מנחת חינוך/שכד
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
מצות לולב כו'. הדינים מבוארים בראשונים ובאחרונים ואין דרכי להאריך בח"ז רק להגיה קצת בדברי הרהמ"ח והנה במצוה זו נכלל גם כן במקדש הי' המצוה מן התורה כל שבעה ימים כמבואר בסוכה ונפ"ל דכתיב ושמחתם לפני כו' שבעת ימים ונלע"ד פשוט דהמצוה היא דוקא בעזרה דהיא מחנה שכינה שייך שפיר לפני ה' אלקיכם אבל הר הבית לאו בכלל זה ולענין ראיית פנים בי"ט דכתיב את פני ה' אלקיך מבואר בר"מ פ"א מה' חגיגה דמצוה להתראות פנים בעזרה ועתי"ט פ"א דחגיגה משנה א' ד"ה ומי כו' שמביא דראיית פנים אי בעזרה אי בהר הבית הוא אבעיא בירושלמי ואפשטא דהוא בעזרה ע"ש אם כן ה"נ דוקא בעזרה וער"מ פי"א מהמע"ש ונ"ר ה"ו גבי וידוי מעשר כתב ומצותו במקדש שנאמר ואמרת לפני ה' אלקיך ואם התוודה בכ"מ יצא ולפני זה כתב שבין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב להתוודות והראב"ד שם בהשגות כתב דזה שבוש שהווידוי אינו אלא לפני ה' ואין לפני ה' אלא בבית עכ"ל והכסף משנה כתב דלפני ה' אינו מוכרח דבכ"מ הוי לפני ה' אי ליכא מקדש או בדיעבד ע"ש. והנה לפי דברי הכסף משנה איך דרשו כאן בת"כ מן הפסוק ושמחתם לפני ה' אלקיכם שאין מצותו זיי"ן אלא במקדש ועתה הוא מתקנת ריב"ז למה לא נאמר ג"כ דעיקר מצוה היא במקדש אבל אם אין מקדש או אף בזמן המקדש שלא יכול לבא הוי כ"מ לפני ה' כמו ווידוי מעשר דהוי רק עיקר מצוה במקדש אבל בכ"מ היא המצו' אם כן ה"נ וצע"ק. אבל זה נ"ל פשוט כיון דהמצוה אינה אלא במקדש בודאי דוקא בעזרת ישראל דהוי מחנה שכינה אבל הר הבית הוי בכלל גבולין וא"ח מן התורה כנלע"ד פשוט[1].
והנה הרהמ"ח כתב דאם לא נטל ביום ראשון של חג לולב אם לא חל בשבת וכן בכל שבעה במקדש ביטל עשה זו ובמקדש היה ניטל ביום ראשון אפילו בשבת עכ"ל נראה מדברי הרהמ"ח דבזמן המקדש הי' לולב דוחה שבת דוקא אבל לא בגבולין. ובאמת מבואר בש"ס פ' לולב וערבה ובר"מ פ"ז מה' לולב דבזמן המקדש היה נוטל לולב אפילו בגבולין כל מקום דהיו יודעין בקביעות החודש רק אחר חורבן לא דחי שבת ביום ראשון אפילו במקום דידעינן בקביעי דירחא אבל כשבהמ"ק היה קיים הי' נוטל ג"כ בגבולין במקום שהיו בקיאין בקביעות ביום ראשון בשבת ע"ש בש"ס ור"מ. והנה מבואר שם בגמרא ובר"מ דאם שאר ימות החג חל א' להיות בשבת אינו דוחה שבת אף במקדש משום גזירה דרבה ע"ש. והנה אף לפי מה שכתבו האחרונים דלא גזרו גבי שופר מחמת שמא יתקן כלי שיר כיון דבי"ט נמי שייך הך גזירה וא"א למגזר לבטל מצוה דאורייתא לגמרי ע"כ לא גזרו אף בשבת משום הך גזירה כיון דגזירה זו שייך תמיד וחז"ל לא היו יכולים לגזור תמיד אם כן לא היו יכולים לגזור אף בפ"א כגון בשבת דלא ליהוי מילי דרבנן כחו"א עיין בדבריהם וא"כ הכא דגזרו דלא לידחי שבת מכל מקום לא עקרו לגמרי המצוה דשבעה ימים א"א בלא שבת דבאמת יוכל להתקיים המצוה דשבעת ימים כגון בחל יום ראשון להיות בשבת דל"ג. אך לכאורה קשה מאי מקשה הש"ס שם על הך גזירה דרבה א"ה ביום ראשון נמי קשה היאך יכולים לגזור בראשון נמי אם כן בשום פעם לא יתקיים מצוה שבעת ימים במקדש אם כן עקרינן ד"ת לגמרי וזה א"א כמ"ש. וצ"ל דזה בעצמו קושית הש"ס דמשום הך גזירה דשייכי בראשון ג"כ נגזור אך כדי שלא לעקור ד"ת לא יוכלו לגזור וא"כ כיון דהך גזירה לא יוכלו לגזור תמיד אע"ג דשייך תמיד והיאך אם כן גזרו בשאר ימות החג הא הוי מילי דרבנן כחו"א דכאן גזרו וכאן ל"ג ומתרץ ראשון דאית ליה עיקר מן התורה אם כן שפיר שייך טעם לדבר זה מה דל"ג בראשון ובשאר ימים שפיר גזרי אם כן לא הוי מילי דרבנן כחו"א. אבל הא בודאי ל"ק לי' דנגזור בראשון ג"כ דזה א"א דלא יוכל להתקיים מצות התורה בשום פעם אע"כ קושית הש"ס כיון דשייך הך גזירה בראשון ולא יכלו לגזור אם כן לא יגזרו בשום פעם ומתרץ דיש חילוק. וכה"ג כתבנו לעיל וז"פ.
והנה בדיני מצוה זו אין דרכי להאריך בח"ז כי מבוארים בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים וצריך חיבור מיוחד אך קצת אעורר מה שאינו מבואר בהדיא. הנה מבואר בש"ס דלולב א' ואתרוג א' והנה אם נטל שני לולבין או שני אתרוגין אם עוברים על ב"ת עיין ר"מ ומגיד משנה ואחרונים אך ידי המצוה נראה דיצא עיין בסנהדרין גבי וכל המוסיף גורע. ואי"ה במצות ב"ת יבואר באורך. ולא בא מפורש דלא יצא המצוה אם נטל שני לולבין או שני אתרוגין אך התוס' סוטה דח"י ד"ה כתב' על שני דפין כו' מבואר בדבריהם דאם נטל שני אתרוגים לא יצא דפרי א' אמר רחמנא ולא תרי תלתא פרי והוי כשני גיטין דפסולין וכשני מגילות ומביאים סוכה דאמרינן לינקוט תרי ותלת, פרי א' אמר רחמנא כו' והאי דבשופר אם קול פנימי שמע יצא ע"ש והר"נ בר"ה באמת דעתו גבי שופר דזה הטעם דאם קול חיצון שמע לא יצא מחמת שני שופרות ע"ש. ובודאי ל"ד שני אתרוגין ה"ה שני לולבין הכלל היכי דכתיב בתורה בלשון יחיד שנים פסולים ועיין בט"א בר"ה גבי קול חיצון שמע השיג ע"ד התוס' והר"ן ומביא ראיות לסתור דבריהם ולבסוף דחה הראיות שלו אך כתב כיון דגם ראיות התוס' דחוים כמ"ש אם כן מצד הסברא נראה דיצא ע"ש ובאמת כיון דאין לנו ראיות להיפך מה כחנו להכריע מסברא נגד דעת התוס' והר"ן ובפרט להקל ע"כ דין זה צ"ע. ודע דאף לדברי התוס' דוקא אם נטל שני אתרוגין או לולבין כשרים לא יצא אבל אם אחד מהם פסול לא שייך לומר ולא שנים ושלשה וראיה מגיטין דשנים ששלחו שני גיטין ונתערבו דנותן שניהם לזו כו' וכ"ה שם בס' ט"א. ומצות לולב אינו נוהג אלא ביום כמבואר בש"ס ואם לא נטל ביום ראשון בגבולין ונזכר בה"ש יטול מספק כי הוא ספק דאורייתא ובשאר הימים שהוא רק מדברי סופרים בגבולין בה"ש הוי ספק דרבנן. ונשים ועבדים פטורים דהוי מצות עשה שהז"ג וטומטום ואנדרוגינוס חייבים מספק. ולענין ברכה תליא בשיטות אם על ספק מברכין ודינים אלו מבוארים בש"ס ובר"מ. וח"ע וחב"ח חייבים כמו שופר וסוכה כמבואר בר"מ. עוד מצוה הי' בביהמ"ק בשבעת ימי החג והיא מצות ערבה עיין פ' לולב וערבה ובר"מ פ"ז מה' לולב שהוא הל"מ ויוצאים אפילו עלה א' בבד א' מבואר דשיעור אורך כערבה שבלולב דלא מצינו שהקילו בזה ודעת רש"י בדמ"ד ע"ב ד"ה עלה א' כו' דערבה זו בכ"ד סגי וכ"נ מדברי הר"מ מדסתם ולא פירש והנה במשנה דמ"ה מבואר דמלקטין מורביות של ערבה וזוקפין בצד המזבח וברייתא שם מבואר בהדיא דהיו גבוהות י"א אמה ע"ש נראה דזה הוי רק לכתחלה אבל עיקר מצוה אין קפידא ולומר דערבה שהיו זוקפין אצל המזבח צריך שיהיו גבוהות י"א אמה הל"מ והערבה שהיו נוטלים היו יוצאים בכ"ד זה אין סברא ובפרט דבש"ס סתמא איתא דהל"מ היא ערבה. ואי שיעור זה לעכב היו צריכים לפרש הגובה. והנה מבואר שם דהיו באים וזוקפים אותם על צדדי המזבח בכל יום ושבת אינו דוחה רק שביעי שחל בשבת זוקפים אף בשבת וכל העם באים ונוטלים כי מבואר שם בש"ס ח"א מאן לימא דבנטילה דלמא בזקיפה ומסיק הש"ס דהי' בנטילה ע"ש ולפי הנראה מדברי הר"מ שכתב ובאים העם ונוטלים דאף ישראלים היו חייבים בנטילה זו ומה דאמרינן שם לולב לכל מסור וערב' שלוחי ב"ד מייתי לה היינו כפי' הר"נ כיון שיש לב"ד עסק בדבר לא שייך גזר' דרבה ע"ש אבל דעת רש"י נראה שם דהמצוה הי' בכהנים ודעת הר"נ בשם י"א דשתי מצות הי' הקפה בכהנים וגם נטילה ובישראלים הי' רק נטילה ע"ש. ובכל יום היו מקיפין את המזבח פ"א וביום הז' ז' פעמים והוא פלוגתא בגמרא אם היו מקיפין בלולב או בערבה ובר"מ פסק דבלולב וע"ש ברש"י. וע' תוס' שם דערבה דהיא הל"מ א"צ לכם וכשר בשאול ג"כ וגזול פסול מחמת מהב"ע ואין כאן מקומו להאריך אך לכם לא בעי והוא בתוס' ד"ה והביאו מורביות דמ"ג ע"ב. ובקונטרס כפות תמרים תמה על הר"ם שהשמיט הך ברייתא דהיו גבוהים י"א אמה. ומבואר בגמרא ובר"מ דניטלת בפ"ע ואינו יוצא בערבה שבלולב. ועיין במעילה די"ב דערבה של הקדש לא נהנין ולא מועלין ראב"צ אומר נוהגים היו הזקנים שהיו נותנים אותם בלולביהם וע"ש ברש"י דמיירי קודם שהקיפו את המזבח דאי לאח"כ אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין כו' וע"ש בתוס' דהטעם דראב"צ דמצות לאו להנות ניתנו וע"ש בתיו"ט וער"מ פ"ה מה' מעילה שפי' פי' אחר במשנה זו דערבה ועיין בהשגות שם פי' אחר ועיין בט"א בר"ה סוגיא דשופר של עולה ובשער המלך ה' שופר מה שפלפלו בזה ויש להעיר עוד במצוה זו דערבה ואי"ה אשנה פ"ז ובזה"ז ערבה מנהג נביאים חד יומא ומבואר בש"ע.
והנה במ"ש לעיל דח"ע וחב"ח חייב בלולב הנה בר"מ מבואר להדיא דבר זה רק שכתב כל החייב בסוכה חייב בלולב ובפ"ו כתב דח"ע וחב"ח חייב בסוכה אם כן ממילא חייב בלולב. והנה ח"ע וחב"ח לענין מצות חייב מצד חלק ב"ח אף למשנה ראשונה חוץ מראיה ויבואר במקומו בעזה"י. ולדידן דפסקינן כמשנה אחרונה מכל מקום נמי נ"מ כגון שהחצי עבדות שלו שייך לקטן דאינו בן כפיה כמבואר בגיטין פרק השולח והדברים ארוכים מכל מקום חייב בכל המצות אך כאן גבי לולב צריך לחקור בדבר נהי דחייב בכל המצות דאיסורא לא קאמרינן כמבואר בגמרא שם לענין איסור לא אמרינן יום של רבו לרבו ויום של עצמו לעצמו אם כן חייב תמיד במצוה מכל מקום כיון דעובד את רבו יום אחד וא"ע יום אחד באם האדון לאו בר כפיה הוא אכן ביום שעובד א"ע כל מעשה ידיו לעצמו אם כן אם חל יום ראשון של חג ביום של עצמו הוא חייב בלולב ויש לו משלו כי מעשה ידיו או מציאתו או מתנתו הכל שלו. אבל אם חל יום ראשון של חג ביום של רבו נהי דחייב במצות לולב כי לענין איסור ולענין מצות צד ב"ח היא תמיד מכל מקום האתרוג אינו שלו וא"כ אינו יוצא דלכם בעינן ואם הי' לו אתרוג מקודם מכל מקום מבואר בירושלמי שם דביום של רבו שייכים כל הנכסים מקודם לרבו כי יד עבד כיד רבו אם כן אין לו אתרוג שלו. אך לפמ"ש בס' קצה"ח דהירושלמי לשיטתו דגם לענין איסור מתחלק וקידש ביום רבו אשה אינה מקודשת וביום של עצמו מקודשת אם כן לפי הירושלמי בלאו הכי אם יום ראשון של חג חל ביום רבו פטור מלולב כי יש לו דין עבד אך לפי הש"ס שלנו דלענין איסור אינו מתחלק כתב שם דהנכסים שהיו לו ביום של עצמו אינם לרבו אפילו ביום של רבו אם כן מחויב ליטול אם הי' לו מקודם אך אם נתנו לו ביום זה לפי' הירושלמי הוא של רבו לגמרי אך בלאו הכי פטור. אך לשיטת הש"ס דידן אפ"ל דאם נתנו לו ביום של רבו לא הוי לגמרי של רבו אך מכל מקום בשותפות ג"כ א"י ביום א' ול"ש סברת הרשב"א כיון דקונים לצאת הוי כאילו נתנו זל"ז במתנה הא הרב א"י ליתן מתנה לעבד עש"ס וש"ע ה' עבדים. אך אם אחר נתן לעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו או מאתמול שהי' ערב החג יום של רבו והאידנא יום של עצמו דהן לשיטת הירושלמי והן לשיטת הש"ס דידן חייב בנטילת לולב. ואם יש לו לולב כזה הניתן לו ביום של רבו בוודאי האתרוג של רבו לגמרי אך אם נתן לו ע"מ שאין לרבו רשות בו לשיטת הט"ז שכתב דל"מ בעבד שום לשון שיהי' שייך לעצמו רק בע"מ שתצא לחירות ע"ש אם כן האתרוג בוודאי אינו שלו. אך לפי שיטת הפרישה והסכים עמו בש"ך דמהני אם אמר לו מה שתרצה עשה או ע"מ שאתה נותן לפיך ע"ש נ"ל דאם אמר לו ע"מ מה שתרצה עשה מהני כי הוא שלו לגמרי אבל אם א"ל ע"מ מה שאתה נותן לפיך מבואר שם דגם הוא עצמו אינו קונה אלא לד"ז אם כן אינו יוצא באתרוג כזה דלאו לכם חשוב כיון שאינו שלו לכ"ד. וע' פ' לולב הגזול לכם בעינן לכל דרכי הנאתו אף אם א"ל ע"מ שתצא בו ידי חובה ג"כ אפשר לומר דבכה"ג אינו יוצא דבאתרוג צריך לכם שיהי' שלו לגמרי אך אפ"ל כיון דאינו יכול לצאת בענין אחר ה"ל כמו שאמר לו מה שתרצה עשה. ובגוף דין הט"ז שכתב דלא מהני שום לשון גבי עבד השיג שם בקצה"ח דמבואר להדיא בר"מ פ"ג מה' זכיה דגם בעבד מהני לשיטות הללו כמו באשה ואין כאן מקומו רק דינים אלו צ"ע לענין לכם גבי אתרוג. וח"ע וחב"ח למשנה אחרונה מבואר שם בגיטין. וע' תוס' דמעשה ידיו הוי תמיד שלו אם כן פשיטא דמשכחת שיש לו אתרוג שלו אך בעבד של קטן צריך לחקור בזה לשיטת הט"ז אם משכחת לה שיש לו אתרוג שלו ביום של רבו או אפשר ביום של עצמו ג"כ ויש לעורר עוד בזה ואי"ה אשנה פ"ז:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |