יכהן פאר/איסורי מזבח/ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יכהן פאר איסורי מזבח ג

א

אין המומין פוסלין בעוף וכו' בד"א במומין קטנים אבל עוף שיבש גפו או נסמית עינו [וכו'] אסור לגבי המזבח שאין מקריבין חסר כלל. יש קצת לדקדק בלשון הרמב"ם ז"ל במה דנקיט בד"א במומין קטנים וכו' ומשמע דהחילוק הוא בין מומין קטנים לגדולים ומנא ליה להר"מ ז"ל זה הלא בגמ' קידושין (כד.) ובכמה דוכתי משמע דבעוף פוסל רק מחוסר אבר. ועיין ברש"י תמורה (יד.) דנסמת עינו היא משום דהוי מגונה וכתיב הקריבהו וגו' אבל בתוס' שם דמיירי בנחטטה והוי מחוסר אבר יעו"ש ונראה דהר"מ ז"ל ס"ל כשיטת רש"י ז"ל דנסמית עינו לא מיירי בנחטטה ומ"מ פוסל בעוף ולזה הכריח הר"מ ז"ל דמומין גדולים פוסל גם בעוף משום דכתיב הקריבהו וגו' ורק מומין קטנים נתמעטו מקרא דמן העוף ועי' לקמן ברמב"ם ז"ל שכתב וכן אם נולד בו אחת מן הטרפיות שאוסרין אותה באכילה הר"ז נפסל לקרבן ועי' בכ"מ דטעמא משום דכתיב הקריבהו נא לפחתך וההוא טעמא שייך נמי בעוף יעו"ש. ואינו מובן למה לי זאת דתיפוק ליה דכיון דאסור להדיוט אסור גם לגבוה משום דאינו ממשקה ישראל. ויש לעיין אם זקן חולה ומזוהם פסול גם בעוף דגם בזה שייך הטעם דהקריבהו וכו' ובאמת לא נתבאר שיעור זקן בעוף ולא מצינו כלל פסול זה בעוף גבי תורים.

ה

הנדמה וכו' הרי הוא פסול למזבח וכו' אע"פ שיש בו מקצת סימנין הואיל והוא דומה למין אחר פסול. ויש לעיין אם רובו דומה לאמו אם כשר למזבח די"ל דבכה"ג במיעוטו נשתנה לא חשיב נדמה וכשר.

ז

ויראה לי שאע"פ שאין כל הפסולין הללו ראויין למזבח אם עבר והקריבן אינו לוקה מן התורה לפי שלא נתפרשה אזהרתן. ומרן הכ"מ ז"ל תמה על הרמב"ם ז"ל דלמה כתב יראה לי דהרי כן מפורש בחולין דף פ' דלא לקי על כל הנהו משום דהכתוב נתקן לעשה. גם הקשה למה כתב משום דלא נתפרשה אזהרתן דהרי שם בגמרא מבואר דנתפרשה אזהרתן והא דלא לקי משום דהוי לאו הניתק לעשה. גם מה הטעם בשאר פסולין חוץ ממחוסר זמן שהרי לא נתקן לעשה. וקצת נראה לומר דהר"מ ז"ל לא קאי כאן על מחוסר זמן דמזה מייתי בהלכה ח' לקמן ביחוד. וס"ל להרמב"ם ז"ל כפי' התוס' דתמהו בחולין שם על פירוש רש"י ז"ל דמאי ניתק לעשה היא זו ורק הפירוש דהכתוב נתקו מלאו ורק הוי עשה בלחוד ולאו הבא מכלל עשה הוי עשה וכאן בהלכה זו קאי הרמב"ם ז"ל על מ"ש לעיל מינה לענין רובע ונרבע ומוקצה ונעבד דלכאורה היה צריך ללקות על כל אלו הפסולין לא מבעיא לפי גירסת הגמרא בתמורה (כ"ח) ובחולין (כ"ד) כל שהמום פוסל בו דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו א"כ דמי לבעלת מום והיה צריך לכאורה ללקות עליהן. ואפי' לפי מה דנראה מדברי הרמב"ם ז"ל לעיל בהלכה ו' דלא גרס כן בגמ' אלא דיליף לה מקרא דמשחתם בהם דהיינו דכל שיש בו השחתה פסול ועי' בפי' המשנה להר"מ ז"ל בתמורה שם מ"מ כיון דקרא נקטינהו בהדי בעל מום והיה הו"א דבכל הני לקי ולזה קאמר הרמב"ם ז"ל דמ"מ כיון דלא נתפרשה אזהרתן בהדיא לא לקי עלייהו.

ח

מצות עשה להקריב כל הקרבנות מיום השמיני והלאה. עי' במל"מ שנסתפק דהיכא דידעינן דכלו לו חדשיו לולד אי שרי להקריבו קודם שמונה ימים דליכא חשש נפל וכמו דמותר לאכילת הדיוט יעו"ש. ולכאורה הלא דעת הרמב"ם ז"ל דכל הספיקות אסור רק מדבריהן ומן התורה מותר. א"כ אם נאמר דגם לגבוה עיקר האיסור דקודם שמונה משום חשש נפל למה אסרה התורה מספיקא. הלא הספיקות מותרין מן התורה. אך לשיטת החכם צבי ז"ל דבספק עשה מודה הרמב"ם ז"ל דספיקו להחמיר דהתורה דיברה על הודאי א"כ אין ראיה מזה.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.