מנחה חריבה/סוטה/שיורי מנחה - פרק שני

מנחה חריבה סוטה שיורי מנחה - פרק שני [[מנחה חריבה/סוטה/שיורי מנחה - פרק שני|]]

שירי מנחה - פרק שני

מש"כ בדף ס"ה דברי התוס' בכורות (כ"ז ע"א) דגבי תרומה לא מצינו שיצרוך בשים אכילה בגדולה וכו', וע"ז הקשיתי מדברי הירשלמי ביכורים פ"ב יע"ש, נזכרתי כי יותר יש לי להקשות שסתרו דבריהם בעצמם בתוס' זבחים (ע"ה ע"ב) ד"ה שביעית וכו' וא"ת תרומה קודמת לפסח יהא אסור לחמצה משום דקא ממעט באכילתה וי"ל דהכי עדיפא ליה ושרי משים דכתיב למשחה עכ"ל הרי דגם בתרומה קם דינא דהאי למשחה לגדולה, וצ"ל דאידך תירוצי התוס' שם סברי כהתוס' דבכורות, ולכך טרחו לתרוצי סוגיא באופן אחר, – ומש"כ להעיר דבקדשים לא מצי לאכול שלכד"א משום דהוי שלא כדרך שהמלכים אוכלין מלאתי עכשיו בעה"ש בק' ע"פ לתורה שהבאתיו בדף ע"א, באות י"א שהביא סברא זאת בשם הברוך טעם והוא כתב דלמשחה לגדולה אינו מעכב במצות אכילת קדשים דבעינן שינה לעכב, ושוב הביא הגמ' דזבחים דף כ"ח שהבאתי ומסיק דאינו מעכב עש"ה:

מש"כ (דף ס"ד ע"ב) לענין הקטרת הקמוץ והלבונה אי בהדדי אי בזאח"ז, יש לעיין גם מגמ' דזבחים (ק"י ע"א) במשנה דהקומץ והלבונה שהקריב את אחד מהן בחוץ חייב ר' א' פוטר עד שיקריב את השני, ובגמ' שם דבעי ר' יצחק נפחא קומץ מהו שיתיר כנגדו בשיריים משרא שרי אי אקלושי מקליש וכו' ובפרש"י ותוס' שם, ועכ"פ משמע דאין קפידא כלל ומקריבן זה אחר זה ודו"ק:

מש"כ בדף ס"ה מהסמ"ג דאם לא מלח כשר יש להוסיף דבעשין סימן קע"ט כתב הסמ"ג על זה דאמנם בברייתא תנא דמליחה מעכבת, ומשמע משום דמספקא ליה להסמ"ג בזה הלכה כמאן ונעלם זה מהגהות ח"ש למנחות שם דף י"ח ועיין בספר הר המוריה ברמב"ם פ"ה מהל' אי"מ:

מש"כ בדף ס"ט להעיר על המל"מ דהא הוי איתחזק איסורה מצאתי אחרי חפשי ברמב"ם (דפוס ווילנא) (שאין בקביעות בידו) בהגהות עמק המלך שם שהעיר זה על המל"מ הנ"ל דאיכא חזקת איסור דעד עכשיו קודם שהחזירו לכבשן הוי איסור עכ"פ מדרבנן יע"ש והוא כתב דניחא עפ"י דברי הירושלמי דפליגי אליבא דרבנן אי נשתנה הכלי פסול וא"כ הו"ל ספק בדרבנן דנתאכמה אינו פסול כ"א מד"ס ובהחזירו לכבשן האש איכא נמי ספיקא והוי ס"ס בדרבנן ולכ"ע שרו עכ"ל:

מש"כ בדף ס"ח לענין בידו דבדבר שנתחדש אח"כ פנים חדשות, לא שייך לומר המעלה דבידו יש להביא גם סמוכין לזה, מקדושין (ס"ב ע"ב) דקאמר אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתי ואמר הרי את מקודשת לי לאחרי שאשתחריך ה"נ דהוי קדושין, הכי השתא התם מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת ע"כ יע"ש ועיין בספרי אוריין תליתאי בדיני קדושין בהסבר דברי הגמרא שם ואגב נזדמין לי עכשיו ספר א"ש ומצאתי שכתב בהל' גירושין פ"ד דין כ"א בהסבר דברי התוס' דסוכה דף ל"ו שכתבו וצריך לחלק בדברים, וז"ל דהיכי דהדיחו על הדם מצד פסול שנעשה בגופו כגון שנשפך ועומד להתקבל ולזרוק בזה לא הוי דיחוי וכן כשמונח ביד הפסול, אבל אם הדיחוי הוא מצד אחר שהמזבח פגום בזה בידו לתקנו לא מועיל, דהא דחוזר ונראה מועיל לתקן את דחויו והוא כשהיה בידו לתקנו, בעת הדיחוי הא דוקא שנדחה בעצמותו, אבל היכי דהיה דחוי מצד אחר לא מועיל לתקנו מה שחזר ונראה ודו"ק עכ"ל ומלבד שאחר הודו"ק איני מובן, עוד נראה שהיה בהעלם עין ממנו דברי התוס' דכריתות שהעתקתי בפנים ועיין היטב כן ראיתי אח"כ בהגהות ציוני מהר"נ על הרמב"ם הל' סוטה פ"ג דין ט' שכתב דלכך פסק רבינו האבעי' לקולא משום די"ל הא הוי בידו, אלא דרבא אזיל לשיטתו דאף בידו הוי דיחוי אבל לדידן דקיי"ל דכל שבידו לא הוי דיחוי לכן פסק דכשר את"ד, גם מהרב דברי מלכיאל ח"ר נעלם דברי התוס' כריתות הנזכר:

מש"כ בעינין נוב וגבעון דלרש"י ז"ל החסרון הוא משום שלא היה ארון, וי"ל בזה קושית התוס' בד"ה ובית שהקשו דלמ"ל לרבות בית העולמים וכו' יע"ש די"ל דאיצטריך לרבות בית העולמים דהיינו הבית השני שנחסר שה הארון והוי כמו נו"ג ע"כ איצטריך לרבות גם בית העולמים, ואף שכתבתי שם לחלק מ"מ אנו צריכים לזה די"ל בפשיטות דאחר דמרבינין נו"ג ומרבינן גם בית העולמים דהיינו ימי בית שני ע"כ היו משקים כדין וכהלכה, ומד' ישא ברכה ובזה יש להבין נמי דברי המדרש רבה סדר נשא סי' ל"ה זאת תורת הקנאות אין לי אלא לשעה לדורות מנין ת"ל זאת תורת הקנאות הקנאות המקנא יקנא בשילה ובבית עולמים יכול אף בבמה ת"ל זאת עכ"ל יע"ש ודו"ק ועיין בענף ובעץ יוסף שם וקצרתי, ועיין בספרי פ' נשא ס' ע"ו דזה מחלוקת ר"י ור"י יע"ש ובמלבי"ם שם ולא ראה במדרש כאן דממעט במה מזאת:

מש"כ דיש סברא לומר דמנחת סוטה לא בעי מליחה משום דדמי לקרבן מאכל בהמה, אמנם מצאתי בלמדי במדרש רבה פ' נשא שבסוף ס' כ"א מבואר שגם מנחת סוטה טעונה מלח שאמר וקמץ הכהן מן המנחה וכו' וקמץ והקטיר המזבחה מן הקטרת שאנו עתידין לרבות כיצד מקטירו מולחו ונותנו על גבי אישים דכתיב וכל קרבן מנחתך וכו', ודברי בטלין ומבוטלין ועיין לקמן י"ט ע"א בתוס' שאנץ מש"כ בדף ס"ב בשם הבית יצחק לעינן גרם מחיקת השם, יעיון לשון הרמב"ם ז"ל פ"ג מסוטה דבמשנה דף ז' תנן שמאימין עליה ואומרים עשי למען שמו הגדול שלא ימחה על המים, אבל בלשון הירושלמי וכן הרמב"ם העתיק „אל תגרמי” לשם הגדול שנכתב בקדושה שימחה על המים ע"כ, וק"ל ומש"כ בדעת ר' ישמעאל הנה לפנינו בספרי פ' ראה פיסקא ז' תניא ר' ישמעאל אומר מניין למוחק אות אחת מן השם שהוא בלא תעשה וכו' ור"ג אומר וכי תעלה ע"ד שישראל נותצין למזבחותיהם ח"ו וכו' וע"ש, ובספרי פ' נשא פ' ס"ח אמר ר' ישמעאל ספרי מינים כיצד הוא עשה קודר את האזכרות ושורף את השאר ר"ע אומר שורף את כולה מפני שלא נכתב בקדושה ע"ש וכתב המלבי"ם דר"י ס"ל דשם שנכתב שלא בקדושה אסור לאבדו ולמוחקו שכן דעת הפר"ח וע"כ אמר שקודר ולא שורף, ולשיטתו בפ' ראה י"ל שלכן מחמיר ר"י יותר במחיקת השם אף שלא נכתב בקדושה ע"ש, גם י"ל לפי דעת הבי"צ דר"י ס"ל גרמא אסור, י"ל דר"ע נמי לא אמר דשורף את כולו אלא ע"י גרמא וכמ"ד אשו משום ממונו אבל לא בהספר גופא, אבל ר"י ס"ל דגם עפ"י גרמא אסור לגרום שריפה ומחיקה, ולכן קודר את האזכרות שבו ודו"ק כי קצרתי שלא להמשיך הענינים יותר מדאי, ועיין בש"ח בפ' ראה בשם המזרחי ונוסחה מוטעת נזדמנה לפני הבית יצחק:

מש"כ בדף ס"ט לענין מלאכה בהכלי אם מותר לטהר בו מצורע אחר יע"ש בשם הירושלמי והגר"א ז"ל, –יש להוסיף די"ל דנפ"מ נמי לענין סוטה אם השקה בו כבר סוטה אחרת ועדיין לא נתאכמו ולא בלה, י"ל דכשר להשקות בו סוטה אחרת וצ"ע בזה, מצאתי כעת (יום י"ז בתמוז תרפ"ב שיהפך ב"ב לששון לשמחה) בספר תורת האהל חדושי תורת משה יהושע בינו רשכבה"ג מהרי"ל דיסקין זצוק"ל דף י"ג שהביא ענין אחר דברי אגדה דבאגדה אמרינן דאין סוטה שותה כוס ששתתה חברתה עכ"ל ואפשר דהוא מטעם שכתבתי דכבר נעשית בו מלאכה:

מש"כ בשם המדרש לענין שבר כלי, ראיתי שוב בירושלמי כי יש בזה מחלוקת לפי פירוש מפרשים ז"ל, וז"ל הירושלמי אית תנוי תני בכלי חרס אא במקודה אית תנוי תני אפילו במקודה וכו' כולה ענין מן דמר בכלי חרס לא במקודה כשניטל רובה מיעוטה קיים ומן דמר במקודה כשניטל מיעוטא ורובה קיים עכ"ל יע"ש ועכ"פ יש לעיין על הרמב"ם שלא הזכיר מכל זה כדרכו בקודש, דרך הזהב:

מש"כ בדף ע' ההערה על רש"י לענין חיוב מלקות שאין כאן עבירה כלל מצאתי סיוע לדברי מדברי רבינו הסמ"ג מל"ת קצ"ט ח"ל והמכה לשם מוסר אינו עובר על בל תוסיף כמו ששנינו במכות דף ח' מה חטיבת עצים ביער וכו' יצא האב המכה את בני והרב הרודה את תלמידו ושליח ב"ד ונאמר בספר עזרא ואכה מהם אנשים ואמרטם עכ"ל וברוך שמו הגדול שכוונתי לאמיתו של תורה ועיי"ש מל"ת רי"ב ג"כ כזה, ועיין הגהת מרדכי כתובות לענין הכאת אשתו יע"ש:

אך יש להתבונן עוד מהא דאמרו בגמרא דיבמות שם דף צ' דרצו לפשוט האבעי' מדראב"י דאמר שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה שלא לעבור על ד"ת אלא לעשות סייג לתורה ומעשה וכו' ושוב מעשה וכו' והלקוהו לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך? ומשני מגדר מילתא שאני, והקושיא הוא דהרי חזינן דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת אפילו בקו"ע, מזה דמלקין ועונשין שלא מן הדין בין חיוב מיתה ובין חיוב מלקות, והשתא מאי הקשה מחיוב מלקות דהלא לפי מאי שביארתי אין כאן עקירת דבר מה"ת כיון שעושין ליסרו וליסור העם, ואין לומר דזה הוא גופא דמשני הגמרא „מגדר מילתא שאני” והכוונה הוא דלמגדר מילתא אין כאן עקירה כלל וכמו שביארתי, אין לומר כן, חדא א) דלא משמע כן פשטות הסוגיא וגם מקודם מהא דפריך מאליהו בהר הכרמל ג"כ משני מגדר מילתא שאני ושם א"א לפרש כן ב) הלא הרמב"ם ז"ל כשהביא דן זה בהל' סנהדרין פכ"ד וממרים פ"ב דין ד' מסיים בזה מכין ועונשים שלא כדין אבל אין קובעים הדבר לדורות ואומרים שהלכה ש הוא וכו' עייש"ה וא"א משום שאין כאן איסור כלל הלא יכול לקובעה לדורות ג"כ, אלא ע"כ מוכח מכאן דזה ג"כ מקרי עקירה דבר מה"ת וצדקו יחדיו דברי רש"י ז"ל, אך עדיין אני נבוך בזה דלפי דברי הרמב"ם האיך באמת קבועה לדורות להיות מכים מכות מרדות לעבור על לא יוסיף וכמו שפסק הרמב"ם פכ"ד מסנהדרין דין ח' ט' יעוש"ה וצריך בירור בזמן יותר מבורר בג"ה, ואפשר לדחות דמיבמות שם אין ראיה דהתם במעשה באחר שהטיח וכו' באמת אין עבירה כלל רק זה שהיה לצורך השעה למגדר מילתא ולכך הוי עקירה, אבל בעלמא להכות ע"ד שכבר גזרו בזה חכז"ל והעובר ע"ד נקרא רשע שפיר ומותר להכותו ויל"ע, והראני הגאון האדיר וכו' מהר"י דיסקין שליט"א מה שהדפיס בענין כזה בחוברת כנסת חכמי ישראל סי' קנ"ה בשם „מקל נועם” בענין הא דמכין אותו עד שתצא נפשו דלאחר שעבר על העשה הוא דרבנן, אבל בכפיה שקודם העשה הוא מדאורייתא ובשם האחרונים הביא דהא דים רשות לב"ד היינו מצד דעשה דהוכיח תוכיח דוחה לאו דלא יוסיף וכו' יע"ש ובנימקי מהרא"י שהביא שם מסיים ואין לדקדק מהא דהוצרך למילף מקרא דברי קבלה במו"ק דף י"ח מנלן דמפקרינן וכו' די"ל דהתם שאני גבי הפקר יש לאו דלא תגזול ועשה דוהשבות ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ומש"ה הוצרך למילף מדברי קבלה עכ"ל, ועדיין צריך להתיישב בדברי הראשונים שכתבו למילף מדברי קבלה מנחמי' שאומר ואכם ואמרטם את ראשם, אבל עכ"פ משמע דלא הוי עקירה דבר מה"ת וצ"ל עוד עיין בזה, ודע דלשיטת הרמב"ם הידועה דלא תסור הוא מה"ת על כל דברי סופרים וראוי הוא ללקות מלקות ארבעים אלא שפטרו מפני שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שמשום שכל חכם שממרה על דבריהם מיתתו בחנק וכמו שהביא הרמב"ן דבריו בספר המצות שורש ראשון ועי"ש בכל הנושאי כלים ובפמג"ד בפתיחה כוללת חלק הראשון יעש"ה והוא משום דכך התנו החכמים שלא ללקות ע"ד אלא מכת מרדות יע"ש ניחא דהוי ד"ת ממש וכמו בדאורייתא אבל לדעת הרמב"ן שם יקשה כנ"ל וגם לדעת הרמב"ם ז"ל עכ"פ קשה בדברי רש"י ז"ל דהלכה שאמרו בכל דבר לא יהי' גרוע מדבר של סופרים וא"כ שוב איכא לא תסור וע"ז אנו מלקים אותו וא"כ שוב אין כאן עקירה לאו דלא יוסיף ודוק, ועיין היטב ברמב"ן שם שורש א', ובהיותי מדבר בענין שלפני עם הגאון וכו' כבוד מהרי"י דיסקין שליט"א ומענין לענין כה הראה לי בספר תורת האוהל למרן אביו הגאון הקדוש רשכבה"ג מהרי"ל דיסקין זצוק"ל שם בדף ה', ואגב האירו לנגד עיני מה שנדפס שם בדף ל"ו בחדושי מכות וראיתי ושמחתי שזכיתי לכוון לעמק דעת גאון עמוק כמוהו ז"ל במה שכבר הדפסתי בדף ח' בהא מדוע לא חילק ר"י לענין מלקות בין איש לאשה יעש"ה כתב זאת גם הגאון ז"ל ובשינו מעט וז"ל ולרבנן ניחא כאן דכיון דלא קטלינן לה עבדינן לה ונקלה, ועוד דשא"ה דכתבו התוס' דלדידהו לא נתפרש בתורה איך לעשות באשה, משא"כ לענין הכאה שתרגיש יותר בהסרת בגדיה הוי בכלל עונשין דהוקשה אשה לאיש וכו' אבל לר"י קשיא ונ"ל דכמש"כ המפרשים דלב"ש דס"ל אסור הוצאה ביו"ט ואפ"ה לא רצו חכז"ל לעקור כל מצות שופר בשביל גזירתם כן נימא ג"כ דאם תאמר שלא יגלו כסותה א"כ אין אלו חלקות כלל ויהי' הדין לפוטרה לגמרי ונמצא הכל נעקר יזה לא רצו חכז"ל משא"כ בסוטה דאפי' אם לא עבדי פריעת ראשה מ"מ אין כל ההשקאה בטלה עי"ש ומה דמתקיים מלקות עכ"פ באשה כעורה לא נחתי חכז"ל לזה ונחשב להם כעקירת מצוה שלמה עכ"ל צדיק וצ"ע:

מש"כ בפרק א' דף מ"ה בענין הא דכתיב גבי שמשון כל מצאתי בעז"ה בפמ"ג לרגלי עיוני בענין מכת מרדות הנ"ל בפתיחה כוללת לאור"ח החלק הא' אות י"ז שהקדימני בזה במ"ש המלאך ואל תאכלי כ"ל טמא כענין כל חלב לרבות חצי שיעור הזהירה שאף ח"ש מענבים וחומץ אף בסייג לסייג הוי בשמשון וכו' יעש"ה ותה"ל שכוונתי:

מש"כ בפרק א' דף מ"ט ע"ב מהפסוק וכי יגור אתך גר בשם הח"ס, ומהתוס' דיבמות מ"ח ע"א ד"ה עבד איש וכו', מצאתי עכשיו גם בספר תורת האוהל הנז"ל להגאון הקדוש מהרי"ל דיסקין זצ"ל זי"ע בפ' בא שכתב על פסוק זה איני מובן מי שלא נימול הא אינו גר כלל ופשיטא שלא יאכל בפסח וצ"ל אכשיולד לגר בן ביהדותו קאי שמילת בנו מעכבתו מלאכול בפסח עכ"ל וקשה דגם זה פשיטא וכדמבואר בפנים, גם ממעתיקי דבריו נעלם תוס' יבמות הנ"ל ויל"ע, ואפשר לומר ולמצוא קצת חידוש והוא, דראיתי למי שהקשה דאמאי לא ילפינן בגמ' דחולין דאזלינן בתר רוב מהא דמילת זכריו ועבדיו מעכבת, דילמא לאו אביו הוא ולשיטת הר"מ דספד"א לקולא, ונראה לומר דגם ממילת בניו שמעכבתו אינו ראיה משום דעכ"פ לא גרע זה הבן המוחזק מעבד יליד ביתו שמעכבתו שעכ"פ יליד ביתו הוא, ובכל אופן לפי האמת דאזלינן בתר רוב שפיר אמרינן דמילת זכריו מעכבת וא"כ י"ל דקמ"ל וכי יגור אתך גר וכו' המול לו כל זכר דגם „בגרים” מעכבת מלמד מלת זכריו הנולדים ובחזקת כשרים הם ואזלינן בתר רוב וחזקה, או ר"ל שגם דין יליד בית נוהג בו, לפי תירוץ הנ"ל דזכריו עכ"פ דין יליד בית להם ודו"ק:

מש"כ בדף ע"ג להקשות מדברי הרשב"א על דברי הפנים יפות עיי"ש, הנה יש לדייק בדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ג דין ח') שכתב וכותב עליה בלשון הקודש וכו' וכותב כל הדברים שהשביע אותם בהם אות באות מלה במלה „וכותב את השם בכתבו" עכ"ל שצ"ע דלמה שנה עוד לומר שכותב את השם בכתבו, כיון שהקדים כבר דכותב בלשון הקודש שנאמרה בתורה, א"כ וודאי שצריך לכתוב את השם בכתבו, אבל לפמש"כ הפנ"י היה א"ל דכיון שבהשביעה אמר את השם בכינוי הו"א שכותב ג"כ בכינוי, קמ"ל דצריך לכתוב בכתבו ומקור דברי הרמב"ם הוא באמת מהילקוט שהביא הפנ"י „כדי שתהא יודעת איזה שם מוחק הכהן בשבילה", וכמו שכתבתי בפנים, ומה שכתב הרמב"ם וכותב כל הדברים וכו' אות באות מלה במלה וכו', אף שנאמרה בכל לשון, והכתיבה צריך להיות בלשון הקודש דוקא? כבר הרגיש בזה בשו"ת בית יצחק שם בחיור"ד יע"ש, גם זה נשמע מדברי הרמב"ם דיש מקום לומר דאף דבעינן בלשון הקודש, אמנם לא צריך להיות דוקא בלשון שכתוב בתורה אלא יכול לומר בסגנון אחר דומיא לפירוש מלות שבתורה ובלשון הקודש דוקא, לכך כתב הרמב"ם שצריך להיות „אות באות ומלה במלה” פירוש מלשון האמור בתורה עצמה, ודו"ק וקצרתי:

ברמב"ם פ"ג מהל' סוטה דין ב' כתב דמאיימין עליה „שלא בפני בעלה” ומפחידין אותה וכו' ומעשה ראובן וכו' על פשטו „ומעשה אמנון ואחותו” כדי להקל עליה וכו' עכ"ל והנה כבר עמדו על זה המחברים דמנ"ל דהאיום הוא שלא בפני בעלה דלא נמצא מקור לזה לא בגמרא דידן ולא בגמרא דבני מערבא, וכן מהא דאומרין בפניה הא דאמנון ואחותו ג"כ לא נזכר בגמרא ובהמאירי מבואר עוד יותר שמזכירין לה גם מעשה דדוד וכו' יע"ש, ובפירוש המשניות כתב הר"מ „ומן הדומה לזה ממה שיש במקרא”, וצריך לומר דהרמב"ם דייק לה מהא דאמר בספרי (סי' ס"א) אומר לפניה דברי הגדה מעשים שאירעו בכתובים הראשונים וכו' יע"ש ומאי נינהו מכתובים הראשונים אם לא מעשה דדוד, ואמנון דמעשה יהודה וראובן בתורה הוא ולא כתובים הראשונים מקריא ומדאמר במשנה ובספרי לפניה מדייק דאבל לא בפני בעלה, ועיין בהגהות רד"ל שנעלם ממנו שהוא לשון הרמב"ם ובלשון המדרש מבואר ביותר שאמר (בפ' נשא ס' י"ד) ואומר לפניה דברי אגדה מעשים שאירעו בכתובים הראשונים וכו' ואומר לפניה דברים שאינן כדאי לשומען היא וכל משפחות וכו' יע"ש ומזה שמחלק בתרי אמירות משמע שהם שני דברים שאומר לפניה מהודאת יהודה, וגם מחטא אמנון ותמר:

מה שהבאתי שם בשם המנ"ח לענין אי בעינן כהן גבי מחיקה יע"ש צ"ע דהלא בספרי ילפינן זה מדכתיב וכתב את האלות האלה הכהן בספר ומחה וכו' מדכתיב הכהן בסוף דדוקא הכהן ולא אחר עיין במלבי"ם שם (ואף שמה שכתב דלא מהני ע"י שליח ל"ע דמדוע נפסל אם הכהן שלח ע"י שליח כהן לכתוב הפרשה, וציין חולין (י' ע"ב) ויצא הכהן מן הבית יכול ילך לתוך ביתו ויסגיר וכו', ובנדרים (נ"ו ע"ב) פרשו הרא"ש ותוס' דיכול לילך לתוך ביתו ויסגיר היינו ע"י שליח וכו' ת"ל אל פתח הבית יע"ש משמע דבלא"ה ע"י שליח נמי כשר ויל"ע), וא"כ י"ל דהאי הכהן קאי נמי על „ומחה” לומר דבמחיקה נמי בעינן כהן דוקא ומשום דכתיב כהן באמצע שדינן ליה נמי אלבסוף הפרשה, וכדאמרינן בש"ס הרבה פעמים כה"ג, ועוד מפורש הדבר בתוס' עירובין (י"ג ע"א) ד"ה אבל תורה וכו' א"נ בסוטה אין הכהן שעליו לכתוב מקפיד אם יכתוב שום אדם לשמה שלא ברשותו ומסתמא ניחא ליה אבל גבי גט מסתמא לא ניחא ליה לבעל עכ"ל והא דכתבו שום אדם צ"ל דהיינו דוקא כהן דכותי' ודו"ק:

שם בגמרא (ט"ז ע"ב) ולקבליה לדם במנא אחרינא עיין במש"כ בפנים, והנה יש עוד מקום לומר עפ"י מה שהקשה מהר"ש קלוגער זצ"ל בשו"ת טוטו"ד מהד"ת סי' כ"ג, על הט"ז הידוע דמה דהתירה התורה בהדיא אין כח ביד חכז"ל לאסרו וא"כ איך אסרו חכז"ל. לשחוט לתוך כלי או לתוך המים והרי מקרא מפורש אומר בפ' מצורע ושחט את הצפור האחת אל כלי אל מים חיים א"כ התירה התורה לשחוט לתוך הכלי ולתוך המים ואיך יש כח ביד חכז"ל לאסרו וצע"ג עכ"ל, ובזה היה טעם יפה לומר בס"ד כן, ועיין ש"ע יור"ד סי' י"א בבה"ט ובפ"מ שם בשם הפר"ח יע"ש, אכן קושיתו לק"מ לענ"ד לפי מאי שמסקינן שם בש"ע יור"ד סי' י"ב דבזה"ז דאין דרך עובדי עכו"ם בכך יש להתיר ועיין בש"ך שם, וא"כ בעת הנהגת דיני עבודה דמצורע באר"י שאין שם שום מקום לחוש לעכו"ם בכל מקום ובכל אופן מותר ודו"ק:

מש"כ בדף ע"ה לישב הערת המנחת קנאות על האב"מ יעש"ה, נזדמן לנגד עיני עכשיו בשו"ת בית יצחק חיור"ד סי' קס"ה בתוך אות א', דמתרץ על הא דמקשה החינוך נהי שחל הנדר ניתי עשה ונדחה ל"ת דלכאורה י"ל אליביה דרבי דיש מעילה בקונמות והזיד במעילה במיתה, ואין עשה דוחה ל"ת שיש בה מיתה אך זה ליתא דתוס' כתבו בפסחים ל"ג דדוקא באכילה ס"ל לרבי במיתה ולא בהנאה וכ"כ על הגליון בא"מ סי' קע"ד במה שכ' לתרץ על דברי הרשב"א משום דס"ל לרבי דיש מעילה בקונמות ובמיתה וכו' והקשתי שם מהתוס' פסחים הנ"ל, וי"ל דתשמיש הוי כאכילה כדאמרינן המתעסק בחלבים וכו' שכן נהנה ועיין כתובות ס"ה דאמרינן אוכלת עמו וכו', ע"כ נכונים דברי הא"מ עכ"ל וברוך שכוונתי והמ"ק לא ראה זה, – כן נפל לי היום ברעיוני לספיקת המל"מ לענין מעילה בקונמות שהבאתי בפנים, דיש קצת ראיה ממשנה דמגילה פ"א אין כין מודר הנאה מודר מאכל וכו', הו"ל לומר נמי חומרא בהא דיש מעילה וכו' ודו"ק וקצרתי, ועיין בספרי אורין תליתאי דף ל"א ל"ב:

מש"כ וחקרתי בדף ע"ג לענין אין כותבין מגילה להתלמד בה אי מותר בשאר לשונות, יעוין בטורי אבן מגילה דף ח' ע"ב בד"ה רשב"ג וכו' דמשמע משם דאסור גם בכל לשון וכן שם בד"ה אין בין וכו' כתב מפורש ואפשר דאפילו למ"ד כותבין ה"מ בלה"ק אבל בכל לשון לא דתרי קולי לא מקלינן שתהא נכתבת מגילה לבד ובכל לשון עי"ש, וברוך שהאיר עיני בהלכה זו:

מש"כ בדף ע"ח לענין טומאת ידים בפ' סוטה יע"ש, בזה י"ל קצת הערת הט"א מגילה דף ח' דקאמר הגמרא ולטמא את הידים זו"ז שווין, והקשה מס"ד דאין מטמאין וכי גרע תו"מ שיש בהם יותר מפ"ה אותיות ממגילה בעלמא וכו' מיהו י"ל משום מזוזה דייק לה ממתניתין דמטמא וכו', את"ד וי"ל דבמזוזה הו"א דלא שייך הך גזירה דטומ"י משום דעל פי רוב קובעים אותה על מזוזות הבית ולא משהי' לה בעין בין אוכלים, קמ"ל דמ"מ גזרו בה:

מש"כ בדף ע"ו לענין חיוב כתובה דרבנן דמהני לענין דאורייתא מצאתי סעייתא לדברי בדברי הריטב"א שבועות (דף ל"ב) בהא דאמרינן הכל מודים בעד מיתה שחייב, כתב הריטב"א וז"ל יש מקשין למ"ד כתובה דרבנן למה העד חייב קרבן וכו' ולאו קושיא היא דרחמנא בכל כפירת ממון חייב קרבן והכא כיון שהבעל מחויב לה מדרבנן כפירת ממון גמור הוא וז"פ עכ"ל ועיין שבועות (דל"ה ע"א) אמר איש פלוני ליתן לי ר' זוז וכו', ומוסבר יותר כמש"כ בפנים, וקצרתי:

מש"כ בדף לענין קושית הראש יוסף בחולין י"א מצאתי בשו"ת תורת חסד חאהע"ז לסי' ו' אות ו') שכתב להעיר בדבר חריף לפ"ד המל"מ דלא מועיל תשובה בזה דס"ל שגזה"כ הוא שלא יעשה המקום נס זה אלא למי שלא בא שום ביאה אסורה מימיו, א"כ לפי"ז סוטה ששתתה ובדקה המים הרי עי"ז נתברר בבירור גמור שבעלה הוא מנוקה מעון ולפי"ז מי שקנא לאשתו ונסתרה ואח"כ זה האיש שנחשד עליה הוא בעצמו ג"כ קינא לאשתו והשקה ובדקוה המים נימא שהותרה לבעלה הך סוטה קמייתא שנחשדה עם איש זה שהרי נתברר שהאיש הזה לא בא שום ביאה אסורה מימיו וז"ד שלא שמענו מעולם ופשיט בכ"ד דכל שאמרה איני שותה או שאמר בעלה איני משקה או שגירשה שוב היא אסורה לבעלה לעולם וא"א לברר היתרה בשום אופן וענין כלל וכו' ולפ"ד מיושב ג"כ קושית העולם שהביא בספר ר"י על חולין אהא דיליף הגמרא התם דאזלינן ב"ר ממכה אביו ואמו וכו' עי"ש ולא רציתי להאריך ומבואר להמעין עכ"ל:

מש"כ בדף ע"ח בד"ה ועם וכו', נשמט מלבאר דאף דפרש"י גם על ק"ש כן דלמפרע פסול הוא בתיבות, מ"מ י"ל בשיטת התוס' כך ולחלק יצאתי:

לדף י"ז מש"כ על התוס' דרצו לפסול שני גיטין משום ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים וג' ספרים מצאתי בשו"ת בי"צ חאור"ח סי' ל"ה שמסביר לה דברי התוס' דבגט בעי ספר כריתות שהספר כורת ואם כורת בשני גיטין אף אם הם כשירין כ"א עביד פלגא לסברת הגמ' ב"ק נ"ג רק אם כשר גט אחד בשנים או בשלשה חתיכות ה"ה בשני גיטין מאי איכפת אם כ"א עביד פלגא כריתות גם בזה כשר אבל בתר דילפינן דגט אחד ל"מ בשני או בשלשה חתיכות ה"ה דל"מ ב' גיטין דכ"א עביד פלגא כריתות ול"מ שנים ושלשה חתיכות שיעשה כ"א פלגא כריתות ומיושב קושית הטורי אבן מגיטין פ"ו וכו' עיי"ש והנה מלבד מה שיש לפקפק על עצם הסברא דפלגא כריתות ויל"ע בגיטין דף ט' ובדברי רע"א שם עוד יש לעיין דמאי יעשה שם האי סברא גבי שתי מגילות לתוך כוס אחד:

מש"כ בדף ט"ו בענין הוספה אי הוי עקירה. ראיתי גם בספר יגל יעקב שעם התוספי הרא"ש למסכתין שהאריך בזה והביא מספרי חכמי הספרדים והרב יד מלאכי והעיר על דברת הלח"מ הנז' בפנים, עייש"ה. וכן כתב בענין זה דעליו לערבן לתרץ קושית המהרש"א והח"צ וכו' יעש"ה. יעיין בשו"ת עמודי אש:

מש"כ בענין הגשה בדף י"ד מדפי הגמרא, מצאתי בס' למודי ד' לימוד כ"ב שהעיר בזה והביא דברי התוס' יו"ט ומיישב עפ"י דברי המהרי"ט בחידושיו לקדושין דלא מתחלה עבודה בקמיצה וז"ש א"צ כהן דהיינו לפסול זבח דאלו בשחיטה כתבו שם דכשרה בזה, ומש"כ הרב תיו"ט במגילה שם וז"ל וכמו סמיכה ושחיטה דא"צ כהן ה"נ תנופה והגשה ע"ש. דבריו תמוהים ושוב ראיתי לה' המגיה כספר מגילת ספר לאווין ש"ט עורר ע"ז יע"ש ועיין לשון רש"י לקמן ריש פ' היה נוטל, והגשה תחילת קמיצה וכו' עיי"ש:

מש"כ בדף ע"ה בענין אי סוטה דמי לד"נ, עיין בתוס' רעק"א ביבמות אות סמך בפ"ו מ"א ובשו"ת רע"א סי' רכ"ב, יעש"ה ופסול בה עדות מיוחדת, ועיין בשו"ת זכרון יוסף חאע"ז ס' ד':

מש"כ בפרק ראשון בשבועת אבימלך וכו' מצאתי ששאילת הראשונים היא בכל ההערות והוא בספר המאירי לנדרים דף ז' ופירש בה משום שהה עברו על השבועה תחלה ואע"פ שבזו מיהא לא הוצרכו לכך שהרי צבר זמן השבועה, מ"מ נראה דעתם שעל כל זרעם נשבעו וניני ונכדי על כל היוצאים מאותו שלשלת משמע וכו' יעו"ש וכל רז לא אנוס מהם זלה"ה:

מש"כ בפ"ק דף י"א בשם החמדת שלמה בענין חשש דשאלה גבי כתונת יוסף יעו"ש מצאתי עכשיו בשו"ת תו"ח סי' ל' שהביא דברי הח"ש ולהוכיח מזה לענין דינא דמותר להתאבל בכה"ג מהא דיעקב התאבל על יוסף, ומש"כ עוד שם להקשות גבי יהודא ותמר וכו', לק"מ דברא"ש ספ"ק דב"מ משמע דלא פשיטא ליה כ"כ אי חשש שאלה היא מדאורייתא ואפי' אי נימא דמדאורייתא מ"מ בודאי אין להוציא תמר לשריפה משום חשש זה וכש"כ לפ"ד הנוב"י חאהע"ז סי' מ"ג יע"ש א"כ היכי דליכא חזקה המנגדת ל"ח לשאלה כלל ולק"מ:

מש"כ בפר"ק לענין שם שלום אי נמחק, עיין הלכות קטנות למהר"מ גלאנטו ח"א סי' רפ"ב בענין כזה יעוש"ה:

מש"כ בדף י"א דסתם אחיו הוא לאו אחיו מאמו יע"ש הנה אם נימא כן גם בלשון חכמי המשנה יל"ק קושית התו"ח בריש פ' אלו נערות דתנן ועל אשת אחיו וכו' וטרחו בה בירושלמי כמו שהובא בתוס' ובתוס' יו"ט ע"ש והקשה בתוס' חדשים דנימא דאיירי באשת אחיו מאמו דאינה זקוקה ליבום יע"ש וכדמדומה שכן הקשה נמי אחד מבעלי הגהות על הש"ס דפוס ווילנא, אבל לפי הנ"ל אתו שפיר אם גם הלשון חז"ל כך, כי באמת אמרו לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד:

לדף י"ז מש"כ בשם הרמב"ם „ובכל זמן משקין את הסוטות” כתבתי על הגליון דז"פ דלא משקין בשבת ויו"ט משום מחיקה והקרבה והשקאה גופא הוי כדינא נפשות ועוד דהוי דין ומשפט כתיב ביה אלא דלענין חוה"מ מבואר הדבר ועיין ירושלמי מוע"ק פ"ק הל' ב' ועושין כל צרכי רבים אלו הן צורכי רבים דנין ד"מ וכו' ומשקין את הסוטה ושורפין את הפרה וכו'. ובירושלמי שקלים פ"ק עיי"ש וברע"ב שם, ושם, יע"ש שוב אתי לידי ספר ערוך השולחן על הל' סוטה ומצאתי שם באות ע"ו שכך כתב בפשיטות אך לא הזכיר אודות חוה"מ:

מש"כ בדף י"ז בדבר להראות מקורו טהור של הרמב"ם ז"ל שאמר דפרשת סוטה צריך לכתוב דוקא בלה"ק יע"ש נראה על פי מש"כ הרמב"ם (פ"ג מהל' חגיגה ה"ה) בהא דפרשת הקהל נאמר בלשון הקודש דוקא, כתב הרמב"ם דבלשון הקודש הוא קורא שנאמר תקרא התורה הזאת בלשונה אע"פ שיש שם לועזות עכ"ל נראה דמלשון הזאת קא דריש, ובוודאי מצא הרמב"ם דרשה זאת א"כ הכא נמי כתיב ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת אף שקאי על עשיה נימא נמי דמזאת קא דריש דבעינן הכתיבה דהוא עשיה דוקא בלה"ק ואף שהשבועה היה בכל לשון בהא אפקי' קרא וגם דהוה רק קריאה, אבל הכתובה י"ל דבעינן התורה הזאת כלשונה וכה"ג מצינו ביבמות פרק י"ב מ"ג חלצה ורקקה אבל לא קראה וכו' ר"ע אומר חלוצתה כשירה וכו'. כל דבר שהוא מעשה מעכב וקריאה דבור בעלמא הוא ע"ש ובתוס' שם דק"ה מה שהקשו מעקימת שפתים יע"ש ובתוס' רעק"א שם ובתפארת שם, וה"נ כן הוא, אבל בכתיבה אף שהוא כדיבור אבל מ"מ מעשה נמי הוי דמעשה הכתיבה בוודאי הוי מעשה, וא"כ על מילי דעשייה קאי ועשה לה וכו' התורה הזאת, ויש לדחות וזאת אין לומר דמדכתיב „וכתב” א"כ דוקא בלה"ק הוי כתב, אבל לא בלשון אחר, זה ליתא דהרי קיי"ל באהע"ז סי' קכ"ו ס"א כותבין הגט בכל כתב ובכל לשון בין שהוא כתב הכותים ובין שהוא כתב ישראל וכו', וכתב הב"ש ס"ק א' אע"ג דכתיב בתורה וכתב ש"מ כתב עכו"ם נמי כתב הוא ועיין ב"י ונ"מ לענין שבת וכו' יע"ש ועיי"ש סי' קמ"ב סעיף ז' ובביאור הגר"א שם ודו"ק הרי דמלת וכתב וכתוב שבתורה הוא בכל כתב שהוא וה"נ י"ל דוכתב היא באיזה כתב שהוא, ועוד י"ל על הערות הבי"צ דמדוע לא קחשיב זאת במשנה דאלו נאמרין, י"ל דתנא ושייר וא"ל מאי שייר דהאי שייר י"ל דשייר אמירת בפני נכתב ובפני נחתם דכתב הרמ"א שם סי' קמ"ב דצריך לאומרו בלה"ק ואף דהוי מילתא דתקנת חכז"ל מ"מ חשיב שם במשנה גם מילי דרבנן כמו תפלה וברכות כ"ג, יעיי"ש באהע"ז בביאור הגר"א. ויש לדחות דהתם לאו משום קדושת הלשון אלא טעמא אחרינא איכא למילתא עיין שם ברא"ש שממנו מקור הדברים וקצרתי, ודברי הב"ש אהע"ז הנז"ל נעלם מהרב משנה ברורה בהלכות שבת סי' ש"ו שלא הביא כן בשמו דכתב עכו"ם מקרי כתב לענין שבת מדהוי כתב לענין גיטין וכ"כ הב"ש כנז"ל:

למש"כ בדף י"ח על התוס' מהא דברירה בדבר לח יעו"ש עיין בחולין דף מ"א ע"א ד"ה ת"ת וכו' דמתבאר דהא דקאמר כגון דאית ליה שותפות בגויה עיקר האיסור הוא משום תערובת דנאסר חלק חבירו משום שמערב בשלו יע"ש והקשה בפתח הבית סי' ו' דא"כ נחלוק השתא ונאמר הוברר חלקו למפרע ותירץ דאתיא, כמ"ד אין ברירה יעו"ש ולפמש"כ יל"ע בזה, ובדברי השאג"א דיני חמץ ובמק"ח הל' פסח ובבית אפרים ח' אור"ח בזה ובס' זכרון שמואל ואכמ"ל, וע"ד מש"כ תירוץ על הרמב"ם (דפ"ד מה'. איסורי מזבח), מצאתי שכן הקשה ותירץ השואל בשו"ת זכרון יוסף (חיור"ד סי' י"א) יע"ש שכ' ואמרתי דהתוס' ס"ל דבלי ברירה לא שייך ביטול דאימא כולהו חליפי כלב וטלאים דבהדי נינהו ודמי הכלב נתפשטו בכולהו וזה דעת היש"ש שהניח דברי הרמב"ם בצ"ע וכו' יעש"ה ועיין בענין זה דברירה חל בלהבא בשי"ת אמרי בינה חלק א' בסימן י"ב יעש"ה:

עיין מה שהארכתי בדף י"א בהא דחמר דאמרה טהורה אני וכו', הנה יש עוד להעיר בעיקר הדבר האיך וכיצד סמך על דבריה והאמינה על כל תשובותיה אף שע"א נאמן באיסורין, מ"מ לא בע"ד בעצמו, ובפרט אם חשבה לזונה, ובשלמא על הא דאמרה טהורה אני אפשר דנאמנת דהאמינה לה תורה כמש"כ וספרה לה לעצמה – ועיין שו"ת חו"י סי' קפ"ב ודו"ק אבל על שאר הדברים צ"ע בזה למעיינים:

לענין שני ספרים ועל דברי התוס' שהארכתי בזה לעיל עיין גם בשו"ת מהר"מ מינץ סי' א' ועיין בשלום ירושלם לירושלמי מס' מגיל' דף ה' ע"א מה שהעיר על הביאור מרדכי, ושם הביא בשם הקרית ספר להרב המבי"ט בהל' מזוזה דמסתפק אי ד"ז דאין כותבין תפילין ומזוזות על ב' עורות אם הוא מדרבנן או שהוא מה"ת ע"ש ויש להעיר בזה ואכמ"ל:

מש"כ בדף ט"ז מדפי הגמרא דצפור דרור מעכב והבאתי ראיה מהא דשחטה ונמצאת שאינה דרור יקח זוג לשני' יע"ש נעלם ממני לפי"ש דברי המל"מ בשם הרמב"ן ז"ל על התורה ועיין בבית הלוי חל"ג סי' כ"ו סעיף ד' מה שהעיר על דברי הרמב"ן אלי ויש לי ג"כ מה להעיר אך ראיתי לקצר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף