרע שהי' בכור ודאי וצריך ליתנו לכהן או כיון דהו' ספק בשעת לידה א"צ לתנו לכהן וכן לענין הבן אי האב חייב לפדותו מהכא נשמע בכל הנו ספיקות דלית לן קרא מיותר למידרש דצריך שיהי' זכר ודאי מעיקרא שוב אחר שנקרע שפיר איגלאי מילתא למפרע שהוא זכר אך בתוס' בכורות דף מ"ח ד"ה ואתי קרא כ' דאם נקרע אפ"ה נתמעט יען שהוא משונה.
וכהא"ג בחולין לענין מתנות כהונה דבעינן מבורר בשעת שחיטה עח"ס פ' הזרוע והלחיים.
והנה טומטם בארנו דפסול לא מטעם דהו' ספק נקיבה אלא דתורה פסלתו כיון דאפשר שלא יתברר לעולם אם הוא זכר או נקיבה. ובהא ניחא לי מה שהקשה בשו"ת רע"א מהד"ב ע"ח מש"כ הטור חו"מ סי' פ' דטומטם ונקיבה נוטלין בשוה ואמאי הא הו' דומיא דספק ויבם דטומטם יורש בודאי עכ"פ חלק נקיבה א"כ הו' ודאי וספק ודיינין לי' לודאי שהוא זכר א"כ אין מגיע לנקיבה כלום להנ"ל ניחא דטומטם אין נכנס כלל בגדר ספק זכר דאף אי הו' זכר אם הו' נקרע כיון שלעולם לא נקרע א"כ אין בו דין זכר כלל והו' כברי' בפני עצמו ואין מגיע לו רק חצי כמו בבת ובת.

ד

וכן

הכלאים וכו'. הנה בשמעתתא דחוששין לזרע האב קשה לי דקאמר שמואל דהלכה כחנני' ומסיק דאזדא שמואל לטעמי' דקאמר דחכמים פליגי ארי' וסברי דכל מין פרידה מין חדא הוא דבא מן הסוס ומן החמור ובעיא בגמרא אח"כ אי מיפשט פשיטא לי' לר"י דאין חוששין או דמספקא לי' נפ"מ לאסור פרי עם האם יפשט דמספקא לי' כיון דתניא דפרי עם האם אסור וקשה לי איך מוכח מזה דמספקא לי' דהנה הם חששו לזרע האב דחנני' דמחייב אזכר ע"כ לדידי' שוה גורם דאב לגורם דאם הו' ס"ל דחייב אזכר כמו אאם אולם אף לרבנן דפליגי אחנני' היינו די"ל דס"ל דלא אלים כחו דאב כמו כחו דאם אבל בכל זה עכ"פ אין הכרח דסברי דבתר כח לא אזלינן כלל דשפיר מצי סברי דעכ"פ גם לאב יש כח וגורם דידי' ג"כ כח לאסור אלא דכאן אין לחייב אלא אי אמרינן דאלים כח דאם אז מסתבר דחייב אאביו כמו אם וא"כ לפי"ז חנני' דסובר דאלים ככח דאם ע"כ סברו חכמים דכל מין פרידה אחת הוא וע"ז פליג ר"י דסובר דלא אלים ככח דאם דלא אמרינן חוששין לזרע האב בכהא"ג אבל עכ"פ פרי עם האם אסור כיון דעכ"פ יש כח דאב וגורם דידי' ונהי דתוס' בדף נ"ח כתבו דל"ש זוז"ג רק בחד היתר היינו דבכהא"ג ל"ש זוז"ג ורק מיקרי חוששין לזרע האב כמוש"כ תוס' בכורות דף ז' ונהי דאין חוששין לזרע האב היינו שאין אלים ככח דאב אבל עכ"פ גורם הו' ואף למ"ד זוז"ג אסור היינו באחד היתר ואחד איסור ומשום ביטול אבל בשניהם היתר זוז"ג אסור דלא שייך ביטול ועיי' אבני מלואים סי' מ"ו וא"כ פרי עם האם שפיר אסור ולישב נאמר דגמרא כאן קאי למ"ד זוז"ג אסור א"כ לדידי' אי אין חוששין לזרע האב היינו אי לא אמרינן דכח אב הו' ככח אם אז עכ"ח אפי' כגורם לא הו' דאי הו' כגורם ואסור משום גורם א"כ היינו זוז"ג דאסור והתוס' כתבו בשניהם היתר לא שייך זוז"ג [דסברת תוס' שייך בין למ"ד זוז"ג אסור בין למ"ד זוז"ג מותר] א"כ ע"כ אפי' משום גורם לבד אין לאסור אלא אי הו' כח אב כאם אז יש לאסור אבל להלכה דזוז"ג שריא שפיר י"ל נהי דאין חוששין אבל עכ"פ גורם הו' רק דבשאר איסור זוז"ג שרי ובשניהם היתר זוז"ג אסור אבל לא משום דאלימא ככח האם אלא דמשום גורם לבד אסור ובזה מתו' קו' התוס' בבכורות שהקשו אי אין חוששין לזרע האב אפי' גורם לא ליחשוב ואמאי וולד טריפה שריא משום זוז"ג ולפמש"כ ניחא דבאמת גורם הו' עכ"פ ובשניהם היתר ג"כ שייך בהו איסור כגון שאסור פרי עם האם ובאחד היתר שריא משום זוז"ג שריא באו"ה וא"כ ניחא נהי דפרידות זע"ז אסור היינו משום דכח האב נהי דיש בו דהרי אסור פרי עם האם אבל כיון דלא אלים ככח אם הו' א"מ דכאן גורם דאב סוס ועיקר גורם דאב חמור ובאידך גורם עיקר דאם סוסי' וגורם דאב דקליש מכח דאם חמור א"כ אין הענין שווים וא"כ מיושב דברי הרמב"ם דפסק פרי עם האם לוקה אף דאין חוששין לזרע האב דנאמר שיהא לגמרי ככח אם אבל גורם וכח אב אמקצת עכ"פ איכא ובפרידות זע"ז אסור כיון דאין כח דאב ככח דאם ל"ה שווים לכן לקה ג"כ ונכון מאוד.
ובזה יש לומר דכל השקלא וטריא כאן קאי דסבר ר"א זוז"ג אסור בעלמא א"כ גם רבנן דלא פליגי עלי' אלא בחוששין לזרע האב או במקצת שה אבל בזה דסבר ר"א דזוז"ג אסור לא פליגי עלי' רבנן ע"כ הו' סבר הש"ס דהך חוששין לזרע דאמרי רבנן היינו לגמרי כחנני' דאלים ככח האם וע"כ פריך באמת לפלוגי בפלוגתא דחנני' וע"כ פריך מכיסוי הדם בצבי הבא על התייש אי חוששין לזרע האב הו' מקצת צבי וא"כ לחייב בכיסוי כיון דכח אב אלים ככח אם א"כ כמו דחייב באותו ובנו לרבנן דהו' בתייש הבא על הצבי משום מקצת שה ה"נ לחייב בכיסוי ומשום חוששין לזרע האב והו' מקצת צבי וע"ז מסיק דעכ"ח מספקא לי' לרבנן וכן במתנות בתייש הבא על הצבי דמשמע בשמעתין אי הו' חוששין לזרע האב הו' מחייב בחצי מתנות דשה אפי' מקצת שה ואי אין חוששין לזרע האב פטור לגמרי אבל להלכתא דזוז"ג שריא שפיר י"ל דנהי דאין חוששין לזרע האב אבל עכ"פ גורם הו' ע"כ לענין אותו ואת בנה דשם כיון ששחט נשחט גם חלק השה שיש ע"כ שפיר דרשינן שה אפי' מקצת שה אבל לאינך מתנות נהי דחששין לזרע האב דגורם הו' משום זה לא שייך לחייב במתנות כאשר אבאר דהנה ביריעות שלמה הקשה כיון דדרשינן שאפי' מקצת שה א"כ לחייב כל המתנות כמו לר"ש דמרבינן דמחייב בכולו וצריך לומר דעכ"ח דאין הכונה דמשמעותי' אפי' מקצת שה אלא דהכי דרשינן דהוא מילתא דמסתברא כמו דתורה חייבה על שה כולו כל מתנות כך חייב חצי מתנות אחצי שה וכמו דאמרינן בעלמא חמש אפי' חצי חמש לענין פדה"ב או חצי דו"ה ולפי"ז י"ל דשה רק שייך אי חוששין לזרע האב דהו' כגורם דאם א"כ כמו דבצבי הבא על התיישה אמרינן שה אפי' חצי שה כך שייך לחייב בתייש הבא על הצבי דהו' ג"כ מסברא לחייב בחצי מתנות אחצי שיות ושפיר שייך לדמותו לאותו ואת בנו דבילדה בת ובת ילדה בן דחייב אבל אי ל"א דחוששין לזרע האב אלא דהו' גורם ע"ז באמת לא מסתבר למידרש דאפי' אגורם חייב אחצי מתנות דמאן לימא דהו' גורם דאב חשוב כ"כ דלחייב חצי מתנות כיון דלא אלים ככח דאם ואיזה שיעור אתה נותן לו אפי' חצי לא שייך לחייב ולדרוש דחייב ברבוע מתנות ל"ש דילמא אפי' ברבוע לא חשוב ע"כ לא דרשינן כה"ג אפי' מקצת שה ורק לענין אותו ואת בנו אפי' אי גורם לא הו' אפי' כחצי אלא מקצת בעלמא עכ"פ זה המקצת של שיות נשחט שפיר חייב בשלמא אי הפי' דשה משמע אפי' מקצת שה אז כיון דהו' עכ"פ בהאי בהמה מקצת שה דגורם הו' עכ"פ אז הו' שייך לדמותו לאותו ואת בנו אבל זה לא דרשינן דא"כ לחייב בכולו מתנות אלא ע"כ זה רק מילתא דמסתבר דחייב אחצי מתנות וזה לא מסתבר היכא דל"ה אפי' חצי אלא מקצת בעלמא ודו"ק.
וכן לענין כיסוי הדם בשלמא אי חוששין לזרע האב חייש ככח האם שפיר חייב בכיסוי מכח מקצת צבי דל"ש ביטול כיון דהו' זה כזה אבל אי לא הו' ככח האם אלא מקצת עכ"פ הו' א"כ נתבטל הדם כקו' התוס' באמת מהך דביצה ותירוצם ל"ש דיש בכל מקצת חלק דם שחייב בכיסוי כיון דהשה רוב נתבטל למאן דסובר דבטיל ע"כ ל"ש לחייב בכיסוי ועיי' באחרונים שרוצים לתרץ ג"כ דרמב"ם סבר כהך דביצה אך זה דוחק לומר דסוגיות פליגי ולפמש"כ ניחא דלפי סוגיא דחולין דסברו דחוששין לזרע האב כמו לזרע האם שפיר חייב בכיסוי כתי' התוס' דבכל משהו יש חצי צבי אבל אי לא הו' כזרע האם א"כ נתבטל ברוב ופטור שפיר מכיסוי ונתיישב היטב דברי רבינו, וא"ל דבא לעולם בתערובות ל"ש ביטול דהא לר"ן כל זוז"ג משום ביטול ודו"ק.
ובזה יש לתרץ קו' התוס' אמאי פריך מכלל דלר"א פשיטא לי' קשיא ממתנות לחייב בכולהו מתנות והקשו תוס' אפי' אי מספקא לן לר"א ג"כ קשיא לחייב בחצי מתנות כיון דמקצת שה אית לי' לפמש"כ ניחא דבודאי אי לא הו' מדמה כיסוי לאותו ואת בנו הו' מצריך לפרושי כך דרק לאותו ואת בנו שייך מקצת שה משום דכשנשחט כל השה נשחט אבל לענין כיסוי הדם שפיר יש סברא לומר דלא חייב תורה אמקצת דם כיסוי כיון שבא בתערובות תמיד ולא משום ביטול אלא יען דאנן בעינן אפי' חצי אחצי בהא"ג לא חייב וכן במתנות אפי' אמקצת שה דאם שהוא בודאי עכ"פ כחצי שיות לא דרשינן דלתחייב דרק אכולו שה חייבה תורה אבל אמקצת שה לא חייבה תורה כמו דדרשינן חמש ולא חצי חמש ורק באותו ואת בנו שאני דעכ"ח נשחט האי מקצת שיות דהרי ע"כ באותו ואת בנו שאני דאפי' אי אין חוששין לזרע האב כמו לכח דאם אלא דגורם הו' מחייב מהאי טעמא באותו ואת בנו א"כ עכ"ח לא דמיא לכה"ד ומתנות אבל אחר דפריך מכיסוי הדם ע"כ משום דסובר דגם בעלמא שייך לדרוש כך לחייב אפי' אמקצת אז קשה גם במתנות לחייב בחצי מתנות אמקצת שיות דאם והבן [ובזה אמרתי לפרש דגמרא מסיק לאחר דלר"א מספקא לי' במאי פליגי בשה אפי' מקצת שה לכאו' קשה הו' לי' למימר אלא בשה אפי' מקצת שה פליגי ומדלא קאמר כך משמע דפלוגי גם בחוששין לזרע האב ולפמש"כ ניחא דר"א מספיקא לי' אי חוששין לזרע האב היינו אי כחנני' דדמיא לגורם דאם לגמרי וע"כ סובר דלא דרשינן שה אפי' מקצת שה כיון דכח האב אלים כ"כ אין לחייב אמקצת שה דאם לבד ורבנן מספקא להו ג"כ אי חוששין לזרע האב היינו אי הו' עכ"פ כגורם בעלמא אבל כגורם דאב ל"ה ע"כ דריש אפי' מקצת שה לחייב מצד שיות דאם כיון דאלים יותר מכח האב ובזה ניחא ליישב קו' התוס' אר"ש אמאי לא פליגי ר"א גם לענין חלב לפמש"כ ניחא דרק לענין כיסוי הדם ומתנות סברי ר"א דלא דרשינן שה אפי' מקצת או צבי אפי' מקצת צבי דא"כ לחייב בכולהו מתנות ורק לגבי אותו ובנו שייך אפי' מקצת שיות כיון דעכ"ח נשחט גם חלק זה אבל לענין איסור דחלב כיון דיש בהאי אם כח דאב עכ"פ דהיינו כח בהמה ע"כ חלבו אסור ודו"ק, ובזה ביארתי היטב כל דברי רבינו המוקשים בשמעתתא דא בה"ל שחיטה וב"ה ביכורים וב"ה כלאים ויבואר עוד במק"א.

שבעת

ימים וכו'. הנה ברמב"ן פירוש דהכי קאמר קרא דלאו דמח"ז חדא שבעת ימים תחת אמו ועוד אני אומר לך שור ושה לא תשחטו ביום אחד והכל נכלל באיסור דמחו"ז, ולי נראה לפרש בזה כל הענין שבריש פ' אותו ובנו דקאמר אין לי אלא בחולין במוקדשין מניין ת"ל שור ושה כי יולד וסמוך לי' ושור ושה אותו ואת בנו לא תשחטו ואימא במוקדשין ולא בחולין ת"ל ושור הפסיק הענין ואימא בחולין ולא במוקדשין ת"ל ושור ו' מוסיף על ענין ראשון ואימא מה קדשים כלאים לא אף חולין כלאים לא והתניא אותו ובנו נוהג בכלאים ועוד הכתיב שה ואתה מוציא כלאים מבניהן ומשני או לרבות כלאים ואימא או לחלק הכתוב אותו והא אותו בעי ג"כ אלא כר' יהונתן דל"ב קרא לחלקו מפרש מאי חנניא ורבנן ומייתי ברייתא דחנני' סובר דנוהג גם בזכרים ורבנן סברו רק בנקבה ואם נפשך לומר בנו הכרוך תחתיו ומפרש וכי תימא אותו זכר משמע ת"ל בנו הכרוך תחתיו יצא זכר שאין כרוך תחתיו וכל השמעתא תמוה חדא קו' תוס' אליבא דמסקנא למה כתיב באמת אותו ובנו בעניינא דקדשים ועוד מ"פ ועוד הכתיב שה הא קו' ראשונה הוא על הברייתא דנוהג בכלאים ואידך קושיא זה הוא קו' אדרבא דלא לנהוג כלאים והוא קו' אדרבא לא על הברייתא ל"ש למפרך בלשון ועוד וכן הוא דקאמר ואם נפשך לומר בנו הכרוך תחתיו משונה לשון זה מבשאר מקומות דמותב ומפרק וכאן לא המתין עד דמותיב לי' רק קאמר מדנפשי' דיש למותיב ולפרק ועוד קשה הא איכא למיפרך באופן אחר להשיב דאי צריך לרבות כלאים ואותו לחלק ומנ"ל דאין נוהג בזכרים עיי' חיח"ס דעמד על כל זה ולהנ"ל אני אומר דזה דפריך אי מה קדשים כלאים לא הוא משום דקשיא לי' באמת קו' התוס' למה נכתב בהאי ענינא דקדשים ע"כ ללמוד דכלאים לא וא"כ קשיא מברייתא דנוהג בכלאים ועוד דל"ש לומר דלכך כתיב בהאי ענינא למעט כלאים דהא כתיב ושה דאתי להוציא כלאים ומסיק או לרבות את הכלאים וא"כ תקשה באמת למה כתיב בהאי ענינא דקדשים וע"כ קשקיל וטרי דאו בעי לחלק וכן אותו בעי לחלק ומייתי דבאמת פלוגי חנניא ורבנן אי נוהג בזכרים דלחנני' בעי אותו דנוהג בזכרים וא"כ עדיין נשאר בקשיא הראשונה למאי כתיב בהאי עניינא ע"כ נאמר לפרש זאת דהא באמת אם נפשך לומר אותו זכר משמע רק דבנו משמע כרוך תחתיו והיינו דכיון דכתיב בענינא דקדשים ע"כ לומר דקרא קאי אדלעיל דז' ימים תחת אמו ועוד דלא תשחטו ביום אחד והיינו מטעמא דכרוך אחרי' א"כ להכי כתיב בהאי דנלמד דאין נוהג רק בנקבה ומשום דכרוך אחרי' ובהא ניחא מה שהקשה תוס' ד"ה או דמדאיצטריך לרבות כלאים ש"מ דבחולין נמי נהוג דכלאים בקדשים ליכא וא"כ א"צ ושור להפסיק הענין ותי' דהו' מוקמינן לשום דרשא ולא ידענו איזה דרשא וכתבו המפורשים דהו' אמרינן או לחלק ואותו שיהי' נוהג בזכרים אלא דיקשה לפי"ז לר' יהונתן דלחלק לא צריך קרא הדרי' קו' לדוכתי' עח"ס שעמד בזה ג"כ להנ"ל ניחא דהא זה השקליא וטריא הוא משום דקשיא לי' למה באמת כתיב בהאי קרא דקדשים והיינו למאן דס"ל דל"ש לומר דאין נוהג בקדשים דהא אין עשה דוחל"ת ועשה וא"כ קשיא למה באמת כתיב בהאי עניינא אבל הא באמת יש לנו לומר קו' תוס' לאמת שאמרו דעשה דקרבן פסח דבכרת דחי עשה ול"ת א"כ צריך קרא לומר דנוהג גם בקדשים מעתה י"ל דר' יונתן ס"ל באמת דעשה דכרת דול"ת ועשה וא"כ צריך קרא דנוהג גם בקדשים דהנה זה דכתבו תוס' דאין עשה דל"ת ועשה הקשו מתוס' זבחים דף ל"ג דעשה דכרת דוחה ל"ת ועשה ואמרתי דתליא זה בשיטת הריב"א דל"ת כמאן דליתא ולא נשאר רק עשה ועשה דכרת חמור דוחה עשה הקל אבל אי לא כריב"א אז עשה דכרת א"ד עשה ול"ת א"כ אי אמרינן כריב"א ניחא וא"כ ר' יונתן מצי סבור כהאי סברא דל"ת כמאן דליתא א"כ עשה דכרת הוא דדחי לכך צריך קרא דנוהג בקדשים ולא קשיא אליבא דר' יונתן.
והנה תוס' הוק' דקרא סתמא כתיב ואין לומר בק"פ עשה דל"ת דמחוסר זמן עשה ול"ת ותמה בראש יוסף הא היכא דאיכא פסול ל"ש עדל"ת ומחוסר זמן פסול לגבי גבוה אך י"ל דהנה תוס' דכ' דבאותו ובנו איכא עשה דמח"ז היינו דסברו דשיעשה דמח"ז אל"ת דאותו ובנו וכמש"כ בראש יוסף א"כ אי אמרינן דעדל"ת א"כ ממילא ליכא עשה ול"ה פסול כלל לגבוה לכן שפיר שייך עדל"ת אך התינח לשיטת הריב"א דל"ת כמאן דליתא אבל לשיטת ר"י ט"ע בקידושין דף ל"ד דל"ת שיש עמו עשה אלים וגם עשה לא נדחה ל"ש זה ושפיר כ' תוס' דהוה עשה ול"ת וממילא איכא גם פסול לגבוה א"כ זהו גופי' תי' התוס' דתי' דאיכא עול"ת דהיינו דחידשו דלא כסברת ריב"א אלא דל"ת לא נדחה ממילא איכא נמי עשה וממילא פסול נמי הוה לגבוה ובהא ניחא מה שהקשו דהא תוס' בזבחים דף ל"ג כ' דעשה דכרת דוחה עול"ת הנ"ל ניחא כיון דאיכא עשה ממילא פסול נמי הו' ל"ש כלל עול"ת ורק אי בעלמא הו' דחי לל"ת עכ"פ אז ל"ה פסול כלל וליכא כלל עשה אבל כיון דבעלמא אין עשה דוחה ל"ת ועשה דהל"ת ל"ה כמאן דליתא לכן אף דעשה דכרת דוחה לא מהני דהא פסול לגבוה משום מחו"ז וגם י"ל בפשיטות דבאמת הא בהא תליא דהא דכ' תוס' דעשה דכרת דוחה ל"ת ועשה היינו לשיטת ריב"א דלר"ש כמאן דליתא ולא נשאר רק עשה ומאי אולמי האי עשה מהאי עשה ע"ז אמרינן אי איכא עשה דכרת דאלים דחי להאי עשה אבל אי אמרינן כשיטת ר"י בקידושין דהל"ת אלים ולא נדחה הל"ת אף דאיכא עשה דכרת לא אלים לדחות עשה ול"ת ביחד וא"כ כיון דכל תי' התוס' באיכא עשה דמחו"ז רק שייך אי לית לן כסברת ריב"א דלסברת ריב"א ליכא עשה דל"ש שדי עשה דמחו"ז אלאו דאותו ואת בנו אי הלאו כמאן דליתא וא"כ כיון דאזיל לשיטת ר"י לא יקשה דעשה דכרת דוחה לעשה ול"ת דלשיטת ר"י באמת גם עשה דכרת ל"ד לעשה ול"ת וא"ש:
הנה רש"י שבת דף קל"ו כ' דכ' שבעת ימים יהי' תחת אמו הא בלילה שרי רק הרצאה למחר דלא חזי להקרבה באורתא דכ' ביום צוותו אבל נפל ל"ה לכך יכול להקדיש תוך ח' הנה לכאורה מפירש"י מוכח דאין כאן מחו"ז כלל דהא בלילה אין ראוי להקרבה רק משום לילה והקשה ע"ז בטה"ק זבחים י"ב א"כ קשה איך מוכח מהא דנכנס לדור להתעשר דאין מחו"ז בלילה הא ל"ה מחו"ז כלל אלא דא"ר להקרבה משום לילה ועוד יקשה לפירש"י קו' התוס' ל"ל ביום השמיני ירצה לדרוש לילה לקדושת יום להרצאה תיפק לי' מביום צותו דמה שתי' בתוס' דאם עלה תרד משום מחו"ז ניחא לפירש"י כיון דלדידי' ל"ה מחו"ז כלל רק משום לילה אמנם ל"נ כונה אחרת בפירש"י דבאמת הקשה בטה"ק שם וכן במנחות דף ו' לתוס' דהו' מחו"ז למה יהא מותר לאכול בליל ח' ואי דסברי דלענין קרבן אף דיצא מכלל נפל צריך ח' ימים א"כ יקשה הא דיליף ר"ג דכיון ששהה ח' יצא מכלל נפל ע"כ ללמד להתיר אחר ח' מדהתיר תורה להקרבה א"כ מנ"ל למישרי בליל ח' דילמא לא יצא מכלל נפל עד יום ח' כמו דהקרבה לא שרי עד יום ח' ולפי"ז י"ל דזה הי' קשה לרש"י ולכן מיאן בפי' התוס' רק מפרש כך דבאמת כיון דכ' ז' ימים יהי' תחת אמו בלילה הי' שרי רק משום דל"מ להקרבה באורתא וכן להרצאה בח' וזהו אפי' בלא קרא וכיון דכ' ביום השמיני והלאה ירצה ע"כ לומר דבלילה הו' מח"ז ותרד דאם עלה תרד ולא משום נפל אלא שלא תאמר דבלילה חזי להקרבה אי לאו אורתא לזה כתיב מיום השמיני והלאה ירצה דיהא מחו"ז בלילה ונ"מ שאם עלה תרד.
והנה בחולין דף קט"ו איתא אותו ואת בנו לתסרו ומשני מדגלי רחמנא מח"ז לגבוה מכלל דלהדיוט שרי ופי' התוס' דכ' מיום השמיני והלאה ירצה הכתוב נתקו ללאו דאו"ב וכ' במשל"מ שכוונתם כיון דנתקו הכתוב ללאו דאו"ב לגופי' שיהא בעשה דלא ירצה לקרבן והוה מח"ז תיפק לי' דאסור משום כל שתעבתי לך [וכמש"כ הרמב"ן לפרש נתקו הכתוב לעשה היינו דאו"ב עצמו יהא בעשה דלא ירצה ופירושא דקרא הכי משמונה והלאה ירצה ודוקא אם לא שחט האם אבל אם שחט האם אז הוה הולד מחו"ז באותו יום אף שהוא משמונה ימים והלאה אח"ז ראיתי שכ"כ בקרבן אהרן. אולם קשה לי הא קיי"ל בהדיוט דיום הולך אחר הלילה משא"כ בקדשים הלילה הולך אחר יום כדאיתא ס"פ או"ב א"כ משכחת דיש איסור להדיוט ואין אסור לגבוה ונ"ל דהנה בטה"ק מנחות כתב דהא ממשקה ישראל מן המותר לישראל אין הפירוש שכמו שנאסר לישראל נאסר גם לגבוה אלא זהו עצמו האיסורי ען שאסור להדיוט וא"כ י"ל כיון דבהדיוט אסור משום או"ב אף דלגבוה לילה אחר יום אסור לגבוה וא"כ ל"ה צריך הכתוב לנתקו שהוא בלא ירצה. ובזה נראה ליישב קו' תוס' בריש פ' או"ב דפריך מוקדשין מנ"ל והקשה תוס' דמהיכי תיתי דאיני במוקדשין דעדל"ת ולפמש"כ ניחא דה"א דאינו במוקדשין משום דמוקדשין הוא להיפך לילה אחר היום א"כ בשחט אם בלילה והולד ביום בקדשים פטור דלענין קדשים ל"ה כשחט ביום אחד לכן צריך קרא דאפ"ה נוהג במוקדשים מד' ו' מוסיף על ענין ראשון דאין לומר הא בקדשים לילה הולך אחר היום כיון דכ' לא ירצה.
והנה כל זה שייך יען דכתיב אותו ובנו אבל אי הו' כתיב בנו ואותו ע"כ דלא נהג בקדשים כיון דלילה הולך אחר היום דא"ל כיון דלא ירצה קאי אאותו ובנו שפיר גם בקדשים הלילה נחשב ליום השמיני דקרא הכי משמע מיום השמיני והלאה ירצה הולד ואף אחר יום השמיני לפעמים לא ירצה אם שחט האם תחילה דהא אי הו' כתיב בנו ואותו לא הו' מצינן לדרוש כלל דאו"ב הוה מחו"ז לגבוה דלא מצי למדרש דהא אלא ירצה קאי אולד לא על האם וא"כ מסברא ל"ה ידענו כלל דנוהג במוקדשין. ובהא יש ליישב לנכון קו' חמורה שהביאה באו"ח פסחים דף נ"ט בשם הגאון מ' העשיל ז"ל דל"ל לא תשחטו בלשון רבים להודיעו דבנו ואותו חייב דאלת"ה ל"ל ושור מוסיף על ענין ראשון בלא"ה ידעי' דנוהג במוקדשין כקו' התוס' דא"ל כאשר תי' יען דהו"א דעשה דפסח דוחה הא בבנו ואותו אי אין חוששין לזרע האב היא נקיבה שא"ר לפסח וא"כ אף אי הו' כתיב בנו ואותו הו' ידעי' דגם אותו ובנו חייב ולכך הו"א דעשה דפסח דוחה בלקח בנו לפסח וצריך ושור דנוהג גם במוקדשין דו' מוסיף על ענין ראשון. ולפימש"כ ניחא דאי הו' כתיב בנו ואותו הו"א שפיר דרק בחולין נוהג דלא יקשה כלל קו' התוס' דמהיכי תיתי דלא נהוג בקדשים כיון דבקדשים לילה הולך כדין אחר היום ואין לומר כיון דהו' בבל ירצה איכא נמי גם לאו דאו"ב דז"א דאי הו' כתיב בנו ואותו ל"ה מצי למדרשי כלל דהוא בלא ירצה דלא הו' נתקו הכתוב לעשה ומיושב היטב קו' הגאון.
אולם אי קשיא הא קשיא דביומא דף ס"ד קאמר רבא לא נצרכה אלא בשחט האם דנעשה מחו"ז וצריך קרא לד' דמחו"ז פסול לשעיר משתלח ויקשה הא שעיר הזה זכר וא"כ אי הו' כתיב בנו ואותו לא הו' צריך לד' לרבות מחו"ז בשעיר משתלח דלא משכחת כלל דאי בשחט בנו תחילה לא משכחת אותו דהא שעיר הוא וא"כ דמכ' לד' בשעיר נדע דאותו ובנו חייב וא"כ לכתוב ובנו ואותו ונדע ג"כ דאותו ובנו חייב ולמה צריך לכתוב לא תשחטו לשון רבים. והנה לכאורה יש להקשות עוד מ"פ גמ' במוקדשין מניין הא נשמע מדכ' לד' בשעיר דא"ל דנפ"מ בשחט אם ונעשה בנו מחו"ז כדאמר רבא כיון דאין נוהג במוקדשין אך י"ל דהא קשה קו' תוס' מוקדשין פשיטא דסתמא כתיב וליישב נאמר דפריך לר"ש דסובר לקמן דף פ' דכל קדשים ששא"ר הוא א"כ הו"א דאין נוהג במוקדשים ולכן שפיר פריך מניין וא"כ ניחא דלא יקשה פשיטא דנוהג מדצריך לד' בשעיר משתלח דהא איתא שם דלר"ש דהגרלה אינה מעכבת משכחת בהומם וחוללו וא"צ לאוקמי בשחט האם. ומעתה יצא לנו ליישב עוד קו' תוס' דשפיר פריך מוקדשין מניין די"ל דהו"א עשה דשעיר דחי דא"ל דהוה עול"ת דהא הוה עשה דרבים דדחי עול"ת כמו שבארנו בה' כהמ"ק. והנה במשל"מ כתב לפרש הך דחולין מדגלי רחמנא מח"ז לגבוה היינו מדכ' וי"ו מוסיף דנוהג או"ב בקדשים מכלל דלהדיוט שרי ולכאורה דבריו תמוה דא"כ מנא הוה ידעינן דלוקין משום או"ב בקדשים דאף דהוה ידעינן דאסור לגבוה ממשקה ישראל אבל לא הו' לוקין לכן צריך וי"ו דנוהג בקדשים ולוקין אם שחט או"ב של מוקדשין ועוד דהו"א שור הפסיק הענין וכבר תמה בפמ"ג שם.
דעת רבינו בפ"ה מה' מאכלות אסורות הי"ד דמצא עובר חי אעפ"י שהוא בן ט' חדשים שחיטת אמו מטהרתו ופוסק כחכמים דמתני' דחולין ע"ד ולענין חלבו של בן ט' חי פוסק בפ"ז מ"ה מ"א דחלבו אסור והקשה הה"מ דזה נגד דברי הש"ס דף צ"ג דקאמר ר"א אר"א דהלכו ר"מ ור"י לשיטתו דלשי' ר"מ דבן ט' חי אין שחיטת אמו מטהרתו גם חלבו אסור ולחכמים דשחיטת אמו מטהרתו ה"ה חלבו מותר ורבינו מזכי שטרי לבי תרי ונראה ליישב דהנה התוס' בדף צ' הקשו דאיך מוקי דנוהג בשליל הא לא איירי אלא בבן ט' אבל בבן ח' לכ"ע שחיטתו מתיר ואין נוהג בשליל ותי' דהיינו דשחיטתו מתיר והקשה ע"ז הא חזינן לרי"ו בתלש מחייב אפ"ה שחיטתו מתיר א"כ גם בגיד אף דנוהג בשליל שחיטתו תתירנו ותי' לחלק בין גיד לחלב, ועוד הקשו הא דפריך והא פליגי בסיפא מכלל דרישא לאו בשליל עסקינן האסיפא איירי אי נוהג בשליל אחר שחיטתו כדאמר ראב"א דאזלי לשיטתם ועוד הקשו הא דמשני דבר זה מחלוקת ר"י ורבנן הא לא פליגי אלא לאחר שחיטה, ונראה ליישב דראב"א הכי קאמר דחזינן דר"י סבר דאין נוהג בשליל הנה לזה צריך תרי טעמא לומר למה שחיטה מתיר הגיד וחלבו חדא דע"כ סובר דאין נוהג בשליל קודם שנעשה בן ט' ליכא כלל איסור גיד וחלבו דאי הו' נוהג בשליל קודם שנעשה בן ט' א"כ נהי דר"י סובר דשחיטה מתיר בן ט' אבל לא סגי להתיר החלב וגיד שכבר נאסר ולא יהא אלא כאמו כסברת הרא"ש דלא הותר חלבו וגידו אע"כ דאין נוהג בשליל אלא דאכתי הו' מצינו לומר נהי דאין נוהג בשליל קודם שהגיע לחדשים אבל בהגיע לחדשים עכ"פ יהא נוהג איסור חלב וגיד ואם תלש חייב ע"ז אמרינן דר"י לשיטתו דשחיטה מתיר בבן ט' א"כ חזינן דאוירא לידה גרם דנעשה בהמה א"כ לא נאסר כלל עד לידה ושפיר שחיטה מתיר גם חלבו וגידו ולא שייך לא יהא אלא כאמו כיון דאויר גרם ליכא כלל איסור חלב וגיד, ונראה דזה רק ר"י לשיטתו דסובר טריפה ששחטה אין שחיטה מטהרתה מידי נבילה ובארנו משום דסובר כל עיקר שחיטה להתיר באכילה לא להוציא מידי אמה"ח או להוציא מידי נבילה א"כ לא הועיל השחיטה כלל וממילא מטמא א"כ לדבריו שפיר הא בהא תליא מדסובר דאין נוהג בשליל ואפי' קודם שחיטה היינו משום דסובר דשחיטה מתיר בבן ט' דשחיטה זו מתיר גם הולד באכילה א"כ הי' לנו לומר דיו כאמו דהרי באמו אין מתיר אלא הבשר לא חלב וגיד ומדסובר אפ"ה מותר ע"כ משום דסובר אוירא גרם ואין כאן איסור כלל ולפי"ז יפורש הא דאזיל לשיטתו לא כמו שמפרשין דמתיר שחיטה לכן מותר אלא דלכך אין נוהג אפי' בבן ט' חי אפי' קודם שחיטה יען דלשיטתו דשחיטה מתיר בבן ט' מצי סבור דאוירא גרם א"כ ליכא איסור כלל ושחיטתו מתיר שלא יחול אפי' לאחר לידה וכאשר הוא שיטת רבינו אפרים בפירוש דברי ר"ל דלכך אוירא גרם יען דשחיטה מתיר בבן ט' ור"ל כר"י אתיא [ונהי דראשונים הוכחו שלא כדבריו דאל"כ יאמר ר"ל הלכה כר"מ ולפמש"כ ניחא דבודאי ר"ל מצי אתיא גם כר"מ דאין השחיטה מתיר אם נולד אח"כ אבל קודם שנולד אוירא גרם דליכא איסור חלב וגיד עוד ואפ"ה אין שחיטה מתיר כיון דלבן ט' אין שחיטה מתיר וכשיטת הרא"ש היינו רק לדידן אבל ר"י דסובר דאין שחיטה מטהר בטריפה משום דסובר דשחיטה בא רק להתיר הבשר באכילה [ובזה נראה ליישב שיטת רש"י בפסחים דף כ"ב דמפרש חולין בעזרה לאו דאורייתא היינו אאיסור הנאה משום די"ל דבאכילה ע"כ לר"י אסור דהנה בתוספתא איתא שחיטת נכרי אסור מוזבחת ואכלת את שאתה זובח אתה אוכל ומה שאין אתה זובח אין אתה אוכל ונראה דזה אתיא כר"י דסובר דטריפה ששחטה אין שחיטה מטהרתה מידי נבילה משום דסובר דשחיטה אתיא להתיר באכילה ולא לטהר מידי נבילה שייך שפיר מה שאין אתה זובח אין אתה אוכל ה"נ בשחיטה בעזרה דדרשינן בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום ונשמע מזה גופי' איסור ולפמש"כ השעה"מ גם דעת רמב"ם בהנאה לאו דאורייתא ובאכילה דאורייתא ולמש"כ דנשמע ממילא מקרא דבקירוב מקום אלא דזה אינו דהרי הרמב"ם לא הביא דרשא בנכרי מוזבחת ואכלת יען דלית לי' דר"י דשחיטה שפיר מטהר טריפה מידי נבילה א"כ יהי' הכרח לשיטת הכ"מ דלרמב"ם חולין בעזרה לגמרי לאו דאורייתא והנה לפמש"כ במק"א למ"ד בשר נחירה הותר ובא הכתוב לאסור בשר נחירה לדידי' דרשינן וזבחת ואכלת את שאתה זובח אתה אוכל ה"נ י"ל נהי דגלי קרא ברחוק מקום נחירה אסור אבל בקרוב מקום לא מתיר השחיטה לאכול כמו בשחיטת נכרי ודו"ק. והנה ר"מ סובר בשר תאוה הותר יען דסובר ששא"ר ש"ש כידוע לכן לא נשמע מדרשא דאתה זובח ברחוק מקום וצריך קרא דאותו ודו"ק] וא"כ נאמר דיו כאמו אע"כ דאוירא גרם וליכא איסור כלל בשליל אפי' בבן ט'אבל למ"ד דשחיטה בא להתיר מידי נבילה או להתיר אמה"ח וא"כ אף אי לא אוירא גרם שפיר ילפינן דשחיטה מתיר הבשר מתיר גם חלב וגיד אף דחדשים גרמו והי' אסור במעי בהמה שחיטה מתיר ולא שייך לומר דיו כאמו דהא אין שחיטה בא להתיר דוקא באכילה דבשלמא אי שחיטה רק מהני יען שבא להתיר באכילה א"כ חלב וגיד אין יכול להתיר כמו דאין מתיר את אמו אבל אי שחיטה בא להוציא מידי אמה"ח או לטהרו מידי נבילה א"כ ע"כ הועיל גם לחלב וגיד להוציא מידי אמה"ח או מידי נבילה א"כ שפיר י"ל דהותר לגמרי דהועיל השחיטה גם להתיר מה דאסור באמו וע"כ הא דלר"מ אסור חלבו יען דשחיטה אין מתיר כלל בבן ט' אבל לר"י דשחיטה רק להתיר באכילה א"כ לא הועיל בחלבו כלל א"כ ע"כ הא דמתיר חלבו יען דאוירא גרם א"כ שפיר שייך דאזלי לשיטתם דשחיטה בא להתיר ע"כ הא דשחיטה מתיר גם חלבו יען דסובר אוירא גרם ואין נוהג במעי אמו אפי' בבן ט' דאי הי' נוהג במעי אמו ל"ה שחיטה מתיר ובבן ח' בודאי אין נוהג דכיון דאוירא גרם כש"כ בזה דליכא אוירא וחדשים ור"מ אזיל ג"כ לשיטתו דהיינו ר"מ סובר דנוהג בשליל אפי' בפחות מבן ט' ואף דפחות מבן ט' שחיטה מתיר היינו כמו דמתיר לבשר מתיר חלב וגיד דר"מ סובר דמטהר טריפה בשחיטתו א"כ שחיטה בא להתיר מידי אמה"ח ובמעי אמו איכא איסור אלא דשחיטתו יכול להתיר ובבן ט' נשאר איסורו דאין מתיר הבשר בשחיטה מכש"כ דאיסור חלב וגיד נשאר וא"כ אין הסוגיא סותרת ואך הא דיקשה הא בבן ח' אם תלוש פטור דחדשים גרמו וכאן דקאמר דנוהג בשליל בן ח' דקאמר דבא בב"א נראה ליישב דכאן רק לר"מ אמרינן אבל רי"ו קאי לדידן דסבירא לן במקצת כר"מ ובמקצת לית לן כר"מ דהנה ר"מ דסובר שחיטה שאינה ראוי' לש"ש וא"כ אף דאין שחיטה מתיר באכילה מהני א"כ לדידי' אי תלוש מבן ט' ג"כ הי' לנו לומר דשחיטה תתירנו דלא שייך לומר לא יהא אלא כאמו דהרי השחיטה אהני אף למאי דלא בא להתיר באכילה כמו ששא"ר יען דלשיטתו דלא בא שחיטה להתיר באכילה א"כ השחיטה שוה בין לבשר ובין לחלב וגיד וא"כ הו' לן להתיר חלבו ע"י שחיטה ולכן צריכין לומר דלכך חלבו אסור משום דלשיטתו גם הבשר אין מתיר בבן ט' וכדין הו' שפיר ר"מ לשיטתו אבל לדידן דששא"ר לש"ש וא"כ נהי דקיי"ל כר"מ דמהני שחיטה בטריפה לטהר מיד נבילה אבל שם שחיטה לא הו' עלה כגון לענין אותו ובנו וכדומה א"כ אין השחיטה פועלת בשוה לבשר וחלב דבבשר לא איקרי שם שחיטה רק משום שמתיר באכילה וממילא בחלב דאין יכול להתיר לא יכול השחיטה לפעול להתירו באכילה ודיו כאמו א"כ אף אי ס"ל דשחיטה מתיר בבן ט' אפ"ה חלבו אסור משום דדיו להיות כאמו ואין השחיטה פועל על החלב כלום וא"כ שפיר אמרינן כיון דחדשים גרמו לקרות שם חלב וגיד אין מתיר השחיטה באכילה ולפי"ז עכ"ח פחות מבן ט' ליכא איסור כלל דאין לומר דאיכא איסור רק שחיטה מתיר א"כ גם בבן ט' יתיר השחיטה כיון דלדידן בן ט' מהני השחיטה ע"כ לדידן פחות מבן ט' ליכא איסור כלל דאין נוהג בשליל והיינו לפי מסקנא דריש גיד הנשה דאין צריך לומר דמשנה סבר דנוהג בשליל כר"מ אתיא אלא אף אליבא דסתם משנה דלעיל דמייתי בבן ט' אבל חלבו אסור ע"י שחיטה כיון דחדשים גרמו אין שחיטה מתיר דלא מיקרי שם שחיטה היכא דהי' שחיטה שאין ראוי' ה"נ לא מתיר החלב וגיד דלא עדיף מאמו דאין השחיטה פועל על החלב להתיר באכילה וא"כ רי"ו לא קאי אר"מ אלא אליבא דמשנתינו דסובר בחדא כר"י אבל בחלב סובר דאין יכול להתיר דחדשים גרמו האיסור ור"ל סובר דגם למשנתינו אוירא גרם וליכא איסור כלל במעי אמו א"כ שפיר השחיטה מתיר גם החלב כיון דליכא איסור עדיין ודו"ק.
והנה לפימש"כ קאי רי"ו אף לר"י היינו אף אי בשחיטה סבירא לן דמתיר בן ט' כר"י וכסתם משנה אפ"ה כיון דסובר משנה דחלבו אסור דאין שחיטה מתיר סבירא לן משום דחדשים גרמו ואסור אפי' קודם שיצא לאויר העולם ע"כ אין שחיטה יכול להתיר דלגבי החלב הו' כמו שחיטה שא"ר דרק בבשר יכול להתיר דשם שחיטה עלי' דמותר באכילה ור"ל קאי אף לר"מ דהיינו אף דקאמר אין שחיטה מתיר הבשר בן ט' אפ"ה חלבו שריא דאוירא גרם ולא חל האיסור כלל וכ"ש דאין נוהג בשליל קודם בן ט' ולכשיולד חל האיסור כיון דאפי' הבשר אין מותר ע"י שחיטה ודו"ק ולפי"ז סתם משנה וחלבו אסור כר"מ דוקא אתיא ואזיל ר"מ לשיטתו דשחיטה אין מתיר בבן ט' וע"כ גם חלבו אסור לאחר שנולד ובמעי אמו מותר משום דאוירא גרם כשיטת הרא"ש.
לפי"ז הא דר"א אר"א אי אתיא כר"ל יפורש בפשיטות דאזלי לשיטתו דלר"מ אין שחיטה מתיר ע"כ חלבו אסור לאחר שנשחט ואי אתיא כרי"ו אזי יפורש הך דאזיל ר"מ לשיטתו ע"ד שכתבתי לעיל יען דנוהג בשליל אפי' בפחות מבן ט' אלא עד ט' ע"כ שחיטה מתיר ובבן ט' אין שחיטה מתיר אפי' הבשר כש"כ החלב ומעתה א"ש מאי דפריך מסיפא הא בסיפא איירי בנשחטה ורישא איירי בלא נשחטה ולפמש"כ זה גופא קו' הגמ' מכלל דרישא לאו בשליל עסקינן דהיינו כיון דסתם משנה סובר בהא כר"י דשחיטה מתיר בבן ט' א"כ הא דחלבו אסור יען דלא עדיף מאמו א"כ ממילא מוכח בבן ח' לא נוהג דאי נוהג בבן ח' במעי אמו אפ"ה שחיטה מתיר גם בבן ט' מתיר ע"י שחיטה אע"כ דאין נוהג כלל בשליל בן ח' וע"ז משני דבר זה פלוגתא דרי"ו ורבנן והיינו דאתיא המשנה באמת כר"מ דשחיטה אין מתיר בבן ט' דאזלי לשיטתם וכר"ה אבל בבן ח' נוהג שפיר בשליל אלא דשחיטה מתיר בבן ח' גם לרבנן ומיושב גם קו' תוס' דהרי ר"י מודה בתלש ממעי בהמה והיינו דפשיטא לתוס' דרי"ו קאי גם לר"י דאל"כ יקשה קו' רא"ש דאמר הלכה כר"מ לפמש"כ ניחא דקאי אסתם משנה לא אר"מ ולר"מ באמת נוהג בשליל ולמסקנא דאין נוהג בשליל אזי אתיא המשנה באמת לענין זה כר"י דשחיטה מתיר בן ט' וכשיטת רמב"ם אלא דשחיטה אין מתיר החלב כיון דחדשים גרמו ומיושב היטב דברי רבינו וא"ש
ובזה נראה ליישב היטב קו' הפר"ח שהקשה קו' עצומה על רבינו מדף ס"ט דקאמר למאן אי לר"מ איסור חלב ודם איכא איסור יוצא ליכא אי לר"י איסור חלב ודם ליכא ויקשה דילמא בעי לסתם משנה דאיכא איסור חלב ודם וגם איסור יוצא ולפמש"כ ניחא דבודאי לר"מ דאיכא חלב ודם מצ"ע דשחיטה אין מתיר בבן ט' כלל שפיר שייך למיבעי אי הו' גם איסור יוצא אבל לסתם משנה דהא דאיכא איסור חלב ודם הוא משום דשחיטה אין יכול להתיר רק הבשר אבל חלב ודם לא מצי להתיר דלא עדיף מאמו א"כ כיון דבאב ואם חלב ודם דאתי מכחם לא אוסר זרעם גם בבן פקועה לא שייך דיאסור יען דאיכא איסור יוצא דאיסור חלב ודם אין ראוי' להצטרף לאיסור הבא מכחם יען דבהמה דעלמא חלב ודם אין איסור הבא מכחם וזה דאיכא איסור חלב ודם ג"כ רק משום דלא עדיף ממה שבא מכחם דכמו דלא מתיר חלב ודם דעלמא לא יתיר חלב ודם דוולד א"כ לא יכול לאסור יותר מבהמה דעלמא ואין ראוי' לצרף לאיסור יוצא לאסור ודו"ק היטב.
ובזה נראה לפרש הא דפליגי בדף ע"ה דפריך רי"ו לר"ל מהא דאתה מוצא חלב ודם מכלל שליל להקרבה ולאיכא דאמרי פריך ר"ל כך לרי"ו וזה כסברת הפוכות ולהנ"ל ניחא דלחד מ"ד הקשה כך רי"ו לר"ל דאמאי צריך למיעוטא כיון דסובר כר"י דשחיטה מתיר וגם סובר דאוירא גרם א"כ אין צריך כלל למעט אבל לרי"ו צריך שפיר למעט משום דהרי חדשים גרמו ואפ"ה מותר יען דשחיטה התירו וסובר דשחיטה אין בא בעלמא דוקא להתיר הבשר ולאיכא דאמרי הקושיא דלרי" ולמה מיעטה קרא כיון דבאמת חדשים גרמו אין יכול השחיטה לפעול כיון דשחיטה אין פועל רק היכא דמתיר באכילה כיון דגם דאם לא מתיר השחיטה את החלב לא יכול להתיר גם כאן ואי לא התיר באכילה לא הועיל כלום ע"כ באמת אין יכול להתיר החלב וא"כ למה מיעטה קרא וע"ז משני מידי דהו' אמחוסר זמן וא"ש, וניחא ג"כ קו' רשב"א ורא"ש יוסף גם לר"מ תקשי דהא ע"כ האי ברייתא כרי"ו אתיא דהרי מתיר חלב באכילה ולפמש"כ ניחא דלרי"ו דחדשים גרמו ואסור במעי אמו ולא התיר באכילה אלא לאחר שחיטה וא"כ שפיר הותר באכילה ואפ"ה צריך קרא למיעוטי כיון דחדשים גרמו ודו"ק.
עוד נראה לתרץ דברי רבינו בהקדם קו' תוס' דף צ"ד בהא דר"א אמר ר"א דחלבו הכל מודים דשרי מ"ש גיד ואמרתי לתרץ עפ"י סברת תוס' לעיל דף צ"ד בחלב שרי בן ט' יען דכתיב חלב שור ולא מיקרי שור כמש"כ רשב"א דכתיב שורכי יולד ויש להבין מ"ט דרי"ו חשוב לי' שור בבן ט' הרי כתיב כי יולד ונראה דרי"ו סובר דכיון דעתיד לילד שהרי הוא כבר בן ט' ולא יהי' נפל שוב חשוב לי' שור בבן ט' אך אחר ששחטו א"כ שוב איגלאי מילתא למפרע שלא עמד לילד ע"כ הותר החלב למפרע ומיושב בזה קו' הרא"ש דלא יהא אלא כאמו דלפימש"כ שאני הכא דשייך לומר דלא הו' עתיד להיות נולד ולא נאסר מעולם ורי"ו לשיטתו ביבמות דף ל"ד דסובר אמרינן איגלאי מילתא למפרע דהוא נפל יעש"ה וכן אמרינן בחולין י"ד עומד לאכילה ועומד לגדל וולדות נשחטה איגלאי מילתא למפרע דעמד לאכילה ולא הו' מוקצה ה"נ אמרינן דעומד לגדל ועומד לאכילה כיון שנשחטה איגלאי מילתא למפרע דעמד לאכילה ושחיטת אמו תתירנו דלא יהא בכלל שור כי יולד ע"כ הוה סבירא לי' עתה דחלבו דשליל שריא ואמנם למסקנא חלבו דשליל ג"כ פליגי ולר"מ אסור ורק לר"א שריא והנה לרי"ו אין צריך לטעם איגלאי מילתא למפרע דהרי ר"י לית לי' ברירה ולדידי' מסקינן בחולין שם דעומד רק לאכילה וא"כ הא דרי"ו אליבא דר"י תלש חלב מן ט' חי אסור היינו משום דסובר בשלמא בבן ח' לא חל עליו איסור חלב משום דשמא יהא נפל ולא יבוא לכלל שור וכן אם נשחטה אמו לא יבוא לכלל שור ע"כ לא חל איסור חלב אבל בבן ט' דליכא חשש נפל עוד רק שתאמר שמא תשחוט האם כיון שיש לומר שמא לא תשחוט קודם שתלד שפיר חייל איסור חלב ואם נשחט איגלאי מילתא למפרע דהי' עומד שתשחט האם קודם שנולד ע"כ פקע איסור חלב ולפי"ז יש ליישב קו' התוס' לעיל דפריך והא מדסיפא בשליל מכלל דרישא לאו בשליל עסקינן וקשה הא שם בנשחטה איירי ע"כ צריךלאשמעינן דנוהג בשליל [וכוונתם להקשות לפמש"כ תוס' שם לעיל לתרץ קו' אחריתא לחלק בבן ח' במעי אמו שייך איסור גיד רק לכשנשחט לר"מ אין נוהג איסור גיד ע"כ גם בבן ט' הו"א כן וצריך לאשמעינן דנוהג לר"מ וכן מאי משני דבר זה פלוגתא דר"י ורבנן הא בחלב אף דלרי"ו שחיטה מתיר אפ"ה בבן ט' במעי אמו איכא חלב ולפמש"כ שפיר הא בהא תליא דר"מ דסובר דשחיטה מתיר ע"כ שפיר נוהג איסור גיד בשליל דהרי לכשיולד יהא בו איסור גיד ואפי' אם תשחוט האם קודם שתלד לא יהא יכול להתירו ע"כ ממילא איסור גיד חייל בשליל במעי אמו מאי אמרת שמא תפיל ותהא נפל משום חשש זה לבד לא יצא מכלל איסור גיד אבל למ"ד שחיטה מתיר א"כ גם אם לא תפיל שמא תשחט האם ושחיטה מתירתו א"כ ממילא לא חל איסור גיד כיון דלא יבוא לכלל איסור אלא אם לא תפיל ולא תשחט האם עדשיולד ע"כ לא יכול לחול עליו איסור גיד דיש שתי צדדים לומר שלא יבוא לכלל חיוב ע"כ לא חל כלל במעי אמו וכן בחלב בבן ח' מה"ט לא חל גם במעי אמו רק למ"ד דלא ידע דתליא הא בהא שפיר כתבו תוס' לחלק דנוהג שפיר בבן ח' במעי אמו וע"י שחיטה שריא] וא"כ מיושב קו' התוס' דקאמר דבר זה פלוגתא דר"י ורבנן דהא בהא תליא כדאמרן והא דבחלב חל בבן ט' ע"ז אמרינן אדרבא הרי לא חל בבן ח' ע"כ מטעם דיש ב' צדדים לומר אם הוא עומד לגדל ולדות הרי שמא תפיל ולא יבוא ג"כ לכלל חיוב ואי לאכילה עומד שמא תשחט האם מאי תאמר שמא תילד ויהא ולד גמור והא דבבן ט' חל איסור חלב היינו משום דלא שייך שמא תפיל אבל גבי גיד דאנו צריכין לומר דנוהג בשליל משעת יצירה שפיר אמרינן כיון דשחיטה מתיר ע"כ גם במעי אמו לא נוהג בשליל ואי תאמר הא בחלב נוהג בשליל אף דשחיטה מתיר היינו בבן ט' דל"ש גם חשש שמא תפיל אבל בבן ח' דאיכא עוד צד לומר שלא יפיל לכלל איסור חלב דהרי שחיטה מתיר שוב ממילא אמרינן דלא חל איסור חלב בשליל ולכן גם גיד אין נוהג בשליל שלא יכול לחול משעת יצירה דלא עתיד לבוא לכלל איסור שמא תפיל או שמא תשחט האם וכן ניחא גם קו' ראשונה דשפיר פריך מדסיפא בשליל רישא לאו בשליל דאי מרישא נשמע דחל בשליל משעת יצירה נדע דהטעם משום דחל דגם אי תשחט האם קודם הלידה אין שחיטה מתירתה שפיר יכול לחול משעת יצירה ודו"ק.
ולפי"ז ניחא שיטת רבינו דהנה זה רק לרי"ו לשיטתו דסובר איגלאי מילתא למפרע ע"כ לדידי' שפיר משכחת לומר דנהי דחל בבן ט' אפ"ה שחיטה מתיר דקאמר איגלאי מילתא למפרע דהי' עומד לשחוט ולא חל מעיקרא איסור חלב אבל לדידן דקיי"ל בהא כר"ל ביבמות ל"ד דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע ולא הו' שמה חליצה א"כ ה"נ לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע א"כ כיון דחל בבן ט' ולכך אין שחיטה מתיר [שוב גם בגיד אמרינן האי טעמא דהדין כמו בחלב] ואין לומר א"כ למה צריכין לר"מ הטעם דאין שחיטה מתיר יען דסובר דאין שחיטה מתיר עובר במעי בהמה הא בלא"ה אין שחיטה מתיר איסור חלב די"ל בודאי לר"מ לשיטתו דאית לי' ברירה א"כ אית לי' בודאי סברת רי"ו דאיגלאי מילתא למפרע דהי' עומד לאכילה אבל לדידן דלא אמרינן כר"מ אף אי שחיטה מתיר במעי בהמה אבל החלב אין מתיר דלא אמרינן איגלאי מילתא למ

ה

הנדמה

וכו' כיצד רחל שילדה כמין עז וכו'. הקשה ברי"ט אלגאזי בספרו קהלת יעקב בכלל נדמה אמאי לא הביא רבינו הא דר"מ אחד המיוחד מששת ימי בראשית ותי' דאי ס"ד דחיישינן ניחוש לשמא הי' אמו תחילה עז אלא משום דאזלינן בתר רובא וא"כ יקשה בפטר חמור דהי' ממון בעלים הא בעלמא ל"א בת"ר וגמרא קאי כאן לר"מ דחייש למיעוטא והדרה קו' לדוכתי' איך נודע אם לא היתה אמו מששת ימי בראשית עז וע"כ לומר דהא הו' מיעוטא דמיעוטא וא"כ לא מוכח דלא קיי"ל כן ומצאתי כן בס' לחם חמודות דף י"ז שכ' וז"ל ומ"מ כי לא ידעינן שנשתנה ודאי דסמכינן ארובא ולא מספקינן לה מסתמא דילמא אשתני דאלת"ה הפקעת כל קדושת בכור דמהיכא איכא למידע אם לא נשתנה מששת ימי בראשית וע"כ אין הכונה משום רובא דלר"מ קאי ועוד דא"כ מוכח מכאן דאזלינן בתר רובא אעכ"ח דלא חיישינן כלל דמיעוטא הוא, ולכן נראה ליישב דבודאי אם עובר ירך אמו גם פעם אחת נשתנה שעז ילדה רחל והו' פסולה למזבח א"כ ולדה כמותה עד סוף כל הדורות ובעינן מיוחד שבעדרו מימי בראשית אבל כיון דקיי"ל כל האיסורין לגבי מזבח ולדותיהן כמותן חוץ מנרבע כמוש"כ כאן רבינו בפ"ד אם פעם אחת הו' נדמהולדה מותרת למזבח אם עז ילדה רחל ואח"כ ילדה הוא רחל שולדה דומה לה מותרת למזבח א"כ ל"ב מיוחד שבעדרו לכן לא הביא רבינו דין זה.
ונראה ראי' לזה דהנה מדרשא דאחד המיוחד ע"כ נתמעט גם כלאים והא דפריך בגמרא הא משור או כבש נתמעט כלאים ונדמה ע"כ גם אכלאים פריך וע"ז משני הא דנחית לדרי וא"כ ע"כ לרי"ו דולדות כלאים אסורין למזבח ואנן קיי"ל דולדות כלאים מתירין שהרי מנה י"ד דברים אסורים למזבח ומהן כלאים וכ' דכל אלו ולדותיהן מותרים ע"כ מוכח דלא קיי"ל דבעינן אחד המיוחד.
ובהא ניחא לי ליישב קו' ב"י דהטור סי' שט"ו הביא דין דרחל בת רחל בת עז ודין דרחל בת עז בת רחל ויקשה למה לא הביאו רבינו ותי' דרבינו סובר דר"א דמוקי דר"מ כחכמים דר"ש פליג וסובר דבכה"ג בדינים אלו חייב ולכן לא הזכירם ולחם משנה פ"ב דבכורות השיג עליו דע"כ אין טעם זה פשוט הי' לו להזכיר דחייב ובקה"י הנ"ל השיג עוד דמנ"ל דלרב אשי לא פליגי ולכ"ע חייב דילמא אדרבא לר"א לכ"ע פטור ומטעם דר"מ קאמר דבעינן מיוחד שבעדרו ולפמש"כ א"ש כיון דע"כ קיי"ל לא כרי"ו דלא בעי מיוחד שבעדרו א"כ ברחל בת רחל בת עזב אמת לכ"ע חייב כמ"ש הב"י והיינו דנחית לדרי מילתא דפשיטא הוא מסברא דחייב ובדין חזר שיות למקומו י"ל דמילתא דפשיטא דפטור דעכ"פ נגד אמו הו' נדמה ממש ופטור לר"א לכ"ע והא דלא הביא רבינו דין דחזר שיות למקומו לזה י"ל דנכלל בתוך דבריו שכתב רחל בת עז ולא כתב דדוקא כשהעז אין בת רחל ידעינן דפטור שפיר וכמש"כ בקה"י ודו"ק.
הנדמה אעפ"י שאינו כלאים פסול למזבח וברדב"ז ללשונות דרמב"ם הקשה פסול הא מפקינן לי' משור או כשב או עז עד שיהא דומה לעז וכוי לעז דתרי גוונא נדמה איכא חד שאינו דומה כלל לאביו או לאמו והאי הוא דממעטינן מקרא אבל נדמה במקצת הו"א דכשר קמ"ל דפסול וזהו שכתב כיצד רחל שילדה כמין עז אעפ"י שיש בו מקצת סימנים ולא הוצרך להזכיר הנדמה הגמור דכש"כ הוא ואגב הנך ממעטינן נמי נדמה אבל עיקר קרא לא איצטריך אלא למעט כלאים תדע דלא מנה הנדמה לפי שהוא בכלל בע"מ אבל צ"ע למה לא מנה היתום שהוא פסול מדכתיב תחת אמו וי"ל דהו' בכלל יוצא דופן דמה לי יצא דרך הרחם ומה לי שיצא דרך הדופן כיון שנולד אחר שמתה האם ותנא דברייתא משום דמוכח קרא יתירא דריש לי' מקרא דתחת אמו אבל משום זה אין למנות פסול בפ"ע.
הנה במרכבת המשנה ראיתי שהוכיח כדעת הכמ' דנדמה בכלל כלאים דלא כדעת המל"מ דהו' בכלל בע"מ ממש"כ רבינו פ"ו מבכורות דהכל נכנסים לדיר להתעשר בין תמימין בין בע"מ חוץ מן הכלאים וכו' א"כ אי נדמה הו' בכלל בע"מ הי' נכנס לדיר וזה ודאי אינו כדמוכח בבכורות דף י"ב אלא עכ"ח דהוא בכלל כלאים שאין נכנס לדיר ובמנ"ח כתב דיש חילוק בין נדמה לבע"מ דקדושה חלה עליו ונדמה דילפינן מקרא ה"ל כמו כלאים דאין קדושה חלה כלל כמש"כ בפ"ב מבכורות דאינו בכור כלל רק במקצת סימנים י"ל דהו"ל בע"מ אך מבכורות דף י"ב דקמ"ל תחת תחת מקדשים גמר מוכח דנדמה במקצת סימנים א"ח כלל במעשר והו' דינו ככלאים ולא כבע"מ רק דבאמת מפרש שם רש"י דמום הוא והוא תמוה דבע"מ גופא נכנס לדיר להתעשר את"ד.

ו

וכן

הרובע והנרבע וכו' וכן בהמה ועוף שהרגו את האדם הרי הן כרובע או נרבע ופסולין למזבח. וקשה לי דבגמרא מבואר דשאני רובע ונרבע שבאונס משא"כ בנוגח א"כ איך כתב רבינו דדמי לרובע ונראה דכיון דיליף ממשחתם ובכלל זה גם מוקצה וזה ג"כ אינו באונס שפיר יש לילף מנרבע דא"ל דבאונס דמוקצה יוכיח משא"כ למ"ד דיליף ממין הצאן שפיר קאמר דאין לילף מנרבע שבאונס כיון דנרבע ומוקצה לא מחד קרא נפקא אבל רבינו דיליף מקרא אחד ממשחתם ל"ש למיפרך משום דהו' באונס דקרא דמשחתם בא גם לפסול מוקצה שאינו באונס, ועוד נראה דהנה תוס' זבחים הקשו מנ"ל דב' עדים דרובע ונרבע אסור להדיוט דא"ל דילפינן מנוגח דאף בשחטו אסור דהרי בב"ק אמרינן יש בנוגח מה שאין ברובע דהוא בכפל ונראה לתרץ דהנה הסברא דנוגח שאני דבכפל לכן אסור להדיוט אף בשחטו הוא רק משום דכפל קנסא א"כ גם קנסו שיהא אסור אף בשחטו להדיוט ומעתה אומר דהנה זה אי הסקילה משום קנס נראה דתליא בפלוגתא ר"מ ור"י בשור המדבר דר"מ מחייב מיתה ור"י פוטר ומבואר בתשו' רשב"א דתליא איפטור ע"כ משום קנס ולכן בלית בעלים פטור אבל אי חייב ע"כ משום דגזה"כ שיהא במיתה כיון דהרג נפש וכמש"כ הרמב"ן בפ' בראשית גבי את דמה אדרוש [והפלא על ק"א שכ' דנוגח אין הפסול משום עבירה דהא במשנה ר"פ התערובות איתא יש שנעבדה בה עבירה שהמית אדם וגם היא נגד הרמב"ן הנ"ל] אף דהרשב"א רצה לדחות דלא פליגי בהא היינו יען דסובר דהלכה כר"מ א"כ שפיר י"ל דבהא פליגי ועיי' טה"ק בזבחים שם היטב וא"כ אי קנס הי' אין לילף מנוגח אבל אי גזה"כ היא במיתה וגם קנס דהרי בהמת מדבר אין משום קנס אפ"ה בשחטו אסור להדיוט מנוגח דלא מקרי שחיטה.
וטעמא דמילתא נראה לי דהנה בתשו' מרי"א סי' קצ"ו חי"ד הקש' דנימא דאסור מטעם אעל"מ ול"ל קרא לשחטו אחר שנגמר דינו ונראה ליישב דקאי למ"ד קנסא ל"ש אעל"מ ושפיר צריך קרא אבל למ"ד משום גזה"כ שייך שפיר אעל"מ כיון דמעצמו ראוי' להסקל ל"מ אף שחיטה ולפי"ז י"ל למ"ד דמגזה"כ נסקל ל"מ שחיטה משום דאעל"מ וא"כ ממילא הה"ד לרובע ונרבע דל"מ שחיטה ואסור להדיוט ועוד דר"ת בסנהדרין דף פ' וזבחים שם העלה דשוהנ"ס לא נאסר מחיים רק דלא מהני שחיטה להתירו ומעתה אומר דזה רק למ"ד משום קנסא אבל אי מצד גזה"כ היא במיתה אסור בודאי בהנאה מחיים והנה אי מחיים אסור אז לא מהני שחיטה א"כה"ה רובע ונרבע דרובע ונרבע מצד הדין במיתה לא משום קנס רק משום תקלה כדאיתא בסנהדרין דף נ"ד ובזה ניחא דבבכורות מ"א פריך בפשיטות הני בר קטלא נינהו הכונה א"כ אעל"מ ומעתה י"ל כמו דיליף דבב' עדים אסור להדיוט נרבע מנוגח כן בע"א ילפינן נוגח מנרבע דא"ל נרבע שאני דאסור אף באונס לכן אסורלגבוה משא"כ נוגח דאין נאסר באונס לא יאסר לגבוה דכיון דהא דאונס אסור להדיוט בב' עדים רק יליף מנוגח שוב יליף נוגח מנרבע דבע"א אסור לגבוה ועו דבשלמא אי נוגח רק במיתה רק קנס אז מסתבר דבע"א אין אסור לגבוה דהא אין לילף מנרבע דאסור באונס יען דעכ"פ בא תקלה על ידו אבל כיון דגם נוגח מדינא חייב בב' עדים יען דהרג נפש ראוי שיהרג א"כ מסתברא דאסור לגבוה בע"א עכ"פ כשהוא ברצון אף דאין אסור באונס.

והמוקצה

לע"ז וכו'. המ"למ הביא כאן דברי התוס' חולין ק"מ דבהמת עיר הנדחת דכשרה למזבח אף שאסורה להדיוט ולא אימעט ממשקה ישראל כיון דהי' לו שעת הכושר והקשה המל"מ מש"ס חולין קט"ו דכל שאסור להדיוט אסור לגבוה אף שהי' לו שעת הכושר ונראה דהנה התוס' חולין שם כתבו דל"ש כל שתיעבתי רק היכא דמינכר א"כ ניחא דבעהנ"ד הא ל"ש כל שתיעבתי כיון דלא מינכר רק משום ממשקה ישראל ע"ז שפיר כתבו התוס' דבהיתה שעה"כ אין לילף ממשקה ישראל אבל היכא דאסור מכל שתיעבתי שפיר כתבו התוס' דעכ"פ כיון דאסור להדיוט מכל שתיעבתי כש"כ שאסור לגבוה משום שתיעבתי.
בענין שחיטת עיהנ"ד לכאו' קשה דביומא דף ס"ד אמרינן במערבא דחייתו לצוק זהו שחיטתו ומבואר בריטב"א שם דמותר אף באכילה א"כ יקשה הא דעיהנ"ד שנשחטה דהו' נבילה דמקטל קטלה הו' סברות הפוכות דכאן אפי' ע"י שחיטה הוה נבילה ובשעיר אמרינן אפי' דחייתו היינו שחיטתו אולם ראיתי בספר הישר לר"ת בחולין שכתב רק היכא דחיובא להביא שייך לומר זהו שחיטתו אבל עגלה ערופה דאין חיובא רק אם נמצא הרוג לא אמרינן זהו שחיטתו ובהא ניחא גם קושיתנו בעיהנ"ד אף דמצוה להרגו אבל אין חיובא שיהא עיהנ"ד ע"כ לא אמרינן זהו שחיטתו אלא אפי' שחטו הו' כהרגו [והך דזבחים ע' דבע"ע היינו שחיטתו רק לענין לטהר מידי נבילה] ובהא ניחא מה שהק' במנ"ח משוהנ"ס דפריך ל"ל קרא דלא יאכל שאם שחטו לאחר שנגמר דינו דהו' נבילה ואמאי לא נאמר דהו"א דסקילה דידי' הו' שחיטתו ומכש"כ דיקשה דקאמר אם שחטו בקרומת של קנה דנאמר דזהו סקילתו דאדרבה הי' לנו לומר היינו שחיטתו ולפמש"כ ניחא דבשוהנ"ס אין זה חיובא אלא אם אירע שנגחו זהו מצותו בסקילה כה"ג לא אמרינן זהו שחיטתו. ועוד נראה לתרץ קו' המנ"ח משוהנ"ס אמאי לא אמרינן כמו בשעיר המשתלח דחייתו לצוק זו שחיטתו דהא בסנהדרין ק"ב בעי בהמת עיהנ"ד אי מטהר מידי נבילה דלפי חרב אמר רחמנא א"כ אפי' שחטה הו' כהרגה ולא מיקרי שחיטה ואין מטהר מידי נבילה א"כ כש"כ שוהנ"ס שדינו בסקילה דלא שייך לומר דהו' שחיטה לענין איסור אכילה וגם בשעיר משתלח אסור באכילה רק לענין אותו ובנו דלאו לענין היתר אכילה אנו דנין ס"ל דדחייתו לצוק זהו שחיטתו ולפי"ז גם בעיהנ"ד לענין אותו ובנו וכדומה י"ל דשחיטה מיקרי וראי' לזה מחולין דף ק"מ דמוקי קרא דציפורי חיות טהורות למעט ציפור עיהנ"ד וקשה ל"ל קרא ע"ז הא כתיב ושחט הציפור החי הא לא הו' שחיטה כלל דאין מטהר מידי נבילה וא"כ מאי מבעיא לי' בש"ס סנהדרין הנ"ל אי מטהר מידי נבילה להנ"ל ניחא דלענין שחיטה שיהי' מיקרי שחיטה שפיר קרינן בי' ושחט כיון דדחייתן זהו שחיטתן רק לענין איסור אכילה ולטהר מידי נבילה לא מיחשב שחיטה א"כ ניחא גם מה שהקשו על התוס' חולין ק"מד איסתפקא להו בבהמת עיהנ"ד אי ראוי לקרבן וקשה תיפק להו דלא הו' שחיטה כלל ובקדשים בעינן ושחט את בן הבקר להנ"ל שפיר קרינן בי' ושחט רק דיקשה מטעם אחר הא ודאי כיון דאסור באכילה פסול לקרבן דבשלמא הך דושחט הציפור דאתיא כמ"ד אין שחיטה לעוף ואי משום דכתיב ושחט ע"ז שפיר י"ל דזהו מיקרי שחיטה דלא גרע משעיר המשתלח דדחייתו זהו שחיטתו ונראה דא"ש לפי מה שכתבתי במקום אחר להקשות איך חל איסור שוהנ"ס דהוא מחיים דאי א"א חעא"א דמחיים אסור משום אמה"ח וא"כ י"ל דהיינו דקאמר דשעיר משתלח מיקרי שחיטה דאיסור נבילה לא מצי חייל ואי משום לא תשחטו שפיר מיקרי שחיטה א"כ י"ל לענין עיה"נ בבהמת קדשים לא חל איסור נבילה ושחיטה שפיר מיקרי.

ז

ויראה

לי שאע"פ וכו' אם עבר והקריבן אינו לוקה מה"ת. והקשה בכ"מ הא גמרא ערוכה הוא בחולין דר"ז אמר דלא לקי בניתק לעשה א"כ למה תלי ביראה לי ועוד למה כתב רבינו דלא נתפרשה אזהרתן הא בגמרא אמרו משום דניתק לעשה דירצה ותי' לקו' אחרונה י"ל דמשמע לי' דבאמת הא דכתב שור ושה לא ירצה לא משמע כלל אזהרה שלא יקרבנו אלא שלא יעלה לרצון ואין צריך לטעם דניתק רק לפי מה דס"ד דמקשה דלא ירצה להזהיר שלא יקרבהו משני לי' דניתק אבל באמתאין אזהרה והביא ראי' ממש"כ רבינו הטעם במחו"ז משום לאו הבא מכלל העשה ולא כתב משום ניתק ע"כ דליכא לאו כלל והנה דברי הכ"מ תמוהים דאיך דחי רבינו גמרא ערוכה בלי שום הכרח וכבר השיגו בלח"מ ותי' דרבינו מפרש כתוס' דכונה ניתקו מלאו לעשה ואין מחו"ז כלל בלאו דהלאו קאי על שאר פסולים והא דכתב רבינו בשאר הפסולים לא נתפרשה אזהרתן היינו משום דהו' לאו שבכללות וגמרא קאי למ"ד לאו שבכללות לוקין עליו וזה ג"כ דחוק לאוקמי' שלא אליבא דהלכתא ועוד למה צריך במחוסר זמן טעם אחר ולא סגי גם במחוסר זמן בטעמא דלא נתפרשה אזהרתן דהו' לאו שבכללות ועוד דהול"ל הדין דמחו"ז קודם לכן ואני אומר דאיתא בספרי פ' שופטים אקרא דלא תזבח אשר בו מום כל דבר רע כי תועבת ד' הוא לרבות רובע ונרבע ונעבד ויצא דופן כלאים טריפה וכדומה כל הפסולין חוץ מאותו ובנו ומחו"ז דלא חשב וקשה הא כבר דרש כן מקרא דשור ושה לא ירצה לרבות כל הפסולין לכן אומר דבאמת שאר פסולין מקרא דלא תזבח ילפינן דחוץ ממחו"ז דל"ש למעט מתועבת ד' רק ממעט משור ושה לא ירצה וכיון דאתי למעט מחו"ז דיום השמיני והלאה ממעט גם מחו"ז דאו"ב דהוא בלא ירצה וא"כ לא הו'כלל לאו שבכללות דלא קאי רק אמחו"ז לחוד וכן אותו ובנו שם אחד הו' וכהא"ג כתב הרמב"ן על חולין יען דפרט אח"כ ושור ושה ועז כי יולד וכן כתב אח"ז ושור או שה אותו ובנו א"כ פרט הכתוב כל הפסולין הרי דמפרש דלא הו' בכלל לא ירצה רק מחו"ז ואותו ובנו ולא הו' לאו שבכללות כיון שהכתוב פרט הפסולין שבשור ושה וע"ז קאמר ר"ז הכתוב נתקו לעשה הכונה דהאי לא ירצה לא אתי לומר דלא יקרבנו אלא דנתקו לעשה וכסברת הכ"מ דהאי לא ירצה לא משמע דלקי אלא שאין עולה לרצון וזה ידעינן רק מקרא דמיום השמיני והלאה דגלי קרא דרק בעשה הו' דהאי לא ירצה אינו בלאו וזה שכתב רבינו דהו' לאו הבא מכלל עשה והא דכתב רבינו ויראה לי שלא לקי אשאר פסולים לא אתי לאשמעינן ולומר דלא לקי אלאו דלא ירצה אלא קאי אלא תזבח לד' כאשר אבאר דהנה הרמב"ן בס' המצות מנה לאו המקריב רובע ונרבע וטריפה וכלאים ושאר פסולין והא דלא מנה רבינו משום דסובר כיון דממעט מהאי קראי גם בע"מ עובר א"כ הוא לאו שבכללות ואין לוקין ולכך לא מנה רק לאו אחד דמקריב בע"מ עובר מקרא דלא תזבח כמוש"כ בפ"א מ"ה אלו וא"כ זהו דקאמר רבינו יראה לי דלא לקי וקאי אלאו דלא תזבח דלא לקי שהוא לאו שבכללות והיינו דלא נתפרשה אזהרתן והספרי קאי למ"ד לוקין אלאו שבכללות ולפי"ז זה שכתב הרמב"ן ליתן טעם לדברי רבינו שהוא לאו שבכללות זהו ביאר רבינו בעצמו.
ובמש"כ יש ליישב דהקשה בפמג"ד ושאר אחרונים בשמעתין דחולין דקאמר מדגלי רחמנא מחו"ז לגבוה מכלל דלהדיוט שרי וכתבו התוס' דהיינו הא דקאמר דנתקו הכתוב לעשה דעובר בעשה מכלל דלהדיוט שרי ותמהו איך מוכח דלהדיוט שרי מדאסור לגבוה דילמא אסור מכל שתיעבתי לך ונתק צריך דלא לקי אלאו דלא ירצה ולכאו' אין כאן קו' כלל דאי לאו דנתק לעשה אז הו' לקי מלא ירצה א"כ מזה עצמו מוכח דליכא תועבה דאל"ה למה צריך לא ירצה אך זה אינו דהא שור ושה לא ירצה לא קאי רק אמחו"ז אלא אכל פסולים ואמנם לפמש"כ דלא קאי רק אמחו"ז ממילא מיושב קו' זו דל"ל דצריך קרא לנתוקי לאו אבל לעולם דאסור מכל שתיעבתי דשפיר י"ל דאי לאו קרא דלנתוקי לאו אז הו' מוכח דאין עובר אכל שתיעבתי להדיוט מדאזהר תורה שור ושה לא ירצה דאתי רק למחו"ז דלשאר פסולין לא איצטריך דילפינן מקרא דלא תזבח עוד י"ל לפמש"כ מדכ' ביום השמיני והלאה נתקו לעשה הכונה מדגלי קרא ביום השמיני מוכח דהאי לא ירצה לא הו' לאו כלל דאין עולה לרצון וא"כ מיושב קו' הנ"ל דאי ס"ד דאסור משום כל שתיעבתי לך א"כ למאי הלכתא נתקו לעשה שלא יהא בל"ת רק שאין עולה לרצון דהא ע"כ עובר אל"ת דכל שתיעבתי וא"כ ע"כ מדגלי קרא שרק אין עולה לרצון אבל אין עובר בלא ירצה ע"כ גלי קרא בזה דהאי לא תאכל כל תעבה לא קאי אמחו"ז אלא אשאר איסורין כמו דלא קאי אכלאים.
עוד נראה לי לתרץ דברי רבינו במה שכתב ויראה לי הא ש"ס ערוכה הוא בחולין דלא לקי דהנה רבינו בספרו המורה ח"ג סי' מ"א כתב דמשום בזיון קדשים לוקה אף במידי דלית בי' מעשה ומהר"ם שיק על המצות כתב דיליף לה מהא דאיתא בתמורה דף ג' דילפינן מוהפלא ד' את מכותך וכו' ליראה את ד' הנכבד דעל שבועה ומוציא ש"ש לבטלה לוקה אף דלית בי' מעשה משום דאיכא בזיון השם והה"ד בכל דבר הנקרא שמו של הקב"ה עליו ומבזה אותו איכא למימר דלקי אף שאין בו מעשה ולכן מקדיש בע"מ איכא בזיון ולוקה וא"כ הה"ד בלאו דנותר שכתב החינוך דאיכא בי' משום בזיון קדשים לוקה אפי' אין בו מעשה ולכן כתב רבינו בפי"ח מה' פסהמ"ק דעל נותר אין לוקין משום דניתק אינו לוקה ואך זה ניחא למ"ד דלא לקי אנותר משום דניתק לעשה אבל למ"ד דס"ל משום לפי שאין בו מעשה כדאיתא ריש תמורה א"כ ס"ל אף דאיכא בזיון קדשים לא לקי אאין בו מעשה ממילא לא נשמע דניתק לעשה היכא דאית בי' מעשה דלא לילקי היכא דהו' בזיון קדשים לא נתקו הכתוב כלל ומעתה יפורש דברי רבינו על נכון דגמרא דחולין דמפרש דנתקו לעשה ומפרש תוס' דנתקו משאר פסולים וקאי רק בעשה ומהיכא תיתי לומר כן כיון דנכלל בקרא דשור ושה כל הפסולים להנ"ל דרק פסולים שיש בהן בזיון קדשים דבכל פסולים כן הוא חוץ ממחו"ז דלית בו משום בזיון קדשים ע"כ נתקו הכתוב לעשה ולא לקי אלא אפסולים שיש בו משום בזיון דזה לא נתקו לעשה דגם בנתק לעשה לקי אך זה ניחא דלמ"ד בנותר לא לקי משום דאין בו מעשה אבל למ"ד דבנותר הטעם דלא לקי משום דנתקו לעשה ובניתק לעשה אין לוקין אף דאיכא בזיון קדשים א"כ לא שייך לומר דרק מחו"ז נתקו לעשה ולא שאר פסולים כמו כלאים ורובע ונרבע וכדומה דאית בהו בזיון קדשים א"כ לכאור' אין סברא לומר דרק במחו"ז נתקו לעשה וא"כ רבינו דס"ל כמ"ד דבנותר הטעם משום דניתק לעשה א"כ סובר אף באין בו מעשה לקי משא"כ בניתק לעשה א"כ אין סברא לומר בכל הני פסולים דקחשיב חוץ ממחו"ז לקי דלא נתקו לעשה רק מחו"ז דהא אף פסולים שיש בהן משום בזיון קדשים היכא דנתקו לעשה פטור רק דאפ"ה ס"ל לרבינו דגם להאי מ"ד כיון דנתקו לעשה פטור אף דאיכא בזיון קדשים לכן שפיר כתב רבינו בלשון יראה לי דאפ"ה לא לקי אכל פסולים אף דאית בהו בזיון קדשים לא לקי דגם אינהו ניתקו לעשה וא"ש. [ועיי' ברא"ש בב"מ דף ד' לענין האיבעיא דשם באמירה לגוי לענין איסורים כתב הרא"ש דאסור משום חומרא דקדשים ובשו"ת ח"ס חיו"ד סי' שי"ז כתב דהיינו משום בזיון דקדשים דהישראל עצמו באמירתו הוא מבזה קדשים.]
ובס' התורה והמצוה על ת"כ ראיתי שכתב לפרש דברי רבינו דהנה בשמעתין דחולין איתא מנין לפסולין שבשור ושה בל"ת וכו' ולילקי נמי משום מחו"ז וכו' הנח למחו"ז דהכתוב נתקו לעשה דא"ק מיום השמיני והלאה ירצה ונראה שהספרי לשיטתו שסתם ספרי ר"י דס"ל שלוקין על לאו הבא מכלל עשה היכא דכתיב לאמור ולדידי' כיון שאמר מיום השמיני והלאה ירצה ולא קודם הו' לאו והה"ד לאותו ובנו שנלמד ממחו"ז וז"ש מנין לכל הפסולין שהן בלא ירצה, ור"ז השיב לדידן דלא קייל"ן כר"י וס"ל דבכ"מ לאו הבא מכלל עשה וליתא לברייתא בין במחוסר זמן ובין בכל הפסולין ולזה כיון הרמב"ם שכתב ויראה לי שאעפ"י שאין כל הפסולים אלו ראוים לקרבן אם עבר והקריבו אינו לוקה מן התורה לפי שלא נתפרשה אזהרתן וכתב ויראה לי מפני שיש פי' אחרים בדברי ר"ז ולפי' רש"י ותוס' עכ"פ לא אמר זה רק גבי מחוסר זמן אבל לפי שפירשתי נדחה ברייתא זו לגמרי לר' זירא שהוא כר"י ושלא כהלכתא ובזה מיושב כל מה שקיהו בזה הכ"מ והלח"מ ויתר המפרשים ועיי' בתוספתא פ"ד דמכות ששם אמר שכל הפסולים עובר משום שמות אלה וצ"ל דאתיא כר"י או שעובר בעשה ולכן כתב הרמב"ם ויראה לי עכ"ל ב"פ אמור אות קי"ז.
ועוד נראה לי דלכאו' איך יש ללמוד מזה כל הפסולים כיון דכתיב גבי שור ושה שרוע וקלוט א"כ אין לרבות רק פסולים שדומה למום כגון כלאים ונדמה כמש"כ וביארתי דגם מחו"ז דומה לבע"מ וא"כ אחר דגלי קרא דמחו"ז נתקו לעשה ליכא לימוד מקרא זה דשור ושה רק דומה לבע"מ כגון כלאים ונדמה אבל לא יוצא דופן וכדומה רובע ונרבע וא"כ שפיר כתב ויראה לי דלא לקי אמנם בכלאים ונדמה דבודאי לקי דע"כ לא קאי על כל הפסולים דלא לקי דהא קחשיב אנדרוגינוס וטומטום ובזה הא כתב שאין לך מום גדול מזה רק שיש לומר שגם על אנדרוגינוס לא לקי כיון דנפל מטעם אחר כמש"כ רבינו שאינו זכר ודאי ולא חלה עליו קדושה כלל לכן לא לקי א"כ י"ל כן גם בכלאים ונדמה גרע דלא חלה הקדושה כלל אף דשור ושה אתי לרבות כל הפסולים היינו ללאו אבל לא לילקי כיון דגלי קרא מחו"ז דדמיא לבע"מ בחד צד אפ"ה לא לקי ואין אלא עשה משום דבמחו"ז איכא פסול אחר מגזה"כ ה"נ שאר פסולים אף שיש בהן צד קדושה דדמיא לבע"מ לא לקי דגרע מבע"מ דלא חלה קדושה וא"ש שכתב יראה לי דלא לקי.

שלא

נתפרשה אזהרתן. ובכ"מ הקשה הא בגמרא משמע דנתפרשה אזהרתן בלא ירצה ותי' דאפשר לפרש הקרא לומר שלא יעלה לרצון אבל אזהרה שלא יקריבנו אין כאן ונראה לי ראי' לדבריו דבמנחות דף כ"ד פריך ואימא עון בע"מ שהותר בעופות ומשני אמר קרא כי לא ירצה והקשו התוס' ואימא עון תוך שמונה דהותר מכללו בעופות דכשר משיעלעו דם ותי' דכתי' לא ירצה מיום השמיני והלאה ירצה הא קודם לא ירצה מוכח מדבריהם דמפרשי דכמו דקרא דביום השמיני ירצה הא קודם לא ירצה דהיינו שאינו עולה לרצון כן מה דמוקי בגמרא קרא דלא לרצון יהי' לכם מתפרש שפיר ג"כ לומר שלא יעלה לרצון ולא אזהרה לבד אמנם במה שכתבו התוס' דמחוסר זמן הותר מכללו בעופות קשה לי דהא במעילה דף י"א איתא וליתני תורים שלא הגיע זמנן לא נהנין ולא מועלין ודחי בגמרא תורין שלא הגיע זמנן אינן ראוין למזבח משמע דאסור להקדישן תוך זמנן משום מחו"ז ואיך כתבו התוס' דהותרו מכללו בעופות דהא גם בעופות איכא עון מחו"ז רק דבני יונה כך זמנן מיד כשיעלעו דם ויש ליישב אבל דחוק הוא בעיני.

אבל

אתנן זונה וכו' המקריב וכו' לוקה. נראה מדברי רבינו לכאו' דדוקא בהקרבה חייב ולא על השחיטה דאין בכלל הקרבה ואולם בספרי דריש לא תזבח שור ושה אשר יהי' בו מום מה תועבה האמור להלן זביחה אף כאן זביחה מבואר להדיא דחייב על השחיטה ובמנ"ח סי' תקע"א הקשה א"כ לא יהי' חייב על הקטרה כיון דשחטה הו' שינוי א"כ לאחר שחיטה פקע איסור האתנן ולא יתחייב על הקטרה דאף לפי מש"כ התוס' בב"ק דשחיטה לא הו' שינוי היינו שחיטה במקצת אבל כולו הו' שינוי ופלא בעיני א"כ לא משכחת חיוב אתנן בהקטרה דאף אי אינו חייב עלה שחיטה לא יהא חייב על הקרבה כיון שנשתנה דשחיטה שינוי הו' ועכ"ח כיון דד' עבודות רבה רחמנא בקדשים נחשב הכל במעשה אחד לא שייך לומר שינוי שבתחלה אותה מעשה יפטור החיוב שבא אח"כ.

ח

מ"ע

להקריב וכו' ומיום השמיני והלאה ירצה וכו'. הנה במל"מ נסתפק בידוע שכלו לו חדשיו אי בעי ג"כ ח' ימים והא דילפינן מזה לענין נפל היינו דחזינן דהתורה הצריכה להמתין ח' ימים ע"כ משום דבזה יצא מכלל נפל ושוב לא חילוק התורה שאף בידוע שכלו חדשיו בעינן להמתין עד יום שמיני [הנה כיוצא בזה מצינו ביומא דף ע"ד רי"ו סובר ח"ש אסור מה"ת דחזי לאצטרופי ומייתא ברייתא דדריש כן מקרא ע"כ דלרי"ו פירושו מפרש טעמא ה"נ האי טעמא דחשש נפל לפרושי טעמא דקרא דקרא וכמו בח"ש אף היכי דלא שייך טעמא דחזי לאצטרופי כמו בתערובות או בחמץ סוף זמן איסור כמוש"כ בצל"ח פסחים מ"ג אפ"ה אסור מקרא דכל ה"נ אף אי כלו חדשיו אסור מקרא דשבעת ימים וכהא"ג נמי מצינו ביומא דף נ"ה דפליג בטעמא דמונה הזאה ראשונה עם כל אחת ואחת דרי"ו אמר טעמא שלא יטעה בהזאת ורי"ו יליף לה מקרא ולפני הכפורת שאין ת"ל וזה לומד על הזאה שצריכה מניין ובירושלמי יומא שם קאמר רי"ו גופא הטעם שלא יטעה ע"ש במראה פנים מוכח דרי"ו סובר דבאמת הא"ט דקרא שלא יטעה ואם כי בש"ס דילן איכא ביניהו דלא מנה ולא טעה ופירש"י דלה"ו מעכב מגזה"כ לעיכובא ובהא פליגי דרי"ו אמר טעמא שלא יטעה בהזאת לבד והו' רק דרבנן להכי אינו מעכב בדיעבד ולרי' אית לן מקרא ע"ז דהכתוב הזהירם על המניין שלא יטעה וכיון שהצריכה תורה מניין שוב מעכב אף בלא טעה ודו"ק.] דאי לאו דמשום חשש נפל צריכין להמתין עד יום שמיני ל"ה תורה מצריכה להמתין עד שמיני או דכל עיקר החשש משום נפל בסתם ולדות אבל בידוע שכלו חדשיו לא צריכין להמתין עד יום ח' והנה לפי"ז הלימוד דקודם ח' לא יצא מכלל נפל אבל לא דאחר ח' יצא אף דזה ממילא נשמע אבל לא דבא ללמוד זאת אלא עיקר בא ללמוד דקודם ח' לא יצא מכלל נפל וא"כ יש להסתפק בידוע שכלו חדשיו לא צריכין להמתין ח' ואולם בפמ"ג סי' ט"ו נראה שהבין דהלימוד כך מדמכשיר תורה ביום השמיני בסתם וולדות מכלל דאין יצא מכלל נפל אבל אי לאו קרא הו"א אפי' לאחר ח' לא יצא מכלל נפל וא"כ לפי"ז אין מקום להסתפק דפשיטא דגם בידוע צריך ח' ימים רק שממילא נשמע דבסתם וולדות אחר ח' ג"כ יצא מכלל נפל.
והנה לפי"ז קשיא לי טובא הא דרמי ר' אפטוריקי קרא אחד כתיב שבעת ימים תחת אמו וקרא אחד מיום השמיני ירצה הא כיצד לילה לקדושה יום להרצאה ומאי רומיא איכא הא י"ל דמקרא דמיום השמיני והלאה ידעינן דאחר ח' עכ"פ כבר יצא מכלל נפל אלא דאכתי הו"א דגם קודם ח' לא חיישינן בסתם וולדות לס' נפל וכבר ביום הראשון יצא מכלל נפל אלא דצריך ח' לספק נפל לכן כתיב שבעת ימים תחת אמו דקודם ז' לא יצא מכלל נפל רק בשבעת ימים יצא מכלל נפל אלא דאפ"ה בקרבן למצוה צריך להמתין עד יום השמיני וזה אפי' בכלו חדשיו א"כ צריך תרי קראי דמדכתיב שבעת ימים יהי' תחת אמו נשמע דעד יום השמיני הוא רק לקרבן למצוה.
והנה עוד יש להקשות בפ"א מפרה אדומה כתב רבינו אין לוקחין עד שנעשה פרה וראב"ד השיג משום מחו"ז וכו' ע"כ אפשר ליקח ולא להקדיש א"כ דילמא הכי קאמר קרא דגם שאר קרבנות אסור ליקח קודם ז' אבל ליל ח' רשאי ליקח ולא להקדיש ולהקריב עד שמיני ומנ"ל לילה לקדושה וא"ל דבשאר קרבנות לא כתיב לקיחה לכן לקיחה לאו מילתא הוא דזה אינו דהא עכ"פ יש קרבנות שצריך ביקור ד' ימים כמש"כ רבינו בפ"א מתומ"ס רק זהו לכתחילה כמש"כ בטורי אבן מגילה דףכ"ט וא"כ הכי קאמר כשבא ללקחו ולבקרו שרי מליל שמיני אבל להקדיש ולהקריב רק מיום השמיני והלאה ושאם רוצה להקריבו בלא ביקור יכולין להקדיש ביום ח' דמצות ביקור אינו אלא לכתחילה והנה בנוב"י מהד"ת הקשה לשיטת פמ"ג דבעי ז' מעל"ע דאז יצא מכלל נפל א"כ יש לפרש קרא דז' ימים היינו בז' מעל"ע מקריבו ואם לא נעשה ז' מעל"ע ביום השביעי מקריבו ביום השמיני ולדעתי לא קשה מידי כיון דאפי' בכלו חדשיו בעינן מיום השמיני והלאה ל"ש לחלק בין עבר ז' מעל"ע דדברי הפמ"ג יתכנו רק אי אמרינן דבעינן ח' משום חשש נפל יש לחלק בין ז' מעל"ע או ליכא ז' מעל"ע אבל אי אפי' בכלו חדשיו בעינן ח' ימים ל"ה לחלק אמנם לכאו' יקשה עד"ז בקרבן דאין משום חשש נפל דאפי' בכלו חדשיו בעי ח' הנה בהא אין צריך מעל"ע אבל באין ידוע ס' נפל צריך ז' ימים ואכתי תקשי לר' אפטוריקי דילמא ז' ימים היינו בלא ידוע צריך מעל"ע אבל בכלו סגי בח' קודם ז' שעברו ז' מעל"ע ויש ליישב דדוחק לאוקמא קרא בהכי דזמן דיום השמיני יהא חלה קודם זמן דשבעת ימים תחת אמו והבן, והנה במל"מ כתב שלא יצא הדבר מבואר בדברי רבינו ותמוה הא המל"מ הביא ראי' דגם בידוע בעינן ח' מר"ה דף ז' והא דין זה מבואר בדברי רבינו בפ"א מה' בכורות אולם לדעתי אין ראי' כלל מבכור דבבכור י"ל דהיום השמיני היינו שקודם שהגיע ז' מעל"ע לכן גם בכלו חדשיו בעינן עד יום השמיני כיון שלא עבר ז' ימים מעל"ע אבל בקרבנות י"ל דבידו על"ב יום השמיני דרק בלא ידוע דבעינן שיהא ז' ימים מעל"ע וא"כ יום השמיני היא אחר שעבר ז' מעל"ע וא"כ בידוע אין צריך להמתין כלל עד יום השמיני, אלא דלפמש"כ הפמ"ג אי בלא כלו חדשיו דוקא בעינן להמתין משום חשש נפל ע"כ ל"בז' מעל"ע דא"כ תקשי משבת מ"פ ממהל היכי ממהלינן הגם כי דבריו תמוהים אך יתבאר עוד שיש מקום בראש לומר כדבריו.
ונראה לי ראי' ברורה דאף בידוע שכלו חדשיו צריך להמתין ח' ימים דהנה בפטר חמור איתא בפ"ק דבכורות דילפינן מקרא דפדה מיד מעתה הא תינח אי בעינן ח' ימים וכאן גלי קרא דתפדה מיד ע"כ דפ"ח שאני וא"צ להמתין אף בס' נפל דאזלינן בתר רוב ולדות אבל אי אמרינן בידוע שכלו חדשיו מותר תוך ח', א"כ מנ"ל מדכתיב תפדה דאין צריך להמתין דילמא דוקא בידוע שכלו חדשיו והוא דגלי קרא דתפדה מיד אבל בלא ידוע אין צריך לפדות מיד שמא נפל הוא [והנה במנ"ח תמה הא בספרי יליף דלאחר אמרינן דנפל כבישרא בעלמא ואין פודין מיד והנהלעיל בפ"ב מ"ה אלו העלתי דתליא בפלוגתא אי נפל הו' כבישרא בעלמא.]
ועיי' תוס' מנחות דף ל"ז שהקשו לפירש"י דהא ופדיו מבן חודש תפדה גזה"כ אפי' בכלו חדשיו כמו בבהמה דדייקינן שאין יוצא מכלל נפל אף דהו' גזה"כ ונראה ליישב דבשלמא בבהמה הלימוד להיפוך דכשהוא בן שמונה יצא מכלל נפל דלא תימא דלא יצא אפי' כשהוא בן ח' כדמצינו באמת באדם ל' יום שפיר נשמע אף דגזה"כ היא אפי' בידוע שכלו חדשיו דהכי דייקינן או לא יצא מכלל נפל ע"כ השוה התורה מדותי' דאפי' בכלו בעינן ח' ימים כמש"כ משל"מ כאן אבל באדם דהילפותא הוא דלא יצא מכלל נפל עד ל' דלא תמצא דיצא כשהוא בן ח' מכלל נפל באדם כמו בבהמה [כמש"כ הח"ס בסי' ט"ו דגם באדם דבן ח' יצא עפ"י הרוב מכלל נפל אלא דלגבי פדה"ב י"ל דהו' ממון בעינן שיצא מכלל נפל לגמרי] וזה ילפינן מפדה"ב דלא יצא עד כשהוא בן ל' א"כ אי הו' זה גזה"כ לא הו' שייך לילף זאת משום דאיכא למימר דלעולם יצא מכלל נפל אפי' קודם ל' אלא דגזה"כ דנמתין עד ל' אפי' בכלו חדשיו וע"כ דלאו גזה"כ אלא דנשמע מזה דל' יוםבעינן שיצא מכלל נפל וקודם לזה לא יצא מכלל נפל.
והנה המל"מ הביא ראי' דאף בידוע שכלו חדשיו בעינן ח' מדכתב רבינו אמחו"ז דלאו הבא מכלל עשה תיפק לי' דהו"ל ס' נפל ול"ש מלקות והנה בשעה"מ דחי זאת דהרי כיון דתורה אזהר על ה"ס שלא יקריבו שפיר לוקין ולי נראה דראייתו נכונה דלכאו' יש להבין מאי הוכיח כן מדברי רבינו לא מגמרא דחולין דמסיק הנח למחו"ז דניתק לעשה דהיינו דהלאו ניתק לעשה לכן לא לקי אמחו"ז א"כ מוכח דלא הו' ס' אך דבריו נכונים דהמשל"מ מפרש האי ניתקו לעשה לא קאי אמחו"ז דז' אלא אמחו"ז דאותו ובנו דלקי ע"ז קאמר כיון דמחו"ז דז' ימים הוא רק לאו הבא מכלל עשה וממילא גם מחו"ז דאותו ובנו רק עשה הו' אבל רבינו שכתב דאין לוקין דניתק לעשה משמע דמפרש דגם מחו"ז דז' הו' לקי אי לאו דניתק לעשה מקרא דלא ירצה דכל הפסולין לא ירצה שפיר קשה דס' הו' ולפי"ז יפה הוכיח משל"מ משום ס' נפל אמאי לקי הכונה מהיכי תיתי לומר דלא ירצה קאי אמחו"ז דז' ואמאי לא מפרש דניתק לעשה כונה לאו דמחו"ז באותו ובנו וע"כ דסובר דאף בכלו חדשיו צריך ח' לכן שפיר מפרש דהו' לוקין אמחו"ז דז' אי לאו דניתק לעשה.
והנה בשעה"מ הביא ראי' מחולין ע"ה דפריך אלא לדידך ליקרב א"ל מידי דהו' אמחו"ז והא התם בכלו חדשיו מיירי ואפ"ה קאמר דאינו קרב ול"נ להוכיח מש"ס יומא דף ס"ד דיליף רב דאין בע"ח נדחים ממחו"ז וא"א דמחו"ז דפסל רחמנא הוא משום דלא ידעינן אי כלו חדשיו א"כ מה ענין מחו"ז לכאן כיון דשהה שמונה ימים איגלאי מילתא למפרע דלא הו' נפל ולא הו' דיחוי כלל אעכ"ח דגזה"כ הוא ושפיר הו' מחו"ז אך זה ניחא אי אמרינן איגלאי מילתא למפרע ותליא בפלוגתא דרי"ו ור"ל בר"פ החולץ והארכתי בזה במק"א.
ועוד נראה לי להוכיח דלא כדברי המשל"מ מהא דאיתא ביומא שם דרב סובר דבע"ח אין נדחין דיליף ממחו"ז ואידך מי דמי התם לא איתחזו כלל הכא נראה ונדחה אלא הא"ט דרב דיליף מבע"מ ובתוס' הקשו לרי"ו דס"ל דיחוי מעיקרא הו' דיחוי הדרא קו' לדוכתי' נילף ממחו"ז [ותוס' תי' דלא הו' דיחוי בשעת הקדש דהדיחוי שבחולין אין מדחה אלא אחר הקדש כמוש"כ בטה"ק בזבחים דף י"ב וכ"כ צל"ח פסחים דף ל"ד ואכתי תקשה מש"ס תמורה דף ז' קדושה חלה על העוברין] ויש להבין למ"ד דטעמא דרב דיליף ממחו"ז הא פשיטא דלא דמי דלא חזיא כלל ונראה דהא תליא אי אמרינן דגם להדיוט הו' אסור משום חשש נפל ובודאי בן קיימא מותר אף לגבוה [דאף דמה"ת אזלינן בת"ר במיעוטא דנפלים אזלינן להחמיר כמוש"כ בדמ"ר סי' ט"ז יען דהו' ס' ההוה וכאשר בארנו במק"א] א"כ הו' נדחה גם מלהדיוט ע"כ התם משום דלא חזי כלל ולאחר שבעה הא לא הו' נפל אבל אי אמרינן דאין משום חשש נפל דמה"ת אזלינן בתר רובא א"כ רק לגבוה אסור ואפי' בודאי בן קיימא דלא חילקה התורה ומש"כ המל"מ א"כ הו' רק דיחוי עד הזמן שיעבור השמונה ימים ושפיר נשמע ממחו"ז דאין בע"ח נדחים לפי"ז י"ל לס"ד דרב דרק בקדשים הו' מחו"ז תוך ח' ימים א"כ הו' דיחוי ואפ"ה לאחר שמונה ימים מיחזי חזי ע"כ דבע"ח אנ"ד וע"ז דחי רי"ו דס"ל דחיישינן למיעוטא כדאיתא בבכורות דף כ' התם לא חזי כלל דאף להדיוט ל"ח א"כ לא הו' דיחוי רק עד שיעבור השבעה ימים ע"כ יצא מחשש נפל לאחר ז' ימים וא"א שימשוך הדיחוי יותר משבעה ימים ולכן כיון שניתר עצמו להדיוט ניתר גם לגבוה [כדאמרינן בריש ביצה הואיל ומתיר עצמו בשחיטה מתיר נמי איסור מוקצה] אבל הכא נראה ונדחה ורק קבל תשובת רי"ו [אף דרב ס"ל דל"ח למיעוטא הכא שאני דהו' מיעוט ההוה כנ"ל] א"כ ס"ל ג"כ כרי"ו דכל הטעם רק מחשש נפל ובידוע שכלו חדשיו מותר אף לגבוה ול"ח דיחוי דאחר שבעה ימים ע"כ אזיל הדיחוי ובהכי ניחא קו' התוס' שהקשה לרי"ו דלפמש"כ אין הכונה לחלק דלא דמי יען דהו' דיחוי מעיקרא אלא הכונה דשם מילתא אחריתא דלא חזי כלל אף להדיוט עד ז' ולאחר ז' כיון שמתיר עצמו לחולין מתיר נמי לגבוה ולא הו' דיחוי כלל רק על משך זמן ז' ימים ע"כ לא ילפינן מיני' א"כ גם דיחוי מעיקרא א"י ללמוד ממחו"ז וכן יש להוכיח ממנחות דף ו' דעביד קו"ח טרפה דאסור לגבוה מבע"מ ודחי דבע"מ שאני שכן מומו ניכר והקשה בתוס' נעבוד קו"ח ממחו"ז דמותר להדיוט ואסור לגבוה וליישב נאמרדגמרא דמנחות ס"ל דאי לא ידעינן דטריפה אסור מה"ת לגבוה הא לא ידעינן כלל רוב א"כ מחו"ז אסור נמי מהדיוט מחשש נפל א"כ ליכא קו"ח נשמע דמחו"ז לגבוה הוא רק מחשש נפל אבל בידוע שכלו חדשיו מותר אף לגבוה.
ומה שהקשה המל"מ הא מדרשב"ג נשמע דתוך שמונה הו' מחשש נפל אבל בכלו חדשיו מנ"ל דאסור לגבוה נראה דא"ש דבבכורות נ"ז במשנה מייתא עלה דמחו"ז הקרא דשבעת ימים תחת אמו וקשה הא כתיב בקרא מיום השמיני והלאה ירצה וע"כ דתנא דמשנתינו י"ל כר' אפטוריקי דלילה לקדושה ויום להרצאה א"כ עיקר איסורא נשמע מקרא דז' ימים תחת אמו דגם לקדושה אין ראוי' אבל רשב"ג ס"ל דלא כר' אפטוריקי וס"ל דשבעת ימים אתי לומר בלא כלו חדשיו גם לחולין פסול ובלילה ליכא משום נפל ומותר לחולין ואין פסול אלא לקדשים עד יום שמיני א"כ ממילא לדידן דקייל"ן כרבנן דמה"ת ל"ח למיעוטא ורק מדרבנן מחמירין כרשב"ג לחוש לחשש נפל א"כ עיקרא דקרא רק לקדשים איירי וכתנא דמשנתינו ולילה לקדושה ולהרצאה משמונה ימים [וכן מוכח מדברי הטו"ז סי' ט"ו].
בחקירת המל"מ אי בכלו חדשיו בעינן ח' ימים אי לאו שהביא ראי' מבכור כמו שהבאתי בפנים בלא"ה יש ליישב דבכור שאני דהמצוה דוקא ביום השמיני לכן אפי' בכלו חדשיו דשם אין משום חשש נפל אלא למצוה בעי ח' לאפוקי דלא תימא דגם אחר ח' יהא פסול כדס"ד דת"כ פ' אמור אלא דיליף מגז"ש דקדשים מ"ח והלאה ע"כ שפיר י"ל דח' היינו למצוה לכן אפי' בכלו בעינן בן ח' למצות נתינה לכהן וכן מוכח בפ"א בפרה דבבכור סגי בח' ימים לכתחילה וכתב שם רבינו בפירוש המשנה על מה דתני שם דבשאר הקרבנות רק בדיעבד כשר ביום השמיני ובבכור גם לכתחלה משום דכתיב וביום השמיני והלאה ירצה אבל לכתחלה לא תקרב אלא מיום שלושים ואילך אמנם בבכור התבאר בו ביום השמיני תתנו לו לכן דוקא ב"ח א"כ לפי"ז י"ל דשפיר אפי' בידוע ג"כ אבל בשאר קרבנות דרק משום חשש נפל כתיב ביום השמיני והלאה לומר דמח' והלאה יצא מחשש נפל, אולם י"ל דהנה רבינו בפ"א מה' מעה"ק העתיק המשנה הנ"ל דפרה אדומה וכתב בזה"ל אעפ"י שכל קרבנות כשרין מח' והלאה אין מקריבין אלא מיום ל' חוץ מן הבכור א"כ משמע בכלו ג"כ בעי ח' דהרי הא דבעי אין ל' מחשש נפל א"כ אפי' בידוע צריך ל' א"כ אי הא דבעי ח' רק בלא כלו איך כתב אף שסגי בח' בעי ל' א"כ לא נשמע אכתי בכל קרבנות בעי ל' אפי' בידוע וכן משמע מדסיים בבכור כשר לכתחלה בח' משמע אבל לא קודם וזה אפי' בידוע כיון דמהא איירי רק דבשאר קרבנות לא סגי בח' בסתם ולדות.
אך א"ש דהנה הא דבעינן ל' יום לכתחלה הוא ג"כ מחשש נפל דביום השמיני רק עפ"י הרוב דיצא מכלל נפלים אבל מיעוטא איכא כמש"כ בח"ס סי' י"ד אבל מיום ל' והלאה אפי' מיעוטא ליכא לפי"ז הא דבעינן ל' לכתחלה רק בסתם ולדות אבל בידוע לא צריך ל' ולכתחלה שרי להקריב קודם ל' וא"כ הכי קאמר בשאר קרבנות דבעי ח' רק בלא ידוע ולכתחלה בעי ל' אבל בבכור דאף בידוע בעי ח' א"כ בלא ידוע סגי בח' דלא חילקה התורה בין ידוע לאין ידוע לענין ח' כיון דשוה לענין ח' [ועיי' במדרש דאדם ובהמה תושיע ה' דבעי ח' ימים והביאו משל לראות פני מטרונה והיינו דשוה אדם ובהמה בין לענין ח' דעפ"י רוב יצא מחשש נפל בין לענין ל' דעכ"פ מיעוטא איכא עד ל'] אמנם שוב ראיתי הדבר מפורש בתוס' ורשב"א בב"ק דף י"א דאף בידוע בעי ח' והביאו ראי' מהך דר"ה אבל לא מטעמא שכתב מל"מ דלא חילקה התורה אלא כסברת הפמ"ג שכתבתי דהוא גזה"כ אלא דנשמע דעכ"פ בבן ח' יצא מחשש נפל, ועוד קשה לי לסברת המל"מ דרק משום ס' נפל בעי שמונה אלא דלא חילקה התורה דהנה ברה"ש שם דפריך הש"ס בע"מ מי מצי אכיל והקשה בדגול מרבבה סי' ט"ו ובשו"ת נוב"י מד"ת חאהע"ז סי' י"ט ובטורי אבן שם לפי סברת התוס' יבמות דף ל"ז דרוב ולדות בר קיימא והחמירו חכמיםיען דהו' דבר ההוה וא"כ כיון דמה"ת רשאי לאכול שפיר מונין מיום הלידה ותי' שם בטורי אבן דשנה דבע"מ לאו דאורייתא וקשה לי דהנה לכאו' קשה לסברת רבינו דכל ספק רק מדרבנן אסור א"כ מאי פריך שם הש"ס בע"מ מי מצי אכיל הא מה"ת שפיר מצי אכיל ואח"כ ראיתי שהנוב"י בעצמו הרגיש בקו' זו על הרמב"ם אך לפימה שביארתי בקונטרס טריפה חי' הנדפס בשבילי דוד על יו"ד לא"א הגזצ"ל לתרץ שיטת רבינו דסובר סדא"ו מה"ת לקולא והקשו הראשונים מסוגיא דרוב דאיך מוכח מקרבנות רוב דילמא מטעם סדא"ו מה"ת לקולא והעלתי לפמש"כ החוו"ד בדיני ס"ס דרוב לא שייך רק במידי דהו' תמיד כגון רוב נשים יולדת ומיעוט מפילות ורוב כשירות ומיעוט טריפות אבל דבר שבא בהזדמן ומקרה לא שייך רוב לומר דרוב המזדמנין כן דזה לא אמרינן ומעתה אומר זה שיטת רבינו דמצינו לו דס"ל דהולכין בספק להקל בפ"ו מה' כלאים וכן בהלכות אי"ב הנה זהו ספק המזדמן והמקרה בזה הספק לקולא ובספק כזה בלא הכרעות רוב שריא אבל בספק ההוה תמיד כגון בספק אי הו' רוב כשירות או ממיעוט טריפות בזה הספק להחמיר אלא דבזה הספק שוב אזלי' בתר רובא ואי לאו דאזלינן בתר רובא לא הי' ספק מותר בהא כיון דהו' תמיד דיש מיעוט טריפות ולכן שפיר מוכח הרוב דבדבר ההוה תמיד שייך שפיר רוב ובזה ישבתי לנכון גם שיטת הרשב"א חולין דף ט' שכתב רק בספק הבא במקרה שרי לא בספק הבא בתולדה ובש"ש א' הקשה א"כ גם לרשב"א קשיא הא דיליף רוב מפ"א בת שתי שנים וע"כ לא נולדה טריפה רק אח"כ נטרפה וספק הבא במקרה היא דאזלינן לקולא ואיך מוכח רוב ולפימ"ש ניחא דכונתו רק ספק הבא במקרה וההזדמן כגון במקוה שנמדד ונמצא חסר דספק זה אין הו' תמיד אבל בספק ההוה כמו מיעוט טריפות אף אם ספק אם נעשה אח"כ טריפה ואינה ספק מן התולדה ספק לחומרא רק דרשב"א הוסיף בספק הבא בתולדה דהיינו הגם שהוא מצד אחד במקרה יען שאין הוה תמיד אבל כיון שהוא בתולדה דאם הוא חלב מתולדה הו' חלב אפי' בח"א אזלינן לחומרא עכ"פ ניחא דנשמע רוב דספק טריפות הו' ספק ההוה דאזלינן לחומרא (וראי' לדברינו מתוס' כתובות דף כ"ח שכתבו דבטומאה תמידית אף ס"ט ברה"ר טמא) א"כ ניחא גם כאן דהתוס' ביבמות ל"ז כתבו דספק נפלים הו' דבר ההוה בתמידית וכה"ג גם רבינו מודה דס' לחומרא אמנם היכא דאיכא רובא הא מהני מה"ת ורק מדרבנן החמירו ומעתה קשה למה החמירה התורה לגבוה כיון דגם להדיוט ספק זה מחשש נפל לחומרא וע"כ צריך לומר דבאמת איכא רובא לא מחמרינן לחוש למיעוט ההוה תמיד רק לגבוה ולא להדיוט וא"כ יקשה לדעת רבינו ג"כ מאי פריך בע"מ מי מצי אכיל הא הו' רק מדרבנן אסור ואין לומר כתי' של הטו"א דשנה דבע"מ לא הו' רק דרבנן דהא בפ"א מבכורות מוכח דס"ל שהוא מה"ת, והנה ליישב ע"כ נאמר כחקירת אחרונים דכיון דמדרבנן אין ראוי' חשיב א"ר מה"ת לכן מתירין להשהותו יותר משנה כיון דלא חשיב שנה מדרבנן א"כ שוב באמת אמרינן רק לגבוה אסרה התורה לא להדיוט משום דס' מה"ת לקולא או מטעם דאיכא רובו א"כ עפי"ז יצא לנו תשובה נצחית על דברת המל"מ דנפל כל חקירה שלו בבירא אי בידוע שכלו ע"כ בעי ח' דהא אפי' באין ידוע להדיוט שרי מטעם רוב רק לגבוה אסרה תורה א"כ מינה אפי' בידוע שכלו חדשיו בעי ח' דמ"ש כיון דאפי' באין ידוע שרי להדיוט מטעם רוב.
ועוד יקשה לפמש"כ המל"מ דטעם דרשב"ג משום חשש נפל הוא אלא דלא חילקה התורה דהא לפי מה שהוכחתי לדעת ע"כ לומר דגזה"כ הוא כיון דבעלמא מותר משום רוב א"כ מנ"ל דהטעם משום ספק נפל כיון דע"כ גזה"כ אלא ודאי מוכח ע"כ דסברת הרשב"א והפמ"ג דאמרינן להיפוך מדהתירה התורה אפי' בסתם ולדות אחר שמונה ימים ע"כ דיצא מכלל נפל דרובא איכא דאי משום ס' הו' אסור דהו' ספק ההוה תמיד אע"כ דרובא איכא שיצא מכלל נפל ודו"ק.
אולם קשה לי מש"ס תמורה דף י"ח דפריך שם הש"ס אי הכי דהא חג שבועות הוא מאי אסהדותי' דר' פפייס ומאי אתא לאשמעינן וקשה לי דילמא הא אשמעינן אכלנו ולדה בחג לא בפסח דלא תימא בכלו חדשים אף בפסח שנולד בו יכול להקריב קמ"ל אכלנו בחג דאף שכלו חדשיו צריך להמתין ח' ימים וא"א לאכול בפסח שכלה בתוך הח' ימים וצ"ע.
אמנם בעיקר קו' שו"ת נוב"י ת' אהע"ז סי' י"ט שכתבתי במה שהקשה לשיטת התוס' דסמוך מיעוטא לחזקה דרבנן א"כ הא דאמרו בר"ה דף ז' בכור בע"מ מאימתי מונין לו שנתו משעת הרצאה דתוך ח' לא יכול לאכלו ואי חשש נפל דסמוך מיעוטא לחזקה רק דרבנן א"כ הכי משום חשש דרבנן וחשש נפל יהא מונין שנה משעת הרצאה ויעבור בב"ת ועכ"ח שהוא מה"ת ושוב הקשה לשיטת רבינו דהו' סי' מה"ת לקולא עדיין קשיא למה מונין משעת הרצאה הא מה"ת רשאי לאכלו וכ' דיש לו חזקת איסור לכן ס' אסור והנה דבריו תמוהין דהרי יש כאן רוב ולדות בר קיימא רק משום חזקה הו' ס' וא"כ איך תאמר משום חזקה ספק אסור הא כבר משום חזקת איסור עשינו את הרוב לספק וכבר השיג עליו בשערי דעה סי' ש"ה ולי נראה ליישב הקו' עפי' מש"כ הנוב"י חיו"ד סי' נ"ג דבקדשים מלבד חזקת איסור אין זבוח דאסור באכילה יש חזקת איסור דאסור בהנאה מחיים א"כ נוקי אחזקה דהזריקה פסול נשאר באיה"נ והנה בכור בע"מ מחיים אסור בהנאה גיזה וחלבו כדומ' כמו שביארנו ב"ה מעילה וא"כ שייך לומר אוקי אחזקה למיעוט נפלים ולא הוה שחיטה והוה כמת הבכור דצריך קבורה והעור בשריפה כדאיתא בזבחים ק"ג דאסור בהנאה גם אחר שמת וא"כ ניחא די"ל הא דבקדשים בעינן ח' ימים הוא אף דבחולין קודם ח' לא חיישינן לנפל אפ"ה בקדשים ל"ה גזה"כ אלא דבקדשים שייך חשש נפל דבחולין שפיר י"ל סמוך מיעוטא לחזקת איסור דאין זבוח והו' ספק ומה"ת לקולא אבל בקדשים דיש חזקת איסר הנאה א"כ שייך עוד חזקה לומר דנשאר בחזקת איה"נ חיישינן עד ח' לספק נפל ולפי"ז גם בבכור בע"מ שייך אוקי אחזקת איה"נ ואסור מה"ת לאכלו תוך ח' ולא הו' הרצאתו רק מח' והלאה וא"כ לפי"ז בחולין שפיר כתבו התוס' דלא הו' רק דרבנן והיינו כשיטת רבינו דספק מה"ת לקולא אבל סמוך מיעוטא לחזקה שפיר אמרינן ודו"ק.
ועוד נראה ליישב קו' הנוב"י מש"ס ר"ה דף ז' דמוכח דתוך ח' אסור מה"ת לאכול דהנה טעם האוסרין מבואר בתוס' נדה דף מ"ד משום דשכיח והוה תמיד וכמו שביאר בד"מ סי' ט"ו דבהו' תמיד חיישינן למיעוטא א"כ צריך להבין מ"ט המתירין ונראה דבשעה"מ בה' יבום הקשה דמאי פריך הגמרא ניחוש למיעוטא הא יש לה חזקת היתר דהרי במעי אמו אף אם היתה נקובת הדקין היא מותרת כמבואר בסי' י"ג בשחט את האם ומצא בה בן ט' חי דאין טריפות פוסלת בו וא"כ ע"כ נאמרשאינה טריפה דאל"כ תוציא אותה מחזקת היתר שבמעי אמו ותי' דלא הו' חזקה גמורה דהרי אם תתנבל אמו בשחיטה יהא אסור הולד ועוד שגם אולי תמצא אמה טריפה אמנם כ"ז אי לא אזלינן בתר רובא אבל אי אזלינן בתר רובא האם לא תמצא טריפה וכן לא תתנבל בשחיטה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם א"כ שוב יש להולד חזקת היתר לכשיולד שלא יהא אסור מחמת נבילה ויהא מותר לאכול מיד כשיולד דהא במעי אמה אם תשחט האם מהני לולד אף אם לא כלו חדשיו ואסור א"כ אתה מוציאו מחזקת היתר שלו ע"כ מה"ת ל"ח שהוא נפל דאזלי' בתר חזקת היתר ורק מדרבנן חיישינן למיעוטא מעתה הא תינח בבהמת חולין אבל בולד בכור הא כיון דרוב אין בע"מ אסור עד ח' ימים דהא להרצאה בעינן ח' ימים א"כ אין להולד חזקת היתר לכן אף דבאמת נמצא הולד בע"מ אבל כיון דמכח הרוב החזקנו שאין בע"מ וממילא אין לו חזקת היתר לכשיולד עד שיעבור שמונה ימים א"כ שוב אף שבאמת בע"מ היא שוב אסור מה"ת באכילה מחשש שלא כלו חדשיו דבספק ההוה מה"ת לחומרא כיון דליכא כנגדה החזקת היתר ולכן שפיר פריך הש"ס דהא לא חזי לאכילה וא"ש.
והנה הערוך לנר יבמות הקשה לדעת התוס' דחשש נפל דרבנן א"כ מאי פריך מימהל היכי ממהלינן וקשה כיון דמה"ת ל"ח לנפל שפיר מהלינן ולדעתי י"ל דהנה לכאו' יקשה לתוס' הא רשב"ג מקרא יליף מפדה"ב דלאחר ל' מוכח דיש חשש נפל מה"ת וצריך לומר שם בממון איירי דלא אזלינן בתר רובא אבל בעלמא אזלינן בתר רובא מה"ת ורק מדרבנן אסור משום חשש נפל וא"כ ניחא קו' הנ"ל דהנה כבר הקשה הח"ס מאי פריך משבת היכי ממהלינן דילמא רק לענין פדיון חיישינן לנפל יען דבממון אין הולכין אחר הרב ותי' דהקו' לרב דאזלינן בממון אחר הרוב אפ"ה חששה התורה לנפל א"כ גם באיסורין יש לחוש ואיך ממהלינן בשבת ומעתה לפי"ז ל"ק גם קו' הנ"ל דש"ס דשבת אזלא לשיטת רב דאזיל בתר רובא בממון אבל לדידן דלא אזלינן בתר רובא בממון שפיר י"ל דלענין איסור לא הו' רק דרבנן.

מ"ע

להקריב וכו' דכתיב מיום השמיני והלאה. וקשה לי דהנה במל"מ הקשה שלא הביא רבינו דאסור להקדיש מחו"ז אך י"ל דרמז רבינו במש"כ כמקדיש מחו"ז דמקדיש בע"מ עובר וכן נראה דעת בעל המגיה במל"מ אולם קשה לי דהנה רבינו לא הביא הדרשא דלילה לקדושה וכבר עמד ע"ז בכ"מ בפ"ג דבכורות רק די"ל כיון דרבינו לא הביא כלל דאסור להקדיש מחו"ז לכן השמיט דלילה לקדושה אבל מאחר שבארתי דרבינו מדמה לבע"מ עובר דאסור להקדיש א"כ יקשה למה לא הביא הך דלילה לקדושה דבליל ח' רשאי להקדיש מחו"ז ועוד קשה לי דהנה בחולין מסיק דר' אפטוריקי יליף מליל שמיני ירצה והא דניתק לעשה ילפינן מקרא בשמונה ימים תתנו לי דא"ל דמזה יליף רא"פ לילה לקדושה זה אינו דבכור לא צריך להקדיש רק לכתחלה וא"כ רבינו דפסק לעיל דהו' ניתק לעשה מקרא דבשמונה ימים א"כ ליכא כלל קרא דלילה לקדושה וא"כ הו"ל לרבינו לכתוב דניתק לעשה דקרא דביום השמיני תתנו לי דהא קרא דמיום השמיני והלאה אתי דלילה לקדושה ולכן נראה ליישב דהנה הא דלילה לקדושה איתא בזבחים יען לילה לאו מחוסר זמן ורבינו בפ"ג ממחכ"פ פסק לילה מחוסר זמן כמש"כ הכ"מ א"כ לכן אין יכול להקדיש ולית הלכתא כר' אפטוריקי דלילה לקדושה ולכן מוקי קרא לנתוקי לאוי.
ועוד י"ל דהנה קיי"ל בקדשים לילה הולך אחר היום וא"כ ל"ל לילה לקדושה דרבינו סובר דהאי סברא רק כמו דאמרינן בזבחים אין מחוסר זמן לבו ביום הה"ד בלילה כן אבל כיון דקיי"ל דלילה הולך אחר היום ל"ש מחוסר זמן בלילה כמו דאין מחוסר זמן לבו ביום כדאיתא במנחות דף ה' דלילה שאני דהו'כיום השביעי ולכן סובר דאף בלילה אסור להקדיש ולא דרשינן לילה לקדושה רק אתי לנתוקי לאוי ועוד כיון דקיי"ל דלילה הולך אחר היום ל"ש כלל דרשא דלילה לקדושה יום להרצאה דהא קרא אתיא שפיר כפירש"י דכשנולד יום א' בבוקר א"כ כלה יום שביעי כלו בבוקר ביום השמיני ומתחיל יום השמיני ולכן כתיב מיום השמיני ירצה דיום הז' פונה והולך לו ונכנס יום השמיני ואין קושיא אקרא כלל ומנ"ל לדרוש כלל דלילה לקדושה אע"כ דרא"פ ס"ל דלילה לא הולך אחר היום א"כ לא קיי"ל כרא"פ אמנם יש לדחות דהנה בח"ס סי' ט"ו כתב דלכן לא דריש רא"פ כן אקרא דביום השמיני תתנו לי יען דבכור אין צריך שכבר קדוש א"כ לילה הולך אחר היום והקרא אין סותר כלל דכשכלה שביעי ונכנס שמיני מעל"ע בקרבנות דקודם שמקדישו הו' חולין שפיר דייק דהא יום ז' כלה בערב דליל ח' ליוםשמיני נמנה א"כ קרא סותר אלא אתי דלילה לקדושה א"כ נסתר מש"כ דהא קודם הקדישו חולין הו' והלילה אזלא ליום שלאחריו.
אך באמת קשה לי אדברי ח"ס ז"ל דבזבחים דף י"ב קאמר ר"פ אפי' תימא מאורתא מפריש ואין מחו"ז בלילה ומייתא דרא"פ וקשה מאי ראי' מרא"פ דאין מחוסר לבו ביום דלילה בחולין ליום שלאחריו לכן שייך אמח"ז לבו ביום וכשר לקדושה אבל בק"פ כבר קדוש הוא א"כ הלילה הו' כיום אחר שפיר הו' מחו"ז אך י"ל עכ"פ אי אפריש ולא הקדישו הו' חולין ושייך אמח"ז לבו ביום, לכן מחוורתא כתי' הראשון כיון דס"ל במח"כ לילה מחו"ז ע"כ לית הלכתא כרא"פ.
והנה בכ"מ נתקשה שם אמאי פסק דלילה מחו"ז דהא ר"מ סובר דאין מחוסר זמן ונראה ליישב דתליא בפלוגתא דאיתא בזבחים דף ק"כ דפליגי אי לילה פסול בבמה דאי פסול בבמה הו' לילה מחו"ז ורבינו ס"ל דפסול לילה בבמה לכן ס"ל מחו"ז, וכן יש להוכיח מתמורה דף כ"ב דאמרינן אבידת לילה לא שמה אבידה משום דלא חזיא כלל לא לגופא ולא לדמי ולכאו' קשה לפמש"כ תוס' זבחים דלילה קיל ממחוסר זמן דנוהג בבמה והרי מחו"ז סובר ר"ש דקדוש דחזיא למחר ובאשם בן שתים סובר דאין קדוש כדאיתא בתמורה דף י"ט ועברה שנתה הו' כמו אשם בן שתים וכש"כ ליל דקיל ממחו"ז א"כ איך סובר רבא דלילה גרע מעברה שנתה וע"כ לומר דרבא סובר דלילה הו' מחו"ז וסבר דהאי מחו"ז גרע דלא חל הקדש כלל משום דלא קרב לעולם בלילה אפי' לרבנן דר"ש באשם בן שתים א"כ מוכח מרבא תרתי חדא מדקאמר דלא חזיא כלל לדמי ע"כ דלא קדיש מוכח דלית הלכתא כרא"פ דבלילה רשאי להקדיש אלא ס"ל דאסור להקדיש ואם הקדישה אינה חל כמו לר"ש באשם בן שתיםוכן מוכח דאין קרב בבמה דאי קרב בבמה אמאי ס"ל דל"ש אבידה הא חזיא בלילה בבמה כדאמרינן בעלמא שכן כשר בבמה במנחות דף ז' ובכמה דוכתין וכן סובר לילה מחו"ז ורבינו בפ"ה מפסהמ"ק פסק כרבא ולכן סובר נמי דלילה מחו"ז [ועיי' תוס' דף קי"ד דמה דלא חזיא כלל חל הקדושה אבל מה דחזיא במק"א לא נחית קדה"ג אך בדף י"ט כתבו דהקדיש מחו"ז קדוש אף בלילה דלא חזיא אף לדמי] וא"ש דהשמיט רבינו דר' אפטוריקי ומוקי קרא לנתוקי לעשה [אך יש לעיין דלכאו' הא דפליגי בפסול לילה אי עלה ירד דתליא אי לילה מחו"ז ורבינו פסק דעלה לא ירד] ודו"ק.
אח"ז ראיתי במנ"ח שעמד ע"ז דרבינו לא הביא דין זה דלילה לקדושה יום להרצאה וכן בה' בכורות לא כתב דבליל שמינית נכנס להתעשר ובכ"מ שם עמד ע"ז וכתב ליישב דלכאו' קשה עוד דלא ביאר כלל מה דין בליל שמינית אי הו' כמחו"ז או דאינו מחו"ז רק דהוא לילה א"ר להקרבה רק די"ל דתוס' כתבו שם מאי נ"מ אי פסול משום מחו"ז או מחמת לילה ותי' דמחמת לילה אם עלה לא ירד וכיון דרבינו בפ"ג מפסהמ"ק כתב דאם עלתה תרד א"כ אין נפ"מ ואין צריך לכתוב מאי דינה אך קשה דפ' י"ח מה' מע"ק כתב השוחט מחו"ז כגון בתוך ז' ימי הלידה פטור בחוץ הואיל ואינו מתקבל בפנים ובשוחט בלילה חייב א"כ יש נפ"מ דמשום מחו"ז פטור אם שחט בחוץ וכ"ל דבליל ח' אף דהו' מחו"ז חייב דש"ה דהתוס' הקשו משלמים ששחטו קודם פתיחת דלתות היכל דפטורים ותי' דמחוסר מעשה אבל לילה אמח"ז א"כ כיון דלילה אמח"ז משום לילה אף דהו' מחו"ז מחמת קודם ח' ימים חייב כיון דראוי' לבוא לפנים בו ביום דלילה לא הו' מחו"ז א"כ אין נ"מ ע"כ לא הביא רבינו זה אך אכתי קשה הא רבינו ס"ל בפ"ג ממחוכ"פ כחזקי' דלילה הו' מחו"ז א"כ גם בלילה א"ח משום ש"ח דהו' מח"ז אלא דא"כ קשה לאידך גיסא אמאי בשחט בלילה פסק דחייב מ"ש מפתיחת דלתות היכל דפטור עכ"פ קשיא אמאי לא הביא רבינו לחלק בין תוך ז' לבין ליל שמינית עכ"פ יצא מזה ליישב דרבינו לא הביא הך דר' אפוטרקי דלית לי' כלל דרא"פ דגם בליל שמינית אסור להקדיש ע"כ לא הביא רבינו הך דינא דלילה לקדושה יום להרצאה אבל מדברי הראב"ד פ"א מפ"א נראה דפסק כרא"פ דלילה לקדושה יום להרצאה עכ"ד [ובס' מע"ח כתב ליישב דלכן לא הביא רבינו הך אפטוריקי דס"ל דלהלכה כרשב"ג דתוך ז' ימים איכא חשש נפלא פי' בחולין א"כ ל"ק קראי דשבעת ימים תחת אמו מחשש נפל ובלילה שרי מיום השמיני והלאה אפי' לקרבן ראוי' בין לקדושה בין להרצאה את"ד].
ונראה להוכיח מש"ס נזיר דף ז' דפריך אי הכי יומי נמי הא כתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד התם לאו דמיפסק מהדדי הוא מאי קאמר חד יומא ולעולם לא מיפסקי מהדדי וכתבו התוס' פי' הערב שלפני היום לענין שבת ויו"ט וליכא לאפוקי מיומא דבתרי' אלא כל הימים נוגעים זה בזה א"כ לילה לאו מחו"ז אבל רבא שם איתא דאמר למה לך לאקשויי כולי האי שאני התם דהא קתני הריני נזיר אחת א"כ לדידי' שפיר אמרינן דיומא מיפסקי מהדדי מדכתיב ויהי ערב ויהי בוקריום אחד א"כ לדידי' שפיר י"ל דלילה מחו"ז דלילה דתרי מיפסקי מיומא דקמי'.
התוס' זבחים י"ב ובכמה דוכתין הקשו ל"ל קרא דביום השמיני דיום להקרבה ולילה לקדושה תיפק לי' דהא בלילה פסול להקרבה ונראה לפמש"כ רש"י זבחים דף פ"ו ד"ה וברגלים דשוחטין מע"ש וכ"כ תוס' יומא פ"א גבי האר"א ק"ש עם אנשי משמר לא יצא וח' דתמיד הי' קודם הנה"ח בעהש"ח ומבואר בירושלמי בריש ברכות דמעה"ש עד שיאור המזרח ד' מילין ומשם עד נה"ח ג"כ ד' מילין וא"כ לפי"ז י"ל משום לילה לא מיפסל מעה"ש אבל לענין מחוסר זמן לא הו' יום הראוי להקרבה עד שהאיר המזרח כמו בעומר דמתיר משהאיר המזרח ואולי נמשך זמן איסורו עד הנה"ח כדתנן במגילה דף כ' לכמה דברים לא הו' יום לכתחלה עד שתנץ החמה רק דאולי גם הכונה נה"ח משהאיר המזרח כמוש"כ בפ"ה מביאת המקדש אבל עכ"פ קודם שהאיר המזרח ל"ה יום לענין מחו"ז ושפיר צריך קרא ודו"ק.
והנה התוס' ביבמות דף ע"ז כתבו הא דדרשינן ליתן בוקר שני לשריפתו היינו כיון דאין שורפין ביו"ט א"כ מאי קשיא לי' ר' אפטוריקי הא קרא שפיר קאמר שבעת ימים תהי' תחת אמו דהו"א כיון דאף במעי אמו יכול להקדישו כדאיתא בתמורה פ' כיצד מערימין והו"א גם כשיצא לאור עולם רשאין להקדישו [עתוס' בכורות דף ט"ז ועמד עליו הגליון הש"ס אבל הדבר מבואר כמוש"כ דכונת התוס' להך דפ' כיצד מערימין דיכול להקדישו לעובר במעי בהמה וכ"כ בשמקב"צ זבחים דף י"ב כדברינו] אבל עיקר הכונה דביום ח' דזמנו להקריב אז רשאין להקדיש וג"כ אבל מעיקרא לא הו' רשאין להקדישו אף דבמעי אמו מקדישין א"כ שוב הו' כקובע זמנו ביום ח' וע"כ אין רשאין להקדישו רק ביום ח' ואין דומיא דקראי אהדדי כלל כיון דבשביעי אין מקדישין ובלילה אינו זמן הקרבה קבע זמנו ביום השמיני להקדישו ג"כ עוד קשה לי מנ"ל לר' אפוטריקי לדרוש לילה לקדושה הא מצי מוקי קרא בולדות קדשים דלילה הולך אחר היום ולא מתכשר לקרבן אלא מיום השמיני כמו בבכור אבל לענין הקדש אין חילוק דגם מקדושה בלילה אין להקדישה דבאמת אין סברא לחלק כיון דמקדישה איקרי קרבן כמוש"כ רשי' יומא דף ס"ג ב"נ למה יהא יכולין להקדיש הא איקרי מיד קרבן כשמקדיש ועדיף לאוקמי' קרא בולדות קדשים לא לילף מזה דלילה לקדושה.
עוד בענין ליל ח' נראה לי ראי' מירושלמי דף ג' מילואים מהיכן למדו מן הקרבנות או ממעשה בראשית אין תימר מן הקרבנות לילה הולך אחר היום אין תימר ממעשה בראשית היום הולך אחר הלילה אין תימר ממעשה בראשית יום ראשון אין לו לילה [אף דשם הגי' מהופכת אבל הדבר פשוט שלזה נתכוין הירושלמי] והיינו כיון דאיתא במס' שבת דאותו יום נטל עשר עטרות שהוא יום ראשון למעשה בראשית א"כ הא דכתיב שבעת ימים תשבו יומם ולילה א"כ נמנה יום אחד עם הלילה שלפניו וכלו שבעת ימים ש"ק ולא הי' לאחריו כשכלה שבת כלה שבעת ימים כמו במעשה בראשית או תימא כיון דבמקדש קאי נמנה כמעשה הקרבנות א"כ נמנה מיום א' ולילה שלאחריו יום אחד וכשכלה שבת נמנה עוד לילה עם השבעת ימים.

י

המקדיש

טומטום וכו' הרי הן חולין לכל דבר וכו' ואינן כבע"מ. והראב"ד השיג גם בע"מ מעיקרא לא אמר כלום וכ"מ כ' דהכונה לומר דאין לקי ולי נראה דראב"ד כיון דלא אמר כלום ל"ש דלקי גם בע"מ יען שיש במינו קרבן כדאמרינן כה"ג בדף ז' דהא רבינו פסק דאין בו מעשה אין לוקין וכתב הלח"מ בתחילת הלכות אלו יען דבדיבורא קא עביד מעשה דנעשה הקדיש א"כ כיון דלא אמר כלום דלא חל הקדיש אמאי לקי וע"כ הא דאיתא בדף ז' דלקי היינו באמר לדמי ואף דמגמרא משמע דרק למסקנא מוקי כן באמר לדמי נסכים יען דבזוי מילתא אבל תחילה לא ידע י"ל היינו לדמי נסכים אבל לדמי עולה ידע דחייב דכש"כ כמש"כ הכ"מ בפ"א [או הכונה בע"מ מעיקרא היינו בע"מ עובר אבל לא משמע כן דהרי אין דיקלא בעלמא] א"כ לרבינו דרק לקי יען דבדיבורא עביד מעשה שנעשה מחולין קדשים וכיון דלא נחית עליו קדה"ג היכא דבע"מ קבוע ולא אמר לדמי עולה אמאי ילקה שפיר השיג הראב"ד. אמנם יש ליישב דברי רבינו נראה דמוכח כשיטתו בבכורות י"ד דקאמר ר"א דבע"מ מעיקרא שהקריב בבמת יחיד חייב הרי דלוקה אף בבמת יחיד כש"כ במקדיש וטעמא דמילתא כבר עמד בשמ"ק וכ' וז"ל: כיון שלוקה משום ה' שמות ע"כ דקדושה חל דעל חולין אין לוקין וכיון דחל ה"ה בבמה לוקה הרי דבאמת לוקה אף בבע"מ קבוע אפי' לא אמר לדמי עולה משום דעכ"פ הקדושה חלה עליו וא"כ א"ש שכתב רבינו מקדיש טומטום הוא כחולין לכל דבריו ולא לקי ומה"ט עצמו דל"ש בדיבורא עביד מעשה כיון שהוא כחולין אבל בע"מ מעיקרא שיש במינו קרבן הקדש חל עליו לכן לוקה דבדיבורא עביד מעשה ואולם בלח"מ השיגא כ"מ דבגמרא משמע דלא איירי לענין מלקות רק לענין אי חל קדושה דבע"מ מעיקרא לענין תמורה ולכן השיג ראב"ד שפיר דאין מקומו רק בה' תמורה ולי נראה דכונת רבינו לחלק דלפמש"כ בפ"א מהלכות אלו המקדיש בע"מ מעיקרא תפדה בערך הכהן כשהוא חי כמש"כ הכ"מ ומל"מ וצריך פדיון א"כ סובר דקדושה חלה עליו וסובר דלא הו' דיקלא בעלמא דזה רק לס"ד בתמורה דף ז' אבל למסקנא דקדושת הגוף חלה עליו משא"כ בטריפה ואנדרוגינוס שהקדיש אין צריך כלל פדיון בערך הכהן אלא נמכר בלא ערך ויביא בדמיהן עולה ולכן כתב רבינו שאין קדושה חלה עליהן והרי הן חולין לכל דבר רק ימכרו לצורך קרבן משא"כ בע"מ דצריך פדיון בערך הכהן וא"ש.
אולם צריך אני לעשות לי רב בכונת הראב"ד שכתב מדאמר כל קרבן שירצה משמע דאיירי באמר אלו למזבח לא באמר אלו לקרבן דאז לא אמר כלום וא"כ בע"מ נמי כן ואני תמה דאף אי נאמר דאיירי באמר אלו קרבן והו' כאלו אמר דיבוא כל מה שירצה ג"כ הו' קשה דעכ"פ גם בע"מ כן דיביא כל מה שירצה דלא עשה כלום עוד תמוה על פי' המשנה שכתב דאין חולק אר"א בהא ובגמרא קאמר שמואל דסובר תמות אתיא כרבנן דפליגי אר"א דקדושה חלה עליהן וכן הוא באמת בברייתא ערוכה תמורה דף כ"ח הרובע ונרבע וטריפה צריך מום קבוע לפדות עליהן כמש"כ בצ"ק שכן הגירסא הנכונה וכדאיתא בילקוט ויקרא אך להא י"ל דע"כ רבינו לא גריס כן בתמורה שהרי כתב הרובע והנרבע כבע"מ עובר להקדישן דשם דצריך מום קבוע והוא מברייתא ההוא ע"כ דלא גריס טריפה ופלא על הצ"ק שלא הרגיש דגירסא זו לא מחוורתא כדמוכח מדברי רבינו ועוד אי כגי' הצ"ק יקשה איך קתני צריך מום קבוע לפדות וקשה כדמקשה בדף י"ז על שמואל הא אין פודין לכלבים ואמאי לא מייתא מינה סייעתא לשמואל אע"כ דלא גריס כן בגמרא דידן, ובהא ניחא מה שהקשה בטו"ז סי' רע"ו אהא דאיתא התם דשם שקדוש בפסול אין תופס קדושה דהו' כמקדיש בע"מ והקשה בע"מ אף דלוקה צריך פדיון לפמש"כ ניחא דהרי רבינו נתן הטעם דיש במינו כשר וזה לא שייך בשמות קדושים גם י"ל דעכ"פ תפוס לקדושת בדק הבית וכן לפמש"כ לעיל דהא דלקי היינו משום דבדיבורא עביד מעשה דקדוש לקדושת בדק הבית וזה ל"ש היינו בשמות הקדושים.
ובס' ח"נ תי' קו' הראב"ד על רבינו דמה שחילק רבינו היינו לענין פדיון דבאצלו איך פדיון ע"י הערכה אלא הרי הן כמו עצים ואבנים שאין צריך העמדה וערכה לפי שאין קדושה חלה עליהן לכן ימכרו בשוק ואין צריך הערכה בהן משא"כ בבע"מ שיש במינו קרבן ולכן צריך הערכה כמש"כ רבינו בפ"א ואע"ג דתנן אמר על בהמה טמאה ועל בע"מ וכו' ימכרו ויבוא בדמיהן עולות היינו דמתניתין לא נחתי לאשמעינן מה יהי' דין דמיהן שוב לא דקדקה בלשונה וכתבה ימכרו אע"ג דלאו בר פדיית שניהם שוה, שוב ראיתי להמבי"ט בס' קרית ספר שכתב וז"ל המקדיש טומטום ואנדרוגינוס וטריפה וכלאים ויוצא דופן למזבח הרי זה כמקדיש עצים ואבנים דהו' כחולין לכל דבר וימכרו כבהמה טמאה מה בהמה טמאה דליכא במינה קרב דטומטום ואנדרוגינוס בריות משונות ודאי כאלו אין במינה קרב מאי אמרת טרפה דאיכא במינה קרב ולא דמי לטמאה אלא לבע"מ לא היא דאי לא דמיא לטמאה דיש במינה קרב דמיא לה דאסור באכילה כמותה לאפוקי בע"מ דלא דמיא לה דמותרת באכילה ולהכי לא נחתה להן קדושת הגוף עכ"ד.
וכעת ראיתי בס' מרכבת המשנה שכתב פ"ה מה' אישות וז"ל דמבואר בדברי רבינו דהמקדיש בעלת מום למזבח אעפ"י שלקה נתקדשה ותפדה והיינו כדאיתא בהך ברייתא דאותבינן מינה לרבא בתמורה דף ה' אעפ"י שהיא בל"ת מה שעשה עשוי היינו דקדשו לדמיהן וכפירש"י שאמר הרי זה לעולה דבכה"ג נמי עבר אמימרא דרחמנא כמש"כ רבינו בה"ב אבל המקדיש בע"מ קבוע ואמר הרי זה עולה לא אמר כלום מדין תורה ואפי' לדמים לא קדשו מיהו מדבריהם קדוש קדוה"ג היכא דאמר לעולה ובעי פדיון ואסור בגיזה ועבודה כמש"כ פ"א מה' מעילה ה"ט אמנם הני חמשה שאינן נתפסים בתמורה כמש"כ בה' תמורה דפסק כר"א מותרין בגו"ע ביןשאמר הרי זה עולה בין שאמר לעולה ומהא איירי רבינו דכתב דהו' כחולין לכל דבריו עייש"ה.

המקדיש

מחו"ז הרי זה כמקדיש בע"מ וכו'. הכונה קדושה חלה כמו על בע"מ עובר רק דאפ"ה לא לקי הנה לפי"ז אין מבואר דאיסור איכא כחקירת המשל"מ דאפשר כמו דלא לקי אין עובר ג"כ ואמנם קשה לי דהנה לאותו צד דרבינו איירי מאיסור להקדיש יקשה דלעיל כתב רבינו מקריב מחו"ז דתורים כמחו"ז בבהמה וכבע"מ רק דלא לקי א"כ כשכתב אח"כ דמקדיש מחו"ז כבע"מ קאי גם אמחו"ז דעוף ובגמרא דמעילה דף י"ב יש להוכיח דבעוף מותר להקדיש דהרי ברש"י בכורות דף כ"א מבואר דאם הקדיש מחו"ז אין קדוש אבל תוס' זבחים ק"ד ותמורה דף י"ט סברו דאף דאסור להקדיש אבל קדוש הוא דקדושה חלה עליו אבל מחו"ז דעוף אין קדושה חלה עליו אך לכאו' נראה דבבהמה אסור להקדיש רק דאפ"ה קדוש אבל בעוף לא קדוש וממילא ליכא איסור כיון דקדושה לא חלה והו' כמקדיש טומטום וא"כ איך כתב רבינו סתם דאסור להקדיש, ועוד קשה דמשל"מ הקשה ממעילה דף י"א מוכח דאין אסור להקדיש ובחולין מוכח דאסור להקדיש ולדעתי לק"מ כי במעילה שם מיירי במחו"ז דעוף שפיר ליכא איסור ואיך סתם רבינו דמשמע גם בעוף ולפי דרך השני שכתבתי ג"כ קשה דא"כ איך כתב רבינו מקדיש מחו"ז כמקדיש בע"מ עובר וכונה דקדושה חלה עליו והרי במעילה מבואר דזה רק במחו"ז דבהמה דדמי לבע"מ אבל לא מחו"ז דעוף וא"כ יפלא בשתים דרבינו כתב לעיל מקריב תורין מחו"ז הו' כמחו"ז דבהמה וכבע"מ רק דלא לקי וקשה חדא דבמעילה אמרינן דבמחו"ז דעוף לא דמי לבהמה ולא לבע"מ דליכא מום בעוף וא"כ איך כתב רבינו היפוך זה ואף את"ל דרבינו דאיירי מהקרבה מדמי לבהמה ולבע"מ ובמעילה איירי לענין קדושה שחלה עליו לזה לא מדמינן למחו"ז דבהמה א"כ יקשה ממה שכתב רבינו אח"ז המקדיש מחו"ז כבע"מ שכונה דקדושה חלה עליו וקשה הא במעילה מבואר דמחו"ז דעוף אין קדוש ואיך סתם רבינו וכתב דמחו"ז דקדוש כיון דלעיל מיני' איירי ממחו"ז דעוף וצ"ע. ובשו"מ מהד"ר ח"ב סי' קצ"ו ראיתי לתרץ קו' המשל"מ על רבינו דמוכח דס"ל דאסור להקדיש מחו"ז ובש"ס מעילה י"א מבואר מתקיף לה ר"ל וליתני נמי המפריש מעות לקינו נימא דיש איסור להקדיש אטו ברשיעי עסקינן ולא חיישינן לזה כלל דהא כיון דקיי"ל דאין תמות וזכרות בעופות לכן גם מחו"ז ל"ש והביא ראי' ממעילה דף י"ב בהא דפריך אלא לרבנן מ"ש ממחו"ז אמרי מחו"ז מידי דהו' אבע"מ הכונה לחלק דבעוף ל"ש מחו"ז עיי"ש.
וראיתי במראה פנים שכתב על דברי רבינו דמחו"ז לא הקדש כלל דרבינו ס"ל דכל מקום שמצינו דקדושה חיילא על מחו"ז היינו אליבא דר"ש דס"ל דמחו"ז ששחטו בחוץ עובר יען דראוי' לבוא לאח"ז ע"כ חיילא נמי הקדושה אבל לת"ק דר"ש דס"ל דא"ח אש"ח שאינה ראוי לפנים א"כ אי ס"ד דבדיעבד קדוש אמאי פטור וכן איתא בת"כ ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה אין לי לאשה מניין אף להקדש ת"ל לקרבן א"כ אינו לרצון אפי' בדיעבד והקשה מירושלמי פ"ק דר"ה דאיתא שם דמחו"ז התירה התורה להקדיש צריך זהו ג"כ לר"ש ואפ' בלילה חיילא דלא פסק הך דר' אפטוריקי משום אי תימר אלא דר"פ דקאמר לילה אין מחוסר זמן ואף דר"פ גופא ס"ל בריש מנחות אין מחו"ז לבו ביום צריך לחלק בין מחו"ז דהכא לדהתם כמש"כ התוס' עייש"ה.
והנה ז"ל הירושלמי פ"ק דר"ה תמן תנינן ביום השמיני מביא שלש בהמת חטאת ואשם ועולה והדל הי' מביא חטאת העוף ועולת העוף מחוסרת זמן אצל אשם א"ר אלעזר כאן התירה התורה להקדיש מחוסר זמן דהא כתיב וביום השמיני יקח שני כבשים דמקדיש שניהם כאחת ובספר מראה פנים הקשה מכאן על דברי רבינו דס"ל דמקדיש עובר על לאו רק דאינו לוקה דלא חלה ההקדש כלל לדידן דלא קיי"ל כר"ש דסובר בפ' בתרא דע"ז דהמקריב מחו"ז בחוץ לקי הואיל וראוי' לבוא לא"ז וכן סובר נמי דמחו"ז נכנס לדיר להתעשר אבל לדידן דקיי"ל דשחטו בחוץ פטור דלא חלה הקדש כלל אמחו"ז וכן עובר אם הקדיש ותקשה מירושלמי הנ"ל דקאמר בפירוש דהתירה התורה להקדיש מחו"ז ולי נראה דלא קשה מידי דהא רבינו נתן טעם דלכן עובר דהו' כמקדיש בע"מ עובר והא בירושלמי איתא אהא דכתיב לא יבקר בין טוב לרע עבר וביקר מהו שיעבור א"ל כל דבר שבא להתיר אינו עובר מה בא להתיר כאן התורה התירה להקדיש בעלי מומין והכונה דהנה עיקר הטעם דמקדיש בעלי מומין הוא משום בזיון דגבוה כדאיתא בתמורה דף ז' וכתיב ארור נוכל ויש בעדרו כמש"כ רבינו לקמן בריש פ"ו אבל במעשר דדרך מניינו הוא מקדיש הבע"מ התורה התירה להקדיש הבע"מ א"כ ה"נ במחוסר זמן כה"ג כיון דדרך הקדישו מקדיש למחוסר זמן ליכא איסור א"כ אדרבא מכאן יש להביא ראי' לדברי רבינו דתליא מחוסר זמן במקדיש בע"מ עובר דמירושלמי דהכא נשמע דהיכא דליכא משום מקדיש בע"מ ליכא נמי משום מקדיש מחו"ז.
התוס' בזבחים דף קי"ד הקשו אמאי קדיש נימא אעל"מ ונראה ליישב דשאני הקדש דע"כ כיון דחייל שעה אחת לא פקע כמש"כ ב"מ דף מ"ד ד"ה א"נ דקיימא באגם והקדש מדמינן בנדרים דף נ"ט לקידושין והנה בכל מקום דאמרו אעל"מ היינו דחל מעשיו אלא דפקעו אח"כ כמש"כ רבינו בפ"ט משמיטה רק גבי דלא תמכרנו לחלוטין דלא לקי יען דלא חל כלל אבל באעל"מ דלקי ע"כ דחל אלא דפקע אח"כ וכמש"כ הבית מאיר דהו' משום קנסא וא"כ בהקדש דמיד דחל לא שייך לומר דאעל"מ ולא יהא הקדש כיון דחל שעה אחת לא פקע עוד, ומש"כ התוס' תמורה דף ו' ד"ה ואזדא דקודם שנולד מצי מקדיש לי' ולא הו' מחו"ז וטעמא בעי ויש לבאר כמש"כ הרא"ש בפ' מצות חליצה גבי נחתך רגלו דכל זמן שאינו בעולם ל"ש לדין דא"ר לבילה דהא אינו כלל לפנינו עייש"ה.

המקדיש

טריפה וכלאים לא חלה עליהן קדוה"ג. הנה בכ"מ כתב דכן הוא בתמורה דף י"ז ויש לתמוה הא בתמורה דף כ"ח קחשיב הכלאים והטריפה בין שאר פסולים דהם כקדשים שקדם מומם וצריכין מום קבוע ויפדו עליו משמע דאם הקדישו קדוש קדוה"ג אבל י"ל דע"כ רבינו הי' לו גירסא אחרת דהא לעיל ה"ו כתב וכן הרובע והנרבע והמוקצה אעפ"י שהן מותרין באכילה הרי הן פסולין לגבי מזבח ולא קחשיב כלאים דמותר באכילה ופסולין לגבי מזבח ע"כ דכלאים דמי לטריפה ובאמת האי גירסא איתא כן בילקוט ורבינו לא גריס לה.

יא

נמצאו

כל האסורין וכו'. והראב"ד השיג אמאי לא תני יתום ותמוה הא רבינו בפרקין בה' ב' מנה יתום דכתיב תחת אמו ולא יתום וראיתי בס' ערוך לנר במס' סוכה דף ט"ו שעמד בזה וכ' לתרץ קו' הראב"ד דא"א לצמצם א"כ הו' בכלל יוצא דופן עוד י"ל דבאמת רש"י בחולין דף ל"ח הקשה דנפרש מתחת אמו אצל אמו ותי' דבת"כ ילפינן מתחת אמו שא"צ להיות כל ז' תחת אמו רק מפרש חלופי אמו אכן במכילתא ס"ל דיתום לא פסל א"כ לפי"ז לדידן דא"א לצמצם י"ל דסובר דכתנא דמכילתא אך הקשה ע"ז הא באמת הביאו בפרקין לעיל [ועיי' תוס' במס' גיטין דף נ"ד מש"כ אהא דממעטינן יתום ועיי' בחידושי ח"ס מה שנתקשה בדבריהם עיי"ש.]

יב

וכולן

ולדותיהן מותרין למזבח חוץ מולד נרבעת וכו'. בד"א כשנעבדה בה עבירה או שהמיתה כשהיתה מעוברת וכו'. וכ' בכ"מ דרבינו ס"ל כרבא דרבא דמוקי פלוגתייהו בזוז"ג ופסק כרבנן וא"כ הכא גבי אתנן דהא דהתירה תורה וולדותיהן ילפינן מקרא דהם ולא ולדותיהן הוא מטעם דהו' זוז"ג וא"כ הואיל דגבי אתנן אינו מותר רק בכה"ג שכתב לה ואח"כ עוברה א"כ לא הוצרך רבינו להביא כאן והנה הכ"מ בפ"ד הי"ח תמה מדוע השמיט רבינו להאי דינא דוולדתיהן מותרין וכתב המשל"מ דרבינו סמך אהאי דלעיל פ"ג ולכאורה אכתי תיקשי דהו"ל לרבינו לאשמעינן גבי אתנן דאפי' נתן לה בהמה מעוברת ג"כ מותר אך הנה בתוספתא תמורה פ"ד נתן לה חטין לעשות בהן שמן בהמה מעוברת וילדה אצלה הרי אלו אסורין אבל נתן לה מעות ולקחה בהן יינות וסלתות בהמה ונתעברה הרי אלו מותרין [ועיין או"ח סי' קנ"ד] ולכאורה קשה דברישא נקט נתן לה חטין ועשאן סולת דאסורין ע"כ דאתיא כב"ש דס"ל דשינוי ל"ק והיינו כאותה ברייתא דקתני חדא אסור א"כ הא דקתני דוולדות אסורין יקשה גם לב"ש שרי דנתמעט מקרא הם ולא וולדתיהן. ונראה דלתוספתא יש חילוק לב"ש בין נתנה לה כשהוא מעוברת דאמרינן דנתן לה גם עוברה בין אם נתעברה אצלה בהא ב"ש מתירין משום דלא נתן לה הוולד כלל ויש להוכיח כן מהא דהוק' תוס' מע"ז דיותר יש לאסור וולדותיהן מחטין ועשאן סולת דנעשה שינוי וכו' דאין לומר דהיינו בנתן לה ואח"כ עוברה דבתמורה שרינן וולד אתנן דומיא דולד הנרבעת להנ"ל יקשה הא מבואר בתוספתא דיש חילוק בנתן לה ואח"כ עוברה הוא דשרי אבל בנתן לה מעוברת אסור לב"ש דהא גופי' נתן לה באתננה אך י"ל דתוספתא אתיא שפיר כב"ה דב"ה לא מתירין רק בנתן לה ועוברה אח"כ ורק בנתן לה מעוברת בהא ס"ל לב"ה דאסור וא"ל א"כ קרא ל"ל תיפק לי' דהו' זוז"ג י"ל דהו"א רק להדיוט הוא דמותר אבל בדבר האסור לגבוה זוז"ג אסור עכ"פ בהא נחתינן די"ל דלכו"ע בנתן לה מעוברת וילדה דהולד אסור א"כ ניחא דבאמת לכן לא כ' רבינו להתיר בנתן לה מעוברת דס"ל בכהא"ג אסור הולד.
וכן יש להוכיח מזבחים דף קי"ב דחשיב אתנן בקדשים דקסבר וולדות קדשים בהווייתן הן קדושים מוכח דחל האתנן על המוקדשין ואין לומר דאיירי בנתן העוברין לאתנן א"כ תינח למ"ד אדם מקנה דבר שלב"ל אבל אנן קיי"ל דאין אדם מקנה דבר שלב"ל ע"כ בנתן הבהמה לאתנן והיא מעוברת דחלה גם על העוברין דבזה ל"ש אין אדם מקנה דשלב"ל די"ל דאדרבא בהא אמרינן דאין אדם משייר דבר שלב"ל כדאיתא בב"ק דף ע"ח אף דשם הו' איבעיא אי הוה שיורא היינו אליבא דרב וכמש"כ הרשב"א הובא בשמ"ק די"ל אי אדם מקנה דשלב"ל ה"ה דמשייר דבר שלב"ל אבל כיון דקיי"ל דאין אדם מקנה דשלב"ל ה"ה דאין משייר דשלב"ל כדאיתא בב"ב דף ס"א וע"כ חלה האתנן על העוברין וכמש"כ בקצה"ח סי' ר"ט.
אולם זהו שקשה לי ממש"כ רבינו בפי"ב משחיטה מותר לשחוט את המעוברת דעובר ירך אמו מוכח דסובר עובר ירך אמו. והנה באמת דקשה על רבינו דהא אף למ"ד דעובר לאו ירך אמו מודה בזה דרשאין לשחוט את המעוברת ול"ה אותו ובנו כדאיתא בחולין דף קי"ד מה לחלב אמו שכן אסורה עמו בשחיטה א"כ ב"פ דשריא עמה בשחיטה חלב מותר כמש"כ בשעה"מ בפ"ג מה' אלו וכן מוכח בב"ק שם אך א"ש דהנה בטו"ז סי' י"ג כ' בבהמה דעלמא דבא על בת פקועה ושחט הבת פקועה ונמצא ולד בתוכה מותר הולד והש"ך כתב דכיון דהאם א"צ שחיטה ול"מ שחיטת האם לולד הוי הולד חציו כשחוט ובפרי תואר העלה דהא דבן פקוע מותר בשחיטת האם אין משום דשחיטת אמו מועיל גם לולד רק משום כל בבהמה תאכלו וא"כ כמו דהאם בת פקוע ומותרת בלא שחיטה גם הולד מותר ובתב"ש כ' כהש"ך דע"כ מטעם שחיטה הותר ב"פ כדמוכח בתמורה דף י"ב דשם מבעיא לי' היא קדשים ולדה חולין אי אסור משום חולין שנבע"ז מוכח דמטעם שחיטה היא אך י"ל דבאמת בהא תליא אי עובר ירך אמו הו' וחד גופה ומהני מטעם שחיטה אבל אי עובר לאו ירך אמו והו' כתרי גופים א"כ ל"ה כנשחט גם העובר רק דשרי מכל בהמה תאכלו וא"כ י"ל הא"ט דרבינו ס"ל דמותרת משום דעובר ירך אמו אף דלכו"ע שריא היינו רק משום דכל בבהמה תאכלו.
והנה בשמעתין דפסחים אמר שמואל תנור שהסיקוהו בקליפת ערלה יותץ וכו' והקשה הפנ"י הא שמואל סובר בע"ז כר' יוסי א"כ אמאי יותץ הא בהיסק שני הו' זוז"ג ולי קשה דמיד בתחילת הסוג' יש להקשות כן דפריך והתניא בין חדש בין ישן יוצן ל"ק הא רבי הא רבנן ופריך אימר וכו' וקשה בלא ברייתא אמאי ניחא לי' דחכמים סברו הפת מותרת משום זוז"ג א"כ אמאי חדש יותץ הא אפשר בהיסק שני וע"כ רישא רבי הוא וסובר בזוז"ג אסור א"כ בלא ברייתא ג"כ נשמע כן דרישא יותץ לא כחכמים והנה על קו' הפנ"י תי' ביריעות שלמה סי' ס' דכאן לא חשוב זוז"ג דהא איכא גורם דתנור הנאת תשמיש שמקבל הפת כדאמרינן בקדירה וא"כ נהי דיש כאן גם גורם דחום התנור אבל הנאה זו להיכן הלכה א"כ הו' גורמים שאין מתערבין כמו צל וקרקע שכ' תוס' בע"ז דף מ"ח דל"ה זוז"ג וא"כ ניחא מה שהקשתי אבל באמת ז"א דהא לתשמיש קבלת הפת א"צ שיהי' התנור ניסק מקודם דגם בלא ניסק מקבל שפיר הפת ולא דמי לקדירה דלא מקבל בישולא קודם היסק א"כ ל"ה גורם דאיסור כלל דרק אם באנו מצד דתנור שומר החום ניחא דהוי גורם דאיסורא דאם לא הי' ניסק בעצי אי' לא הי' שומר החום אבל מצד קבלת הפת שאפשר בלא היסק אין כאן גורם דאיסורא כלל וא"כ הדרה קו' לדוכתא.
עוד הקשה הפנ"י אמאי דחוק לומר דפליגי בשבח עצים ורישא דתנור יותץ לא כרבי ולא כרבנן ואמאי לא מוקי פלוגתייהו בזוז"ג ורישא כרבי.
עוד הקשו דהא לס"ד דפליגי בזוז"ג א"כ הא דיותץ ע"כ משום דנעשה ע"י גורם דאיסור ע"י הגחלים ובלחשים פליגי [אף דלא ידע דפליגי בשב"ע ניכר בפת דהיינו באבוקה כנגדו] א"כ גם למסקנא דפליגי בשב"ע ניכר בפת היינו משום דבפת יש זוז"ג דמותר לכן צריך לאוקמא בשב"ע ניכר בפת באבוקה כנגדו דעדיף מגורם דהתירא ול"ח זוז"ג אבל לענין התנור שיאסר דליכא אלא גורם אחד שפיר אסור אף אי ל"א דשב"ע ניכר בתנור א"כ א"צ כלל דיש שב"ע בעין בתנור דהא כיון דתנור נאסר ע"י גורם דאיסורא שוב הו' גורם דאיס' לאסור בהיסק שני למ"ד זוז"ג אסור דהא רישא אתיא ע"כ כמ"ד זוז"ג אסור וא"כ תמוה טובא דרש"י ותוס' פי' דהא דתנור אסור משום דשבח עצים בעין ניכר בפת עי' בס' תיקון משה. תוס' הקשו אמאי ישן יוצן הא זה גופא הוי דיעבד שמפסיד עצים וזוז"ג מותר בדיעבד ומפרש האו"ח דכונתם להקשות לפ"מ דמוקי בזוז"ג ולא ס"ל דיש שב"ע בפת דלא כפנ"י דיוסיף עצי היתר ומהרש"א הקשה בשלמא לס"ד דפליגי בזוז"ג א"כ הא דפת אסורה קאי גם אתנור ישן ועצים דאיסורא א"כ בשלה ע"ג גחלים קאי ג"כ אתנור ישן דמותר אבל למה דפליגי בש"ע ע"כ הא דפת אסורה קאי רק אחדש בהיסק ראשון דבתנור ישן הו' זוז"ג א"כ בשלה ע"ג גחלים קאי ג"כ אחדש ואמאי מותר הא ליכא גורם דהתירא כלל דאין לומר כיון דנעשה גחלים הלך האיסור שבעין ותנור לא חשיב בעין א"כ באבוקה כנגדו נמי יהי' מותר דהא הוי זוז"ג תנור דהתירא ועצים דאיסורא. ועוד הוק' מהרש"ל בהא דפריך מה בין זו לערלה הא גחלת הקדש אסורה לכן גם לרבנן אסור דלא התירו רק בערלה משום דמשהו הנשרף היתר ובפנ"י תי' דהא דאין שבח עצים בפת הכונה דלא הוי כגוף האיסור ניכר בפת א"כ גם בהקדש דגחלתן אסור ל"ה אלא זוז"ג דרבנן לית להו דשב"ע ניכר בפת וזוז"ג גם בהקדש לשתרי ולכן משני משום דלית לי' ביטול גם זוז"ג אסור ותמהו עליו א"כ מ"פ לרבנן עצים דאיסורא היכא משכחת לה הא משכחת דאסור להחם עצמו נגד השלהבת דאסור גם לרבנן וכן הקשה בשמן רוקח, תוס' הקשה מאי חומרא דהקדש דלא בטיל הא כל דבר שיש לו מתירין לא בטיל, עוד הקשו דרבא פריך אי קשיא הא קשיא הא מעל המסיק משמע דקושיא זו נמשכת מכח קו' שהקשה מערלה והוצרך לתרץ דערלה בטלה אבל הקדש לא בטיל והא קו' דמעל המסיק קשה בלא"ה ובשעה"מ הק' הא לרבנן דמתירין באבוקה כנגדו רק משום דאינו גורם דתנור ול"ח לדידהו אלא זוז"ג אבל היכא דליכא גורם דהתירא כלל כדי לאפות נגד אבוקה גם רבנן מודו דאסור א"כ משכחת שפיר עצים דאיסורא היכא דאיכא אבוקה בלא תנור עוד הקשה לקמן אמר אביי את"ל זוז"ג אסור רבי היינו ר"א ותמוה למאי נפ"מ קאמר רבי היינו ר"א דאף אי רבי לאו היינו ר"א ניחא כיון דרבי סובר זוז"ג אסור ליכא למבעיא מידי.
ונראה ליישב דהנה התוס' כ' דבאיסור אכילה ל"א שב"ע בפת דל"ה אלא כנהנה ויש להקשות דהנה אדאמ"ו הגזצ"ל בשבי"ד או"ח הקשה לפמש"כ המשל"מ פי"ד מאבל דמידי דנפגם דליכא איסור אכילה גם איה"נ ליכא דאיה"נ יליף מלא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע והיכא דליכא איסור אכילה גם איה"נ ליכא א"כ עצי ערלה אמאי אסורים בהנאה הא ליכא בהו איסור אכילה ולענ"ד אי מהא י"ל דרק במידי דאכילה כ' כך המשל"מ אבל בלא מידי דאכילה כלל שפיר איכא איה"נ אף דליכא איסור אכילה [כמו דנפקא לן מקרא דבשוה"נ לאסור הנאת עורו מבעל השור נקי הא לא"ה הוה ממעטינן מאת בשרו אבל אי לאו דכ' בשרו גם הנאת עורו בכלל אף דבעור ליכא איסור אכילה] רק אי קשיא הא קשיא באפה בעצי איסור דהפת הוא מידי דאכילה אפ"ה אמרי' דאיסור אכילה ליכא בי' דל"א יש שב"ע בפת באיסור אכילה א"כ שפיר יקשה אי איסור אכילה ליכא בשב"ע ניכר בפת גם איה"נ ל"ש דהא פת היא מידי דאכילה והני עצים להסקה קיימי והו' ג"כ מידי דאכילה דע"י הסקה נכנס כחו בפת [דחום היוצא מהעצים הו' כמו משקה היוצא מהפירי כמ"ש הח"ס בחי הסוג' דשלכדה"נ] אפ"ה אמרינן דלית בי' איסור אכילה רק איה"נ דחשוב כנהנה אבל לא חשיב כאלו אכלו שפיר יקשה אי ליכא אי' אכילה גם איה"נ ליכא [ולכאורה לפמש"כ הפנ"י דילפינן אי' הסקה בעצי ערלה מג"פ וערלתם א"כ איה"נ בעצים באמת לא מקרא דלא תאכל נפקא ע"כ אסור בהנאה אף היכא דל"ש איסור אכילה אבל באמת ז"א דזהו רק גילוי מילתא דזהו ג"כ נכלל בכלל דלא תאכל איה"נ במשמע] ויותר יש להקשות דהנה הפנ"י הקשה בשלמא אפה בו הפת בעצי ערלה דהוי כדה"נ שפיר אסור אבל הא דלא יסיק בו תנור וכיריים דנשמע דגם בחמץ אפה בו הפת אסורה וכמש"כ רבינו בפ"ג מחומ"צ וקשה הא הוי שלכד"נ ובחי' ח"ס אסוג' תי' דבחמץ דעומד לאכילה וכיון דיש שב"ע בפת וכאלו אוכלין החמץ [דהחום היוצא מהחמץ הו' כמשקה היוצא מן החמץ דהוי כמוהו] וא"כ ל"ה שלכדה"נ וא"כ קשה ערלה אמאי הפת אסורה הא הוי שלכדה"נ בשלמא אי יש שב"ע בפת הוי כאלו אכלו שפיר אסור דל"ש דהוי שלכדה"נ כיון דעצים להסקה קיימי הוי כאלו עומד לאכילה אבל אי שבח עצים בפת ל"ה כאכילה א"כ אף דעומד להסקה ל"ה כאלו עומד לאכילה א"כ גם בהנאה יהי' מותר משום שלכדה"נ [ובח"ס נ' שהרגיש בזה לפמש"כ המהרי"ל הביאו המג"א סי' תמ"ה דאכילת פת שיש בו עצים של איסור ה"ל שלכדה"נ דעצים אין נאכלין ואסור מדרבנן ולפמש"כ תליא זה דאי יש שבח עצים בפת והוי כאלו אכלו א"כ הרי עומדים עצים ג"כ לאכילה ע"י הסקה לאפות בו הפת ע"כ ההנאה ל"ה שלכדה"נ אבל אי אין שב"ע בפת ול"ה כאלו אכלו א"כ אין עצים עומדים לכך שיבוא ממנו דבר אכילה א"כ אי איסור אכילה ליכא גם איה"נ ליכא משום דהוי שלכדה"נ.
לכן אמינא ליישב דאמת אי יש שבח עב"פ שפיר הו' כאלו אכל האיסור דהנה בהא דיש שבע"פ יש ב' סברות א' שבח לא מן העצים ולא מהגחלת שכבר נשרף ועוד שבח ניכר בפת ולא אתי שבח ההיתר שאין ניכר ודחי שבח איסור הניכר ורבנן דפליגי הנה לדעת רש"י מודים רבנן דשבח האפי' ניכר וחשוב רק סברי דאיננו בא מן העצים אלא מן הגחלת והוא כבר בכלל אפרן ואין כאן גורם איסור כלל ודעת הר"ן נ' בהיפוך דרבנן מודו דהחום בא מן העץ אלא דס"ל דאין שבחן ניכר טפי משבח ההיתר והו"ל זוז"ג אבל בחד גורם דאיסור תנור חדש בהיסק ראשון מודו דאסור כן ביאר הרא"ם בתשו' סי' מ"ד הביאו הח"ס [והוא פלוגתא בירושלמי פ"ב דמע"ש בעיסה של מע"ש שנתבשלה בעצי חולין שהשבח כולו למע"ש ולא לאמצע ופליגי התם ר"י סובר יש שב"ע חולין בפת ור"ל סובר אין שב"ע ניכר בפת כלל].
אמנם ק"ל לפי הבנת המפורשים בשיטת רש"י דבריש הסוג' כ' רש"י אין שב"ע בה אלא שבח היסק דאיסור שבה כבר כלה משמע מזה דליכא איסור כלל אף לקמן פירש"י דרבנן סברי אפי' בגורם חדא לאיסור ג"כ הפת מותרת דליתא לאיסור בעינא ולפי הבנתם הול"ל דליתא לאיסור אבל זה שכ' דאינו בעין משמע דאיכא איסור אלא שאין בעין וכן הלשון אפי' בגורם חדא דאיס' הא אי הלך האיסור הלך לגמרי ליכא גורם דאיסור כלל רק דהכי הול"ל אפי' בגורם חדא מותר דליתא לאיסורא.
ע"כ אומר דרש"י סובר הב' טעמים יחד דרבי סובר דיש שב"ע בעין ניכר בפת והו' כאלו אכל האיסור ורבנן סברו דבודאי אי הו' מבעין א"כ כיון דניכר בפת הו' כאכל האיסור עצמו אבל כיון דאינו בא מבעין רק השלהבת בא ממשהו הנשרף אף דהכא אסור [דל"ד לגחלים לוחשת שכבר הלך מהן השלהבת אבל גחלים שהשלהבת קשורה בהן עדיין באיסורו עומד אלא כיון שבא ממשהו הנשרף ל"ה איסור בעין דמקלי קלי איסורא א"י לאסור הפת בהנאה כעין דאיתא בע"ז דף ס"ו בתנור שהסיקוהו בכמון של תרומה כיון דקלי איסורא ריחא לאו מילתא וכה"ג בביצה ד' לענין אין מבטלין איסור לכתחלה] והיינו כיון דא"י לגרום איסור אכילה שיהא נחשב כאכלו כיון שאין בא מן הבעין גם איה"נ א"י לגרום כיון דמקלי קלי איסורא גם בהנאה אינו אוסר וע"כ גם בגורם א' דאיסורא א"י לאסור אבל גורם דאיסורא איכא וא"כ ע"כ הא דפירש"י שבח היסק דאיסור שבה כבר כלה ג"כ הכונה כך אין שבח עצים בעין שיהא כאוכל רק שבח היסק דהיינו שבח הנאת היסק יש אלא דאין אסור משום דאיסור בעין שבה כבר כלה ולכן אף דאיכא שבח הנאת היסק כיון דא"י לגרום איסור אכילה דכבר כלה גם בהנאה א"י לאסור אבל עכ"פ גורם האיסור מצד עצמו אסור הוא ואסור לאפות בו דהאפי' בעצמו הוא ההנאה שאין מתקלקל עיסתו ועיין ראב"ד בהשגתו על הרז"ה דאפי' בתנור הנאה הוא כלבישת בגד וכמו שיבואר להלן.
ומעתה לרבי דיש שבח עצים בפת ניכר והוי כאלו אכל האיסור א"כ גם באיסור אכילה שייך שבעב"פ [ואף דפשיטא אם הוסק בבשר נבילה אין אסור התבשיל וכמש"כ בתוי"ט פ"ג ממע"ש היינו דהוי שלא כדה"נ ואף דלפמ"ש ח"ס כל דבר שעומד באכילה אי יש שב"ע הוי כדרך אכילה היינו במידי דאסור בהנאה רק דבעינן שיהא כדה"נ שייך שפיר לומר כיון דחמץ הוי מידי דאכילה גם השבח שבפת הוי דרך אכילה אבל בדבר שאין איה"נ אם הוסק בדבר מאכל כנבילה ודאי ל"ה דרך אכילה שיהא אסור אבל בעצי מוקצה דהוי דבר שעומד להסקה הוי דרך אכילה לכן אסור אף שהוא רק איסור אכילה] והא דיקשה קו' תוס' מהמבשל בשבת דיהי' אסור באכילה י"ל כדאי' לקמן דף מ"ח דל"ש במוקצה משקה ישראל דדבר אחר גרם לו לאסור כן י"ל גם לאסור משום שב"ע כיון שאין אסור מצד עצמו רק דבר אחר גרם לו האיסור [ומה שהקשה תוס' בע"ז מכמון של תרומה דנאמר יש שבעב"פ י"ל דבאמת קאמר שם דלכך ריחא לאו מילתא משום דמקלי קלי איסורא א"כ גם שב"ע ל"ש ואף לס"ד דלא ידע טעמא דמקלי קלי היינו לענין ריחא אבל משום שב"ע ידע דל"ש משום דאיירי דאין אבוקה כנגדו] אמנם כ"ז למאן דסובר זוז"ג מותר וא"כ אי ל"ה אלא גורם אינו אוסר בין אי הו' איסור אכילה כמו ולד טריפה בין איה"נ ואין לאסור אלא משום שבעב"פ ניכר דהו' כאילו אכל ממש האיסור ולכן אסור אפי' באיסור אכילה ולמ"ד אין שבעב"פ דל"ה האיסור בעינא א"י לגרום איסור אכילה גם איה"נ א"י לגרום אבל למ"ד זוז"ג אסור הנה כל זוז"ג הרי אסור באיסור אכילה לבד כולד טרפה למ"ד דאסור להדיוט ול"ש לומר דליתא לאי' בעינא דכל גורם ל"ה איסור בעינא א"כ לפי"ז בתנור דאיסורא ועצים דהתירא דהוי זוז"ג ואסור הפת וקשה אמאי הא עצים דהתירא הוי גורם דאכילה וגורם דאיה"נ וגורם תנור דאיסור ל"ה גורם להנאה דמתהנה מהתנור שמשמר החום דהא פשיטא אם היסק תנור חדש בכמון של תרומה דל"ש לומר דהתנור הוי גורם דאי' כיון דגורם דתנור אינו כשאר גורם שיוצא כח דידי' מגופי' שהוא רק פועל חיצוני שמשמר החום א"כ ל"ה גורמים שוים ואמאי יהא הפת אסורה ועוד דאף למ"ד אין שבעב"פ הנה זה שייך בעצים דאיסורא דאמרינן מקלי קלי איסורא א"י לפעול איסור אכילה כאלו אכלו כמש"כ אבל בעצים דהתירא ל"ש לומר מקלי קלי ואי' להיות גורם לאכילה [וכש"כ דיקשה לפי הבנת המפור' דלמ"ד אין שבעב"פ משום דשלהבת ממשהו הנשרף וזהו כבר היתר הוא אבל בעצים דהיתר הא השלהבת הבא מגחלת דהתירא ג"כ הוי גורם דהתירא א"כ בעצים דהתירא לעולם שייך לומר דיש שבע"פ וא"כ היכא דיש שבע"פ לא אזלינן כלל בתר האיס' ולמה בתנור דאיסורא יהי' הפת אסור בשלמא לדעת המפורשי' דאין שבע"פ היינו דאינו ניכר בפת ואף באבוקה כנגדו ל"ה אלא כגורם בעלמא והוי שפיר זוז"ג אבל לדעת תוס' דלמ"ד אין שבעב"פ היינו משום דבא ממשהו הנשרף והוי היתר א"כ בעצים דהיתר בודאי יש שבעב"פ מגחלים דהיתר דהתנור נשאר תמיד היתר וא"כ לא אזלינן כלל בתר גורם.]
אך הדבר ניחא דבאמת י"ל הא דתנור יותץ אין משום דהפת אסורה דהא דקאמר הפת אסורה לא קאי אלא אתנור חדש בהיסק ראשן או ישן בהיסק שני דשפיר אסור משום דגורם דאי' דעצים הוא גורם לאי' אכילה והא דתנור יותץ הוא משום דהאפי' עצמה הוא האיסור דהא האפי' עצמה הוא הנאה שנהנה שפת נאפה ואין העיסה מתקלקל [כמש"כ הראב"ד שעל הריא"ף בשמעתין דאפי' בתנור הוא כהנאת לבישת הבגד] ולגבי הנאה זו הגורמים שוים דגם מחמת התנור מתהנה ובהנאה זו לא עדיף חום העצים מחום התנור דל"ש לומר דהנאת עצים הוי גורם לאכילה [דעל מעשה האפי' אין נפ"מ במה שהנאת עצים גורמים לאכילה] ושפיר זוז"ג אסור ולכן יותץ התנור דהא עכ"פ נהנה מגורם דתנור דאיסורא בשעת אפי' וע"כ אף דהוי דיעבד אסור להנות ממנו.
אמנם אכתי קשה דהא אביי לאיכא דאמרי קדירה לכו"ע אסורה משום דמקבלה בישולא מקמי דנותן עצים דהתירא ויש להבין לל"ק מ"ט שרי ונ' דבהא פליגי דלל"ב האיסור משום דמקבלה בישולא סברי הא דלרבי זוז"ג מותר בחדש בהיסק ב' [והא דתני יותץ ר"א קאמר לה] הוא אפי' לענין הנאת האפי' דזוז"ג מותר אפי' בגורמים שאינן שוין וקדרה דמקבלה בישולא אסור משום גורם אחד לבד ולל"ק הא דלרבי זוז"ג מותר היינו רק לענין אם אפה בו מותר משום דל"ה גורמים שוים כנ"ל וא"כ למש"כ לחלק בין קדרה לתנור משום דמקבל בישולא דהא לא לענין זה דנין אם מותר להנות מהתנור דהא זה אסור גם בתנור רק רבי סובר דזוז"ג מותר ע"כ אפה בו הפת דהוי גורמים שאינן שוים כנ"ל ולענין זה גם בקדירה מותר דל"ש לאסור מה שנתבשל בקדירה רק ע"י גורם דעצים דהתירא וא"כ ע"כ הא דקאמר תחילה את"ל לרבי זוז"ג אסור ע"כ היינו לענין אם אפה בו הפת בהיסק שני דאיסורא א"כ שוב קשה אמאי הפת אסורה הא ל"ה גורמים שוים דגורם דעצים דהתירא הוא גורם לאכילה וגורם דתנור רק גורם לאיה"נ ואי ליכא גורם לאי' אכילה גם איה"נ ליכא אך י"ל דהיינו דקאמר אביי רבי היינו ר"א משום דמר"א דקאמר לעיל יוליך הנאה ליה"מ מוכח דסובר בתנור חדש שהוצן אם אפה בו הפת אסורה משום זוז"ג דהנה מר"א משמע לכאורה דע"י הולכת הנאה ליה"מ הותר הפת אפי' באכילה והא הולכת הנאה ליה"מ ל"מ בעלמא רק בתערובת כמו שהוק' תוס' בע"ז דף מ"ח מוכח דר"א סובר דהא דיש שבעב"פ היינו רק לאסור בהנאה לא באכילה דל"ח כאלו אכל האיסור עצמו ולכן סגי בהלכת הנאה ליה"מ לגוף האיסור אלא כשהוא בתערובות אבל היכא דאין כאן רק איה"נ שפיר מהני אף בלי תערובות וא"כ לפי"ז שוה גורם דתנור דאיסור לגורם דעצים דהתירא ג"כ ל"ה כאכל עצי היתר [וכאלו נבלע בו משקה היוצא מהעצים לפי סברת ח"ס שהבאתי לעיל] והו' גורמים שוים ולכן זוז"ג אסור הפת אסורה קאי שפיר אחדש בהיסק שני וע"ז קאמר אביי רבי היינו ר"א דאת"ל דלרבי זוז"ג אסור הוא סובר לגמרי כר"א דהא דתנור יותץ הוא משום דאם אפה בו הפת אסורה גם בהיסק שני דגורמים שוים א"כ ליכא למבעי מידי בקדירה שהוסק בעצים דאיסורא דהתבשיל אסור אף אי לאו דרבי היינו לגמרי כר"א רק הו' אמרינן דלרבי יותץ רק משום דאסור לאפות בו משום זוז"ג אבל לא שיאסר הפת בהיסק שני א"כ הוי שייך למבעי בקדירה ג"כ ולכן קאמר רבי היינו ר"א דסובר לגמרי כר"א כיון דמצינו כן לר"א מדסבר יוליך הנאה ליה"מ מיני' נשמע לת"ק דהא דתנור יותץ הוי משום דפת אסורה אף בהיסק שני א"כ מינה נשמע גם לרבי דתנור יותץ משום דפת אסורה אף בהיסק שני והו' גורמים שוים [ונשמע דלמאי דאמרינן דלרבי זוז"ג אסור ל"א לדידי' כלל הטעם בתנור ישן ועצים דאיסורא דהפת אסורה משום שבח עצים בעין ניכר בפת אלא משום זוז"ג והדר מסברא קמייתא דלרבי ס"ל דיש שב"ע בעין ניכר בפת ומיושב קו' רש"י דקאמר ר"א דאשירה ולא קאמר כת"ק דר"א דמחמיר טפי משום דמת"ק ל"ה נשמע דמשום זוז"ג דהתנור דאיסורא בהיסק שני הפת אסורה רק אחדש בהי"ר ואישן בהיסק איסור רק מדר"א נשמע שפיר וכמו שאוכיח להלן [וגם י"ל באופן אחר לאידך גיסא מדלא פליג ר"א ארישא דתנור יותץ דיוליך הנאת התנור ליה"מ ע"כ לא פליג ארישא דל"מ הולכת הנאה ליה"מ וכמש"כ תוס' ע"ז דף מ"ט משום דהו' כגוף האיסור דל"מ אלא בתערובות ובראב"ד שעל הריא"ף נתן טעם אחר דכמו דל"מ הולכת הנאה ליה"מ להתיר באכילה וללבוש הבגד כן האפי' בתנור הו' כמו לבישה בבגד ולכן ל"מ הולכת הנאה ליה"מ וא"כ אי אפה בו הפת הו' ג"כ גורם לאיסור אכילה דהאפי' בתנור הו' כאכילה בדבר הראוי לאכילה ושפיר הו' גורמים שוים ולכן הפת אסורה וא"כ כיון דרבי היינו ר"א לכן הפת אסורה גם בהיסק שני] ודו"ק.
ולפי"ז ניחא מה שהקשתי דלס"ד דלא ידע מברייתא דחדש יותץ מי ניחא כיון דלרבנן הפת מותרת אמאי יותץ ע"כ היינו כרבי דסובר זוז"ג להנ"ל י"ל לס"ד הי' סובר הא דיותץ הוא משום איה"נ אפיית הפת דבזה הו' גורמים שוים ולכן אף דפת גם לרבי מותר אפ"ה יותץ דעכ"פ נהנה מאיסור באפיית הפת אך לכאורה אכתי קשה בשלמא לרבי דסובר דהיסק ראשון וכן ישן בהיסק איסור דאסור משום דנהנה באפיית הפת דגורמים שוים אבל לרבנן דסברו דאפי' בישן בעצי איסור דהגורם דאיסור הוא גורם לאיסור אכילה אפ"ה הפת מותרת משום דעכ"פ יש עמו גורם היתר ואפי' בגורם אחד סברו דהפת מותר א"כ ל"ש לומר דאסור משום דגורמים שוים דנהנה מאפיית הפת דהא אין נהנה מאיסור לבד דגם מעצי היתר הוא מתהנה דחום הבא מהתנור מעורב עם חום העצים.
אך הדבר ניחא דרק בדבר המתהוה ע"י זוז"ג אית להו דמותר אבל בדבר שמתהוה להדיא אף דגורמים מתערבים זה עם זה אסור דהא עכ"פ דעתו ליהנות גם מגורם האיסור [ולפמש"כ לעיל דתנור חשוב גורם משום דשומר החום א"כ י"ל עוד דזה הגורם הוא אין מעורב עם גורם ההיתר וכשאופה בו הרי נהנה מתנור איסור העומד בפ"ע אף דיש גם גורם איסור חום מהתנור עצמו המתערב עם חום ההיתר הבא מהעצים אבל עכ"פ הנאת גורם איסור זה דשומר החום ג"כ יש וגורם זה אינו מתערב עם הנאת גורם הפת ולכן בשלמא אי אפה בו הפת מותרת שפיר משום דבפת כבר נתערבו הגורמים דהיינו גורם התנור ששומר החום וגורם דחום עצי ההיתר דע"י שני הגורמים נאפה הפת אבל לענין הנאת אפיית הפת הו' גורם זה עומד בפ"ע דעכ"פ דעת האדם להנות מהתנור דאיסור' השומר החום וע"כ אסור גם לרבנן לאפות בו] וכמו בתנור חדש בהיסק ראשון לרבנן דליכא גורם דהיתר כלל אפ"ה הפת מותרת משום דאף דלענין הפת אי' גורם חדא דאיסור לאסור יען דגורם דאיס' הבא מגחלת דליכא לאיסורא בעין כפירש"י והיינו דמקלי קלי איסורא א"י לאסור הפת אבל פשיטא דאסור לאפות בתנור משום דעכ"פ הרי נהנה באפיית הפת מהתנור וחום העצים אף דאינן בעין אבל עכ"פ אסורים הם רק דמקלי קלי איסורא וא"כ אסור להנות ממנו כן נמי בהיסק שני אף דפת מותרת אפ"ה אסור לאפות בתנור דאיסורא דבהם האדם נהנה בתנור דאיסורא ג"כ [ואין לומר לרבנן הא תנור ג"כ לא נאסר כלל דהא החום העצים המצרפים התנור א"י לאסור התנור דמקלי קלי איסורא דז"א דבשלמא לענין הפת דשייכא בו אכילה דהו' מידי דאכילה א"כ כיון דמקלי קלי איסורא וא"י לאסור פת באכילה א"כ בהנאה א"י לאסור כנ"ל אבל תנור דלאו מידי דאכילה הוא שפיר אוסר בהנאה ע"י עצים דאיסורא אף דל"ה איסור בעין ומקלי קלי] אבל לרבי בחדש בהי"ר וישן בהיסק שני דאיסורא שפיר אוסר הפת דלרבי לית לי' הסברא דיען דליתא לאיסורא בעינא ומקלי קלי א"י לאסור הפת משום דכיון דרבי סובר זוז"ג אסור בעלמא אף דכל זוז"ג ל"מ איסור בעינא דהרי מעורב עם גורם דהתירא אפ"ה אסור ה"נ גורם חדא דאיסורא דתנור בהיסק ראשון וכן ישן בהיסק איסור אף דליתא לאיסורא בעינא יוכל לאסור הפת וע"כ לס"ד ניחא לי' דתנור יותץ אף לחכמים אבל כיון דתני בברייתא דחדש יוצן וע"כ דברייתא אית לי' אי זוז"ג שרי גם לאפות בו מותר בהיסק שני משום דאף בגורמים שוים זוז"ג מותר ולכן אף הנאת אפיי' מותרת ולכן סגי ביוצן לכן למ"ד יותץ ע"כ דסובר זוז"ג אסור דהיינו דהפת שנאפה בהיסק שני ג"כ נאסר וע"כ דפליגי בזוז"ג דלרבי זוז"ג בגורמים שוים אסור ולכן יותץ וע"ז פריך הגמ' אימר דשמעת לי' יש שבעב"פ זוז"ג מי שמעת לי' והכונה כך דאף דרבי סובר הפת אסורה היינו משום דאיירי באבוקה כנגדו ויש ש"ע בעין דהוי רק גורם לאי' אכילה אבל זוז"ג מי שמעת כיון דסובר יש שב"ע בעין בתנור א"כ הו' גורמים שאין שוים תנור דאיסורא דל"ה אלא גורם לאיה"נ וגורם דהתירא יש שב"ע הו' גורם לאיסור אכילה א"כ אין הגורמים שוים לכן מי שמעת דלרבי אסור ואמאי יותץ ולכך מוקי לה כר"א דסובר ע"כ זוז"ג אסור ואוסר הפת גם בהיסק שני דלדידי' הו' גורמים שוים דגם גורם דעצים אינו אלא גורם להנאה ולכן שפיר תנור יותץ וכמש"כ לעיל.
וניחא גם קו' תוס' אמאי ישן יוצן הא זוז"ג שרי בדיעבד ולפמש"כ י"ל דזה רק בדבר המתהוה ובא ע"י זוז"ג אבל כאן דהאפיי' בעצמו הוא האיסור דמתהני מאיה"נ לכן אף דמתהנה גם מגורם דהיתר שעמו עכ"פ דעתו ליהנות מאיה"נ.
ומעתה מיושב קו' מהרש"א דהא לפי מה דקאמר אימור דשמעת שבעב"פ אבל זוז"ג מי שמעת ע"כ מפרש דרק בשב"ע בעין אסור אבל שבח גחלים דאיסורא אפי' בתנור דאיסורא כיון דליכא לאיסורא בעיני' ומקלי קלי איסורא אין אוסר הפת ולכן הא דפת אסורה קאי רק אחדש בהיסק ראשון באבוקה כנגדו לכן בשלה ע"ג גחלים מותר אף בהי"ר דליתא לאיסור דתנור בעין כמו בגרוף אבל באבוקה כנגדו אסור דהאיסור הוא בעין וא"ל הא תנור דהתירא והו' זוז"ג כקו' מהרש"א דלפי מש"כ אין התנור גורם דהתירא אלא דא"י לאסור משום דליכא לאיסורא בעינא והאי' שבתנור מיקלי קלי לכן שפיר עצים דאיסורא בעינא באבוקה כנגדו אוסרים הפת ולפי"ז א"ש מה שהקשו המפורשים בתנור דאיסורא בהיסק שני דהפת אסורה משום זוז"ג אסור א"כ א"צ לטעם דשבח עצים בעין בתנור די"ל בודאי לס"ד דטעמי' דרבי דתנור יותץ משום דזוז"ג אסור והפת אסורה דהתנור נאסר ג"כ ע"י גורם דאיסור ואף דמקלי קלי איסור אסור התנור והתנור אוסר הפת דהו' גורמים שוים אבל דרבי סובר דיש שבח עצים בעין בפת א"כ הא דאסור בתנור בהיסק שני הוא אף בגורמים שאין שוים וע"כ פריך בזוז"ג מי שמעת כהא"ג א"כ ע"כ הא דתנור נאסר הוא ג"כ משום דיש שב"ע בתנור וע"ז מסיק כר"א דמר"א נשמע דלית לי' שב"ע בעין הו' גורם לאיסור אכילה ושפיר הוי גורמים שוים ולכן זוז"ג אסור אף בתנור דאיסורא ועצים דהתירא.
ובזה מדוקדק הלשון דקאמר אימור דשמעת מיני' יש שבח עב"פ זוז"ג מי שמעת מיני' דמאי שייכת זוז"ג ליש ש"ע והכי הול"ל היכא דליכא ש"ע מי שמעת דלפימש"כ ניחא דרק יען דרבי סובר יש שבעב"פ והו' גורם לאכילה הוא דפריך זוז"ג מי שמעת כיון דל"ה גורמים שוים דגורם דעצים דהתירא הו' גורם [דהיינו בעצים דאיסורא הו' גורם לאיסור אכילה] וניחא קו' הפנ"י אמאי דחוק לאוקמא בשב"ע ולא מוקי דפליגי בזוז"ג דרבי סובר זוז"ג אסור דלפמש"כ הכי אזלא קו' הגמ' כיון דסברת יש ש"ע א"כ זוז"ג מי שמעת לי' וכן ניחא מה שהקשה הפנ"י למה לשמואל יותץ התנור הא סובר בע"ז דזוז"ג שרי לפמש"כ י"ל דאף דזוז"ג שרי בדבר המתהו' ע"י גורם דאיס' אבל ליהנות מזוז"ג גופי' שפיר אסור כיון דהאפי' גופי' ההנאה וכיון דעכ"פ דעת האדם מתהנה גם מגורם דאיסור שפיר אסור כיון דהאפי' גופא ההנאה ודעת האדם מתהנה גם מגורם דאיסור לכן אף דיעבד אסור אף דמפסיד התנור דצריך נתיצה כמו כל איה"נ דאסור ליהנות ממנו.
ובזה ניחא הא דמסיק דשמואל אפכי דתיתי רבנן לאיסור כדי דלקבלה מנייהו ומ"ש מכולהו תלמודא דלא מהפכינן מהא"ט דעת היחיד אף דכמה פעמים הלכה כרבי להנ"ל י"ל משום דכאן לא הו' מקבלין מרבי דאי הו' תני רבי אומר הפת אסורה אז היינו מפרשים דהא דתני יותץ היינו משום דהפת אסורה אף בהיסק שני ובאמת בהא לא קיי"ל כן [דהא אפי' בע"ז דקיי"ל יותץ כת"ק דר"א אפ"ה הפת מותרת כמש"כ הטור סי' קמ"ב היינו משום דלהנות מהתנור מגורם דאיסור שפיר אסור דכ' לא ידבק בידך מאומה ולכן אסור להנות בשעת אפי' מע"ז אף דיש עמו גורם דהיתר אבל אם אפה בו הפת מותרת מטעם שכ' דגורם דעצי היתר דהוי גורם לכח אכילה דש"ע דהיתר בפת וגורם דתנור רק גורם לאיה"נ וכמו דסובר שמואל בשאר איסורים כך אית לן בע"ז] לכן מהפכה שמואל דרבי קאמר דהפת מותרת אפי' בגורם חדא דאיסורא משום דליתא לאיסורא בעיני' ומקלי קלא איסורא וע"ז פליגי חכמים דהפת אסורה שפיר נוכל לפרש דפליגי ארבי רק היכי דחדא גורם דאיסורא בתנור ישן והיסק עצי איסור אבל בהיסק שני שפיר נדע לפרש דמודים לרבי ואפ"ה סברו גם חכמים דתנור יותץ משום דאסור ליהנות בשעת האפי' דהוי כלובש מגורם דאיה"נ אף שמעורב עמו גורם דהיתר.
ובתר הכי מסיק דבישלה עג"ח אפי' לוחשת מותרת ורבי לא אסר אלא שאבוקה כנגדו ורבנן מתירין הפת אפי' כשאבוקה כנגדו ופריך עצים דאיסורא איך משכחת והיינו כיון דלרבנן אפי' גורם חדא דאיסורא מתירין הפת משום דמקלי קלי איסור א"כ לא משכחת לדידהו בעצים דאיסורא איסור אכילה כיון דאין בא אלא מגחלת ומקלי קלי ל"ה אלא גורם דאיה"נ ול"ש שיגרמו איסורא אכילה וא"כ תיהדר הקו' כיון דלא משכחת איסור אכילה איך משכחת איה"נ וע"ז משני בשרשיפא דמתהני כשהוא בעין וזהו הו' שפיר כאיסור אכילה דעצים בעינא וכמ"ש הראב"ד דלבישה בבגד הו' כאכילה במידי דאכילה ושוב שפיר אף היכא דל"ש גורם דאיסור אכילה בעצם דהיינו בהסקה דמקלי קלי ול"ה אלא גורם דאיה"נ אסור ג"כ ליהנות מהאי גורם ואסור להחם כנגדו או לאפות בחום העצים [כיון דשייך גורם דאיסור אכילה בשרשיפא שוב אסור גורם דאיה"נ ג"כ] אבל הפת מותרת אפי' בגורם חדא יען דליתא לאיסורא בעינא א"י לאסור להפת ומיושב קו' השעה"מ דבליכא גורם דתנור אסור לאפות כנגד האבוקה ושפיר משכחת עצים דאיסורא דלפימש"כ היינו דפריך כיון דלא משכחת איסור אכילה בעצים דאיסורא א"כ גם איה"נ ליכא ומשני בשרשיפא כיון דמשכחת בשרשיפא דמחשב כאיסור אכילה שוב שפיר אסור לאפות כנגד אבוקה דמתהני מאיה"נ בשעת אפי'.
אח"כ איבעיא לי' הוסק תנור בעצי הקדש לרבנן דשרי בקמייתא דפת מותרת הכא מאי ומסיק דאסורה ופריך מ"ש א"ל שאני הקדש דהגחלת אסורה ויש שבח גחלים בפת דלפי מש"כ גם בעצי ערלה הגחלת שהשלהבת קשורה בו אף דהשלהבת קאי מגחלת ממשהו הנשרף ל"ה השלהבת והגחלת היתר אלא דמקלי קלי וא"י לאסור הפת א"כ אף בהקדש דהגחלת אסורה ל"ש יש שבח גחלים בפת כיון דמקלי קלי איסור [וכדאמרי' בע"ז דף ס"ו גבי ריחא מילתא היכא דמקלי קלי א"י לאסור בריחא אף למ"ד ריחא מילתא אבל ליהנות מהריח עצמו בודאי אסור אף דמקלי קלי ואפי' באיסור אכילה ככמון של תרומה משום דהמריח הוי כשותה וה"נ חום היוצא מהגחלים הוי כמשקה היוצא דהוי כמוהו וכמש"כ הח"ס שהבאתי לעיל] ושפיר פריך מ"ש וע"ז משני דרק בערלה דבטילה במאתים הפת מותרת כיון דאין אסור במשהו שייך לומר אף דהשלהבת וגחלת שקשורה בו אסורה אפ"ה אין אוסר משום דמקלא קלי אבל בהקדש דחמיר דאין בטילה אפי' באלף ואוסר במשהו שפיר אוסר הפת דאף דמקלי קלי סכ"ס משהו הו'.
וא"ש קו' התוס' דמאי חומרא הוא זו הא הקדש לא בטל משום דשיל"מ ובמג"ש תי' דבאמת כונת הגמרא לא משום חומרא אלא כיון דבאלף לא בטיל זוז"ג אסור דלא בטל גורם דאיסורא אכן דחי דבריו כיון דטעמא דחכמים אין משום דזוז"ג מותר אלא משום דאין שבח עצים בפת בעין דבא משהו הנשרף שהוא היתר א"כ לא שייך דמשום זוז"ג אסור דהא אין כאן גורם דאיסורא כלל דא"ל דידע דבהקדש אפרן אסור יש שבח גחלים בפת דא"כ הדרא קו' לדוכתי' מאי פריך מ"ש הקדש הא הקדש שאני דאפרן אסור לכן יש שבח גחלים בפת כקו' מהרש"א וע"כ לומר דלא ידע מהברייתא דאפר הקדש אסור כמש"כ מהרש"א א"כ הדרא קו' תוס' לדוכתי' דהקדש דלא בטיל אין משום חומרא דהקדש ולפמש"כ ניחא דידע דהקדש אפרן אסור אפ"ה פריך מ"ש הקדש כיון דעכ"פ מקלי קלי איסורא א"י לאסור הפת ולכן שפיר דהקדש אפי' באלף לא בטל והיינו לא משום חומרא אלא משום דלא בטל ולכן אף דמקלי קלי איסורא אסור הפת דמשהו איכא משא"כ ערלה דבטלה במאתיים ואין איסור במשהו א"י לאסור הפת דקלי איסורא [וכן נראה מדברי המג"א סי' תמ"ה דאף דבחמץ גחלתן אסור לא שייך יש שבח עצים בפת והו' זוז"ג משום דליתא לאיסורא בעינא והיינו כמש"כ דמקלי קלי איסורא ואף דחמץ ג"כ אסור במשהו רק משום חומרא דחמץ והיכי דמקלי קלי איסורא לא שייך לאסור משום שבח גחלים בפת ולפי"ז אף בגחלת של ע"ז יש לומר דאין אוסר הפת יען דמקלי קלי איסורא אולם יש לומר אף לדעת הש"ך דבע"ז דגחלתו אסור יש שבח עצים בפת כמש"כ לדעת הרמ"ה ניחא ג"כ משום דבע"ז דכ' לא ידבק בידך מאומה ואוסר בכ"ש מדינא שפיר יש לומר דנהי דמקלי קלי איסורא עכ"פ משהו הו' ולכן הפת איסורא ובזה יש ליישב הא דדחי בגמרא לעיל אימור דשמעת לר"א דחמיר איסורא בשאר איסורין מי שמעת לי' דיש לומר אף גורם אחד שרי משום דמקלי קלי איסורא א"כ לפי מה דדחי אלא אמאן תרמיי' נדחה חילוק זה ונשמע כדעת הש"ע דאף בע"ז אין חילוק כיון דמקלי קלי איסורא].
הארכתי בפנים במה דפוסק רבינו סד"א מה"ת לקולא נראה ליישב מה שמקשין על רבינו מקרא דתדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תכרות מוכח דספק אסור מה"ת דהנה בפסחים דף ב' איתא מיתבי לאור יקום רוצח יקטל עני ואביון ובלילה יהי' כגנב הא מדקאמר ובלילה יהי' כגנב מכלל דאור יממא הוא ומשני הכי קאמר אי פשיטא לך מילתא כנהורא דאנפשות קאתי רוצח הוא וניתן להצילו בנפשו ואי מספקא לך מילתא כלילה יהי' בעיניך כגנב ולא ניתן להצילו בנפשו ופירש"י דהא דפשיטא לן אנפשות קאי איירי באינש דעלמא דסתמא כן ואי מספקא לך באב על הבן ותוס' הקשה מסנהדרין ומפרשין אי פשיטא לך באב על הבן בידוע שאנפשות קאי אבל אי לא בידוע לו אז מסתמא לא אתי רק אממונא כגנב מעתה אני אומר זה הכונה בכתוב זה דכתיב עץ מאכל הוא אותו לא תכרות כי האדם עץ השדה והיינו כמו שאדם אסור להרגו כן אסור לכרות עץ מאכל והנה אדם אסור להרגו משמע אפי' בא במחתרת [דומיא דעץ מאכל במלחמה] דבא עליו להרגו והיינו באב על בן א"כ הדיוק מזה הא אי ידוע לן שבא להורגו אז מותר להרגו גם באב על בן ודומיא דהכי בעץ מאכל דוקא בידוע שהוא עץ מאכל דאי אין ידוע הו' סתמא עץ מאכל דהיינו שנוטה לאיסור יותר מלהתיר ובהא הא גם לרבינו אזלינן להחמיר דרק בספק השקול ס"ל לרבינו דאזלינן לקולא אבל בנוטה לאיסור יותר מלהתיר גם לרבינו ספיקו להחמיר א"כ בעץ מאכל דאיירי דסתמא הוא נוטה יותר לאיסור שפיר כתב קרא דלא שריא אלא כאשר תדע בבירור דלאו עץ מאכל הוא בשלמא לפירש"י דמפרש אי פשיטא לך כנהורא קאי אאינשי דעלמא א"כ סתמא ג"כ הו' כמבורר כנהורא והיכי דמספקא כלילה היינו ספק השקול א"כ ה"נ יפורש הקרא רק עץ אשר תדע אותו תכרות הא היכי דהו' ספק השקול אסור אז מוכח דספיקא להחמיר אבל אי סבירא לן כתוס' הא דפשיטא לי' כנהורא הו' בידוע שלא על נפשות בא שרי א"כ ההיפוך היינו בנוטה לאיסור יותר מלהתיר אסור א"כ ה"נ אשר תדע שלא עץ מאכל בבירור אותו שרי הא היכא דנוטה לאיסור יותר אסור א"כ בכהא"ג גם לרבינו ספיקא להחמיר, ובהא ניחא לי הא דאיתא שם בפסחים ג' דמייתי קרא ומן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה דצריך לדבר בלשון נקי' ובמרש"א הקשה דלא מייתי קרא דכתיב קודם מן הבהמה טהורה ומן הבהמה אשר לא טהורה להנ"ל ניחא דבהמה טהורה ודאי טהורה ואשר לא טהורה היינו ספק ואין ראוי' להקרבה.

בד"א

כשנעבדה בה עבירה או שהמיתה כשהיתה מעוברת שהרי הולד מצוי עמה וכו' והיה כאבר מאברי' וכו'. לכאו' מוכח מכאן דרבינו סובר עובר ירך אמו ואפ"ה לא חשיב ולד טריפה וע"כ דסובר כדמסיק בחולין דף נ"ח אליבא דר"י דלענין טריפה לאו ירך אמו הוא וכבר עמד ע"ז בע"י בקידושין והעלה דטריפה שאני דיש לו חיות בפני עצמו כמש"כ תוס' בסנהדרין וכ"כ בחולין ובתמורה ונראה לי להביא ראי' לדברי רבינו הנה רש"י בתמורה כתב דפליגי למזבח ותמהו דהא בחולין מבואר דה"ה דפליגי לענין הדיוט ונראה ליישב דהמפרשים נתקשו במה דקאמר אי הכי לפלוגי להדיוט וי"ל דהנה בחידושי הר"ן כתב לפרש האי אי הכי בשלמא אי פליגי בזוז"ג א"ש דרק פליגי לגבוה יען דכאן עיקר הזכר ול"ש זוז"ג זולת לגבוה דמאוס אבל אי פליגי בעובר ירך אמו לפלוגי' להדיוט והנה ברשב"א מבואר דלכן אמרינן בטריפה לאו ירך אמו דהרי טריפה א"ח אבל עובר הרי יש לה חיות דחי ולפי"ז למ"ד טריפה חי' א"כ גם בטריפה עובר ירך אמו ומעתה ר"א דפריך לפלוגי להדיוט היינו משום דסובר דיולדות א"כ כש"כ דחי ולפי"ז דחי אמרינן בטריפה עובר ירך אמו והי' סובר גם לא מימר טריפה חי' אלא דאין יולדות ומשבחת כדקאמר בגמרא דלית לי' דראב"י אבל לעולם דחי אלא דהולך ומתמעט כמ"ש תוס' דף ק"מ ובכ"ד ומשני לרבותא דר"י אבל למסקנא דטריפה אינה חי' א"כ שייך ע

יג

וכולן

ולדותיהן מותרין למזבח חוץ מולד נרבעת וכו'. בד"א כשנעבדה בה עבירה או שהמיתה כשהיתה מעוברת וכו'. וכ' בכ"מ דרבינו ס"ל כרבא דרבא דמוקי פלוגתייהו בזוז"ג ופסק כרבנן וא"כ הכא גבי אתנן דהא דהתירה תורה וולדותיהן ילפינן מקרא דהם ולא ולדותיהן הוא מטעם דהו' זוז"ג וא"כ הואיל דגבי אתנן אינו מותר רק בכה"ג שכתב לה ואח"כ עוברה א"כ לא הוצרך רבינו להביא כאן והנה הכ"מ בפ"ד הי"ח תמה מדוע השמיט רבינו להאי דינא דוולדתיהן מותרין וכתב המשל"מ דרבינו סמך אהאי דלעיל פ"ג ולכאורה אכתי תיקשי דהו"ל לרבינו לאשמעינן גבי אתנן דאפי' נתן לה בהמה מעוברת ג"כ מותר אך הנה בתוספתא תמורה פ"ד נתן לה חטין לעשות בהן שמן בהמה מעוברת וילדה אצלה הרי אלו אסורין אבל נתן לה מעות ולקחה בהן יינות וסלתות בהמה ונתעברה הרי אלו מותרין [ועיין או"ח סי' קנ"ד] ולכאורה קשה דברישא נקט נתן לה חטין ועשאן סולת דאסורין ע"כ דאתיא כב"ש דס"ל דשינוי ל"ק והיינו כאותה ברייתא דקתני חדא אסור א"כ הא דקתני דוולדות אסורין יקשה גם לב"ש שרי דנתמעט מקרא הם ולא וולדתיהן. ונראה דלתוספתא יש חילוק לב"ש בין נתנה לה כשהוא מעוברת דאמרינן דנתן לה גם עוברה בין אם נתעברה אצלה בהא ב"ש מתירין משום דלא נתן לה הוולד כלל ויש להוכיח כן מהא דהוק' תוס' מע"ז דיותר יש לאסור וולדותיהן מחטין ועשאן סולת דנעשה שינוי וכו' דאין לומר דהיינו בנתן לה ואח"כ עוברה דבתמורה שרינן וולד אתנן דומיא דולד הנרבעת להנ"ל יקשה הא מבואר בתוספתא דיש חילוק בנתן לה ואח"כ עוברה הוא דשרי אבל בנתן לה מעוברת אסור לב"ש דהא גופי' נתן לה באתננה אך י"ל דתוספתא אתיא שפיר כב"ה דב"ה לא מתירין רק בנתן לה ועוברה אח"כ ורק בנתן לה מעוברת בהא ס"ל לב"ה דאסור וא"ל א"כ קרא ל"ל תיפק לי' דהו' זוז"ג י"ל דהו"א רק להדיוט הוא דמותר אבל בדבר האסור לגבוה זוז"ג אסור עכ"פ בהא נחתינן די"ל דלכו"ע בנתן לה מעוברת וילדה דהולד אסור א"כ ניחא דבאמת לכן לא כ' רבינו להתיר בנתן לה מעוברת דס"ל בכהא"ג אסור הולד.
וכן יש להוכיח מזבחים דף קי"ב דחשיב אתנן בקדשים דקסבר וולדות קדשים בהווייתן הן קדושים מוכח דחל האתנן על המוקדשין ואין לומר דאיירי בנתן העוברין לאתנן א"כ תינח למ"ד אדם מקנה דבר שלב"ל אבל אנן קיי"ל דאין אדם מקנה דבר שלב"ל ע"כ בנתן הבהמה לאתנן והיא מעוברת דחלה גם על העוברין דבזה ל"ש אין אדם מקנה דשלב"ל די"ל דאדרבא בהא אמרינן דאין אדם משייר דבר שלב"ל כדאיתא בב"ק דף ע"ח אף דשם הו' איבעיא אי הוה שיורא היינו אליבא דרב וכמש"כ הרשב"א הובא בשמ"ק די"ל אי אדם מקנה דשלב"ל ה"ה דמשייר דבר שלב"ל אבל כיון דקיי"ל דאין אדם מקנה דשלב"ל ה"ה דאין משייר דשלב"ל כדאיתא בב"ב דף ס"א וע"כ חלה האתנן על העוברין וכמש"כ בקצה"ח סי' ר"ט.
אולם זהו שקשה לי ממש"כ רבינו בפי"ב משחיטה מותר לשחוט את המעוברת דעובר ירך אמו מוכח דסובר עובר ירך אמו. והנה באמת דקשה על רבינו דהא אף למ"ד דעובר לאו ירך אמו מודה בזה דרשאין לשחוט את המעוברת ול"ה אותו ובנו כדאיתא בחולין דף קי"ד מה לחלב אמו שכן אסורה עמו בשחיטה א"כ ב"פ דשריא עמה בשחיטה חלב מותר כמש"כ בשעה"מ בפ"ג מה' אלו וכן מוכח בב"ק שם אך א"ש דהנה בטו"ז סי' י"ג כ' בבהמה דעלמא דבא על בת פקועה ושחט הבת פקועה ונמצא ולד בתוכה מותר הולד והש"ך כתב דכיון דהאם א"צ שחיטה ול"מ שחיטת האם לולד הוי הולד חציו כשחוט ובפרי תואר העלה דהא דבן פקוע מותר בשחיטת האם אין משום דשחיטת אמו מועיל גם לולד רק משום כל בבהמה תאכלו וא"כ כמו דהאם בת פקוע ומותרת בלא שחיטה גם הולד מותר ובתב"ש כ' כהש"ך דע"כ מטעם שחיטה הותר ב"פ כדמוכח בתמורה דף י"ב דשם מבעיא לי' היא קדשים ולדה חולין אי אסור משום חולין שנבע"ז מוכח דמטעם שחיטה היא אך י"ל דבאמת בהא תליא אי עובר ירך אמו הו' וחד גופה ומהני מטעם שחיטה אבל אי עובר לאו ירך אמו והו' כתרי גופים א"כ ל"ה כנשחט גם העובר רק דשרי מכל בהמה תאכלו וא"כ י"ל הא"ט דרבינו ס"ל דמותרת משום דעובר ירך אמו אף דלכו"ע שריא היינו רק משום דכל בבהמה תאכלו.
והנה בשמעתין דפסחים אמר שמואל תנור שהסיקוהו בקליפת ערלה יותץ וכו' והקשה הפנ"י הא שמואל סובר בע"ז כר' יוסי א"כ אמאי יותץ הא בהיסק שני הו' זוז"ג ולי קשה דמיד בתחילת הסוג' יש להקשות כן דפריך והתניא בין חדש בין ישן יוצן ל"ק הא רבי הא רבנן ופריך אימר וכו' וקשה בלא ברייתא אמאי ניחא לי' דחכמים סברו הפת מותרת משום זוז"ג א"כ אמאי חדש יותץ הא אפשר בהיסק שני וע"כ רישא רבי הוא וסובר בזוז"ג אסור א"כ בלא ברייתא ג"כ נשמע כן דרישא יותץ לא כחכמים והנה על קו' הפנ"י תי' ביריעות שלמה סי' ס' דכאן לא חשוב זוז"ג דהא איכא גורם דתנור הנאת תשמיש שמקבל הפת כדאמרינן בקדירה וא"כ נהי דיש כאן גם גורם דחום התנור אבל הנאה זו להיכן הלכה א"כ הו' גורמים שאין מתערבין כמו צל וקרקע שכ' תוס' בע"ז דף מ"ח דל"ה זוז"ג וא"כ ניחא מה שהקשתי אבל באמת ז"א דהא לתשמיש קבלת הפת א"צ שיהי' התנור ניסק מקודם דגם בלא ניסק מקבל שפיר הפת ולא דמי לקדירה דלא מקבל בישולא קודם היסק א"כ ל"ה גורם דאיסור כלל דרק אם באנו מצד דתנור שומר החום ניחא דהוי גורם דאיסורא דאם לא הי' ניסק בעצי אי' לא הי' שומר החום אבל מצד קבלת הפת שאפשר בלא היסק אין כאן גורם דאיסורא כלל וא"כ הדרה קו' לדוכתא.
עוד הקשה הפנ"י אמאי דחוק לומר דפליגי בשבח עצים ורישא דתנור יותץ לא כרבי ולא כרבנן ואמאי לא מוקי פלוגתייהו בזוז"ג ורישא כרבי.
עוד הקשו דהא לס"ד דפליגי בזוז"ג א"כ הא דיותץ ע"כ משום דנעשה ע"י גורם דאיסור ע"י הגחלים ובלחשים פליגי [אף דלא ידע דפליגי בשב"ע ניכר בפת דהיינו באבוקה כנגדו] א"כ גם למסקנא דפליגי בשב"ע ניכר בפת היינו משום דבפת יש זוז"ג דמותר לכן צריך לאוקמא בשב"ע ניכר בפת באבוקה כנגדו דעדיף מגורם דהתירא ול"ח זוז"ג אבל לענין התנור שיאסר דליכא אלא גורם אחד שפיר אסור אף אי ל"א דשב"ע ניכר בתנור א"כ א"צ כלל דיש שב"ע בעין בתנור דהא כיון דתנור נאסר ע"י גורם דאיסורא שוב הו' גורם דאיס' לאסור בהיסק שני למ"ד זוז"ג אסור דהא רישא אתיא ע"כ כמ"ד זוז"ג אסור וא"כ תמוה טובא דרש"י ותוס' פי' דהא דתנור אסור משום דשבח עצים בעין ניכר בפת עי' בס' תיקון משה. תוס' הקשו אמאי ישן יוצן הא זה גופא הוי דיעבד שמפסיד עצים וזוז"ג מותר בדיעבד ומפרש האו"ח דכונתם להקשות לפ"מ דמוקי בזוז"ג ולא ס"ל דיש שב"ע בפת דלא כפנ"י דיוסיף עצי היתר ומהרש"א הקשה בשלמא לס"ד דפליגי בזוז"ג א"כ הא דפת אסורה קאי גם אתנור ישן ועצים דאיסורא א"כ בשלה ע"ג גחלים קאי ג"כ אתנור ישן דמותר אבל למה דפליגי בש"ע ע"כ הא דפת אסורה קאי רק אחדש בהיסק ראשון דבתנור ישן הו' זוז"ג א"כ בשלה ע"ג גחלים קאי ג"כ אחדש ואמאי מותר הא ליכא גורם דהתירא כלל דאין לומר כיון דנעשה גחלים הלך האיסור שבעין ותנור לא חשיב בעין א"כ באבוקה כנגדו נמי יהי' מותר דהא הוי זוז"ג תנור דהתירא ועצים דאיסורא. ועוד הוק' מהרש"ל בהא דפריך מה בין זו לערלה הא גחלת הקדש אסורה לכן גם לרבנן אסור דלא התירו רק בערלה משום דמשהו הנשרף היתר ובפנ"י תי' דהא דאין שבח עצים בפת הכונה דלא הוי כגוף האיסור ניכר בפת א"כ גם בהקדש דגחלתן אסור ל"ה אלא זוז"ג דרבנן לית להו דשב"ע ניכר בפת וזוז"ג גם בהקדש לשתרי ולכן משני משום דלית לי' ביטול גם זוז"ג אסור ותמהו עליו א"כ מ"פ לרבנן עצים דאיסורא היכא משכחת לה הא משכחת דאסור להחם עצמו נגד השלהבת דאסור גם לרבנן וכן הקשה בשמן רוקח, תוס' הקשה מאי חומרא דהקדש דלא בטיל הא כל דבר שיש לו מתירין לא בטיל, עוד הקשו דרבא פריך אי קשיא הא קשיא הא מעל המסיק משמע דקושיא זו נמשכת מכח קו' שהקשה מערלה והוצרך לתרץ דערלה בטלה אבל הקדש לא בטיל והא קו' דמעל המסיק קשה בלא"ה ובשעה"מ הק' הא לרבנן דמתירין באבוקה כנגדו רק משום דאינו גורם דתנור ול"ח לדידהו אלא זוז"ג אבל היכא דליכא גורם דהתירא כלל כדי לאפות נגד אבוקה גם רבנן מודו דאסור א"כ משכחת שפיר עצים דאיסורא היכא דאיכא אבוקה בלא תנור עוד הקשה לקמן אמר אביי את"ל זוז"ג אסור רבי היינו ר"א ותמוה למאי נפ"מ קאמר רבי היינו ר"א דאף אי רבי לאו היינו ר"א ניחא כיון דרבי סובר זוז"ג אסור ליכא למבעיא מידי.
ונראה ליישב דהנה התוס' כ' דבאיסור אכילה ל"א שב"ע בפת דל"ה אלא כנהנה ויש להקשות דהנה אדאמ"ו הגזצ"ל בשבי"ד או"ח הקשה לפמש"כ המשל"מ פי"ד מאבל דמידי דנפגם דליכא איסור אכילה גם איה"נ ליכא דאיה"נ יליף מלא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע והיכא דליכא איסור אכילה גם איה"נ ליכא א"כ עצי ערלה אמאי אסורים בהנאה הא ליכא בהו איסור אכילה ולענ"ד אי מהא י"ל דרק במידי דאכילה כ' כך המשל"מ אבל בלא מידי דאכילה כלל שפיר איכא איה"נ אף דליכא איסור אכילה [כמו דנפקא לן מקרא דבשוה"נ לאסור הנאת עורו מבעל השור נקי הא לא"ה הוה ממעטינן מאת בשרו אבל אי לאו דכ' בשרו גם הנאת עורו בכלל אף דבעור ליכא איסור אכילה] רק אי קשיא הא קשיא באפה בעצי איסור דהפת הוא מידי דאכילה אפ"ה אמרי' דאיסור אכילה ליכא בי' דל"א יש שב"ע בפת באיסור אכילה א"כ שפיר יקשה אי איסור אכילה ליכא בשב"ע ניכר בפת גם איה"נ ל"ש דהא פת היא מידי דאכילה והני עצים להסקה קיימי והו' ג"כ מידי דאכילה דע"י הסקה נכנס כחו בפת [דחום היוצא מהעצים הו' כמו משקה היוצא מהפירי כמ"ש הח"ס בחי הסוג' דשלכדה"נ] אפ"ה אמרינן דלית בי' איסור אכילה רק איה"נ דחשוב כנהנה אבל לא חשיב כאלו אכלו שפיר יקשה אי ליכא אי' אכילה גם איה"נ ליכא [ולכאורה לפמש"כ הפנ"י דילפינן אי' הסקה בעצי ערלה מג"פ וערלתם א"כ איה"נ בעצים באמת לא מקרא דלא תאכל נפקא ע"כ אסור בהנאה אף היכא דל"ש איסור אכילה אבל באמת ז"א דזהו רק גילוי מילתא דזהו ג"כ נכלל בכלל דלא תאכל איה"נ במשמע] ויותר יש להקשות דהנה הפנ"י הקשה בשלמא אפה בו הפת בעצי ערלה דהוי כדה"נ שפיר אסור אבל הא דלא יסיק בו תנור וכיריים דנשמע דגם בחמץ אפה בו הפת אסורה וכמש"כ רבינו בפ"ג מחומ"צ וקשה הא הוי שלכד"נ ובחי' ח"ס אסוג' תי' דבחמץ דעומד לאכילה וכיון דיש שב"ע בפת וכאלו אוכלין החמץ [דהחום היוצא מהחמץ הו' כמשקה היוצא מן החמץ דהוי כמוהו] וא"כ ל"ה שלכדה"נ וא"כ קשה ערלה אמאי הפת אסורה הא הוי שלכדה"נ בשלמא אי יש שב"ע בפת הוי כאלו אכלו שפיר אסור דל"ש דהוי שלכדה"נ כיון דעצים להסקה קיימי הוי כאלו עומד לאכילה אבל אי שבח עצים בפת ל"ה כאכילה א"כ אף דעומד להסקה ל"ה כאלו עומד לאכילה א"כ גם בהנאה יהי' מותר משום שלכדה"נ [ובח"ס נ' שהרגיש בזה לפמש"כ המהרי"ל הביאו המג"א סי' תמ"ה דאכילת פת שיש בו עצים של איסור ה"ל שלכדה"נ דעצים אין נאכלין ואסור מדרבנן ולפמש"כ תליא זה דאי יש שבח עצים בפת והוי כאלו אכלו א"כ הרי עומדים עצים ג"כ לאכילה ע"י הסקה לאפות בו הפת ע"כ ההנאה ל"ה שלכדה"נ אבל אי אין שב"ע בפת ול"ה כאלו אכלו א"כ אין עצים עומדים לכך שיבוא ממנו דבר אכילה א"כ אי איסור אכילה ליכא גם איה"נ ליכא משום דהוי שלכדה"נ.
לכן אמינא ליישב דאמת אי יש שבח עב"פ שפיר הו' כאלו אכל האיסור דהנה בהא דיש שבע"פ יש ב' סברות א' שבח לא מן העצים ולא מהגחלת שכבר נשרף ועוד שבח ניכר בפת ולא אתי שבח ההיתר שאין ניכר ודחי שבח איסור הניכר ורבנן דפליגי הנה לדעת רש"י מודים רבנן דשבח האפי' ניכר וחשוב רק סברי דאיננו בא מן העצים אלא מן הגחלת והוא כבר בכלל אפרן ואין כאן גורם איסור כלל ודעת הר"ן נ' בהיפוך דרבנן מודו דהחום בא מן העץ אלא דס"ל דאין שבחן ניכר טפי משבח ההיתר והו"ל זוז"ג אבל בחד גורם דאיסור תנור חדש בהיסק ראשון מודו דאסור כן ביאר הרא"ם בתשו' סי' מ"ד הביאו הח"ס [והוא פלוגתא בירושלמי פ"ב דמע"ש בעיסה של מע"ש שנתבשלה בעצי חולין שהשבח כולו למע"ש ולא לאמצע ופליגי התם ר"י סובר יש שב"ע חולין בפת ור"ל סובר אין שב"ע ניכר בפת כלל].
אמנם ק"ל לפי הבנת המפורשים בשיטת רש"י דבריש הסוג' כ' רש"י אין שב"ע בה אלא שבח היסק דאיסור שבה כבר כלה משמע מזה דליכא איסור כלל אף לקמן פירש"י דרבנן סברי אפי' בגורם חדא לאיסור ג"כ הפת מותרת דליתא לאיסור בעינא ולפי הבנתם הול"ל דליתא לאיסור אבל זה שכ' דאינו בעין משמע דאיכא איסור אלא שאין בעין וכן הלשון אפי' בגורם חדא דאיס' הא אי הלך האיסור הלך לגמרי ליכא גורם דאיסור כלל רק דהכי הול"ל אפי' בגורם חדא מותר דליתא לאיסורא.
ע"כ אומר דרש"י סובר הב' טעמים יחד דרבי סובר דיש שב"ע בעין ניכר בפת והו' כאלו אכל האיסור ורבנן סברו דבודאי אי הו' מבעין א"כ כיון דניכר בפת הו' כאכל האיסור עצמו אבל כיון דאינו בא מבעין רק השלהבת בא ממשהו הנשרף אף דהכא אסור [דל"ד לגחלים לוחשת שכבר הלך מהן השלהבת אבל גחלים שהשלהבת קשורה בהן עדיין באיסורו עומד אלא כיון שבא ממשהו הנשרף ל"ה איסור בעין דמקלי קלי איסורא א"י לאסור הפת בהנאה כעין דאיתא בע"ז דף ס"ו בתנור שהסיקוהו בכמון של תרומה כיון דקלי איסורא ריחא לאו מילתא וכה"ג בביצה ד' לענין אין מבטלין איסור לכתחלה] והיינו כיון דא"י לגרום איסור אכילה שיהא נחשב כאכלו כיון שאין בא מן הבעין גם איה"נ א"י לגרום כיון דמקלי קלי איסורא גם בהנאה אינו אוסר וע"כ גם בגורם א' דאיסורא א"י לאסור אבל גורם דאיסורא איכא וא"כ ע"כ הא דפירש"י שבח היסק דאיסור שבה כבר כלה ג"כ הכונה כך אין שבח עצים בעין שיהא כאוכל רק שבח היסק דהיינו שבח הנאת היסק יש אלא דאין אסור משום דאיסור בעין שבה כבר כלה ולכן אף דאיכא שבח הנאת היסק כיון דא"י לגרום איסור אכילה דכבר כלה גם בהנאה א"י לאסור אבל עכ"פ גורם האיסור מצד עצמו אסור הוא ואסור לאפות בו דהאפי' בעצמו הוא ההנאה שאין מתקלקל עיסתו ועיין ראב"ד בהשגתו על הרז"ה דאפי' בתנור הנאה הוא כלבישת בגד וכמו שיבואר להלן.
ומעתה לרבי דיש שבח עצים בפת ניכר והוי כאלו אכל האיסור א"כ גם באיסור אכילה שייך שבעב"פ [ואף דפשיטא אם הוסק בבשר נבילה אין אסור התבשיל וכמש"כ בתוי"ט פ"ג ממע"ש היינו דהוי שלא כדה"נ ואף דלפמ"ש ח"ס כל דבר שעומד באכילה אי יש שב"ע הוי כדרך אכילה היינו במידי דאסור בהנאה רק דבעינן שיהא כדה"נ שייך שפיר לומר כיון דחמץ הוי מידי דאכילה גם השבח שבפת הוי דרך אכילה אבל בדבר שאין איה"נ אם הוסק בדבר מאכל כנבילה ודאי ל"ה דרך אכילה שיהא אסור אבל בעצי מוקצה דהוי דבר שעומד להסקה הוי דרך אכילה לכן אסור אף שהוא רק איסור אכילה] והא דיקשה קו' תוס' מהמבשל בשבת דיהי' אסור באכילה י"ל כדאי' לקמן דף מ"ח דל"ש במוקצה משקה ישראל דדבר אחר גרם לו לאסור כן י"ל גם לאסור משום שב"ע כיון שאין אסור מצד עצמו רק דבר אחר גרם לו האיסור [ומה שהקשה תוס' בע"ז מכמון של תרומה דנאמר יש שבעב"פ י"ל דבאמת קאמר שם דלכך ריחא לאו מילתא משום דמקלי קלי איסורא א"כ גם שב"ע ל"ש ואף לס"ד דלא ידע טעמא דמקלי קלי היינו לענין ריחא אבל משום שב"ע ידע דל"ש משום דאיירי דאין אבוקה כנגדו] אמנם כ"ז למאן דסובר זוז"ג מותר וא"כ אי ל"ה אלא גורם אינו אוסר בין אי הו' איסור אכילה כמו ולד טריפה בין איה"נ ואין לאסור אלא משום שבעב"פ ניכר דהו' כאילו אכל ממש האיסור ולכן אסור אפי' באיסור אכילה ולמ"ד אין שבעב"פ דל"ה האיסור בעינא א"י לגרום איסור אכילה גם איה"נ א"י לגרום אבל למ"ד זוז"ג אסור הנה כל זוז"ג הרי אסור באיסור אכילה לבד כולד טרפה למ"ד דאסור להדיוט ול"ש לומר דליתא לאי' בעינא דכל גורם ל"ה איסור בעינא א"כ לפי"ז בתנור דאיסורא ועצים דהתירא דהוי זוז"ג ואסור הפת וקשה אמאי הא עצים דהתירא הוי גורם דאכילה וגורם דאיה"נ וגורם תנור דאיסור ל"ה גורם להנאה דמתהנה מהתנור שמשמר החום דהא פשיטא אם היסק תנור חדש בכמון של תרומה דל"ש לומר דהתנור הוי גורם דאי' כיון דגורם דתנור אינו כשאר גורם שיוצא כח דידי' מגופי' שהוא רק פועל חיצוני שמשמר החום א"כ ל"ה גורמים שוים ואמאי יהא הפת אסורה ועוד דאף למ"ד אין שבעב"פ הנה זה שייך בעצים דאיסורא דאמרינן מקלי קלי איסורא א"י לפעול איסור אכילה כאלו אכלו כמש"כ אבל בעצים דהתירא ל"ש לומר מקלי קלי ואי' להיות גורם לאכילה [וכש"כ דיקשה לפי הבנת המפור' דלמ"ד אין שבעב"פ משום דשלהבת ממשהו הנשרף וזהו כבר היתר הוא אבל בעצים דהיתר הא השלהבת הבא מגחלת דהתירא ג"כ הוי גורם דהתירא א"כ בעצים דהתירא לעולם שייך לומר דיש שבע"פ וא"כ היכא דיש שבע"פ לא אזלינן כלל בתר האיס' ולמה בתנור דאיסורא יהי' הפת אסור בשלמא לדעת המפורשי' דאין שבע"פ היינו דאינו ניכר בפת ואף באבוקה כנגדו ל"ה אלא כגורם בעלמא והוי שפיר זוז"ג אבל לדעת תוס' דלמ"ד אין שבעב"פ היינו משום דבא ממשהו הנשרף והוי היתר א"כ בעצים דהיתר בודאי יש שבעב"פ מגחלים דהיתר דהתנור נשאר תמיד היתר וא"כ לא אזלינן כלל בתר גורם.]
אך הדבר ניחא דבאמת י"ל הא דתנור יותץ אין משום דהפת אסורה דהא דקאמר הפת אסורה לא קאי אלא אתנור חדש בהיסק ראשן או ישן בהיסק שני דשפיר אסור משום דגורם דאי' דעצים הוא גורם לאי' אכילה והא דתנור יותץ הוא משום דהאפי' עצמה הוא האיסור דהא האפי' עצמה הוא הנאה שנהנה שפת נאפה ואין העיסה מתקלקל [כמש"כ הראב"ד שעל הריא"ף בשמעתין דאפי' בתנור הוא כהנאת לבישת הבגד] ולגבי הנאה זו הגורמים שוים דגם מחמת התנור מתהנה ובהנאה זו לא עדיף חום העצים מחום התנור דל"ש לומר דהנאת עצים הוי גורם לאכילה [דעל מעשה האפי' אין נפ"מ במה שהנאת עצים גורמים לאכילה] ושפיר זוז"ג אסור ולכן יותץ התנור דהא עכ"פ נהנה מגורם דתנור דאיסורא בשעת אפי' וע"כ אף דהוי דיעבד אסור להנות ממנו.
אמנם אכתי קשה דהא אביי לאיכא דאמרי קדירה לכו"ע אסורה משום דמקבלה בישולא מקמי דנותן עצים דהתירא ויש להבין לל"ק מ"ט שרי ונ' דבהא פליגי דלל"ב האיסור משום דמקבלה בישולא סברי הא דלרבי זוז"ג מותר בחדש בהיסק ב' [והא דתני יותץ ר"א קאמר לה] הוא אפי' לענין הנאת האפי' דזוז"ג מותר אפי' בגורמים שאינן שוין וקדרה דמקבלה בישולא אסור משום גורם אחד לבד ולל"ק הא דלרבי זוז"ג מותר היינו רק לענין אם אפה בו מותר משום דל"ה גורמים שוים כנ"ל וא"כ למש"כ לחלק בין קדרה לתנור משום דמקבל בישולא דהא לא לענין זה דנין אם מותר להנות מהתנור דהא זה אסור גם בתנור רק רבי סובר דזוז"ג מותר ע"כ אפה בו הפת דהוי גורמים שאינן שוים כנ"ל ולענין זה גם בקדירה מותר דל"ש לאסור מה שנתבשל בקדירה רק ע"י גורם דעצים דהתירא וא"כ ע"כ הא דקאמר תחילה את"ל לרבי זוז"ג אסור ע"כ היינו לענין אם אפה בו הפת בהיסק שני דאיסורא א"כ שוב קשה אמאי הפת אסורה הא ל"ה גורמים שוים דגורם דעצים דהתירא הוא גורם לאכילה וגורם דתנור רק גורם לאיה"נ ואי ליכא גורם לאי' אכילה גם איה"נ ליכא אך י"ל דהיינו דקאמר אביי רבי היינו ר"א משום דמר"א דקאמר לעיל יוליך הנאה ליה"מ מוכח דסובר בתנור חדש שהוצן אם אפה בו הפת אסורה משום זוז"ג דהנה מר"א משמע לכאורה דע"י הולכת הנאה ליה"מ הותר הפת אפי' באכילה והא הולכת הנאה ליה"מ ל"מ בעלמא רק בתערובת כמו שהוק' תוס' בע"ז דף מ"ח מוכח דר"א סובר דהא דיש שבעב"פ היינו רק לאסור בהנאה לא באכילה דל"ח כאלו אכל האיסור עצמו ולכן סגי בהלכת הנאה ליה"מ לגוף האיסור אלא כשהוא בתערובות אבל היכא דאין כאן רק איה"נ שפיר מהני אף בלי תערובות וא"כ לפי"ז שוה גורם דתנור דאיסור לגורם דעצים דהתירא ג"כ ל"ה כאכל עצי היתר [וכאלו נבלע בו משקה היוצא מהעצים לפי סברת ח"ס שהבאתי לעיל] והו' גורמים שוים ולכן זוז"ג אסור הפת אסורה קאי שפיר אחדש בהיסק שני וע"ז קאמר אביי רבי היינו ר"א דאת"ל דלרבי זוז"ג אסור הוא סובר לגמרי כר"א דהא דתנור יותץ הוא משום דאם אפה בו הפת אסורה גם בהיסק שני דגורמים שוים א"כ ליכא למבעי מידי בקדירה שהוסק בעצים דאיסורא דהתבשיל אסור אף אי לאו דרבי היינו לגמרי כר"א רק הו' אמרינן דלרבי יותץ רק משום דאסור לאפות בו משום זוז"ג אבל לא שיאסר הפת בהיסק שני א"כ הוי שייך למבעי בקדירה ג"כ ולכן קאמר רבי היינו ר"א דסובר לגמרי כר"א כיון דמצינו כן לר"א מדסבר יוליך הנאה ליה"מ מיני' נשמע לת"ק דהא דתנור יותץ הוי משום דפת אסורה אף בהיסק שני א"כ מינה נשמע גם לרבי דתנור יותץ משום דפת אסורה אף בהיסק שני והו' גורמים שוים [ונשמע דלמאי דאמרינן דלרבי זוז"ג אסור ל"א לדידי' כלל הטעם בתנור ישן ועצים דאיסורא דהפת אסורה משום שבח עצים בעין ניכר בפת אלא משום זוז"ג והדר מסברא קמייתא דלרבי ס"ל דיש שב"ע בעין ניכר בפת ומיושב קו' רש"י דקאמר ר"א דאשירה ולא קאמר כת"ק דר"א דמחמיר טפי משום דמת"ק ל"ה נשמע דמשום זוז"ג דהתנור דאיסורא בהיסק שני הפת אסורה רק אחדש בהי"ר ואישן בהיסק איסור רק מדר"א נשמע שפיר וכמו שאוכיח להלן [וגם י"ל באופן אחר לאידך גיסא מדלא פליג ר"א ארישא דתנור יותץ דיוליך הנאת התנור ליה"מ ע"כ לא פליג ארישא דל"מ הולכת הנאה ליה"מ וכמש"כ תוס' ע"ז דף מ"ט משום דהו' כגוף האיסור דל"מ אלא בתערובות ובראב"ד שעל הריא"ף נתן טעם אחר דכמו דל"מ הולכת הנאה ליה"מ להתיר באכילה וללבוש הבגד כן האפי' בתנור הו' כמו לבישה בבגד ולכן ל"מ הולכת הנאה ליה"מ וא"כ אי אפה בו הפת הו' ג"כ גורם לאיסור אכילה דהאפי' בתנור הו' כאכילה בדבר הראוי לאכילה ושפיר הו' גורמים שוים ולכן הפת אסורה וא"כ כיון דרבי היינו ר"א לכן הפת אסורה גם בהיסק שני] ודו"ק.
ולפי"ז ניחא מה שהקשתי דלס"ד דלא ידע מברייתא דחדש יותץ מי ניחא כיון דלרבנן הפת מותרת אמאי יותץ ע"כ היינו כרבי דסובר זוז"ג להנ"ל י"ל לס"ד הי' סובר הא דיותץ הוא משום איה"נ אפיית הפת דבזה הו' גורמים שוים ולכן אף דפת גם לרבי מותר אפ"ה יותץ דעכ"פ נהנה מאיסור באפיית הפת אך לכאורה אכתי קשה בשלמא לרבי דסובר דהיסק ראשון וכן ישן בהיסק איסור דאסור משום דנהנה באפיית הפת דגורמים שוים אבל לרבנן דסברו דאפי' בישן בעצי איסור דהגורם דאיסור הוא גורם לאיסור אכילה אפ"ה הפת מותרת משום דעכ"פ יש עמו גורם היתר ואפי' בגורם אחד סברו דהפת מותר א"כ ל"ש לומר דאסור משום דגורמים שוים דנהנה מאפיית הפת דהא אין נהנה מאיסור לבד דגם מעצי היתר הוא מתהנה דחום הבא מהתנור מעורב עם חום העצים.
אך הדבר ניחא דרק בדבר המתהוה ע"י זוז"ג אית להו דמותר אבל בדבר שמתהוה להדיא אף דגורמים מתערבים זה עם זה אסור דהא עכ"פ דעתו ליהנות גם מגורם האיסור [ולפמש"כ לעיל דתנור חשוב גורם משום דשומר החום א"כ י"ל עוד דזה הגורם הוא אין מעורב עם גורם ההיתר וכשאופה בו הרי נהנה מתנור איסור העומד בפ"ע אף דיש גם גורם איסור חום מהתנור עצמו המתערב עם חום ההיתר הבא מהעצים אבל עכ"פ הנאת גורם איסור זה דשומר החום ג"כ יש וגורם זה אינו מתערב עם הנאת גורם הפת ולכן בשלמא אי אפה בו הפת מותרת שפיר משום דבפת כבר נתערבו הגורמים דהיינו גורם התנור ששומר החום וגורם דחום עצי ההיתר דע"י שני הגורמים נאפה הפת אבל לענין הנאת אפיית הפת הו' גורם זה עומד בפ"ע דעכ"פ דעת האדם להנות מהתנור דאיסור' השומר החום וע"כ אסור גם לרבנן לאפות בו] וכמו בתנור חדש בהיסק ראשון לרבנן דליכא גורם דהיתר כלל אפ"ה הפת מותרת משום דאף דלענין הפת אי' גורם חדא דאיסור לאסור יען דגורם דאיס' הבא מגחלת דליכא לאיסורא בעין כפירש"י והיינו דמקלי קלי איסורא א"י לאסור הפת אבל פשיטא דאסור לאפות בתנור משום דעכ"פ הרי נהנה באפיית הפת מהתנור וחום העצים אף דאינן בעין אבל עכ"פ אסורים הם רק דמקלי קלי איסורא וא"כ אסור להנות ממנו כן נמי בהיסק שני אף דפת מותרת אפ"ה אסור לאפות בתנור דאיסורא דבהם האדם נהנה בתנור דאיסורא ג"כ [ואין לומר לרבנן הא תנור ג"כ לא נאסר כלל דהא החום העצים המצרפים התנור א"י לאסור התנור דמקלי קלי איסורא דז"א דבשלמא לענין הפת דשייכא בו אכילה דהו' מידי דאכילה א"כ כיון דמקלי קלי איסורא וא"י לאסור פת באכילה א"כ בהנאה א"י לאסור כנ"ל אבל תנור דלאו מידי דאכילה הוא שפיר אוסר בהנאה ע"י עצים דאיסורא אף דל"ה איסור בעין ומקלי קלי] אבל לרבי בחדש בהי"ר וישן בהיסק שני דאיסורא שפיר אוסר הפת דלרבי לית לי' הסברא דיען דליתא לאיסורא בעינא ומקלי קלי א"י לאסור הפת משום דכיון דרבי סובר זוז"ג אסור בעלמא אף דכל זוז"ג ל"מ איסור בעינא דהרי מעורב עם גורם דהתירא אפ"ה אסור ה"נ גורם חדא דאיסורא דתנור בהיסק ראשון וכן ישן בהיסק איסור אף דליתא לאיסורא בעינא יוכל לאסור הפת וע"כ לס"ד ניחא לי' דתנור יותץ אף לחכמים אבל כיון דתני בברייתא דחדש יוצן וע"כ דברייתא אית לי' אי זוז"ג שרי גם לאפות בו מותר בהיסק שני משום דאף בגורמים שוים זוז"ג מותר ולכן אף הנאת אפיי' מותרת ולכן סגי ביוצן לכן למ"ד יותץ ע"כ דסובר זוז"ג אסור דהיינו דהפת שנאפה בהיסק שני ג"כ נאסר וע"כ דפליגי בזוז"ג דלרבי זוז"ג בגורמים שוים אסור ולכן יותץ וע"ז פריך הגמ' אימר דשמעת לי' יש שבעב"פ זוז"ג מי שמעת לי' והכונה כך דאף דרבי סובר הפת אסורה היינו משום דאיירי באבוקה כנגדו ויש ש"ע בעין דהוי רק גורם לאי' אכילה אבל זוז"ג מי שמעת כיון דסובר יש שב"ע בעין בתנור א"כ הו' גורמים שאין שוים תנור דאיסורא דל"ה אלא גורם לאיה"נ וגורם דהתירא יש שב"ע הו' גורם לאיסור אכילה א"כ אין הגורמים שוים לכן מי שמעת דלרבי אסור ואמאי יותץ ולכך מוקי לה כר"א דסובר ע"כ זוז"ג אסור ואוסר הפת גם בהיסק שני דלדידי' הו' גורמים שוים דגם גורם דעצים אינו אלא גורם להנאה ולכן שפיר תנור יותץ וכמש"כ לעיל.
וניחא גם קו' תוס' אמאי ישן יוצן הא זוז"ג שרי בדיעבד ולפמש"כ י"ל דזה רק בדבר המתהוה ובא ע"י זוז"ג אבל כאן דהאפיי' בעצמו הוא האיסור דמתהני מאיה"נ לכן אף דמתהנה גם מגורם דהיתר שעמו עכ"פ דעתו ליהנות מאיה"נ.
ומעתה מיושב קו' מהרש"א דהא לפי מה דקאמר אימור דשמעת שבעב"פ אבל זוז"ג מי שמעת ע"כ מפרש דרק בשב"ע בעין אסור אבל שבח גחלים דאיסורא אפי' בתנור דאיסורא כיון דליכא לאיסורא בעיני' ומקלי קלי איסורא אין אוסר הפת ולכן הא דפת אסורה קאי רק אחדש בהיסק ראשון באבוקה כנגדו לכן בשלה ע"ג גחלים מותר אף בהי"ר דליתא לאיסור דתנור בעין כמו בגרוף אבל באבוקה כנגדו אסור דהאיסור הוא בעין וא"ל הא תנור דהתירא והו' זוז"ג כקו' מהרש"א דלפי מש"כ אין התנור גורם דהתירא אלא דא"י לאסור משום דליכא לאיסורא בעינא והאי' שבתנור מיקלי קלי לכן שפיר עצים דאיסורא בעינא באבוקה כנגדו אוסרים הפת ולפי"ז א"ש מה שהקשו המפורשים בתנור דאיסורא בהיסק שני דהפת אסורה משום זוז"ג אסור א"כ א"צ לטעם דשבח עצים בעין בתנור די"ל בודאי לס"ד דטעמי' דרבי דתנור יותץ משום דזוז"ג אסור והפת אסורה דהתנור נאסר ג"כ ע"י גורם דאיסור ואף דמקלי קלי איסור אסור התנור והתנור אוסר הפת דהו' גורמים שוים אבל דרבי סובר דיש שבח עצים בעין בפת א"כ הא דאסור בתנור בהיסק שני הוא אף בגורמים שאין שוים וע"כ פריך בזוז"ג מי שמעת כהא"ג א"כ ע"כ הא דתנור נאסר הוא ג"כ משום דיש שב"ע בתנור וע"ז מסיק כר"א דמר"א נשמע דלית לי' שב"ע בעין הו' גורם לאיסור אכילה ושפיר הוי גורמים שוים ולכן זוז"ג אסור אף בתנור דאיסורא ועצים דהתירא.
ובזה מדוקדק הלשון דקאמר אימור דשמעת מיני' יש שבח עב"פ זוז"ג מי שמעת מיני' דמאי שייכת זוז"ג ליש ש"ע והכי הול"ל היכא דליכא ש"ע מי שמעת דלפימש"כ ניחא דרק יען דרבי סובר יש שבעב"פ והו' גורם לאכילה הוא דפריך זוז"ג מי שמעת כיון דל"ה גורמים שוים דגורם דעצים דהתירא הו' גורם [דהיינו בעצים דאיסורא הו' גורם לאיסור אכילה] וניחא קו' הפנ"י אמאי דחוק לאוקמא בשב"ע ולא מוקי דפליגי בזוז"ג דרבי סובר זוז"ג אסור דלפמש"כ הכי אזלא קו' הגמ' כיון דסברת יש ש"ע א"כ זוז"ג מי שמעת לי' וכן ניחא מה שהקשה הפנ"י למה לשמואל יותץ התנור הא סובר בע"ז דזוז"ג שרי לפמש"כ י"ל דאף דזוז"ג שרי בדבר המתהו' ע"י גורם דאיס' אבל ליהנות מזוז"ג גופי' שפיר אסור כיון דהאפי' גופי' ההנאה וכיון דעכ"פ דעת האדם מתהנה גם מגורם דאיסור שפיר אסור כיון דהאפי' גופא ההנאה ודעת האדם מתהנה גם מגורם דאיסור לכן אף דיעבד אסור אף דמפסיד התנור דצריך נתיצה כמו כל איה"נ דאסור ליהנות ממנו.
ובזה ניחא הא דמסיק דשמואל אפכי דתיתי רבנן לאיסור כדי דלקבלה מנייהו ומ"ש מכולהו תלמודא דלא מהפכינן מהא"ט דעת היחיד אף דכמה פעמים הלכה כרבי להנ"ל י"ל משום דכאן לא הו' מקבלין מרבי דאי הו' תני רבי אומר הפת אסורה אז היינו מפרשים דהא דתני יותץ היינו משום דהפת אסורה אף בהיסק שני ובאמת בהא לא קיי"ל כן [דהא אפי' בע"ז דקיי"ל יותץ כת"ק דר"א אפ"ה הפת מותרת כמש"כ הטור סי' קמ"ב היינו משום דלהנות מהתנור מגורם דאיסור שפיר אסור דכ' לא ידבק בידך מאומה ולכן אסור להנות בשעת אפי' מע"ז אף דיש עמו גורם דהיתר אבל אם אפה בו הפת מותרת מטעם שכ' דגורם דעצי היתר דהוי גורם לכח אכילה דש"ע דהיתר בפת וגורם דתנור רק גורם לאיה"נ וכמו דסובר שמואל בשאר איסורים כך אית לן בע"ז] לכן מהפכה שמואל דרבי קאמר דהפת מותרת אפי' בגורם חדא דאיסורא משום דליתא לאיסורא בעיני' ומקלי קלא איסורא וע"ז פליגי חכמים דהפת אסורה שפיר נוכל לפרש דפליגי ארבי רק היכי דחדא גורם דאיסורא בתנור ישן והיסק עצי איסור אבל בהיסק שני שפיר נדע לפרש דמודים לרבי ואפ"ה סברו גם חכמים דתנור יותץ משום דאסור ליהנות בשעת האפי' דהוי כלובש מגורם דאיה"נ אף שמעורב עמו גורם דהיתר.
ובתר הכי מסיק דבישלה עג"ח אפי' לוחשת מותרת ורבי לא אסר אלא שאבוקה כנגדו ורבנן מתירין הפת אפי' כשאבוקה כנגדו ופריך עצים דאיסורא איך משכחת והיינו כיון דלרבנן אפי' גורם חדא דאיסורא מתירין הפת משום דמקלי קלי איסור א"כ לא משכחת לדידהו בעצים דאיסורא איסור אכילה כיון דאין בא אלא מגחלת ומקלי קלי ל"ה אלא גורם דאיה"נ ול"ש שיגרמו איסורא אכילה וא"כ תיהדר הקו' כיון דלא משכחת איסור אכילה איך משכחת איה"נ וע"ז משני בשרשיפא דמתהני כשהוא בעין וזהו הו' שפיר כאיסור אכילה דעצים בעינא וכמ"ש הראב"ד דלבישה בבגד הו' כאכילה במידי דאכילה ושוב שפיר אף היכא דל"ש גורם דאיסור אכילה בעצם דהיינו בהסקה דמקלי קלי ול"ה אלא גורם דאיה"נ אסור ג"כ ליהנות מהאי גורם ואסור להחם כנגדו או לאפות בחום העצים [כיון דשייך גורם דאיסור אכילה בשרשיפא שוב אסור גורם דאיה"נ ג"כ] אבל הפת מותרת אפי' בגורם חדא יען דליתא לאיסורא בעינא א"י לאסור להפת ומיושב קו' השעה"מ דבליכא גורם דתנור אסור לאפות כנגד האבוקה ושפיר משכחת עצים דאיסורא דלפימש"כ היינו דפריך כיון דלא משכחת איסור אכילה בעצים דאיסורא א"כ גם איה"נ ליכא ומשני בשרשיפא כיון דמשכחת בשרשיפא דמחשב כאיסור אכילה שוב שפיר אסור לאפות כנגד אבוקה דמתהני מאיה"נ בשעת אפי'.
אח"כ איבעיא לי' הוסק תנור בעצי הקדש לרבנן דשרי בקמייתא דפת מותרת הכא מאי ומסיק דאסורה ופריך מ"ש א"ל שאני הקדש דהגחלת אסורה ויש שבח גחלים בפת דלפי מש"כ גם בעצי ערלה הגחלת שהשלהבת קשורה בו אף דהשלהבת קאי מגחלת ממשהו הנשרף ל"ה השלהבת והגחלת היתר אלא דמקלי קלי וא"י לאסור הפת א"כ אף בהקדש דהגחלת אסורה ל"ש יש שבח גחלים בפת כיון דמקלי קלי איסור [וכדאמרי' בע"ז דף ס"ו גבי ריחא מילתא היכא דמקלי קלי א"י לאסור בריחא אף למ"ד ריחא מילתא אבל ליהנות מהריח עצמו בודאי אסור אף דמקלי קלי ואפי' באיסור אכילה ככמון של תרומה משום דהמריח הוי כשותה וה"נ חום היוצא מהגחלים הוי כמשקה היוצא דהוי כמוהו וכמש"כ הח"ס שהבאתי לעיל] ושפיר פריך מ"ש וע"ז משני דרק בערלה דבטילה במאתים הפת מותרת כיון דאין אסור במשהו שייך לומר אף דהשלהבת וגחלת שקשורה בו אסורה אפ"ה אין אוסר משום דמקלא קלי אבל בהקדש דחמיר דאין בטילה אפי' באלף ואוסר במשהו שפיר אוסר הפת דאף דמקלי קלי סכ"ס משהו הו'.
וא"ש קו' התוס' דמאי חומרא הוא זו הא הקדש לא בטל משום דשיל"מ ובמג"ש תי' דבאמת כונת הגמרא לא משום חומרא אלא כיון דבאלף לא בטיל זוז"ג אסור דלא בטל גורם דאיסורא אכן דחי דבריו כיון דטעמא דחכמים אין משום דזוז"ג מותר אלא משום דאין שבח עצים בפת בעין דבא משהו הנשרף שהוא היתר א"כ לא שייך דמשום זוז"ג אסור דהא אין כאן גורם דאיסורא כלל דא"ל דידע דבהקדש אפרן אסור יש שבח גחלים בפת דא"כ הדרא קו' לדוכתי' מאי פריך מ"ש הקדש הא הקדש שאני דאפרן אסור לכן יש שבח גחלים בפת כקו' מהרש"א וע"כ לומר דלא ידע מהברייתא דאפר הקדש אסור כמש"כ מהרש"א א"כ הדרא קו' תוס' לדוכתי' דהקדש דלא בטיל אין משום חומרא דהקדש ולפמש"כ ניחא דידע דהקדש אפרן אסור אפ"ה פריך מ"ש הקדש כיון דעכ"פ מקלי קלי איסורא א"י לאסור הפת ולכן שפיר דהקדש אפי' באלף לא בטל והיינו לא משום חומרא אלא משום דלא בטל ולכן אף דמקלי קלי איסורא אסור הפת דמשהו איכא משא"כ ערלה דבטלה במאתיים ואין איסור במשהו א"י לאסור הפת דקלי איסורא [וכן נראה מדברי המג"א סי' תמ"ה דאף דבחמץ גחלתן אסור לא שייך יש שבח עצים בפת והו' זוז"ג משום דליתא לאיסורא בעינא והיינו כמש"כ דמקלי קלי איסורא ואף דחמץ ג"כ אסור במשהו רק משום חומרא דחמץ והיכי דמקלי קלי איסורא לא שייך לאסור משום שבח גחלים בפת ולפי"ז אף בגחלת של ע"ז יש לומר דאין אוסר הפת יען דמקלי קלי איסורא אולם יש לומר אף לדעת הש"ך דבע"ז דגחלתו אסור יש שבח עצים בפת כמש"כ לדעת הרמ"ה ניחא ג"כ משום דבע"ז דכ' לא ידבק בידך מאומה ואוסר בכ"ש מדינא שפיר יש לומר דנהי דמקלי קלי איסורא עכ"פ משהו הו' ולכן הפת איסורא ובזה יש ליישב הא דדחי בגמרא לעיל אימור דשמעת לר"א דחמיר איסורא בשאר איסורין מי שמעת לי' דיש לומר אף גורם אחד שרי משום דמקלי קלי איסורא א"כ לפי מה דדחי אלא אמאן תרמיי' נדחה חילוק זה ונשמע כדעת הש"ע דאף בע"ז אין חילוק כיון דמקלי קלי איסורא].
הארכתי בפנים במה דפוסק רבינו סד"א מה"ת לקולא נראה ליישב מה שמקשין על רבינו מקרא דתדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תכרות מוכח דספק אסור מה"ת דהנה בפסחים דף ב' איתא מיתבי לאור יקום רוצח יקטל עני ואביון ובלילה יהי' כגנב הא מדקאמר ובלילה יהי' כגנב מכלל דאור יממא הוא ומשני הכי קאמר אי פשיטא לך מילתא כנהורא דאנפשות קאתי רוצח הוא וניתן להצילו בנפשו ואי מספקא לך מילתא כלילה יהי' בעיניך כגנב ולא ניתן להצילו בנפשו ופירש"י דהא דפשיטא לן אנפשות קאי איירי באינש דעלמא דסתמא כן ואי מספקא לך באב על הבן ותוס' הקשה מסנהדרין ומפרשין אי פשיטא לך באב על הבן בידוע שאנפשות קאי אבל אי לא בידוע לו אז מסתמא לא אתי רק אממונא כגנב מעתה אני אומר זה הכונה בכתוב זה דכתיב עץ מאכל הוא אותו לא תכרות כי האדם עץ השדה והיינו כמו שאדם אסור להרגו כן אסור לכרות עץ מאכל והנה אדם אסור להרגו משמע אפי' בא במחתרת [דומיא דעץ מאכל במלחמה] דבא עליו להרגו והיינו באב על בן א"כ הדיוק מזה הא אי ידוע לן שבא להורגו אז מותר להרגו גם באב על בן ודומיא דהכי בעץ מאכל דוקא בידוע שהוא עץ מאכל דאי אין ידוע הו' סתמא עץ מאכל דהיינו שנוטה לאיסור יותר מלהתיר ובהא הא גם לרבינו אזלינן להחמיר דרק בספק השקול ס"ל לרבינו דאזלינן לקולא אבל בנוטה לאיסור יותר מלהתיר גם לרבינו ספיקו להחמיר א"כ בעץ מאכל דאיירי דסתמא הוא נוטה יותר לאיסור שפיר כתב קרא דלא שריא אלא כאשר תדע בבירור דלאו עץ מאכל הוא בשלמא לפירש"י דמפרש אי פשיטא לך כנהורא קאי אאינשי דעלמא א"כ סתמא ג"כ הו' כמבורר כנהורא והיכי דמספקא כלילה היינו ספק השקול א"כ ה"נ יפורש הקרא רק עץ אשר תדע אותו תכרות הא היכי דהו' ספק השקול אסור אז מוכח דספיקא להחמיר אבל אי סבירא לן כתוס' הא דפשיטא לי' כנהורא הו' בידוע שלא על נפשות בא שרי א"כ ההיפוך היינו בנוטה לאיסור יותר מלהתיר אסור א"כ ה"נ אשר תדע שלא עץ מאכל בבירור אותו שרי הא היכא דנוטה לאיסור יותר אסור א"כ בכהא"ג גם לרבינו ספיקא להחמיר, ובהא ניחא לי הא דאיתא שם בפסחים ג' דמייתי קרא ומן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה דצריך לדבר בלשון נקי' ובמרש"א הקשה דלא מייתי קרא דכתיב קודם מן הבהמה טהורה ומן הבהמה אשר לא טהורה להנ"ל ניחא דבהמה טהורה ודאי טהורה ואשר לא טהורה היינו ספק ואין ראוי' להקרבה.

בד"א

כשנעבדה בה עבירה או שהמיתה כשהיתה מעוברת שהרי הולד מצוי עמה וכו' והיה כאבר מאברי' וכו'. לכאו' מוכח מכאן דרבינו סובר עובר ירך אמו ואפ"ה לא חשיב ולד טריפה וע"כ דסובר כדמסיק בחולין דף נ"ח אליבא דר"י דלענין טריפה לאו ירך אמו הוא וכבר עמד ע"ז בע"י בקידושין והעלה דטריפה שאני דיש לו חיות בפני עצמו כמש"כ תוס' בסנהדרין וכ"כ בחולין ובתמורה ונראה לי להביא ראי' לדברי רבינו הנה רש"י בתמורה כתב דפליגי למזבח ותמהו דהא בחולין מבואר דה"ה דפליגי לענין הדיוט ונראה ליישב דהמפרשים נתקשו במה דקאמר אי הכי לפלוגי להדיוט וי"ל דהנה בחידושי הר"ן כתב לפרש האי אי הכי בשלמא אי פליגי בזוז"ג א"ש דרק פליגי לגבוה יען דכאן עיקר הזכר ול"ש זוז"ג זולת לגבוה דמאוס אבל אי פליגי בעובר ירך אמו לפלוגי' להדיוט והנה ברשב"א מבואר דלכן אמרינן בטריפה לאו ירך אמו דהרי טריפה א"ח אבל עובר הרי יש לה חיות דחי ולפי"ז למ"ד טריפה חי' א"כ גם בטריפה עובר ירך אמו ומעתה ר"א דפריך לפלוגי להדיוט היינו משום דסובר דיולדות א"כ כש"כ דחי ולפי"ז דחי אמרינן בטריפה עובר ירך אמו והי' סובר גם לא מימר טריפה חי' אלא דאין יולדות ומשבחת כדקאמר בגמרא דלית לי' דראב"י אבל לעולם דחי אלא דהולך ומתמעט כמ"ש תוס' דף ק"מ ובכ"ד ומשני לרבותא דר"י אבל למסקנא דטריפה אינה חי' א"כ שייך ע

יד

המשתחוה

לקמה חטי' מותרין למנחות שהרי נשתנו ונדמו לולדות וכו'. דברי רבינו תמוהים מאוד דהנה בגמרא בלישנא קמא בעי למפשט דמהני שינוי מדתניא כל איסורין למזבח ולדותיהן מותרין ור"א אוסר ופירש"י דס"ד דבבהמה מעוברת או שעבדה איירי וביש שינוי בנעבד פליגי הלכך ולדותיהן מותרין דמעיקרא עובר והשתא בהמה ודחי בגמ' ולאו איתמר עלה מחלוקת בשנרבע תחילה ופירש"י ופליגי בזוז"ג אבל עיברו תחילה ד"ה אסורין וה"נ כעיברו ולבסוף נרבעו דמי [והנה יש להבין אף לרבא דפליגי כעיברו תחילה ופליגי בעובר ירך אמו א"כ מאן דמתיר סובר עובר לאו ירך אמו הא לא"ה אין שינוי וכן מאן דאוסר יען דעובר ירך אמו ונרבע גם הוא עם אמו א"כ סובר דשינוי לא מהני דאל"כ הרי נשתנה מעיקרא עובר ועתה בהמה אך הדבר ניחא דאי פליגי בעובר ירך אמו א"כ סובר כמו דלא מהני שינוי בהאם כמש"כ התוס' לא מהני שינוי בולד ולמ"ד עובר לאו ירך אמו היינו לענין זה דסובר דמהני שינוי דנהי דנעבד עם האם כיון דלא הו' כאבר מאברי' מהני שינוי דמעיקרא עובר ועתה בהמה וכמש"כ לעיל בביצת טריפה] ופירש"י אע"ג דחזר ונשתנה כיון דבנרבעו אח"כ לכו"ע אסור ול"מ שינוי ודחי דהתם וכו' פירש"י דמעיקרא הי' בהמה ועתה בהמה אבל הכא מעיקרא חיטין והשתא קמחא והנה לפי הכלל דהלכה כלישנא בתרא א"כ לא מדמינן כלל לולדותה דמיון בהיפוך כמו בולד נעבד ל"מ שינוי כן כאן ל"מ שינוי וא"כ איך מדמי רבינו לולדות הרי אדרבא דנעבד ולדות אסורין וכן לל"ק דמדמי לולדי נעבד דלס"ד כשר למזבח הרי בגמרא אידחי דלכ"ע אסור ואף אם נרצה לומר כיון דללישנא ב' אידחי דאין ראי' מנרבע לבסוף דלא הו' שינוי א"כ ממילא קם הראי' מולדות קדשים ג"כ עדיין תמוה כיון דבאמת לדעת רבינו ולדות נעבד אסורין ולא מהני שינוי [ונהי דהא ל"ק מהא דלא מהני שינוי בולדות די"ל כמו דדחי בגמרא דשא דאחיזא באפה] ואין לומר דמדמי לולדות שאר פסולי מזבח זה אינו דהרי כבר מסקנת תוס' דמה"ת פשיטא ורק בעי מדרבנן יען דמשום ע"ז יש לאסור בנשתנה א"כאין ראי' מולדות שאר פסולין ותימא על הכ"מ שכתב על דברי רבינו דבגמ' בעיל מפשט מהא דולדותיהן מותרין ואע"ג דדחי דהו' כנרבעו לבסוף הא אסיקנא התם דשא דאחיזא באפה וכונתו וא"כ קיימא שפיר דנפשוט האיבעיא ותימא דהא רבינו סובר דולדות נעבד פסולין ואי כונתו דבאמת ליכא דמיון אלא דעכ"פ ל"ק מולדות אקמה ג"כ תימא הא רבינו מדמה לולדות וצ"ע.
ונראה ליישב דרבינו מפרש דלס"ד דסבור דפליגי בשינוי לא איירי כפירש"י בעוברה ושהי' סבור דהו' שינוי מעיקרא עובר ועתה בהמה אלא מפרש לס"ד הי' סבור דפליגי בין בעוברה תחילה בין אח"כ והיינו כיון דנעבד אין אסור אלא להדיוט א"נ כה"ג סובר דלא אמרינן זוז"ג כמוש"כ בתמורה אליבא דר"נ לר"א לגבוה לא אמרינן זוז"ג כן סובר רבינו אף לרבא טעמא דחכמים דלא אמרינן זוז"ג דלגבוה לא אמרינן זוז"ג אסור מה"ט דנשתנה דנהי דגורם הו' הרי נשתנה ורק במידי דאסור להדיוט דל"מ שינוי כדפירש"י בע"ז שייך לאסור משום זוז"ג וכן אי פליגי בעובר ירך אמו סובר ג"כ דזה רק שייך במידי דלהדיוט אסור אבל במידי דלגבוה לא אמרינן משום ירך אמו דעכ"פ נשתנה דמעיקרא עובר ואח"כ בהמה וע"ז דחי בגמרא דבעוברה תחילה לכ"ע אסור דעובר ירך אמו ושינוי לא מהני וכאן דמי לעוברה תחילה והיינו לל"ק אבל למאי דמסקינן בל"ב דכאן לא דמי לעוברה תחילה שוב שפיר יש לדמותו לנעבדה ואח"כ עוברה דפליגי בזוז"ג דלרבנן שרי מטעם דיש שינוי בנעבד [ואף אי בעלמא זוז"ג שרי לגבוה הו' לן לאסור לגבוה דמאוס כמש"כ הר"ן שהבאתי לעיל ורק מותר מטעם דנשתנה] ומעתה זה כונת רבינו דנשתנה ודמי לולדות הכוונה היכי דנעבדה ואח"כ עוברה דשרי מטעם דנשתנה עוד נראה דהנה בתמורה איתא ב' לשונות דפליגי בנרבע קודם שנתקדשה דלרבנן מותר יען דנשתנה דעתה הקדש מעיקרא חולין ולאידך מ"ד פליגי אפי' הקדיש ואח"כ ונרבעה ומעתה י"ל בודאי למ"ד דרק בהיתה חולין ואח"כ נעבדה והקדישה לרבנן מותר א"כ אין ראי' שינוי מהני בנעבדה די"ל יען דלחולין לא מאוס מהני שינוי [עי' כה"ג ריש פ' כל האיסורין חילוק בנתערבה שוהנ"ס בין חולין ואח"כ הקדישה ובין נתערבה בין קדשים דמאוס לגבוה עפירש"י היטב] וא"כ רק יש לדמותו לעוברה אח"כ אחר שנרבעה אבל למ"ד אף בנרבעה אחר שהקדישה אפ"ה בנתערבה אח"כ שרי זוז"ג אף דמאוס לגבוה מהני שינוי בנעבד וזוז"ג ל"ג משינוי שפיר יש לדמותו שינוי לולדות ומעתה א"ש רבינו דפסק כמ"ד דאפי' הקדישה ואח"כ נתעברה ונעבדה מותר א"כ שפיר מדמי לוולדות מה גם די"ל כיון דסובר דלכ"ע בנעבדה כשהוא חולין לא פליגי דלכ"ע שרי דמהני שינוי בנעבדה א"כ שפיר מדמי שינוי לולדות דחזינן אפי' שינוי השם מיקרי שינוי ודו"ק.

המשתחוה

לקמה וכו' ונדמו לולדות. וכונה חוץ מולד נרבעת וכמש"כ רבינו לעיל הל' י"ב ויש לתמוה דבגמ' מדמי כן לולדות נרבע ודחי שאנו חיטין השתא קמחא וקשה לרבינו אדמדמי לולד נרבעת הו' לי' לדמויי לשאר איסורי מזבח דולדותיהן מותרין וכמו ולד אתנן וע"כ דגמרא סובר דיש לדמות לולד נרבעת וה"ה ולד הנעבדת דאסורה כמוש"כ רבינו לעיל וא"כ איך כתב רבינו דמותר דדמי לולד איסורי מזבח ורק הו' לי' לומר דשאני דמעיקרא חיטין והשתא קמחא במה שמדמי לולדות אין ראי' דולדות עצמו בע"ז אסור ונראה ליישב דגמרא דמשני השתא קמחא היינו אפי' לב"ש דסובר דבאתנן קמחא אסור משום דדעתה אקמחא ובולדה שרי דאין דעתה אולד אבל בע"ז דניחא לי' בניפחא א"כ דעתו אולד כמוש"כ תוס' ע"כ להיפוך אפ"ה קמחא שרי דבקמה אין דעתו אקמחא בע"ז אבל לב"ה דסובר באתנן ג"כ ולד שרי קמחא שרי ול"א דדעתה אקמחא כיון דעכ"פ נשתנה ושרי כמו ולד אתנן ולא מטעם דאין דעתה אולד א"כ גם בקמה שהשתחוה שרי כמו בולד אתנן משום שינוי והא דולד ע"ז אסור משום דניחא לי' בניפחא או דגם בע"ז בקמה אין דעת העובד אקמחא וכ"כ בשמ"ק בב"ק דף ס"ה ודעת העובד לע"ז אולד דיפה יותר הפרה עם הולד ע"י הניפחא.
הנה בהא דאמר רבא שם ולד מוקצה ונעבד מותר א"ד אסור דניחא לה בנפחי' קשה לי מש"ס סנהדרין דף פ"ה ע"ב מכר אשה לעוברה מהו ומוקי כגון דאוקמה באפי זיקא דרך עימור בכך או דאין דרך עימור ופירש"י כל כמה שהוא עבה מועיל יותר להגן בפני הרוח הרי דפשיטא לי' דניחא לי' בנפחי' דידה וכאן לל"ק הו' ס"ל דמותר ולא דניחא לי' בנפחי'.

טו

לוקחין בהמה מן הנכרים והנה יש לעיין בטעמו דלכאורה נראה דפסק כרבנן דלא חיישינן לרביעה ויקשה הא בפכ"א מאי"ב כתב דאסור ליחד בהמה בפונדק של נכרי דחשידי ארביעה אלא נראה טעמו דס"ל כרבינא דבדיעבד ל"ח לרביעה אך יש להסתפק די"ל דמחלק בין בהמת ישראל חיישינן לרביעה וכאן איירי בבהמה שלו דחס עלי' כדס"ל לרב בשמעתין והנה נראה להוכיח דטעמו דפסק כרב דבדיעבד ג"כ חיישינן לרביעה רק הכא ל"ח דבבהמתו חס עלי' והוא מדפסק בפי"ז מאי"ב נחבשה מחמת ממון מותר לכהונה אם לא כשיד נכרים תקופה ובמחמת נפשות אסור והנה לרבינא דל"ח בדיעבד אין חילוק במחמת ממון אי יד נכרים תקופה וכמו שהעלה הב"ש ברס"י ז' וא"כ אי רבינו ס"ל כרבינא ל"ה לי' לחלק בין יד נכרים תקופה הא בדיעבד ל"ח רק היכא דמחמת נפשות וע"כ הטעם דבדיעבד חיישינן אלא היכא דחס על בהמתו הוא דל"ח א"כ ה"נ היכא דמחמת ממון דמרא הפסד ממון ל"ח רק ביד נכרים תקופה ומוכח דפסק כרב. אך עדיין י"ל דאין מזה הוכחה דהנה בהפלאה בכתובות חולק על הב"ש דאף לרבינא יש חילוק בין יד אומות תקופה דכשיד אומות תקופה דלא מירתת חיישינן אף בדיעבד רק כשיד ישראל תקופה ל"ח אף היכא דהפסד ממון משום דמירתת והביא ראי' לדבריו.
מעתה אומר אדרבא דיש להוכיח דפסק כרבינא דהנה תמהו לשיטת רבינו דסובר בנפשות ג"כ רק לכהונה אסור א"כ דל"ש מחמת נפשות שרי לכהונה א"כ למה צריך לטעם דשרי מחמת דאיכא הפסד ממון הא אפי' ליכא הפסד ממון שריא לכהן כמו דל"ה מחמת נפשות בשלמא אי אמרינן דמחמת נפשות אסורה אף לבעלה ישראל צריך שפיר לטעם דמחמת ממון להתירה אף לכהן אבל לרבינו דהכל לכהונה איירי למה צריך לטעם דמחמת ממון וצ"ל לאפוקי דל"ה מחמת נפשות וכמש הב"ש וז"א דהא אי רבינו ס"ל דלא כרבינא דחיישינן בדיעבד היכא דנחבשה עכ"פ [אף דבשאר יחוד שריא בדיעבד] א"כ לא שריא אלא יען דמחמת ממון דאיכא הפסד ממון וא"כ היכא דליכא הפסד ממון אסורה לכהונה כיון דנחבשה א"כ למה צריך לטעם דמחמת נפשות וא"ל דבאמת מחמת נפשות לאו דוקא ולא נקט אלא לאפוקי דאין מחמת ממון ממילא אסור לכהונה דז"א דא"כ מנ"ל לרבינו לומר מחמת נפשות אסורה לכהונה ולומר דלאו דוקא מחמת נפשות דבלא"ה אסורה לכהונה הא יותר מסתבר לומר דמחמת נפשות דוקא ולאסור לישראל ג"כ אשר ע"כ אני אומר דרבינו פסק כרבינא דאז ניחא הכל די"ל דנקט מחמת ממון מותר לכהונה היינו להנשא לכתחלה לכהונה כאשר אבאר דהנה תוס' הקשו הכי רבינא לית לי' הא דחס על בהמתו ול"נ ליישב דבודאי אית לי' אלא דלענין קרבן זהו היה לכתחלה ליקח מנכרי בהמה לקרבן וע"כ דלא שריא אלא מטעם דחס על בהמתו אלא דרבינא סובר כך אי אסור בדיעבד אין להתיר מטעם חס על בהמתו או באשה מטעם הפסד ממון משום דיש לחוש ליצרו תוקפו וכדאית לי' לר"א וכמו שהק' תוס' לקמן איך אמרינן דחס ניחוש ליצרו תוקפו ולמה סובר רבינא דרבנן דפליגי אר"א ולא חיישי ליצרו תוקפו היינו משום דבדיעבד ל"ח כלל בלא"ה אלא דאכתי לוקח לקרבן דזהו הו' כלכתחלה לזה ס"ל לטעם דחס על בהמתו וה"ה לאשה להתירה להנשא לכהונה סמכינן שפיר להתיר היכא דיש הפסד ממון.
ומיושב בזה קו' התוס' מאי ס"ד דרבינא יען דבדיעבד ל"ח הא בודאי הטעם יען דע"י ממון ל"ח כדאיתא במשנה ומשום הפסד ממונו ולפמש"כ לרבינא רק כדי להתיר לכתחלה להנשא לכהונה נקט ע"י ממון ולשון לבעלה רק אגב סיפא.
ובזה יש מקום אתי לישב שיטת בה"ג דסובר דלהנשא לכהונה לכתחלה חיישינן היכא דנתיחדה כמש"כ מהרי"ק שורש ק"ס ובבית מאיר תמה דהא רבינא דייק מדקתני מותרת לכהונה דבדיעבד ל"ח והא ליקח בהמה לקרבן הו' לכתחלה ואיך דייק מהא דמותרת לכהונה דהו' דיעבד ולפימש"כ ניחא דשפיר דייק דגם לקרבן הא שרי ליקח לכתחילה היכא דאיכא טעמא דחס על בהמתו כמו שם דקתני ע"י ממון מותרת משום דאיכא הפסד ממון דהיינו ע"כ בכהא"ג איירי להתירה לכהונה לכתחלה והא דקתני לבעלה אגב סיפא כמו שמפרש רבינו דהו' רבותא דנאסרה לבעלה כהן לכן נקט גם ברישא לבעלה אבל מותרת אפי' לכהונה לכתחלה יען דהו' ע"י ממון ויש הפסד ממון וכל זה ניחא אי פסק רבינו כרבינא וא"כ הא דפסק רבינו דלוקחין בהמה לקרבן אף דזה הו' כלכתחלה היינו משום דחס על בהמתו וסמכינן אסברא זו להתירה אף לכתחלה.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.