מנחת חינוך/רצט
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
להקריב קרבן מוסף כו'. הנה הרב המחבר לא הביא שהיה גם כן שעיר חטאת כמבואר בכתוב להדיא והיא השמטת המעתיק. והנה גבי חג הפסח כתיב בפ' פנחס ושעיר חטאת כו' ואצל מוסף ר"ח כתיב ושעיר עזים כו' וכן אח"ז כתיב שעיר עזים ובחג פעם כתיב שעיר חטאת ופעם כתיב שעיר עזים וער"מ פ"א מהלכות מעה"ק הי"ד לפי גי' הכסף משנה כ"מ שנאמר שעיר בן שני שנים ושעיר עזים בן שנה וע"ש במ"ל כתב דלפ"ז יהיה חילוק בין המוספין דפעם כתיב שעיר ופעם כתיב שעיר עזים וחילוק זה בין המוספין לא נמצא בשום מקו' כו' ובת"כ מרבינן כל שעירי המוספין שיהיו בני שנתן ומובא ברש"י יומא דף ס"ה עכ"ל. וצ"ע דגם בלא גי' הכסף משנה אלא כמו שמבואר עתה דשעיר בן שתים גם כן ד' הר"מ תמוהין כיון דמבואר במשנה כמ"ש הכסף משנה דכל חטאות הצבור דהיינו רגלים ור"ח כשרים מיום שלשים והלאה אם כן חזינן דהוא בן שנתו ועי"ש שמביא בקיאות ואין כאן מקומו להאריך. ועי"ש בר"מ דכבש הוא בן שנה והוא ממשנה דפרה עיין בכ"מ. וכבש או שעיר דהם בני שנה אם שעה א' יותר משנה פסולה כמבואר שם ואיל הוא דוקא אם נכנס בשנה שניה שלשים יום וקודם לזה אינו יוצא ידי איל ויותר משני שנים מבואר שם בהי"א דהוי זקן ואין מקריבין אותו ופרים הם יותר משנה עד בן ג' שנים ויותר מכאן אין מקריבין כמבואר שם. ועיין מ"ל פ"ב מהלכות איסורי מזבח מפלפל דמה דפסול בפר יותר מג' שנים ובאיל יותר מב' היינו למצוה מפני הכבוד. ובדיעבד כשר ואין זקן פסול א"ל שתש כחו ומביא ג"כ בשם התי"ט דמס' פרה. ועי"ש באריכות בה"ו שתמה ע"ד התוס' יומא ס"ו שמבואר בדבריהם שמה"ת פסול פר יותר מבן שלש מסוגיא דסוטה דף מ"ו וע' מ"ל פ"א מהפ"א ובר"ש דדעתו דחכמים פליגי על ר"י וסוברים דפר דוק' בעינן בן ג"ש ולא שני שנים ולא גריס אף ועי"ש בתי"ט אבל דעת הר"מ דחכמים מודים לר"י ועי' בכ"מ ולחם משנה ומ"ל ובט"א לר"ה ומראה מקום אני לך. והנה מבואר ברמב"ם שם בפ"א מהמעה"ק דקרבן שמצותו בן שנה אפילו שעה א' בתוך שנה שניה פוסל דשעות פוסלות בקדשים וכבש לאחר שנה פסול לכבש. ואחר שלשים יום בשנה השניה נקרא איל וכשר לאיל וכל החודש דהיינו חודש הי"ג נקרא פלגס ואינו כשר לא לכבש ולא לאיל והיא משנה פ"א דפרה ועי' בר"ה דף י' שם גבי עגל בן שנה דר"מ סובר לענין קרבן כגון פר דס"ל בן שלשה בעינן תיכף בשני שנים וי"א ה"ל עד דיום א' בשנה חשוב שנה ור"א ס"ל דצריך שני שנים ול' יום וקודם לזה לא נקרא פר כי ס"ל דשלשים יום בשנה חשוב שנה. והנה מבואר דמשנה זו דפרה דמבואר שם דאילים בני שני שנים בן י"ג חודש אינו ראוי לא לכבש ולא לאיל כו' אתיא כר"א אם כן מכלל כבש יצא תיכף דנתמלא לו שנה דכל היכי דכתיב שנה אפילו שעה יותר פסול כמבואר כאן אך איל צריך שיהא בן ב' שנים ודוקא למ"ד יום בשנה חשוב שנה ולא קודם ע"כ עדיין לא מיקרי איל ופסול לאיל ג"כ והנה שם מבואר דאם הביא פלגס אינו עולה לו מזבחו ומביא נסכי איל. ובמנחות צ"א מבואר שם דהוא פלוגתא דר"י ובר פדא דלר"י הוא בריה בפ"ע דאינו לא כבש ולא איל רק ברי' ע"כ לא עלה לו מזבחו. ובחולין כ"ג מבואר שם דלר"י דאמר ברי' בפ"ע הוא אפילו אמר הרי עלי עולה מכבש או מאיל דמביא מאיזה מין שירצה מכל מקום אם הביא פלגס לא יצא כיון דאינו מין כבש ולא מין איל רק ברי' בפני עצמו הוא ואי לאו דגלי קרא הי' פטור מנסכים רק דרחמנא רבי' או לאיל לרבות שמחייב בנסכים בנסכי איל ובר פדא סובר דהוא ספק או כבש או איל ומייתי נסכי איל ומתני אם כבש הוא יהי' מותר הנסכים לנדבה ואם איל הוא הרי נסכים ולדידי' לא רבי קרא דאצטריך קרא למעוטא ספיקא. ואסיקנא במנחות בקושיא אצטריך קרא כו' וע"כ סובר דהקרא לדרשא אחרית'. ולבר פדא איבעי בש"ס דחולין אי אמר הרי עלי מן כבש או מן איל דהיכי מתני לבר פדא אי דוקא מתני בין כבש לאיל אבל בברי' לא מסתפקא ליה כלל אם כן יצא ידי נדרו ממה נפשך דהביא כבש או איל א"ד איסתפקא לי' בברי' נמי ואם כן גבי נסכים מייתי ומתני אי כבש הוא מותר הנסכים נדבה ואי ברי' הוא כולו נדבה ואי איל הוא הם נסכי חובה. וכאן גבי הרי עלי לא יצא ידי נדרו דאפשר הוא ברי'. ודעת הר"מ פט"ז מה' מעה"ק דאומר הרי עלי מן הכבשים או מן האילים והביא פלגס ה"ז ספק אם יצא ידי נדרו. ועיין בכ"מ אף דלר"י ליכא ספק כלל רק דעת רבינו דפוסק כבר פדא אף דאסוקי במנחות בקושיא לב"פ אצטריך קרא כו' מכל מקום כיון דלא אסיק בתיובתא פסק כותי' ועיין בלחם משנה כיון דד"ז בחולין בעי אליבא דבר פדא ע"כ פסק הר"מ כב"פ אך הקשה קושיא עצומה מהלכ' הנ"ל פסק דהמביא את הפלגס מביא נסכי איל ולא עלה לו מזבחו ולא כתב רבינו כלל דצריך להתנות כי לב"פ צריך להתנות כמבואר שם והניח בצ"ע בשם המבי"ט. והנה כ"ז מבאר דהמשנה והפלפול בין ר"י לב"פ לא אתיא כר"מ כיון דר"מ סובר בר"ה דפר בן שלשה ולא קודם עי"ש ומכל מקום בשני שנים ויום א' ה"ל פר כי יום א' בשנה חשוב שנה וגם ס"ל מקצת היום ככולו אם כן תיכף בכלות שני שנים הוי שנה שלישית והוי פר. אם כן ה"נ דאיל צריך שיהא בן שני שנים אם כן תיכף בכלות השנה הוי יום א' בשנה ונחשב לשנה אם כן קודם כלות השנה היה כבש ותיכף בהתחלת שני' הוי איל ולא משכחת לר"מ פלגס כלל. וכ"נ קצת מדהתו"ס ר"ה דף י' ע"א ד"ה בן כ"ד חודש כו' וכ"ה בט"א בסוף המס' בהשמטות ובאמת המשנ' כהלכה נשנית כי לא פסקינן כר"מ דיום א' בשנה חשוב שנה עיין בנדה וכ"פ הר"מ פ"ד מהלכות מע"ש. ונראה דדוקא למ"ד יום חשוב שנה ועיין בט"א הקשה דלמה לא מקשי הש"ס במנחות לר"מ או לאיל לרבות פלגס לנסכי איל ל"ל הא לדידי' לא משכחת לה פלגס כלל עי"ש. והנה כיון דכ"ז קאי אליבא דר"א דשלשים יום בשנה חשוב שנה וא"כ קודם לזה לא הוי איל כיון דצריך שני שנים אם כן מאי ספיקא דבר פדא וברי' דספיקא הוא אי כר"מ דיום א' בשנה חשוב שנה וא"כ הוא איל או כר"א ולא הוי איל אך באמת אפילו לר"א נהי דלא מיקרי קודם שלשים יום איל מכל מקום כבש בודאי אינו נקרא כי תיכף שעברה שנתו פסול ואפילו שעה יתירה עכצ"ל דהספק הוא אי הוי איל כר"מ או כר"א ולא הוי איל וגם כבש לא הוי אלא ברי' בפ"ע אם כן תמוה מאד הש"ס דחולין דקאמר שם דאיבעיא אליבא דב"פ איל וכבש מתני בברי' לא מתני או דמתני איל וכבש וברי'. ובאמת היאך יוכל לומר דבכלל כבש הוא כיון דכתיב בתורה בן שנה תיכף אחר השנה פסול משום כבש בודאי אלא אפשר דיום חשוב ונקרא תיכף איל או לא אם כן ה"ל ברי' אבל כבש ודאי לא הוי וע"ש בט"א שהתעורר בזה וכתב שהוא תמיה גדולה וע"ש שתי' עפ"י הירושלמי. אך הוכיח שם דהש"ס דילן לא ס"ל כהירושלמי עי"ש שתי' בדוחק ולא הו"ל להתנות אלא בברי' או באיל. והנה ר"י דס"ל ברי' הוא סובר כר"א בודאי דקודם שלשים אינו איל וכבש תיכף לאחר שנה אינו נקרא אם כן ה"ל ברי' בפ"ע. אבל בר פדא ספוקי מספקא ליה אי כר"מ והוי איל או כר"א והוי ברי' אבל בכבש א"א לספוקי אך לדברי הירושלמי ע"ש בט"א. והנה דעת הר"מ לא ברירא לן כמ"ש דבפ"ב מה' מעה"ק כתב דפלגס מביא נסכי איל ולא כתב דמתני כמו לב"פ נראה דס"ל כר"י דכבש ודאי לא הוי כמ"ש אח"ז דשעה אחר השנה פסול לכבש ואיל ג"כ לא הוי כמ"ש בהלכות מ"ר נראה דדוקא למ"ד יום בשנה חשיב שנה ולא קודם אם כן א"צ להתנות דגזירת הכתוב מחמת או איל דמביא נסכי איל אך בהלכות הנ"ל בפט"ז דכתב דאם נדר כבש או איל דהוי ספק זה צ"ע דלר"י ליכא ספיקא כלל. וגם כבר כתב דלהר"מ ליכא ספיקא כלל אלא אם ברי' הוא או איל אבל בכבש ליכא ספיקא אך להירושלמי דסובר דשלשים יום לאחר שנה שייך לשנה הקודמת אך הר"מ לא ס"ל דכתב סתם כל הקרבנות שנאמר בהם בן שנה תיכף לאחר שנה פסול אפילו שעה מבואר בפירוש דלא ס"ל הך דירושלמי דאי ס"ל ה"ל לאשמועינן דעד שלשים בעי.
תבנא לדינא דאם הקריב בשבת או בי"ט במקום כבש פלגס בודאי לא יצא כלל וחוזר ומקריב כי עברה שנתו ופסול ודאי ואין בו ספק כלל וצריך להקריב אחר אפילו בשוי"ט דהוי כאילו לא הקריב כלל דחוזר ומקריב וקרבנות דוחין שבת ואם הקריב פלגס במקום איל דמוספים לדעת הר"מ כאן דבריה הוי חוזר ומקריב אפילו בי"ט ואפילו כשחל בשבת אך כיון דהר"מ שם בפט"ז לענין נדר ספוקי מספ"ל דאפשר הוא איל והיינו כר"מ כמ"ש אם כן אסור לחלל שויו"ט מספק ולאתויי בתורת נדבה זה אסור בשויו"ט כידוע ואין ספק קרבנות דוחין שבת וי"ט ע"כ אינו מקריב מספק. ואם נזכר קודם שזרק הדם עיין בביצה דף כ' ע"ב נראה דודאי לא יזרוק ובפרט כאן דאם לא יזרוק יכול להביא קרבן אחר כידוע ואין להאריך. ונסכים גם כן אינו מביא בשבת וי"ט דלמא לא יצא והוי רק נדבה ואין נסכי נדבה דוחין שבת וי"ט ומביא נסכים אח"ז כי מביא אדם זבחו היום ונסכים אחר עשרה ימים א' יחיד וא' צבור עיין ר"מ פ"ב מהמעה"ק. ואפילו לדעת התוספות בר"ה דצבור לכתחלה לא יביאו לאחר הקרבן כי מבטלין השירה דעל נסכים הבאין בפ"ע אין אומרים שירה מכל מקום כאן א"א בענין אחר וגם ספק חובת צבור וספק נדבת צבור גם כן אין אומרים שירה כי על נדבת צבור אין אומרים שירה כמבואר בערכין ובר"מ פ"ג מהכה"מ ומספק גם כן אין אומרים שירה כמבואר בר"ה דמספיקא לא אמרו שם בסוגיא דנתקלקלו הלוים בשיר ואם כי יש לדחות ראי' זו בקל אך ז"פ כיון דא"א בענין אחר כי בודאי בשבת וי"ט אסור להקריב נסכי נדבה ע"כ צריך להקריבן לאח"ז וז"פ. והנה אם א' נדר כבש לחוד והביא פלגס אף דכתבתי דכבש בודאי לא הוי כנראה מדברי הר"מ דלא כהירושלמי מכל מקום לא יצא ידי נדרו רק מספק דלמא ברי' הוא אבל אם הוא איל כר"מ יצא ידי נדר דקטן והביא גדול יצא כמבואר להדיא שם בר"מ בפט"ז נדר כבש והביא איל יצא ואם נדר איל בלחוד גם כן הוא ספק שמא כר"מ דיום חשוב שנה אם כן הוי איל א"ד ברי' הוא ולא נפיק או אפילו לדעת הירושלמי דהוי כבש גם כן לא נפיק כי נודר איל והביא כבש לא יצא כמבואר שם דנודר גדול והביא קטן לא יצא. והנה אם הביא פלגס לב"פ דצריך להתנות יביא רביעית ההין יין כנסכי איל ויתנה אם הוא איל הרי נסכיו ואם ברי' הוא ופטור הרי הוא נדבה. ולפי מה שפסקינן גם נסכי נדבה מנסכין לספלים עיין ר"מ פט"ז מהלכות הנ"ל ועי' תוס' מנחות דף צ"א דאפילו אי יין נדבה לאישים מכל מקום היכי דמתני בפירוש ספלים הוי לספלים וכ"כ בחולין בסוגיא זו וכן אם מתנה אם כבש הוא כמבואר בחולין דגם בכבש מספקא כד' הירושלמי אם כן שלשה לוגין לנסכי כבש והלוג הרביעית לנדבה ועי"ש ברש"י חולין אף על גב דאין מתנדבין לוג א' מכל מקום בהדי אחריני קרבי וע"ש בתוספות. ועל המנחה א"א להתנות כיון דמביא שני עשרונים סולת בארבעה לוג שמן דהיינו שלישית ההין ונסכי כבש הוא עשרון בשלשה לוגין וכאן הוא עשרון בשני לוגין צריך להביא שלשה לוגין ועשרון ועוד שני עשרונים בד' לוגין ומתני אם הוא איל הרי נסכו והעשרון עם השלשה לוגין הוא נדבה ואם הוא כבש השני עשרונים בד' לוגין הוא נדבה ואם הוא ברי' כולו נדבה עי"ש בתוספות. וזה נ"ל דאם עבר והקריב עולת נדבה דכתבתי לעיל דאין מקריבין הנסכים בשבת וי"ט נראה דוקא המנחה דהיינו הסולת והשמן דהוא כליל לאישים ואסו' לעשו' מלאכה בשוי"ט אבל היין לבדו נר' דמנסך ע"ג ספלים אף דלא הקריבו המנחה מכל מקום כיון דקיימא לן במנחות דף מ"ד ע"ב דהסולת והשמן אינו מעכב את היין ואין היין מעכבו וכ"פ הר"מ פ"ב מה' מעה"ק אם כן למה לא ינסך את היין כיון דבניסוך היין אין עושה מלאכה ואין המנחה מעכב. גם נ"פ בכל קרבן צבור אם לא הי' להם מנחת נסכים רק יין לבדו דמנסכין היין דאין הסולת מעכב ואומרים שירה ג"כ דשירה אומרים על היין כמבואר בערכין ויש כאן אכילה ושתיה דהיינו הזבח והיין ע"ש בערכין ובר"מ פ"ג מה' כהמ"ק ואח"ז אם איתרמי להם נסכים מקריבין בפ"ע דילפי' מקרא ומנחתם ונסכיהם אפילו למחר ואין א' מעכב את חבירו בשום פעם וע"ש במנחות דרבי ס"ל דיין קודם הסולת אף דבגמרא לא מסקינן כן ע"ש מכל מקום חזינן דלהס"ד אף דיין קודם ובודאי אומרים שירה על היין וא"כ אפילו אם אין להם המנחה בודאי אמרינן שירה ובמסקנא ע"ז לא פליגי וזה נלע"ד ברור ופשוט.
ומדי דברי בזה נלע"ד בעזהשי"ת דבר ברור דהנה כ"פ מבואר בש"ס ובר"מ תיבת נסכים והכוונה על המנחה ועל היין אע"ג דאין המנחה נתנסך קרי לה בלשון מושאל נסכים וז"ל הר"מ פ"ב מהמעה"ק הסולת והיין שמביאין עם הקרבן נקראים נסכים והסולת לבדו נקראת מנחת נסכים וע"ש בהגה"ה דהר"מ בפירושו כ' דנסכים הם היינות ועתי"ט פ"ד דזבחים מביא כן בשם הר"מ בהקדמתו ע"ש דהם נקראים נסכים ע"ד העבר' מכל מקום היין בעצמו בודאי מקרי נסכים כמבואר במנחות דמ"ד דפלוגתא דרבי ורבנן אם זבח ונסכים היינו יין או מנחה ונסכים ע"ש. והנה הלומד קדשים ודברי הר"מ בענינים אלו יראה הרבה פעמים אין מספר דקוראין להסולת גם כן בשם נסכים. והנה בערכין הוא אבעיא אם נסכים הבאים בפ"ע טעונין שירה מי אמרינן כיון דאין אומרים שירה אלא על היין אם כן על נסכים הבאים בפ"ע נמי אמרינן א"ד אכילה ושתי' פירש"י דהיינו קרבן ויין והאבעיא לא אפשיטא ופסקה הר"מ פ"ג מהכה"מ לקולא דאין אומרים שירה ע"ש. ונ"ל ברור דהאבעיא דכאן הוא רק ביינות לבדם והם הנקראים נסכים כאן כפשוטו דזה הוא אבעיא דלמא אכילה ושתיה ואין כאן אכילה אבל אם מביא נסכים בפ"ע המנחה והיין אמאי לא יאמרו שירה כיון דאיכא אכילה דהיינו לאישים דנקרא אכילה וגם שתיה לספלים ומ"ל אימורי שלמים דנקראת אכילה או מנחת נסכים ומנחה נקראת ג"כ קרבן כידוע כ"פ עיין במנחות דכ"א אם כן בודאי אומרים שירה. ובזה נתיישב לי קושית התוס' מנחות דמ"ד ע"ב גבי רבי ורבנן דפליגי בנסכים הבאין בפ"ע רבנן סברי מקריבין המנחה קודם ואח"כ מנסכין היין ורבי סובר דיין קודם דמתאמרי שירה על היין והקשו התוס' ד"ה כיון הא בנסכים הבאים בפ"ע הוא אבעיא בערכין אי אמרי' שירה ע"ש מה שתירצו. ולפמ"ש ניחא מאוד כיון דכאן מיירי דמביא המנחה עם היין ע"כ אומרים שירה על היין ושם מיירי ביין לבדו. ונ"ל דמ"מ צריך לתירוץ התוס' כיון דסברת הש"ס בערכין דדומיא דכל הקרבנות בעינן ויש אכילה ושתיה אם כן אפשר דבעינן דוגמת הקרבנות דאכילה קודמת לשתיה כמבואר שם דהקרבן קודם לנסכים אבל בנסכים הבאין בפ"ע לדעת רבי דמנסך היין קודם והשירה אומרים על היין ואז לא הוי עדיין אכילה והוי אכילה אחר השתיה ובפרט בכל הקרבנות אמרינן אחר האכילה ובשעת השתיה וכאן בשעת השתי' קודם האכילה אם כן לא הוי דוגמא לכל קרבן ע"כ צריך לתי' התוס' כיון דיין חשוב דבא עם הזבח ע"ש וכ"ז לרבי אבל לחכמים דפליגי על רבי וסוברים דנסכים הבאים בפ"ע מנחה קודם וסתמא הלכה כחכמים דהלכה כר' מחבירו ולא מחביריו וכ"פ הר"מ פ"ט מהלכות תו"מ הי"א וע"ש בעין משפט אם כן הוי אכילה ושתיה דוגמת כל הקרבנות דלאחר אכילה בשעת השתיה אומרים שירה ע"כ בודאי אומרים שירה בנסכים הבאים בפ"ע בלא הזבח דמה"ת לא יאמרו כנלע"ד ברור בעזהשי"ת ולא ראיתי מי שהתעורר בזה. ועיין במגלה די"ב ע"א ברש"י ד"ה כדת של תורה פי' פר וג' עשרונים לאכילה ויין לשתיה חצי ההין הרי דמנחה הוי אכילה וא"צ לראי' כי הוא פשוט. ונ"ל דזה דעת הר"מ פ"ב מהמעה"ק הי"ב שכ' מביא אדם את קרבנו היום ונסכיו אחר יו"ד ימים א' יחיד וא' צבור ובאמת צ"ע האיך יביאו צבור לכתחלה נסכים שלא בשעת הזבח דעי"ז יבוטל השיר והשיר הוא מן התורה כמבואר בערכין דאפילו לדברי חכמים שאין השיר מעכב את הקרבן על כל פנים מצוה איכא ומטעם זה כתבו תוס' בר"ה דהא דמביא נסכו למחר דוק' בקרבן יחיד דאין טעון שירה אבל לא בקרבן צבור והיאך יחלוק הר"מ ע"ז. אלא נראה דס"ל להר"מ כמ"ש דאם הצבור יביאו הנסכים לאח"ז המנחה עם היין באמת יאמרו שירה כי היא אכילה ושתי'. אלא דלפי דעת הר"מ סוערת קושית התוס' ר"ה סוגיא דנתקלקלו הלוים בשיר ולמה נתקלקלו הא יכולים להביא נסכים לאח"ז ועי"ז הוכיחו התוס' דלכתחלה לא יעשו כן כי נסכים הבאין בפ"ע אין אומרים שירה. אבל לדעת הר"מ חוזרת קושית התוס' למה נתקלקלו כיון דיכולים להביאן לאח"ז המנחה עם היין ויאמרו שירה ונ"ל דע"כ באמת נטה הר"מ מזה פ"ג מהקה"ח ה"ה שכת' דשהו העדים לבא ונתקלקלו במוסף כו' ותמהו כולם למה לא כ' דנתקלקל בשיר כמבואר במשנתינו עלח"מ שם ולפמ"ש ניחא דלהר"מ ליכא קלקול בשיר כי היו יכולים להביא הנסכים לאח"ז ולומר שירה ע"כ היה הקלקול רק במוסף היום וסובר דמשנתינו דנתקלקלו בשיר אתיא כרבי דנסכים הבאים בפ"ע יין קודם למנחה ע"כ אין אומרים שירה על נסכים הבאין בפ"ע כי שתיה קודם לאכילה כמ"ש לעיל ואנן אכילה ושתיה בעינן עיין לעיל אם כן נתקלקלו בשיר כי לכתחלה אין להביא לאח"ז כי לא יאמרו שירה. אבל לרבנן דמנחה קודם אם כן אמרינן שירה על נסכים הבאין בפ"ע ואין כאן קלקול בשיר ע"כ כת' הר"מ דהי' הקלקול במוספין (עיין במהר"מ אלשיך כ' דהמשנה אתיא כר"מ ויישב דעת הטור). אך דעת התוס' נראה דאין מחלקין בזה שכתבו דאסור להביא הנסכים לאח"ז משמע דאפילו עם המנחה אין אומרים שירה וער"מ פ"ג מהכהמ"ק כ' סתם דנסכים הבאין בפ"ע אין אומרים עליהם שירה ולא פי' דוקא יין בעצמו אבל הנסכים עם המנחה אומרים שירה ומכל מקום נ"ל הדברים ברורים בעזה"י ותלי"ת הוא דבר חדש והשי"ת יעזרני לשנות פ"ז.
ולפמ"ש דמשכחת בנסכים הבאין בפ"ע לומר שירה ע"ש בסוגיא מבואר דאמרינן שירה דיומו היינו אם הביא הזבח בא' בשבת שהשיר שלו לד' הארץ כו' והביא הנסכים בה' בשבת צ"ל השיר של ה' בשבת דהיינו הרנינו כו' והר"מ לא הביא זה נראה ג"כ מבואר דאין אומרים שירה בשום אופן על הנסכים הבאין בפ"ע. והנה מה דפסק הר"מ דעל הנסכים הבאין בפ"ע אין אומרים שירה באמת הוא אבעיא דלא אפשיטא. ועיין כסף משנה כ' דמש"ה פסקה רבינו לקולא וא"י הטעם כיון דמבואר שם בש"ס דעיקר שירה מן התורה וכן מבואר מד' הר"מ שכתב שיהיו משוררים על הקרבן שנא' ושרת אם כן הו"ל ספקא דאורייתא והו"ל למפסק לחומרא דצריך שיאמרו שירה. וע"ש בש"ס דר"מ ס"ל דשיר מעכב את הקרבן אם כן לדידי' בודאי מספק צ"ל שירה וא"כ אף לדברי חכמים מכל מקום מצוה מן התורה איכא ומספיקא למה לא יאמרו וצ"ע. ודע דאם נאמר דאין אומרים שירה אלא בנסכים הבאים עם הזבח והנה מבואר בש"ס דערכין פ"ב דר"מ ס"ל דשיר מעכב את הקרבן דאתקש לכפרה מה כפרה מעכבת אף שירה מעכבת וחכמים סוברים דאינה מעכבת וההיקש הוא מה כפרה ביום אף שירה ביום וא"כ כיון דהלכה כרבים אם כן שירה אינה בלילה. ובע"כ צ"ל כגון בנסכים הבאין עם הזבח ונמשך הניסוך שנסכו בלילה אף דבנסכים הבאין עם הזבח קרבין רק ביום כמבואר בתמורה פ"ב ובר"מ פ"ד מהמעה"ק מכל מקום זה דוקא המנחה אבל היין אינו מעכב וכשר אף בלילה דבאינן באין עם הזבח כיון דאינן טעון שירה א"צ למעט בלילה וע"כ מיעט קרא הבאים עם הזבח וצ"ע שלא ראיתי בר"מ שיביא דין זה דאין אומרים שירה בלילה בפ"י מהלכות כה"מ ולא בפ"י מה' תו"מ וצ"ע שהשמיט דין זה דאין אומרים שירה בלילה דודאי ה' כחכמים נגד ר"מ וצ"ע. ועיין מ"ל פ"א מהלכות חגיגה כת' דאף דנו"נ אין קרבים בי"ט מכל מקום נסכים הבאין בפ"ע לאחר שקרב הזבח כגון שהביא הזבח קודם וליום אחר הביא נסכים אותם נסכים קרבים בי"ט ודוחים י"ט וע"ש שהביא שכ"כ רש"י בתמורה די"ד ד"ה מלבד שבתות כו' בע"א וז"ל דהכי כתיב זבח ונסכים דבר יום ביומו מלבד שבתות ה' ומשום דדרשינן סמוכים דבר יום ביומו הקרב נסכים מלבד אותן של שבתות דאם י"ט אחר שבת הוא הקרב נסכיו עם קרבנותיו והקרב נסכים ששכחת אתמול ולא קרבת עכ"ל וכ"כ רש"י בדיבור שאח"ז באמצע הדיבור כלומר נסכי שבת תקריב היום בי"ט ע"ש ובזה יצא להמ"ל שדעת רש"י דנסכים שלא באו עם הזבח קרבים בי"ט. והוא באמת אצלי דבר חידוש כיון דנו"נ אין קרבים בי"ט ובפרט עולה דכליל וליכא צורך הדיוט כלל עיין בסוגיא בביצה וחגיגה שם ולמה יהי' נסכים קרבין בי"ט ולא מצינו זה בשום מקום כל כי האי ה"ל להש"ס להשמיענו וגם הר"מ. וגם אם תאמר אף דעולות אין קרבים מכל מקום גזירת הכתוב הוא לדעת רש"י דנסכים קרבין בי"ט אם כן אפשר הוא גזירת הכתוב דוקא שבת כמ"ש מלבד שבתות כו' וכפירש"י דנסכים ששכח להקריב בשבת יקריבם בי"ט והמ"ל הביא סתם דנסכים שלא קרבו עם הזבח קרבים בי"ט נראה דאפילו נסכי חול ומנ"ל הא. ע"כ לבי אומר בטח בעזהשי"ת דאין כוונת רש"י כלל דיקריבם בי"ט רק כוונת רש"י דנקרבים בחה"מ וע"ד העברה נקרא חה"מ בכלל י"ט. ומנא אמינא לה דמפורש להדיא בת"כ על פסוק זה אלה מועדי ה' כו' ר"ע אומר הפסוק הזה מדבר בחה"מ כו' וכ"ה בש"ס דילן בחגיגה דח"י ועיין בס' אור החיים שכת' ע"כ גמר הפסוק מלבד כל נדריכם ומלבד כל נדבותיכם כי נו"נ קרבים בחה"מ אם כן כיון דהאי קרא מיירי בחה"מ אם כן הפשט בכתוב אלה מועדי כו' היינו חה"מ להקריב כו' דבר יום ביומו מלבד שבתות כו' דהיינו הנסכים ששכח יקריב בחה"מ מוכח שפיר דנסכים באים אח"כ וכ"ת דלמא דווקא דשבת זה הי' פשוט אצל הש"ס דאין חילוק ובפרט שיש עוד פסוק ומנחתם ונסכיהם כו' ע"ש אם כן דוקא בחה"מ דנו"נ קרבים בחה"מ ונסכים ג"כ וכל הקרבנות כמבואר שם בר"מ פ"א מה' חגיגה אבל בי"ט בודאי אסור להקריב נסכים כמו נו"נ כיון דאין קבוע להם זמן כלל. וכ"ת אם הפסוק הזה מדבר בחה"מ ומבואר דנו"נ קרבים בחה"מ אמאי למדו שם בתמורה מפסוק פ' פנחס אלה תעשו כו' לבד מנדריכם שנו"נ קרבים במועד ולא יליף מקרא דהוא מוקדם בתורה זה ל"ק דהפסוק בפנחס הוא פסוק ארוך ויליף הרבה דברים שקרבים במועד ע"ש בתמורה ומבואר בר"מ פ"א מהלכות חגיגה אבל הפסוק מיירי ג"כ בחה"מ ועיין בסוכה ד' ל"ח מבואר להדיא דחה"מ איקרי יו"ט. וכן מצאתי בחידושי רז"ה השיג על הט"ז לאו"ח סי' תרס"ח מהש"ס הנ"ל ע"כ נ"ל ברור או בדרך העברה נקרא חה"מ בשם י"ט או דאשגרת לישנא דעיקר הכוונה דנילף דמקריבין אח"כ נסכים בלא הזבח ולע"ד ז"ב ואמת בעזהשי"ת אם כן אין נסכים קרבים בי"ט כיון דיכול להקריבן אימת שירצה. והנה ע"כ ביררנו דיני אילים וכבשים.
עתה נבאר דין פרים הנה בר"ה דף י' מובא פלוגתא ר"מ סובר פר האמור בתורה שני שנים ויום א' דיום א' בשנה חשיב שנה ופר צריך שיהי' בן ג' שנים ור"א סבר דצריך שיהי' בן שני שנים ושלשים יום דסובר שלשים יום בשנה חשיב שנה וכולם סוברים דפר הוא בן שלש ועגל מבואר שם דהוא בן שנה ובפ"א מהמעה"ק כ' הר"מ כ"מ שנאמר עגל הוא בן שנה ופר הוא בן שתים ועיין בכ"מ שסובר כריה"ג פ"א דפר' דפר בן שתים וגורס בדברי חכמים אף בני שלש ע"כ פסק דהוא בן שתים וער"ש פ"א דפרה וברע"ב ובתי"ט שם ועתו"ס ר"ה שם. על כל פנים לפי דעת הר"מ דצריך שני שנים ובן שנה הוי עגל. והנה לפמ"ש דהר"מ פוסק גבי איל דשלשים יום בשנה נחשב שנה ולא נקרא איל אלא אחר למ"ד משנה שניה והחודש לאחר שנה לא נקרא כבש ולא איל כי לא נחשב שנה פחות מלמ"ד יום וכאן הוא ג"כ הפלוגתא הנ"ל דר"מ סובר דתיכף לאחר השנה נקרא פר דיום א' בשנה חשוב שנה (ואם כי ר"מ סובר לאחר שני שנים על כל פנים סובר דיום א' לאחר שני שנים ור"א סובר דשלשים יום אחר שני שנים) ור"א סובר דשלשים יום בעי והר"מ סתם וכת' דעגל הוא בן שנה ופר בן שתים ולא כתב הדין אם תיכף לאחר שנה נקרא פר או לאחר שלשים יום ואפשר לומר שסמך בזה אדלעיל דשלשים יום חשיב שנה ע"כ לא נקרא פר עד לאחר שלשים יום משנה השני' אך הי' צריך להשמיענו מה דעתו בחודש הי"ג כמ"ש לעיל ה"נ לא נקרא עגל ולא פר ומה הוא אם ברי' בפ"ע כמו דפליגי אמוראי ר"י ובר פדא גבי פלגס ומבואר במשנה דטהרות ובאמת לענין נסכים אין נ"מ דל"מ לבר פדא דמתני שם או בכבש או באיל כאן אפילו אם הוא ספק עגל או פר מכל מקום הנסכים שוים שלשה עשרונים כמבואר בר"מ פ"ב מהמעה"ק דעגל ופר שוים אלא אפילו לר"י דסובר שם דהתורה ריבתה פלגס לנסכים דאיל היינו שם צריך לריבוי כיון דאינו איל וכל שאינו איל היינו כבש הנסכים מועטים מאיל ע"כ הוצרכה התורה לרבויי אבל כאן כיון דבין קטן או גדול נסכיו שוים אם כן אפילו ברי' הוי מכל מקום מן התורה שישתנו נסכיו כיון דאפילו קטן ממנו דהיינו עגל צריך נסכים מרובים לא אצטריך לרבויי אם כן מכל מקום נ"מ כגון דנדר עגל או פר לר"י לא יצא דהוי בריה בפ"ע ולדעת בר פדא הוי ספק כי הוא אבעיא כמ"ש לעיל לענין פלגס א"צ לכפול הדברים. וכל הענינים המבוארים לעיל בפלגס הי' צ"ל גם כאן וגם בחולין הוא אבעי' דפלגס ולמה לא אבעיא גם כן בחודש הי"ג בעגל וכן על המשנה דפרה דיש מחלוקת לענין פלגס ולמה לא פליגי ג"כ כאן. וראיתי בתו' ר"ה ד"ה בן כ"ד חודש כתבו וז"ל ולר"א ל' וכל אותו יום ל' אין דינו לא כבן בקר ולא כפר מידי דהוי אפלגס בספ"ק דחולין דאצטריך או לרבויי ושמא התם שאני מדקתני התם בפ"ק דפרה דבן י"ג חודש אינו כשר לא לכבש ולא לאיל ולא קתני הכי גבי פר עכ"ל. והנה תחלת דבריהם שכתבו כמו פלגס דאצטריך או לרבויי בפ"ק דחולין איני מבין כוונתם כיון דכתבו דאינו לא עגל ולא פר וזה לד"ה הן לר"י ואו אצטריך לדידי' לרבות הנסכים אבל לענין הנ"מ לענין נדר אפילו בלא ריבוי א"י ידי נדרו. ואי לבר פדא אינו דורש או לרבויי והוי ס' אם כן כאן נמי ולא הוי צריכים התוס' לכתוב דצריך או לרבויי עיין ותבין. וסוף דבריהם דכאן לא הוי כמו התם איני מבין כלל דלא כתבו מה דינו דמ"מ דלר"א לא הוי עגל ולא פר אם כן צ"ל דינו או ברי' או כבר פדא דמסתפק וכפי' הירושלמי שכתבו לעיל או כר"מ עיין לעיל באריכות כי איזה שם תקרא לו לא עגל כיון דהוא יותר מבן שנה או לפי הגמר' דעגלת בקר בן שנים כיון דהוא יותר אפילו שעה פוסלת ופר לא תוכל לקרוא כיון שלא עברו שלשים יום לדברי ר"א אם כן ע"כ צ"ל או דהוי ברי' או דהוי ספיקא ונ"מ לנודר וצ"ע מאוד. על כל פנים נ"ל לענין נסכים בודאי הם נסכים גדולים ולענין נודר עגל או פר או פר בלחודי' הוי ספק כמו פסק הר"מ גבי כבש ואיל ואם נאמר דהוי ספק לא מחמת ברי' אלא בעגל או בפר נראה דאפילו אם נדר עגל יצא ממ"נ אם הוא עגל יצא ואם הוא פר מכל מקום יצא כי נודר קטן והביא גדול יצא. אך אם הוא ברי' לא יצא עיין לעיל גבי פלגס ובקרבנות צבור ל"ש דין עגל כי ליכא עגל בק"צ. ואם הביא זה הוא רק ספק דלמא כר"מ דיום א' חשוב שנה והוי פר אך הר"מ מסתם לה סתים בהאי דין דעגל בן י"ג חודש. וגם התוס' נראה דעתם דלא הוי כפלגס ואיני מבין כלל וצ"ע ואי"ה אשנה פ"ז. אח"כ ראיתי באליהו רבה להגאון מווילנא כת' פ"ק דפרה על המשנה וז"ל ר"ט קורהו פלגס דהיינו ס' כבש ס' איל הלכך האומר הרי עלי מן הכבש אינו מביאו שהוא ס' איל וכן האומר הרי עלי איל אינו מביאו דהוא ספק כבש אבל האומר הרי עלי או איל או כבש יכל להביא ממ"נ אם איל הוא יצא ואם כבש הוא יצא בן עזאי קורהו נוקד הוא לשון צאן שאינו נקרא לא כבש ולא איל כו' הלכך אם אמר או כבש או איל לא יצא ר"י קורהו פרכדיגמה היינו מטבע שנפסל שהוא פסול להקריב כלל וכלל עכ"ל. והנה מ"ש תחלה דלר"ט ספק כבש או איל ואם נדר כבש אינו מביאו עכצ"ל דר"ט סובר כמ"ד שם במנחות דנודר קטן והביא גדול לא יצא. אך תמוה לי לפי מ"ש דר"ט ס"ל דהוי ספק כבש או איל ובן עזאי ס"ל דאינו לא כבש ולא איל ואינו יוצא אפילו אם אמר או כבש או איל משום דהוי ברי' בפ"ע אם כן הפלוגתא דר"י ובר פדא במנחות כתנאי אמרי' לשמעתי' דר"י סובר כבן עזאי וב"פ סובר כר"ט ובש"ס מנחות דצ"א מבואר דהם פליגי בפי' משנה זו אם כן במאי פליגי כיון דהתנאים עצמם פליגי בזה. ועוד דבש"ס דחולין דאבעי' להו הרי עלי מן הכבש או מן האיל מהו אליבא דר"י לא תבעי דהוי ברי' כי תיבעי אליבא דבר פדא דאמר ספיקא הוא ולמה תלו הדברים באמוראים מאי דהוי פלוגתא דתנאי. ועוד מ"ש הגאון דלר"ט כיון דקורהו פלגס דהיינו ספק אם כן האומר מן הכבש או מן האיל ממ"נ יצא ובאמת שם אבעיא למ"ד ספק דלמא מסתפק נמי בברי' והוי אבעיא דלא אפשיטא. וגם מ"ש דלר' ישמעאל אינו ראוי כלל להקרבה ה"ל להש"ס במנחות להקשות לר"י או לרבות את הפלגס ל"ל כיון דפסול ואינו ראוי כלל בודאי פטור מנסכים ועוד סיפא דמתניתין הביאו מביא עליו נסכי איל ולא יצא ידי זבחו לא אתיא כר' ישמעאל כי לר"י אינו מביא כלל נסכים והו"ל להמשנה להביא דין זה קודם דברי ר"י ע"כ דבריו צריך עיון גדול ולא זכיתי להבינם והשי"ת יאיר עיני. וע' מ"ל פלפל פ"א דפרה מה שדברי הר"מ צ"ע מ"ה פרה מעגלה ערופה ומכאן ויבואר כ"א במקומו בעזה"י.
וסדר הקרבת המוספין הפרים קודמים לאילים ואילים קודמים לכבשים כ"ה בזבחים צ' דפרים קדמו דנתרבו בנסכים ואילים קודמים לכבשים מה"ט ול"ד בקרבנות הרגלים אלא אפילו אם באו בנדבה וכולם עולות מקדימין כסדר הזה ואם באו שעירים ג"כ בעולת נדבה מקדימין הכבשים לשעירים כי נתרבו באלי' כ"ה בגמ' שם ופסקה הר"מ פ"ט מהתו"מ. וצ"ע אם הביא פלגס ואיל לנדבה דנסכים שוים וגם לענין אלי' שוים אם כן יקריב איזה מהן שירצה. אך נר' למ"ד ברי' הוא אם כן הוא שוה עם האיל אבל לבר פדא דהוא ס' כבש ומותר הנסכי' הם נדבה אם כן בודאי איל קודם דנתרבה בנסכים דהפלגס דלמא הוא כבש אך בודאי קודם לכבש דלמא הוא איל ואפילו אם הוא בריה קודם לכבש דנתרבה בנסכים דמביא נסכי איל וז"פ. ודע דכאן וכן בר"ח והמועדים כולם חוץ מחג הסוכות אף על פי דשעיר החטאת כתיב בתורה לסוף מכל מקום השעיר קודם להעולות הפרים וכו' כמבואר בזבחים שם דחטאת קודמת לעולה אך בחג הסוכות מביא שם בפירוש דהעולות קודמין דכתיב בחג הסוכות כמשפט וכן מבואר בר"מ שם בנין אב לכל החטאות שיקדמו לעולות ובקרבנות החג אינו כן אלא העולות קודמין לחטאת דכתיב בהו כמשפט ע"ש ולא הוציא אלא קרבנות החג אבל בכל הרגלים ובר"ח החטאת קדמו כנ"פ. אך ביוה"כ נראה מבואר בה' עיוה"כ דהפר וז' הכבשים היו תיכף בטבילה ראשונה והשעיר ואילו ואיל העם היו בטבילה ג' ויבואר לקמן במוסף יוה"כ בעזהשי"ת. שוב מצאתי בפ"י בר"ה סוגי' דנתקלקלו הלוים בשיר שכתבו התוס' דיקריב כבש על תנאי אם לא יבואו עדים יהי' עולת תמיד ואם יבאו עדים יהי' הכבש מוסף והקשה שם הא פרים קודמים לכבשים ואם נימא דגם פרים הקריב על תנאי הא שעיר החטאת קודם לעולות בכל המועדים חוץ מחג הסוכות ושעיר א"י להקריב ע"ת כי הוא חטאת ע"ש מפורש כדברינו. אך קושיתו אינה קשה כ"כ כיון דבכל דיני הקדימות הוא רק לכתחלה ואם עבר ושחט קודם הוא כשר כמבואר בר"מ ושם א"א בענין אחר לא אכפת לן הקדימה דאפילו אם לא היה כלל שעיר מוספי הרגלים אין מעכבים זא"ז כמבואר לקמן בעזה"י וא"כ שם לס"ד דהתוס' לא הי' אפשר בע"א ושפיר דמי להקדים כן נ"פ. ועמ"ל שם פ"ט מהתו"מ הביא כמה דיבורי התוס' בזבחים ומנחות וקדושין דדין זה דחטאת קודם לעולה אינו רק למצוה ובדיעבד כשר ועיין בדבריהם ובמ"ל הביא בשם הריטב"א דמעכב אפילו דיעבד אם הקדים העולה לחטאת ואין הריטב"א בידי לעיין בו. אך נראה דוקא גבי יולדת וס"ל כסברת התוס' בזבחים ד"ה בד"ה עולתה כו' ובמנחות ד"ד ע"ב ד"ה ה"ג בת"כ דהטעם דהוי מח"ז לבו ביום אבל לגבי קרבנות הרגלים ל"ש זה כמ"ש התוס' במנחות ד"ה ע"א ד"ה ואי אין מח"ז כו' גבי יוה"כ כיון דלאו לטהרה קאתי רק לכפרה כשר אם שינה הסדר ע"ש אם כן ה"נ ברגלים חוץ מחג הסוכות כמשי"ת לקמן בעזהשי"ת אם כן נראה דברגלים לכ"ע אין הקדימה מעכב ובפרט כפי שיבואר לקמן בעזהשי"ת דאין המוספין מעכבין זא"ז אם כן אם אין לו שעיר יקריב המוספין מכל שכן שאין הקדימה מעכב אם כן לפ"ד התוס' שם בר"ה כיון דא"א בע"א ש"ד כנ"ל ברור ב"ה:
ב[עריכה]
דיני המצוה התמידין כו' הפרים כו'. דינים אלו מבוארין בר"מ פ"ח מהתו"מ מהש"ס פ"ד דמנחות דמ"ד ע"ב וע"ש בתוס' ד"ה אלא דר"ח ועצרת הקשו דהא כתיב גבי פסח יהיו ומשמע לעיכובא ותי' דלשום דרשא אתי ומביאין ראיה מן הספרי דמבואר בהדיא שם דאינן מעכבים, ואינן מעכבים היינו אם אין לו אלא מין א' כגון פרים לחוד או אלים או כבשים מקריב המין שיש לו וכן באותו מין אם יש לו פחות מן הראוי כגון שאין לו אלא פר א' או כבשים פחות מז' יקריב מה שיש לו ע"ש בגמרא ובר"מ. וע"ש בדמ"ה ומניין שמעכבין זא"ז כו' ופירש"י אם יש לו פרים שנים או כבשים שבעה דאינם יכולים להקריב זה בלא זה עכ"ל וכ"כ התוס' שם ד"ה ומניין כו' והוא מן הספרי וכ"נ מלשון הר"מ אם לא מצאו אלא ששה כבשים נראה דוקא בכה"ג אבל אם יש לו כולם מעכבים זא"ז. ואיני מבין כיון דמקרא א' נשמע שמעכבין זא"ז מיהיו כמבואר שם ומקרא דיחזקאל נשמע דאין מעכבין אם כן הסברא בהיפך דאם אין לו מעכבין ואם יש לו אינו מעכב כמבואר בדמ"ד ע"א דהיה ס"ד בגמרא גבי תפלה של יד וש"ר דאם אין לו א' מהם מעכב את השניה ואם יש לו שניהם אין א' מעכב את חבירו אף דמסקינן שם מעיקרא מאי קסבר כו' על כל פנים חזינן דיותר נוטה הסברא דבאין לו מסתבר יותר לעכב. וכן בדכ"ז גבי ד' מינים שבלולב דמעכבין זה את זה דחדא מצוה נינהו אמר ר"ח בר רבא ל"ש אלא דאין לו אבל אם יש לו אינו מעכב ואף דשם פירשו דוקא לא לקחן כא' אבל אם לא לקח כלל לא יצא ע"ש ברש"י ותוספות מכל מקום כיון דכאן איכא קרא א' דמעכבים אהדדי דהוי מצוה חדא וקרא א' דאינו מעכב יותר מסתבר לומר דבאין לו מעכב וביש לו אינו מעכב ועכ"פ קיים חדא מצוה ע"ש וצע"ק. והנה הפי' דביש לו מעכבין בודאי אין הפירוש כמו גבי לולב דצריכים שישחטו בפ"א דלא מצינו זה אפילו למצוה בעלמא אף דמבואר דמעכב עכצ"ל דמעכב היינו אם לא קרב כולם שלא קיים המצוה כלל אף באותן שקרב. והנה גבי לולב ותפילין ניחא שאם אין לו מעכב היינו דאין צריך ליטול המין שיש לו ואין צריך להניח התפלה שיש לו כי אין מצוה כלל זה בלא זה אבל כאן שאם אין לו צריך להקריב רק אם יש לו כולם. אם כן כיון דיכול להקריב כולם בזאח"ז אין סברא כלל אם במחשבתו שלא יקריב כולם לא יקריב כלל דלמה לא יקריב דלמא בודאי יחזור ויקריב הכל לקיים המצוה כתיקונה. ולומר דאם יש לו ולא הקריב כולם כיון דלא יצא המצוה לוקין על חילול יום טוב אם היה ביום טוב זה אין סברא ובפרט דהוי ה"ס דלמא יקריב אח"ז ואפשר לענין חטאת בשבת דאם לא הקריב אח"כ חייב למפרע על השוגג ובאמת גם זה צ"ע דתחלה מה שעשה ברשות עשה ואין כאן מקומו. ונ"ל דנ"מ לענין לקוברו בין רשעים או דנ"מ לענין נסכים דאם לא הקריב הנסכים תיכף אין צריך להקריב הנסכים למחר על הקרבנות שהקריב כיון שהי' לו ולא הקריב כולם ולא עשה כלל שום מצוה ומכל מקום אם הר"מ יסבור דין זה דאם יש לו מעכבין הי' צריך לכתוב בפירוש ולא מכללא דאם לא מצאו כיון דבש"ס דילן דורש זה מקרא וכן בספרי ה"ל להר"מ וכן להרהמ"ח לבאר זה בפירוש:
שוב ראיתי בס' בה"ז כת' דהר"מ מפרש מאי דקאמר מעכבין זא"ז היינו שנשחטו יחד מעכבין המוספין דר"ח למוספי עצרת דחומש הפקודים וכת' שמזה יצא להר"מ שם בהיו"ט ז' כבשים של מוסף היום וז' כבשים הבאין בגלל הלחם אין מעכבין זא"ז ואם נשחטו מעכבין זא"ז וע"ש שדחה ד' הכסף משנה. ואיני מבין אם כן למה כת' דקרבנות הבאים בגלל המוסף והקרבנות הבאים בגלל הלחם מעכבין זה את זה אם נשחטו יחד ה"ל למכתב סתם דקרבנות המוספין מעכבין זה את זה בנשחטו יחד והיה שמעינן כל המוספין מוספי ר"ח ומוספי הרגלים אבל מלשון הר"מ נראה דוקא גבי עצרת וצ"ע:
ג[עריכה]
הפר והאיל והכבשים כו' כלומר מנחת הסולת כו'. דברי הרהמ"ח תמוה מאוד מ"ש כו' ומביא הפלוגתא דמנחות דמ"ה ע"ב ע"ש כל הסוגיא שם מיירי לענין כבשי עצרת דהיינו השני כבשים שהם שלמים אם מעכבים את הלחם דהיינו שתי הלחם או אם שני הלחם מעכבים כבשי עצרת דהיינו שני הכבשים אבל מנחת הסולת אין ענין לשם כלל ע"ש בסוגיא ודין זה דנסכים אין מעכבין את הזבח הוא דין בפני עצמו ומבואר בר"מ פ"ב מהלכות מעה"ק ממנחות דט"ו ע"ש בכ"מ אבל מעכבין את הלחם וכל המשנה איירי לענין שתי הלחם בעצרת ע"ש, הכלל ד' הרהמ"ח לא זכיתי להבין והם תמוהי' וצ"ע ולענין אי מוספי החג מעכבין זא"ז יבואר בעזה"י במקומו:
ד[עריכה]
מערבין נסכי פרים כו' אבל א"מ נסכי כבשים כו'. הרהמ"ח קיצר בזה והעולה מהסוגיא שם כפי מה שפסק הר"מ פ"י מהתו"מ כ"ה דמנחת הסולת עם השמן של נסכים אסור לערב זב"ז ואפילו באלו שבלילתן שווין כגון נסכי פר בפר והיא מן התורה דכתיב והקטירו דכ"ד שנקטר על האישים צריך שיהי' כ"א לבדו וע"ש בהט"ו שכת' ולעולם אין מערבין נסכים אלא נסכי הפרים לבדם ונסכי האילים לבדם כו' ל"ד נסכי פרים באילים דאסור אלא אפילו נסכי פר בפר אסור דפר ואיל ג"כ בלילתן שוים ע"ש בסוגיא ובדיעבד אם נתערבו נסכי פר בפר או בנסכי איל כיון שבלילתן שוה שני לוג לעשרון כשר בדיעבד ויקטירו אותם אבל נסכי פר בנסכי כבש כיון דנסכי פר ואיל בלילתן חריבה שני לוגין לעשרון ונסכי כבש הוא רכה דשלשה לוגין לעשרון. אם כן אם נתערבו קודם הבלילה פסולין ולאחר שנבללו כ"א בפ"ע כשרים וכ"ז לענין הסולת והשמן אבל היין של נסכים לכתחלה אסור לערב יין דלמא יערב הסולת והשמן אפילו מין במינו היינו נסכי פר בפר אבל אם נתערבו הסולת והשמן או שהקטירו המנחות כ"א בפ"ע מותר לערב היין לכתחלה אפילו נסכי יחיד בשל צבור וצבור בשל יחיד ושל אמש בשל היום ודוקא פר בפר או איל באיל אבל יין של פר או איל ביין של כבשים אסור לכתחלה אף לאחר שנתערבו הסולת והשמן מכל מקום כיון דאין מנחת הסולת שלהם שוים גזרו גם על היין אפילו לאחר שנתערבו אבל לאחר שהקטירו כ"א נראה מדברי הכסף משנה בדעת הר"מ דמותר לערב אפילו נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים וקצ"ע בזה ועלח"מ ושיטת רש"י לפי גי' הכסף משנה ולא הבאתי בכור הבחינה ועש"ס דסוכה דנ"ד ונ"ה מבואר שם וכ"פ הר"מ פ"ז מהכהמ"ק דאף ביום שהי' ג' מוספין כגון ר"ה שחל להיות בשבת לא היו אומרים רק שיר א' ומכ"ש במוסף א' אף דהי' הרבה קרבנות ולא ערבו היין ונסכו כ"א לבד מכל מקום לא היו אומרים על כל ניסוך וניסוך שירה רק פ"א ומכל מקום צ"ע בדבר דכיון שגזירת הכתוב לומר בכל הקרבנות של צבור החובה שירה בשעת הניסוך ה"ל לאומרו בכל ניסוך וניסוך. אך אפשר כיון שלאחר הקטרת הנסכים מותר לערב היין הוי ניסוך א' וסגי בפ"א שירה אף אם לא עירב אך דאם נימא דנסכי כבשים בנסכי פרים ואילים אין מערבין בשום ענין אף לאחר הקטרה אם כן למה לא יאמרו על כל ניסוך וניסוך ועיין בפ"י סוגיא דנתקלקלו כו' בר"ה וצ"ע השי"ת יעזור לי לשנות פ"ז:
ה[עריכה]
ז' מדות של לח היו במקדש כו'. כ"ה במשנה מנחות דף פ"ח ע"ב והנה הר"מ פ"א מה' כהמ"ק פסק כת"ק דז' מדות הי' בביהמ"ק כת"ק דסתם משנה וע"ש בגמרא פלוגתא בברייתא ר"י סובר רביעית לוג וחצי לוג כו' היינו מלמטה למעלה קא חשיב ור"מ סובר הין וחצי הין ומלמעלה למטה קחשיב ואמרינן שם מאי בינייהו ואר"י דבירוצי המדות א"ב דלר"י דמלמטה למעלה קחשיב סבר דבירוצי המדות נתקדשו ולר"מ דחשיב מלמעלה למטה סבר בירוצי המדות לא נתקדשו ואביי אמר דלמ"ד מלמטה למעלה מלאים שלא יחסר אבל יתר שפיר דמי ולמ"ד מלמעלה למטה קסבר שלא יחסר ושלא יותיר. והנה הר"מ פ"א מה' כה"מ מביא כסתמא דמתניתין הין וחצי ההין וחשבו מלמעלה למטה אם כן לפי אוקימת' דר"י דמאן דחשיב מלמעלה למטה סבר דבירוצי' לא נתקדשו ובאמת הר"מ פ"ב מהמעה"ק ה"ט פוסק דבירוצי יין ושמן נתקדשו ובאמת לר"י מבואר דמאן דחשיב מלמעלה למטה סובר דלא נתקדשו הבירוצין וע"ש בלחם משנה עמד בזה וכתב דהר"מ פוסק כאביי דל"פ ר"מ ור"י בהכי וגם הא דהר"מ חשיב מלמעלה למטה כר"מ ולא כר"י כיון דסתם משנה שם כוותיה ובמ"ל דחה דבריו דאמאי פסק הר"מ כאביי לגבי ר"י ועיין במג"א סי' רי"ח הביא בשם הל"ח דכלל זה דר"מ ור"י הלכה כר"י לא נאמר אלא בדברים הנוהגים בזה"ז וע' תיו"ט פ"ג דכלים מביא בשם מהרי"ק דכל הכללים דהלכה כא' לגבי חבירו לא נאמרו בדברים שאינם נוהגים בזמנינו. וע"ש בת"ח על הגליון ובת"ח כלל י"ב ואין להאריך וע"ש במ"ל הקשה לפי' הלחם משנה שפסק הר"מ כאביי למה לא הביא דלאביי אם מלמעלה למטה קחשיב לא יותיר ג"כ ושם במ"ל פלפל באורך דבאמת כיון דהר"מ חשיב מלמעלה למטה סובר דברוצין לא נתקדשו והיינו מן התורה לא נתקדשו ומ"ש שם הר"מ דבירוצי הלח קודש היינו מדרבנן כדי שלא יאמרו מוציאין מכלי קודש לחול וע"ש מה שפלפל בדהתו"ס:
והנה במקדש הי' גם כן שני מדות יבש עשרון וחצי עשרון דבעשרון הוי מודדין לכל המנחות אף למנחת יחיד וגם לנסכים לא היו מודדין הג' לפר וב' לאיל ובא' לכבש רק בעשרון א' היה מודד ג' פעמים לפר כ"ה שם במנחות ובר"מ פ"א מהכסף משנה ובפ"ב מהמעה"ק וחצי עשרון היה לחלוק בו מנחת כה"ג בכל יום היינו מנחת חביתין ומדות היבש נמשחו מבפנים ולא מבחוץ ומדות הלח נמשחו אף בחוץ לפיכך הבירוצין של מדות היבש חול ומדות הלח נמשחו אף בחוץ לפיכך בירוציהם קודש ע"ש בפ' שתי המדות ובר"מ במקומות שהבאתי. והנה לפמ"ש המ"ל דדוקא אם הבירוצים נתקדשו מטעם שנמשחו בפנים ובחוץ או מפני שנעקר אם כן הטעם מפני שנגע בדופני הכלי ע"ז שייך קושית הש"ס גברא למאי דצריך מכווין וכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת וצ"ל דהוא משום שמא יאמרו מוציאין מכ"ש לחול אבל לר"י דס"ל ממטה למעלה וגזירת הכתוב הוא דבירוציהן קודש לא תלוי כלל בדעתו והוא קדוש מן התורה ע"כ הקשו התוס' שפיר דפ"ח ד"ה בירוצי כו' למ"ד נתקדשו היאך מותר הנסכים לקיץ המזבח הא אין להם פדיון מן התורה ע"ש באורך. ולכאורה צע"ק בדף צ' דאיתא פלוגתא במשנה דת"ק סובר בירוצי הלח קודש ובירוצי היבש חול ור"ע סובר מדות הלח קודש ומדות היבש חול ור"י סובר דהטעם דנעקר. ואמרינן שם במאי קמפלגי ת"ק סבר מדות הלח נמשחו בין בפנים ובין בחוץ ומדות יבש מבפנים ולא מחוץ ור"ע סובר כו' ואח"ז מקשה הש"ס דגברא למאי דצריך לי' מקדש כו' ועיין כסף משנה ולחם משנה דהקושי' קאי גם לת"ק ולפ"ד המ"ל למה לא קאמר הש"ס דת"ק ס"ל כר"י דמדות הלח ממטה למעלה קחשיב ע"כ נתקדשו בירוצי הלח אבל מדת יבש נהי דיש עשרון וחצי עשרון מכל מקום לא מצינו שיחלקו תנאים אי מלמעלה למטה או ממטה למעל' רק במדות הלח אבל מדות היבש לא מצינו דפליגי והמשנה סתמה עשרון וחצי עשרון ולא פליגי כלל בברייתא דף פ"ז ע"ב רק גבי מדת הלח אם כן נראה דכ"ע ס"ל דמדות היבש מלמעלה למטה קחשיב. אם כן נוכל לאוקמי' דת"ק היינו ר"י על מדות הלח דמלמטה למעלה הוא ע"כ נתקדשו הבירוצין מן התורה אבל מדת היבש דמלמעלה למטה ע"כ לא נתקדשו הבירוצין. ולא יקשה לת"ק קושית הש"ס גברא למאי דצריך מקדש כיון דלר"י לא תלוי בדעתו כלל כסברת המ"ל רק כיון דממטה למעלה חשיב ע"כ נתקדשו הבירוצין ואפ"ל דלא רצה לאוקמי המשנה כר"י כיון דסתם התנא לעיל כר"מ מלמעלה למטה בדף פ"ז ע"ב אף דהאידנא נמי התנא דחשיב מלמעלה למטה סובר אליבא דר"י דבירוצין לא נתקדשו ועתה סותם התנא דבירוצין נתקדשו זה ל"ק דשם מיירי מן התורה וכאן הוא מדרבנן כמ"ש המ"ל אבל אי נימא דכאן סובר מלמטה למעלה סתרי הנך סתמא ובפרט דרוצה לאוקמי כר"מ כמבואר שם ברישא גבי שתי מדות נגדשות ובפרט דסתם משנה ר"מ ור"מ ס"ל מלמעלה למטה ע"כ מוקי פלוגתי' באי נמשחה מבפנים ע"ש ואני כותב זאת למזכרת ואי"ה אשנה פרקים אלו. וע' מ"ל פ"א מהכה"מ הרגיש על הר"מ שאינו מביא דעשרון וחצי עשרון היו מחוקות ולא גדושות והוא אבעיא בפ' שתי מדות ומסקנא דהתם דהיו מחוקות ולא גדושות. ומה שקשה על הר"מ שכאן פסק פ"א מה' כהמ"ק וכן כאן בה' מעה"ק דהעשרון נתקדש בפנים ובה' תו"מ פ"ה פסק דלחה"פ ושהל"ח לישתן ועריכתן בחוץ ובמנחות דף צ"ה ע"ב מבואר דלמ"ד מדות יבש נתקדש והעשרון היה קודש לישתן ועריכתן בפנים ע' לח"מ פ"ה מה' תו"מ ובתי"ט שם במנחות ויבורר לקמן אי"ה.
והנה דינים אלו דנסכים אינה נמנית למצוה בפ"ע לא בר"מ ולא בהרהמ"ח כי הוא חלק מחלקי מצות הקרבן כידוע בסמ"ק של רבינו הר"מ והרהמ"ח כ' כאן קצת דינים אכתוב לך בקיצור דינים אלו דנסכים כדרכי בח"ז. ודינים אלו מבוארים בה' מעה"ק פ"כ הכלל כל קרבן הנידר והנידב כגון עולה ושלמים ותודה צריכין נסכים בין באין בנו"נ בין חובות צבור או יחיד כגון עולות ראיה ושלמי חגיגה וכבשי עצרת כל שיש לו שם עולה או כדומה דאותן הקרבנות באים לפעמים בנו"נ חייבים בנסכים אבל החטאת והאשם והבכור והמעשר והפסח דאין באים בנו"נ אין צריך נסכים ועולת העוף אין צריך נסכים ומנחה ג"כ א"צ נסכים והכל מבואר במנחות דף צ"א ובר"מ שם. ושיעור הנסכים לבקר בין קטן כגון עגל או גדול כגון פר הוא ג' עשרונים סולת וחצי ההין שמן דהיינו ששה לוגין ולכל מין צאן כגון כבש או עז בין זכרים ובין נקבות הוא עשרון סולת בלול ברביעית ההין שמן דהיינו ג' לוגין חוץ מאיל דהוא זכר מן הכבשים והוא יותר שנה עוד חודש נקרא איל הוא שני עשרונים סולת בלול בשמן שלישית ההין דהיינו ד' לוגין והחודש הי"ג מן כבש נקרא פלגס וצריך ג"כ נסכי איל דהתורה ריבה לנסכי איל והבאנו לעיל. ועוד יש דין דכבש הבא עם העומר והוא עולה צריך שני עשרונים סולת והוי כפול אך דוקא הסולת אבל השמן ויין כשאר נסכי כבש רביעית ההין ויבואר עוד לקמן בעזה"י במקומו. וחטאתו ואשמו של מצורע טעון נסכים והוא גזירת הכתוב וביארנו לעיל ומנחת נסכים אינה טעונה לא תנופה ולא הגשה ולא לבונה רק טעונה מלח ומקטירה על האישים על המזבח החיצון. והנה כל המנחות אסור לחמץ ולוקין. ובמנחות נ"ז איכא פלוגתא דריה"ג ור"ע דריה"ג מרבה מנחת נסכים לחימוץ ור"ע מרבה לחה"פ לחימוץ ודעת רש"י מאן דמרבה לחם הפנים לא מרבי מנחת נסכים. ודעת התוס' שם דמ"ד לחם הפנים כ"ש מנחת נסכים ואח"ז מבואר שם בגמרא איפוך דריה"ג מרבה לחה"פ ור"ע מרבה מנחת נסכים ולחה"פ לא כי ס"ל מדת יבש לא נתקדשה ע"ש ומאן דמרבה מנחת נסכים אף דהוי מי פירות מבואר שם דסובר דמנחת נסכים מגבלה במים וכשרה וה"ל מי פירות עם מים והנה לענין חמץ אין כאן מקומו להאריך אם הוי נוקשה ואי דאורייתא וכבר האריכו האחרונים והר"מ פי"ב מה' מעה"ק כתב המחמץ לחה"פ לוקין אבל מנחת נסכים לא משכחת לה חימוץ כי מי פירות אין מחמיצין. ואם גבלה במים כבר נפסלה ואם גבלה ביין של נסכים ג"כ הוי מ"פ. והנה הכסף משנה כתב דפסק כר"ע דמרבה לחה"פ ובאמת הוא תמוה דהרי מסקינן דאיפוך דר"ע מרבה מנחת נסכים וה"ל לפסוק כר"ע ועיין בבה"ז שכתב כיון דהא דר"ע במסקנא אינו מרבה לחה"פ הוא מטעם דסובר דמדת יבש לא נתקדש כמבואר שם בגמרא והר"מ לשיטתו דס"ל דגם מדת היבש נתקדשה כמו שהבאנו לעיל ע"כ מרבה לחה"פ וס"ל כרש"י דמאן דמרבה לחה"פ אינו מרבה מנחת נסכים וכ"כ בנוב"י מ"ק חא"ח סי' ק"ב. ואין כאן מקומו להאריך. אך לדין זה דנצרך כאן דלשיטת הר"מ אסור לגבל מ"נ במים ואם גיבלה במים ג"כ פסולה אך אם נפסוק דמרבינן מ"נ לחימוץ רשאי לגבלה במים ומלשון הגמר' דאומר הי' ר"ג מ"נ מגבלה במים וכשרה משמע דכשרה ולכתחלה לא. וצ"ע בזה דלשון מגבלה משמע אף לכתחלה ומ"ש הר"מ שם דאם גיבלה ביין של נסכים מ"פ נינהו דברים אלו אין להם הבנה מה ענין גיבול ביין דהמ"נ נבללת בשמן וכבר עמד בזה בנ"ב שם. ועיין באחרונים האריכו בזה. וזה שכתבנו נקרא בשם מנחת נסכים ופעם נכללים בשם נסכים כמו שכתבתי לעיל. וחוץ להמנחה מביא נסכי יין והשיעור הוא גם כן חצי ההין לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש ופלגס דינו כאיל ולכל הקרבנות שמחויב נסכים היינו המנחה אין הנסכים מעכבין את הזבח וגם המנחה והיין אין מעכבין זא"ז איזה שיש לו יקריב ואם נזדמן לו למחר וליומא אוחרא ג"כ מקריב כמ"ש לעיל והיין אינו מנסכו על האישים ובסוכה מבואר דמנסכו לספלים שהי' על המזבח ובקרן מערבית דרומית למעלה מחצי המזבח וכ"ה בר"מ פ"י מה' תו"מ וכאן פ"ב מהלכות מעה"ק כתב דיוצק ע"ג היסוד ויורד לשיתין ועיין בהשגות הראב"ד השיג ע"ז שמנסך לספלים ועיין בכסף משנה ולחם משנה שהר"מ סמך כאן אמ"ש שם בתו"מ והוא מודה שהוא לספלים ועיין בבה"ז בזבחים דף ס"ב דמחלק דבמקדש שני שהיו השיתין תחת המזבח דעולי גולה הוסיפו ד"א והכניסו הבור תחת המזבח אם כן היה מנסכו למעלה לספל ויורד להשיתין אבל בבית שלמה היה הבור דהיינו השיתין תוך למזבח אצל היסוד כמבואר שם ע"כ היה צריך לנסך ליסוד לירד משם להשיתין והר"מ כאן איירי במ"ר ובתו"מ כ' הדין לענין מקדש שני וכן המשניות והברייתות מיירי בבית שני ע"כ מנסך לספלים ע"ש. ויש כמה מיני סולת ושמנים ויינות שפסולים לגבי מזבח מחמת גרועתן. ויש שלכתחלה לא יביא ואם הביא כשר הכל מבואר בר"מ פ"ו מהא"מ וכתבתי לעיל קצת במצות הקרבנות בע"מ ע"ש. והנסכים כשרים בין מן הארץ ובין מן ח"ל ובאים מן החדש היינו שעברו עליהם העומר ושתי הלחם ומן הישן זה מבואר בש"ס ובר"מ שם ואם הביאו מנחת נסכים קודם לעומר או מן הטבל ומן הערלה וכה"כ הן סולת ויינות ושמנים כ"א האיסור ששייך אצלו לא נתקדשו כלל להקריב והטעם דצ"ל ממשקה ישראל מן המותר לישראל ובערלה וכה"כ כ' הר"מ שהוא כ"ש דפסול דהו"ל מה"ב שהקב"ה שונאה מבואר מדבריו דמהב"ע א"י מן התורה דלא כדעת התוס' סוכה ט' דדעתם דמהב"ע אינו אלא מדרבנן. אך לפמ"ש בח"ז בשם הרשב"א והט"א דדעתו דאף דמהב"ע אינו אלא מדרבנן דוקא במקום דאף אם לא יצא ידי המצוה מכל מקום לא יתוקן העבירה שעשה כגון סוכה או לולב וכדומה הגזולים אף דלא יצא מכל מקום העבירה עשה בכה"ג מהב"ע אינו אלא דרבנן אבל אם נימא דאם לא יצא ידי המצוה יתוקן העבירה לא יצא אף מן התורה ע"ש. אם כן ה"נ דהעבירה הוא שנהנה מהערלה ומהכה"כ להקריב אותו אבל אם נימא דלא יצא ופסולים אם כן לא נהנה כלל ולא יעשה העבירה כלל אם כן בכה"ג לא יצא מן התורה ויתוקן שלא יעבור העבירה כלל ולהאריך בענינים אלו צריך אריכות ואין כאן מקומו. ומכל מקום אפילו לשיטת התוס' פסולים דממשקה ישראל בעינן ע' מנחות דף ו' וכ"מ בש"ס חולין ק"מ מספקא להו היכי דהקריב קרבנות מעהנ"ד ול"ש למעוטי ממשקה ישראל כיון דהי' להם שעת הכושר אם פסולים מחמת כתותי מכתת שיעורי' ובשביל הנאה אין איסור דמצות לאו ליהנות ניתנו ע' במשנה למלך ואין להאריך כאן בדיני מצות לאו להנות ניתנו ודינים אלו מבוארין בר"מ פ"ה מה' איסורי מזבח. והנה לדעת הר"מ שסובר דגבי ערלה וכה"כ מטעם מהב"ע אסורין ואינו סובר כס' התוס' דכאן נמי מצות לאו להנות ניתנו ובודאי יש לו איזה חילוק ולפי זה גם טבל נוכל לומר דהוי מהב"ע דה"ל הנאה של כילוי וטבל אסור בהנאה של כילוי. אך ע' במ"ל פ"ג מהלכות תרומות דעתו נוטה דהסוברים דהנאה של כילוי רק מדרבנן גבי טבל ג"כ ומצדד דדעת רבינו הר"מ דאינו רק מדרבנן ע"כ כותב שערלה הוא כ"ש דמהב"ע ומדאורייתא לא יצא ובפרט בעבירה דרבנן לא ברירא לן אי שייך מהב"ע עיין ר"מ הלכות לולב ואם נאמר מצות לאו להנות ניתנו ל"ש הנאה של כילוי דל"ש הנאה כלל. ולכאורה גבי ערלה וכה"כ יש עוד טעם דפסול לנסכים מחמת כתותי מ"ש כמ"ש התוס' בחולין. ועיין מנחות דף ו' וענינים אלו צריכין חיבור מיוחד:
והנה כאן פ"ה מהא"מ כ' הר"מ בלשון זה אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש קודם לעומר ולא מן המדומע ואצ"ל מן הערלה וכה"כ מפני שהוא מהב"ע כו' ובה' מעה"ק פ"ב הי"ג כתב אין מביאין נסכים אלא מן החולין לא יביאם מן התרומה ולא מן המעשר ולא מן הביכורים ואפילו תודה כו' לא יביאם אלא מן החולין. ובהמעה"ק הרשים הכסף משנה דין זה במנחות פ"ב ועיין בסוגיא שם דאינו מבואר כ"א מעשר לא יביא אבל תרומה אינו מבואר כלל אך כמו דאסור להביא מעשר מחמת דניתן דוקא לאכילה ע' תוס' שם ד' פ"ב ד"ה הנסכים ובחולין כ"א ותוס' ריש מנחות וחגיגה ט' אם כן ה"ה תרומה, דתרומה ג"כ ניתן רק לאכילה ולשתיה ולא לשרפה עיין ר"מ פי"א מהל' תרומות ועיין בבכורות דאי לאו דגלי קרא ה"א דשביעית אינה חייבת בחלה דאי נטמאה לשרפה קאי ע"ש אך שם לא סיים מה דינו אם עבר והביא דכאן בהא"מ מבואר בדבריו דאף בדיעבד לא יצא כמ"ש אח"ז קודם לשתי הלחם לא יביא ואם הביא יצא מכלל דכל אלו הקודמים אף בדיעבד לא יצא ובה' מעה"ק כתב לא יביא דהיינו לכתחלה ולא כתב אם עבר והביא אי יצא בדיעבד. ודין זה דלא יביא מן התרומה הוא בתוספתא מנחות ובמעילה כמ"ש הכסף משנה הא"מ וז"ל התוספתא ספ"ח דמנחות אין מביאין מנחות ונסכים ומנחת בהמה ולחמי תודה מן הטבל ומן התבואה וממע"ר שנטלה תרומתו ומע"ש והקדש שנפדו ומן המדומע ומן החדש ומפירות שביעית ואם הביא הרי אלו פסולין ואצ"ל מן הערלה וכה"כ עכ"ל. והנה התוספתא הזו א"א להולמה בלי ט"ס תחלה מה שמבואר מנחות ונסכים ומנחת בהמה מה זה מנחת בהמה אם לא מנחת נסכים ועוד תיבת מן התבואה אין לו פירוש כלל דודאי מביאין מן התבואה כי סולת הוא תבואה. וגם מ"ש דאין מביאין ממע"ר שניטלה תרומתו אם הפשט הוא כמבואר בש"ס דהקדימו בשיבלים וניטל ממנו ת"מ ולא ת"ג אם כן כיון דאין צריך ליטול ת"ג הרי הוא חולין גמורים ולמה לא יביא ממנו וגם למה לא יביא ממע"ש והקדש שנפדו דהרי הם חולין גמורין. אך בתוספתא דמעילה איתא בזה"ל אין מביאין מנחות ומנחת בהמה ומנחת נסכים ולחמי תודה מן הטבל ומן התרומה וממע"ר שלא ניטלה תרומתו וממע"ש והקדש שלא נפדו מן המדומע ומן החדש ומפירות שביעית ואצ"ל מערלה וכה"כ ע"כ וזו הנוסחא מיושרת ושם ג"כ צ"ל במקום מן התבואה מן התרומה ומע"ר שלא ניטלה תרומתו ומע"ש והקדש שלא נפדו. והנה הר"מ לא הביא דינים אלו כולם כי מכללא שמיע להו דמע"ר שלא ניטלה תרומתו היינו שהקדימו בכרי ה"ל דין טבל ומע"ש ותרומה מביא. והנה בתוספתא מסיים ואם הביא הרי אלו פסולים אם כן נראה מה שהר"מ כתב בהמעה"ק לא יביא כוונתו דאפילו בדיעבד פסול כמו בהא"מ ומקום דבדיעבד כשר הר"מ מבאר בהדיא כגון קודם שתי הלחם כתב בפירוש דבדיעבד כשר והר"מ לא הביא כאן דאין מביאין מפירות שביעית ובודאי אסור להביא אף על פי שהוא מן המותר לישראל מכל מקום כיון דלשרפה קיימא ופירות שביעית לא ניתנו אלא לאכילה ולשתיה כמבואר במס' שביעית ובר"מ ה' שמטה ויובל פ"ה ומכל מקום הי' צריך להביא להשמיענו דבדיעבד פסול. והנה בתוספתא מבואר דהמדומע ג"כ פסול בדיעבד וכ"ה בר"מ הא"מ והנה במס' תרומות ובכ"מ בש"ס הוי מדומע אם נתערבה תרומה בפחות ממאה וא' וידוע דמה"ת בטל תרומה ברוב כמו שאר איסורים רק מדרבנן צריך א' ומאה אם כן נראה דאף איסור דרבנן בדיעבד פסול אם הביא ממנו נסכים וה"ה ערלה וכה"כ אם נתערבו בפחות ממאתים. והנה כבר כתבתי דאיני מבין הטעם גבי תרומה כיון שהוא מותר באכילה והוי ממשקה הישראל רק מחמת דאסור לשרוף התרומה אם כן בדיעבד אמאי לא יצא. ואפ"ל כיון דכתיב ממשקה ישראל מן המותר לישראל צריך שיהי' מותר לכל ישראל אבל תרומה דאינה מותרת אלא לכהנים לא הוי ממשקה הישראל אף אם כהן מביא הנסכים ומכל מקום זה צ"ע. וגם בפירות שביעית כיון דמותר לישראל רק עבר כי לא ניתנה אלא לאכילה ושתיה למה יהי' פסולה בדיעבד ולומר דהוי מהב"ע אם כן לשיטת התוספות דסוברים דמהב"ע אינה אלא מדרבנן אם כן למה נפסל מן התורה וכאן ל"ש הסברא שכתבתי לעיל כי בפירות שביעית אף אם לא יצא מכל מקום לא נתקן האיסור כי לא אכל הפירות רק נשרף או יין לספלים. ואפ"ל דבאמת פסולים אלו אינן אלא מדרבנן על כל פנים יש חילוק בין טבל דפסול מן התורה ובין פירות שביעית או מדומע דאינו אלא מדרבנן פסול ואפ"ל כיון דמדומע לא הוי ממשקה ישראל על כל פנים מדרבנן אם כן אפשר דפסול אף מן התורה והדברים עתיקין עמ"ל פ"ז מהל' תרומות ובאחרונים. אם כן ג"כ טבל דרבנן כגון עציץ שא"נ פסול ג"כ מן התורה וצ"ע כי כתבתי בחפזי והשי"ת יעזור לי לברר כל דין ודין על האמת. עוד מבואר בר"מ הא"מ דמביאין נסכים מן המוקצה ביום טוב והוא בפסחים ושם אבעיא בש"ס אם הביא שה מן המוקצה ושחטו תמיד בי"ט מהו אם כן האיבעיא אף בדיעבד. ואח"ז אפשיטא האבעיא דמבואר בברייתא יכול לא יביא נסכים מן המוקצה אמרת מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו כו' אבל מוקצה איסור דבר אחר גרם לו ע"ש. והנה מבואר שם דיביא לכתחלה מן המוקצה אך איני מבין מ"ט יביא לכתחלה אף דאין שבות במקדש מכל מקום הרבה שבותים הם במקדש כידוע. והנה שם מבואר וא"א איסור מוקצה מן התורה מ"ל איסור מגופו או ד"א גרם נראה דבדרבנן יש חילוק ומוקצה כשר דד"א גרם אבל במידי דמגופו פסול לא הוי ממשקה ישראל אפילו באיסור דרבנן וראי' למ"ש לעיל כיון דמדרבנן אסור באכילה לא הוי ממשקה ישראל אף מן התורה ופסול מן התורה דשם דרשינן מקרא ע"ש והכל צ"ע. והנה אף דהיה לה שעת הכושר ובש"ס מנחות מבואר דכל דהי' לה שעת הכושר לא נתמעט מפסוק ממשקה ישראל עיין שם בתוס' דמתלתא קראי נפקי דאף דהי' לה שעת הכושר ממעטינן דכל דאינו ראוי לאכילה אסור לגבוה וע' פט"ז מה' מעה"ק ה' י"ז כ' הר"מ הנסכים אין באין לעולם אלא מן החולין שנא' והקריב המקריב את קרבנו עד שיהיה משלו ולא יהי' בהם צד גבוה כלל ע"ש והכסף משנה לא הראה מקומו ועיין בש"ס דילן דאמרינן מה חטאת מן החולין וילפינן מוהקריב אהרן את פר החטאת אשר לו ולא משל מעשר ובתוס' שם מביאים בשם הספרי דמעשר לא משום דצריך אכילה שיש בה שמחה והבאתי לעיל ומסתמא מצא הר"מ באיזה מקום הלימוד הזה וזה טעם התוספתא שפוסלת כל אלו המנויים והלימוד מן והקריב אהרן מבואר שם במנחות פ"ג וע"ש במקומות הנרשמים. ואם העכו"ם שמביא עולה כמבואר בר"מ ופ"ג מה' מעה"ק אם מביא נסכים שם מבואר בר"מ ז"ל עולות העכו"ם אין מביאין עמהם נסכים שנא' כו' אבל נסכיהם קרבים משל צבור שנאמר כו' ובכ"מ הקשה ע"ז וע' לח"מ כתב דגם כאן כוונת הר"מ כמ"ש בה' שקלים פ"ד דאם שלח נסכים משלו מקריבין אותם ואם לא שלח משלו קרבין משל צבור ומ"ש כאן הר"מ אין מביאין נסכים שנאמר האזרח היינו דאינו חובה להביא דוקא משלהם רק אם שלח מרצונו קרבים ואם לאו קרבים משל צבור ע"ש.
והנה מנחת נסכים או יין בפ"ע יכול אדם להתנדב בכל יום ע' פ' י"ג דמנחות ובר"מ פט"ז מהלכות מהמעה"ק ובפי"ז שם ואין מתנדבין פחות מג' לוגין דראוי על כל פנים לנסכי כבש ואין מתנדבין חמשה דהמותר אינו ראוי רק ששה ומששה ולמעלה ע"ש עיין ר"מ פי"ז ובמ"ל שם באריכות. ואם מתנדב יין מנסכו ג"כ לספלים ולא על האישים וע' כ"מ שם מה שיישב דעת הר"מ דלמה לא פסק כמ"ד לאישים ע"ש. ויין הבא חובה לנסכים אינה טעונה מלח כמבואר בר"מ כאן פ"ה מהא"מ אבל יין הבא בנדבה מבואר בר"מ שם ה' מעה"ק פט"ז דטעונה מלח ועלח"מ שם. והנה התוס' בחולין דף כ"ג ע"ב ד"ה דאמר מייתי ומתני כו' ובתוס' מנחות דף צ"א ע"ב ד"ה מייתי ומתני כתבו שם דלר"ט דאמר יין הבא בנדבה מזלפו על האישים והיאך יכול להתנות מספק אם חובה היא שפיר ואם לאו היא נדבה הא חובה היא לספלים ונדבה היא לאישים וע"ש שתירצו אף לר"ט דסובר הוא לאישים היינו דוקא במתנדב סתם אבל אם מתנדב בפירוש לספלים ש"ד. ובאמת צ"ע דדבריהם סותרים למ"ש בקדושין דף נ"ה ע"ב ד"ה דלמא אשם כו' שכתבו וי"ל דאין להתנות אשם בשלמים דאשם אין טעון נסכים ושלמים טעון נסכים וא"ל דיביא ויתנה אם שלמים הרי נסכי חובה ואם אשם הרי נסכי נדבה שהרי אין נסכי חובה ונסכי נדבה שוים דחובה היא לספלים ונדבה היא לאישים עכ"ל. ובאמת למה לא יתנה אם נדבה הם לספלים ובמפורש לספלים נסכי נדבה ג"כ לספלים כמ"ש בחולין ובמנחות ומצאתי בהגהות הגאון ר"י ברלין עמד שם על הגליון בקדושין והניח בצ"ע וד' התוספות בקדושין הובאו במשנה למלך בפרק ט"ו מהלכות מעה"ק. וע"ש שכ' דלהר"מ שסובר אף נסכי נדבה לספלים אם כן יכול להתנות לכאורה בחובה או בנדבה. אך מטעם אחר א"י להתנות לשיטת הר"מ דנסכי חובה לא בעי מלח ונסכי נדבה בעי מלח כמבואר שם בר"מ וכתב מה שלא כתבו התוס' קדושין חילוק זה דהם סוברים דשום יין אינו טעון מלח כי דברי הר"מ הם תמוהים מה שהצריך מלח ליין כמו שהקשה הלחם משנה ע' שם ונ"ל כוונת המ"ל דל"ל חילוק זה דזה לאישים וזה לספלים נימא דאפילו תרווייהו לספלים או שהתנה בפי' לספלים כמ"ש בחולין ובזבחים מכל מקום אינו יכול להתנות מפני חילוק דמלח וע"ז כתב המ"ל אין צריך מלח כי דברי הר"מ הם שפיר דאם נימא שהוא לספלים בודאי תמוהים כמ"ש הלחם משנה דבפרק הקומץ מבואר דר' ישמעאל בנו של ריב"ב סובר מה הפרט מפורש כו' ועל האישים פרט לנסכים ואם כן כיון דאינו לאישים אמאי מצריך הר"מ מלח. אבל לפי דעת התוס' קידושין שדעתם דנסכי נדבה מזלפו ע"ג האישים בודאי יין נדבה בעי מלח כי הוא על המזבח החיצון ועולה ע"ג אישים הוא דומה לפרט ע"ש בפ' הקומץ אך כוונת המ"ל דבלא חילוק זה ס"ל להתוס' דלא כהר"מ אבל אם זה לספלים וזה לאישים ממילא חילוק זה ג"כ דחובה א"צ מלח כיון שהוא לספלים ויין לנדבה טעון מלח כיון שהוא לאישים. וא"ל אמאי לא כתבו חילוק זה עתה כיון דחילוק זה דמלח מסתעף שזה לספלים וזה לאישים אם כן עכצ"ל החילוק הזה שכתבו וזה החילוק לבד די ולא הוצרכו עוד טעם. אחר זה ראיתי בשער המלך ה' פסהמ"ק פלפל בדהתו"ס ע"ש. ולכאורה לפ"ד המ"ל דלהר"מ א"י להתנות מחמת חילוק דמלח אם כן עכצ"ל דס"ל גבי פלגס דלא כבר פדא דמייתי ומתני ע' לעיל מה שכתבתי. ולכאורה איני מבין דברי המשנה למלך אם מביא על ספק באמת יתן מעט מלח למצוה ואם נסכי נדבה היא הוי מלח ואם חובה היא נהי דא"צ מלח מכל מקום למה יזיק מעט מלח ע' בפ' הקומץ דאפילו דם דהמלח מוציא אותו מתורת דם דדם שנמלח אינו עובר עליו מכל מקום מבואר שם דה"א משהו למצוה ואינו מזיק כלל ומכל שכן כיון דאין סברא כלל דכל שהוא מלח יזיק לשלשה לוגין יין לא בטעמא ולא בריחא. ואפ"ל כיון דצריך להביא שיעור מצומצם היינו ג' לוגין ואם גרע כ"ש או הוסיף כ"ש פסול עיין ר"מ פ"ב מהמעה"ק דין ה' אם כן אם מביא ג' לוגין ונותן אפילו כ"ש מלח אם כן אם הם נסכים של חובה הוי לי' הוסיף כ"ש ואם הביא פחות מג' לוגין כ"ש אם כן ה"ל חסר מעט ואין המלח משלים לשיעורו וע' רש"י סוכה דף מ"ח ע"ב במשנה שם פי' דמים המגולים פסולים לגבי מזבח מטעם זה דהארס מעורב ומשלים לשיעור וה"ל ניסוך פחות מכשיעור כ"ש שהוא פסול אם כן ה"ה אם יתר מכשיעור פסול בכ"ש. אך באמת זה שייך לגבי מים דאפחית מכשיעור או יותר מכשיעור פסול ולא מצינו מים לנדבה אם מתנדב מים לנסך אבל גבי יין דמתנדב יין גם כן לספלים אם כן יותר מכשיעור נהי דאם מנסך לשם חובה פסול אבל המותר יכול לנסך בתורת נדבה כמבואר בתוס' זבחים ובחולין שם דמנסך ד' לוגין ומתנה דיותר משלשה יהי' לנדבה ע"ש בתוספות אם כן בכל ספק נסכים כמו במסכת קדושין שם וכמו שביאר המ"ל פט"ז מהמעה"ק יכול להביא יותר מג' לוגין ולומר אם אשם הוא וא"צ נסכים הרי אלו נסכי נדבה ונותן מלח גם כן כ"ש ויותר אינו מזיק ואם נסכי חובה הוא שלשה לוגין יהיו לחובה והמותר יהי' לנדבה ומאי מזיק מעט מלח דהמותר הוי נדבה בכ"ע ולומר דהמלח מזיק ליין או דיהיה מזוג כ"ש אם נאמר דמלח הוי כמו מים עיין פסחים גבי וותיקא ובה' מקואות אין סברא דעל כ"ש מלח יהיה מזוג אף אם נימא דמים בכ"ש הוי מזוג ער"נ שם גבי וותיקא ומותר בתורת נדבה אינו מזיק כלל דוקא בתורת חובה יותר פסול אבל בת"נ יותר גם כן כשר כמבואר בתוס' ע"כ צ"ע כעת ענינים אלו. ודע דהר"מ פ"ו מהא"מ אינו מביא כלל דין דיין מזוג פסול לנסכים ועלח"מ שם:
ו[עריכה]
וכ"ש תו"מ על הצבור כו'. וזה ה"ל עשה דרבים וע' תוספות ר"ה סוגיא דנתקלקלו הלוים דאם לא הקריב המוסף קודם התמיד של בין הערבי' דמצותו הוא בכך יכול להקריב אחר התמיד של בין הערבים דה"ל עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה וער"מ הקה"ח ובעשה זו דהשלמה יש להאריך ואין כאן מקומו:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |