מנחת חינוך/לו

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מנחת חינוךTriangleArrow-Left.png לו

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[עריכה]

דיני המצוה כו' והוא שמכר וכו'. מבואר בסנהדרין פ"ה ור"מ פ"ט מה' גנבה וז"ל הר"מ כל הגונב נפש מישראל עובר בל"ת שנאמר לא תגנוב וכן המוכרו עובר בל"ת שזה בכלל לא ימכרו ממכרת עבד ואין לוקין על לאוין אלו מפני שניתנו לאזהרת מב"ד שנאמר וכו' ומבואר דעובר על שני לאוין וכ"ה שם בש"ס ונראה דהגונב ולא מכרו אף דאח"מ מכל מקום עובר על הלאו דלא תגנוב וכן המוכרו ולא גנבו כגון שעדיין הוא ברשותו כמש"ל בעזה"י מכל מקום עובר על הלאו דמכירה לא ימכרו וכו' אם כן אם עבר על שניהם ח"מ אך מכל מקום אין לוקין על שום א' מהם כיון דניתן לאמב"ד ונראה ג"כ בכל הדינים המבוארים לקמן שהוא פטור ממיתה כגון שלא השתמש בו או מכרו לקרוביו ועוד דינים אשר יבוארו בסמוך מכל מקום עובר על שני הלאוין הללו רק אין לוקין ונ"מ דאם עבר אפילו על א' מאלו הלאוין ומכ"ש על שניהם בענין שאין בו ח"מ מכל מקום הוא פסול לעדות כמ"ש בס' או"ת ח"מ סי' ל"ד ע"ש דלאו שניתן לאמב"ד אף שאין בו מלקות מכל מקום פסול לעדות ע"ש. והנה הר"מ כ' בה' עבדים פ"א ה"ה וז"ל אחד המוכר עצמו וא' שמכרוהו ב"ד אינו נמכר בפרהסי' על אבן המקח ולא בסימט' כדרך שהעבדים נמכרים שנאמר לא ימכרו ממכרת עבד ולא כתב דלוקין על לאו זה נ' מדבריו דאין בו מלקות וגם בפי"ט מסנהדרין מונה לאוין הלוקין ואינו מונה לאו זה דלא ימכרו אם כן מבואר דאין לוקין וטעמא בעי אמאי אין לוקין אך לפמ"ש הר"מ כאן ניחא דהוי לאו שניתן לאמב"ד דאין לוקין אף במקום דלא יוכל לבא לידי ח"מ כיון שבלאו הזה נכלל דפעמים יוכל לבא לידי חמב"ד אין לוקין עב"ק דע"ד ע"ב תוד"ה דה"ל לאו וכו' ובמס' עירובין די"ז ע"ב תוד"ה לאו שניתן ומס' שבת דקנ"ד תוד"ה לאו נמי באריכות:

והנה הרהמ"ח לקמן משמ"ה כ' שלא למכור ע"ע כדרך שמוכרין וכו' על אבן המקח וכן אמרו בספרי לא ימכרו ממכרת עבד שלא יעמידנו על אבן המקח ובסוף כת' ועובר ע"ז ומוכר ע"ע עבר על לאו וכדומה ואין לוקין לפי שאפשר לעבור עליו בלי מעשה עכ"ל והרהמ"ח אזל לשטתו דכייל כלל זה בכ"ד דכל לאו שאפשר בלי מעשה אין לוקין אף שעשה מעשה ע' בלאו שמ"ו ועוד בכ"ד. אבל הר"מ לפמ"ש הרב המגיד פי"ג מה' שכירות דסובר דכל לאו שאפשר לעבור ע"י מעשה אפילו לא עשה מעשה לוקין עליו עמ"ל פ"ד מה' מלוה דין וא"ו באריכות אם כן צ"ל הטעם דאין לוקין מחמת דניתן לאזהרת מיתת ב"ד ע' שעה"מ ה' חו"מ פ"א ה' ג' ד' ו'. אך לכאורה קשה על הרהמ"ח אמאי לא כתב הטעם דה"ל לאו שניתן לאמב"ד וצ"ל דס"ל כסברת התוס' שם במקומות הנ"ל כיון דעיקר הלאו ומשמעות הפסוק לאו לאמב"ד קאתי כמו כאן דלא ימכרו ממכרת עבד מיירי בע"ע בפ' בהר דלאו לאמב"ד הוא ל"ה לאו שניתן לאמב"ד ע"ש בתו' ותבין. אם כן נ"מ בין הר"מ ובין הרהמ"ח דלהר"מ בין כאן אם מכר בגוונ' דליכ' ח"מ או אם מכר ע"ע על אבן המקח נהי דאין לוקה מכל מקום פסול לעדות דעובר על לאו שניתן לאמב"ד פסול לעדות אבל לשיטת הרהמ"ח דזה לא הוי לאו שניתן לאמב"ד רק דאין לוקין דה"ל לאו שאב"מ אם כן הו"ל לאו שאין בו מלקות ואינו פסול לעדות מן התורה כמבואר בסי' ל"ד דה"ל לאו קל. אך בלאו שניתן לאמב"ד אף דאין לוקין פסול דהו"ל לאו חמור וענין לאו שנלאמב"ד צריך אריכות גדול ואין כאן מקומו.

והנה הדינים מבוארים בר"מ אינו ח"מ על לאו זה עד שיגנוב א' מישראל ויכניסנו ברשותו וישתמש בו וימכרנו לאחרים והנה הכנסה לרשותו היינו ככל גנבה דמרבינן בב"מ גגו חצרו וקרפיפו ע' תוס' כאן שכ' אף דצריך גבי גנבה קרא לרבות חצרו וכו' אפשר דכאן נמי יש שום ריבוי ונ"ל דגם אם גנבו והוציאו מרשותו הוי גנב עליו כמבואר במרובה ע"ט במשנה הי' משכו ויוצא וע' תוס' שם וכתובות צ"א ע"ב מפלפלים אם צריך דוקא משיכה לסימטא כמשיכת קנין או לענין גנבה משיכה אפילו לר"ה הוי גנב להתחייב באונסין וער"מ פ"ג מה' גנבה ומ"ל שם ואין כאן מקומו על כל פנים כאן נמי במשיכה הוי גנב. אך באמת כאן מבואר דעד שיכניסנו ברשותו והוצאה לסימטא מבואר שם בכתובות דהוי הכנסה לרשותו ע"ש אבל לר"ה ל"ה הכנסה לרשותו אף אם נאמר בגנבה קונה אף בר"ה מכל מקום כאן בעינן הכנסה לרשותו אם כן ל"מ משיכה לר"ה אך ערש"י שפי' ונמצא בידו שיכניסנו ברשותו וגם גבי גניבה כתיב תמצא בידו ומכל מקום משיכה סגי כמו בקנין לענין חיוב כפל ולענין אונסין ה"נ כאן הוי גנב במשיכה אפילו לר"ה למאן דאית ליה גבי גניבה דסגי משיכה לר"ה כנלע"ד. וע' תוס' שם כתבו דאפשר אם הגביהו אפילו ברשות בעלים חייב כדאשכחן גבי גניבה פ' מרובה ע"ט א"נ הכא דפטר ר"ש וכו' כ"ש דברשות בעלים לא מהני כלל ע"ש נראה מדבריהם דעל הגניב' ברשות בעלים ספוקי מספקא להו אבל בהוציאו מרשות בעלים דהיינו משיכה או לר"ה או לסימטא דינו כמו גנבה והוי גם כאן גנב ובלשון הר"מ אין הכרע ולשונו כלשון המשנה ועתי"ט שם. ואם ד"א קונה לענין גנבה ע' תוס' כתובות דחז"ל לא תקנו ד"א בגנבה ועש"ך סי' רנ"ג ואפשר אם נאמר דגם בגנבה תקנו ד"א מכל מקום הוא תקחז"ל אם כן אם נעשה גנב מן התורה לחייבו מיתה על המכירה תלוי בפלוגתת הפוסקים אם ע"י דרבנן נעשה דאורייתא והדברים עתיקין בכמה ענינים בש"ס ובאתי רק לעורר:

והנה על הלאו הזה אינו ח"מ רק אם משתמש בו לאחר הגנבה קודם המכירה שנאמר והתעמר בו וכו' ואפילו אם נשתמש בו בפמש"פ חייב ודעת הר"מ אפילו שימש בו כשהוא ישן דסמך עליו מכל מקום ה"ל שימוש ועיין בש"ס דלשיטת רש"י ספק אם דרך עימור בכך ועלתה בתיקו ואינו ח"מ ועבמ"מ ולשון הר"מ אם גנבו כשהוא ישן וכו' ומכרו ועדיין הוא ישן פטור דלדידי' דוקא אם הוא ישן מתחלה ועד סוף הוא אבעיא בש"ס אם דרך עימור בכך ולא אפשיטא וס"נ להקל. והנה מכירה זו אין חילוק בין אם מכרו לישראל או לנכרי דל"מ שום חילוק בש"ס בזה ומכירה זו באמת לאו מכירה היא כלל ולא מהני מעשיו כלל כי היאך יוכל למכור את חבירו אם אינו עבד רק התורה חייבה בכך אע"ג דלא אהני מעשיו ע' מרובה ס"ח ע"ב דר"י אמר גנבה בנפש תוכיח שאין יאוש בעלים וחייב ע"ש ול"ד מחמת שאין יאוש אלא נקט הא אבל באמת לא מהני מעשיו בל"ז וה"ר מדו"ה קודם יאוש דחייב אע"ג דלא אהני מעשיו. ואני מסופק באיזה קנין חייבה התורה אי הקנין בא' מהדברים שע"כ נקנה מן התורה כקרקעות בכסף ובשטר וחזקה ומשיכה אפשר כמו מטלטלין לשיטות הפוסקים כר"י דמשיכה אינו אלא מדרבנן אם כן גם בע"כ נמי [אינו] אלא דרבנן אם כן בקנין דרבנן כיון דמה"ת לא הוי מכירה אינו חייב על לאו זה להסוברים דע"י דרבנן לא נעשה דאורייתא והדברים עתיקין כמו בכסף ושטר וחזקה וקנין חליפין וע' קידושין ד"ז ברש"י ותוס' אי בע"ח איתקש לקרקע ובש"ך בח"מ סי' צ"ה האריך לפלפל בזה ע"ש ומכל מקום כאן אפשר כיון דכתיב לא ימכרו ממכרת עבד היינו ע"כ וילפינן לכאן אם כן כאן אם מכרו בקנין שע"כ נקנה מן התורה חייב או אפשר כיון דמ"מ בע"ח הוא צריך דוקא הקנין של מטלטלין כסף ומשיכה אבל חזקה ושטר ל"מ או אפשר דהמכירה בע"ע היינו בכסף ובשטר לא בחזקה וחליפין עיין ר"מ ה' עבדים וכן אג"ק בעומדים בתוכה עח"מ סי' ר"ב אי הוי כקרקע י"ל דקנה ואם הוא כמטלטלין רק מחמת אג"ק שיטת התוס' דאג"ק אינו רק דרבנן וא"כ תלוי בשיטות הנ"ל הכלל לא פירשו לנו רבותינו ז"ל באיזה קנין הוא חייב ומצד הסברא נראה דתלוי בשיטות אלו שהביא הש"ך שם אם אדם ב"ח אתקש לקרקע אם כן המכירה שלו כמו קרקע ואי איתקש למטלטלין אם כן ה"ל הקנין כמו מטלטלין ונראה אף אם נאמר דדינו כמטלטלין מכל מקום חייב בכסף לחוד אף דחז"ל עקרו קנין כסף ויכולים לעקור איזה קנין שלא יהי' חייב מן התורה ע' באחרונים בענינים אלו מכל מקום כאן ל"ש נשרפו חיטך כי הוא יש לו דעת לשמור א"ע וגם ה"ל מלתא דל"ש ואוקמי' אד"ת עח"מ סי' קצ"ח וקצ"ט ולהפוסקים כר"ל דמשיכה מפורשת מן התורה אם כן במשיכה ה"ל קנין תורה ובעכו"ם איפכא כידוע. והנה אפשר אף להסוברים דע"י דרבנן נעשה ד"ת שלו כאן ל"ש זה דהטעם דהפקר ב"ד או יאוש וכאן ל"ש הפקר ב"ד דבאמת אינו מכור כלל כי מי יוכל למכור איש חוץ מעבד ול"ש הפקר ב"ד והבן אם כן אין לנו לחייבו על קנין דרבנן וגם באיסור ל"ש קנין דרבנן עח"מ סי' רל"ה ומובא בח"ז ואין להאריך. הכלל על המכירה אין לנו כח לחייב מב"ד רק בדרך שיהי' ברור הקנין אם הוא קנין. וגם לענין אם מכר לקטן לשיטת הסוברים דקני מן התורה בדעת אחרת מקנה ויש שיטות סוברים דנתינת כסף ל"מ והדברים עתיקין ישמע חכם וכו'. ועי' בגמרא כאן מבואר בברייתא מכרו ועדיין הוא ברשותו פטור והנה רש"י פי' כיון דהוא ברשותו של נגנב דהגנב לא הכניסו לרשותו כמו במשנה וכ"ה בר"מ כאן ובמ"מ הביא בשם י"א עיין ברמב"ן על התורה בפ' וגונב איש ומכרו שמסופק בזה ע"ש שעדיין הוא ברשותו של גנב אם כן לשיטה זו ל"מ קנין כסף ושטר עד שמכניסו לרשותו אך הר"מ ורש"י אין סוברים כן אם כן הוי כמו כל הקנינים כמש"ל:

והנה בפסוק כתיב ומכרו יש להסתפק אם מתנה ג"כ בכלל או דוקא מכירה ע' ערכין ל"א גבי בתי ערי חומה דכתיב כי ימכור צריך קרא שם לרבות מתנה ובלאו הכי מכירה דוקא ועיין בכורות נ"ב גבי יובל ס"ל לרבנן מתנה כמכר תשובו לרבות מתנה אם כן בלא קרא מתנה אינו כמכר ה"נ מתנה לאו בכלל מכירה. אך באמת מצינו במרובה ע"ט לענין דו"ה מפורש דמתנה בכלל מכר ובפסוק כתיב ומכרו וצ"ע. שוב ראיתי ברשב"א ב"ק הקשה דרך תימה מן התורה יהא מתנה כמכר ובמקומות הנ"ל צריך ריבוי וכתב בשם הראב"ד כיון דאשתרש בחטא דומיא דטביחה אם כן נראה דהכא אין מתנה בכלל ופטור במתנה כנ"ל ועפ"ב מה' גנבה ה"י בהה"מ שם. ונ"ל פשוט דמבואר בב"ק שם דע"ט דגנב והקדיש חייב דו"ה דמ"ל מכרו לשמים או להדיוט אם כן כאן בהקדיש אותו לבד"ה לכאורה יהי' חייב אף דאין ההקדש חל מכל מקום המכירה גם כן אינו חל אך גזירת הכתוב דחייב אם עושה מעשה קנין אם כן הקדש גם כן הוא קנין. אך באמת אם הקדיש ה"ל כמתנה לגבוה ושם גבי דו"ה דחייב במתנה חייב גם כן בהקדש אבל כאן דפטור במתנה להדיוט אם כן פטור גם במתנה לגבוה והקדש (פי') ה"ל מתנה לגבוה כי לא מכר בדמים רק נתנו לגבוה אם כן בודאי פטור והא דנקט שם הלשון מ"ל מכרו לגבוה נראה דהוי מכירה ז"א דשם דמתנה ומכירה שוה נקט לשון הפסוק דכתיב ומכרו אבל היכי דמתנה חלוק ממכר ודאי הקדש הוי מתנה ודינו כמתנה אם כן פטור כאן וז"פ. ולשיטת הרי"ף גם גבי דו"ה פטור אך לשיטת התוס' והרא"ש בהקדש בד"ה חייב שם ע"ש ואין כאן מקומו אבל כאן פטור בודאי כנלע"ד פשוט. ועיין במרובה שם גבי מכירה דדו"ה מבואר דאם מכרו חוץ מא' ממאה שבו א"ח בדו"ה והוא שם פלוגתא אם דוקא דבר הניתר בשחיטה הוי שיור או אפילו קרניו וגיזותיו הוי ג"כ שיור וער"מ פ"ב מה' גניבה דפסק כרב דדבר הניתר בשחיטה דוקא הוי שיור וע"ש בש"ס דמכרו כולו משמע אם כן כאן ג"כ אם מכרו חוץ מידו ומרגלו ואפשר ג"כ אם מכרו חוץ משערו דל"ש כאן דומיא דטביחה ע"ש בש"ס אם כן בכה"ג ה"ל ספק ופטור ממיתה. וגם אבעיא שם ועלתה בתיקו דאם גנב וקטע ומכר מאי מי אמרינן מאי דגנב הא לא מכר א"ד מאי דזבין הא לא שייר אם כן ה"נ בכה"ג דאם קטע לו אבר אחר הגניבה ומכרו אפשר כיון דמאי דגנב לא מכר פטור ושם עלתה בתיקו כאן פטור ממיתה. עוד מבעיא שם בגמרא אם מכר חוץ מעובר אי הוי שיור למ"ד עובר ירך אמו ודאי הוי שיור אלא למ"ד עובר לאו ירך אמו הוא כיון דמחבר הוי שיור וכו' אם כן ה"נ הוי ספק ובגוף הדין אי עובר ירך אמו עב"ק מ"ז בתוס' שם ותמורה ד"ל ור"מ בכ"מ ואין כאן מקומו. אך על כל פנים בכל גווני הוי ספק ואפילו אי לאו ירך אמו הוא הוי אבעיא אם כן פטור כאן בכה"ג ורבותינו ז"ל לא ביארו בכאן הדינים:

והנה בסנהדרין כאן אבעיא בגמרא מכר אשה לעוברה פירש"י שלא מכר בגוף שלה אלא העובר דרך עימור בכך או לאו ומקשינן ת"ל דליכא עימור כלל וכו' אשה דאוקמי קמי' זיקא דרך וכו' תיקו ופירש"י דליכא עימור בעובר וכו' דאוקמי וכו' דכל שהיא עבה מגין מפני הרוח ע"ש. והנה נראה כיון דאבעיא הוא אם חייב על העובר כיון דלא נשתמש בעובר או כיון דנשתמש באפי זיקא הוי דרך עימור ונ"פ דסוגית הש"ס קאי למ"ד עובר לאו ירך אמו הוא אם כן הו"ל עובר דבר בפ"ע וה"ל כמו שגנב עובר ומכרו בפ"ע דחייב אך האבעי' כיון דלא הי' יכול להשתמש בעובר רק דקאי באפי זיקא אי הוי דרך עימור בכך אבל אי אמרינן עובר ירך אמו וה"ל כאחד מאברים אם כן ודאי אם נשתמש באשה מועיל ג"כ לעובר כאלו השתמש בעובר כי א"צ לשמש בכל האברים אך מכל מקום אפילו אי עובר ירך אמו ומועיל השימוש מכל מקום פטור במכר העוברים כיון דירך אמו ה"ל שיור דהא שייר האשה וכ"ה דשייר האשה ה"ל כמי ששייר במקח וא"ז מכירה כמש"ל אך אי לאו ירך אמו אם כן ה"ל העובר כאיש בפ"ע ולא הוי האשה שיור ואין הספק אלא אי מקרי שימוש בהעובר. אך מכל מקום קשה כיון דלקמן גבי דו"ה בפ' מרובה דע"ח מבואר דאפילו אי עובר לאו ירך אמו הוי ספק דאפשר הוי שיור כיון דמחבר בה ע"ש אם כן למה צריך לספק מחמת דרך עימור ואפשר דקאי אליבא אית דאמרי שם דאם עובר לאו ירך אמו ודאי ל"ה שיור רק שם כיון דצריך לאשתרוי' בהדה בשחיטה וכו' וכאן ל"ש זה אם כן ל"ה שיור ואין הספק אלא אם דרך עימור בכך. והר"מ סתם וכתב וכן אם מכר אשה לעוברה בלבד כגון שהתנה עם הלוקח שזו השפחה לי ואין לך אלא הוולדות פטור. והנה לא כ' דאוקמי' באפי זיקא כיון דבאמת לא אפשיטא ופטור בכה"ג ע"כ סתם דבכ"ע פטור. אך לענ"ד דאליבא דהר"מ דפסק פ"ט מה' נזקי ממון פרה שהזיקה גובה מוולדה וע' תוס' ב"ק דמ"ז הוכיחו מזה להלכה עובר ירך אמו אם כן פטור בודאי ולא מספק האבעיא כי האיבעיא הוא אליבא דמ"ד עובר לאו ירך אמו אבל אם עובר ירך אמו הוא פטור בודאי כי ל"ה מכירה דהוי שיור ממון ונ"מ אם הזיק בשעת המכירה או אם הזיק לאשה עצמה אם נאמר דבודאי פטור חייב ממון ואי אמרינן דמחמת ספק פטור פטור ג"כ דלמא חייב מיתה וקי"ל בד"מ אף דאינו נהרג מכל מקום ח"מ שוגגין פטורין מתשלומין וה"ל ספק ממון ג"כ ובחקירה זו עמד הפמ"ג בפתיחה כוללת לאו"ח דאפשר דס' נפשות פוטר ממון מספק ע"ש. אך לכאורה קשה דבשלמא הגמרא דאזל למ"ד עובר לאו ירך אמו ע"כ צריך למבעי כה"ג דמכר העובר אם דרך עימור בכך אבל אם מכר האם ושייר העובר לעצמו בודאי חייב כי בהאם שייך עימור ולא שייר כלום כי העובר לאו שיור הוא אבל הר"מ לפמ"ש דפטור מטעם עובר ירך אמו הוא אם כן ה"ה איפכא במכר האם ושייר העובר ג"כ פטור וצ"ל דהר"מ לישנא דש"ס נקט וע"ש במ"מ שכתב דהר"מ פסק ד"ז מחמת דלא נפשטא האבעיא והנלע"ד כתבתי דהר"מ פוטר ודאי מטעם שכתבתי אך ד"ז דעובר ירך אמו או לא ודעת הר"מ בזה צריך אריכות ואין כאן מקומו:

עוד מבואר בברייתא כאן דאם מכרו לאביו או לאחיו או לא' מקרוביו של הנגנב חייב ומסקנא דפטור והר"מ הביא כאן דאם מכרו לאביו או לאחיו פטור שנא' כו' ולא כתב ג"כ לא' מקרוביו ואח"ז כתב עד שיבדילנו מאחיו ומקרוביו במכירה ומכל מקום משמע מלשונו דוקא אחיו ואביו פטור ובאמת לפי מסקנת הש"ס דא"ל תני פטור אם כן כל מה דחשיב בברייתא פטור וגם קרובים מבואר בברייתא ע"כ דנראה דפטור גם לשאר קרובים ולא נתבאר לי שיעור הקורב' אי פסולי עדות או אפילו קרובים בכ"ע פטור וצ"ע. והנה כל אישי ישראל מצווים על לאו זה אפילו אשה ועבדים וכל האישים מישראל אם גנבו איש ומכרו חייבים חוץ מחרש שוטה וקטן שגנבו דלאו בני חיוב נינהו ומבואר במשנה דהגונב את בנו פטור ושם א"ר הלכך הנך מיקרי דרדקי ומתני רבנן כמצוין בידו דמי ופטורים והר"מ חשיב עוד אחיו הקטן והאפטרופסים שגנבו את היתומים שמצוים אצלם ובעה"ב שגנב א' מב"ב הסמוכים על שלחנו ולמד מהש"ס דילן דכל אלה מצוים בידם וודאי מצא באיזה מקום בברייתא דברים הללו כי אין דרכו לכתוב אלא לשון הש"ס אם לא מצא מפורש באיזה מקום והרהמ"ח אינו מביא אלא האב את בנו והרב את תלמידו כלשון הש"ס. וחייבים על כל האישים מישראל אם גנב בין איש ואשה וקטן שכלו לו חדשיו וא' הגונב גר ועבד משוחרר חייב ומבואר בש"ס ור"ם. ואם א"י אם כלו חדשיו עמש"ל בח"ז מר"מ ה' רוצח וה' יבום ומשם תלמד לכאן. ופשוט דאפילו גנב חו"ש גם כן חייב דהכל בכלל נפש אך אם גונב נפש עבד כנעני או שפ"כ פטור. וגם מבואר בש"ס ור"מ דגונב ח"ע וחב"ח ג"כ פטור ואינו מבואר החילוק בין מ"ר למשנה אחרונה דאף למ"א פטור ואין להאריך כי הענין גדול עיין ר"מ פ"א מנזקי ממון ופ"ד מה' חובל ומזיק ור"מ ה' ק"פ וה' חגיגה ובראב"ד ואחרונים ובס' ט"א בחגיגה ור"ה ובגיטין פ' השולח וגם נ' דמעוכב גט שחרור גם כן לאו אחיו ופטור על הגנבה ע' פ' השולח וער"מ פ"ט מהל' עדות ה"ו דמעוכב ג"ש אינו בכלל אחיו ואינו ב"ב ע"ש בכ"מ ולח"מ.

ועל לאו זה חייב חנק בהתרו בו וצריך להתרות בו בשעת המכירה והתראה בשעת גנבה ל"מ כי אז לא נתחייב מיתה אלא במכירה ופשוט אם חזר מהמכירה תכ"ד אם כן ממילא אין המכירה חל א"ח ואפשר אם הקנה אותו בק"ס דמבואר בח"מ קצ"ה דכ"ז שעסוקין באותו ענין יכול לחזור אם חזר א"ח מיתה דהקנין אינו חל ואף דהקנין בל"ז אינו חל כי אין הדבר שלו למכור מכל מקום כבר כתבתי דגזירת הכתוב הוא אם מכר חייב. אך על כל פנים צריך להיות מכירה כמו שיהיה מועיל בדבר שהוא שלו עיין לעיל אף דאפשר שהוא רק מדרבנן שיכול לחזור וגם אפילו תכ"ד דעת הרבה ראשונים דחז"ל עשו תקנה שיוכל לחזור מכל מקום כיון דיכול לחזור וחוזר אם כן אין הקנין חל ופטור אף מן התורה אף להסוברים אין דרבנן נעשה דאורייתא מכל מקום נ"ל בכה"ג כ"ע מודים דפטור עיין בשכלך ותבין. והנה כ"ז באישי ישראל אבל ב"נ מוזהר גם כן על הלאו דגנבת נפש כי היא בכלל גזל וכ"ה בר"מ פ"ט מה' מלכים ד"ט וז"ל ב"נ חייב על הגזל וא' הגונב ממון או גונב נפש ועיין כסף משנה כתב דה"ה גוזל נפש וחייב תיכף על הגניבה או על הגזילה בלא מכירה וגם אפילו אם גונב או גוזל נפש מעכו"ם ומכ"ש ע"כ וש"כ חייב מיתה כי אצלו הוא מטעם גזל שמוזהר ע"ז ומיתתו בסייף כמו דין ב"נ. גם נ"פ אם גנב נפש מישראל ולא מכרו שאינו ח"מ וכתבתי לעיל דעכ"פ עובר בלאו הזה דלא תגנוב ה"נ אם גנב אפילו עבד דאפשר דא"ע מכל מקום עובר בלאו דגניבת ממון או גזילה וז"פ רק כפל ממעטינן וגם אם גונב עכו"ם מכל מקום ה"ל בכלל גזילת וגניבת עכו"ם דאסור להשיטות שיתבארו לקמן בעזה"י. וגם באותם המצוים בידם הכלל דאיסור גזל וגניבה שייך בכ"ע כמו בב"נ וז"פ. וחיוב זה דוקא בגנב אבל לא בגזלן כי כתיב וגונב וגם לא תגנוב. וליסטים מזוין אם הוא גנב או גזלן עיין ר"מ פ"א מה' גניבה ה"ג ובמ"מ ולחם משנה שם ה"נ אם נקרא גנב חייב ואם גזלן פטור.

ונ"ל אם קטן גנב איש ואח"ז כשהגדיל מכר אותו אפשר כיון דבשעת גניבה לא היה בר חיוב אינו חייב ג"כ על המכירה. ומכל מקום צ"ע דאז לא היה בר דעת ועתה בשעת המכירה הוא עיקר האיסור אפשר דחייב וגם לגבי דו"ה אני מסופק זה וכעת לא מצאתי גילוי לד"ז. וגם אם עכו"ם גנב ישראל ונתגייר ואח"כ מכר אותו אני מסופק אף על פי שגם הגנבה הי' באיסור מכל מקום לא מלאו הזה רק מתורת גזל שב"נ מצווה כמש"ל ובנתגייר ודאי פטור ממיתה שנתחייב כי אשתני דינו ומיתתו ואלו עביד השתא לאו בר קטלא הוא כמבואר פ"ט מה' מלכים אם כן עתה שמכר אותו אני מסופק אם חייב כיון דלא עבר רק לאו זה דגנבת נפש וצ"ע. ועל לאו זה חייב חנק אם היה התראה ובלא התראה א"ח כרת וגם בשוגג א"ח חטאת ולא אשם תלוי כי זה אינו מח"כ כמבואר במס' כריתות. ולענין תשובה הוא מן החמורות וגם הוי עבירה שבין אדם לחבירו דצריך שירצה א"ח (ונדחה מפני פ"נ ככל הלאוין שבתורה). והנה במש"ל דקטן לאחר שהגדיל אי חייב על המכירה נ"פ דאם הוא עתה לאחר שהגדיל גם כן ברשותו ודאי חייב דה"ל כאילו גנב עתה כי רשותו קונה לענין גנבה ג"כ והוי רק ספק אם לאחר שהגדיל לא היה ברשותו וגם בשעת מכירה כגון שהי' בר"ה דז"פ בגדול כיון שגנבו לרשותו אפילו אח"כ שא"ב מכל מקום חייב ככל גנב כ"ז שלא החזיר לא איכפת לן אם א"ב רק אם בשעת גניבה הכניסו לרשותו אם כן אתה בא לחייבו על מה שגנב ואז הי' קטן ופטור א"ד דאפשר הוא בר מצות אך אינו בר דעת על כל פנים עתה שמכרו חייב. ובגנבת ממון ודאי אינו באחריותו בכה"ג כיון שבשעה שגנבו לא נתחייב ועתה אם אינו ברשותו אינו גנב אבל על המכירה צ"ע. ולענין עדי גניבה ועדי מכירה ולענין הזמה אין כאן מקומו. ולענין אם החזיר הנגנב אימת הוי חזרה לענין שלא לחייב אח"כ על המכירה ע' בה' גנבה ומשם תלמד לכאן ועוד יש הרהורי דברים במצוה זו ואי"ה אשנה פ"ז:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון