מנחת חינוך/תרו
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
שנצטוינו בהביאנו הביכורים למקדש וכו'. דינים אלו מבוארים בר"מ פ"ד מה' ביכורים והדינים בקיצור כ"ה. ודין הבאת ביכורים כתבתי לעיל בפרשת משפטים וכאן הוא מ"ע לקרות עליהם. (מ"ע להתודות במקדש על הביכורים בשעה שמביאין ז"ל הר"מ). והנה בודאי מצוה לכתחלה לקרות כמו שמבואר בתורה בשעת הבאה ובשעת נתינה לכהן אך אם נתן הביכורים ולא התודה בעזרה רק חוץ לעזרה אפשר דג"כ יצא אף על פי דכתיב וענית ואמרת לפני ד' אלקיך ולפני ד' היינו בעזרה הנה גבי וידוי כתיב ג"כ לפני ד' וכ' הר"מ בפי"א מה' מע"ש דמצותו במקדש דכתיב לפני ד' וכו' ואם התודה בכ"מ יצא אפשר כאן נמי ודעת הראב"ד שם כיון דכתיב לפני וכו' אין וידוי אלא במקדש אם כן ה"נ. אבל לדעת הר"מ אפשר אף כאן אם התודה שלא במקדש יצא ג"כ וע"ש בכ"מ. וגם בודאי מצוה לכתחלה לקרות תיכף היינו עודהו הסל על כתיפו קורא הגדתי וכו' ואח"כ מוריד הסל וקורא ארמי אובד וכו' מכל מקום אפשר אינו מעכב אם מביא היום ולא יקרא אלא לאחר זמן ויוצא מ"ע זו של קריאה אפילו לאחר זמן ול"מ אם הביכורים מונחים עוד בעזרה דקורא אלא אף אם הכהנים חלקו ביניהם ואפשר דאפילו נאכלו כי הקריאה אינו מעכב עיין בר"מ פ"ג כאן מכל מקום צריך לקיים מ"ע של הקריאה ויוצא אפילו לאחר זמן. אך מלשון הר"מ שכ' מ"ע בשעה שמביאין ובמקדש נראה דכ"ז לעכב וצריך לעיין בזה. ומבואר במגילה דף כ' כל היום כשר לקריאת מגילה וכו' ולוידוי מעשר וכו' ורי"ף גורס ולוידוי ביכורים היינו דהקריאה צריך להיות ביום והר"נ כתב פירוש מקרא ביכורים וכו' ועיין בס' טר"א שם שמפלפל באריכות בזה אך אין לו ראיה מכרחת אך כתב דל"מ שמקרא ביכורים יכנו בשם וידוי והנה הר"מ מכנה אותו כאן בשם וידוי ומסתמא מצא באיזה מקום דנקרא וידוי אך הר"מ גבי וידוי מעשר כ' דאין מתוודין אלא ביום וכאן לא כתב זה נראה דדעתו דאף בלילה קורא וצ"ע בזה. וקריאה זו צריך להיות בלה"ק כן ילפינן בסוטה וכ"כ הר"מ כאן ומבואר בסוטה דהקריאה צ"ל בקול רם והר"ם אינו מביא זה ובה' נ"כ מביא זה ע"ש. ופשוט דאם חיסר תיבה אחת מהקריאה לא יצא ואסור להוסיף ג"כ כב"כ והנה כל המביאין ביכורי' קורין חוץ מה שנחשוב כאן דאין קורין בס"ד:
ב[עריכה]
האשה אינה קוראת שאינה יכולה לומר מן האדמה אשר נתת לי ד' לפי שא"י לא נתחלקה אלא לזכרים כן מבואר במשנה דביכורים ולכאורה א"צ לומר בפסוק זה שא"י לומר דפסוק הראשון הגדתי וכו' אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו והא הארץ לא ניתנה להם ג"כ א"י לומר לתת לנו אך אין נ"מ לדינא ע' בפי' הרא"ש בביכורים:
ג[עריכה]
והטומטום הוא ספק אשה ולא נטלו חלק בארץ עיין בר"מ בפי' המשנה וברע"ב דכתיב איש לפי וכו' עד שיהא ודאי איש וספק לא נטל כלום וא"י לומר אשר נתת לי ד' ועיין בתוי"ט שתמה בל"ז כיון דהוא ספק אשה אינה קוראת כמו לקמן הקונה שני אילנות וכו' ומובא תירוץ בס' ת"ח על הגליון דשם מחמת ספק צריך לשלחן ביד שליח כי ספק קריאה מעכבת כמבואר במס' ב"ב דף פ"א עכ"ל על האי משנה דקונה שני אילנות אבל כאן מיעטה התורה מקריאה לגמרי כמו אשה דמביאה ואינה קורא' ועוד אישים כמבואר לקמן וא"צ תקנה ע"י שליח ודבריו נכונים. אך מ"ש כיון דנתמעט מקרא א"צ תנאים כמו הקונה שני אילנות דבריו תמוהים דשם צריך תנאים דספק אם חייב בביכורים כלל אם כן דלמא לאו ביכורים והו"ל חולין בעזרה ע"ש בב"ב אבל כאן חייב ודאי בביכורים דנשים חייבות רק הספק על הקריאה וא"צ תנאים רק שלא יעכב הקריאה צריך ע"י שליח ע"ש ותראה ודבריו תמוהים בזה מה שהצריך תנאים:
ד[עריכה]
והאנדרוגינוס ג"כ ספק ולא נטל נחלה איתמעט מאיש כמו טומטום והר"מ לשיטתו אזיל דפוסק בכ"מ דאנדרוגינוס הוא ספק אבל להפוסקים כמ"ד דהוא זכר ודאי או לדעת הראב"ד בה' שופר דהוא חצי זכר על כל פנים כיון שיש בו צד זכרות ודאי נטל חלק בארץ וקורא כזכר ודאי וז"פ. אפוטרופוס ועבד שמביא משל אדון ושליח פטורים מקריאה דא"י לומר אשר נתת לי וכו' דאינו שלהם ובס"ד יבואר מתי יכול לשלוח ע"י עבד ושליח. גם במשנה מבואר דגר אינו קורא דא"י לומר אשר נשבע ד' לאבותינו לתת לנו והיינו דאבות אברהם יצחק ויעקב לא היו אבותיו אך הר"מ דוחה משנה זו מהלכה עפ"י הירושלמי ופוסק דקורא דאברהם הוא אב המון גוים והוא אב לכל הגרים ומסיים ולאברהם היתה השבועה תחלה שירשו בניו את הארץ. והנה הסיום הזה מה שסיים ולאברהם וכו' אינו מובן ועיין בכסף משנה שכתב ולאברהם וכו' היינו קודם שנקרא אברהם היתה השבועה ולא זכו בה אלא זרעו ולא הגרים וכו' הם דברים תמוהים דנותן הר"מ טעם לסתור דעי"ז שלא נטלו הגרים חלק לא יקרא דא"י לומר מן האדמה אשר נתת לי כמו אשה ועיין בשו"ת ש"א סי' מ"ט שדחה ג"כ דברי הכסף משנה וע' מה שפי' דהכוונה אף דאמר לאבותינו היינו רבים ויצחק ויעקב נמי בכלל זה והם לא נקראו אב המון גוים מכל מקום כיון דעיקר השבועה היה לו יכול לומר לאבותינו ע"ש ומביא שם דברי הרמב"ן בב"ב דכל הג' אבות נקראו אב המון וכו' ויכול הגר לומר לאבותינו ועיין בתוס' בב"ב דף פ"א ד"ה למעוטי שמפלפלים באריכות אך קשה הא א"י לומר אשר נתת לי כמו אשה לפי שלא נטלו גרים חלק בארץ ועיין במגיה שמתרץ דכאן אומר אשר נשבעת וכו' לתת לנו וזה יתקיים כי לע"ל יטלו הגרים בארץ חלק אבל גבי וידוי מעשר אומר אשר נתת לי וכו' בלשון עבר ועדיין לא נטלו ע"כ אינו מתודה במעשר ע"ש בשם ס' כפות תמרים ולכאורה גם כאן אומר אשר נתת לי וכו' בלשון עבר וראיתי בס' כפ"ת שכ' דשם כ' השבועה אצל לשון עבר אשר נתת כאשר נשבעת וכאן לא כתיב אצל השבועה ודבריו דחוקים והמשנה דאמרה דאשה אינה קורא ואינה מביא מלתת לנו רק אשר נתת וכו' אף על פי דאינו כתיב אצל שבועה ועיין בתוס' שמביאים דרק בני קני חייבים בקריאה דנטלו חלק בארץ ואין להאריך במה שהאריכו הראשונים ע' בדבריהם. והא דאשה אינה קורא היינו אם היא מביאה פירות ביכורים מקרקע שלה אבל אם יש לה בעל והבעל מביא מנכסיה דהפירות שלו אף דאין הקרקע שלו וקי"ל דק"פ לאו כקנין הגוף כמבואר לקמן בס"ד מכל מקום מביא וקורא ויכול לומר מן האדמה אשר נתת לי ד' וכו' אף דאין הקרקע שלו דגזה"כ דכתיב ולביתך מלמד שבעל מביא ביכורי אשתו וקורא כן מבואר בש"ס דגיטין ובר"מ כאן ועיין בתוס' שם אף על פי דפירות האשה לבעל רק מדרבנן אך דדרך הוא שנותנת הפירות לבעל וע"ז כתבה התורה דמביא וקורא ואפילו אם הפריש ביכורים והלך למקדש ושמע בדרך שמתה אשתו מביא וקורא והרבותא הוא דסד"א דבעינן לקיחה והבאה באחד וכאן דקודם לא קנה הקרקע ועתה קנה הקרקע ג"כ לא הוי לקיחה והבאה באחד קמ"ל דקורא. ועיין בספ"י דמפלפל בקושית ספר בה"ז על הר"מ וכ' דהר"מ קאי לשיטתו דירושת הבעל דרבנן ע"ש ומכל מקום אני לך. והנה אם ירש מאשתו קרקע אם מביא ביכורים אחר מיתת אשתו דע"ז לא קאי ולביתך אם ירושת הבעל מן התורה בודאי הוי שלו כמו בן היורש דמביא וקורא אך אם ירושת הבעל דרבנן אם כן מן התורה אינו שלו כלל אפשר דאינו מביא ג"כ מן התורה רק מדרבנן ונ"מ דצריך להקדישו וגם חייב בתו"מ ע' לעיל במצות ביכורים ואפשר דאינו קורא ג"כ אשר נתת לי וכו' כיון דמה"ת אינו שלו ובענין זה הדברים עתיקים אם ע"י קנין דרבנן נעשית שלו מן התורה גבי מעמ"ש בקידושין ובהרבה מקומות בש"ס נודע לכל תלמיד ותלוי בשיטות אלו ואפשר מחמת קנין דרבנן הוי יאוש וגם נשתקע שם הבעלים ע' בסוכה בתוס' בסוגיא דאוונכרי והדברים עתיקים אין כאן מקומו להאריך בדבר שהאריכו הראשונים והאחרונים בכ"מ. ופשוט דבאשתו ארוסה שזכתה לו פירות בנכסיה אינו קורא דק"פ לאו כקה"ג והלימוד ולביתך אינו גבי ארוסה דלא מיקרי ביתו כמבואר ביומא וכן ש"י רק אשתו נשואה וז"פ. והנה הא דשליח מביא ואינו קורא והביכורים קדשו ככל ביכורים הר"מ סתם דבכ"ע הדין כך וכ"כ לקמן איזה דינים דמבואר בדבריו דבכ"ע הוי ביכורים רק אינו קורא אבל התוס' בב"ב ובגיטין סוברים מהירושלמי כל ביכורים שהיו ראוים לקריאה ונדחו ירקבו וכאן מיירי שבצרן מתחלה לשלחן ע"י שליח דלא נראו לקריאה מעולם אבל אם בצרן להביאן בעצמו דנראו לקריאה ואח"כ שלחן נדחו וירקבו ע"ש באריכות והר"מ לא חילק ולא ס"ל כהירושלמי בד"ז עיין בכסף משנה אף דהר"מ כ' לפני זה דאם אין ראוים לקריאה מספק הקריאה מעכבת היינו דוקא מפני הספק מעכב ע' בכ"מ. והנה השליח המביא בודאי אינו קורא וזה מבואר במשנה ומבואר בר"מ כאן הפריש ביכורים ושלחן ע"י שליח ומת השליח בדרך אף על פי שחזר הוא והביאן אינו קורא דכתיב ולקחת ובאת עד שתהא לקיחה והבאה כאחת עכ"ל וזה מימרא דריב"ח בב"ב דף פ"א ע"ב ובגיטין דף מ"ז ואין חולק ולשון ריב"ח בצרן ושלחן ע"י שליח ושיטת הרשב"ם כ"ה בפירושו דולקחת דדרשינן לקיחה והבאה וכו' לקיחה היינו בצירה וצריכה הבצירה והבאה לעזרה באחד ואז קורין ואם הי' בשנים אין קורין והיינו אם בצרן בעה"ב בעצמו ושלחן ע"י שליח והשליח הביאן לעזרה לא אמרינן שיבא בעה"ב ויקרא אלא אין קורין כלל דגזה"כ כיון שהי' בשנים דהיינו הבצירה באחד בבעה"ב והבאה ע"י שליח נפטרו מקריאה דכתיב ולקחת וכו' דגזה"כ כ"ה. וכן אם בצרן השליח ומת אפילו באמצע הדרך והבעה"ב הביאן לעזרה אינו קורא דהוי לקיחה והבאה בשנים אבל אם בצרן השליח והביאם ג"כ דהו"ל לקיחה והבאה באחד בא בעה"ב וקורא דשלוחו של אדם כמותו דעיקר הקפידא דהבצירה והבאה לא יהיה ע"י שנים רק באחד אבל השליח אינו קורא בשום אופן דא"י לומר וכו' רק הבעה"ב קורא. וכ"נ אף דמוזכר ברשב"ם דהבאה לירושלים ל"ד דעיקר הבאה אל העזרה. וגם פשוט אם בצר והביא לעזרה אף שבדרך נתן לשליח ל"ל בה דעיקר הוא הבצירה והבאה לעזרה זה צריך שיהי' באחד וז"פ. והתוספות חולקים על הרשב"ם דבבצירה אינו תלוי כלל ולקיחה היינו מתוך הבית זה צריך לקיחה והבאה שיהי' בא' וגם מ"ש הרשב"ם דאם הי' הכל ע"י שליח בעה"ב קורא חולקים דבירושלמי מבואר דאין קורין. הכלל דאם הי' הכל ע"י שליח או הבאה ע"י שליח בודאי אין קורין רק ריב"ח אתי להשמיענו דאף דהבאה היתה ע"י עצמו מכל מקום כיון דהלקיחה הי' ע"י שליח אין קורין דלא הי' הלקיחה והבאה כאחת. והנה גם לדברי התוס' אם לקחן הוא מהבית ושלחן ע"י שליח ואח"כ הביאן בעצמו קורין כיון דהי' הלקיחה והבאה בעצמו אף שבאמצע הי' ע"י שליח כנ"פ. ונראה לי מלשון הגמ' הא דשגרן ע"י שליח אינו קורא לכל מר כדאית ליה דוקא דהשליחות הי' שהשליח יביאן לעזרה אבל אם בשעת עשיית השליח לא עשה שליח [להביאם] לעזרה רק עד העזרה לא איכפת לן כלל בשליחות אף שהשליח לקח מן הבית ואח"כ הביא הבע"ה בעצמו ש"ד כיון דלא עשה שליח להביאם לעזרה כ"נ אך לא הבאתיו בכור הבחינה וצ"ע. גם נ"ל מצד הסברא דוקא אם עשאו שליח על הלקיחה אבל אם בלא דעתו הוציאם אחד מביתו והבעה"ב רדף אחריו ולקחן והביאן דלא יקרא כיון שהיתה בשנים זה אין סברא אך באמת זה גזה"כ דאדרבה כיון ששליח ש"א כמותו מסתבר דלא הוי בשנים כיון דהשליח הוא ג"כ כמותו עיין בח"מ סי' ק"כ לענין כתיבה בשנים והאחרונים דחו דבריו כיון דהוי שליח דידיה הו"ל כחד ומכל מקום הו"ל קבלה בידם דהו"ל לקיחה והבאה בשנים מכש"כ בכה"ג דלא הי' בתורת שליחות ולא הו"ל כמותו בודאי הו"ל בשנים ואינו קורא ומכש"כ אם לקח מביתו אותו שאין בר שליחות כלל כגון עכו"ם או קטן הו"ל ודאי בשנים כ"נ. ואפשר כיון דהתורה הקפידה שהלקיחה מתוך הבית יהי' ע"י בעה"ב לשיטת התוס' אם עשה שליח ומת השליח בדרך וחזר ולקחן לתוך ביתו יכול ליקח עתה הפירות ולהוליכן דהלקיחה הראשונה בטלה והוי עתה לקיחה והבאה באחד או אפשר דעל הלקיחה הראשונה הקפידה התורה ול"מ תקנה להחזירן לביתו וכן נראה. אך בזה אפשר לחלק אם עשה שליח על הלקיחה ראשונה ולאחר שנעשה שליחותו לא יבטל השליחות כידוע אם כן כיון שהיתה כבר לקיחה ל"מ לקיחה שניה אבל אם נטל אחד שלא מדעתו או דאינו בר שליחות דלא חשיבה לקיחה יכול להחזירן לביתו ולחזור וליקחן בעצמו מתוך הבית ולהביאן ובכ"ז צ"ע ולא האירו עינינו בדינים אלו הראשונים ובאתי רק לעורר. והר"מ סתם וכתב הפריש ביכורים ושלחם ע"י שליח וכו' ולא כתב לשון בצרם וגם אינו מפורש הדינים נראה שדעתו כדעת התוס' עיין בדבריו. והנה במימרא דריב"ח נקט שלחן ע"י שליח אפשר דעבד כיון דידו כיד רבו עדיף והוא באחד אך כ"פ מצינו דעבד דינו כדין השליח נראה גם כאן דשוים וצריך לעיין בזה:
ה[עריכה]
שהקונה שני אילנות בתוך שדה חבירו אינו קורא דספק אם קנה קרקע וצריך להקדישם וכו' אך כיון דאינם ראוים לקריאה מפני הספק הקריאה מעכבת ומשלח אותם ע"י שליח ואינו מביא אותם בעצמו כדי לפוטרם מקריאה ויכול להביא ג"כ בעצמו רק שישלחם ע"י שליח כדריב"ח כן מבואר בגמ' וכוונת הר"מ ג"כ באופן שיפטרו מן הקריאה וז"פ. ולדעת התוס' צריך לבצרם תחלה ע"י שליח כדלעיל. הפריש ביכורים ומכר שדהו אינו קורא שא"י לומר מן האדמה אשר נתת לי וכו' אבל מביא והם ביכורים. אך התוס' בב"ב בסוגיא כתבו בשם הירושלמי דוקא אם בשעת הפרשה הי' דעתו למכור שדהו דלא נראו לקריאה אבל אם לא הי' בדעתו ונראו לקריאה ונדחו ירקבו וכבר כתבתי דהר"מ ל"ל הא דירושלמי בכמה דינים ע"כ סתם דמביא בכ"ע. והלוקח השדה מאותו המין אינו מפריש ואם הפריש מביא ואינו קורא כ"ה לשון הר"מ ובמשנה מבואר מאותו המין אינו מביא ומנ"ל דקדשו כלל והר"מ ס"ל דקדשו אך אינו קורא וצע"ק וילפינן הטעם דכתיב הגדתי היום פ"א הוא מגיד וכו' אף שהראשון לא הגיד כמבואר דהראשון אינו קורא כל שהביא הוא בכלל הגדתי וכו' ע' בתוי"ט וממין אחר מפריש ומביא וקורא. המוכר שדהו לפירות הלוקח מביא ואינו קורא שקנין פירות אינן כקנין הגוף וכן המוכר שדהו בזמן היובל אין לו ללוקח רק קנין פירות ואינו קורא ודוקא אם חזר ומכרה לו לאחר שיצאה לו פ"א ביובל אבל בפ"ר שלא יצאה למוכר מביא הלוקח וקורא כיון דלא סמכה דעת המוכר שתחזור לו כן דעת הר"מ שפירש כן בש"ס דגיטין דף מ"ח מחלוק' ביובל שני אבל ביובל ראשון דברי הכל קורא אבל רש"י פירש דביובל ראשון היינו בכניסתן לארץ אם כן אין נ"מ היום אך להר"מ בכל פעם במכירה ראשונה ביובל ראשון מביא וקורא ובזה מיושב דברי הר"מ דסובר דק"פ לאו כקנין הגוף והמוכר שדהו בשנת היובל אינו קורא ובש"ס אמרינן דהיכי משכחת לה קורא אלא בחד בר חד עד יב"נ דאחין שחלקו כלקוחות הם ולדעת הר"מ ניחא דתמיד משכחת לה ביובל ראשון ועיין בספ"י אף דהר"מ סובר דאחין מחזירין וכו' היינו לקיים מצות יובל אבל כ"א מחזיק בחלקו אם כן בודאי לא סמכה דעתו שבאמת לא יוחזר אם כן תמיד יביא וקורא ע' באחרונים שהאריכו בענין וע' לעיל במצוה של"ט שכתבתי אף דרשב"ל סובר דהמוכר שדהו לפירות או בזמן היובל דאינו קורא דק"פ לאו כקה"ג וכן קי"ל היינו במכר אך לפירות או סתם בזמן היובל אבל אם מכר לחבירו לזמן קצוב דיכול לקלקל השדה עיין בר"מ פכ"ג מה' מכירה יש לו קנין הגוף בה ואין לכפול הדברים ע"ש. הפריש ביכורי' ונטמאו או שנגנבו וכו' ע' במגיה כאן קודם שהגיעו לעזרה (ובר"מ מבואר הר הבית אבל ה"ה בעזרה ע' תוי"ט דבדין שמפריש אחרים תחתיהם אינו קורא על השניי' לפי שאי"ל את ראשית וכו' שאינן ראשית וכו' נטמאו בעזרה אינו קורא ועיין בר"ש דכתיב ושמחת ובנטמאו בעזרה או נרקבו ליכא שמחה. הביא ביכורים מאחד מן המינים וקרא וחזר והביא ממין אחר אינו קורא שנאמר הגדתי היום פ"א בשנה מגיד ולא שתים ומבואר דוקא בקרא. וקצ"ע דלעיל גבי אחר אינו קורא מבואר אף דלא קרא הראשון כיון דהביא הוא בכלל מגיד כמ"ש לעיל וצ"ע. הפריש ביכורים ויבש המעיין (שהאילן חי וגדל ממנו) או שנקצץ האילן מביא ואינו קורא דזה כמי שאין לו קרקע כן ל' הר"מ והרע"ב כתב דוקא אם נתיבש המעיין ונקצץ האילן קודם הפרשה אבל אם לאחר הפרשה ייבש וכו' הואיל ונראו לקריא' ונדחו ירקבו והוא מהירושלמי שמביאין התוס' בב"ב ומוקמי הכי אבל הר"מ כבר כתבתי דל"ל דין של הירושלמי כמו שכתבתי כ"פ ע"כ אינו מחלק ובכל ענין מביא ואינו קורא. והנה מה שפסק כאן כת"ק דאינו קורא ובפ"ח מהלכות ברכות פוסק דאם בירך על פירות האילן בפה"א יצא ובברייתא אמרינן דמאן דס"ל דיצא היינו כר"י דכאן דמביא וקורא ואיך פוסק הר"מ כאן כת"ק ושם כר"י כבר האריך הכסף משנה והאחרונים הפ"י והצל"ח ועיין בשו"ת ש"א שהאריכו לתרץ דברי הר"מ ע"ש. המביא ביכורים אחר החג עד חנוכה אף על פי שהפרישן קודם החג מביא ואינו קורא שאינו זמן שמחה ובש"ס דילן במכות מבוא' דא"ר אלעזר בשם ר' אושעי' דהפריש ביכורים ועבר עליהם החג ירקבו כיון דהיו ראוים לקריאה ונדחו כתב הכסף משנה דהוא כסברת הירושלמי שהבאנו לעיל והר"מ לא ס"ל כהירושלמי כיון דהרבה קושיות הקשה הירושלמי מנקצץ וכו' וממכר שדהו עי' בתוס' בב"ב ולא ניחא לר"מ דמיירי בהנהו גווני דמבואר בירושלמי שהיה דעתו מתחלה על כן אינו פוסק כירושלמי וכמימרא זו. ודע אף דהר"מ לא פסק כירושלמי היינו לענין דיעבד שיעכב הקריאה שירקבו כיון שהיו ראוים לא פסק כן אבל לכתחלה כיון שראוים לקריאה לא יבטל הקריאה פסק כן. וכתב להדיא כאן בספ"ג הכ"ב המפריש ביכורים להעלותן בידו לא ישלחנו ע"י שליח ואם לקטן מתחלה לשלחן על ידי שליח הרי זה מותר לשלחם ביד שליח והוא מהירושלמי דכאן אך לענין לכתחלה ומסתברא דלמה יבטל לכתחלה מצות קריאה כיון דחל חובת קריאה. והא דלא הביא הר"מ גבי מכר השדה דלכתחלה לא ימכור רק בדעתו בשעת הפרשה למכור וכן כאן לכתחלה לא יניח אחר החג רק אם הפריש כדי להניחן עי' בתוס' ב"ב שם דסמך אדלעיל דודאי לכתחלה אם ראוים לקריאה לא יבטל המצוה. ונראה פשוט אף דמבואר בירושלמי דאם הי' דעתו מתחלה לשלוח ע"י שליח מותר לשלחן וכן כשהי' דעתו למכור וכו' כיון דלא חלה חובת קריאה בשעת הפרשה מכל מקום צ"ל דאם הי' בדעתו לשלוח ואח"כ נמלך והביאן בעצמו דלא נדחה הקריאה וקורא חדא דהוי דיחוי מעיקרא ואפשר דלא שייך דיחוי כלל אצל הקריאה כ"נ. ומכל מקום צ"ע לדעת הר"מ דלכתחלה לא יבטל מ"ע אם כן הו"ל לכתוב לכתחלה לא יפרוש אדעתי' דליפטרי' וגם אפילו אם הי' דעתו מכל מקום כיון דיוכל לקרות כמ"ש למה יבטל מקריאה ולמה לכתחלה ישלחם וצ"ל דמעיקרא אם הי' בדעתו כיון דלא חלה מותר לבטל המצוה ובחלה אסור לבטל המ"ע ואיני מבין החילוק וצ"ע. אך מהירושלמי שמביאין התוס' נראה ג"כ אם לא חלה חובת קריאה יכול לשלחן לכתחלה ע"ש. ומ"ש מדרבנן היו מביאין מערי סיחון ועוג ה"ה דהי' קורא ועיין בפ' משפטים בדין הבאת ביכורים שהארכתי בכמה ענינים ע"ש:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |