מנחה חריבה/סוטה/קונטרס מנחת זכרון - שיורי מנחה

מנחה חריבה סוטה קונטרס מנחת זכרון - שיורי מנחה [[מנחה חריבה/סוטה/קונטרס מנחת זכרון - שיורי מנחה|]]

קונטרס מנחת זכרון
והוא הוספות ומלואים לספרא בצירא מנחת ירושלם חלק א'

א

א) בדף ל"ג ע"ב במה שנדפס שם שהביאו התוס' התוספתא דכהנים מטילים גורלות וכל מי שיעלה גורלו אפילו כ"ג יוצא ועומד בצד סוטה ואוחז בבגדיה וכו' עיי"ש בפנים, נ"ב עיין בילקוט ירמיה סי' רס"ב שאיתא בזה"ל אמר ירמי' למי אני דומה לכ"ג שעלה „בגורלו” להשקות מים המרים וקרבו את האשה אצלו ופרע את ראשה ופרסם את שערה נטל את הכוס להשקותה נסתכל בה שהיא אמו התחיל צוח אמר אוי לי אמי שהייתי משתדל לכבדך והרי אני מבזיך וכו' יע"ש ולענין הלכה אי הבן נעשה שליח להשקות לאמו ולבזותה בכה"ג לכאורה י"ל דהא קיי"ל (סנהדרין פ"ה ע"ב) לכל אין הבן נעשה שליח להכותו ולקללו חוץ ממסית שהרי אמרה תורה לא תחמול ולא תכסה עליו עיי"ש, וא"כ ה"נ הוי בכלל זה דאין הבן נעשה שליח לבזות את אמו הסוטה ועיין ביבמות (כ"ב ע"ב) גבי וחייב על מכתו דפריך הגמ' אמאי קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך וכו' ה"נ כשעשה תשובה ע"כ ובתוס' שם כתבו דהא דאמר לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו וכו' התם כשעשה תשובה עכ"ל עיי"ש וא"כ נמצא דמשכחת לה בסוטה דחזינן שלא קבלה תשובה על התנהגותה האסורה של יחוד וקו"ס, אז בודאי מותר הבן לבזותה ולהשקותה וע"כ אין כאן מקום קצת להוכיח מלשון המשל שבמדרש ילקוט הנ"ל כמובן, ובתוס' יבמות שם הקשו בשלמא מלקות משכחת דמחייב אע"פ שעשה תשובה אלא לקללו מי שעשה תשובה אין רשאי לקללו אפי' אחר וי"ל דאם הזכיר ש"ש לבטלה או עשה דבר שנתחייב בו נידוי אע"פ שעשה תשובה חייב ולא מיפטר עכ"ל ולפ"ז י"ל דהול"ל דמשכחת לה בסוטה דאע"ג דעשתה תשובה על איסור היחיד וכו' שעשתה מ"מ כ"ז שאינה מודית על הטומאה הרי מבזין אותה ומשקין אותה, ומקללין אותה, ואף שבברייתא נקט הלשון „לאביו” הוא רק לשון ההוה יותר, אבל הדין של „ולקללו” משכחת לה באמו סוטה וצ"ע בזה, ועיין תוס' מו"ק י"ד ע"ב ד"ה מהו וכו' והא לאו קושיא היא דהא נידוי דחי לאו דמקלל חבירו דאיכא לאו ושמא מסוטה ילפינן עכ"ל הצ"ל ודו"ק – וכ"ז היא לפי שיטת התוס', אבל עדיין יש עוד מקום לפלפל לפי שיטת הרי"ף והרמב"ם כמבואר בש"ע סי' ר"מ סי' י"ח ובאחרונים שם וסי' רמ"א ס"ד ובמפרשים שם ועיין תפארת ישראל פסחים פ"ד אות נ' וא"ל יותר, ועיין בב"ת קכ"ג שאמרה רחל אמנו מיהו אבא רמאה הוא וכו' יע"ש:

ב

ב) כתבתי בנדפס דף ט"ו ע"ב להעיר על דברי התו"ח שאמר דאם ישאל לחכם על קרבן ומשווי ליה למפרע חולין א"כ עבר על איסור מעילה בקדשים ששחט בהמת חולין בכ"ש דקיי"ל דמעל ע"כ ודנתי אני די"ל דכמו דמותר לשחוט בסכין של ע"ז משום דמקלקל הוא עי"ש וא"כ ה"נ איסור מעילה ליכא דמקלקל הוא וצריך בירור לדינא עיין שם, יש להוסיף ועיין ביור"ד סי' רכ"א סי"ב שפסק הרמ"א דהמודר הנאה מחבירו מותר לשחוט בהמה בריאה וכו' עיי"ש ובפ"ת שם וק', ואין מקום לטעות מדברי התוס' ב"מ (צ"ט ע"א) ד"ה וחבירו וכו' תימא דתניא בתוספתא בקע בקורדום של הקדש וכו' ול"ל דמיירי בקורדום כלי שרת ששוחטין בו שאין יוצא לחולין וכו' עיי"ש אין מקום לטעות מכאן די"ל דהכונה דהוא נטל הקרדום של הקדש כל"ש אבל לא ששחט בו אלא חתך בו בשר בזה הוי הנאה כמבואר בחולין דף ח' שם או ששחט בו בהמה מסוכנת וכנ"ל וקצרתי, (ואגב מה דפשיטא להו לומר דקורדום הוי כ"ש ששוחטין בו, ודבעינן כ"ש לשחיטה איני מבורר כ"כ דעתם בזה עיין מש"כ שם לקמן על דף י"ד):

ג

ג) כתבתי והבאתי בדף נ' ע"ב דברי אדם קדמאה מהר"ח א"ז ז"ל דמילה היא מצוה בכל עת כתפילין המונחים בראשו וציצית בבגדו עכ"ל נ"ב עיין מש"כ בגליון הגמרא נדרים ל"א ע"ב, ושם כתבתי בזה"ל על מה דמסיים במשנה שם גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקב"ה את עולמו שנאמר כה אמר ד' אם לא בריתי יומם ולילה וכו ע"כ ודייקתי על מה דאמר „ולילה” כתבתי בגליון דא"ל דמילה שלב"ז נוהגת גם בלילה וק"ל, שוב באותה לילה שלמדתי וצינתי ד"ז למדתי בילקוט בשלח רמז רג"ל דאיתא ככה שמעון התימני אומר בזכות המילה אני קורע להם את הים שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וכו' אמרת צא וראה איזה ברית שהיא נוהגת ביום ולילה אין אתה מוצא לא מילה עכ"ל וי"ל הכונה הפשוטה דלאחר שנימול נוהגת אצלו המילה תמיד בין ביום ובין בלילה כמו שמצינו שאמר דוד וכמש"כ מהר"ח אור זרוע הובא בספרי מנח"י דף נ' ע"ב עיי"ש עכ"ל שם שוב אח"ז מצאתי שהתוס' יו"ט שם הרגיש בזה וכתב בזה"ל אע"ג דתנן דאין מלין אלא ביום, מ"מ הרי משעה שנימול הנה המצוה קיימת בגופו יומם ולילה עכ"ל וסייעתא לזה מהילקוט הנ"ל, ועיי"ש עוד בתוס' יו"ט פ"א בהפסוק דפסקינן ליה לקרא הכי אם לא בריתי, יומם, ולילה וחוקות שמים וארץ לא שמתי עיי"ש:

ד

ד) בדף נ"א בד"ה ובפסוק וכו' כתבתי דכוונת דברי התוס' על התורה הוא כיון דאין אשה מתעברת מב"ר ע"כ משני בנ"א הוא וצע"ק עכ"ל נ"ב פשוט משום דעדיין י"ל דמאדם אחד הוא ב' פעמים וגם הא אמרי' ביבמו' שתמר באצבע מיעכה ונתעברה מיהודא בב"ר א"כ אפשר שנתעברה ע"י מיעוך, ונ"ב עוד, עוד יש לפרש דבזה כוונתם ליישב דאמרו בלשון רבים הנה הרה לזנונים והול"ל הרה לזנות או וגם הנה הרה, וע"כ פירשי דהיא הרה לזנונים הרבה משני בנ"א לכה"פ ומצינו כיו"ב להלכה דעת הראב"ד גבי קדשה דדוקא באיזה פעמים היא מופקרת ולוקה משום קדשה עיין ספ"ב מנ"ב והביא באמת ראיה מכאן שנאמר איה הקדשה היא בעינים על הדרך עכ"ל ועיין כס"מ שם:

שם ע"ב ד"ה אתה הצלת וכו' וא"ל משום דזינתה וכו', נ"ב עיין לקמן ד' קכ"ב ע"ב ד"ה בתו' ד"ה מעוברת וכו' ובדף קכ"ג ע"ב ד"ה ומה וכו' ודו"ק:

ה

ה) בדף נ"ו ע"ב בד"ה ועוד שכתבתי דקודם לא הוי אז סגולה זו לשנות סדרי הטבע וימי בישול ההולדה ע"כ צ"ל כך לא הוי סגולה זו ביד בי"ד של מטה וכמו שמצאתי בילקוט פ' בא רמז ק"צ ארי"ב משל למלך שהיה לו אורגלין שלו והיה מביט בה ויודע איזה שעה ביום כיון שעמד בנו על פרקו מסר לו אורגלין שלו כדאמר הקב"ה עד עכשו חשבונן של חדשים ושל שנים בידי, מכאן ואילך הרי הן מסירים בידיכם שנאמר החודש הזה לכם וכו' יע"ש וזה סעייתא גדולה לסברתי בעז"ה וצ"ע על הרא"ם ז"ל:

ו

ו) שם בד"ה שהחזירהו וכו' ראיתי לח"א שהעיר וכו' הוא בתורה תמימה פ' שמות ובסוף הדיבור שם צריך להוסיף כך וגם תיכף היתה מצוה לה שתביא את אמו כיון שזה הבינה גם בתיה שאולי הוא מפני שמכיר את אמו, ולמה החזירהו על כל המצריות, ובזה ניחא מה שהחזירהו „על כל המצריות” דלשון זה מדיוק עכשיו”, ועיין גם בילקוט שמות רמז קס"ו דקהת ומניקתו קראו לו למשה אבי סוכו וכו' והקשה בזית רענן דהא אמו מניקתו כדאיתא בקרא וי"ל ששכרה לו מינקת ג"כ עכ"ל א"כ מבואר היה להם בקבלה דינק מן שאר העבריו' ולא הקפיד על הכרת האם דוקא עכ"ל:

ז

ז) הוספה, בדף י"ד ע"ב וי"א לא מת משה וכו' יע"ש בזה ניחא מה שיש לדקדק דלא ילפינן מת דאסיר מוימת שם משה דכאן ולא ממרים דכתיב ותמת שם ? ומשים דמלבד דבאמת לא מת משה, אלא דילפינן נמי מזה ובעינן „שם” לגז"ש דעומד ומשמש:

שם מלאכי השרת אומרים צדקת ד' עשה ומשפטיו עם ישראל, נראה לומר דהודו עכשיו המלאכים על נתינת התורה לישראל על ידי שבתחלה לא הסכימו ואמרו תנה הודך על השמים ואמנם עכשיו הודו ואמרו שצדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל ולא עם המלאכים ועליו ראוי לספוד ולקונן זה שזכה להוריד התורה מן השמים לעם ישראל, – ומה שמציין הגרעק"א לתוס' מנחות ע"א ד"ה מכאן ואילך, לא זכיתי להבין מאי כוונתו הק' בזה ומאי רצה להבין בזה כי אין להם שייכות כלל ויל"ע אולי יש ט"ס כאן אח"ז נזדמן לי לעיין בהקדמת הספר נחל יצחק על חו"מ ח"א וראיתי שם אית ג' שפירש ג"כ הפסוק הנ"ל כמו שפרשתי ובאופן אחר קצת ויותר מבואר עיי"ש:

שם דף ס"א ע"ב בד"ה שוב וכו' לענין הכשר ממון בעלים יש להוסיף וכן עיין היטב בשו"ע ח"ס חיור"ד סי' ל"ט עיי"ש שהביא דברי שו"ת בית אפרים, על טריפות יור"ד סי' ל"ט:

ח

ח) בדף ע"ו ע"ב ד"ה ונראה שחדשתי מסברא דאח"כ שנתקנה כבר כתובה אז כשכותב לה הוי דאורייתא מטעם התחייבות ועיין בתוס' ריש פ' אע"פ ודו"ק ע"כ נ"ב עיין לקמן בספרי קכ"ח ע"ב ד"ה שם בתוס' ד"ה איש שמה הבאתי שמצאתי ב"ה בקרית ספר הל' אישות שכתב מפורש היכי דכתב לה הוי מדאורייתא כשאר חוב דעלמא עיי"ש ונ"ב שם כעת ראיתי בשו"ת ברית יעקב חחו"מ סי' פ"ז שר"ל סברא זו דאח"כ שחייבהו חכמים והוא התחייב עצמו כתקנת חכמים תו הוי הממון חיוב גמור דאורייתא כמו כל חיוב ממון בשטר או היכי דשעבד גופו ליתן מנה לחבירו וע"כ שפיר גם בזה איכא חיוב שבועה דאו' משא"כ בדינא דגרמי אך הוא דחוק דבכולי דוכתי' משמע דכתובה דרבנן ות"כ דאורייתא וכו' א"כ אפי' היכי דכתב לה כתובה לא הוי רק מדרבנן וכן מצאתי בתומים סי' צ"ז שכ"כ עיי"ש ולא הביטו בהמבי"ט הנ"ל שדעתו להפך וי"ל הכל אאכמ"ל וב"ה שכוונתי בעיקר ההערה זו, – ועל מה שכתבתי שם דיש לחקור דכתובה היא דרבנן והאיך הו"ל שתי רשעות עם מיתה שהיא דאוריי' ולא קרב זא"ז ומאן דמחייב הא לא מחייב הא וכו' יע"ש, הערני ת"ח א' דיש סתירה לזה מגמרא דגיטין נ"ג ע"א דאמר ואי אשמעינן מטמא ומדמע משום דלא קלבד"מ אבל מנסך דקלבד"מ מיניה אימא לא וכו' עיי"ש והשבתי דאין משם שום סתירה משום שכתבו התוס' שם נ"ב ע"ב ד"ה מנסך קלבדר"מ ומטעם שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרות של חבירו אין לחייבו דמהאי טעמא לא מחייבינן ליה טפי אלא כאלו הוא הזק ניכר עכ"ל עש"ה ודו"ק וא"כ הכוונה דכיון דאי הוי היזק ניכר הוי קלבד"מ ה"נ אין לחייבו מדרבנן ולהטיל עליו קנס היכי דקלבד"מ ודו"ק:

וגם עוד צריך להעיר דמב"מ (צ"א ע"א) דפריך גבי החוסם את הפרה ודש בה לוקה ומשלם ד' קבין וכו' והא איני לוקה ומשלם עיי"ש אין סתירה, דא"ל דחייב מזונות עבורה הוי ככל התחייבות דהוי מה"ת וכדמשני ר"פ שם משעת משיכה הוא דאיחייב לה במזונותיה וכו', ומה שפרש"י שם ד"ה ד' קבין כך שיערו חכמים אכילתו וכו' ע"ש היינו דשיעור זה הוא דשיערו אותו חכמים. אבל עצם החיוב הוא כמו שאר חיובים דאורייתא וז"פ ועיין לקמן עמוד ז' הערה א'):

בדף פ"ג ע"ב ד"ה ועיין מש"כ דיש להעיר מזה על ד' הט"ז הידועים, נשמט ממני אז כי הט"ז בעצמו הזכיר זה בסו"ד, וכן הערני לזה ת"ח א':

ט

ט) בדף פ"ט ע"א בד"ה שם בגמ' וכו' ובזה היה מקום צ"ל כך ובזה היה מקום ליתן טעם יפה לומר בס"ד כן דליקבליה לדם במנא אחריתא ולא על המים עיי"ש ובסוף דברי שם שסיימתי בכל מקום ובכל אופן מותר, נ"ב ומצאתי סעייתא לדברי בילקוט שמעוני פ' בא רמז קצ"ז בפסוק ולקחו מן הדם שומע אני בין ביד ובין בכלי ת"ל אשר בסף מגיד הכתוב שעוקה חוקק בצד האסקופה ושוחט בתוכה וכו' עיי"ש וכתב בעל מג"א בזית רענן דבאותו פעם לא היתה עדיין חק לע"ז, א"נ י"ל שהיו שוחטין חוץ לגומא והדם יורד לתוכה עכ"ל וכפי תירוצו הראשון הוי סעייתא לדברי כמש"כ בע"ה וגם י"ל דבשחיטת קדשים לא גזרו מעולם ובזה א"ש גם קושית הרש"ק וגם קושית המג"א ומצינו כה"ג כמה גזירות דבקדשים לא גזרו, ודו"ק:

י

י) בדף קט"ו ע"א ד"ה הנה וכו' שהערותי דגבי שוטה וחרש לא שייך לומר כלל האי סברא דניחא ליה ושהוא מסכים על דעתם דאין כאן איש ודעת כלל וכו' יע"ש נ"ב ומצאתי עכשיו דרך למודי כה"ג בתוס' יו"ט סוף מס' טבול יום פ"ד מ"ז שפירש הר"ש בהא דאמר ר' יוסי אף מי שהיה בו דעת להתנות דהיינו חכם וב"ד שיודע שראוי להתנות וכו' אבל מי שאינו בר דעת אין תנאי ב"ד מועיל כלל עיי"ש וא"כ דברי נכונים:

שם ע"ב בד"ה ושם וכו' במה שכתבתי אבל בעלמא גם ב"ד לא שייכי בגווה אם לא במקום שהפקר ב"ד הפ' עיי"ש נ"ב יש לעיין מהמרדכי סנהדרין פ"ק סי' תרפ"א שהביא לענין מחילה ג"כ הא דאדם מסכים ע"ד ב"ד והביא גם סוגיא דכאן יעוש"ה וצע"ק וקצרתי:

יא

יא) בדף קכ"ה ע"א ד"ה שם שחוף וכו' עיי"ש, נ"ב יש לעיין במדרש תנחומא מגילת אסתר פ"ה ודכוות' על יד שעשגז סריס המלך שומר הפלגשים „שחוף היה” והיה ממונה על הנשים עיי"ש ובמ"כ שם:

יב

יב) דף קכ"ז ע"א מש"כ דלהכי לא נקט ומבהמה היינו אליבי' דר' יוסי דקאמר דאדני השדה מטמא באהל כאדם וכו' עיי"ש, נ"ב יל"ע אליבא דר"י מה שהשיב ריב"ז לצדוקים ימ"ש במס' ידים פ"ז מ"ו יע"ש ודו"ק – ועיין ב"ק נ"ד ע"א רש"י ד"ה שור ולא אדם, שאינו מין בהמה ע"כ, וכתבתי בגליון דלכוונה שניה י"ל דבא למעוטי אם נפל שמה אדני שדה אף לר"י דמטמא באהל כאדם מ"מ חייב עליו דהוי מין חיה עיין כלאים פ"ח מ"ה ואדני השדה חיה ר"י אומר מטמאות באהל כאדם, ע"ש אבל משמע דלא פליג ע"ז דזה הוי מין חיה וא"ל בזה:

בדף קכ"ט ע"ב מה שהבאתי בשם המבי"ט דח"ד לא מהני אף בעדות אשה עיי"ש נ"ב כעת מצאתי כן בפ"ת לאהע"ז סי' י"ז שם שהרגיש בזה על הישיע"ק ומסיק דנראה לי כהיע"ק עיי"ש וכתוב אצלי שם בש"ע על הגליון נ"ב ראיתי בעזרת נשים מהר"מ ב"ח שכתב ד"ז דבע"נ ל"א ד"ז דדבר ולא ח"ד עיי"ש דבר שלם ע"כ וכן מצאתי כעת בשו"ת שו"מ חלק דברי שאול מהדורה חמישאה בסי' ע"ז שהאריך בע"ז וכ"כ עיי"ש שהאיר גם בעידי קו"ס ובזה מפרש לשון הרמב"ם פ"א הי"ד מסוטה שכ' ואפי' היה עד טומאה זה אחד מעידי הסתירה עיי"ש ולפמ"ש א"ש דבאמת כ"כ דלכך עד טומאה ל"ש ח"ד דהא אינו רק גילוי מלתא בעלמא לפי שכבר קינא לה ונסתרה ולפ"ז כאן שהוא עצמו מעידי סתירה שוב הוי ח"ד דהא ע"ס צריכין לע"ק וא"כ ניהו דע"ק א"צ לע"ס היינו לענין השתיה שפיר מקרי ע"ס עדים, אבל לענין הטומאה כיון דע"א לא מועיל על הטומאה רק בשביל דקו"ס והוי רגל"ד ולפ"ז שוב בעי הע"ק לע"ס לענין טומאה וא"כ לא יהי' נאמן דהו"ל ח"ד וקמ"ל דמ"מ מועיל לפי שנאמר ועד אין בה והרי כאן עד עכ"ל וי"ל בדבריו אך כיון שאין נפ"מ לאמיתות הענין קצרתי ויל"פ עוד הפעם בס' אור שמח מש"כ בזה:

יג

יג) דף קל"ב בד"ה לדף כ"ו ע"ב וכו' נ"ב וכן עיין בתוס' יוכ"פ שם ביומא שהעיר שם ג"כ מהא דהנטען על הגוי' ונתגיירה ע"ש ותירץ דמיירי בעבר וכנסה ע"ש אבל לענ"ד מוכח כהטוטו"ד, וכן הארכתי בזה במכתב לחוברת שער"ת ועיין בחוברת התבונה:

שם ד"ה ובמה לענין ההערה בקטן המופלא סמיך לאיש דיכול להקדיש א"כ יהי' לו נמי קדושין עיי"ש, נ"ב ועיין הערת הרב ברכת אברהם בחוברת ע"ס דף ט' ע"א וכ"כ לענין ברכת התור' דמהני דיבורו כשהוא מסל"א עיי"ש ושם י"ב ע"ב דברי הרב אדר היקר ז"ל:

יד

יד) דף קל"ג ע"א במשנה ואלפים אמה שדות ופרש"י שם, נ"ב כן מצאתי כעת בשו"ת מהרי"ל דיסקין זצ"ל סי' ק"ג בכתבים שנשאל בזה ג"כ והשיב לחלק בין השש ערי מקלט ובין המ"ב עיר ע"ש היטב:

שם בד"ה וברש"י וכו' ומבזין על הספק וכו', נ"ב ושכחתי אז למסור לבהד"פ מה שציינתי לעיין בתוס' דמו"ק י"ד ע"ב ד"ה מהו וכו' והא לאו קושיא היא דהא נידוי דחי לאו דמקלל חבירו דאיכא לאו ושמא מסוטה ילפינן וכו' עיי"ש ודו"ק וקצרתי:

טו

טו) בדף קל"ד ע"ב ד"ה שם ומה סוטה וכו' כתבתי בשם התפארת דספק בשיערו לא אמרינן כיון דמסוטה ילפינן היינו דוקא כבסוטה ספק נטמאה או לא אלא במסופק בשיעורו וכו' עיי"ש, נ"ב אמנם אחר שנדפס זה נזכרתי כי נעלם ממני וממנו פאר ישראל ז"ל דברי פירוש הראשונים במשנה דמקואות (פ"ו מ"ז) דתנן ספק כשפופרת הנוד ספק שאינה כשפופרת הנוד פסולה מפני שהיא מה"ת וכן כזית מן המת וכו' עיי"ש ופירש הרע"ב והוא פירש הרמב"ם וכן כזית מן המת ספק יש בהן כשיעור ספק אין בהם כשיעור ספקן טמא ודוקא ברה"י, אבל ברה"ר ספיקו טהור וכו' עיי"ש וכן פירש בתפא"י עי"ש אלמא דגם ספק בשיעור מטמאין ברה"י ולא ברה"ר וצ"ע בזה:

טז

ט"ז) דף קמ"ו ע"א בהיתר הבמות בחו"ל והראיה מבית חוניו, נ"ב ומצאתי כעת בילקוט שמעוני בתהלים סי' תתפ"ג בזה"ל כי בחר ד' בציון עד שלא נבחרה ירושלם היתה „ארץ ישראל” כשרה למזבחות משנבחרה ירושלם יצאת ארץ ישראל שנאמר וכו' עיי"ש ודו"ק וגם עיין בספר דברי אמת בדרושים דרוש ט"ו מה שהביא כמה מדרשים דאף בשעת היתר הבמות אסורים בעבר הירדן דכתיב טמאה ארץ אחוזתכם וכמדומה שזה הובא בס"ט שם, – וראיתי עוד באבות דר"נ פכ"ו שאמר בזה"ל כל הקבור באר"י כאלו קבור תחת המזבח לפי שכל אר"י ראוי' למזבח וכו' עיי"ש ומצאתי שהרגיש שם בזה הגיעב"ץ ופירש דראיי' למזבח בשעת היתר הבמות עכ"ל וצע"ג דבריו לפי הנ"ל דא"כ גם חו"ל ראוי' למזבח בשעת היתר הבמות וצ"ע ולפי המבואר בדברי אמת שם יל"ק דקאי על עבר הירדן וצ"ע דהלא מדבר לעיל מזה מבבל וחו"ל עי"ש ויל"ע:

יז

יז) דף קנ"א ע"א שמה כתבתי וא"ל דכ"ז מפני חומרא דרבנן אבל מדאורייתא גם ב"ש מודה, נשמט כאשר כתב הר"ן נדרים כ"ב ע"ב ד"ה אמר רב אסי אין נזקקין עש"ה ולא"נ שם בר"ן צ"ע גם לב"ה:

יח

יח) דף קנ"ה ע"א בד"ה שם ברש"י הזאתו פסולה וכו' ועיין תוס' מגילה וכו' ודוק עכ"ל, נ"ב פירש ששם לא היה אשה מסעדתו, וגם יש לעיין היטב מש"כ התוס' ישנים יומא דף מ"ב ד"ה מה הזאה מימיה מיוחדין וכו' וא"ת אימא מה הזאה וכו' שהיסח הדעת פוסל בה וכו' וי"ל דהזאת מימיה גופה לא אשכחן שיפסל בה היסח הדעת שאם הזה על הטמא ולא נתכיון לטהרן שלא תועיל הזאה הר' יוסף עכ"ל וצ"ע מכאן ומרש"י:

יט

יט) לדף קס"ב ע"א אי צריך ב"ד דוקא לכוף למ"ע נ"ב ובעבירה לאפרושי מאיסורא מצאתי מפורש להלביש סף חו"מ ס' חכ"א שאמר בסעיף י"ג וכן מי שעושה דבר עבירה ויש לו כח להכותו לאפרושי מאיסורא רשאי להכותו ולייסרו כדי לאפרושי מאיסורא ואין צריך להביאו לב"ד וכענין שנאמר הוכיח תוכיח וגו' עכ"ל:

כ

כ) בדף קס"ג ע"ב בד"ה בדף קל"ד בהערה על דברי הח"ס עיי"ש נ"ב ואתי לידי כעת ספר קובץ תורה מציון ש"ה ס"ט שתמה כ"כ על הח"ס ומביא שהן אמת שכדעת הח"ס כתב רבינו יונה ז"ל מובא בשטמ"ק כתובות כ"ב ע"ב גבי הבא עליה בא"ת קאי עיי"ש ובשו"ת בית יצחק חיור"ד סי' צ' הביא בשם הירושל' רפ"ו דתרומות כרש"י ותוס' ז"ל, ושם בשנה ו' ח"ד סי' כ' חזרו ונשנו פליאה זו על הח"ס ז"ל ע"ש אמנם מצאתי אח"כ שמכולם נעלם דעת רש"י ז"ל שבמס' נזיר שפירש בהיפך ממש"כ בכריתות וסתרא"י נינהו ובוודאי על זה סמיך הח"ס ז"ל והוא דבנזיר דף כ"ג ע"א פרש"י דאבל בשתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן וכו' דאיקבע איסורא דהא מיהא הוי ידע דחדא מיניהו של חלב אימא לא תסגי ליה בכפרה וסליחה דכמזיד דמי קמ"ל דלא שנא עכ"ל וצ"ע ויל"ע ולומר דתליא בפלוגתא דחתיכה אחת מש"ח וק"ל:

כא

כא) לדף קל"ד ע"א על דברת הפנים מאירות ח"א סי' ל"ט דלכך אנו אומרים אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב עיי"ש – נ"ב ומצאתי לענ"ד שיש לפרש בזה כוונת הילקוט שמעוני שמות רמז רי"ט וז"ל מנין שאומר' ב"א ה' אלקינו ואלקי אבותינו אלקי אברהם וכו' שנאמר ויאמר עוד אלקים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ה' אלקי אבותיכם אלקי אברהם ואלקי יצחק ואלקי יעקב עכ"ל והוא מחוסר פירוש והסבר ונראה דכוונת פירושו דשאל המד' מנין שאומרים אלקי גבי כל אחד ואחד מהאבות ולא די לאמר אלקי אברהם יצחק ויעקב וכקושית השואל בפנים מאירות שם, ועל זה השיב דילפינן לה מקרא אלקי אברהם וכו' ואלקי מיוחד גבי כל אחד מהאבות הקדושים וע"כ הכוונה להורות כמו שמסביר לה הפ"מ בתשובתו וזה נחמד ה' שבט תרפ"ד, וכעת ראיתי בסדור הגדול שנדפס בווילנא ובהגהות הגרי"פ שם הביא לדבר שו"ת פ"מ הנ"ל. והוסיף לומר שבזה ניחא דאומרים מקודם אלקינו ואלקי אבותינו עיי"ש:

בדף קס"ו ע"א לענין אי גבי משוח מלחמה מעכב שמן המשחה, נ"ב ועיין ביומא ע"ג ע"א ובהגהות רש"ש שם ודו"ק ויש להאריך ולבאר הדברים, – שם ע"ב בד"ה שם ע"ב מאה פפי וכו', נ"ב ועיין בקול סופר על משניות מה שהביא בשם קיל הרמז מה שמתרץ בענין זה, ועיין בערוך לנר יבמות ריש פ' ד' ברש"י ד"ה הולד כשר שהוכיח מיבמות דף צ"ח דהש"ס דילן חולק אירושלמי וא"א לאשה א' להתעבר מב' אנשים יעו"ש, ועיין עוד בנדרים כ"ב בני ערבוביא ופירש הר"ן וכן לל"א שברש"י שם, אמנם פירוש הרא"ש א"ש שם טפי וקצרתי:

כב

כב) מה שכתבתי בדף קע"ג ע"א לישב קושית הפורת יוסף דאין דין זה עדיין ברור לומר דאסור בכה"ג שוב לקחתה כיון שבשעה שקידשה היה בהיתר גמור והוה כמו אירס את האלמנה ונתמנה להיות כה"ג עיי"ש, נ"ב עיין בהוריות י"ב ע"ב דבעי מיניה רבא מרב נחמן משיח שנצטרע מהו באלמנה מדחי דחי או מפטר פטור לא הוה בידיה וכו' ע"ש ופרש"י ז"ל מי אמרינן כה"ג מדחא דחי להאי מאלמנה או דילמא כהונה גדולה מפטר פטר ליה להאי מאלמנה וכו' יעש"ה, ואין לזה הסבר כלל ומחוסר הבנה ועיין בתוס' הרא"ש שם וכן נשאל בזה בשו"ת שו"מ מהדורא רביעא סי' ס"ז עי"ש ונ"ב דנראה להסביר קצת דברי רש"י ז"ל דהכוונה הוא אי כה"ג באלמנה מדחא דחי להאי פירוש שגופו נתקדש עד שנדחה גופו מאלמנה ועליו הוא האסור בעצמיותו, וא"כ תמיד עליו הוא באיסור אף שנעשה מצורע ג"כ הוא בעצמו כבר נדחה מאשה כזאת, או דילמא כהונה גדולה מיפטר פטר ליה להאי מאלמנה דהיא אינה ראויה לו כ"ז שהוא כ"ג מצד חסרונה שהיא אלמנה ומפטר פטור ליה מקדושתו כשהוא נושאה אבל איני נדחה מעצמיותו וע"כ כשנצטרע דירד מקדושתו מיתר באלמנה ודו"ק ומצינו ביבמות דאירס את האלמנה ונתמנה להיות כה"ג מותרת לו עיי"ש אשר מזה חזינן ג"כ רק שמפטר פטור ולא שהוא דחיו כלל דאל"ה מפני מה מותר אם האירוסין היה קודם ואף שילפינן ליה שם מקרא, וצ"ע ובירור עוד בזה, עכ"ל שם ויש להם קישור דברים עם מה שכתבתי כאן, ובזה יש לדון ג"כ בזה שראיתי קושיא מפולפלת דלוקמיה הגמ' הכי כגון שקידשה זה ע"מ שיחולו לאחר ל' יום ושוב בא אחר וקידשה בתוך ל' ואח"כ מת השני או שגירשה וא"כ היא אלמנה ואפ"ה לא עבר הראשון ע"כ ולמש"כ י"ל אצל אלמנה לכה"ג, ואחזמ"ר מצאתי בשו"ת שו"מ מהדורא ד' סי' ס"ז ח"ש שהביא שהוגד לו קושיא הנ"ל והשיב שזה טעות דממנ"פ האיך מיירי אם מת בתוך ל' וא"כ ממנ"פ לשיטת הסוברים דחלו ק"ר למפרע וא"כ למה ממעט מלא לקחה דמשמע למעוטי לקיחת איסור כמ"ש רש"י והרי אינו לקיחת איסור ומאי איכפת לן שהיתה אלמנה או גרושה ולשיטת הסוברים דלא חלו ק"ר שוב גם אם לקחה הרי יש עבירה ושפיר מקשה לכל השיטות ומכ"ש אם לא אמר עד לאחר ל' אסורה לראשון וז"פ וברור ע"כ, הארכתי עוד בפלפול בישוב קושיא זו, אך עתה בעו"ה אין אני מופנה לזה:

כג

כ"ג) בדף קע"ד ע"ב בענין טעה בד"מ עיי"ש נ"ב ועיין מה שהקשו לו על זה ומה שהשיב בספרו עין יצחק חאור"ח סי' כ"ז אות ט"ו ט"ז וכמדומה שבס' נפש חיה ליבמות לא ראה „בעין” יפה:

שם בד"ה אפילו חתן מחדרו, אי נשים יוצאות יוצאות לעזור למלחמה עיי"ש, נ"ב אך יש לעיין מלשון הרמבם בספר המצות שורש י"ד בזה"ל וידוע שאין הנשים דנות וכו' ולא נלחמות במלחמת הרשות וכו' עיי"ש משמע דבמלחמת מצוה נלחמות ממש ויל"ע וליישב בדוחק:

כד

כ"ד) בדף קע"ו ע"ב לענין בתוך העיר מחויב להביא ע"ע והערותי על המנ"ח, נ"ב חדאי נפשאי שבעז"ה היום ז' אד"ש פ"ד בא לידי בשאלה עוד הפעם ס' חמד"ש הנדמ"ח והופיע לנגד עיני בסי' כ"ד חאהע"ז וראיתי שהגאון רבינו יעקב מליסא ז"ל הקדמני כבר בזה וכ' בפשיטות בזה"ל ובזה ישבתי קו' התוס' בב"ת וכו' ולפמש"כ לק"מ דאיצטריך למעט היכי דנמצא ההרוג בתוך העיר דג"כ מביאה ע"ע כמבואר ביומא כ"ג עיי"ש ובתוך העיר קורבא עדיף מרובא וכמש"כ הרשב"א וכדמוכח במכשירין פ"ב דמצא בה בשר מצא בה תינוק דמוכח דבתוך העיר עדיף מרובא דעלמא את"ד ז"ל ובשה"ג שכוונתי לדה"ק, ולא העיר בכל שיש להסתפק לזה בעצם הדין דמביא ע"ע בתוך העיר, וק'. – שם קע"ז ע"ב שהבאתי הירושלמי שנסים נעשה לו וחיה עיי"ש נ"ב ועיין בשו"ת ברית יעקב חלק אהע"ז סי' י"ז אודות ירושלמי זה ובהשמטות שם באריכות:

כה

כ"ה) במה שהבאתי כמה פעמים בספרי בדין זה אי מחויב למסור עצמו בעבור הלבנת פני חבירו ברבים. מצאתי עוד בספר בנין שלמה מפרש למס' סנהדרין (נדפס בשנת תקמ"ד) ובסוף הס' שם בדף ק"ז כתב דבאמת מחויב למסור עצמו ונפשו על איסור זה והזכיר דברי התוס' דמכילתין עיי"ש ולא באתי בשביל זה. אלא אמרתי להעיר ולעורר עליו במש"כ שם עוד דין חדש בזה"ל דאין ד"ז צריך לפנים דעל ספק א"א ודאי יעבור ואל יהרוג כדקיי"ל בכ"ד ס"נ להקל עכ"ל, בזה אין אני מודה לו דפשיטא לי לאידך גיסא דעל אביזרהו דעריות אפילו על לאו יהרג כמו שמבואר בש"ע ובפרט בספק א"א דל"מ לדעת הרשב"א דסד"א מה"ת לחומרא, אלא אפילו לרמב"ם כתב הנו"ב ועוד אחרונים דבספק א"א מודה דאיתחזוק איסורא ואפילו באיסור חלוצה דרבנן מביא המל"מ בשם הרא"ם דצריך למסור נפשו וז"פ וברור, עיין מל"מ פ"ה הל' ב' מיסודי התורה עיש"ה דין ב' ולאו דוקא ג"ע בלבד אמרו אלא אפי' בפנוי' וכו' עייש"ה ולדעתי הוא טועה בד"מ ובנין זה לסתירה עומד, אך עיין בש"ך יור"ד סי' קנ"ז ססק"ו ומשמע דבערוה דרבנן לכ"ע יעבור ואל יהרוג ופשוט הוא עיי"ש, ועיין שם בחידושי רעק"א בשם שו"ת הרא"ם ח"א סי' נ"ט ובס' בתי כהונה ובגליון מהרש"א שם בשם ש"ת זרע אברהם ובפ"ת שם ס"ק י"ב וצ"ע ובירור בדין זה, אבל מ"מ בספק א"א אין כאן ספק כלל דיהרג ואל יעבור, וגם במה שהזכיר הסברא דאמרינן ס"נ לקולא, נעלם ממנו דברי הש"ך יור"ד ריש סי' קנ"ז בשם התה"ד סי' קצ"ט שכ' בזה וז"ל והיה נראה דבפלוגתא דרבותא אזלינן לקולא באיסור סכנת נפשות כדאמרינן בעלמא ס"נ להקל, אמנם י"ל הכא דלענין קידוש השם שלא הקפידה התורה על איבוד נפשות מישראל לא ילפינן לה משאר ספיקות דלית בהו משום קידוש השם וכו' עכ"ל שם וע"ש בש"ך ס"ק ז' שכתב וגם הג"א הניח זה בצ"ע ולכן י"ל דס"נ להקל ועיין בפסק מהרא"י סי' ר"ג ע"כ והנה שם בסי' ר"ג הוא ענין אחר וחידוש שלא ציין לתשובה שם ס' קצ"ט שהעתיק בסק"א ויל"ע, ואכמ"ל בזה:

כז

כ"ז) לענין כהנים הפסולים לנש"כ המבואר בגמ' ובספרי דף קנ"ה קנ"ו עיי"ש, היה מסופק אצלי אי כהן פצוע דכה הוה בקדושתיה לברך בנש"כ כיון דקיי"ל באהע"ז סי' ה' דכהן פ"ד מיתר לישא גיורת ומשוחררת לפי שאינו בקדושתו וכו' עיי"ש כן י"ל לענין ועיינתי שוב היטב בח"מ שם סק"א וראיתי שכתב מפורש בזה"ל ומשמע דה"ה גרושה וחללה וכן אין עליו שום קדושת כהן כגון לטמא למתים ולישא כפיו וכו' והוה כור בעלמא ע"כ, ועיין ב"ש שם דחולק בזה על הח"מ דכתב בפשיטות כן אלא דתליא בשיטות הראשונים עיי"ש וא"כ לפ"ד כהן פד"כ נושא כפיו ועיין פ"ת שם בשם הבית מאיר ויל"ע בפנים שם, ובדברי הב"ש וח"מ הנ"ל תרצתי דבר תמוה וחמור מאד שהניח הבה"ט בצ"ע על שו"ת הרדב"ז ז"ל והוא שם באהע"ז סי' ט"ו בבה"ט ס"ק ד' הביא שהכנה"ג העתיק תשובת הרדב"ז ח"ב בכתי"ק שכתב וה"ה לחייבי לאווין כגון אשה גרושה שנשאת ובא עליה כהן בעודה א"א ואח"כ מת בעלה אסורה לו עכ"ל והעיר ע"ז הבה"ט לא הבנתי דבריו דהא גרושה לעולם אסורה לכהן עכ"ל וכה הניח דברי הרדב"ז כחידה סתומה שאין פותר אותה. ואחר העיון קצת אשכחנא פשר דבר בע"ה בכה"ג דא לפי דברי הח"מ והב"ש די"ל דמיירי שאח"כ נעשה האי כהן פד"כ ומותר מעכשיו בגרושה כזר, אכן אסורה לו מחמת איסור זה דאסורה לבועל וזה נכון, ואף שרחוק הוא לומר דכיוון לזה הרדב"ז ויל"ע בפנים שם כהיום שנדפס ויצא לאו"ע, ועיי"ש סי' ה' דע"י חילי כשר לבוא בקהל להרמב"ם ולרש"י והרא"ש לא מקרי בי"ש אלא ע"י רעמים וברד וכו' עיי"ש, ועפ"י דברי הפ"ת שם סק"א עוד יש לעיין קצת מזה, אך אין לי פנאי לנסך כעת בעזה"י:

כח

כ"ח) לענין דיש שאלה בהקדש בספרי דף י"ח י"ט עייש"ה, הערותי בזה במק"א מהא דאיתא בנדה דף ו' ע"ב ת"ש מעשה בשפחתו של ר"ג שהיתה אופה ככרות של תרומה ובין כל אחת ואחת מדיחה ידה במים וכו' ובאת ושאלה את ר"ג ואמר לה כולן טמאות וכו' קתני מיהת ככרות של תרומה מאי תרומה תרומת לחמי תודה וכו' ת"ש שוב מעשה וכו' יעש"ה, והשתא יש להעיר דלא מצינו שאמר לה עצה שלא להפסיד התרומה וקדשים שיוכלו לשאול עליהן ויחזרו לטבל, ואף למאי דמשני דהוה לחמי תודה ג"כ הא כתבי בתוס' שם דהוי רק קדושת הפה, וא"כ ישנו בשאלה אליבא דכ"ע, ואמרתי דאפשר דמיירי בתרומה שהפרישן ע"י שלוחו וכיון דהוי ההפרשה ע"י שליח אין לנו מי שישאול על זה וכסברא הזאת שהבאתי בשם רבותינו האחרונים שר"ל שאין שים אחד יוכל לשאול על זה ולכך לא הוה אפשר בשאלה, אכן שוב נתיישבתי דאפשר לומר דלא יועיל כלל מה שישאול אח"כ כיון שבעת הטומאה היתה תרומה וחל עלה שם טומאה, שוב לא מהני שום טהרה לזו ע"י שום דבר שבעולם וכך הסברא נוטית, אילם אין לי ראיה על זה. אחרי הזמן רב, בקיץ תרע"ד הגיעני ספר אחד מחכמי גאליציען ומצאתי ראיתי שם שהביא חקירה כזו משו"ת שו"מ מהד"ת ח"ג סי' ע"ה שנסתפק בתרומה שנטמאת ונעשית שלישי לטומאה ואח"כ נשאל לחכם עליה והוי חילין למפרע אי פקעה הטומאה ממנה עי"ז דהא אין ג' בחולין ע"ש, ויש להביא קצת ראיה לזה מהא דקאמר בחולין ובסוטה באיזה שלישי אמרו בחולין שנעשו על טה"ק עי"ש והלא משכחת לה בחולין גמורה בכה"ג ודו"ק (אבל אין זה סתירה), אבל שוב הביא בשם שו"ת בית יצחק אור"ח סי' ק"ד שהביא בשם המשנת חכמים דמועיל שאלה לע"ז דכיון דנעשית חילין למפרע לא חלה הטומאה עליה כלל, אלא שנסתפק אם חזר אח"כ והפרישה לשם תרומה אי חוזרת עליה הטומאה הראשונה שנטמאה טרם שנשאל עליה או לא עי"ש וא"כ בשמעתין צ"ל כנ"ל ובזה יש להעיר בכמ"ק די"ל דהקדישו או הפרישו ע"י שליח ולא מהני ישוב שאלה בזה כנ"ל (ע"ל עמוד ז' הערה ב'):

כט

כט) שייך לסוטה דף י"ז ע"ב בתוס' ד"ה כתבה על שני וכו' י' שבט תרפ"ד, ראיתי כעת דבר מתמיה הגהות הגאון המובהק וכו' מוהר"ר וואלף באסקאוויטץ זצ"ל למס' נדרים דף ל"ח ע"א בגמ' ד"ה אלא על גבור כתב ועיין תוס' סוטה דף י"ז ע"ב ד"ה כתבו על שני וכו' עכ"ל ונלאתי לפום רהיטא למצוא פתרון דבריו וכוונתי העמוקה לדברי התוס' הנ"ל שיהי' להם שייכות עם גמרא זו אם לא שיש ט"ס בדבריו והגהותיו ויל"ע, ואחר העיון אני חישב לומר שכוונתו היא לעורר על זה שאמרו בגמ' שם דגבור מנלן ממשה גבור דכתיב ויפרוש את האוהל על המשכן ואמר מר משה רבינו פרסי וכתיב עשר אמית אורך הקרש ע"כ והשתא קשה דמנלן דפרס האוהל כאחד בב"א דילמא פרס מעט ואח"כ עלה על דבר מה והשלים את פריסתו, א"ו מדכתיב ויפרוס את האוהל על המשכן משמע דכל האוהל כולו פרס כאחד בעמדו על הקרקע וכ"ז לשיטת רש"י דפסיל בשני דפים דספר אחד אמר רחמנא ולא שני ספרים, וה"נ אהל אחד אמר רחמנא ולא שני אהלים, אבל לשיטת התוס' דכל שמעורה ספר אחד קרינן, וא"כ ה"נ כל שמעורה אהל אחד הוא וא"כ שפיר י"ל דפרס חצי אהל ואח"כ חצי אהל ומ"מ שפיר כתוב ויפרוס „האהל” דכה"ג נמי אהל אחד קרינן ביה, כן א"ל שכוון בהגהה מראה מקום זו רק לעורר אף שיש לדחות ד"ז מכמה טעמים וצ"ע ואת הטוב אקבל (ומה שהקשה הרא"ש מהקמת הקרשים עיין מהרש"א מה שמישב):

ל

ל) מת"ח אחד הי"ו קבלתי מכתב עם איזה הערות ודיוקים המועילות וז"ל לכבוד מחבר ספר מנחת ירושלם הנקרא מנחה חרבה – שואלים בשלומו באמצע הפרק כבין הפרקים לוחם מלחמת ד' דורש על כל קיץ כמה וכמה אווירא דארעא דישראל חזינן הכא, שלום וברכה, הלאה אני כותב לי אי אלו הערות ודיוקים שעלו לי על דעתי על ספרו הנ"ל בדף נ"ה ע"ב ד"ה אותה שנה כבודו כתב שמה כך אמנם בסה"ד ב' א' תפ"ח הביא בשם הילקוט ע"כ והננו להעיר שזה הילקוט מביא המג"א ס' תק"פ סי' ק"ח ושם אומר המג"א אע"ג שבגמ' מוכח שאותה שנה לא היתה מעוברת:

בדף ק"ו ע"א ד"ה מה שכתב שם בדף נ"ב לענין צואת ריה"ח ז"ל והנה בספר שבעים תמרים על צואת ריה"ח האריך הרבה על זה.

דף קס"ח ע"א ד"ה „אלמנה לכה"ג” הרמב"ם בפ"ה מהל' כה"מ כתב שכה"ג אינו זז מירושלם לעילם:

בדף קע"א ע"ב שם בענין בונה בית שחיזר ממלחמה כותב כב' בזה"ל נראה לפע"ד בבונה בירושלם עיר ד' אינו יוצא בצבא, – הנני להעיר לו שתיבת אינו טעות הוא וצ"ל שיוצא בצבא. – הלאה מביא בספרו עשרה דברים נאמרו בירושלם ע"כ וק"ל מדוע לא חשב התנא ג"ז של בונה בירושלם?

בדף קע"ד ע"ב ד"ה אפילו חתן וכו' שם כתב כ' דנשים ג"כ יוצאות למלחמה וכו' ע"כ הנה לו העתקה מספר הון עשיר בנוגע לע"ז וכלה מחפתה מכאן נראה שאף על האשה מוטל חוב זה ואין ספק שאין זה אלא לעשות כמו שעשתה האשה לאבימלך או כשרח בת אשר ושבע בן בכרי או כיהודית לאלפורני בימי חשמונאים אבל לא שתתחייב לצאת לעמוד בקשרי המלחמה בכל זמן כמי האנשים ע"כ ובספר שושנים לדוד כתוב שנראה בהדיא מן הכתובים מכמ"ק דנשא ליתנייהו אפי' במלחמת חיבה, וכנראה מתנאי ב"ג וב"ר וכו' והוא פי' על כלה מחופתה פי' אחר:

באותו דיבור כתב כ' אי נשים חייבות בפ' זכר בשו"ת תו"ח וכו' ומסיק שפטורות:

בשו"ת ב"צ החדשות סי' ח' כתב שם בשם רבו הגאון ר"א בינג בע"ז וגם מעבדים מדבר שם:

בדף קע"ב ע"ב ד"ה דמרא וכו' לא יפסוק בין תפלה לתפלה, בשו"ת גור אריה יהודה סי' כ"ט יש תשובה בזה, וכו':

אגב אודיע לו שיש ספר בשם מנחה חדשה דפוס ירושלם ובו יש עשרים ושנים דפים על מסכת סוטה, ובכן תקבלו שלום וברכה מאלקי המערכה ויוסיף לכם פעמיים כנפשכם האהובה דורש שלומכם מ, ה,:

וזה אשר השבתי לו מה שמביא דברי הרמב"ם שנ"ג אינו זז מירושלם לעולם, א"י מה מביא ומה רוצה בזה ולאו שמיה מתיא דמאן לימא לך שגם בעת מלחמה אינו יוצא, אם החיוב עליו לילך להצלת ישראל, ובפרט למה שמטעים המנ"ח בטעמא דמילתא דהרמב"ם הוא משום דצריך להביא חביתין בכל יום וכל שמביא קרבן טעין לינה בירושלם, א"כ משכחת לה בעת מלחמה שא"א להקריב כלל את החביתין וממילא שרי לצאת ובפרט אי נימא שכל זה הוא רק איסור דרבנן, שאין מדחה חובת מלחמה של כלל ישראל ודו"ק:

מה שכ' שטעות הוא וצ"ל שיוצא וכו' כבר תקנתי בעצמי בספרי שצ"ל „אם” יוצא שזה ספק אצלי ככתוב להלן וכמה טה"ד יש שם מחמת רוב עיונו בעצם ההלכות, ומה שהעיר עוד שם, הלא מבואר הטעם בגמ' מפני שאינו שלהם” – ומה שמודיע לי מספר אחד בשם מנחה חדשה לא ראיתיו ולא שמעתיו מעולם ואתן לו תודה וברכה מרובה אם ימציא לו ספר זה. ומי הוא המחבר ? והנני ידידו ד"ש ומבקשו בכל לב ונפש שילמוד ומעיין בספרי ולהערני עליו ולהעמידני על האמת בכבוד העלוב המחבר, ובמכתב השני הוסיף ליכתוב לי בזה"ל הלאה כותב לילך להצלת ישראל איזה הצלה שייכת אצלו וכי כה"ג בעצמו יקח חרב בידו ויעמוד בקרב בתוך חללי המלחמה ומתבוססי דמים, אלא מה שיתפלל עליהם א"כ יקריב החביתין ויתפלל שמה עליהם ועיין בשוש"ל שמפרש אלמנה לכה"ג ר"ל אלמנה למשוח מלחמה וקורא לו כה"ג שגם הוא נמשח כמותו ובמלחמה שאין שם כה"ג הוא במקום כה"ג ודינו כדין כ"ג ולא תני בהדיא משוח מלחמה וכו' ע"כ:

על אודות הספר מנחה חדשה אשיב לו שהספר בעצמו אין לי ואיננו יודע שום מקום להשיג אותו ושם המחבר לא כתוב בפירוש כי אם ברמז ומכבר אמר לי איש שהמחבר הוא אחיו של הגאון ר' יהושע מידזיקוב בעל המחבר עמק יהושע, דר"ש מ, ה, על זה רשמתי על המכתב עיין נזיר מ"ז ע"ב דאמר מר זוטרא לענין להחיותו משוח מלחמה עדיף מ"ט דתלו ביה רבים ע"כ ופרש"י ז"ל דעביד מלחמה בשביל רבים עכ"ל ואף לפי' הרא"ש שם דכל ערך המלחמה נעשה על פיו ע"כ ג"כ אש"ר דצריך לצאת ומחויב לצאת ואין כאן כל ספק כלל. ולעצם הענין אי כה"ג וכהנים יוצאים למחלמה הרגשתי זה לא כבר מהרשב"ם פרשת במדבר דכהנים לא היו הולכין למלחמה שפירש בפ' מ"ז והלוים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם כמו שמפרש והולך אך את מטה לוי לא תפקוד וגו' ומפרש הטעם כי לא ילכו בצבא המלחמה אלא הפקד את הלוים על משכן העדות וגו' עכ"ל:

(הערה א') ובעיקר הדבר שכחתי אז מלהביא שכיו"ב מצאתי בפמג"ד בפתיחה כוללת בחלק הראשון בחקירה הו' בענין מ"מ שחקר בזה"ל אם עבר עבירה שיש מ"מ מדברים ותשלומין באין כאחד אם נימא דאין עושין ב' רשעיות ופטור מממון ע"כ, ובתשובה שם אח"כ כתב ואם מכת מרדות פוטר ממון (אף ממון דאורייתא) הנה מבואר בר"מ (פ"א מנ"ב הי"ב) היתה מחייבי עשה או שנייה ומשלם קנס בין התרו או לא התרו שאין כאן חלקות, אלמא כל שאין כ"א מ"מ אין פוטר ממון וכ"ת דבהעראה קנס ומלקות בביאה גמורה הא בוכרא דכעין של תורה עשאו ולוקה מ"מ בהעראה, ואמר שאין כאן מלקות להורות שאין כאן מ"מ דב' רשעיות אין עונשים ומשלם קנס ופטור ממ"מ והטעם אפשר כמ"ש הש"ך יור"ד קי"ט אות כ"ז לענין ממון אוקמי' אדין תורה (ולא אסרו חכמים עיי"ש) ה"נ דכוותיה ומ"מ מפסל לעדות כמו ח"מ שניתן לתשלומין וכו' עכ"ל והנה הרבה יש לדבר בדבריו העמוקים, והמתבאר מדבריו הוא כך דמ"מ באמת אין פוטר ממון דאורייתא כמו קנס גבי שניות, ואיכא כאן שני חיובי עונשים, אמנם בכאן אמרינן ממונא משלם מלקי לא לקי ואין נותנים שניהם והטעם דבכה"ג לא אסרו חכמים, ומ"מ מפסל לעדות כיון שחיוב מלקות מדרבנן יש עליו, אבל בעלמא דליכא להאי טעמא אפשר דמ"מ אינו פוטר ממון דאורייתא, ואין זה מקרי ב' רשעיות, ועדין צ"ע בפירוש דבריו המזוקקים ז"ל מה שאין הזמן גורם כעת, ומ"מ אני לך:

הערה ב' ויש להוסיף דכן יש להעיר בהא דתנן בנזיר פ"ח מ"א שני נזירין וכו' וא"י איזה מכם וכו' מת אחד מהן אמר ר' יהושע וכו' ואמר לו בן זומא ומי שומע לו שידור כנגדו בנזיר וכו' ועיין שם והשתא הלא כל הטורח הזה למ"ל ישאל זה הספק על ספק נזירותו ובפרט אם הוא ספק זה גופא הוי חרטה או פתח (ויל"ע בזה) וד"ל דכל עיקר מחלוקתם הוא אליבא דר"ש או ר"א בר מחלוקתו דאין שאלה בנזירות וגם בזה אין הדבר ברור, עיין הגהות מהר"צ ברלין ומצפה איתן למס' נזיר ותיו"ט פסחים ומפרשים שם, ולפי מאי דמוקי שם בגמרא על הא דתני ומגלחין דע"כ מיירי דהם נשים או קטנים דאילו גדולים אין מגלחין ע"ש, י"ל דאם מיירי בקטנים י"ל דאף דמיירי בקטן המופלא הסמוך לאיש מ"מ יש סברא לומר דאינו בשאלה וכדחקרו האחרונים בזה על סמך דברי המל"מ פ"ב דנזירות דין י"ג עיי"ש, דלענין נדרים בפירוש רבי' קרא, אבל לא לענין שאלה ואכמ"ל בזה, וכן בנשים ג"כ י"ל דמיירי בהקים לה בעל ששוב אין לו הפרה, ואין לפנינו שישאל על הקמתו או שהיה אחר יום שמעו וגם שאלת חכם אינו שוב לשיטת כמה פוסקים ביור"ד סי' רל"ד סי' כ"ג בהג"ה אבל בלא"ה צ"ע:

ביאור בדין ע"א קם לממון היכי שרגל"ד ואי א"ה בממון אה"ר הוי דאורייתא או דרבנן:

בסוטה דף ב' ע"ב סד"א שאני סוטה דרגלים לדבר וכו' ליתהימן בה ע"א וכו' עיי"ש ראיתי בספר תורת הקנאות על מס' זו שהעיר בכאן דלכאורה י"ל דבממון נמי מהני ע"א עם רגלים לדבר להוציא מהמוחזק כבנידון דתיבה פרוצה המוזכר בש"ע סי' ע"ה סי"ז בהג"ה ע"ש דכמו דילפינן דבר ערוה מממון דצריך שנים כן נילף ממון מערוה דבצירוף רגלים לדבר סגי בע"א כבעד טומאה דסוטה דאין גז"ש למחצה עיין שם ועלתה על דעתי דיש לדון בזה מדברי הר"ן בשו"ת סי' ע"ה שכתב בתוך שאלתי בזה"ל וכ"ש שאפילו לא היתה הכרעה לחבורת הקברים ויהי' דינה עם שאר החבורות בשודא דדייני, נראה שראוי להכניסה לזו בתוך השודא שהרי העיד ע"א שהמצוה אמר כי עזב להם דבר מה בצואתו וזה העד אע"פ שהיה קרוב למצוה כשר הוא וכו' ואע"פ שאין ע"א קם לממון אעפ"כ הדברים מראים שהדבר אמת ולפיכך יש לזכות חבורת הקברים כדין השודא אפילו לא היה רגיל בה וכ"ש שכיון שהיה רגיל בה זכתה עכ"ל והנה מלשון זה היה במשמע קצת דאע"פ שאין ע"א קם לממון מ"מ כיון שהדברים מראים אמת והוא רגלים לדבר לכך נאמן ולהכריע בזה ספיקו של הרב המחבר תוה"ק, אך כד מענינן היטב יש לדחות די"ל כוונתו דאף דאין ע"א קם לממון מ"מ בזה שהעיד מראים הדברים שאמת הוא כך ולכך יש לומר עכ"פ דנופלת תחת דין השודא וכן מבואר היטב כוונתו בסיף הסימן ששם חזר ושנה משנתו בזה"ל ומ"מ כבר כתבתי שאין זה מכריע לענין הדין הגמור לפי שאין עד אחד קם לממון אלא שהוא מראה פנים שהאמת הוא כך, שדעתו היה לחבורת הקברים וזה עוזר לענין השודא כאלו היתה חבורת הקברים נופלת בשודא עכ"ל הרי מבואר אמיתית הענין כאשר דחיתי לפום רהיטת לשונו:

והנה מצינו כיוצא בזה שמענו הערת וספיקת רבותינו האחרונים אם כה"ג בממון היכי דלא הוה מוחזק כל אחד מהן וכמו לגבי קרקע, אי נאמן ע"א והרא"ש וראשון בזה ראיתי שהגאון בשער המשפט סי' ל"ג שחקר בזה ולבסוף כתב בזה"ל ולפ"ז לכאורה נראה אף בממון היכי דשנים חלוקים על איזה דבר ואין שום אחד מוחזק בה נאמן אף ע"א להעיד כדברי אחד מהן עיי"ש וכן מובא בספרים הבאים אחריו ועיין עמודי איר, ועיינתי כעת שם בפנים השער, ומצאתי שגם הוא ז"ל הרגיש לענינו הנ"ל משו"ת הר"ן הנ"ל והביא מקצת דבריו ומסיים בזה"ל וא"כ מדבריו נראה דלא זוכה לחבורת קברים אלא מדין השודא ולא מדין הגמור וזה דלא כסברתנו וכו', אך מ"מ לענין דינא יש לכאורה ראיה מדברי הר"ן לדברינו דהיכי שאין אחד מהם מוחזק בדבר ושניהם טוענים שמא מהני ט"א להחזיק את אחד מהן בממון וכו' עיי"ש ולפמש"כ בפשט דברי הר"ן יש להעיר על דברי השעה"מ, וקצרתי (די"ל היכי שאין אחד מוחזק וגם יש רגל"ד תרתי לטיבותא בזה מהני הע"א) ועיין בש"ש ש"ו פ"ג בזה הדין וע"ד שו"ת מהרי"ק שורש בזה יע"ש שוב ראיתי שספיקת הרב המחבר שנוגע לדינא מבואר הוא בדברי גדולי הדור שלפנינו, דהנה הנו"ב מהד"ק חאהע"ז סי' נ"ד פסק בדבר אשה שמת בעלה ונשארה זקוקה ליבם אלה ונתברר שהרב המסדר קדישין וכו' דיש רגל"ד להאמין ע"א וכו' עיי"ש וע"ז השיב באמרי בינה חו"מ דיני עדות סי' כ"ט, והדברים נפלאים וכו' האם נאמר דע"י אומדנא דמוכח אי עפ"י רוב דאין מוצאין ממון יהי' ע"א נאמן זה וודאי לא וכו' עייש"ה (ובחקירה זו נתעלם ממנו דברי הברית אברהם שהביא גם המחבר תוה"ק) עוד חקר שם באמרי בינה וז"ל ויש לחקור אם עד אחד מעיד על ראובן שחייב לשמעון ממון וראובן א"י ולא הוי ליה למידע דפטור, אם העד מהימן לגבי ראובן כבי תרי אם חייב ראובן לשלם עכ"פ בדיני שמים כמו במעיד על אשתו שזינתה דחייב להוציאה כמבואר בקדושין ס"ו וכו' או דילמא דוקא לענין איסור מחמרינן אבל לא לענין ממין, ולמה שכתב בספר תימה ישרים דהך סברא דמהימן כבי תרי הוא רק דרבנן י"ל דרק לענין איסור מחמרינן אבל לא נוכל ללמוד מזה לענין ממין יעו"ש וחידוש שלא הביא בזה דברי השער משפט הנ"ל בסי' הנ"ל שכבר חקר בזה והביא הך דקדושין ומסיים וא"כ כי דהא דבדבר שבערוה חייב להוציאה וכו' ה"ה לענין ממון נמי הדין כן ועוד ראיה מפרק חזה"ב דף נ"ב וכו' ושוב מצא הדין הזה מפורש בש"ג בז"ב דף רס"ב וכו' ונפשטה נמי ספיקת התה"ק, ושוב מצאתי ג"כ אריכות דברים בספק כעין זה בנחל יצחק ח"ש סי' ע"ה סעיף ל"ט והביא גם דברי השעה"מ והאריך בדבריו עיי"ש היטב:

כתב עוד בתה"ק לא לגמרי דמי דשב"ע לממון דהרי ריב מהני מה"ת בדבשב"ע וגם במים שאל"ס דאשתו אסורה הוא רק מדרבנן, ובממון קיי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אה"ר ומשמע דמה"ת היא וה"נ י"ל כן ברגל"ד בצירוף ע"א ע"כ, והו"ל להזכיר בזה דברי התוס' ב"מ כ' ע"ב הידועים ד"ה איסורא מממונא, וא"ת טפי אנן מחמרינן בממונא וכו' ובאיסורא אזלינן בתר רובא וכו' וי"ל דמ"מ בא"א החמירו דמים שאל"ס לא תנשא לכתחילה אע"פ שרובם מתים ע"כ ואכתי תקשי לענין דאורייתא דבא"א מותרת ואם נשאת לא תצא, ובממון מה"ד א"ה אה"ר. ועכצ"ל דתוס' ס"ל דמדרבנן היא וכן משמע לשין התוס' שהתחילו „טפי אנן מחמרינן” אבל באמת לכאורה לא כן משמע מכולי שמעתתא דב"ק ובב"ת ועיין גנת ורדים כלל ל"ט ועיין ברא"ש קדושין גבי מיחה האב בפ"ב סי' ח' וכן מקושית האחרונים מפדיון הבן וכדומה עיין תורת חיים חילין י"א ובשעה"מ והדברים עתיקים ואשר מהרא"ש קדושין הנ"ל נסתר ג"כ תירוץ של בעל הפלאה הידוע וקצרתי:

ולפמש"כ הג"ו שם דהוא מטעם דאמרינן סמך מיעוטא לחזקה א"כ פשטא דמילתא דאינו אלא מדרבנן, א"כ יהי' נפ"מ דבממון דרבנן הולכין אה"ר ומוציאין מהמוחזק וזה לא שמענו ועיין שם בב"ת לענין כתיבה ואף אי כתיבה דרבנן:

וגם בזה מצאתי אחר חפשי בנחל יצחק ח"ב סי' ק"ו ענף ג' בד"ה והנלפע"ד דהביא כן בשם הג"ו הנ"ל וכעין זה כתב הפרי תבואה סי' כ' ועפ"י זה העלתי במק"א לדון דבמידי דרבנן גם לדידן הולכין בממון אה"ר בזה וכ"ז דלא כמש"כ התוס' סנהדרין ג' ע"ב ד"ה ד"מ וקצרתי עכ"ל והו"ל להביא סיעתא מפשט דברי התוס' ב"מ הנ"ל וברוך שכוונתי ועכ"פ יש מקום לדבר מזה ואאדא"ח ויש להאריך הרבה בכללים אלו ולא באתי אלא אגב גררא ועיין שם עוד בנח"י וכן כתב שם אח"כ וגם אף אי נימא דהא דאין הולכין אה"ר זהו מה"ת וכו' עיי"ש וכן מצאתי אח"כ בחפשי בספר שדי חמד בכלל זה אם הוא מה"ת או מדר' וראיתי שהביא בחלק ראשון מערכת הא' אות פ"ו חבל רבנים ספרדים ואשכנזים המתנבאים ומדברים בענין הזה אי הוי מדאורייתא או מדרבנן ומכללם הראש יוסף חולין דף י"א שם ארי' יור"ד סי' מ"ז ויש לעיין שם בפנים טעמם ונימוקם והאיך מפרשים הגמ' דבב"ת הנ"ל ותו לא מידי ומצאתי כתוב אצלי בגליון החומש בפ' שופטים פסוק י"ד דכתיב לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך וכו' ואח"כ כתיב לא יקים עד אחר באיש לכל עון ולכל חטאת וכו', דרבינו בעל הטורים דריש שם סמוכים שאינו יכול להעיד ע"כ גבול תחומך והיינו ממון ע"כ, ונ"ב ואמינא בזה יותר רבותא דקמ"ל קרא דלא יקים ע"א לכל עוון וכפרש"י בין לעונש הגוף ובין לעונש ממון והוא אף ממון דקרקע שאין כל אחד מוחזק בה יותר מחבירו ובהסגת גבול נחלה אפ"ה אינו נאמן וכהנך פוסקים דבשו"א לא מהני ע"א לממון, ולא יקום ע"א לכל עון וק"ל, ויש עוד למצוא אסמכתא לנידון הראשון שלנו מהאי מרגניתא שמצאו כבר הח"ס חאהע"ז ח"ב סי' קל"א בד"ה ואמרתי וכו' ובסי' קל"ב שם ד"ה והנה עיי"ש שהביא הגמ' דגיטין י"ט דאמרינן דר"פ כי הוה אתי לקמי' שטרא פרסאה מקרי להו לשני כותים זה שלא בפ"ז במסל"ת ומגבי ביה ממשעבדי עיי"ש והקשה הח"ס שם הא לא מהימן מסל"ת אלא בנחיל של דבורים דהוא ממון דרבנן כמבואר ב"ק קי"ד ע"ב הנ"ל ואיך יאומן להוציא מחזקת ממין דאורייתא ובשגם שאידך טוען ברי נגד השטר וכו' ועוד ועוד וכו' עיי"ש דמתרץ לה עפ"י דברי הש"ך בי"ד סי' ס"ט ס"ק מ"ג ועפ"י דברי הש"ך סי' צ"ח ס"ק ב' יע"ש וע"כ בשטרי פרסאה אע"ג דהוי ממון דאורייתא מ"מ הואיל ומרתת שיראה השטר לחבירו ג"כ מהימן במלפ"ת וכו' ואע"ג דהוי ע"י שאלה מ"מ כיון שאינו יודע על מה היתה ההקפדה מקרי מסל"ת והואיל דעבידא לאגלויי מועיל אפי' בדאורייתא יעש"ה, ומזה יש ללמוד דע"א נאמן היכי דעבידא לאגלויי ואיכא אומדנא דמוכח אפי' להוציא מחזקת ממון דאורייתא וכמו גבי ר"פ בשטרי פרסאה דפסילים וע"א כהדדי נינהו, ויש להעמיק בזה יותר אך כעת לבי בל עמי:

לא

לא) במש"כ לעיל אות י"ט נפל טעות המעתיק וצ"ל מצאתי מפורש ברמ"א ובלבוש וכו', וכוונתי להעיר על הח"ס חו"מ סי' קע"ז שהבאתי בפנים שלא הביא מזה, והוא מתרומות הדשן סי' רי"ח (וט"ס שם בח"מ שנרשם סי' י"ח) באשה שזלזלה באביה ואמה יע"ש שפסק דמותר להכותה וא"צ להביאה לב"ד:

לב

לב) במש"כ שם לעיל באות כ"ד עיי"ש הנני להעיר כי ראיתי כעת בימים האלו בערוך השלחן לחו"מ סי' תכ"ה אות ע"ו שכתב בפשיטות בזה ואם נמצא חלל בהעיר עצמה נ"ל דאין מביאין דנופל בשדה כתיב ולא בעיר וגם מדאמרו חכז"ל שאפילו נמצא בסמוך לעיר היו מודדין ולא קאמר אפילו בעיר ש"מ דבעיר אין מביאין עכ"ל ולא ראה מכל זה שהבאתי ודעת ה„חות דעת” גאון יעקב זצ"ל היא להיפך שגם בתוך העיר מביאין ע"ע ואכמ"ל עוד בזה והלכתא למשיחא:

לג

לג) במש"כ שם לעיל אות כ"ה לענין הלבנת פ"ח ברבים, יש לי לאמור סברא, ואף שיודע אני שהיא דחי' מעיקרא, אך מ"מ הנני לכותבה וכל פטפוטי דאורייתא טבין והוא דלפי מה שמתבאר מלשון הטור וש"ע חו"מ סי' ת"כ סי' ל"ט ולבוש שם שדייקו בהלשון וכל המלבין פני „אדם כשר מישראל” בדברים אין לו חלעה"ב ע"כ. וא"כ באדם שאיני כשר לא נאמר דין זה דאין לו חלעוה"ב. והשתא האיך נאמר שהוא ימסור עצמו להריגה בשביל פלוני, הא יכיל לומר שמא איני כשר הוא ורק למראות עין הוא מוחזק בעינינו לכשר, ואף שכל אדם יש לו חזקת כשרות והורגין על החזקה, ופשיטא שאסור להלבין פניו איש שהוא רק מוחזק לכשר, אבל מ"מ הוא איני מחויב למסור נפשו אף מספק ספיקא ודו"ק בזה כי יש לזה קצת תפיסת מקום במוח, וכבר הבאתי בספרי דף קע"ח דברי התוס' ב"מ דאף דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקינן, מ"מ בכללות כמה גנבי איכא בשוקא ובכללות יש כמה רשעים צבועים ורמאים ועיין סוטה כ"ב חמשה פרושים הן וכו', ואולי משים זה יש לפסיק הדין דאיני מחיוב למסור נפשי, משים הרמאים שבאמת אינם כשרים ורק מרמים את הבריות ודו"ק וק', ובמאי שהסברתי כ"כ הוא כדי לסלק מה שיש לטעון על סברא זה דא"כ האיך אנו מצווים ליהרג ובל יעביר על ש"ד, הלא יש לספק דילמא טריפה הוא וההורג את הטריפה פטור וע"כ מטעם הרוב צריך למסיר גם נפשו על זה ועיין חולין י"א ומכות דף ז' ע"א ובתוס' שם ודו"ק ולפמ"ש יש לחלק הרבה אך קצרתי בדבר שאיני מכוון כהלכה, ומש"כ שם בשם הש"ך סי' קנ"ז סק"ו אחר תיבת ופשוט היא צ"ל וכמו שהעיר המגיה עצמו במל"מ שם הנ"ז:

לד

ל"ד) והנה בימים אלה הגיעני מכתבי הערות מחכם גדול א' מפעה"ק תי"א על ספרי, ואביא אחת לאחת ותשובתה בצדה:

א) וז"ל בדף י"ז ע"א כתב וח"כ הרי למידין אנו מגמ' זו דהאשה יש בידה אף שלא בידיעת בעלה לצוות לחכם לתקן הכרי ולהפריש חלה עכ"ל אינני רואה שום מקום לימוד מכאן דדילמא איירי שנתן לה הבעל רשות שתלך אצל איתי כהן לתקן לה הכרי ואמרה שתיקן ואישתכח שיקרא ולהר"מ שם ומקורו מהתוס' דתרומות דאשה תורמת רק על מה שאוכלת לבד בעיסתה תורמת על הכל ההכרח לומר כן דנתן לה בעלה רשות דאל"כ האיך תוכל לתקן הכרי כולו עכ"ל החכם הנ"ל. אמר המחבר, הנה בזה יודה כל איש מעיין בסוגיא שם דפשטות הגמ' משמע דזה היה הכל בלי ידיעתי דכאן שמע שהיתה חשודה בעיניו ולא ימסור לה רשות בפ"ע להפריש ולתקן וכמו שמשמע מהר"ן ועוד דמאכילתו שאינו מעושר משמע שהיתה רגילה וחשודה בכך בעיניו. ולכך כי קאמרה ליה פלוני תקן לי הכרי אזל – הבעל – ושייליה, ואילו היתה נאמנת בעיניו עד שימסור לה רשות פרטי וכללי, אז לא הוי אזל הבעל אח"כ ושיילוה, והיה סומך על דבריה, כמו בכל פרטי התנהגות הלכות שבבית שסומכין על האשה, א"ו פשטות הענין מוכח שזה שאמרה ליה פלוני תיקן לי היה בלי ידיעתו ורשותו ולכך „אזל ושאליה, אמנם אילו היתי בא להקשות מכח הדברים הנ"ל על מי שהוא אז יש מקים לומר איפכא ולדחות כדברי החכם הנ"ל אבל אני אדרבה באתי לקיים דברי חכמים ולהשוות זה עם הגמ' דיבמות ולסלק הערת הבאר יצחק על הרמב"ם, וע"כ סמכתי על פשטות הצורתא דשמעתתא:

גם יש מקים להוכיח שהכי פירשו הראשונים שהובאו בר"ן ורא"ש שנחלקו מכח שמעתתא זו אם עד מפי עד שהוכחשו מי נאמן הראשון או השני יעש"ה, ואי אמרת דמיירי רק בשנתן לה הבעל רשות שיתרום לה פלוני חכם אבל לולי זה לא יועיל לנו כלל מה שאמרה היא בעצמה שפלוני תרם לה עפ"י דיבורה בלבד, וא"כ אח"כ כשמכחיש לה אותי החכם ואמר שמעולם לא הפריש לה, וא"כ אף שהיא מכחישתו ואומרת שהפריש, עכ"פ יפול בכאן נתינת רשותו של הבעל והוי כאילו אומר המתרים שמעולם לא קיבל רשות מהבעל לתרום ולא הסכים לשליחותו והוי כאילו תרם שלא ברשות ודו"ק בזה. אמנם יודע אני שיש להתעקש עוד בזה ולפלפל בדחיתו וע"כ קצרתי, ומה שהביא מהרמב"ם והוא בפ"ד מהל' תרומות דין י"ב והיא מהתוספת' כמי שהביא הכ"מ שם, סתם הדברים וכ"ל של הרמב"ם הבן כשאוכל עם אביו והאשה בעיסתה תורמין מפני שהן ברשות ע"כ והייני בעיסתה שעושה בשביל כל ב"ב יכולה לתרום, ולאו דיקא על מה שהיא אוכלת וכמבואר בתיספתא שם, וכמו שהביא המל"מ שם על דין זה מהא דיבמות ע"ז דתניא ואכלתם אותי בכל מקום אתם וביתכם וכי' יע"ש וא"כ א"ל הכוונה בכתובות שם תקן לי הכרי שהזמינו בשביל עיסת כל הבית והוא רק לשין מישאל ולאו דוקא הכרי מכל הגורן, (ומע"כ החכם לא עיין במל"מ שם על אתר והעיר מה שהעיר עוד בהמכתב הנ"ל) ואין כאן הכרח כלל, וגם עוד יש מקום לחלק בין לכתחילה לדיעבד וכמו שמביא שם הכ"מ בשם הרי"ק לחלק כמו כן גבי אריס שפסק הר"מ שתרומתו תרומה, ואנן קיי"ל אתם ולא אריסין, וכמו שביאר שם בכ"מ הלכה י' ועיין רשב"א לגיטין שם, וה"נ יש לחלק כן גבי אשה ובזה יתיישב הגמ' דכתובות ברווחא, אך מפני כ"ט א"א לי להאריך עוד:

ב) עוד כ' הנ"ל בדף מ"ט ע"א בהג"ה, ויש להעיר דבלא"ה בישראל שנשא כותית לא יתחייב וכו' דכיון דקנאין פוגעין בו דהוי קלבדר"מ וכמ"ש הגרע"א עכ"ל, הנה ההפלאה קאי על עכו"ם שנשא בת ישראל ומבואר במלחמות פ"ח מסנהדרין והכי קי"ל ביור"ד סי' קנ"ז דבת ישראל לכותי אין פוגעין בו (ט"ס וצ"ל בה, המחבר) קנאין ולא מקרי ג"ע עכ"ל הן לא נעלם ממני כל זה וכאשר אני מביא דברי הנובי"ת סי' ק"נ דף נ' ע"א בהגה"ה ובשם הגהות הגרי"ש נ"נ זצ"ל לנו"ב שם ושם הביא דעת מהרי"ק סי' קע"ה שהביא בשם הר"א מרעגינשבורג דקנאין פוגעין בנבעלת לארמאי והוי ערוה וא"צ חליצה יע"ש, אמנם אהבתי את הקיצור גרם לזה שאף שדייקתי בלשונו וכתבתי „בישראל שנשא כותית” ולא כתבתי סתם על דברי ההפלא"ה, אבל לא פרשתי יפה שכוונתי היתה להעיר על דברי הגהת הש"ג שהזכיר ההפלא"ה שם, ושז"ל שם ומז"ה אומר שלא אמרו אלא כשהיתה אשתו ב"י שכ' לה כתובה בעודו כותי אבל אם כתב כתובה לעובדת כוכבים ונתגיירה עמו אין כתובת העכומ"ז כלום ול"נ שאלו כתב כתובה לב"י הרי בעבירה נשאת לו וכו' יע"ש וע"ז היה כוונתי לעורר דמשמע מסתימת דברי השה"ג דאפילו ישראל שכ' כתובה לעובדת כוכבים ונתגיירה אין כתיבת העכומ"ז כלל ועיין בהפל"אה שם ובזה בלא"ה לא יתחייב מטעם קלבדר"מ אבל באמת י"ל דכוונת השה"ג בעכו"ם שנשא עובדת כו"ם וקצרתי:

ג) עוד כתב הנ"ל עו"ש בסוף כתב אך בעיקר הדבר י"ל הסברא דכל עיקר קלבד"מ הוא שאין ב"ד יכולין לעשות לו שני רשעות וכו' וא"כ הכא הלא הב"ד באמת אין מורים לו וכו' עכ"ל סברתו מבואר בחי' הר"ן סנהדרין פ"ב ע"א לענין נהפך זמרי והרגו לפנחס אינו נהרג ע"כ, אהמ"ח המעיין שם יראה שלענין זה דקלבד"מ אין שם שום רמז רמיזא, אך אפריון נמטיה שהביא לי רק דוגמא לזה, והדברים נכונים בלא"ה, ב"ה:

ד) עוד כתב לי, בדף ע"א כתב דיש לחקור דכתובה היא דרבנן והאיך הו"ל שתי רשעות עם מיתה שהוא מדאו' ולא קרב זא"ז וכו' עכ"ל מאי דפשיטא ליה דרבנן יוכלו לחייב ממון עם המיתה שחייב מדאור', לדעתי פשיט להיפך, ויעיין סס"י ת"כ בד"מ מובא בסמ"ע ס"ק נ"ו שכתב על המהרי"ו ונ"ל דכ"ז אינו אלא הוראת שעה אבל מדינא אינו חייב מלקות וממון, מדאצטריך לומר מטעם הוראת שעה, משמע דגם חכמים לא יוכלו לחייב תרתי היכי דאיכא חדא מדאורייתא דהרי שם אינו מלקות של תורה עכ"ל הנ"ל, הנה כפי הצעת לשונו, א"י מאי שח ומאי הביא מכאן דהרי כיון ששם אינו מלקות של תורה רק שהב"ד חייבו מעצמם א"כ אם הם בעצמם יחייבו ג"כ ממון שישלם החובל והו"ל שתי רשעות אשר ירשיעון אלקים האי ב"ד בעצמם, אבל היכי דזה מדאורייתא, ולהטיל עליו עוד חיוב מדרבנן, אפשר דלא הוי בגדר אשר ירשיעון אלקים, ולא פשיטא לי אלא מספקא לו, וכדרך ודוגמא שחקר הפמג"ד בפתיחה כוללות (הנ"ל) בהערה א' בגליון הראשון, אם עבר עבירה ד"ת שיש בה מלקו' מה"ת ועשה עבירה דרבנן ג"כ שיש בה מ"מ מדבריהם אי לוקה ב' או לאו – עי"ש מה שהשיב. ובזה יהי' ניחא נמי שלא הזכיר זה הפמג"ד הנ"ל בחקירה הו', משום שכאן הם שניהם דרבנן ובזה פשיטא ליה אך מספקא ליה במ"מ אי פוטר ממון דאורייתא, וא"כ לאו שמיה מתיא מדברי הד"מ אלו שפס' מהר"ו בא' שחבל בחבירו להלקותו בב"ה וכו' וגם פסק ליתן לו זקוק כסף, עיי"ש וע"כ לא הוי מלקות של תורה חדא דבחובל קיי"ל ממונא משלם מלקי לא לקי, ועוד דאין מלקות בזה"ז, וגם לא הוי התראה והוי ח"מ שוגגין, ועיי"ש בביאור הגר"א ס"ק מ"ט ובלא"ה אין מלקות עכשיו ע"כ, עיי"ש וק"ל, עוד כתב החכם הנ"ל ועיין בנתיבות סי' א' סק"ג דממון דד"ג פטורין משום המלקות ודעת הש"ך בסי' שפ"ו סק"א דדה"ג אינו אלא מדרבנן ודו"ל דדבריו רק לשיטת הרמב"ן דהוא מדאורייתא ע"כ בזה שפיר העיר מקושית הנתיבות על דינא דש"ע שם ואחי היתה ושכחתי' ובחדושי לב"ק שכת' לפני כעשרים שנה פלפלתי הרבה על קושית הנתיבות הנ"ל והבאתי שמה, דבחידושי הרי"מ חו"מ שם השיג עליו דאישתמיט ליה דברי הש"ך דסי' של"ח ס"ק ב' וכן השיגו עליו במפרשי הים פ' הכונס אות ג' עיי"ש ואין בידי כעת הספרים הנ"ל, וא"כ אין קושית הנתיבות מכרחת לדון מזה להיפך, ואדרבה יש להשיב על קושיתו מלבד מה שהשיגו האחרונים הנ"ל, עוד י"ל כמש"כ דד"ג שפיר יש לחייבן אף שבני מלקות הם, וא"ש פסק המרדכי כפשוטו גם יש לי לחלק מסברא אי דד"ג קנסא או ממונא וכמו שהאריך הש"ך שם, ועיין סברת הש"ס בכתובות ל"ד ע"ב רבה אמר וכו' ור"מ לוקה ומשלם אי"ל מת ומשלם לי"ל ושאני הני דחידוש הוא שחידשה תורה בקנס אע"ג דמיקטל משלם עכ"ל ועיין ברש"י וקצרתי, אך אין בידי כעת בעו"ה להאריך, וד' שנותינו יאריך בכל טוב, וכדברי הנתיבות הנ"ל תירוץ נמי הקצות בסי' ל"ח סק"א עיי"ש דדעתו ג"כ דאין צריכין לשלם משום דד"ג משום דהמלקות פוטרן עיי"ש, אך יש לדחות דכתב זה אליבי' הראשונים שס"ל דד"ג מדאורייתא ועיין בשו"ת בית אפרים חחו"מ סי' ו' שמפלפל ג"כ עפ"י דברי הקצה"ח הנ"ל, ולא העיר שדד"ג אינו אלא ממון דרבנן ויל"ע:

ה) עוד כתב, בדף ק"ג ט"א כ' ולפלא שכל בעלי הגהות (על הרמב"ם) לא העירו כלום העיר בזה המנ"ח במצוה קע"א בדף ק"ס ע"ג כ' וראיתי במ"ר שנענש יעקב עבור זה ושכחתי מקומו כעת, הוא במ"ר פ' וישלח פ' ע"ה סי' ב' ג' וי"א, ועוד יש לי הערות רבות ואינני מופנה כעת, ידי"ע הבעה"ח יז"מ, אה"מ ובזה הנני להעיר מה שהראני בר"ה זה ידידי הרב ר' חיים הירשבערג שו"ב הי"ו שהרגיש באמירת היוצרות ליום ב' של ר"ה בד"ה שבתי שאמר הפייטן ולששים נחנט במציק ומשעשע, ולשיבה כהה מאורו להשע, עבור שאתו פני הרשע, נא שימו על לב מוראות וכו' עיי"ש ובוודאי עפ"י המדרש יצר זה, ומדרשות חלוקות הן, ועיין רש"י על התורה שם, ולעיל ביוצרות מוסיף יום א' של ר"ה בד"ה אומץ אמר הפייטן, זך המשלים בעקד נפש בזוקן לא מצא נופש „ותכהין עיניו בעשן טפש” ע"כ, ואין להאריך בזה, תשרי תרפ"ה.

כן הגיעני עוד מכתב עם הערות מאת ידי"ע הרב וכו' ר' רפאל ק"ב הי"ו וז"ל:

ער"ה תרפ"ד וכו'.

הנני מתכבד בזה להמציא לכתר"ה איזה הערות שיש לי על ספרו היקר מנחת ירושלם וכו' החותם בברכת כוח"ט וכו' ברגשי כבוד ויקר רפאל בלאאמו"ר הרה"ג רא"מ הכ"מ זצ"ל ק"ב:

א) בדף ד' ע"ב בסופו מביא דברי הפ"ת דמביא ראיה מהמנ"ל דהיכי דקינא לה משנים די בשיעור טומאה של אחד וכתר"ה כותב על הפ"ת וא"י מה שח, ולדידי הם מובנים דאי נימא דצריך כדי טומאה של שניהם הרי חזינן דהיכי דנסתרה עם שנים צריך להיות גם השיעור טומאה של שניהם וכיון דהמנ"ל מיירי דנסתרה עם שנים ע"כ מיירי דשהתה כד"ט של שנים, והכא השהי' של שניהם הלא לא מעלה כאן דהשני איני חשוד אצלו והרי הוא שוב כמו השיעור טומאה של אחד דזה לח די היכי דנסתרה עם שנים, ול"ל טעמא דלא חשוב הסתר, אלא ע"כ דאפילו דנסתרה עם שנים די לן בשיעור טומאה של אחד, ולכן אי לאו טעמא דלא חשוב הסתר היתה נאסרה, קמ"ל טעמא דלא חשוב הסתר ודו"ק עכ"ל אהמ"ח עדיין יש לפקפק ושפתי ברור מללו שם, דאפילו אם שהתה כד"ט של שניהם מ"מ הוי סתירה בלא קינוי לגבי השני שהוא לא קינא לה רק מאחד וכו' עי"ש אבל אי נימא דהוי קינוי, דסגי הקינוי של האחד, ומכש"כ לגבי השנים וכמו שקינוי משנים מהני לגבי אחד כמבואר במל"מ שם אז הוי סתירה זו כדין שהיתה שיעור כד"ט שניהם ונאסרה, אלא משום דלא הוי סתירה לגבי כל אחד מהם, ולכך איננה שותה כלל, ואיני יורד גם לסוף דברי כ':

ב) בדף ז' ע"א בד"ה דלאו וכו' קושיתו על הר"ח (משמעתין דקא פריך אלא מעתה לאחר לא תנשא דלא תסתריה לביתיה ואי כטעם הר"ח קשה מאי פריך לאחר לא תנשא דגבי לאחר לא כתיב לבנית וצ"ע עיי"ש) נ"ל דההסבר הוא כך דהוה קשה ליה לר"ח אין ה"נ דהבית יסתר, אבל וכי בשביל זה תפקע מצות יבום ולא יקיים המ"ע, לכן פירש דרחמנא אמר לבנות ולא לסתור, וממילא לא יש כאן מצית יבום, אבל באיש אחר היכי דאין מצוה. מובן מאליו דהיכי דהבית יסתר לא ישאנה ושפיר פריך הגמ' עכ"ל הח' הנ"ל:

ג) בדף ח' ע"ב בד"ה עיין בנו"ב הקשה כתר"ה ב' קו' על הנו"ב, והנה קו' אחת סותרת השניה, דהלא הקו' הראשונה היא דמתניתין קתני ולא מתיבמת, ולהנו"ב כיון דטומאה כעריות ליתא בביאת נכרי הלא גם יבום מותרת, ואיך יהי' עתה הקי' השני' דמאי פריך לרב נוקמי בעכו"ם, הלא בעכו"ם מותרת גם ליבום ובמתני' קתני ולא מתיבמת עכ"ל, אהמ"ח. גם בזה קיצור הלשון גרמה לי וכך פרשתי אח"כ גם לעצמי ותקנתי על הגליון דקי' השני' הוא בממנ"פ דאף אי נימא כהנו"ב דלא כתיב בה טומאה כעריות, אבל מ"מ כיון דאסורה לבעלה מונטמאה ולכך חולצת ולא מתיבמת, אבל א"כ מאי פריך שם הגמ' לרב, נחלק נמי דבעכו"ם דלא כתיב בה טומאה כעריות שפיר חולצת, משא"כ בישראל פטורה אפי' מחלוצה, וכמו שמחלק שם בין ספק סוטה לסוטה עיין רש"י שם, וה"נ נחלק בין נבעלה לישראל דפוטר מחליצה ג"כ דכתיב גבי לאו דלא יוכל בעלה הראשון משא"כ בנבעלה לכותי דאסורה לבעלה רק מונטמאה דכתיב בסוטה גופה ג"פ וכדברי הנו"ב שם עייש"ה ויש לעיין:

ד) בדף י"ב ע"ב מעורר על ר"ג מאוה"ג ז"ל דכתב לפרש ספק סוטה שאין לה שום עד שנסתרה והעיר דהא קיי"ל דבעינן עדים וכו', בהערה זו הקדימו הגאון ר' משה בצלאל ז"ל בספרו כתר ישועה על מס' כריתות, וכתב דאולי צ"ל דליכא שום עד על הטומאה ע"כ, הנה ספר חדש זה שלו לא ראיתיו ולא שמעתיו מעולם ואפשר שיצא לאור אחר שכבר נכתב אצלי זה ט"ו שנים:

ה) בדף כ"ד ע"ב בד"ה שם תוס' ד"ה מה להלן, מסתפק כתר"ה אם באלו שצריכין סנהדרין של ע"א. אי סגי בקבלת עדות לפני כ"ג או אפילו לפני ג', עיין במנ"ח מ' תס"ד דמחליט דגם הכא סגי בג':

ו) שם בד"ה מה להלן כתב ולענ"ד במכת"ה של מרן ז"ל לק"מ דפשיט דרק המיתה בעינן בפני ב"ד הגדול, ואני בעניי קו' הכ"מ היא גדולה דכמו דכתב הרמב"ם אין עושין ז"מ אלא בב"ד הגדול, ה"נ היה צריך לכתוב אין ממיתין אותו ובלשון אין ממיתין לא נכלל הגמ"ד עכ"ל, אהמ"ח בזה לא עין יפה. דהמעיין בכ"מ וראה דהכ"מ הקשה דבפ"ק דסנהדרין אמרינן דמיתת ז"מ בכ"ג, ובס"פ בתרא דסנהדרין תנן דאין ממיתין איתו אלא בב"ד הגדול עי"ש וע"ז כתבתי להעיר דפעולת המיתה צריכה להיות בירושלם בפני ב"ד הגדול, אבל פסק הדין של חיוב המיתה יכול להיות אפילו בב"ד של כ"ג וז"פ ודין זה דאין ממיתין אותו וכו' הביא הרמב"ם בפ"ג מהל' ממרים דין ח' ועיי"ש בכ"מ שהביא כל זה באר היטב ושם לא קשיא ליה ולא מידי והדבר ברור, וצ"ע על דבריו שבהל' סנהדרין:

ז) בדף מ"ט בהגה"ה הקשה על הב"ש דכתב דעכו"ם שנשא בת ישראל וכו' והקשה דבלא"ה קנאין פוגעין בו, והנה הב"ש הלא מיירי בעכו"ם שנשא ישראלית ולא בישראל שנשא עכו"ם ועיין בנוב"ת חאהע"ז סי' ק"נ דמחליט דעכו"ם הבא על ישראלית אין קנאין פוגעין בה וכתר"ה גופא הביא הנו"ב בדף נ' בהגה"ה עכ"ל בזה כוון עם הערת הרב הנ"ל במכתב הראשון וכבר השבתי וכתבתי לעיל מזה.

עוד שלח לי הרב הנ"ל טבא חדא פלפלא במה שנוגע לדברי שכ' בדף א' ולמען זכרון כבוד אביו הרה"ג זצ"ל היקר גם לי הבאתיו הנה וכי הוא זה בדף א' מביא כתר"ה ראי' להמנ"ל דאשת כהן שנאנסה אסורה גם לבועל מסנהדרין ד' מ"א ומכריח דהסוגיא שם מיירי רק באשת כהן ובאומרת מותר ואפי"ה אמרינן שם דיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו, את"ד, ולענ"ד עיקר יסודו אינו וא"א כלל לומר דהגמ' שם מיירי רק באשת כהן דהא כדפריך הגמ' ואלא נעהמ"א דקיי"ל דמקטלא היכי משכח"ל נוקמי באשת ישראל (וכתר"ה גופא מביא שם קי' כה"ג דנוקמי בא"כ) וקו' כתר"ה באשת ישראל לחד תריצא דהתוס' דלא ידעו שהיא חבירה א"כ דלמה אומרת מותר היתה ולהרשב"א הלא מותרת היא לבעלה, אם לא דנימא דהתוס' חולקין על הרשב"א, וס"ל כהמהרי"ק, (במקרה מצאתי שהגאון ר' יצחק הלוי המברגר זצ"ל הקדימו בקו' זו בספרו מטעמי יצחק סי' י"ד הנדפס מחדש) נלענ"ד לומר שלא לבד שאין מדברי התוס' סתירה להרשב"א כי אדרבא אולי קצת ראי' שגם הם ס"ל דאומרת מותר מותרת לבעלה ישראל, דהנה הסבר קושיתו היא כיון דלריב"י כל עיקר ההתראה היא כדי שלא יוכל לומר אומר מותר הייתי, ואי נימא דהכא מיירי דלא ידעו שהיא חבירה הלא ע"כ המובן היא דסברי דאומרת מותר היתה, והשתא א נימא דאומרת מותר דין שוגג לה א"כ למה באו להעיד, אכן התוס' שם ד' מ"א בד"ה באשה חבירה כתבו, א"נ חבר כאילו התיר עצמו למיתה, ע"ש והפירוש הוא כיון דחבר הוא ממילא יודע שחיוב מיתה יש בעבירה זו וממילא הוא מתיר עצמו למיתה, ולפי"ז חבר נקרא רק אם יודע גם החיוב מיתה של עבירה זו, וע"ש בפירוש ר"ח דמפרש שם להדיא דחבר א"צ התראה לא יוכל לומר שלא ידעתי שנהרג, ע"ש, והשתא שפיר נוכל לומר דמה שכתבו התוס' דמיירי דלא ידעי שהיא חבירה הכונה דלא ידעה החיוב מיתה שיש בעבירה זו, ולא התירה עצמה למיתה, אבל את האיסור ידעה ושפיר יכולים הם לומר דלאוסרה באו, ובזה ירוח לנו דברי התוס' ד' ט', דתרצו שם עוד תירוץ, א"נ דלא ידעו דחבר א"נ התראה, ולא הסתפקו בתרוצא קמא, ומאי נפ"מ בין ב' התרוצים, ולפי דברנו יהי' נפ"מ לדינא, דלפי הנ"ל התירוץ הראשון דמיירי דלא ידעו שהיתה חבירה אזיל רק אי נימא דחבר הוה כאילו התיר עצמו למיתה, אבל לאידך לישנא דהפוס' ד' מ"א, דריב"י לא בעי כלל התיר עצמו למיתה, וע"כ ההכרח של התוס' היא דבידיעת האיסור לבד נקרא חבר וכדמשמע גם מפשטות לשון רש"י ד' ח' דלא יוכל לומר סבור הייתי שמותר, וקמה תי קו' כתר"ה דכיון דלא ידעו שהיא חבירה א"כ אומרת מותר היתה ולמה באו להעיד, ולכן תרצו א"נ דלא ידעו דחבר א"צ התראה, ושני התרוצים בד' ט' תלו בשני התרוצים בד' מ"א, והרי דהתוס' ס"ל דאומרת מותר מותרת לבעלה, (התוס' הנ"ל בד' מ"א דחבר הוה כאילו התיר עצמו למיתה, וגם ריב"י מצריך התיר עצמו למיתה אשתמיטתי' להגאון בעל „מלא הרעים” דבספרו אות ה' התראת ספק סי' ח' מחליט דריב"י לא בעי כלל התיר עצמו למיתה בלי שום חולק, ע"ש) וקו' כתר"ה על המהרי"ק דלשיטתי' הו"ל לומר דאומרת מותר היתה, הנה לתירוצא קמא ד' ט' דמיירי דלא ידעו שהיא חבירה, א"כ הרי באמת אמרו כן דאומרת מותר היתה, ולתירוץ בתרא דידעו שהיא חבירה רק דלא ידעו דחבר א"צ התראה דאז יקשה דהול"ל דאומרת מותר היתה, נ"ל כיון דהם באמת ידעו שהיא חבירה יראים הם לומר דאומרת מותר היתה דלמה יתכחשו מתוך המציאות, דע"כ לא אמרינן דהיו יכולין לומר כך וכך אלא בענין הזנות גופא, אבל בענין של מציאות כגון בגונא שהיא חבירה שיאמרו דאינה חבירה לא, דמסתפי דתיכף יתכחשו, ובאופן אחר נ"ל לתרץ קו' כתר"ה טל המהרי"ק ללישנא בתרא דהתוס', דהוה באמת הלא לכל הקו' שאנו מוצאים ברבותינו האחרונים דהו"ל לומר כך וכך היינו יכולים א דהעדים לא ידעו הדין (והשער אפרים באמת מתרץ כן) אלא דהאחרונים נקטו זה לדוחק, אבל התירוץ בתרא של התוס' הלא ע"כ לא ס"ל זה לדוחק, דגם הם תרצו דמיירי דהעדים לא ידעו הדין דחבר א"צ התראה, א"כ נוכל לומר כמו דלא ידעו הדין דחבר ה"נ לא ידעו דינים אחרים:

ולפי"ז יתורץ לנו קו' חמורה שהגאון רע"א מביא בתשובותיו סי' קצ"ח בשם חתנו דאיך יכולים הם לומר דלאוסרה באו, דהלא בעידי איסור כשר עדות מיוחדת והו"ל להעיד בעדות מיוחדת, וע"ש שמתרץ בדוחק דרב חנין ס"ל כת"ק דריב"ק דגם בממון צריך שיראו כאחד, וע"ש שמסיים ובפרט דהא בלא"ה אין דברי ר"ח להלכה דהא קיי"ל דחבר צריך התראה ע"ש, ומעולם הי' קשה לי אמאי השמיט הרמב"ם הך דינא דרב חנין, דאף אליבא דרבנן דס"ל דחבר צריך התראה משכח"ל דינא דרב חנין כגון דאתרו בה אחריני ואינהו לא ידעו מזה דיכולים הם לומר דלאוסרה באו ובהדיא אמרו כן התוס' בסנהדרין ד' פ"ו דכה"ג הוה מצי הגמ' לשנויי לעיל, ע"ש (התוס' הזה נעלם לפי שעה מתלתא גאוני, השאגת ארי' (בן הגאון הנר תמיד) על מס' מכות סוף פ"ק מביא קו' זו בשם מהרשש"ך, ומתרץ בשם אביו הנ"ת דצריך שאינהו ידעי ההתראה, ולא הזכירו כלל דברי התוס', וגם בתוס' מבואר דל"צ שידעו מההתראה) אולם קו' חדא מתורצת בחברתה ומשום קו' הגרע"א השמיט הרמב"ם הדין דרב חנין דהנ"ב מה"ק ח' אהע"ז סי' מ"ב בסתירת התיר השלישי מחליט דגם הר"ן מודה דעדות מיוחדת מהני להוציא אשה מבעלה, וע"כ לא קאמר הר"ן דלא מהני אלא בעידי קדושין דע"י עדותן יש נ"מ לחיוב נפשות אבל לא לעדי גיטין וכתב שם א"כ עדי זנות בלי התראה דג"כ אין שום חיוב מיתה בעדותן מועיל עדות מיוחדת כמו בדיני גיטין, ולהלן קצת כתב וז"ל וכבר כתבתי שגם הר"ן מודה בעדי זנות בלי התראה, ע"ש, והפ"ת באהע"ז סי' קט"ו ס"ק ל"ג מביא בשם תשו' זכרון יוסף סי' ז' וז"ל אבל לאסור אשה לבעלה ע"י זנות דלא מצי אתי לידי נפשות לעולם דמה שעבר עבר ומבלי התראה אפשר דודאי מצטרפין עכ"ל, ע"ש, הרי דמחלקין בעדי זנות בין הי' התראה ובין לא הי' התראה, דבהי' התראה אז לא מהני עדות מיוחדת אף לאוסרה ורק היכי דלא התרו אז אמרי' דעדות מיוחדת מהני, ונלענ"ד לומר דמאי דמחלקינן בין התרו ובין לא התרו אינו אלא לרבנן דס"ל דחבר צריך התראה, דלדידהו בלי התראה לא מצי אתי לעולם לדיני נפשות, אבל לריב"י דחבר א"צ התראה א"כ גם בלי התרא' מצי אתי לחיוב נפשות כגון דיתודע שהיתה חבירה והוה כמו לרבנן עדי זנות עם התראה, ולדידי' לא תועיל עדות מיוחדת אף לאוסרה על בעלה, ועתה מתורצת ב' הקו' הנ"ל וגם קו' התוס' ד' פ"ו דרב חנין ע"כ ס"ל כריב"י ולא כרבנן דלרבנן איך יכולים הם לומר דלאוסרה באו דא"כ הי' להם להעיד בעדות מיוחדת וכקו' הגרע"א, משא"כ לריב"י דלדידי' הלא לא מהני עדות מיוחדת וכנז' שפיר יכולים הם לומר דלאוסרה באו ול"ל דהול"ל בעדות מיוחדת דלריב"י לא מהני, ושפיר השמיט הרמב"ם הך דינא דכיון דפסקינן כרבנן דחבר צריך התראה ומהני עדות מיוחדת ול"ל דלאוסרה באו דא"כ הול"ל בעדות מיוחדת ואין להקשות דגם לריב"י משכח"ל גוונא דמהני עדות מיוחדת כגון דיעידו בפי' שהיא איננה חבירה ולשי' המהרי"ק היא אסורה גם לבעלה, דיראים הם לומר דבר שזה נגד המציאות דתיכף יתכחשו וכנ"ל, אולם לתירוץ ב' על התוס' דמיירי דידעו שהיא חבירה רק דלא ידעו דחבר א"צ התר' א"כ העדים סברו דהדין הוא כרבנן, ולדידהו הלא מהני עדות מיוחדת א"כ קשה דהו"ל להעיד בעדות מיוחדת וכקו' הגרע"א אך לפי דברנו לעיל דלתירוץ זה אנו אומרים כמו דלא ידעו הדין דחבר א"צ התראה ה"נ לא ידעו דינים אחרים:

ועוד נלענ"ד לתרץ קו' על המהרי"ק, דבשו"ת הגרע"א סי' ר"ו מסתפק שם הגרע"א אם המהרי"ק אוסר מה"ת או מדרבנן ומריהטא דלישנא משמע דדעתו נוטה דכל עיקר דינא דמהרי"ק אינו אלא מדרבנן, אבל מדאו' מותרת לבעלה ע"ש ותו ליכא לאקשויי דהול"ל דאומרת מותר היפה. דהלא זה רק איסור דרבנן, וכ"ת מה נפ"מ להעדים אם יוציאוה מבעלה מה"ת או מדרבנן הרי יש נפ"מ לענין יבום, והם יכולים לומר דרצו לאוסרה מה"ת כדי לפוטרה מן היבום לגמרי משא"כ אם יאמרו דאומרת מותר היתה תהי' עוד זקיקה ליבם, ובזה יהא מתורץ גם הקו' שהנ"ב מה"ת ח' סי' כ' מביא וגם הגרע"א סי' קצ"ח דאי לאוסרה באו הול"ל בעדי כיעור דגם בעדי כיעור מוציאין אותה מבעלה, ע"ש, אך להנ"ל ניחא דהפנ"י בכתובות ד' ט' בד"ה ומי אמר ר"א כתב דמה דאסרינן בעדי כיעור אינו אלא מדרבנן, ותו ליכא לאקשוי דהול"ל בעדי כיעור, דהם חפצים לאוסרה מה"ת והנ"מ לענין יבום כנז', ועל דרך זה יתורץ גם קי' שמביא כתר"ה על המנ"ל כדפריך הגמ' ואלא נעה"מ דמקטלא היכי משכח"ל נוקמי באשת כהן דאי לאוסרה בא הול"ל דנאנסה, דהנמ"י מסתפק באשת כהן שנאנסה אי נאסרה ליבום והמנ"ל בפ"ו מה' יבום ה' י"ט דעתו נוטה דבאשת כהן לא אמרינן דטומאה כתיב בה כעריות, וזקוקה ליבום, א"כ לא יכלו להעיד דנאנסה, דהם חפצו לאוסרה גם על היבם וכנ"ל:

ומה שהקש' כתר"ה אי נימא דאם הבועל הי' מזיד אף דהיא היתה שוגגת נאסרה עליו איך יכולים לאוסרה על בועלה שני באנו דא"כ הול"ל דרק הוא היה מזיד אבל היא היתה אנוסה, בקו' זו הקדימו כבר הגאון הכתב סופר ח' אהע"ז סי' ח' וכמדומני שגם הכרם יהושע על סנהדרין הקשה זאת, ולענ"ד נראה לתרץ, דפשטות הסוגיא משמע דהבועל אינו לפנינו וא"כ אם היא היתה אנוסה ורק הוא הי' מזיד נמצא דכל האיסור הוא רק בשבילו וע"י איך יכולים לאוסרה עליו שלא בפניו דבשלמא אם היא היתה מזידה אין אנו צריכים להבועל שיהי' בפני הב"ד דדי לנו אם היא נמצאת והאיסור היא גם בשבילה וע"י אבל אם האיסור היא בשביל הבועל דהיינו מצד פעולתו אז א"א לדין של בפניו, ובזה יהא מתורץ גם קו' כתר"ה על המנ"ל דפריך הגמ' היכי משכח"ל דמקטלא נימא באשת כהן, דידוע הוא שיטת הר"א ממיץ בנדרים ד' צ"א דאשת כהן שנאנסה האיסור אינו עלי' כי אם עליו והנ"ב מסיק כן להלכה ולפי"ז נ"ל לומר דע"כ לא אמרינן דהבועל א"צ שיהי' בפנינו אלא באשת ישראל דהאיסור היא גם עלי' ואנו אוסרים אותה והיא נמצאת בפנינו אבל באשת כהן דהיא אינה מוזהרת כלל נמצא דכל האיסור הוא רק על הבעל והבועל אז צריכים שיהי' הבועל בפנינו, וכיון דהכא מיירי דהבועל אינו בפנינו א"א הי' להם להעיד דאנוסה היתה, ואין לומר דע"כ לא אמר הר"א ממיץ דהיא אינה מוזהרת אלא כלפי הבעל משום לאו דכהונה אבל כלפי הבועל אז גם היא מוזהרת זה אינו, דכיון דכל איסור דבועל אינו אלא משום לתא דבעל וכיון דגבי בעל האיסור אינו חל עלי' ה"ה גבי בועל דלא יהא בועל חמור מבעל ועיין תוס' יבמות ד' ג' עכ"ל:

רפאל באאמו"ר הרה"ג ר' אברהם משה הכ"מ זצ"ל קצנעלינבוגין

אהמ"ח באיזהו מקומן י"ל קצת, אבל כיון שלא נאמר אלא לפלפולא אין משיבין וא"א דא"ח:

לו

לו) בדף קע"ג ע"ב מה שכתבת על דברת התוס' יו"ט. וצ"ל דכוונתו היתה דבמלחמת הרשות, א"כ הרשות בידו שלא לחזור, כיין שהוא יוצא ברשות ובנדבה בידו לעשית מה שביכלתו, אבל באמת זה אינו. דגם במלחמת הרשות היינו שתליא בדעת המלך והסנהדרין אבל אח"כ מוצאין את העם בע"כ וכדמתבאר ברמב"ם פ"ה דין ב' דבמלחמת הרשות „אינו מוציא העם בה” אלא עפ"י ב"ד של ע"א, וכאשר הבאתי כבר בזה בפנים דף קע"ב ע"ב ד"ה שם ונפ"מ לעוסק וכו':

לז

לז) בדף י"ט ע"א, מה שהשגתי על תירוץ המחנה לוי וכתבתי דאמירת ברי לי מהני רק לגבי אם ניסת לאחד מעידי', אבל לגבי דידה והבעל לא מהני עיי"ש, הנה ראיתי שיש לקיים דברי חכמים המח"ל ז"ל לפי מה שמסביר הפ"י בכתובות שם בשם הרשב"א דהיינו טעמא דמהני אמירת ברי דידה, משום דמהני ברי לגבי חזקה והבאתי דבריו לקמן בספרי דף קי"ט ע"ב באריכות על דברת התוס' שם עיי"ש בד"ה וסעייתא וכו' וכך תפסו הרבה אחרונים, ונעלם ממני אז לרגע דברי הרשב"א הנ"ל, ועיין עוד בנחל יצחק ח"ר סי' ל"ח ענף ה' וענף ו' בישוב קושית הגרעק"א ז"ל גבי ר"ז בן הקצב שיהי' הבעל נאמן באמירת ברי לי גבי שבוי' כמו בתרי ותרי עיי"ש, ובזה הענין הנני להעתיק מה שכתבתי בחידושי ליבמות (שכתבתי בשנת תרס"ז), דף פ"ז ע"ב וז"ל שם דף פ"ז ע"ב גמרא אמרו לשנים וכו', כתב ב„בכור שור” קמבעי לי שנים שאמרו על דבר א' שאסור הוא ויש אחד שיודע בבירור שהוא מותר ושקר העידו מהו שיאכל מאותו דבר בצינעא בל יודע לאיש אע"ג דבפהרסיא יודאי אסור וכו' והביא שם דברי הרמב"ם ז"ל (פ"ח מיסודי התירה וז"ל הא למה זה דומה לעדים שהעידו לאדם על דבר שראה בעיניו שאינו כמו שראה שאינו שומע להם אלא יודע בוודאי שהן עידי שקר עכ"ל, ויע"ש, ועיין במ"ל הל' אישות בשם שו"ת הרשב"א בהכחישהו עדים ועיין בזה באחרונים הרבה, ונראה לי דבעית הב"ש תליא באשלי רברבי והרמב"ם לשיטתו, דהנה חקרתי במהות העדות, מה הוא שמאמינים לשני עדים כשירים אם מצד דכך גזרה חכמתו העליונה י"ש עפ"י שנים עדים יקום דבר, או משום דבאמת הדבר כך הוא מצד בירור הדבר שכך הוא, והארכתי בזה בכ"מ לחידושי בב"ת ור"ה, ותורף הדבר, דהנשר הגדול הרמז"ל דעתו בספר הי"ד הל' יסה"ת (פ"ח הל' ב') דמצד גזה"כ הוא שכ"כ „כמו שצוונו לחתוך הדבר עפ"י שנים ואעפ"י שאין אנו יודעים אם העידו אמת או שקר כך מצוה לשמוע מזה הנביא וכו'” שפתיו ברור מללו דאינו משום בירור הדבר ואמתת הענין שכך הוא אלא הוא מצוה וגזירה מן מצות תוה"ק אבל מצאתי שכנגדו חלוק עליו ה"ה הרא"ה ז"ל בספר החינוך מצוה תקכ"ג וזהו מש"כ שם בשרשי המצוה בסוף” אבל בהיות המעידים שנים אנשים כשירים חזקה בכל זרעו ישראל שלא יסכימו שנים להעיד בשקר וגדילה חזקה בכל הדברים” ועיין בהקדמתו לספרו החינוך, עכ"פ מצינו מאן דסובר דדין עדים הוא מצד בירור וחזקה הוא שלא ישקרו, ולא גזה"כ הוא, והרבה אתי בכתובים בזה, ומהא דאמרינן בעלמא תרי כמאה לכאורה משמע כהרמב"ם ז"ל ויש לדחוק, אף להרא"ה ז"ל, ולפ"ז דין הבכ"ש תליא בזה, דלדעת הרמז"ל הנ"ל דאינו בבירור גמור אלא גזירת התורה להאמינם אף על הספק, א"כ באם הוא יודע בעצמו שלא כדבריהם בוודאי מותר לאכול בצנעה דגזירת התורה כך הוא להאמינם וללקות על זה באם אכל, אבל לא לשנות הדבר, והחתיכה עצמה עדיין בספק היא עומדת והרמב"ם לשיטתו וטעמא, אבל להרא"ה ז"ל דעדותם הוא בבירור גמור וחזקה היא על אנשים כשירים, א"כ מה לנו לידיעתו, ומה חזית דאזלת בתר בירור שלו, זיל בתר הבירור שלהם, ואף לפי מה שכתב הרשב"א ז"ל דברי לי נגד החזקה מהני עיין פנ"י למס' כתובות כ"ב הוא משום דחזקה ג"כ אינו אלא דין וכדעת הרמב"ם בפי' המשניות לנזיר, ואף כת הסוברים דחזקה הוא מכח בירור ועיין חידושי לבתרא, מ"מ בוודאי עדים עדיפי ובירור יותר חזק ומוסכם מחזקה, ומה גם לפי מש"כ הקוה"ס כלל ב' ס' ה' דהרשב"א לא כתב כן רק היכי שנולד ספק לפנינו רק אמרינן אוקמיה אחזקה בזה שפיר אם טוען ברי לי נגד החזקה מהני אבל אם לא נולד שים ספק בוודאי לא משגיחנן במה שאומר ברי לי כדאמרינן בכ"מ סוקלין על החזקות יעוש"ה, א"כ בוודאי ברי לי נגד עדים לא מהני אפילו לעשות מעשה ביני לבין עצמו, ולהרשב"א במקום שנולד ספק דמהני ברי לי כנ"ל הוא אף בפהרסיא, ובלא נולד שום ספק דלא מהני ברי לי אזי אפילו בצנעה אסור וכי תעלה על דעתך אח ואחות שהוחזקו הותר לו לבוא עליה בצנעה וצ"ע ועיין שו"ת הרמ"א ז"ל במה שדיבר במעשה דיצחק ע"ה, ובס' דברי דוד להט"ז ז"ל וצ"ע בכ"ז:

לח

לח) במשנה פ"א מ"ה הרבה „ילדות” עושה נ"ב יש להעיר משום דבאמת קיי"ל לקמן פ"ה דזקנה אינה שותות, ולכך כלל התנא בסתם שאומרים לה הרבה „ילדות” עושה:

לט) למש"כ בד' כ"ו לענין מעוברת חבירו וכפי דברי התוס' יו"ט שהיא רק תקנה ולא גזירה, צריך להוסיף ואף שלכאורה לפ"ז יש מקום לספק דבעקר וסרים שא"א שתתעבר לא יהי' איסור מצד מעוברת חבירו, אך הדבר פשוט ומבואר כך בפוסקים הח"מ והב"ש אע"ז סי' י"ג דגם בכמו אלה גזרו משום לא פליג וכמו שמפורש כן בש"ס לענין הבחנה שגזרו גם על עקרה וזקנה עיי"ש:

מ) בסוטה דף ל"א ע"א אמרינן וליחזי האי לא אי בלמד אלף כתיב לא הוא אי בלמ"ד ויו כתוב לו הוא וכל היכי דכתיב בלמד אלף לא הוא, אלא מעתה בכל צרתם לא צר דכתיב בלמד אלף הכי נמי דלא הוא וכ"ת ה"נ והכתיב ומלאך פניו הושיעם אלא משמע הכי ומשמע הכי עכ"ל הגמ', ועיין בתוס' שאנץ שם, ובתוס' יו"ט שם, ועפי"ז חשבתי לתרץ מה שראיתי באלו הימים מה שהתעורר צורב אחד שהובא בספר עצי הלבנון להגאב"ד דק"ק קעשינוב שליט"א הנדמ"ח בחאור"ח סי' כ"ג, בהא דאמרינן ביומא (דפ"א ע"א) אמר ריש לקיש מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא אפשר היכי נכתוב, נכתוב רחמנא לא יאכל אכילה בכזית, נכתוב רחמנא לא תעונה קום אכול משמע, ועל זה הרגיש הנ"ל דהדברים בלתי מובנים כלל מצד שרחוק מליחס רגע גם להמקשן סברא מוזרה זו שהמלות „לא תעונה” תכללנה בקרבן שלילת אכילה דהיינו ההיפך ממש מהוראתן ע"כ, ע"ש מה שהשיב, ועפ"י הנ"ל י"ל בעוד דוחק, דהמקשן קאמר הכי דניכתוב לא תעונה, דמשמע הכי ומשמע הכי ומשמע נמי „דלו תעונה” דבו ביום תעונה, (או נפרש דלו לשמו להקב"ה תעונה בעצם היום הזה) וע"ז קאמר דמ"מ משמע נמי לא תעונה אלא קום אכול משמע וא"כ אין זו אזהרה כל שיש לו פנים לכאן ולכאן כן אפשר לפרש עפ"י הדוחק.

מא) לענין עגלה ערופה ראיתי עוד בערוך לנר שם בחו"מ סי' תכ"ה סי' ע"ג שכתב ועוד משמע בגמ' דצריך לידע מי הוא ההורג, אבל כשאינו יודע מי הוא אע"פ שראהו כשהרג אין זה ידיעה רק בסנהדרין שראו לאחד שהרג את הנפש אע"פ שאין מכירין אותו לא היו עורפין כך מבואר שם בגמ' והרמב"ם ז"ל השמיט זה ולא ידעתי למה עכ"ל, והנני להעיר כי ראיתי בספר אמרי בינה לתו"מ דיני עדות סי' כ"ד שהביא בשם ספר ח"ש בחאהע"ז סי' כ"ג דנסתפק בזה אם צריך שיכירו ולומר מי הרגו עיי"ש (את ס"ב) והדבר מבואר בירושלמי פרק ע"ע דאם אין מכירין אותו אז אפילו שני עדים ראו היו עורפין אבל די אם אומר אם רואין אנו אותו אנו מכירין אותו יעו"ש וכו' וכן בע"א ג"כ די אף באיני אומר מי הוא רק שאם היה בפניו היה מכיר אותו את"ד עיי"ש ועל השמטת הרמב"ם עמד בזה ג"כ המנ"ח ב"מ תק"ל עיי"ש וכבר קדמם בשירי קרבן שם:

מב) עוד שם בסי' פ"א אחר שהעתיק דברי הרמב"ם דנמצאו העדים זוממים אפילו אחר ירידתה לנחל מותרת בהנאה כתב ונ"ל דאפילו אם הזימום אחר עריפתה מותרים העור והבשר ועצמות בהנאה, וגם מקים הנחל מותר לזרעו, ולא דמי לנמצא ההורג שיתבאר דהתם כדין ערפוה, אבל בהזמה איגלאי מילתא דטעות היתה, אמנם אפשר כיון דקיי"ל דאם באו עדי הזמה לאחר שנהרג זה שהעידו עליו אין בזה דין הזמה דכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה כמש"כ בסי' ל"ח גם בכאן כשנערפה העגלה לא שייך הזמה אך להרמב"ם בפ"כ מעדות דרק בחייבי מיתות דנין כן ולא במלקות, י"ל דגם בזה דנין דין הזמה עכ"ל וכל דבריו אלה האחרונים, אינם מובנים לי, ואני תמה על עצמי דמחי שייכות היא לזה דכאשר זמם ולא כאשר עשה, דכנראה הבין דאי אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה אין כאן דין הזמה כלל, והעדים אינם מוזמם ודבריהם לא נמצאו משוקרים, אבל לעניותי הפירוש היא דאמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה, היינו דלענין העונש או התשלומין לא מחייבי. אבל ההזמה הוה מיעלתא והעריפה הוי בטעות ונתבטל עדותן גם אח"כ ומאי קאמר דאין כאן דין הזמה, דמשמע ג"כ לענין התבטלות העדות הוא ואינו כן אלא דלענין העונש הוא ואף כפי הטעמים הנאמרים בכ"מ שם הלכת עדות ויל"ע, ואי חייבי לשלם בעד הע"ע שהפסידו את העיר בחנם, אם אמרינן דבממון לא שייך כאשר זמם ולא כאשר עשה כמחלוקת הראשונים בזה כידוע, תליא בחקירת הקצות סי' ל"ח אם בעדים שהעידו שהתנסך יין חבירו והזימו אם חייבין העדים לשלם דמי היין יע"ש ובנתיבות שם כתב דלא שייך כאשר זמם רק בדבר שצריך עדות בב"ד כגון הריגת השור, אבל באיסורין אפי' במקום דצריך ב' עדים מ"מ לא צריך הגדה בב"ד וכו' ובדבר שא"צ עדות בב"ד לא חדשה התורה דין דכאשר זמם עיי"ש, ובאחרונים שם ובנחל יצחק שם סי' ל"ה ועוד ועיין דמש"א שם שהביאו מהרמב"ם דע"א בטומאת סוטה משלם כאשר זמם וע"ש ועיין במנ"ח מ' תק"ל בעיקר דין זה בהוזמו לאחר עריפה. עיי"ש. ועיין ברש"י שם (בסוטה מ"ז ע"ב) שפירש אפי' אחד בסו' העולם הכיר בו, דמשמע דאחד בסיף העולם קאי על המכיר, ולא על הרוצח, ובחמד"ש שם הנ"ל אית ס"ג עמד ע"ז דאינו מבין פי' דהא העד צורך לבוא לפני ב"ד ע"ש, וא"י מנ"ל פשיטא ליה הא מילתא עד שמתמיה על רש"י בזה.

מג) ואסיים במילתא יקירא שאמר לי כבוד ידינ"ע הגאון העצום שלשלת היוחסין זקן הרבנים כש"ת מוהר"ר יצחק ירוחם דיסקין שליט"א במשנה דסוף סוטה דתנן התם במשנה משמת רבי בטל עניה ויראת חטא ע"כ.

א) ולכאורה יש להקשות ולבקר על זה דקפסיק תנא למימר דבטל ענוה ויראת חטא, דהלא אמרינן בכתובות דף ק"ג ע"ב גבי הא שצוה רבי אע"פ ששמעון בני חכם גמליאל בני נשיא וכו' ופריך ורבי מ"ט עבד הכי, ומשני נהי דאינו ממלא מקום אבותיו בחכמה ביראת חטא ממלא מקום אבותיו, הוה עכ"ל הגמ' שם וא"כ האיך קאמר הכא דבטלה יראת חטא ? ונראה ליישב זה עם מה שיש לעמוד עוד. ב) וכבר עמלו הבונים בו דמי גרס והוסיף זה במשנה שסידר רבינו בעצמו, ובתוס' רעק"א שם על המשניות ראיתי שהביא כבר דהרמב"ן בחדושי ע"ז הרגיש בזה וכתב דבר קפרא הוסיף זה במשנה עיי"ש:

וע"כ נראה לומר דמאן הוא התנא שסידר והוסיף זאת במשנה הוא באמת רבן גמליאל בנו של רב"י הנשיא בעצמו הוא שכתב זאת במשניות שסידר אביו דכבר אשכחן שהביאו רבי אביו במשנה בשמו במסכת אבות (פ' ב' י"ב) רבן גמליאל בנו של ר"י הנשיא אומר וכו', והוא שכבר זכה להיות מוזכר בה להוסיף זאת בהמשנה לכבוד אביו ובזה יהי' מיושב גם קושיא הראשונה דבאמת הוא שר"ג היה ממלא מקום אבותיו ביראת חטא בשלימות כדבעי, אבל הוא לעצמו שהיה אצלו באמת עניה ויראת חטא, ולא החזיק טיבותא לנפשו הוא אשר יכול להעיד על אביו אבי ישר' שמשמת רבי בטל ענוה ויר"ח דבעצמו לא החזיק נפשו שהוא ממלא מקום אבותיו ביראת חטא, ולא הגיע למדרגת אביו, ומעתה לדעתו בטלה ענוה ויראת חטא אבל כל ח' הדור ידעו שנכוני' דברי רבינו הקדוש שגמליאל בני ממלא מקום אבותיו ביר"ח ולא תנו זאת במשנה ואתי שפיר הכל על נכון עכ"ד דפח"ח, בהטעמת לשונו, יעכ" הוספתי לאמור דבזה יש ליישב הערת התוס' בכתיבות שם הנ"ל ד"ה איתו היום, שמת רבי בטלה קדושה, שהיו קיר אותו רבינו הקדוש, והא דתניא בשלהי סוטה (דרך אגב למדנו מדברי התוס' דגרסי דתניא שלפניהם לא היה זה במשנה, אלא בברייתא שבסוף פרקין, ואפשר דט"ס הוא בתוס'? משמת רבי בטלה ענוה ויראה ? י"ל קדושה בכלל עכ"ל עיי"ש, ולפי הנ"ל י"ל דבאמת האי מאן דתנא הא דמשמת רבי בטלה קדושה, וכל חכמי הדור ההוא לא תני האי במשנה דמשמת רבי בטלה ענוה ויראה, דהרי ידוע היה להם כרבן גמליאל בנו היא ממלא מקים אבותיו ביר"ח כדאיתא בכתובות, אלא רק קדישה בטלה משמת רבי, המעלה שזה באמת לא היה לו לר"ג בני (ואין זה נצרך כ"כ לנשיאות הדור) ומאן תנא דתני שם משמת רבי בטלה עניה ויראה לולא מבעי קדושה) הוא ר"ג בני בעצמו שמרוב ענותנותו ויר"ח הוסיף זה במשנה לדאוג ולהצטער שמשמת רבי בטלת המרגליות היקרות האלו ענוה ויראה, ועפ"ז אפשר ג"כ ליישב ולהסביר דברי רב יוסף ור"נ שבגמ' שאמרו לתנא לא תתני עניה וי"ח וכו' ע"ש אך קצרתי, ועיין ריש הזהב דמתני ליה רבי לר"ש בריה, ואמר לו רבי וכו' הרי שקראו רבי ולא אבי ע"ש ודו"ק וד' יזכנו לעלות למדרגות מדות היקרות האלו למען כ"ש יתברך:

העלוב פנחס עפשטיין

מד

מד) אחר שנדפס הקונטרס הנ"ל ראיתי שיש טה"ד לעיל אות מ"א שנדפס שם בספר „ערוך לנר” והוא טעות וצ"ל ספר ערוך השלחן, וגם יש לי להוסיף מה שכתבתי תיכף על הגליון (ביום י"ד מ"ח פ"ה) עיין היטב מש"כ באות מ"ב להעיר על הערוך השלחן, והנה ראיתי שוב מ"ש המחבר בעצמו בעה"ש חח"מ סיל"ח אות י"ד בהעתקתו דברי הכ"מ הנזכר כתב ויש שנתנו טעם בזה דאחרי שהב"ד עשו מעשה ע"פ עדותם ואלקים נצב בעדת אל וודאי האמת עם הראשונים ולא יצאה תקלה מיד ב"ד ודעת הרמב"ם ז"ל דדוקא במיתה אמרינן כן, אבל כשהעידו על חיוב מלקות או ממון וכו' ולפי הטעם שיתבאר יש לחלק בין מיתה למלקות דדוקא תקלה של מיתה א"א לצאת מב"ד, אבל לא של מלקות (כ"מ) והנה מלבד שבעצמו סיים ע"ז בזה"ל אמנם לבד שטעם קלוש הוא נעלם מאין יצא לו להרמב"ם סברא זו וכו' עיי"ש, גם בדברי מרן הכ"מ אינו כתוב „שמשום זה וודאי האמת עם הראשונים” רק הכי איתא שם שמאחר שאלקים נצב בעדת אל אלו לא שהיה חייב זה מיתה לא היה מניח הקב"ה להסכים שתאבד נפש אחת מישראל וכו' וזה רק כמי גזה"כ (וכדרך שכתב הריטב"א בחדושי מכות דף ה' בשם התוס' גבי אם לא שפכתי דם נקי, וא"ת האיך באח תקלה ע"י צדיק זה וכו' וי"ל שהעד ההוא היה חייב מיתה מעבירות אחרות וכו' עייש"ה) אכן ברמב"ן על התורה (פ' שופטים פי"ט) מבואר להדיא כך וז"ל כי משפט העדים המוזמין בגזרת השליט שהם שנים ושנים וכו', אבל אם נהרג ראובן נחשוב שהיה אמת כל אשר העידו עליו הראשונים כי הוא בעונו מת:

ואילו היה צדיק לא יעזבנו ה' בידם וכו' עכ"ל ולפי טעם זה מבואר הוא דיש לומר דבאמת הוא דהראשונים נאמנים ביותר מה"ט וצ"ע, וגם רואה אני שהחילוק בהסבר הדברים לשינו הטעמים הנ"ל כי לפי נוסח הדברים שבכ"מ, אנו דנין מכח הדיינים שאלקים נצב בעדתם שבוודאי בצדק דנו, וכפי הנוסח שבדברי הרמב"ן ז"ל אנו דנין מכח העדים הראשונים כסברא הנ"ל ויל"ע, ופלא על מרן הכ"מ שלא הזכירו בשמו ובטעמו טעם לשבח בנאמנות העדים הראשונים שים נפ"מ לדינא וכנ"ל. אבל גם זה ברור דלפי זה לא שייך כלל סברא זו גבי עריפת העגלה לומר כך כיון שנערפה העגלה כבר העדים הראשונים נאמנים וז"פ ומכש"כ לפי מש"כ שאר המפרשים בטעמא דהאי מילתא, דאדרבה לגודל חומר העבירה שנשתרשו בחטא וזממו לשפוך דם נקי מש"ה לא סגי להו בכפרה כלל דדינם מסור לשמים לדונם בחמורה אם לא יעשו תשובה כהוגן ועוד משום גנאי לב"ד עיין בפני יהושע למס' מכות שם ובשם האברבנאל ז"ל ונעלם ממנו ולא זכר שר התורה את יוסף שכבר מבואר זה בכ"מ פ"כ מהל' עדות הנ"ל בטעם הא' והביא דוגמא לדבר מנותן כל זרעו למולך שהוא פטור עיי"ש וכוונתו בזה לרמז לדברי הסמ"ג הידועים שהטעם בנותן כל זרעו למולך שהוא פטור, הוא משום דלא סגי ליה כלל בכפרה והובא במהרש"א סנהדרין דף ס"ד ועפ"ז כתב להסביר הטעם דא"ע מה"ד עיי"ש והדברים עתיקים, ולפ"ז בוודאי הדבר ברור דאין הראשונים נאמנים עכשיו ביותר, ועיין בהחינוך מ' תקכ"ד מש"כ בזה וצע"ג דבריו ז"ל דל"ד כלל לטרפה עיי"ש ודו"ק (ובספר ישן בשמו „מסורת הברית” על מסורת נדפס ש' תס"ה כתב בפ' קדושים מעצמו טעמים אלו גבי ע"ז דלכך בהרגו אין נהרגין, ובן המחבר שם כתב הטעם משים דחייב מיתה ממקום אחר עיי"ש ונעלם מהם דברי הראשונים כמלאכים הנ"ל הרמב"ן והכ"מ והאברבנאל ז"ל):

ונזכרתי בזה על דבר החקירה של הבית שמואל אחרין שחקר בתשובותיו באם מת הנידון אי ג"כ אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה ומאצתיו דאתי לידי משמע הספר הנ"ל וראיתי שם (בחחו"מ סי' י"ז) שחקר מקודם אם העידו עדים על אשה וביעלה ונהרג הבועל קודם הזמה ואח"כ הוזמו אם עדים חייבין עבור האשה, דלגבי האשה הוי כאשר זמם או דילמא כיין דלגבי בועל הוי כאשר עשה גם על האשה פטורים אף דהוי כאשר זמם, ופשט הך ספיקא מדברי הכ"מ הנ"ל דלתירץ השני דאמרינן בד"נ ולא כאשר עשה משום כיון דאין הקב"ה מסכים שיאבדו דיינים נפש אחת מישראל. א"ו שהיה הנהרג חייב מיתה ממק"א, וא"כ אף דנהרג הבועל חייבים מיתה על האשה דבועל הוי חייב מיתה אבל האשה לא נתחייבה מיתה ממק"א וכו' עיי"ש בבש"א הרי דהרגיש בהסברת דברי הכ"מ כאשר כתבתי דהיא משים דחייב מיתה ונפ"מ גדולה לדינא כנ"ל בב"כ וביעלה, דלפי טעם ונוסח הנ"ל חייבים מיתה, אבל לפי הטעמת הרמב"ן הנ"ל שהעדים הראשונים נאמנים בזה עכשיו יותר מבתראי וא"כ כיון שהעדים נאמנים בזה לגמרי נאמנים וע"כ פטורים גם על האשה דא"א לחלק דבריהם ולעשותם כחוכא וטלולא ופלא על הב"ש האחרון שלא קידם להעיר בזה לנידון החקירה מלשון הרמב"ן ז"ל:

וגם בחקירתו השניה שם אם מת הנידון מיתה טבעית קודם שהוזמו העדים ואח"כ הוזמו העדים חייבים מיתה דהוי כאשר זמם אף דלא נהרג עפ"י עדים, אי אין עדים חייבין מיתה דכיון שמת קודם שנהרג עיי"ש דבא לה ממק"א לחמו עיי"ש (ובמק"א הארכתי בחקירה זו וכעת נעלמה הכתב מעיני) ולא תלי גם בזה החקירה, בין השיטות והטעמים הנ"ל דלתירוץ השני א"כ זה דוקא בנהרג ע"פ ב"ד והעדים, ולא כשמת מעצמו, אבל לתירוץ הראשין א"ל דאין נפ"מ כיון שרצו לעשות מעשה חמירה כזו להרוג נפש ומת וא"א להם לקבל חשובה ומחילה ממנו, ואף אם נדחה יקרא לזה הטעם, עכ"פ אם נימא פשוט שהוא בכלל גזה"כ בלא טעם כלל א"כ אין נפ"מ ופטורים, ויש לעיין בזה, ואשר בלא"ה באמת תמוה הוא בכלל לחדש דין ועוד בהריגת נפשות עפ"י טעם המפרשים לדיני התורה כידוע כבר בזה אליבא דר"ש ורבנן אשר אכמ"ל בזה, והרמב"ם בוודאי היה לו מקור אחר לשאוף ממנו החילוק בין מיתה למלקות, עיין אחרונים, וראה זה מצאתי עכשיו דעת יוסף בשו"ת שו"מ מהדירה ה' סי' מ"ד שכתב לפום דרכו בענין דכאשר זמם ואי בעינן בעידי ממון עשאי"ל בזה"ל ולפ"ז צ"ל למה ה"ל להריטב"א דבכאשר עשה פטור בממון וכו' ולפ"ז כיון דע"ז חדוש היא ואין לך בו אלא חידושו לכך דוקא כאשר זמם ולא כאשר עשה ויש להמתיק הדברים דבכאשר עשה כיון דהיא מוחזק א"כ פשיטת דיש להאמין יותר להראשונים מהאחרונים וא"כ חידוש גדול הוא ולכך בכאשר עשה לא מתחייב דמהראו' להאמין לראשונים יותר, וז"ב בטעמו של הריטב"א, ולפ"ז מיושב היטב קושית הנוב"י דכל הטעם דבעינן עשאי"ל דילמא משקרי ולפ"ז היכי דכל הענין שא"א להזים משים שהוא כאשר עשה והרי דכל הטעם דכאשר עשה הוא לפי שהראשונים מהראוי להאמין יותר וכו', עש"ה ובעיקר דבריו יש הרבה מה להעיר אלא שאכ"מ אכן לפלא גם עליו שלא זכר שם דברי הרמב"ן והכ"מ הנ"ל ואשר מבואר דזה שייך דוקא בדיני נפשית ולא בדיני מלקות וממונית ויל"ע, ומש"כ דכל הטעם דבעינן עשאי"ל דילמא משקרי, זה נכון ומבואר באר ה טב בב"ק ע"ה ע"ב דאמר אלא בעדות שאי"ל קמפלגי וכו' והא קיי"ל דעשאי"ל לא היי עדות ה"מ היכי דלא ידעי באיזה יום באיזה שעה דליכא לעדות כלל אבל הכא סיוע הוא דקא מסייע להו ע"כ ופרש"י ז"ל בד"ה היכי וכו' דאיכא למימר דלהכי עבדי דמסתפי דלא ליתי סהדי דלזמינהו והלא בא תה שעה עמנו הייתם ועדים שקרנים הם וכו' עייש"ה וכן מבואר בכמ"ק, ותמהיני על מה שראיתי זה לא כבר שהגיעני ספר שו"ת תשובות רבי אליעזר להגאב"ד ור"מ דק"ק טעלז זצ"ל ישם בסי' ג' כתב על הגאון מלא הרועים בהגהותיו לסנהדרין, בזה"ל ודבריו רחוקים מן האמת דאם רק משים ובערת הורגין את הטריפה שהרג בפני ב"ד ולא מטעם לא תהא שמיעה גדולה מראיה וכנ"ל א"כ גם בהרג בפני עדים היה לנו להרג משים ובערת הרע מקרבך דאטו עדים שא"א להזימם מחזיקים אותם כשקרנים ירק גזה"כ הוא שבעינן עדות שאי"ל וכי' את"ד ינ"ב לכאורה נעלם ממנו לפי שעה דברי הגמ' ורש"י ב"ק ע"ה ע"ב וצדקו יחדיו דברי המלא הרועים ז"ל ולא השיב ר"א, ועכ"פ י"ל דפליני בזה סומכוס ורבנן ודו"ק יעיין בבית הלוי ח"ג סי' ה' ובס' ו' אות ד' והרי הא דקיי"ל דבע' עשאי"ל הא לא נמצא ע"ז דרשא מיוחדת יכו' עיי"ש ושם ד"ה ואגב וכו' אבל הקרובים דפסול לרמב"ח אינו משום שחסר הבירור שהאמת כדבריהם רק דגזה"כ הוא שאין לדון ע"פ עדים שא"א להזימן ממילא פסולין גם בזה ע"ש וצ"ע ויל"ע בשם אריה קו' הזמה בזה:

גם יש לי עוד מקים עיון לפי סברת הרמב"ן הנ"ל דבנהרג הנידון א"כ סימן היא שהראשונים הם העדים האמיתיים וא"כ צריך עיון וישוב בהא דמבואר במשנה דמכות ו' ע"ב לפיכך אם נמצאת אחת מהן זוממת הוא והן נהרגין והשני' פטורה עיי"ש דהן נהרגין אע"פ שלא הוזמו כת שניה כיון שהוזמו הן והוא נהרג משום כת שניה דלא בטלה עדות כת שניה בהזמת ראשונה כיון דהוי שתי עדיות עיי"ש בתוס' ד"ה הוא, והא לפי דעת הרמב"ן ה"נ כן כיון שנהרג הנידון משום כת שניה וא"כ בוודאי שיש לומר כל הסברות והמשפטים שהניח הרמב"ן והיה צריך לנו לאמיר שבוודאי הראשונים נאמנים נגד המזימום ומדוע הן נהרגין בשביל ההזמה ויל"ע בעת הפנאי אי"ה כי עתה ראשי עלי סחרחר ומים רבים שטפני, ומכאובי נגדי תמיד, ירחם ד' עלי אשר שוויתיי נגדי תמיד, ובאתי רק להעיר להמעיין אשר דעתו ושעתו יותר במניחה, וכן על ספיקת הב"ש אחרון הנ"ל באם מת הנידון מיתה טבעית, לכאורה יש להעיר מכאן אף שבעצמו מסיק שם שהדבר פשוט שאם מת שחייבים העדים מיתה עיי"ש, שוב חפשתי בהג' המפרשים למס' מכות ומצאתי שמה בהגהות פורת יוסף על המשנה הנ"ל דהרגו אין נהרגין שהעיר בזה וז"ל יש להסתפק אם מת הנידון קידם שהרגו וכו' (ולא ראה הב"ש אחרון הנ"ל) ולטעם הרמב"ן (שם כתוב הרמב"ם וט"ס הוא) ז"ל שכתב דמסתמא כיון שהרגהו ע"פ ב"ד מסתמה הוה חייב מיתה וכו' הכא לא שייך זה כיון שמת מעצמו אבל אם נימא דגזה"כ הוא דבעינן דוקא אחיו קיים י"ל דפטורין ועיין דף ו' נמצא אחת מהן זוממת הוא והן נהרגין וי"ל דמש"ה אמר הוא והן נהרגין לאשמיענן דאע"ג דהוא נהרג תחלה מ"מ הן ג"כ נהרגין עכ"ל ופלא שלא העיר ג"כ על הרמב"ן הנ"ל בהא דנאמנות הראשונים ביותר א"כ איך ניחא המשנה הנ"ל ונגע, ולא פגע:

כן הגיעני זה מקרוב (כסלו פ"ו) ספר המדרש והמעשה להגאב"ד דק"ק קאליש שליט"א וראיתי שם לפרשת פנחס שכ' על הרמב"ן הנ"ל מעצמו הנפ"מ אם הרגו הב"כ היום וקודם הריגת בועלה הוזמו העדים דלטעם הרמב"ן ג"כ לא יהרגו המוזמין ורצה להעמים בכוונת הרמב"ן משום דכבר חייב מיתה ממק"א ומדחה זה ונ"ל כפשטות לשונו משום נאמנית הא' את"ד עיי"ש מש"ה בזה וג"כ לא ראה בהב"ש אחרון הנ"ל שמבואר שם כל החקירה הנ"ל ולא הביא דברי הכ"מ הנ"ל ועוד יש להעיר ע"ד שם אך אכ"מ להאריך יותר, ועיין עוד שם בב"ש אחרון שכ' ולפ"ז יש לדחות ראית הר"י בתוס' ריש מכות הא דאמר בת כהן וזוממי זוממים ולא אמר בת כהן וביעלה דמצי לאשכוחי באם מת הבועל קודם שבאו זוממי זוממים וא"כ אין הבועל נידון באותו יום עכ"ל וכן לענין אם היה הבועל קטן עייש"ה:

וכן מצאתי כעת בשו"ת תורת חסד חלק אהע"ז סי' כ' אות ה' שבתו"ד שם לענין יבם מומר שכתב מעצמו לחדש דדוקא אם נהרג, אבל אם מת מעצמו לא נפטרו הזוממים עי"ז ובזה מיישב דברי הרמב"ם ספ"כ מהל' עדות גבי זוממי בת כהן ומהא דאין דנין שניהם ביום אחד, ורק משכחת לה דשניהם נגמר דינם למיתה רק אחד מהם מת אחר גמ"ד ויש חיוב מיתה על הע"ז מחמת גמ"ד של שניהם וקמ"ל קרא דנידונים בחנק דלאחיו ולא לאחותו, מיהו בלא"ה ל"ק דמבואר ברש"י סנהדרין (מ"ה ע"ב) דבשני ב"ד שפיר דנין שניהן ביום אחד (וכ"מ ברש"י סנהדרין קי"ב ע"א ד"ה ור"ל) ולכאורה יש להביא ראיה אפילו אם מת מעצמו מ"מ פטורים מד' התוס' ריש מכות וכו' עיי"ש ופלא עליו שהיה בקי גדול באחרונים שלא הביא מהב"ש אחרון ז"ל, ואם נכונים אנו בזה שבאם מת הנידון חייבים העדים. יש להסתפק בכגון דא, בהא דאמרו בסנהדרין מ"ה נקטעה יד העדים פטור דבעינן יד העדים וכו' עיי"ש ויש לחקור כה"ג שהעידי העדים ואח"כ נקטעו ידם שפטור הנדון אם אח"כ הוזמו העדים אם חייבין מיתה מכא"ז אם נימא דעכ"פ לא גרע ממת הנדון שג"כ לא נהרג על פיהם ואפ"ה חייבים על רצונם וההיא שעתא בר קטלא הוי, או דילמא י"ל דהתם החסרון הוא מצד הנדון אבל הם חייבי אותו הריגה, אבל הכא הדין והפטור הוא מחמתם שנעשה חסרון בדין העדים ואי נימא דחייבים יהי' משפחת לה נמי שיהרג היא הנבעלת והיא הבועל קיים באופן כזה דהעידו מקודם על הבועל ונגמר הדין ואח"כ נקטעה ידם ופטור, ולמחר העידו על הנבעלת שפלוני בא עליה והיא נתחייבה מיתה משום שכבר קודם הגדת העדות נקטעה ידה כדאיתא בסנהדרין שם וכו' ואח"כ הוזמו העדים על שניהם על הבועל והנבעלת וחייבים משום שניהם וכנ"ל וגלחה התורה דחייבים רק כמו שהיו רוצים לחייב את הבועל ויש להאריך בזה וקצרתי ורק אגב גררא ועל המעיין לעיין היטב בכל המקומות שציינתי ואז יבין היטב מש"כ:

מה

מה) ודרך אגב ראיתי שם בבית שמואל אחרון ריש חאהע"ז בדרוש לנשואין שהאריך בזה הא דאמרו ריש מכילתין פתח ריש לקיש וכו' עפ"י שיטה הרמב"ם שבעל ביאה אסורה מימיו ואי ביאת יבמה צריך עדים ומוקי לה ג"כ ביבמה שעשה דוחה ל"ת וכמה קושיות וכמו שהבאתי בספרי בשם הבאר יצחק ותה"ק ונעלם זה מהם דבריו החריפים, וחזיתיו רק לפום רהיטא ובשאילת בעלים:

מו

מו) לענין חקירתי אי משלה מדרבנן במקום שלוקה מדאורייתא עיין לעיל בקונטרס ו' ע"א ודף ד' ע"א עייש"ה נ"ב יש להעיר עוד מהא שכחב הרמב"ם פי"ד מהל' אישות והטור בסי' ע"ז בזה"ל המורד על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס אותה, אבל איני וכו' מוסיפין לה על כתובתה וכו' ואע"פ שכתובתה הולכת ונוספת הרי הוא עובר בלא תעשה שנאמר לא גרע שאם שנאה ישלחה אבל לענות אסור ולמה לא ילקה על לאו זה מפני שאין בו מעשה עכ"ל, דמשמע מזה דאפילו אילו הוה בה מעשה ולוקין עלה, מ"מ לענין הקנס לא הוה נוגע והיו מוסיפין על כתובתה וקונסין אותו ולוקה ומשלם מדרבנן, וגם אפשר דאף אין לוקין מדאורייתא מ"מ אכתי מכת מרדות איכא כמו בכל לאווין שאין בו מעשה וכדחקר שם הפמג"ד שם בפתיחה כוללת, ופשיט לה מרמב"ם הל' חמץ שכ' המניח חמץ ברשותו לוקין מ"מ עי"ש אות ג' ועיין שו"ת ברית יעקב חאור"ח, ואפ"ה משלם ממון (אלא דמזה ראיה רק היכי דשניהם דרבנן והם הם המחייבים שתי רשעיות) ואפשר לומר דזה הרבותא של הרמב"ם שכתב ואע"פ שכתובתה הולכת ונוספת הרי הוא עובר בלא תעשה וכו', דמאי שייכת היא זל"ז ומאי אע"פ שכתב ל ולפי מה שפרשתי א"ש והכי פירושו ואע"פ שכתובתה הולכת ונוספת והרי כבר קנסינן לו בממון אפ"ה הרי הוא עובר בל"ת ומכין אותו מ"מ ג"כ, ולכך חזר ושנה עוד הפעם פה אף שכבר הביא דין זה לעיל ועיין הרב המגיד שם וקצרתי:

מז

מז) מה שכתבתי לעיל בדף ד' ע"ב בשם השער המשפט לענין ע"א במקום שאין כל אחד מוחזק עי"ש וכמו אבידה וקרקעות עי"ש יתישב בזה מה שראיתי כעת בערוך לנר מכות דף ו' בתוס' ד"ה אמר ר"י שהעיר דהא לפעמים משכחת דעד אחד גם בד"מ לא מועיל כלום כגון שהעיד על הקרקעות דאין דאין נשבעים עליהם אפילו בהעדאת עד אחד וכו' עיי"ש ולפי המבואר באמת יל"ע ולומר דבקרקעית יועיל ע"א אפילו לממון כיון שאין הבע"ד מוחזק וי"ל בזה ואכ"מ ועיין עוד בשו"ת נחלת יעקב בתשובת נכד הגאון מליסא זצ"ל ה"ה הגאון בעל חסר לאברהם תאומים ז"ל, וכן ראיתי כעת בקונטר' רוב וספק להגאון בעל שם אריה ז"ל שהעיר בעיק' זה אך אין להאריך בזה כעת:

מח

מח) כן הנני להודיע כי אחרי יצא לאור הגליונות הנ"ל הביא לי אחר את הספר מנחה חדשה איזה עלים בלים ולא נכתב גם מקום דפים ושם חי' על מס' ברכות סוטה סנהדרין, והם נאמרים בחריפות ושנינות ואין דרכינו שייים אך כמובן א"א שלאח להפגש באיזה הערות, אך באותו יום שהביא לי היה אז יום ד' מ"ח דעתי מבולבלת מפחד אנש מרמה ד' ירחם ויתן לי מנוחה שלמ' השקט ושלו' אכי"ר ע"כ לא יכולתי לעיין בדבריו השנונים, ואי"ה אשנה פרק זה, רק את זה ראיתי להזכיר כי מה שהעיר לי הכותב הנ"ל מהא דכ"ג אי יוצא למלחמה מבואר שם הכל בס' מ"ח הנ"ל וז"ל תחיה אטו כ"ג מיוצאי המלחמה כלל הלא עבודת יוכ"פ דאינם כשרים אלא בו וכן חביתי תי כ"ג שבכל יום וכו' ע"כ הנה מעבודת יוכ"פ וודאי לק"מ דעל יוכ"פ אפשר דבא לירושלם לעבוד עבודת היום, וכן הרגיש בעצמו כמו שכתבתי שם בקונטרסי וז"ל ואף את"ל במלחמת מצוה שאפילו חו"כ מחופתם יוצאים אז גם הכ"ג יוצא שדוחה כל עבידת המקדש ז"א חדא דמבואר בסוטה דל"ג יוחנן כ"ג שמע ב"ק מבקה"ק נצחו טליא דאזלי לאגחא קרבא ופרש"י שם במלחמת היונים שהלכו פרחי כהונה וכו' ומדוע לא הלך יוחנן בעצמו עכ"ל, ולפי מאי שכתבתי לעיל דביוכ"פ שעבודת היום אינה כשרה אלא בי, בא אז מהמלחמה, אתי שפיר מאד דמבואר ברש"י שם דנלחמו ביוכ"פ ושמע יוחנן ב"ק כשהי' עובד עבודת יוכ"פ ע"כ וא"כ שפיר היה צריך להיות בירושלם, ואדרבא עכשיו אשכחנא מרגניתא דלמה לי' לרש"י להודיענו זאת שהי' ביו"כ והלא ממילא מובן כיון ששמע זאת מבקה"ק, אלא שרצה לתרץ גם זאת למה לא יוחנן כ"ג בעצמו הלך למלחמה, והלא ידוע שהוא היה עיקר שר המלחמה ומצביא הצבאות, רק משום דהוי יוכ"פ ומשום עבודות בהמ"ק חזר מהמלחמה, ואם לאו ממנים כ"ג זקן אחר שא"י לצאת ולבוא במלחמה ועכ"פ אין הכרח כלום מזה, עוד כתב הנ"ל יתי פשוט לי מיהא חדא דעכ"פ במלחמת הרשות לא יצא א"כ מאי קאמר ולא לקחה פרט לאלמנה לכ"ג והלא קרא ברשות מיירי דבמלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חו"כ ומכש"כ לדעח הרמב"ם בפ"ה מכה"ק דכ"ג אינו זז מן ירושלם לעולם צע"ג מאי יענה בגמ' דידן עכ"ל וכבר השבתי על זה לעיל ומכש"כ דא"ש לדברי הסברת המנ"ח כמו שרמזת לעיל והמנ"ח הוא במצוה קל"ו וכ' שזה אמת ברור וגם בהגהותיי לרמב"ם דפוס ווילנא וא"ל בזה עוד (ואגב רהיטא ראיתי שם בחדושי ברכו' דבר מחמיה בדל"ג גבי רחב"ד שנתן עקבי ע"פ החור ולדברי רש"י דפירש ערוד מן הנחש והצב והקשה דא"כ הרי מנהיג בכלאי' ע"י שנתן עקבו ע"פ החור וצ"ע עכ"ל, הנה מלבד שזה חידודו קידם לליבונה, עוד נעלם ממנו תוס' בשבת נ"ב ע"א ד"ה והתנן דאין לאסור להנהיג כלאים אם לא ימשוך שים דבר עי"ש ובתוס' דמכות כ"ב ע"א ד"ה המנהיג ודוקא אי מישך השיר משוי בגופו אבל בלא המשכה אין לוקה בהנהגה וכו' עיי"ש):

מט

מט) קצת סעד לסברא זו שכתבתי לעיל באות ל"ג נזכרתי מהא דתנן (בפ"ט דסנהד' מ"ג) רוצח שנתערב באחרים כולם פטורים ופירש הרע"ב כגון שנים שהיו עומדים ויצא חץ מביניהם יהרג שניהם פטירים ואפילו א' משניהם מוחזק בחסידות ובידוע שהיא לא זרק החץ „אפילו הכי לא מחייבינן ליה לאידך בחזקה זו” עכ"ל, והא מהגמ' שם פ' ע"א דקתני עלה אמר ר' יוסי אפילו אבא חלפתא ביניהן וכפרש"י שם דלא מחייבינן לאידך משים הא חזקה וכו' עי"ש והוא מתבאר היטב ע"פ מה שכתבתי להסבי' שם ע' וקצרתי:

נ

נ) באות מ"ג במה שכתוב דבר קפרא הוסיף זה במשנה דסוף סוטה, נ"ב כן ראיתי כעת שהרגיש כבר בזה בתוס' יו"ט אבית (פ"א מ"ה) שכ' שם ומכאן אמרו חכמ' חכמים הבאים אחריו הוסיפו ע"ד ע"כ וכן מצינו בסוף סוטה שהוסיפו אחריו במשנה משמת רבי וכו' ע"כ אך לא כתב מי שהוסיפו, – שם לעיל בדף י' ע"א שאתי פני רשע עיי"ש נ"ב שוב אחרי סמוך ונראה להדפסה מצאתי מדרש זה הובא בילקוט ישעי' רמז ת"ד בפסיק צדקת צדקים יסירו ממנו צדקת צדיקים זה משה יסירו ממני זה יצחק ע"י שהצדיק את עשו הרשע כהה עיניו וכו' עכ"ל הילקוט שמעוני וכן בילקוט שם פ' תולדות עיי"ש:

נא

נא) במה שכתבתי לעיל אות מ' נזכרתי אח"ז כה"ג דברי התוס' חולין ס"ה ע"א ד"ה אע"פ וכי' וא"ת והיכי דרשינן הכא וגבי ע"ח מדכתיב לא באלף דבעי למימר קרא אע"פ שאין לו עכשיו והא מסקינן פ כשם דאלף משמע הכי והכי הן אי לאי וכו' עיי"ש, ועיין טורי אבן מגילה ג' ע"ב ד"ה אשר לו חומה וכו' שהקשה מעצמו קושיא הנ"ל ישם בדף י' ד"ה אשר הזכיר בעצמו דברי התוס' חילין ס"ה הנ"ל עיי"ש ופלא, ועיין גם בקדושין י"ח ע"ב ובתוס' שם ד"ה רבי אליעזר וכו' עיי"ש, – מה שכתבתי סוף ספרי מנחת ירושל' הראיה ממשנ' דפאה לענין שכחה דסומא חייב במצות ל"ת עיי"ש נ"ב וכ"ז דנוקמוה מתניתין ככ"ע ולא אליבא דחד תנא דס"ל דסומא חייב בכל מצות אף שר"מ הוא וז"פ ואין זה לקט אלא שכחה ששכחתי להוסיף בה ד"ז, ועיין סוף פסחים דף ק"ז ע"א אמר רב יוסף אדור ברבים דלא אשתי שיכרא ועיין בתוס' שם וכבר הערותי משם ראיה דמחויב בלאוין אך י"ל כמש"כ המנ"ח דלאוין דב"נ מצוה עליהן גם סומא חייב וא"כ י"ל לפמש"כ הירושלמי דב"נ איתא בב"י דברו וכמו שהאריך במל"מ פ"י ממלכים וקצרתי, – ואגב נאמ' שמשם דף ק"ח ע"א דאמר כי אתינן לבי רב יוסף אמר לן לא צריכתו מורא רבך כמורא שמים עי"ש לכאורה קצת ראיה לספיקו של השער אפרים אי מחויב לעמוד מפני רבו שהוא סימא עיי"ש סי' ע"ח ועיין בבאה"ט ובפ"ת סי' רמ"ד ביור"ד ואולי יש לחלק בין עמידה להסיבה וקצרתי:

נב

נב) במה שהזכרתי בספרי דף קנ"א אי נשים איתנייה בכלל ערבות דאנשים עליהם ולהיפך עיי"ש והדברים עתיקים, ויש להעיר מדברי הריטב"א קדושין כ"ח והובא גם במנ"ח (מ' שס"ה) שכתב דאיכא בסוטה מאי דליכא בעלמא דאלו בסוטה הכהן פותח הגלגולין עצמן ואנן בעלמא קי"ל דאין ב"ד פותחין לגלגל עד דטעין התובע וכו' ומודה רב הונא דבסוטה פותח הכהן אלא דשאני סוטה דהוי איסורא וכל ישראל ערבין זל"ז ומחייבי לאפרושי מאיסורא ובע"ד חשובי וכו' עי"ש וי"ל בין ערבות לאפרושי מאיסורא, וכדאמר בביצה גבי הני נשי דאכלי משחשיכה ערב יוכ"פ, גם י"ל כיון דקי"ל דכשם שהמים בודקין אותה, כן בודקין אותו את הבועל ובשבילו בודאי דהוי ערבין ופותח הגלגולין בשביל הבועל ואמן מאיש זה ואמן מאיש אחר וקצרתי:

נג

נג) במאי שכתבתי בדף קס"א ע"א במאי שרמזו להא דשמעיה ואבטליון שהיו נשיאי ישראל אף שהיו בני גרים, כן יש להעיר בהא דאמרו בברכות (כ"ז ע"ב) נוקמיה לר"ע דלית ליה זכות אבות, וא"כ האיך רצו לאוקמי' בנשיאות ישראל אך שם איכא קושיא יותר גדולה לפמש"כ הבעל זית רענן על הילקוט למרן המג"א ז"ל דלר"ע לשיטתו דס"ל עכו"ם ועבד הבא על ב"י הולד ממזר עיי"ש שהניח בצע"ג ואכמ"ל:

נד

נד) במשנה דסוטה ספ"ג האיש נתלה ואין האשה נתלית האיש נמכר בגנבתו ואין האשה נמכרת בגניבתה ע"כ ראיתי בספר קול סיפר שכתב וטומטו' ואדרוגינוס לא נתבאר במשנה ונ"ל דאותו וודאי אמר רחמנא ולא ספק וכן בגניבתו ודאי אותו וספק לא נמכר בגניבה עכ"ל, הנה בזה לענין גניבה נתעלם ממנו לפ"ש בריית' ערוכה בסוף מס' בכורים דקחשיב בהלכה ה' דאין נמכר בגניבתו בעבד עברי לא כאנשים ולא כנשים עי"ש, שו"ר במשניות אחדים שזה רק נוסחת הגר"א אבל בנוסחת הגמרא ליתא כן ע"ש וא"ל, ועיין בשו"ת להרמ"ע מפאנו ז"ל, והנה לענין תקנת חכז"ל מצינו ג"כ חילוק בין איש לאשה דהיינו לענין דינא דבר מצרא כמבוא' בב"מ וברמב"ם פי"ב משכני' דין י"ד ופ' שם הל' ט"ו מכר לטומטום ואנדריגנוס אין בעל המצר יכול לסלקן מפני שהן ספק אשה ע"כ והובא בש"ע חו"מ סי' קנ"ד ואף שיש לעיין קצת דמה מקום לפטור בכאן טו"א שכל עיקר הטעם באשה שאין דרכה לטרוח תמיד, וא"כ זה לא שייך בטו"א, אבל צ"ל דלא פליג חכז"ל בתקנתא:

נה

נה) במה שהזכרתי כמה פעמים בספרי דברי שו"ת החו"י דיש סברא לומר דעליה לא קאי הלאו ולא תקרבו וכו', יש להעיר דעפ"ז א"ש קושית המנ"ח מ' קפ"ח שהעיר דלפי שיטת הרמב"ם והחינוך מאי קאמר בסנהדרין דנערה המאורסה דמקטנה וכו' הא י"ל דלהלקותה באנו מחמת הלאו דקריבות, ואפ"ל דמשכחת לה שראו העראה והעידו על זה דאי להלקותה די בנשיקה והם העידו בפי' על העראה וכו' עיי"ש, ולפמש"כ א"ש בפשיטות דמשים דידה לא יכלו לומר כך, וגם על השואל ומשיב יש לי להעיר בזה דבכמה מקומות, לא ראה בהחו"י הנ"ל, ואין בידי כעת:

ראיתי בספר שו"ת מקור ישראל לגאון ספרדי בסי' נ"ז שעלה במחקר מי שנשא אשה בזמן שישראל יושבין על אדמתן ושנה ראשונה לח היה יוצא למלחמה וכו' או מתה אשתו זו בתוך הזמן שישראל נלחמים אם חל עליו חיוב לצאת ולבא למלחמה א"ד הואיל ואשתרי אשתרי ולא יצא בצבא, והנה מצינו בערכין ד"ג דאמרו הכל חייבים בציצית וכו' קמ"ל נהי דאישתרי בעידן עבידה בלא עידן עבודה לא אישתרי עש"ב עכ"ד הספר הנ"ל ולא נמצא יותר, יהנה כנראה היה דעת המחבר לדמות זה לשם, ולע"ד איני דומה כלל ויש לחלק כמובן וקצרתי, ברם בעקר חקירתו נ"פ מצד הסברא דהולך למלחמה דכיון דכל פעם הוא חיוב חדש כ"ז שישראל נלחמים וכמו בחי שהגיע עכשיו באמצע המלחמה זמנו לצאת למלחמה שהוא נתמלא בן עשרים והגם שלכאורה יש לספק זה שייכית בדין יש דיחו אצל מצות ובדיחיו בגופו, או מחמת זמני, עיין רא"ש סוף מ"ק ובתענית ובט"א חגיגה ובעמק יהושע ובנחל"י ובספרי או"ת בזה, ובקובץ דגל התורה סי י"ד מדברי התוס' ב"מ קי"ב ד"ה חיזר וכו', מש"כ שם ואי"ה אשנה פרק זה, ויש לדון עוד מזה דפסק הרמב"ם בהל' מלכים פ"ז הל' ז' קדש אשה מעכשיו ולאחר י"ב חודש ושלם הזמן במלחמה חוזר ובא לו ועיי"ש בכ"מ ובהלכה הקודמת אפי' מת במלחמה עש"ה וקצת ראיה דאל"כ למה צריך הכ"מ לומר דמטעם דלא כל כמיניה לארוס אשה ולפטור עצמו עיי"ש ויש לדחות כמובן וכן יש להעיר מהא דבונה בית בשרון דאינו חוזר משום שסופו לנפול, ויש לחלק כיון שסופו לנפול, גם עכשיו איני נקרא בית וכמו סכך שסופו להתיבש שפסול מתחילתו ויש לדון בכל זה בדברים הרבה אך קצרתי שייך לספרי מנחה חרבה דף קנ"ט ע"א לענין תוס' בנין בעזרה, מצאתי כעת ח"י טבת פ"ו בס' יראים בס' שע"ו (ביראים החדש) דעל מה דמשני במס' בתמיד שם באכסדרה של בנין כתב יש לשאול היכי עבדינן אכסדרא של בנין הא כתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל ואפי' בע"נ מקשינן הכי בסוכה פ' החלול וכו', יש לתרץ דהאי אכסדרה של בנין לא הית' מחוברת ברצפה אך על עמודי אבני' רחבים היתה בנויה ובתלוש אין תוס' בנין כדתניא בסוטה עושין לו בימה של עץ בעזרה וכו' עכ"ל עיי"ש, למדני מדבריו ליישב האי דבימה של עץ דלכך לא הוי תוס' בנין משום דהוי בתלוש, וכן משני התה בתמיד, וא"כ מוכח נמי בהא דסוטה דבתלוש מותר לעשות של עץ, וא"כ קשה בהאי דתמיד שם דלמה צריך לאוקמיה באכסדרה של בנין הו"ל דמיירי שהיו תלושים ובנוים על אבנים כמו שתרץ לה לענן הקו' הכל בכתב וכו' וצ"ע ובסוכה שם צ"ל לפ"ד כמו שהבאתי בשם הרש"ש ות"ל שכוונתי לזה במקצת וצ"ע ומה שהקשה שם בהג' תועפות ראם עיי"ש לק"מ לענ"ד ואכ"מ להאריך ואצלי הם מובנים דברי היראים בע"ה רק הנ"ל צע"ק ומה שהקדים היראים וכתב יש לשאול היכי עבדינן „אכסדרה של בנין” משמע דאי כדקס"ד מעיקרא דהוי אכסדראות של עץ, לק"מ מהא דהכל בכתב יכו', ואפילו אי נימא דהוי מחוברים לקרקע, מ"מ כיון שהוי של עץ לא הוי בגדר בנין כמי בנינים של היכל והעזרות ודו"ק ולק"מ על זה מעירובין דבוזקין של מלח דפריך שם אי דמבטלה מוסיף אבנין משום דהוי כענין עפר דהוי ממון אחד עי"ש ודו"ק אבל גבי עץ לא הוי כמי בנין היכל אבל אי באכסדרא של בנין קשה וע"כ תירץ דמיירי בתלוש, וא"כ ניחא בפשיט בהא דבימה של עץ דבעץ לא הוי כמו מוסיף לבנין, ושם בסיכה צ"ל דהגזוזטראות הוי של בנין וצע"ג כמי שהארכת שם בספרי ובזה צע"ג דברי היראים, שהיא בעצמי הביא הגמרא דסוכה שם, ובדברי הרש"ש וי"ל דבריו די"ל דפריך אז זין דהוי של אבנים מהבנין גופה, אבל מהגזוזטראות לק"מ משום דהוי של עצים ולכך לא הוי מוסיף אבנין ולא מוכח מטעם דהיו לפי שעה ע"ש ודו"ק – ויש להרחיב הדברים ולבארם היטב אי"ה:

שייך לספר מנח"י דף ל"ד ע"ב בענין דחיישינן להרהורא במש"כ שם יש להביא גם הה א דאמרינן במו"ק כ"ב ע"ב על או"א קורע את כולן וכו' אחד האיש ואחד אשה רשב"א אומר האשה קורעת את התחתון ומחזירתו לאחוריה וכו' עיי"ש ואת"ל דפליגי אי חיישינן להרהורא במקום מצוה, שו"ר במרדכי שם סי' תק"ד עיי"ש ומסיק ויש פוסקין הלכה כר"ש וכו' והקרעיה הוי למעלה מבית הצואר ולמטה עד שמגלה את לבה וצריך לק' בחוץ כנגד העם „ואין לחוש להרהורא דאין יה"ר מיגרי בשעת צרה” עכ"ל. ולקמן שם דהאמר והאשה שוללת לאלתר מפני כבודה, עיין בנומק"י, שכתב לפי שגנאי לאשה אע"פ שאין לבה מגולה לעמוד בבגדים קרועים, ועין קדושין דף פ' או בשעת אנינתו הוי תביר יצרא עיי"ש:

לדף קנ"ה ע"ב מש"כ בשם ס' חרדים דעל ישראל המצוה להתברך מפי כהנים ע"ש וכן כתבתי כ"פ, מצאתי ג"כ בקינטרס המכונה שו"ת מן השמים מחד מקמאי, בסי' ל"ח וז"ל במקום שיש כהנים הראוים לברך ב"כ ולא נהגו לברך אפילו פ"א בשנה, ושאלתי ע"ז אם יש עבירה בד"ז או אם יש לסמוך על ר' יעקב שאמר שאין הכהנים מצווים לברך אא"כ ישראל אומרים להם עכ"ל השאלה (והוא תמוה?) והשיבו אלו ואלי עוברים הם ישראל שאין אומרים להם דומין שאין חוששין לברכת אביהם שבשמים, וכהנים כשאין מברכין מעצמן ג"כ שהרי כתוב ואברכה מברכך ומכלל הן אתה שומע לאו עכ"ל וצ"ל כוונתו דמ"מ מדרבנן איכא חיוב וכמו שהבאתי שם בזה כ"פ, עכ"פ סיוע גדול לספר החרדים בסברא הנ"ל, ועיין בספר כה תברכו על דיני ברכת כהנים. וע"כ יש להעיר מכל הלין על מה שראיתי בערוך לנר במס' ר"ה דף כ"ח ד"ה ושמע שמתמה על הפ"י והיום תרועה דמאין פש"ל דבר"כ לצאת הוא דזה לא שייך רק בדבר שהוא חיוב המוטל על האדם ובזה שייך לצאת י"ח אבל בבר"כ אין הישראל מחיוב לשמוע בר"כ והרי בשום מקים לא צותה התורה כן וברשותי הדבר תלוי וכו' וא"כ מוכח דבר"כ היא ענין צרוף ולא ענין לצאת עיי"ש ונעלם ממנו כל זה, הנ"ל והוכחתו שם יש לדחות וקצרתי כעת, ובענין אי כיפין איתן להעלות לדוכן שהארכתי בזה בספרי נו"נ עכשיו בזה עם רב וגדול במח"ס גפי אש וז"ל:

יום ה' לס' תרומה תרפ"ו לפ"ק.

שוכ"ט לכבוד הרב הגאון הגדול המפורסם צדיק תמים אין גומרין עליו את ההלל וכו' כקש"ת

מוה"ר פנחס עפשטיין שליט"א בעיה"ק ירושלם

אתמול לעת ערב בא לידי מנחה מירושלם עי"ק ספרו היקר והנכבד מנחה שמינה ושמחתי בו כמוצא שלל רב וראיתי בו ידו הגדולה וגדולת תורתו אשרי העם שלי ככה, ומיד הצצתי בו כפי מסת הפנאי שלי ותבט עיני בדף קנ"ג שהקשה מר על הפרמ"ג או"ח קכ"ח דכופין על ברכת כהנים הא הי' מצוה שמתן שכרה בצדה וכ' בדף קס"ג שהציע הקו' לפני הגאון ר"י דיסקין זצוק"ל ואמר פרפרת נאה דזה תלי' בפלוגתא אם ברכה לכהנים ילפינן מואני אברכם הכ' בצדה ממש כמל"מ פ"ב מעבדי' או מאברך מברכך, ולענ"ד לא שייך הכא כלל הכלל דאין כופין על מצוה שמשב"צ דזיל בתר טעמא דכיון דאינו רוצה בשכר שקצוב לו מן השמים על עשיית העשה אין כופין כ"ז אם המצוה רק לטובתו אבל ברכ"כ אף שכהן נמי מתברך אבל עיקר בר"כ להעם והם יתברכו בזה אפי' אם צועק אינו רוצה במתן שכר מ"מ כופין בשביל טובת העם לא מבעי לס' חרדים מובא בהפלאה ספ"ב דכתובות וש"ת ס' קכ"ח דכשם שמצוה על הכהנים לברך כן מצוה על העם להתברך ע"י כהנים וודאי דל"ש לפטרו מפני שמחן שב"צ אלא אפי' לריטב"א סוכה דף ל"א דס"ל דעל העם אין מצוה ואם אין רוצין להתברך אין חל העשה על הכהן מ"מ עכ"פ אם ישראל רוצה כופין אותו וכבר הארכתי בדבר זה אי בזה שייך אם אמר לא בעינא דל"ה עשה כלל כדכתובות מ' גבי אונס או דומה למ"ש הרשב"א בתשו' סי' י"ח דאין מברכין על החולה בדעת אחרים ויישבתי מנהג ישראל שעתה אין כופין מטעמים שונים והארכתי בספרי ח"ג בס"ד שכבר עתה הוא בדפוס ועתה אין כאן מקום להאריך:

מוקירו ומכבדו כערכו הרם והנשא הק' אברהם שטערן תשובה יום כ"ה תברכו לחודש אדר תרפ"ו:

שלו' וישע רב לצורב ורב ה"ה הרב הגאון וכו' כש"ת מוה"ר ר' אברהם שטערן הי"ו קבלתי כרטיסו ועם ספרו, בתודה רבה והנני שולח לו רצוף פה את ספרי או"ח שחברתי עוד בשנת תרע"ג.

וע"ד שהעיר מכת"ר לחלק דבבר"כ שאני שכופין בשביל טובת העם, עדיין צריך לברר ולחלק דמ"ש מכבוד אב דכל עיקרו אינה אלא בשביל טובתו של האב כידוע ואדרבה איכא דעת הראשונים בחדושיהם ליבמות דכל שאינה להנאתו של האב אינו מחוייב בכבודו עיי"ש ואפ"ה קיי"ל דאין ב"ד כופין עליה בשביל טובת האב כמבואר בש"ע סי' ר"מ. וכן מהשבת העבוט בחו"מ סי' צ"ז סי' ט"ז ברמ"א ולחלק בין יחיד לרבים אינו נראה כלל, ועוד יש להאריך בביטול סברתו אך כעת אכ"מ, והנה הלום כה ראיתי זה איזה שבועות בספר „כה תברכו” שמיוסד כולו על דיני ברכת כהנים לרב גדול ספרדי בשמו אלעזר הכהן חמצי ז"ל ושם מערכת הכ' סי' ג' ראיתי שחקר בזה אי כופין לכהנים, ושוב אייתי לה מהא דהוי מ"ע שמ"ש בצדה וכתב דתליא בפלוגתיה דר"י ור"ע ואף אם ת"ל דלר"ע דאמר ברכה לכהנים מאברכה לא הוי מ"ע שמש"ב מ"מ לר"י הרי הוא מ"ש בצדה, ומתמה מחמת זה על הפמג"ד שחקר בזה עיי"ש באריכות בענין וה וכהערת הגריי"ד ז"ל:

ובראש דבריו אדם נדפס שם בספר „כה תברכו” שאין לחלק ולומר דשאני מ"ע דבר"כ כיון דמטי להו הנאה לישראל שהם מתברכין, אם כופין אותו נראה ככופין ומכין להנאת עצמם להיותם מתברכים מהרבה כהנים הא ליתא שאין לחלק בהכי שהרי אמרו גבי פרועת בע"ח מכין אותו אף דמטי הנאה לבע"ח ונראה ככופין להנאת עצמם ולא לכבוד הש"י וקיום מצותיו יתי' את"ד בקיצור:

והנה לפי הבנתו היה יכול להביא גם מכבו"א וכן מהשבת העבוט שהביא בעצמו שם אח"כ לענין אחר דלולי דהוי מ"ע שמש"ב הוי כופין אף שמטי הנאה לאביו ולהלוה בהשבת העבוט, אלא דבאמת איכא לפלוגי טובא ואיני דומה כלל בר"כ למצות הנ"ל שהם מצית פרטיות ואף דמטי הנאה להאיש הפרטי, אבל מ"מ הב"ד כופין אותו לעשות המצוה, אבל בבר"כ שגם להם מטי הנאה שכל כלל ישראל מתברכין כמו שאמרו לעם שבשדות א"כ מטי הנאה גם להם ע"י הכפיה, וא"א למצוא בנקל ב"ד שאין מגיע להם הנאה, (אם לא ב"ד של כהנים ויל"ע בזה) ושפיר יש מקום לסברתו שרצה לחלוק דכאן בבר"כ לא אמרינן שנכופו אותו בשוטין ואין לנו ראיה ברורה לע"ע לסתור סברתו אף שאינה מתקבלת על הלב וצ"ע, ויש מקום להעיר דלאו הנאה חשוב מהא דמצות ללה"נ וקצרתי, ועכ"פ היא היפוך מסברת מעכ"ת שיחי'.

וד' יהפוך לבבינו לטובה ליראה ולעבוד אותו בלב שלום השקט ובטח ובהרחבת הדעת כעתירת ידי"ע הצעיר

העלוב פנחס עפשטיין:

לענין זה שהארכתי בספרי בדף ע"ג ובכמ"ק אי צריך לכתוב הפרשה סוטה בלשה"ק דוקא או בכל לשון סגי עיי"ש הנני להעיר כי גם מדברי רש"י בברכות י' ע"ב שפרש"י ד"ה פרשת סוטה „כשהכהן משביעה” ג"כ א"א למידק מידי כמובן וק' וכן פרש"י בשבועות ל"ט ע"ב אף שנוטה יותר לומר דפירש כך לאפוקי הפרשה כשכותב אותה, אבל אין לנו הכרח או דוקא בלשה"ק, או בכל לשון שירצה סגי:

מה שכתבתי בספרי דף מ"ט ע"ב בענין מה שקשה דכיון דהשיבה לו גיורת אני אז שוב אין שייך השאלה שמא קיבל בך אביך קדושין וכו' עמש"ה ובשם העיון יעקב, מצאתי כעת בשי"ת שו"מ מהדורא ד' ח"ש סי' א' שהקשו לו כן וכתב דרש"י פירש גיורת אני היינו שאינה עובדת ע"ז וא"כ באמת היה לה אב ויכול לקדשה רק שאינה נכרית דאינה עובדת ע"ז ושפיר שאל ע"כ ואין לזה טעם, וכן הרגיש על המהרש"א בח"א שהבאתי משיטת הרמב"ם דיכול לקדש אותה כשהוכר עוברה ע"ש:

לסוטה דף כ"ז ע"א ד"ה דומה, נשאלתי מח"א על דה"ק שאינם הולמים כלל ואינם דומים, והשבתי לו תיכף ששם על אתר בין בעלי הגהות על הש"ס עמד על זה הגיעב"ץ ז"ל עיין שם מש"כ, ובגליון מהרש"א כתב ע"ז ביאור דבריהם עיין במל"מ פט"ו מא"ב דין ב' ועיין בתשובת בן לב ס"א דף ס"ח ריש ע"ג ועיין בב"ש סי' ג' ס"ק ט"ו עכ"ל וחידוש שלא ציין נמי לשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קמ"א שג"כ הרגיש בדברי התוס' וכתב ויגעתי ומצאתי בשו"ת מהרי"ט ח"ב א"ה סי' ט"ו שהרגיש בתמיה זו על התו' והניח הדבר בתימה וצ"ע, ונ"ל דדברי התוס' נכונים דכוונת התוס' כן היא מדקאמר ר"י ישא אדם בת דומה ואל ישא דומה מדקאמר אדם סתמא אף כהניה בכלל זה דאל ישא אפי"ה אם נשאת ל"ת רק דלכתחלה אל ישא, וא"כ הוכיחו שפיר דמיירי בקלא דפסיק דאי בקלא דלא פסיק אפי' נשאת תצא דהוי קלא דקודם נשואין בכהונה דאסור דאורייתא משום זונה ע"ש בשבו"י, ועיין עוד שם סי' קי"ג בבת מומרים אי מותרת לינשא לכהן ומסיק שאסורה וכבר אמרו חכז"ל ישא דומה ואל ישא בת דומה ונ"ל דאפי' עבר ונשא הכהן יוציא ובנים חללים ודי בהערה זו עכ"ל וינעם מאד לפימש"כ בתשובה הנ"ל:

ואסיים במכתב ידידות והערות של הגאון המובהק אבדק"ק דאמבראווע שליט"א:

ב"ה דאמבראווע כ"ה למב"י תרפ"ה

שוי"ר לכבור הרב הגאון החריף ובקי צמ"ס כש"ת

מו"ה פנחס עפשטיין שליט"א

מאד ערבה מנחת ירושלם ספרא רבא דמר כ"ג מנחת מרחשת רחש לבו דברים טובים ונחמדים להשכיל עם בקיאות נפלא וזכותו עמדה לו לזכות את הרבים כי יש בו רב תועלת למעיינים יישר כחו וחילו לאורייתא להגדיל תורה ולהאדיר בחדות רוח ודעת בעונג נפש וכ"ט:

ואעורר קצת במה שראיתי בהחפזי בספרו, העיר כת"ה לסוטה ה' א"ל אביי אלא מעתה חליצה נמי לא תבעי א"ל אלו איתי' לבעל מי ל"ב גט השתא נמי תבעי חליצה, ומאי דמיון חליצה לגט, בחליצה קנין לדברי הירו', וגט פטור הוי כבר כתבתי בחי' בהסבר הגמ' עפ"י פירש"י יבמות מ"ט דסוטה ידעינן דתפסי בה קידושין מדלא פקעי קידושין הראשונים, ונראה דסברא זו מבוארת בגמ' כאן כיון דכי איתי' לבעל מי ל"ב גיטא דלא פקעי קידושין הראשונים ממילא שמעינן דסוטה תפסי בה קידושין ולכך צריכה חליצה ואף בוודאי סוטה כשי' הראב"ד ז"ל אף דטומ' כתוב בה כעריות משום דרבי רחמנא יבמתו ח"ל לחליצה משום דתפסי בהו קידושין והכ"נ בסוטה, והיא כוונה נחמדה ויש לי אריכות בזה ואכמ"ל, וע' ירושלמי רפ"ק דיבמות קידו' תופסין בה ואת אימר א"ל חליצה ודו"ק:

אך בשי' ש"ס דיבמות דודאי סוטה א"צ חליצה יש להעיר דא"כ אף בספק סוטה הרי כבר הק' התוס' יבמות דעשאו הכתוב כודאי ותי' דרק להחמיר ולא להקל, וקשה הרי בהא דספיקות חולצות אמרי' בד' מ"ב דל"א כל שאין עילה ליבום כו' משים אם יבא אלי' כי', ולפי"ז לגבי ס' סוטה לא שייך לומר אם יבא אלי' למ"ש בש"ש י' פכ"ג דבסוטה ברה"י לא יועיל ע"א לטהר וכבר הביאו שמפורש כן בירו' סופ"ו דסוטה לגבי ג' עדי סתירה וע"א אימר שלא נטמאה ודו"ק א"כ הכ"נ אף אם יבא אלי' אמר שלא נטמאת לא יועיל דהוי רק ע"א ותורה לא בשמים היא ומתני' דעדיות אין אלי' בא לא לקרב ולא לרחק כו', וע' ב"מ אע"ז בצלעות הבית במוסגר דבמקום דצריך ב' עדים לאש"ל אם יבא אלי', ואמר במד' הביאו המהרש"א ח"א יבמות ס"ד אפשר שלא היה משה מאמין בהקב"ה שא"ל כי שחת עמך אלא הידוע לישראל שאפי' יהי' אדם שומע מפי יחידי נאמן לי, אסיר לקבל עדותו ולעשות דבר ע"פ, הרי דלא פלוג בדין ע"א ואפי' לגבי כבו' ית', וא"כ הכא בס' סוטה הדקו' דח"ר ליבום, - והיא הערה חדשה -- ובתוס' פסחים ט"ו בהא דחבית שנולד בה ס"ט שהק' דאי ברה"י הרי טמא ודאי והקשה בפנ"י דמאי קשיא להו שהרי גם בס"ט ברה"י איכא משום משמרת תרומתי מטעם דאם יבא אלי' והניח בצ"ע, ולהנ"ל יבא על נכון דבאמת בס"ט ברה"י לאש"ל אם יבא אלי משים דהוי ע"א, אך י"ל דבאמת מיירי בס"ט ברה"י ולפי"ז ניחא דר"א ור"י לשיטתי' אזלו בב"מ פ' הזהב בתנורו של עכנאי דר"א אמר מן השמים יוכיחו ור"י עמד על רגליו ואמר תורה לא בשמים היא, ולכך הכ"נ ר"א לשי' אמר בס"ט ברה"י דאיכא משום משמרת תרומותי ע"י אם יבא אלי', ור"י לשיטתו ויש לישב בזה קו' התוס' שבת כ"ה ואין להאריך:

לד' ו' ושבאו לה עדים. בספיקת התוס' בדין ע"א שכיון כת"ה לדברי המל"מ והביא מהנו"ב והא"מ שהקשו על המל"מ דבשביעית ל"ב שאני דכיון דכפר בב"ד העד מקודם שיב א"ר להעיד לכך המים בודקין אותה והדברים עתיקים ולענ"ד נשאר עוד להעיר עפי"ד התוס' יבמות צ"ה דבאמר איני רוצה להשקותה שוב א"י להשקותה ע' מל"מ פ"ב מסוטה וא"מ סי' י"א, א"כ הכ"נ כיון דעכ"פ קידם שכפר העד לא היתה ראוי' להשקותה דאין המים בודקין אותה, שוב נדחית ההשקאה ולא מהני מה שכפר אח"כ:

שם הביא כת"ה מה שהקשו דאיך משכחת לה שתיית המים דלהוי הבועל כע"א, רק דהוי ידיעתו כידיעת בע"ד, והעיר מכריתות כ"ו דאמר אביי בועל מכיר בו כו' הנה כן לשין הש"ס שם אלא מעתה ס' סוטה שעבר עלי' יוה"כ לא תיתי דחטא שאין מכיר בי אלא המקום אמר אביי בועל מכיר בו רבא אמר סוטה כי אתיי לברר עון קאתי' ולהבין במאי פליגי ולא ניחא לחד בשינוי' דחברי', ונ"ל דפירש"י מנחות ה' דמשה"כ מנחת קנאות פסלה בה מחשבה משום דחטאת קרי' רחמנא ובגליון הש"ס לרע"א ז"ל תמה דלא מצינו דמ"ק אקרי חטאת וכבר השיגו עליו ממנחות מ"ה ונ"ט דמבואר דאקרי חטאת ואמנם לכאור' נראה שהיא בפלוגתא דבמנחות נ"ט בקי' הש"ס ותהוי הך אמר אביי חטאת קרי' רחמנא ורבא אמר חנן המצרי הוא דלית לי' דחויין נראה דרבא לית לי' דאקרי חטאת, והנה במכות י' דא"ל ר"פ לאביי הורג ורובע יצילו אישתוק כי אתא לקמי' דרבא א"ל יקים דבר במקיימי דהר הכ' מדבר:

ולפי"ז אתי' על נכון דאביי לשיטתו במנחות דחטאת קרי' רחמנא לכך לא ניחא לי' בשינוי' דרבא דלברר עון קא אתי', ילפי שיטה במכות שקבל הפרכא דהורג ורובע יציל דידיעתם שמה ידיעה, לכן משני הכא שפיר בועל מכיר בי, אבל רבא לשי' במכות דמשים דבמקיימי דבר הכתוב מדבר דידיעתם לאי שמי' ידיעה לא ניחא לי' בשינויי דאביי ומשני דלברר עון קאתי' עפ"י שיטתו במנחות. וכן בסמוך שם בכריתות דפריך אלא מעתה עגלה ערופה כו' אמר אביי הורג מכיר ורבא משני שינוי' אחריתא משים דלשיטתי' אזלי במכות גבי הורג ורובע יצילו, והיא הערה יקרה לענ"ד, ההכרח לקצר למרות רצוני למען כת"ה וחיבת ספרו היקר, כי טרדת הזמן בעוכרי, גם עוד לי להשיב בענינים שונים לשואלי בד"ת אסיים ואומר שלו':

ידידי דושת"ה בלונפ"ח נחום ויידנפעלד

נ"ב ראיתי באיזה מקום בספרו שהביא מה שנדפס בשמי בשד"ח בישוב הקו' מהגרח"ב ז"ל דיש עצה לסוטה לפגל המנחה ואמרתי עפ"י הא דזבחים כ"ט דבעי מקום משולם, והעיר כת"ה דאפשר אין זה במנחה, לא אדע מקום ספק, ולכאורה ממה של רש"י ריש מנחות ונדבה מי שרי לשנויי בה מקרא אם זבח שלמים ולא מקרא דלא יחשב כמי שפירש"י ריש זבחים, דמשמע דלא יחשב ליתא במנחה רק טעמא אחרינא, אבל הנה מקום משולש ילפינן בגמ' מקרא דפ' קדושים ולא מקרא אריכא דנאמר בו לא יחשב, ובגמ' מקשה ת"ל מקרא אריכא, ולפירש"י הנ"ל וכפי שתי' בבי"צ ושו"מ מהדו"ד ח"ג דלא יחשב היא משום מטיל מום להר"מ ובמנחות פ"ה איבעי' להו לגבי מנחות, א"כ יתרץ אי מקרא אריכא דנאמר בו לא יחשב הוה ממעטי' מנחה דל"ב מקום משולש כמו דלית בה משום לא יחשב, וא"נ כסברת כת"ה דגם מקרא בפ' קדושים לא ידעינן למנחה מתורץ, אבל באמת אאל"כ דהתוס' ריש מנחות כתבו דילפי' מאותו תורת וה"ה לכל מילי.

בהא דסוטה מ"ג פרט למבריך ולמרכיב בל"ס ראה כת"ה מה שכתבתי בקונטרסי משמרת להבית בסופי וב"ה נכבדות מדובר שם:

הנ"ל

א) והנה במה שהעיר הרב הגאון הנ"ל גבי ספק סוטה דנימא כל שאינו עולה ליבום וכו' ומשום דהכא לא מהני אף אם יבוא אלי' ויאמר שלא נטמאת דהוי רק ע"א וכתב שהיא הערה חדשה, לענ"ד פשוט הוא דהוי כמו בשאר ח"ל דכבר רבי רחמנא יבמתו שעולה לחליצה עיין יבמות כ' ע"א ואימא חייבי כריתות אמר קרא אם לא יחפוץ וכו' הא חפץ מיבם וכו' א"ה חייבי לאווין נמי הא רבי רחמנא יבמתו וכו' עיי"ש ובתוס' ד"ה א"ה וכי' פי' כיון דאין עולים ליבום לא יעלו לחליצ' וכו' עי"ש, וה"נ ממעטינן לה מיבום מלאיש אחר ולא ליבום, ולא עדיפא מח"ל ומכש"כ לשיטות דס"ל דאף לאו אין בה עיין בפנים ספרי וא"כ פשוט דמטעם זה לא שייך למעטה מחליצה משים דכל שא"ע ליבום וכו', ועיין ביבמות שם דף ג' ע"א ברש"י ד"ה ה"א מיחלץ חלצה שלא להפקיע מצות יבום וכו' וכל שאין עולה לזיקת יבום פטורה מן החליצה וכל היכא דאמרינן חולצת ולא מתיבמת משום ספקא הוא עכ"ל רש"י ז"ל, ובגליון הש"ס דרע"א ז"ל מסמן לעיין לקמן דף כ"א ע"א וצע"ק עכ"ל, ולענ"ד ט"ס הוא וכוונתו הוא לדף כ' ע"א שהבאתי לעיל דמבואר שם דבכל חייבי לאווין וודאים אמרינן דחולצת ע"ש, ועי"ש במהדו' בתרא על דברת רש"י, ועיין עוד שם ביבמות מ"א ע"ב ברש"י ד"ה אלא משום דר' יוסי כל העולה וכו' שהרי כמה נשים שנינו חולצות ולא מתיבמות היכי דלא אפשר אלמא חליצה היא ומיהו היכי דאפשר לאמתוני עד שתראה ליבום משהינן עכ"ל ועיין בתוס' שם, וברש"י ד"ה הרי קטנה וכו' וספק צרת ערוה התם משום דלא אכשר הוא וכו' עיש"ה, ובמהרש"א ובספר ישרש יעקב על מס' יבמות שם שבא עכשיו לידי בשאלה, ואכמ"ל בענין הנ"ל, וע"ש שהוכיח דאין נפ"מ בין היכי דא"ע ליבום מטעם גזירה או מטעם ס' דאורייתא, וכן מצאתי בריטב"א פ"ק דיבמות שם דף י"א ד"ה הדר איתיב רב יוסף דהביא דברי הגמ' דסוטה הא דא"ל רב יוסף אילו איתא לבעל מי לא בעיא גיטא מיניה ה"נ בעיא חליצה מיניה ופירש בה הכי וז"ל והקשו א"ה חליצה נמי לא תבעי פי' דהא אמרת דמדאורייתא איני עולה ליבום כלל וכו' פי' ולא אסרה הכתוב אלא כענין חייבי לאווין בבטל עצמו ואסורה בביאה שניה ורבנן גזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ולפי' חולצת ואע"ג דההיא בסוטה ספק איתמר ואילו רב יהודא לא אמר אלא בסוטה וודאית כדאיתא הכא מ"מ כללא כייל רב יוסף דכל דבעיא גיטא מבעל בעיא חליצ' מיבם ואלו סוטה וודאי גיטא בעיא מבעל וכו' ע"ש בריטב"א וכן מצאתי בספר קרן אורה בשמעתין שכתב בתוך ד"ה אלו איתא לבעל וכו' ומ"מ קשה לי בתחילה מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר כיון דפריך אלא מעתה חליצה לא תבעי ע"כ מסתברא ליה ממיעוטא דלא ליבם לפוטרה לגמרי ומאי משני ליה אילו איתא לבעל וכו' הא אין זה הכרח כיין דאשכחן דכוותה בסוטה וודאי וכו' ה"נ בספק סוטה וי"ל דהא דפריך אלא וכו' חליצה נמי לא תבעי היינו מסברא דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ולהך סברא שפיר אהני הא דאילו איתא לבעל וכו' ומסתברא דליבעי עכ"פ חליצ' מיבם משא"כ סוטה וודאי דהוי כערוה עכ"ל ויש לפרש כן בכוונת הריטב"א הנ"ל וצריך ג"כ לומר בפשטו' כמו שכתבתי לעיל וקצרתי, שוב ראיתי שכוונתי בזה בעז"ה לדברי הרשב"א ז"ל שמצאתי שכתב בחידושיו לדף כ' בד"ה אלא מעתה וכ' וז"ל וספק סוטה שחולצת ולא מתיבמת וכי' וקא פרי' רב יוסף התם אינה מתיבמת מה"ת וכו' איכא למימר דחולצת דבר תור' קאמר דהא יש שעולה לחליצה אעפ"י שאינה עולה ליבום ד"ת וכו' עכ"ל והוה כמו שאמרתי וכ"כ המאירי, ובסוגיא דיבמות שם מ"א ע"ב דפריך מההיא דספיקי' יש להעיר באמת דמאי פריך הא בההיא דתוך ג' חדשים שיש בה ספק איסור כרת דשמא מעוברת היא לכן איני עולה לחליצה משום דאיני עולה ליבום מחמת איסור כרת, אבל בהך דספיקות לא הוי כאן אלא איסור דאחות זקוקה דרבנן א"כ לא חמיר מאיסורי לאווין וח"ע דאמרינן בהו אע"פ שאינו עולה ליבום עילה לחליצה כדלעיל כ' ע"א שהזכרתי וצריך לומר דמ"מ כיון שאסור אחות זקוקה דגזרו עליה חכמים משום אחות אשה דבכרת א"כ יש לגזור נמי בספק אחות זקוקה דלא תחלוץ כמו באחות אשה ממש וק"ל, שו"ר בערוך לנר שם שהעיר בזה והניח בצ"ע ופשוט כמו שכתבתי, ועוד יש לעיין בפרטים אלו ולא באתי כאן אלא הגב גררא.

ב) ומה שהזכיר דברי הש"ש דבסוטה ובס"ט ברה"י לא יועיל ע"א לטהר והביא דברי הירושלמי פ"ו דסוטה, אני הבאתיו ג"כ בספרי בכמ"ק עיין בדף קמ"ג ע"ב ובדף קמ"ה ע"ב ועוד.

ג) ובמה שהביא שאפילו אלי' איני נאמן לטהר והביא דברי המד"ר, יש לעיין קצת מהא דהגהות אשר"י חולין פ"ק סי' י"ד שהביא בשם רבינו אליעזר ממיץ שתירץ דהא דאמרינן דעד אחד אינו נאמן היכי דאיתחזק איסורא היינו דוקא באנשים ריקים ופוחזים דומיא דשנים שהאמינה תורה כמו שהן ובההיא אין ע"א נאמן אבל בעד מהימן וכשר סמכינן עליה ואפי' אשה כדאמ' בפרק בא סימן ר"י מוסר לאמו ור"י ור"י לא פליגי עליה ולא איירי אלא בשאר נשים שהן מן הרוב אבל באמו של ר' ישמעאל מודי ולהכי סמכינן נמי בשחיטה בכהן המקריב וכו' עי"ש ובמרדכי וילע"ק.

ד) גם מה שכתב פרפרת בההיא דר"א ור"י לשטתי' במחכ"ת יש לדחות ואיני דומה כלל ההיא דמן השמים יוכיחו להא דאם יבוא אלי' וכבר האריכי המל"מ והב"מ הנ"ל אי אלי' יכול לברר דין מהדינים או בספיקא דמציאות עיין שם ביבמות בהגהות רצ"ח לדף מ"א, ובשבת ק"ח ע"א א"ל אם יבוא אלי' ויאמר מאי אם יבוא אליהו ויאמר וכו' ע"ש, ובפרש"י בד"ה מאי אם יבוא יכו' היתר ואיסור אין תלוי בו דלא בשמים היא, ועיין שם בהגהות הרצ"ח ז"ל, ובעירובין מ"ה ולא הזכיר דברי המל"מ והב"מ, ועיין בב"מ פ"ו ובכ"מ בפ"ב מטומאת צרעת דין ט' שכתב ואע"ג דבפרק הפועלים דף פ"ו אמרינן דקב"ה אמר טהור לא בשמים היא ואע"ג דאמרינן מאן נוכח רבה בר נחמני ואיהו אמר ויצתה נשמתו בטהרה י"ל דכיון דבשעת יציאת נשמה הוא דאמר הכי הוי בכלל לא בשמים היא ואיני כדאי להוציא מכלל שבידינו דהלכה כת"ק עי"ש, ובפרט שכבר כתבו התוס' שם ובברכות ובפסחים מ"ט קיי"ל כב"ק דהלכה כב"ה עיי"ש א"כ ר"י נמי ס"ל דמן השמים יוכיחו אם יבררו כהלכה עי"ש, – ועיין עוד בזה בשם הגדילים אות י' סי' ח"י רבי' יעקב החסיד שחקר ג"כ בזה הענין לארכה ולרחבה ובההיא דבת קול דב"ה עייש"ה וכן העיר משבת ק"ח ועירובין מ"ה ומזה העיר על מה דכתבו מכת הראשונים דהלכה כר"ש דקברי עכו"ם אינם מטמאים באהל משים דהכי אמר אליהו במציעא דף קי"ד, ועיין עוד שם בכמה הערות ומציין שם גם לספרו הגדול ברכי יוסף אור"ח סי' ל"ב עי"ש, וכן עי' בשו"ת ח"ס חאור"ח סי' כ"ח ששם הובא גם מב"מ הנ"ל עי"ש:

סא

סא) במדרש רבה סוף סי' ו' ועד אין בה אע"פ שאין לה עכשיו יש לה לאח"ז עיי"ש במפרשים, ולענ"ד יש לפרש גם בדרך הלכה שכוונת המדרש הוא לדברי רב ששת שבגמרא דילן דאם יש לה עדים במדה"י אין המים בודקין וע"כ אמר ועד אין בה דאע"פ שאין לה עכשיו מ"מ יש לה לאח"ז ועדים במדה"י ושוב אין המים בודקין את אשתו וברור הוא לענ"ד, עוד שם במדר' והוא הירוש' פ"ו דסוט' ועד אין בה שהוא כשר להעיד ומנין שאף עד שאין כשר להעיד אם אמר נטמאת אינה שותה ת"ל עד ועד ע"כ מלשין זה משמע דוקא אם אמר נטמאת דאינה שותה בזה נאמן, אבל לא לענין כתובה, או שאמר שהיא טהורה, עיין בספרי ספ"ו ובשירי מנחה שם בשם הירושלמי:

סב

סב) למה שהבאתי דף קע"ד ע"א בספרי דתניא רי"ה אומר הירא זה בן ארבעים שנה, ע"ש מה שפרשתי ע"ז, הנה כעת (חשון פ"ה) מצאתי דרך למידי במ' שבת וראיתי ברש"ש שם לדף קנ"ב בענין זה עש"ה וגירסתו בן בן ס' ומה שתמה בזה ולא הביא כל הני ראשונים, ועין גם ספר עמודי אש:

סג

סג) וע"ד מה שכתבתי שם דף קע"ג ע"ב בדין מחזיר גרושתו מן האירוסין שלו, נ"ב מיום כ"א מנ"א פ"ה מצאתי כעת דרך למודי במס' תענית דף ט"ז ע"א שלא ראה בזה היטב מרן של ישראל המהרש"א ז"ל שכתב שם בזה"ל וענ"ל בזה למ"ד ארוסה שגירשה מותר להחזירה ומשום דבעוה"ז לא היה לו להקב"ה דיבוק עם ישראל רק כארוסה בעלמא וכו' עכ"ל ונשתוממתי לראותו דה"ק דין כזה, וחפשתי שם בבעלי הגהות ומצאתי שהרגיש בזה הגרש"ש ז"ל וכתב שבמחכ"ת שגה בזה ושוב הביא גם הספרי (שהבאתי בפנים בשם הבר"י) דדריש לאסור ארוסה שגירשה לחזור וכו' עיי"ש והוא פלא, וגם בלא"ה יש לעיין בדברי המהרש"א שהרי אמרו ביומא פ"ו דאמר ר"י גדולה חשובה שדוחה ל"ת שבתו' שנאמר לאמר הן ישלח וכו' ופרש"י לא יוכל בעלה הראשון וכו' עיי"ש וא"כ אפילו נשואה נמי וגם משם סתירה לדבריו ז"ל ולדינו דאי כדבריו מאי קאמר ר"י שדוחה ל"ת שבתורה וכו', הלא כעת אנו היום נחשבים בבחינת אירוסין ולא הוי כאן לאו כלל ומותר להחזירה, אך בזה י"ל קצת דנזהר בזה המהרש"א שאמר שם דאיכא למ"ד וא"ר י"ל דר"י קאמר אליבא דאידך מ"ד, אבל מעיקרא דדינא פירכא דליכא למ"ד כלל האי דינא וכנ"ל, ועפ"י הדברים הנ"ל וכדעת המהרש"א מצאתי מקים ברא"ש ליישב דברי רבינו ירוחם ז"ל מה שהקשה עליו הלחם משנה והוא בפ"ד מהל' אישות דין י"ג כ' הלחם משנה בזה"ל כתב הרב ב"י ז"ל בספר א"ה סי' י"ז בשם ר' ירוחם אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בפני בעלה מקודשת וצריכה גט משני אם תשאר עם הא' ודברים אלו תמוהים הם דאיך תשאר עם הראשון הא כיון דהיא נאמנת לומר שגרשה שה הוי מחזיר גרוש' לאחר שנשאת לאחר וצ"ע עכ"ל והוא פלא, אך לפי המבואר י"ל דגם רבינו ירוחם יסבור כן כמהרש"א דכל דהוי מאירוסין דידיה מותר, א"כ משכחת לה לדבריו באם הראשון לא נשאה אלא רק אירסה דמותרת לחזור לו, אלא דכבר איסתגר בקמייתא וכנ"ל, וגם אם מן האירוסין ישנו לחזקה זו דאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה, עדיין לא ברור עיי"ש במל"מ שכתב בשם מהורר"ד ערמאה דלכאורה נראה לחלק ג"כ בין ארוסה לנשיאה דכיון שעדיין אין לה חיבה אין החזקה גדולה כ"כ וכו' והדבר ברור דמעיקר הדין מקודשת לשני וכן מבואר ברשב"א סי' תקס"ח עיי"ש, וגם ליכא למי' דכוונת ר' ירוחם אליבא דריב"כ דמן האירוסין של השני מותר דלית הלכתא כוותי' כמו שפסקינן בשו"ע ולמאי נפ"מ כתביה, וע"כ צע"ג, אך ראית שכבר עמד על דברי ר' ירוחם הנ"ל מרן בד"מ שם והב"ח שם ועיי"ש בח"מ ובית שמואל מש"כ בזה ובאר היטב כתב בשם הכנה"ג שט"ס היא וצ"ל וצריכה גט משני אם לא תשאר עמו וכו' עיי"ש, ובפ"ת בשם בני אהובה בזה ואכמ"ל:

סד

סד) כ"א מנ"א פ"ה בלמדי כעת מס' תענית מצאתי שיש להעיר על הרמב"ם שלא הביא הא דתניא שם דף י"ז ע"א דאמר ר"י לפי שאין אומרים זכרונות ושופרות אלא בר"ה וביובלות ובשעת מלחמה ע"כ ולרבנן פשיטא דהדין כן בזה וא"כ יל"ע מדוע לא כתבה הרמב"ם דבשעת מלחמה היו אומרים זכרונות ושופרות, ואפשר דנעלם ממני מקומו, עוד מצאתי שם ד"ח בגבורות ארי דף ט"ו גבי חזן דבעינן וביתו ריקם שפירש הרמב"ם שגם כל בני ביתו צ"ל כך עיי"ש דכ' הג"א דדבריו תמוהין דלא מצינו כן אלא גבי סוטה וכו' והא לרי"ה דאמר הירא ורך הלבב וכו' משמע וודאי דוקא על עבירות שלו הוא דחוזר אבל לא על של ב"ב עכ"ל ועיין בפנים בספרי:

סה

סה) לספרי דף ל"ט ע"א בענין דנתבלבלו החומות, נ"ב וכן יש לעיין בזה בהירושלמי שבת שהביאו התו' ריש במה בהמה ד"ה חמרא לובא דגרים הבאים מלוב מהו להמתין להם שלש דירות וכו' ע"ש ע"כ דס"ל דלאו נתבלבלו:

לדף נ"ו ע"א לענין אין יונקין מן הכותית, נ"ב וכן ראיתי כעת להמאירי ביבמות שם שהאריך בלשון הרשב"א ז"ל דשם והביא מה שדרשו בשמות רבה וכו' עיי"ש ולא הזכיר כלל הך אגדה דסוטה, גם ראיתי שם ד"ח שכתב די"מ שהמפרק דיניקה הוא תולדות גוזז עכ"ל וצ"ע ד"ז, ועיין בשבת ע"ג ע"ב ובתוס' שם, שי"ר בס' שביתת השבת ד' נ"ב שהביא שיטה זו בשם הר"ש ב"ר אברהם הביאו השטמ"ק פ' אע"פ דמפרק בבע"ח הוי תולדה דגוזז והמאירי הביא סברא זו בשם התוס' ועי"ש בשם ס' טל אורות ואגלי טל ואכמ"ל בזה:

סו

סו) לדף קי"ב ע"א לענין אי ביאת יבמה צריכה עדים, מצאתי בספר אהל אברהם להגאון ר"א שאג זצ"ל סי' ס"ה שתירץ בזה די"ל דלר"ע דאין קדושין תופסין ביבמה לשוק וא"כ הזיקה הוא קנין גמור והביאה רק גומר י"ל דא"צ עדים אבל לדידן דקי"ל קדושין תופסין וקלשה לה זיקת יבמה משאר קדושין קם דינא דביאה לא קני רק בעדים כמו שאר קדושין עי"ש, והן הן דברי היד המלך והפתחי תשובה סימן קס"ו סק"ו שהזכרתי שם לעיל מזה עי"ש באריכות:

סז

סז) במאי שכתבתי דף קכ"ו ע"ב בשם הבנין יחזקאל במאנס אחות אשתו ואח"כ מחה אשתו אי מחויב לישאנה, והבאתי על זה ירושלמי מפורש ע"ש, כזה יש להעיר במה שמצאתי כעת שגם הגרש"ש העיר בזה הס' הנ"ל בדף מ"ב ע"א בד"ה ודע וכו' ובפרט לפי מה שנסתפק שם דאפילו לכשתגדיל אינו מחויב עוד לישאנה, ולפי ספיקו יש להסתפק ג"כ אם אנס אחות אשתו ומתה אשתו אח"כ אם מחויב אז לנשאה ויש לחלק ועיין תוס' ריש יבמות ד"ה ואחות אשתו עכ"ל:

סח

סח) לענין שכתב' לעיל אות כ"ז בדבר כהן פ"ד שמותר בגרושה, יש להעיר עפ"ז נמי במה שראיתי בספר פלפלא חריפתא קטן במס' יבמות דף ט' ע"א בתוס' ד"ה והרי איסור מצוה וכו' ע"ש והקשה בשם אחד מן הגדולים דמאי מקשה התוס' דהא מוכח דמתניתין דלקמן לא אתיא כר"פ דהא קתני לקמן במתניתין איסור קדושה וכו' גו"ח לכ"ה שנפלה מאחיו חולצת, וע"כ כיון דנופלת לפניו ליבום הי' אחיו מאב וכו' א"כ ע"כ היה ג"כ כהן וא"כ קשה האיך נשא אחיו הכהן גרושה שהיא אסורה עליו בלאו אע"כ שנשא אותה בעבירה ואם אליבי' דר"ע דס"ל א"ק תופסין בח"ל ולא היתה כלל א"א א"כ אליבא דר"ע אין צריכה כלל לזקוק ליבום וצע"ג ע"ש, ולפמש"כ לחנם האריך והרעיש בצע"ג די"ל פשוט שהיה כהן פ"ד דמותר בגרושה, ועוד יותר י"ל שהיה אחיו כהן חלל שמותר בגרושה, ושוב ראיתי בדף כ' ע"א ברש"י ד"ה גרושה שעבר אחיו המת וכו' עיי"ש ובהגהות רש"ש שם מפרש כן שאחיו המת היה חלל והא דתני ב"י לנתין אגב ממזר תני ליה עיי"ש:

ע

ע) במאי שכתבתי בספרי ד' ז' ח' בנוגע לדברי הרמב"ם בפרק ד' מממרים דאם נחלקו בהשקאת סוטה אם זו צריכה לשתות או אינה צריכה ה"ז חייב וכו' וע"ש ולענין באם בספק סוטה איכא איסור כרת ובאהדרי' לאיסורא קמא עיי"ש ובשירי מנחה בשם הנחל איתן עייש"ה, מצאתי גם להג' בעל קנאת סופרים על ספר המצות להרמב"ם בשורש הראשון שכתב לישב דברי הרמב"ם הנ"ל בזה"ל דגם במחלקת זו של השקאת סוטה אפשר לבוא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת כגון שבא עליה היבם ביאה ראשונה והיא נדה שלדברי האומר מתיבמת כיון שעשה מצוה פטור ולד' האוחר אינה מתיבמ' לא עשה מצו' וחייב עכ"ל, וכוונתו להא דאמרי' בפסחים ע"ב ע"ב יבמתו נדה בעל פטור עיי"ש, ויל"ע קצת על דבריו דמ"מ לכתחילה הלא לא הורה לעשות באיסור כרת דהרי לפ"ד האומר דמתיבמת מ"מ זאת איסור אחר שגורם לה דאסורה להתיבם בעת נדתה משום דאין עדל"ת שיב"כ ואינו נעשה זקן ממרא, ולאחר שבעל שוב אין נפ"מ יוצא מזה בעשית איסור כרת ודו"ק, ועיין תוס' ריש יבמות ד"ה ואחות אשתו וכו' ואפילי בנדתה משמע בפסחים דבת יבום היא וכו' משמע דקני לה וכו' עכ"ל, וכן מצאתי עכשיו בערוך לנר יבמו' י"א ע"ב שהאריך בזה ונסתפק אם עבר ויבם סוטה וודאי או סוטה ספק אם חייב כרת ובשוגג חטאת ואם קנאה להיות כא"א וודאי עייש"ה ושוב תלי לה בפלוגתיה דרב יוסף ורבא דלרב יוסף דאתיא מלאיש אחר ולא ליבם ה"ל לאו הבא מכלל ע' שיש לו דין ל"ת להיות נדחה מפני עשה וא"כ קנאה אבל לרבא דיליף מק"ו מן המותר לה ואוסרה להמותר לה דהיינו בעלה הוא בעשה דנטמאה דסוטה ספק היא לבעלה בעשה וכו', א"כ אם בא עליה לא קני ואולי גם חייב כרת את"ד (עיין בפנ"י כתובות מ' וחדושי פורת יוסף לכתובות שם ובס' מנ"ח בענין זה אי לאו הבא מכלל עשה נידחית מפני עשה, וכבר קדמם בזה ביד מלאכי כללי הלמד אות שע"ב עייש"ה), והביא גם דברי הרמב"ם דהל' ממרים הנ"ל וכ' דמזה ופשט ספיקו של המ"ל שהיכי שמה"ת לא חזיא ליבום שפיר הוי ערוה, ועוד יש נפקותא בדבר דלדברי האומר צריכה לשתות לא קנאה היבם ואם קדשה אחר מקודשת לשני ולד' האומר אינה צריכה מקודשת ליבם ולא לשני אלא שמדברי הרמב"ם נראה שביבום גופה יש פליגתא באיסור כרת וא"כ ע"כ מוכח כנ"ל דבספק סוטה אם בא עליה חייב כרת וממילא אין קדושין לו בה ע"י ביאתו עכ"ד, ונעלם ממנו כל דברי האחרונים הנ"ל ועיין באבני מילואים סי' קע"ז ובהגהות שם ובסי' י"ח עיי"ש ובהמאירי לדף כ' ע"ב וקצרתי:

עא

עא) בדף קכ"ה ע"ב כתבתי דנתעוררתי במק"א לפמש"כ הרמב"ם דלא ניתנו שיעורים לב"נ ואף פחות מב"ט אם הוא חריף נענש כידוע מש"כ הח"ס ז"ל בנידון זה, וא"כ עכו"ם פחות מב"ט נמי מדוע אינו פוסל בביאתו ונתעורר אצלי ספק זה בעובדא שאירע בשו"ת תורת חסד להגאב"ד דלובלין ז"ל הנדמ"ח בחאהע"ז סי' י"ט עיי"ש וצ"ל דבמה שנוגע אצלינו לפסול בת ישראל אזלינן בתר שיעורי' ישראל שצריך להיות דוקא ב"ט ודו"ק ומצאתי דין זה מפורש ברמב"ם פ"ד מהל' איסורי מזבח דין ג' שכ' אין הבהמה נפסלת משום רובע או נרבע עד שיהי' האדם שרבעה בן ט' שנים ויום א', בין ישראל בין עכו"ם בין עבד הואיל ורבעה אדם נפסלה עכ"ל הרי דלא חילק בין ישראל לעכו"ם בשיעור השנים אלא כללא כיילינהו בהדדי דעד שיהא בן ט', מבואר כנ"ל ואף לענין פסלות הבהמה לגבי מזבח, ובוודאי שאב זה ממקור מים חיים, ונעלם הוא מעינינו, ואף שיש לדחוק ולפרש דקאי על עצם הדין שעכו"ם פוסל מ"מ פשטות הלשון משמע דקאי גם על השיעור, וראה במחלוקת האחרו' בבהמה שנרבעת לעכו"ם בזה"ז אם מותרת באכילה עיין ט"ז יור"ד סי' קנ"ג ובה"ט ופ"ת שם בשם הב"ח סי' קי"א וח"צ סי' פ"ד (ט"ס שם ע"ד) ושם בח"צ כתב דאף נכרי הבא על הבהמה נהרגת דוקא בכ"ג עיי"ש מכמה טעמים וכתב עוד ועוד דע"כ לא תליא הריגת הבהמה בהריגת הרובעה שהרי בן ט' שנים הרובעה פטור והיא נסקלת (כוונתו פחות יום א') וכן הרובע לקטנה בת ג' שנים וי"א נסקל אף שהקטנה פטורה ועיי"ש עוד ומשמע מדבריו ג"כ דליכא חילוק בעכו"ם בשיעור השנים ודוקא ב"ט בעינן ואכמ"ל:

עב

עב) ראיתי בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא ו' ח"ר סי' י"ז) שכתב נסתפקתי בסוטה שקינא לה ונסתרה, אבל הוא היה מקנא לשתי נשיו מאיש אחד ואח"כ נסתרה אחת מהם ולא נודע איזה מהנשים זו או זו אם יכול להשקות שתי נשיו מפני הספק ומקור הספק עפימש"כ הרמב"ם דמ"ם צריך שיהי' כתוב לשמה כמו גט יכו' וא"כ בעינן שבשעת כתיבת המגילה יהי' מבורר שיהי' לשמה והא ליכא דהרי אינו מבורר בשעת כתיבה שבשבילה היא משקה, עיי"ש מה שהאריך בכיבד נקודה זו, ואני כננס לגבי הענק הזה זי"ע מעיקרא דדינא יש לפרוך אם יכיל להשקותה כיון דהוי ספק ספיקא בעיקר הדבר אם זו היא סוטה כלל כיון שרק אחת מהן נסתרה א"כ הוי ספק סוטה וספק אם זו היא ספק סוט' ועיין בספרי דף קל"ד ע"ב מה שהבאתי בדברי המנ"ח לענין אשת אדריגינוס דגבי סוטה כל השקאה גזרה התורה על הס' וא"כ אפי' הרבה ספיקות היא בכלל ספק כמי ברה"י עי"ש, ומה שהערותי שם ומה שהבאתי בשם השטה מקובצת לכתובי' דף ט' ומתבאר מזה דבכה"ג דהוי ספק על ספק לא על יש מקום גדול לומר שלא יוכל כלל להשקותה וכמו שפריך בירוש' וכי מבזין על הספק, ומכש"כ על ס"ס כהאי, ואם הדין נותן שיוכל להשקותם כשאר ספק סוטות מדוע הוי הכתב מגילה שלהם לכל אחת ואחת שלא לשמה, וגם בשמותיהן שוות י"ל דהוי לשמה ואפילו בגט אחד, עיין קדושין י"ד ע"א ברש"י ד"ה ולא לה ולחברתה וכו' ובהמקנה שם ובמש"כ עליי בשו"ת מלבושי יו"ט שני חיור"ד סי' י' דאם היה רשאי לגרש בגט אחד שתי נשיו והיה כותב לשם שתיהן מקרי זאת לכל אחת ואחת לשמה יע"ש ואין לי להאריך עוד עכשיו בזה מחמת חלישת כחי הי"ו ולא באתי אלא כשואל ולא כמשיב:

עג

עג) מש"כ בספרי ד' קי"ד ע"ב להעיר דא"כ יתחייב ג"כ שאם רצו אביו ואמי למחול על קללתן והכאתן מחיל לו יפטור ממיתה עיי"ש, מצאתי כעת בספר קרית ספר למרן המבי"ט ז"ל בהל' סנהדרין פכ"ו אזהרה של"ח שכתב בתוך דבריו בזה"ל אע"פ שנשיא מוחל על כבודו אינו יכול למחול על קללתו לא היא ולא אחר משאר העם דכיון שהתרו בו ועבר מלקין איתו שכבר חטא ונתחייב עכ"ל, ומעתה ל"ל דדין זה הוא רק בבסי"מ וכמו שביארתי שם בעה"ש:

עד

עד) ראיתי עוד בשו"ת שו"מ מהדורא ו' ח"ר סי' ב' שכתב להעיר בפ"ד דסוט' משנ"ד דאשת כהן שוחה ומותרת לבעלה היה ק"ל דבאמת ר"ש אומר דאין זכות תולה דאל"כ אתה מדהה את המים ורבנן לא חיישי אבל עכ"פ קשה על כל הסוטות איך מותרות לבעליהן דילמא זכית תלו לה ובאמת טמאה היא וצ"ל דמעמידין אותה בחזקת צדקת וכשרה ואף דע"י קי"ס אתרע חזקת צדקת שלה אבל זה קודם ששותות אבל כל ששותות ולא נבדקה ח"כ הדר חזקת כשרותה לכמו שהיתה ולא חיישינן בזכות תולה לה ועוד שם האריך בזה, והנה יש להעיר מלבד שיש להעיר מסוגית הגמרא דדף י' ע"א עייש"ה ותבין עוד זאת לא הביא דברי התוס' שם ע"ב וטהורה ולא שתולה לה זכות מהכא משמע דבעלה מותר בה לאלתר ולא אמרינן ימתין עד שלש שנים שמא זכות תלתה לה וכו' עיש"ה, ועיין בירושלמי שם בפנים ובמפרשים וצ"ע:

עה

עה) עוד שם בסו' הסימן כת' והנה בש"ק פ' נש' שנ' כת"ר נתחדש לי ספק אחד בענין סוטה דכתיב ושכב איש אותה ש"ז ומשמע דבעינן שיהי' ראוי להזריע איך הדין אם בעל אותה הבועל באופן שלא בא עליה לגמרי כ"א הערה בה ובאופן שח"ר להזריע אם המים בודקים אם נימא דבעינן שתטמא ממש ותאסר לבעלה יזה דוקא בש"ז ממש אבל כל שלא היה ביאה ממש אין המים בודקין וכו' יראה המעיין שם, ולא אוכל להבין את מיש"ל בכל הדברים שנתחדש לו ולדעתי הפעוטה הלא פשוט הוא דשנינו במשנה דפ"ק ושהתה עמי כדי טומאה אסורה לביתה ובגמרא דף ד' ע"א וכמה שיעור סתירה כדי טימאה כד העראה עיי"ש ובדף כ"ו ע"ב אמר שמואל שחוף מקנין על ידו פוסל בתרומה מקנין על ידו פשיטא מד"ת ושכב איש אותה ש"ז אמר רחמנא והא לאו בר הכי הוא קמ"ל יכו' ואלא ש"ז למ"ל לכדתניא ש"ז פרט לדבר אחר וכו' אלא למאן דאמר העראה זו נשיקה מאי א"ל ופרש"י שם וצ"ע יעוד יש מקום בראם לפלפל בכל דבריו שבסימן ההוא אך אין בכחי לכתוב ולהאריך בזה, ובמקום דליעול וכו' ליעיל בשרא וכוורא:

(שייך להערה ראשונה של הגאון ר"נ וייידענפעלד הנ"ל)

יש לעיין במה שכתב המאירי ליבמות דף כ' ע"ב וז"ל, וי"א שאף בכל צד שבבעילה צריכה גט מגזירה שמא יאמרו קנאה ויוצאה בלא גט ובדין הוא ג"כ שלא תהא צריכה חליצה (אלמנה מן הנשואין לכ"ג) שכל שא"א ליבום א"ע לחליצה, וכן הדין דכל דלא רמיא קמיה ליבום חליצה למה והרי אין חליצה אלא סילוק הזיקה וכמי שאמרו בתלמיד המע' מה את סבר חליצה קנין אינה אלא פטיר ואם אין זיקה אין חליצה אלא שחכמים הצריכוה חליצה גזירה משום אלמנה מן הא ריסן וכו' וי"א שאף מן התורה היא בת חליצה וכי' משום שנאמר יבמתו וכי ומכאן כתבו רבים שאף ספק סוטה ומח"ג חולצת דבר תורה קאמר עכ"ל, והוא כהרשב"א שהבאתי לעיל:

נאם הצעיר פנחס בהגר"י ז"ל עפשטיין

ב"ה. ד' לס' „וצויתי את ברכתי” תרפ"ז לפ"ק. גאלין הע"י.

החיים והשלו' וכט"ס לכבוד הרב הגאון המובהק לעי באורייתא. יגע ומצא יותר מכדי מדתו. תורתו תורת ארץ ישראל. מכרזת ואומרת. ראה זה אדם גדול הוא. גדול הוא שם. ושם שם לו. חק ומשפט. ערוגות הבושם גן הדסים וכו' כש"ת מוה"ר פנחס שליט"א עפשטין. בעהמח"ם אוריין תליתאי. ומנחה ירושלים אחד מיקירא ושופריא דקרתא דירושלם תובב"א.

אחרי הברכה. יברכך ד' מציון! [ברכה מציון, עזרה מציון וכו' פסיקתא דר"כ ומדרש שו"ט תהלים י"ד] הגיעני ספרו. המלא וגדוש על קצות התורה ודין הניין לי. כי נתבשמתי מתורתו. תורת א"י. [אין תורה כתורת א"י מד"ר בראשית ט"ז. ילקוט שמעוני שה"ש] (ועיין אבות דר"נ פכ"ח רשב"א אומר ת"ח הדר באר"י ויוצא חו"ל פגם וכו' ע"ש המחבר,) והנני לאמר בזה קבל עם כי יפה עשה בעטו. עט של ברזל ועופרת. למען יעמוד למשמרת לדורות. עדי ביאת ינון.

עיינתי באיזה מקומן של שבחים והנה אמרתי להעיר באיזה הערות וציונים: ובטובו יתן מקום לדבריי הדלים והרזים. לקרב שיחתי בתוך ספרו ולהעלות שמי וזכרי בתוך ארצינו הקדושה.

בדף ד' ע"ב בענין אם אברים חייבים בקבורה ועי' פתיחה רבתי איכה בסופו הי' מוצא אצבעות והי' מלקטן ועי' ברש"ש שם ובהגהות הרד"ל ועי' במשנה למלך פי"ד מהל' אבל הכ"א ד"ה אשר אם כזית מהמת חיוב. בקבורה ע"ש. ואם יש מצוה לקבור נפלים עי' מ"א סי' תקכ"ו סק"כ ושדי חמד מע"ר הקו"ף כ' ממ"ש בזה ועי' כתובות כ' ע"ב אר"ח מתוך שהנשים קוברות נפליהן ע"ש ובשליא של ולד. ע"ש בשד"ח כלל ל"ז. צריך קבורה. וה"ר מירושלמי שבת ס"פ ח"י. דהוא ערבון לארץ. ולא יפה עושין הנשים שזורקין לבה"כ ע"ש. ובענין שיחות הנשים להמתין בנפל. ב' וג' ימים מלקוברו. עד שיבריא האם. כי יש סכנה בזה [עי' דרכי תשובה סי' קט"ז ס"ק מ"ג שאין להשגיח ע"ז] .

ובשן של אדם חי. אם חייב בקבורה. עי' ברכות כ' ע"ב דין גרמא וכו' וברש"י ביר עצם. ונ"ב שם בשם הערוך דהוי שן דאינו מטמא ע"ש וראי' דא"צ קבורה. והעולם נהגו לזרקן. ולפמ"ש כ"ת בדף קע"ה. בשם הספרי דאפי' מחוסר שן הוי מחוסר אבר. א"כ מחויב לקוברו (א"ה יש לדחות ואיני ראיה וק').

בדף ה' ע"ב. בחליצה אם פטור או קנין. מ"ש הירושלמי שם דהוי קנין. הנה החכם צבי בסי' א' חקר אם הוי כוונת מצוה או קנין ע"ש. והעירותי מירושלמי הנ"ל. ובפ"א הא' ע"ש. ובהגהות השו"מ על הח"ץ מרמב"ם. ועי' בפני יהושע גיטין ס"ה. ומנחת חינוך מצוה תקצ"ט מ"ש בזה. ואבני נזר או"ח סי' תפ"א מק"ג. ושד"ח חליצה סי' א' ל"ה. והארכתי בזה בחי'.

דף ז' ע"א בענין אשה בעזרה. הארכתי בזה הרבה בחי' והבאתי מירושלמי מעשר שני פ"ה ה"ג מוכח דאסורה לכנוס לעזרה. וע"ש בציון ירושלים. ואשה נכנסת לעזרה. בתמי' ע"ש ובמועד קטן י"ח ע"א אשה בי מדרשא לא שכיחא ע"ש. ועי' שד"ח מע"ר חתן וכלה סי' א'. ועי' ראש יוסף חולין בריש המס'. ובשו"ת הרי"ם השמטות להל' שחיטה וה"ר מחגיגה ט"ז ע"ב. ולכאורה לשיטת רש"י דאשה בעזרה אסורה ק' הא חנה התפללה בעזרה בהיכל ד'. ומוכח ע"כ כתוס' ועי' תוספתא ערכין פ"ב ה"א וז"ל מעולם לא נראית אשה בעזרה אלא בשעת קרבנה בלבד וכו' וע"ש. במצפה שמואל. וברכת הזבח שם.

ואם יש חשש גירוי יצה"ר במקדש ע"ו שו"ת טוב טעם מהדו"ק סי' קפ"ט מדרש רבה פ' ויצא בביהכ"נ אין יצה"ר שולט ומכ"ש בבית המקדש ע"ש. ויש לעי' מסוכה נ"ב ע"א תיקון גדול. דנשים מלמעלה וכו' ויצה"ר שולט ע"ש משמע דגם בביהמ"ק שולט. ועי' ירושלמי סוטה פ"ג ה"א ואפי' ילד אין יצה"ר מצוי לאותה שעה. ומשמע אח"כ שולט. ואולי כוונתו דבשעה שהוא בביהמ"ק אין שולט וע"ש בירושלמי פ"א ה"ה. ועי' שו"ת שמן ראש יו"ד סו' א'. ואולי י"ל דיש מורא מקדש עליו, ואם בשעת אנינות תבר יצרי' עי' קידושין פע"ב. מחלוקת דאב"ש ורבנן ועי' שד"ח אבילות סי' קצ"ט. ועי' במדרש תהלים קי"ט ד"ה במה יזכה נער דאין יצה"ר שולט על התורה ומי שהתורה בלבו אין יצה"ר שולט בו ע"ש.

בד' ח'. במ"ש שם לענין אם אשה נזירה היאך הכהן מגלחה. עיין שו"ת בשמים ראש בהגהות כסדה"ר סי' קל"ה. דאין שואלין בכתם על בשרה. משום דאין לחכם לראות שם ע"ש ובס' לבנון נטע כ' עליו, דבאמת טמא בכ"ש ע"ש [והובאו בדרת"ש קץ ג'].

דף י"ב ע"א. מלמד שהחזירו למשה על כל המצריות וכו' מ"ש כ"ת. עו' בספורנו שמות ב' ו'. מטעם שיהי' החלב יותר נאות למזגי. ועי' בר"ן הובא ברמ"א יו"ד סי' פ"א סס"ז. דמן עכו"ם מזיק לו בזקנותו ע"ש. וזה שתפשו דוקא מן העבריות.

דף י"ט. במ"ש לענין יבשה ידו אם יניח תפילין בימין. והנה בההערה מירושלמי פ"ב ה"ג באחד שיבשה זרועו והקטיר קטורת זכיתי לזה. ונ"ב בשו"ת אבני נזר או"ת סי' א'. בשאלתי זו אם שידו השמאלית אין בה שום הרגש. וכ' שם ג"כ דבדברי הרשב"א דוקא בעוף וע"ש ומהר"ם שיק או"ח סי' ט"ו.

ומה שהעיר בענין חציצה ורמז לשד"ח מע"ר חתן וכלה ושם מובא בשם הכרם שלמה לענין קידושין עם הבתי ידים אם חוצץ וע"ש ובשו"ת הרא"ש מהרב מבוקארעסט סי' כ"ו. שמעכב בדיעבד ע"ש ויש לעי' בש"ם פסחים נ"ז ע"א יששכר כרך ידיו בשיראי ופרש"י בלשון השני דבזיון הוא ע"ש. ועי' שו"ת מהרש"ם ח"א סי' קכ"ג לענין אכילה ע"י חציצה. ועי' ירושלמי ריש יבמות עי' סדין בעל ובציון וירושלים אם בעל דרך מלבוש אם עובר . ועי' מחזה אברהם מהרב הגאון שליט"א מברא"ד. או"ח סי' קכ"ט מה שהאריך בזה לענין אכילה ע"י חציצה והאריך בזה. וע"ע במשנה למלך פט"ו ממ"א הי"ב. ולענין נגיעת מוקצה ע"ו ד"א בפלגתת בן עזאי אם חייב בתו ללמוד תורה ע"ש. ועי' באורח מישור איך יש מציאות דישחטו נשים דהא אסור ללמוד תורה ובדרכי תשובה סי' א' אות ב' מתרץ עפ"י הש"ס סוטה דמחויבת ללמוד הדינים ע"ש ובשו"מ רביעי ח"ג סו' מ"א.

בשירי מנחה לענין מכירת חלק עוה"ב. וע"ע שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' קנ"א וסי' ר"ה אק"ד מ"ש בזה.

בשירי מנחה לענין אם יש איסור נדה בנבעלת לעכו"ם האריך כ"ת בזה והערותי מתרגום אסתר כ' ב'. ביומא רחיקא הות מזדהרא. משמע דיש איסור נדה בעכו"ם. (במקום שציינתי כמדומה שהביאו התרגום הלזה המחבר). ומ"ש כ"ת סתירת הסוגיות משבת מ"ו. לקידושין ס"ב דאמרינן מי יימר וכו' הנה בגוף הדבר הארכתי בזה הרבה. ועי' במש"ל בפ"ד מהל' בכורות ה"א בא"ד שם בד"ה הכלל העולה ובשו"ת בית שלמה חאו"ח סי' קי"ג. ובס' לימודי ד' לימוד ק"ד מ"ש בזה. ובעיקר הדבר מבואר תירוץ הגון בתוס' ר"י הזקן הנדפס בגליון ש"ס דפוס רא"ם שמחלק בין ת"ח לסתם ב"א וי"ש. וגם לזה התי' זכיתי קודם ראות דבריו. וגם תרצתי מטעם דגרים קשין לישראל וכיבמות מ"ז ע"ב וקידושין ע' ע"ב ונדה י"ג ע"ב. וגם מצאתי כן בשו"ת חת"ס או"ח סי' קט"ז בד"ה ובחידושי שכ"כ בשם הראשונים ובשו"ת חבלים בנעימים ח"א בשו"ת סי' י"ד.

דף ל"ו ע"ב. בענין נשים וכהנים אם הם בכלל ערבות שהאריך כת"ר ולענין גרים הארכתי בזה בחי' ב"ה. ועי' שו"ע או"ח סי' נ"ג סי"ט דגר עובר לפני התיבה לש"ץ. ועי' פתיחה כוללות להפמ"ג ח"ב סי' ט"ז וח"ג סי' כ"ט ובגנזי יוסף שם. ובאשל להפמ"ג סי' נ"ה סק"ד אם מותר לצרפו. ועי' שו"ת דברי יששכר או"ח סי' ב' באריכות.

בדף מ"א. בענין בימה של עץ דהוי איסור משום לא תטע לך אשרה. עי' מ"ש בשו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' ע"ח וע"ט לענין אילנות בחצר ביהכ"נ מטעם לא תטע. ומ"ש שם בענין ספסלים בביהכ"נ. ושו"ת מהרש"ם ח"א סו' קכ"ז. ועי' מ"ש ע"ז בשו"ת מחזה אברהם חאו"ח סי' כ"ט (א"ה עיין בשו"ת משיב דבר מזה ובמק"א כתבתי מזה).

שם הביא דברי שו"ת באר יצחק אם אמרינן מתוך בבנין. הנה בענין זה האריכו האחרונים הרבה עי' חת"ס או"ח ססי' ק"נ. ומהר"ם שי"ק חאו"ח סי' רפ"ב ונטע שורק או"ח סי' נ"ה. וחסל"א תאומים או"ח סי' ס' ואבני נזר או"ח סי' תי"ב תירץ דל"ש מתוך במכה בפטיש דל"ש באוכלים ובס' חבלים בנעימים ח"ב סי' כ"ו הביא כן בשם שו"ת בית יצחק. והוא העיר שם דמירושלמי שבת פ"ז ה"ב מוכח להיפוך ע"ש ובמהרש"ם ח"א סי' קס"ד. וע"ע כלי חמדה פ' וילך א' אות א' בשם החת"ם בחי' לשבת. ועי' נפש חי' או"ח סי' ל"ט בדין מכב"פ באוכלין. ועי' ביאור הלכה במשנה ברורה סי' שי"ח ס"ד ובנשמת אדם כלל כ' סי' ה'. ובס' בית אהרן בפתח השער י"ב ע"ב סד"ה נחזור. וחבלים בנעימים ח"א ד' ע"ג ע"ג. מ"ש בזה (א"ה עיין עוד בס' שביתת השבת בענין הזה).

מ"ש שם לענין ציץ ובגד"כ וטבעות אם נקראים מלבושים. ועי' נא בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' קמ"ח אם תפילין נקראים מלבוש והביא שם מהתק"ז כ"א דא שמלתו לעורו משכא דתפילין ע"ש.

בדף מ"ג ע"א. וחצוצרות התרועה אלו השופרות ובמהרש"א שהק' דהא חצוצרות הוי. ועי' בתרגום יונתן שם עה"פ. וחצוצרות יבבא בידו למכנש ולמיטל משריתא. ופי' בזה האבני נזר או"ח סי' תכ"ה של"ה אז לזכרון. רק להקהיל. או למסע ע"ש ולפ"ז שפיר ניחא שופרות ולשין יבבא נופל בשופרות. וכש"ס ר"ה יבבות ותיבב אם סיסרא ע"ש בדף ל"ד, ועי' הגהות רש"ש כאן בסוטה. ובס' תורת הקנאות וס' כרם נטע הוא ס' נכבד על מס' סוטה ובסופו קונטרס מחול הכרם. וכנראה של"ה ביד כת"ה שלא ראיתי שהביא דבריו).

הביא כ"ת שם. ושמח את אשתו. והק' שאסור בתשהמ"ט בעת שאין ארון. וע"י בטל הטורים שם מנין ושמח חייב בתשה"מ שהן כל ימות השנה חוץ מיוהכ"פ ע"ש והוא פלא שיש ימי נדה שאסור ועוד שאר זמנים. ועי' בקונטרס אהל מועד שנה ב' חוברת א' ב' סי' ע"ד מ"ש בזה.

מ"ד ע"א בתחלה יבנה בית וכו' והביא ד' הרמב"ם הל' דעות פ"ה הל' א' דרך בעלי דעה וכו' אבל

הטפשין מתחילין לישא אשה וכו' ע"ש. וכ"כ האבן עזרא יתרו י"ט א' וז"ל שם כי אנשי השכל יקנו בית וכו' ע"ש. ואולי הנכון כמ"ש כת"ה.

מ"ד ע"ב. אפי' חתן מחדרו וכלה מחופתה: מ"ש מזה על החנוך מ"ע תר"ג דאין נשים בחיוב זה. עי' באגודת אזוב בח"א ד' צ"ה בטהרת אזוב שם סק"ב. ובאבני נזר או"ח סי' תק"ט. ובשדי חמד פורים סי' ט"ז בשם הגאון מהר"ן אדלער זצלה"ה שאפי' משרתת שלו הצריכו לשמוע פ' זכר וע"ש מ"ש בזה.

דף מ"ח ע"א עד מתו אתם מאכילין נבילות וכו' אלא טריפות ע"ש הנה בירושלמי מעשר שני ספ"ה איתא רק „טרפות” ובירושלמי סוטה א' נבילות. ובגליון הש"ס מעשר שני שם להגי' טריפות ע"ש. ועי' שו"ת אבני נזר יו"ד סי' כ"א. וטו"ט מה"ת סי' ב' מ"ש בזה.

ולענין מה שחקר אי סומא פטור דוקא ממ"ע או גם מל"ת. עי' נוב"ת או"ח סי' קי"ב בד"ה וראיתי ובשד"ח מע"ר הס' כלל ס"ו הביא בזה כל המדברים לא הניח דבר גדול וקטן. ובזכרוני אשר בשו"ת שם ארי' יו"ד סי' א' האריך בזה לבאר דברי יצחק עם עשו צא השדה וצודה לי ציד וכו' ע"ש ועתה אין בידי כי נאבד ממני מעת המלחמה הנוראה.

אר"י לא תיתני ענוה דאיכא אנא וכו' עי' באה"ט או"ח סי' תצ"ד מה שהק' מזה בפסחים ס"ח ע"ב אר"י אי לאו האי יומא דקא גרים וכו' ועי' בס' שמועות טובות ד' נ"ח. ונראה דהלוחות הראשונות נשתברו. מתוך עה"ר בקולי קולות. וידוע מאמרם הזהרו בזקן ששכח תלמידו מחמת חליו שהרי שברי לוחות מונחים בארון עי' ברכות ח' ע"ב וב"ב י"ד ע"ב דרשת ר' יוסף ע"ז ששברי לוחות מונחים בארון. וזה שאמר ר"י אי לאו האי יומא דקא גרים. שהו' קולות וברקים. ולזה שלט עה"ר ונשתברו: וממילא גם בזקן הוזהרו. אז כמה יוסף איכא בשוקא. ואז הי' מבזין אותו. ואך דהי' ענותן. אבל לא רצה להיות דומה לאנשי בראי וזש"א להם. והארכתי עוד הרבה בזה ואכמ"ל.

ידידו מרחוק בלתי מכירו מוקירו ומכבדו כערכו הרם דורש שלומו וטובתו.

חנוך העניך בהרב ר' דוד הכ"מ רב ואבד"ק הנ"ל הע"י

ואחרון חביב אגרת שמחה מה"ה הרב הגאון המפור' הדמו"ץ בק"ק בריסק רבי שמחה זעליג שליט"א

ברכה מרובה לכבוד הרב הגאון המובהק חריף ובקי מאד נעלה וכו' מו"ה פינחס נ"י עפשטיין.

קבלתי את ספרו היקר על מס' סוטה בשם מנחה חרבה והוא באמת מנחה שמנה בדברי תורה מדברי רבותינו ובחדושין דאורייתא והנני נותן לו תודתי על ספרו היקר וראיתי בספרו בענין שמשון שכתב דסומא פטור מהעשה דונקדשתי בתוך בני ישראל ולי נראה דכל העשיין שענינים מניעת מעשה הסומא חייב בהם כמו שהוא חייב בכל לא תעשה ואינו פטור רק מאותם שהם בצווי לקיים ולעשות מעשה כמו ציצית ותפלין ומזוזה ולולב וסוכה, והרי הוא מחויב בעשה דשבתון ביום טוב ואינו מותר לו לשרוף קדשים ביום טוב ולא לכסות דם ביום טוב בדבר שהוא משום מלאכה ואפי' בשליחות, וכן הוא מחויב בשביתת בהמתו.

וכן ראיתי בספרו בדבר להוציא כהן אחד בברכת כהנים את יתר הכהנים. והנה פשוטן של דברי הגמרא דמי שקורא לאלפין עיינין כמו חיפני ובישני לא ישא כפיו והרי יוכל להוציאו כהן אחר ולמה הוא פטור מנשיאות כפים נראה דלא יוכל להוציא ואני אומר כי לא היה מעולם מנהג באיטליא להוציא כהן אחד את יתר הכהנים ורק מחמת כי קרוב לדורינו הכהנים דשם לא ידעו לקרוא עברית בחרו הרבני' הרע במיעוטו וצוו שישאו כפיהם וכהן אחד יוציא אותם כדי שלא ישכחו יחוס כהונתם ולא ישאו גרושה והגאון ר' בצלאל זצ"ל לתמו כסבור שהוא מנהג קדום שם, והרי לא הזכירו המנהג הזה הגאונים שהיו באיטליא כמו הגאון חיד"א זצ"ל וכן נדפס זה מקרוב ספר מהגאון ר' מנחם נאווארי וכן בספר נהר שלום שהיה מחכמי איטליא בטח לא נזכר זה המנהג, ויתברך כבוד גאונו בכל טוב וברכה סלה:

מוקירו שמחה זעליג מו"ץ פה בריסק

ב' י"ד תמוז התרפ"ח.

כו)' מה שכתבתי בספרי דף ק"ג ע"ב לפרש בהא דפסחים דף ס"ו הא דא"ל ר"ל עקיבא עקרת מה שכתוב בתורה במועדו וכו' ע"ש עפ"י דברי הט"ז הידוע ע"ש בהמשך הזמן מצאתי זאת שכוונתי בע"ה לדברי הצל"ח שם בפסחים דף ס"ו.

כז) בספרי דף קע"א למה שהבאתי בשם תוס' הרא"ש שכ' דאפשר דהרכבת אילן מותר לקיים וכו' את"ד ע"ש והצרכתי עיון בזה דלא כהלכה בש"ע סי' רצ"ה ס"ז דאסור לקיים המורכב כלאים ע"ש. הנני להעיר להמעיין שמצאתי להרדב"ז ז"ל חלק שני בשו"ת ללשונות הרמב"ם ז"ל סי' ר' שכתב בתוך דבריו בפשיטות דהרכבת אילנות מותרין לקיימן וז"ל דפשיטא ליה ז"ל דאסור לומר לגוי לזרוע כלאי זרעים דאמירה לעכו"ם שבות וכו' ומה שלא פירש כן בהדיא משום דכיון שכתב אסור לקיימן כ"ש שאסור לומר לגוי לזרוע לו. אבל גבי כלאי אילנות וכלאי בהמה דמותר לקיימן הוצרך לכתוב דאסור לומר לגוי וכו' את"ד וא"כ דינא דהש"ע אינו ברור ונפל בפלוגתא דרבוותא פסקאי, וכן העיר להקשות כבוד אחי הרב הגאון הג' שליט"א דבאמת מדוע לא נימא לאקשויי כלאי אילנות לכלאי בהמה שהוקשו בחד קרא ומנה ילפינן לכ"ד, וכן מורה לשון הרדב"ז ז"ל שם שמחמת ההקשי הוא דפשיטא ליה לדעתו דעת תורה להתיר, לקיימו (ועיין בשו"ת פני אריה סי' מ"ג לענין אתרוג המורכב מה שמשתמש בהקשא זה) וכן העיר מר אחי על לשון הגר"א ז"ל שם ביור"ד שמציין על האי דינא דהש"ע מתניתין רפ"ח מכלאים. ובאמת שם אינו מבואר כלל ואדרבה י"ל מדלא חשיב לה איכא לדמוי נמי לכלאי בהמה שמותרין לגדל ולקיים ועיין ח"ס סי' רפ"ח, ועיין בס' ביכורי שלמה חאור"ח שמאריך הרבה בענין אתרוג המורכב וכללות ופרטות נאמרו בסיני זה (עד שמה כל שהדפסו איזה רבנים זה לא כבר הערות בענין זה כבר נדפסו שם שמזכיר ג"כ בקצרה דעת הפוסקים שהובא בברכ"י ליור"ד שם שס"ל שמותר לקיימן אך מש"כ בשם הח"ס כמדומה שאינו כן ואין לי פנאי כעת לעיין ברצינות בזה – ובשו"ת חוט המשולש סי' כ"ד מהגאון מהר"ח מוואלזין זצ"ל פסק ע"ד השאלה אם מותר לקיים בשדהו אילנות שניכר בהן הרכבה ואין ידוע אם נרכבו במינם או שלא במינם אם מחוייב לעקר האילנות משום ספק הרכבת האילן ע"ש שמסיק שהלכה כרבנן דר"ע דמקיים כלאים אסור רק מדרבנן וכן י"ל שזה דעת הרמב"ם והש"ע סי' רצ"ז סעיף ב' שכ' דלקיים אסור ואינו לוקה וכוונתו ודאו דאיני אסיר מדאורייתא דמה לו להשו"ע לכתוב דיני מלקות זכינו לדין דקיי"ל דקיום כלאים אינו אלא מדרבנן וא"כ ספיקי מותר ע"ש, ולפ"ז בעצם הדין דהרכבת אילנות דאסורין שפשיטא ליה להגאון הנ"ל נמי כפסק הש"ע, שיש לשדות בי' נרגא דכיון שאין זה אלא איסור דרבנן לפי דעתו י"ל הלכה בד"ס לקולא ומזה יש צד זכות על פרדסנו אחינו בנ"י ששמעתי שרובן הם מקיימים הרכבת אילנות וכה"ג כתב בשו"ת כנסת יחזקאל סי' צ"ט שמציינו גם בפ"ת שם ונפ"מ לענין פסול עדות אם מקיים כלאים ע"ש ועמד גם בלשון הש"ע סי' רצ"ז הנ"ל עש"ה וקצרתי.

כח) במה שכתבתי כ"פ דהיכי דכתב לה כתובה י"ל דהוי מה"ת מצאתי כעת בתומים סי' צ"ז ס"ק כ"א שהרגיש בזה כבר וכ' בזה"ל ובהם יובנו דברי רבינו ב"י דהק' הא כותב בכתובה מזונייכי הרי נשתעבד לה בשטר ושעד"א ולכאורה אין מובן לדבריו בכל דוכתא דאמרינן כתובה דרבנן אפילו בכתב לה נימא דכיון דכתב לה הוי מה"ת כמו שאר שטר התחייבות ולמה אמרו כתיבה דרבנן אלא צריך לומר דמה בכך דכותב לא מלבו כותב רק מתקנה דרבנן א"כ אין כתבתו עושה יותר שעבוד מגוף תקנתא דרבנן וכו' ע"ש. ועיין תוס' סוטה כ"ז ע"א ד"ה איש וכו' ודו"ק.

כט) מש"כ בענין אם ע"א נאמן לומר שלא נטמאה, מצאתי בהפלאה לכתובות י"ג שכ' לתרץ קושית הפנ"י שמעורר משבויה ואמר דהתם בסוטה ג"כ נאמן ע"א לומר שלא נטמאה עי"ש וכבר הבאתי בפנים דברי הש"ש והנוב"י בזה ועיין ביד המלך הל' אשות.

ל) במה שכתבתי בספרי לענין סומא בנ"כ להעיר להשוות לזה דין דסומא חייב במצות מצאתי כעת להרדב"ז ז"ל חלק שני סי' שני אלפים קי"ז שכ' וז"ל ואין לחלק בין מומין שבידיו לסומא בשתי עיניו דהא סומא חייב בכל המצות ומפני המום פסלינן ליה לברכת כהנים וכו' עש"ה וכדברי הט"א אבל בעיקר ההערה מצאתי כדברי בעז"ה שד"ז תלוי אי סומא חייב במ"ע. –

'לא) עוד הגיעני מכתב עם הערות מכבוד הרב הגאון המפורסם הנ"ל אבד"ק גאלין שליט"א וז"ל:

ב"ה. ד' ח' אד"ש תרפ"ט גאלין שלום וברכה מאלקי המערכה כבוד ידידי וחביבי הרב הגאון הגדול, צמ"ס קופת הרוכלין גן הדסים צדיק וישר כו' כי כש"ת מוה"ר פנחס שליט"א עפשטיין רב ויושב בשבת תחכמוני בירושלם עה"ק

אחדשה"ט.

קבלתי מנחתו מנחת הזכרון בצירוף המכתב שש אנכי על אמרותיו הטהורות, ועברתי בחפזי על בתרי דבריו, ואת אשר הערותי על הגליון, אמרתי להודיע לכ"ת ויתן מקום גם לדברי אלה:

במנחת זכרון אות א' מ"ש בשם הילקוט ירמי' כ"ה גם בפסיקתא דר"כ פיס' כו'.

שם אות ב' מ"ש בשם התו"ח דאם ישאל על הקרבן א"כ עבר למפרע על מעילה בכ"ש ע"ש [א"י שם הס' הזה ואולי הוא הס' תורת חסד אין לי הס' הזה] אבל ידוע שיטת התוס' בכריתות י"ג ע"ב ד"ה ד' חטאות. דאחר השחיטה ל"מ שאלה ע"ש ובגוף הדבר י"ל עפמ"ד במנחות מ"ח ע"א, דחולין ממילא קא הוויין אף דפריק גוואי ע"ש ובאגלי טל מלאכת חורש, ועי"ל עפמ"ש הריטב"א בחולין [הו"ד בשע"ת או"ח סי' קנ"ח] דמי שנטל ידיו ובירך ונמלך לאכול לה' ברכה לבטלה וע"ש (ועי' ברכת משה קוה"ת סי' מ' אות א' ובאר משה סי' מ"ח מ"ש בזה) ועי' טו"ז סי' תקס"ה סק"ג. אבל הת"י האמיתי הוא דבשעה שברך ל"ה לבטלה, וכן תי' האחרונים למה מהני שאלה על תרומה הלא הוי למפרע הברכה לבטלה ולה"ט ניחא ועי' בשו"ת נפש חי' יו"ד סי' צ"א ובשדי חמד מע"ד ברכות סי' א' אקכ"ח ובטו"ט מהדורא תליתא סי' קפ"ג ושו"ת מנחת משה סי' ז' וחסל"א מהד"ת או"ח סי' כ"ב וי"ע שד"ח בפאת השדה מע"ר הבית סי' נ"ו מ"ש למה מברכין עובר לעשייתן ע"ש ובס' הדרש והעיון מאמר קס"ה, והרבה הארכתי בזה בחי' ב"ה, וא"כ י"ל ג"כ דבשעת ששחט לא מעל א"כ ל"א דיתעורר האיסור למפרע וא"ש:

שם אות ד' בשם הראב"ד דדוקא באיזה פעמים היא מופקרת, עי' שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' רי"ד אות כ"ב מ"ש ראי' מרש"י יבמות ס"א ע"ב דבב"פ הוו מופקרת וע"ש מ"ש בזה:

שם אות כ' מ"ש על דברי החת"ם התמוהים עי' שו"ת מחזה אברהם או"ח סי' א' מ"ש בזה:

שם אות כ"א מה שהראה מקום לספרו וכתב טעם שאומרים או"א כ"כ בכתר שם טוב ועי' בס' דברי יעקב לידידי הרב הגאון מהר"י שליט"א אסקאלסקי מניו יורק בדף ד' ע"א. וע"ע בס' רמתים צופים ד' מ"ד ע"ב :

שם אות מג' בסופו. מה שהעיר מש"ס בפ' הזהב גם אנכי העירותי בזה ועי' שה"ג מע"ר גדולים אות א' דרבי אבא. דנסתפק שם אם מותר לבנו לקרותו אבא ע"ש. ובחי' רעק"א יו"ד סי' ר"מ ושד"ח מע"ר הכף סי' ק"ד ושו"ת מנחת משה יו"ד סי' כ"ב:

שם אות ס"ד בסופו מ"ש בשם המאירי דחולב הוי תולדה דגוזז וכ' דצ"ע ד"ז הנה מאז הבאתי ראי' מירושלמי ע"ז פ"א ה"ו דמ"ק ואינו חולב ואינו גוזז ומוכח כן וסרה בזה תמיהת הציון וירושלם שם וע"ע ירושלמי פאה פ"ז הג' מעשה בא' שקשר עז לתאנה וכו' ובעמודי ירושלם שם מ"ש בשם המאירי לביצה כ"ג ע"ב ע"ש:

ואשאור בזה ידידו הדושה"ט וש"ת באה"ר המברכו בכ"ט בפסח כשר ומבורך

חנוך העניך בהרב דוד זצלה"ה טשארנוטשפקי
רב ואבד"ק גאלין – פוילין.

(מהד"ב)

בסוטה דף ה' ע"ב דפריך בגמ' אמאי תתייבם נמי יבומי אמר ר' יוסף אמר קרא ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר ולא ליבם (פרש"י והכי משתמעי קרא כי מצא בה ערות דבר יגרשנה בספר כריתות ויצאה מביתו כלומר ובכל צד שתצא מביתו בין ע"ו גירושין בין ע"י מיתה אם באת לינשא לאיש אתר תנשא ולא ליבם שאינו אחר אצל נשואין של זו שמכח נשואי ראשון היא נזקקת לו) א"ל אביי אלא מעתה חליצה נמי לא תבעי א"ל אילו איתי' לבעל מי לא בעי גט השתא נמי תבעי חליצה עכ"ל ופרש"י א"ה חליצה נמי וכו' דהא פטרה רחמנה ושרייה לא אחר בכל ענין שתצא מביתו אחר שנמצא בה ערות דבר וכו' עש"ה והנה כדי להבין היטב מו"מ של רב יוסף ואביי ומאי היא סברתם שמחוסר לנו הקטנים ביאור מאי דסלקי דעתהו דהני רבנן קדישי וגם פרש"י ז"ל שכנרא' עמל להאריך ולפרש דבריהם ביותר שאת, ועיין קרן אורה ובספרי:

יתכן לומר כדי לשבר את האוזן השומעת עפ"י מה שיש לנו לחקור אם הא דמיתת הבעל דמתיר תיכף למיתתו ובמקום יבם אסורה, אם איסור זה נלקח מכח הבעל המת שבמקום יבם אין מיתתו מתרת אם לא באופנים שכתבה התורה או דילמא דמיתת הבעל מתיר תיכף אפילו במקום יבם כמו בשיש לו בנים אלא שאיסור זה הוא איסור אחר ואיסור חדש מה שהטילה התורה ע"י היבם ובמק"א כתבתי עוד בחקירה זו, שהוא באמת גמ' ערוכה בגיטין פ"ג ע"ב ולא והרי יבמה דבעל אוסר ויבם מתיר התם יבם הוא דקאסר ליה דאי מבעל הא שרייה וקיימי' וכו' עיש"ה וכן הוא בקדושין י"ד ע"א דפריך אלא מה לא"א שכן אוסרה מתירה (פרש"י שהרי בעלה הוא האוסרה לפיכך הוא מתירה במיתתו אבל יבמה בקדושי דבעל קאסרי לה, האיך תהא מיתת היבם מתירתה) אמר רב אשי הא נמי אוסרה מתירה יבם אוסרה יבם שרי לה פרש"י הא נמי כשמת יבם נמצא אוסרה מתירה דאי לאו יבם מכי מיית הבעל אישתריא לה עכ"ל) וצע"ק שלא הוזכר שם הגמרא דגיטין פ"ג ע"ב הנ"ל וא"כ איכא לפרש הכא ג"כ האי משא ומתן וויכוח שהיה בין ר"י לאביי תלמידו אלא שלא יפורש לפי המסקנות דשם דאביי פריך ליה לרב יוסף אלא מעתה חליצה נמי לא תבעי וכמו שפרש"י שהעתקתי לעיל והכונה כיון דמיתת הבעל מתיר לגמרי אפילו במקום יבם ורק היבם הוא דקאוסרה אכ"ע וא"כ הכא שהיא מפוטרת לגמרי והכתוב הוציאה מזיקתו כדכתיב לאיש אחר אבל לא ליבם מעתה און לה עם היבם כלום ושום שייכות ואיני אוסרה כלל ע"י שום זיקה עמו וחליצה נמי לא תבעי כמי כל הנשים וע"ז מחדש ליה רב יוסף אילו איתי' לבעל מי לא בעי' גט השתא נמי תבעי חליצה, פירוש דבאמת דעתו הוא דבכל מקום הוא זיקת היבם לאוסרה הוא לא מכחו אלא מכח הבעל שמיתתו אינה מתרת באופן כזה, וכיון שכן שפיר בכוחו גם עכשיו בסוטה לאוסרה ע"י היבם וכמו שלגבי הבעל צריכה גט ה"נ עכשיו נאסרה ג"כ מכח הבעל צריכה חליצה מהיבם ודו"ק. ועין קדושין י"ד ע"א דאמר הא נמי יוצאה בחליצה ופירשו התוס' כיון דחליצה במקום גט קיימא לא חשיב לה פירכא ע"ש) וכיון שדעת רב יוסף בזה הוא דנא כמסקנות הגמרות דגיטין ודקדושין הנ"ל לכן באמת הביא הגמרא אית דאמרי אמר רב יוסף וכו' דחזר בו רב יוסף מזה והודה לאביי וכנ"ל, והגמרא דקדושין הנ"ל מה דפריך מתחלה מה לא"א שכן אוסרה מתירה ואמר רב אשי וכו' בארתי במק"א כה"ג ובזה האופן דיש לחקור ג"כ היכי דנפלה קמי יבם דמותר ליבמה ופקע מכאן איסור א"א עיין ריש יבמות אימתי הופקע איסור זה אם תיכף בשעת מיתתו שנזקקת ליבום, או רק שהיבום מתיר אבל מקודם עדיין האיסור הוא בכח, ובסברות אלו נאחוז להסביר הס"ד דסתמא דגמרא עם תירוצו של ר"א. דהמקשן פריך מה לא"א שכן אוסרה מתירה אבל ביבום לא שייך לומר כן שהרי באמת לגבי עצמו נמי ההיתר הוא רק בשעה שיבמה אבל מקודם גם אצלו מרחף אסור אשת אח וכיון שמת האיך יתיר לה עוד אכ"ט, וע"כ חידש לן ר"א דלא כן הוא אלא באמת ההיתר של הפקעת איסור אשת אח הוא תוכף משעת מיתת הבעל והיבם יש בכחו לאוסרה ולהתירה אכ"ע ותליא בסברות שבגמ' גיטין פ"ג הנ"ל ודו"ק וקצרתי והשווה לזה מאי דאמרינן בכתובות פ"ב ע"ב מחזירה פשיטא מד"ת מצוה דרמה רחמנא עליה עבד והשתא תיקום עליא באיסור אשת אח קמ"ל ואימא ה"נ אמר קרא ולקחה לו לאשה וכו' ע"ש ובתוס' שם ד"ה מהו דתימא וכו' עש"ה, והוא משום דהו"א דההיתר הוא רק היבום וכיון שיבמה חזר לאיסור א"א קמ"ל וכנ"ל ודו"ק וכן לדבר שכתבתו מקודם לזה יש להסביר הגמ' דכתובות שם מגרשה בגט פשיטא מד"ת ויבמה אמר רחמנא ועדיין יבמן הראשונים עליה לא תסגי לה בגט אלא בחליצה קמ"ל ע"ש ודו"ק ועיין תוס' קדושין י"ד ע"א ד"ה ותהא וכו' דעביד ק"ו מיבם ויבמה וכו' עי"ש. ויש לתלות בזה אי זיקה ככניסה ועוד, ויש להסביר בזה כמה מאמרי ירושלמי ועיין בס' נחלת יהושע סי' י"ח וי"ט ואכמ"ל:

וראה לקמן ח"י ע"ב על נשואי אחיו מהו וכו' ובפרש"י שם ויש להסביר ג"כ כנ"ל ולכך בעי לה רבי ירמיה ודו"ק כי קצרתי וגם צריך להעיר דלפי ביאורי בגמ' מוכרח דעת הפוסקים דגם בסוטה וודאית חולצת ועיין בספרי בפנים ובמפרשים ויש לדחות וזהו הוא ענין אחר שסובל אריכות:

אחר זמן הגיעני ספר אבן שלמה על הראב"ן מהגאון אב"ד דק"ק שאמלויא ומצאתי מש"כ בזה הענין בשם סופרים ע"ש דף רמ"ח:

בריש סוטה ר"א אומר מקנא עפ"י שנים. נ. ב. במס' סופרים פ"י הל"א קמפרש טעמא שאין התראה פחות משנים שא"י לומר לא הותריתי אבל באחד תעיז ותאמר לא הותריתי ע"כ, ואכמ"ל בזה.

בדף ב' מדה"ס בסוד"ה וראיתי, נ. ב. ועיין חו"י בהשמטות לסי' ודף רי"א מש"כ בזה עיי"ש.

בדף כ"ז א' ד"ה שם ברש"י, ג"ב ועיין ג"כ לשון הרמב"ם פכ"א מהל' עדות היו שנים הן עדי קו"ס והטומאה ונמצאו זוממים משלמין כנגד הכתובה ואין לוקין ולמה לא יהרגו והרי העידו בטומאה לפי שלא התרו בה ע"כ וצ"ע.

בדף ל"ג ע"ב מדה"ס ד"ה עוד וכל מי שיעלה בגורלו אפילו כ"ג יוצא ועומד בצד סוטה ואוחז בבגדי'. נ. ב. י"ל הדיוק אפילו „כהן גדול” משום דאיתא בהוריות י"ב ב' ובתו"כ פ' אמור אילו נאמר ראש לא יפרע ובגד לא יפרום, הייתי אומר בראש ובגד של סוטה הכתוב מדבר עיי"ש. ולאפוקי מס"ד והו"א כזו מדייק אפילו כהן גדול שפורע ופורם שער ובגד של אשה.

ועיין בילקוט ירמי' סי' רס"ב וז"ל אמר ירמי' למי אני דומה לכ"ג שעלה „בגורלו” להשקות מים המרים וקרבו את האשה אצלו ופרע את האשה ופרסם את שערה נטל את הכום להשקותה נסתכל בה שהיא אמו התחיל צווח אמר אוי לי אמי שהייתי משתדל לכבדך והרי אני מבזך ע"כ, ולענין הלכה אי הבן נעשה שליח להשקות לאמו, לכאורה י"ל דהא אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו ע"י סנהדרין פ"ה, אך לפמש"כ התוס' ביבמות כ"ב ע"ב ד"ה כשעשה בשלמא מלקות משכחת דמחייב אע"פ שעשה תשובה אלא לקללו מי שעשה תשובה אפילו אחר אינו רשאי לקללו וי"ל דאם הזכיר שם שמים לבטלה או שעשה דבר שנתחייב בו נידוי אע"פ שעשה תשובה חייב ולא מיפטר ע"כ. ולפי"ז הול"ל יותר בסוטה דע"ג דעשתה תשובה על היחוד ועל הסתירה מכל מקום צריך להשקותה ולקללה ואף שבברייתא נקט אביו הוא לאו דוקא אלא לקללו קאי על אמו וצ"ע בזה, והעירני בני הרה"ג ישעי' שליט"א לדברי שו"ת הרי"ף סי' צ"ב לענין שהבת תוכל להחרים סתם להאם אם טוענת שקר עיי"ש ובשו"ת כתב סופר יור"ד סי' ס"ז עיי"ש, ואכ"מ.

בדף ל"ט ע"א ד"ה שם וכו' שבא סנחריב ובלבל וכו' נ"ב וכן יש לעיין בזה מהירושלמי שבת שהביאו התוס' ריש במה בהמה ד"ה חמרא ליבא דגרים הבאים מלוב מהו להמתין להם שלש דורות וכו' עיי"ש וע"כ דס"ל דלא נתבלבלו, ויל"ע בזה.

ולענין מש"כ שם בע"ב ד"ה וע"כ י"ל בישוב הקושיות וכו' העירני בני הרב ישעי' שליט"א להתשב"ץ קטן סי' תקל"ח שג"כ הקשה לר"מ דחייש למיעוטא האיך מקבלים גרים בזה"ז ניחוש שמא עמוני ומואבי הוא וכתיב לא יבוא עמוני ומואבי נראה דלא אסרה תורה אלא עמוני ומואבי ודאי כדאיתא בקדושין ע"ג ממזר ודאי הוא דלא יבוא הא ספק יבוא, והזכרתיו להלן בקיצור, ובביאור „שבעת הנרות” להג"ר משה בצלאל ז"ל שם. האריך בזה (והוא כעל תורת הקנאות) וכתב שם דלפמ"ש הפמג"ד בפתיחה להל' תערובות דאולי מודה ר"מ ברובא דאי' קמן דאזלינן בתר רובא עיי"ש וכשנימא דגם לר"מ אמרי' כל דפריש מרובא פריש משום דחשיב רובא דאיתא קמן א"ש הא דמקבלין גרים בקהל אף לר"מ אף אי ספק עמוני אסור מה"ת ומשום דפריש מרובא פריש עיי"ש ובזה ישב בני הרב הנ"ל מה שהי' קשה לו בהא דברכות כ"ח ע"א ביהודא גר עמוני דאסרו ר"ג בקהל ור"י התירו משום דבא סנחריב וכו' ור"ג השיבו דכבר שבו בני עמון והרי ר"ג בר פלוגתי' דר"י הוא ר"ג דיבנה נכדו של ר"ג הזקן עי' רש"י שבת דט"ו ע"ב ואיהו סבר כר"מ דחייש למיעוטא כדאיתא בחולין ו' ע"א ובתוס' שם ה' ע"ב ד"ה ר"ג עיי"ש והו"ל לאסור גם אם לא שבו מטעם דחייש למיעוטא אמנם להנ"ל יש לומר דאף לר"ג כן דברובא דאיתא קמן מודה דלא חיישינן למיעוטא ואכמ"ל בזה, ובחידושיו לברכות כתב בזה.

בדף מ"ה מדה"ס ד"ה שם דברים האסורים לנזיר וכו' נ. ב. יש לעיין גם משופטים י"ג שאמר המלאך לאשת מנוח אל תשתי יין ושכר וגו' ואח"כ מכל אשר יצא מגפן היין לא תאכל ויין ושכר אל תשת וגו'. ואם הכוונה על נזיר ששרה ענבים במים וא"כ מכל אשר יצא מגפן היין היינו יין ממש וא"כ מאי יין ושכר אל תשת, ונראה דבלא"ה קשה דאמר לה בלשון אכילה ואף ששתיה בכלל אכילה מ"מ הו"ל להש"ס בטבועות כ"ג לאתויי זאת ולהשיב דמיירי ע"י אניגרא אבל עכ"ח צ"ל הכי וא"כ י"ל דמיירי בנזיר ששרה פתו ביין ושייך שפיר לשון אכילה, וכן שם בשבועות י"ל הכי, ומצאתי בע"ה ברשב"א שם שכך אומר עיי"ש, והשתא א"ש דמכל אשר יצא מגפן חיין היינו להשרות פתו ביין, ויין ושכר אל תשת ממש וכל טומאה אל תאכל היינו ששרה עגבים במים ויש בחן טעם יין והא דאמר בלשון אכילה יל"ע ויל"ע בתרתי בטע"כ והיתר מצטרף לאיסור מאי הדין וקצרתי.

בדף מ"ח ב' ד"ה שם שמשון דן את ישראל וכו' נ"ב וכה"ג כתב על הפסוק ויבוא יעקב שלם לעיר שלם וכל המפרש שלום בגופו וכו' אינו אלא טועה והוא ג"כ נגד חז"ל שאמר כן רב בשבת דף ל"ג ע"ב ואולי תלמיד טועה כתב דברים אלו ואינו אלא טועה.

בדף נ' מדה"ס על דף י' ע"ב עיין בתוס' שאנץ שהביא המדרש שלא רצו לברך ברצונם וכו' נ"ב וראיתי בילקוט וירא שהובא שם מדרש זה וכתב בזר"ר וקשה מה הועיל אברהם בזה שהרי ההוא לא עשה אלא לפנים וי"ל כיון שראה שאברהם הי' להעלות בדמים וויתר לו הכל מפני הברכה וקידוש השם א"כ נתן לבו לאמונת אברהם ונתגייר ע"כ.

שם ע"ב ד"ה שם דבר אחר, למש"כ דאף למ"ד א"צ להטיף ד"ב מ"מ אם הטיף הוי מצוה, נ"ב מצאתי בשו"ת עמודי אור חיור"ד סי' ס"ה שכתב שם בתו"ד:

ומש"כ הט"ז וכו' היינו לדידן שהחכמת רוב הפוסקים דמדינא א"צ הטפת ד"ב ורק משום חומרא מחמרינן להטיף ד"ב ופשיטא למ"ד דא"צ אפילו הטיפו לא הוי קיום המצוה כלל ואם משך הערלה אחר כך חייב למול מן התורה כיון דלא נימול מתורת חובת מצוה מה"ת ע"כ, הנה מלשון חכמים זה נשמע להדיא דמה"ת לא קיים המצוה מחובת המצוה ונפ"מ אם נמשך חייב למול מה"ת, אבל מצוה בעלמא קיים ועכ"פ מדרבנן פשיטא ולכך לחומרא מחמרינן דצריך להטיף הרי דיש חומרא בזה והידור מצוה לכ"ע.

ומש"כ עוד שם ואף שדוד נולד בשבת מדמת בשבת והקב"ה ממלא שנותיהן של צדיקים מיום ליום כדאמרי' גבי משה נ. ב. נשאלתי מאחד ע"י בני הרב מ' ישעי' שליט"א דהא דממלא שנותיהן ש"צ מרום ליום היינו בימי החודש כמו במשה רבנו מז' באדר לז' באדר ולא בימי השבוע, והשבתי לו שישיב להנ"ל שבעצמי הרגשתי בזה שרש לומר כן וציינתי בגליון הספר שכ"כ מפורש בקדושין ל" חשם דיש לומר דהכוונה שממלא מיום ליום היינו מימי השבוע ג"כ, ומה שהקשה דלכאורה איך י"ל דדוד מת בשבת וכו', תירץ בעצמו די"ל דדוד לא הי' מחזיק עצבו לצדיק עכ"ל. ומה שהבאתי שם מהמהר"ח אור זרוע סי' י"א דמצות מילה היא שיהי' נימול והיא מצוה בכל עת כתפילין המונחין בראשו וציצית בבגדו נ"ב עיין מה שכ' בגליון הגמ' נדרים ל"א ע"ב ביאור הילקוט בשלח רמז רל"ג איזה ברית שנוהגת ביום ובלילה אין אתה מוצא אלא במילה עיי"ש, ועיין מש"כ התוס' יו"ט שם, ואכ"מ.

בדף נ"א ד"ה ובפסוק שהבאתי מדעת זקנים לרבעה"ת ושמא י"ל שלא היו דנין באותו פרק בזנות בלא הריון ד"א שלא היו דנין אלא כשמזנה לשני בני אדם ע"כ. נ"ב עוד יש לפרש דבזה כוונתם ליישב דאמרו בלשון רבים הרה „לזנונים" והו"ל הרה לזנות וע"כ פירשו דהיא הרה לזנונים הרבה ולפחות משני בנ"א ומצינו כיו"ב להלכה דעת הראב"ד סופ"ב מהל' א"ב גבי קדשה דדוקא באיזה פעמים הויא מופקרת והביא מכאן שאמר איה הקדשה וכו' עיי"ש ובכס"מ שם, ובמש"כ שם בכוונת דבריהם יש להוסיף דפשוט משום דעדיין י"ל דמאדם אחד היו ב' פעמים וגם אמרי' שבאצבע מיעכה ונתעברה מיהודא בב"ר. א"כ אפשר שנתעברה ע"י מיעוך ולכך אמר וגם הנה הרה לזנונים וכו' עיי"ש. בדף נ"ג ב' מה שהבאתי התוס' קדושין י"ג ע"ב, ג"ב טעות הדפוס וצ"ל כ"א ע"ב ד"ה אשת אפילו וכו' עיי"ש. בדף נ"ו ע"א בד"ה שם מלמד וכו' והבאתי חי' הרשב"א נ"ב וכן ראיתי בהמאירי ליבמות שם שהאריך בלשון הרשב"א ז"ל והביא מה שדרשו בשמו"ר עיי"ש ולא הזכיר כלל הך דרשה דסוטה ואגב ראיתי שם שכ' די"מ שהמפרק דיניקה הוא תולדות גוזז והוא ד"ח וצ"ע.

בדף נ"ו ב' ד"ה ועוד חי' א"ל וכו' דלאחר שצוה הקב"ה למנות ולקדש ריח אז הוא דשיפורא גרם וניתן לב"ד של מטה כח זה אבל קודם מ"ת דעדיין לא קידשו את החדשים לא הי' בידם דב"ד של מטה סגולה זו לשנות סדרי הטבע וכו' נ"ב ועיין בילקוט בא רמז ק"צ ארי"ב משל למלך שהי' לו אורלגין שלו והי' מביט בה ויודע איזה שעה ביום כיון שעמד בנו על פרקו מסר לו אורלגין שלו כך אמר הקב"ה עד עכשיו חשבונן של חדשים ושנים בידי מכאן ואילך הרי הן מסורין בידכם שנאמר החודש הזה לכם וכו' יעוי"ש וזה סייעתא גדולה לסברתי וצ"ע על הרא"ם שהבאתי שם.

במש"כ שם דאלו כן דהי' מכיר אינו, יונק מכל שאר הנשים וז"פ, נ"ב וגם תיכף היתה מצוה לה שתקרא את אמה כיון שזה הבינה גם בתיה שאולי הוא אינו יונק מפני שמכיר את אמו ולמה החזירתו על כל המצריות, ובזה ניחא מה שהחזירתו על כל המצריות” דלשון זה מדויק עכשיו. ועיין גם, בילקוט שמות רמז קס"ו דקהת ומניקתו קראו לו – למשה – אבי סוכו וכו' והקשה ב„זית הענן” דהא אמו מניקתו כדאיתא בקרא וי"ל ששכרה לו מינקת ג"כ עכ"ל, א"כ מבואר להם בקבלה דינק מן שאר העבריות ולא הקפיד על הכרת האם דוקא.

בסוטה י"ד ע"ב מלאכי השרת אומרים וכו' נראה דהודו עכשיו על נתינת התורה לישראל ע"י משה שבתחלה לא הסכימו ואמרו תנה הודך על השמים כדאיתא בשבת פ"ח, ואמנם עכשיו הודו שצדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל ולא עם המלאכים ועליו ראוי לספוד ולקונן שהודיד התורה לעם ישראל מן השמים.

בדף ס' ע"א מדה"ס במה שהבאתי שם מקור לדברי הרמב"ם שאין אדם נהרג עפ"י עצמו מתוספתא סנהדרין פ"ח שאם הודה מעצמו פטור, נ"ב העיר לי בני הרה"ג רי ישעי' שליט"א שבשו"ת מהר"ז חיות סי' ג' הביא מקור זה עיי"ש וגם ט"ס כאן פ"ח וצ"ל פרק י"א עיי"ש הלשון.

בדף ס"א ע"ב ד"ה שוב השגתי וכו' במקום שציינתי ללחם שערים סי' ל"ח נ.ב. ועיין גם בשו"ת ח"ס חיור"ד סי' ל"ט עייש"ה.

בדף ס"ד ע"ב במקום שמצוין לרמב"ם פ"ט מהא"מ, נ.ב. ט"ס וצ"ל מביא"מ עיי"ש:

בדף ע"ב ע"ב בד"ה שם בתוס' ד"ה מביא מים מה שכתבתי ע"ד התוס' נ.ב. מצאתי אח"כ בס' עולת שמואל סי' נ"ה שעמד מעצמו על דברת התוס' ולא ראה בגהש"ס שהבאתי, ועיי"ש שכתב ג"כ ע"ד שכתבתי אך חסר שם דברים עיי"ש ואכ"מ.

בדף ע"ה ע"ב ד"ה ובמש"כ התוס' וכו' נ"ב ובזה ניחא גם דברי התוס' טבועות ל"ג ע"ב ד"ה או אין סוטה עיי"ש ותבין דאל"ה י"ל דר"א מיירי או שאי"ל כתובה לאד"א וא"ש.

בדף ע"ט ע"א ד"ה ובהאי דינא דכתבה למפרע פסולה וכו' נ"ב בגליון הש"ס מגילה י"ז ע"א כתבתי הא דלא חשיב גם כתיבת המגילה דבכתיבה לא קמיירי, ובקריאת הפסוקים צ"ע אם בעינן כסדרן כמו תפלה אף שנאמרה בכל לשון.

בדף פ' ע"א שם ד"ה בעי רבא וכו' שציינתי לשו"ת בית יצחק וכו' נ"ב עיין גם בס' נחלי דבש הל' חליצה סי' קס"ט ס"ק ל"א שהקשה כן ותירץ שם כן והביא שם מרמב"ם פ"א מכלים ה"ג ומרמב"ם פ"י מהל' ט"מ ה"א עיי"ש.

בדף פ"ד ע"ב ד"ה ומש"כ דאפ"ל ולהטעים עפ"י מש"כ האחרונים דעלי' אין מצות יבום וכיון שכן א"ל דגם האזהרה אין עלי', נ"ב כן מצאתי היום בס' אהל אברהם סי' ש ד"ה ואגב שמתעורר ג"כ על החינוך הנ"ל מה ראה להסתפק בזה וכהערת המנ"ח ומסיים ואולי לפמש"כ י"ל קצת עכ"ל דלמעלה מזה כתב להסביר דעת החינוך דעלי' ליכא מצות יבום שכ"כ במ"ע תקצ"ח דכיון דאשה פטורה לקיים שבת וכיון שלעצמה אין עלי' חיוב לקיים זרע לא חייבה הותרה אותה לקיים זרע לבעלה עכ"ל והוא כמש"כ להטעים בזה, ועדיין צ"ע.

בדף פ"ח ע"א מש"כ בשם המדרש לענין שבר כלי נ.ב. היום י"ז כסלו פ"ח ראיתי בר"ש פ"ד דכלים מ"א שהביא תוספתא דאין נוטלין לידים אלא בכלי ואין משקין את הסוטות ואין מטהרין את המצורע אלא בכלי ע"כ ומדמי להו אהדדי.

בדף פ"ט ע"א במש"כ שם וא"כ בעת הגדנת דיני עבודה דמצורע בא"י שאין שם שום מקום לחוש לעכו"ם בכ"מ ובכל אופן מותר נ.ב. ומצאתי סייעתא לדברי בילקוט פ' בא רמז קצ"ז בפ' ולקחו מן הדם שומע אני בין ביד בין בכלי ת"ל אשר בסף מגיד הכתוב שעוקה חוקק בצד האסקופה ושוחט בתוכה וכו' עיי"ש וכתב בעל מג"א בזית וענן דבאותו פעם עדיין לא היתה חק לע"ז א"נ י"ל שהיו שוחטין חוץ לגומא והדם יורד לתוכה ע"כ וכפי תירוץ ראשון הוי סייעתא – כמש"כ, וגם י"ל דבשחיטת קדשים לא גזרו מעולם ובזה א"ש גם קושית הרש"ק וגם קושית המג"א ומצינו כה"ג בכמה גזירות דבקדשים לא גזרו ואכ"מ.

בדף צ"א ע"ב במש"כ דקטן לאו כלום היא דבקטנותו אין עליו מעלת כהונה בכל מעשה דבעי כהונה כמו לגלח מצורע וכו' נ.ב. ועיין בנחלת עזריאל שם בשבועות דף ג' ע"א דמשמע מדבריו דכהן קטן יכול לגלח מצורע, ועיין בתורת חיים סנהדרין דכהן שוטה ממש וכן פסק הרמב"ם, דגם קטן רואה הנגעים ואומר טמא וכו', ועיין באר הגולה פכ"ח על מה שהעתיק לשון הרמב"ם ומצוה לקדשם ולהכינם לקרבן כתב בהגהות הגר"ר ר"פ ז"ל מזה נראה כדעת המג"א בפי' רפ"ב דדוקא על גדול מחויבים לקדשו אבל בכהן קטן ליכא עשה לקדשו כיון דלאו בר עבודה הוא וראיתי מקשים מדברי התו"כ פ' אמור דיהיו קודש מרבה דגם כהן בע"מ מחויבים לקדשו ומ"ש קטן אבל ל"ד להדדי כלל דבע"מ בר חיובא הוא ופומא דכאיב לי' משא"כ בקטן דל"מ שנתקדשו קטנים וקרא קאמר כי את לחם אלוקיו הוא מקריב א"כ כל דל"ח להקרבה עדיין אין חוב לקדשו כלל, עיי"ש.

בדף צ"ב ע"א בדין מלבין פנ"ח שאין לו חלהעה"ב דהוא דוקא בפניו נ"ב וכן מצאתי בשערי קדושה למהר"ח וויטאל ז"ל שכ"כ בחלק ב' שער הח' והמלבין פנ"ח והמתכבד בק"ח ונ"ל כי גם זה בפניו עכ"ל ובזה ניחא לדייק בהך דב"מ נ"ט ששאלו לדוד ואומרים לו הבא וכו', דמשמע דמה שביזוהו שלא בפניו על אלה לא הקפיד בעונש זה.

בדף קט"ו ע"א במש"כ אבל גבי שוטה וחרש לא שייך לומר האי סברא דניחא לי ושהוא מסכים על דעתם דאין כאן איש ודעת כלל, נ"ב ומצאתי כה"ג בתויו"ט סוף טבול יום פ"ד מ"ז שפירש הר"ש בהא דאמר ר' יוסי מי שהי' בו דעת להתנות דהיינו חכם ובר דעת שיודע שראוי להתנות וכו' אבל מי שאינו בר דעת אין תנאי ב"ד מועיל כלל עיי"ש.

בדף קט"ז ע"א במש"כ דשייכות ד"ז למילי לא מימסרן לשליח צ"ע לי דהלא אין זה אלא לאפרושי מאיסורא וכו' נ"ב היום בסיון תשי"ב ראיתי בספרי זוטא הנדמ"ח ע"י ידידי הרב גרבוז (שיחי') ז"ל בפ' נשא על הפסוק וקנא לרבות בי"ד שיקנו מכאן אמרו וכו' האיש מקנא לרבות שכינו שיקנא לו דהיינו בשליחותו וקמ"ל דיכול לעשות ולקנאות ע"י שליח שעפ"י רוב הוא שכינו היודע ומרגיש במעשה שכינתו אם יש לה עסק עם זרים וחשודה על הזנות, וכן מצאתי בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' רכ"ט בדין קינוי בכתב וכתב עדיף משליח והביא הבאה"ט ופ"ת אם מהני קינוי ע"י שליח ומתשובת חיים שאל ח"ב סי' י"ג שהוכיח דבכ"מ חוץ משבועה ומורד במלכות כתב עדיף מדיבור ובכנה"ג בשם ב' גדולים דהיינו ע"י שליח מהני עיי"ש עוד.

בדף י"ט ע"א מה שהשגתי על תירוץ המחנה לוי וכתבתי דאמירת ברי לי מהני רק לגבי אם ניסת לאחד מעידי' אבל לגבי דידה והבעל לא מהני עיי"ש, הנה יש לקיים דבריו לפי מה שמסביר הפ"י בכתובות שם בשם הרשב"א דהיינו טעמא דמהני אמירת ברי דידה משום דמהני ברי לגביה והבאתי דבריו לקמן בספרי דף קי"ט ע"ב באריכות על דברת התוס' שם עיי"ש בד"ה שם באה"ד וכך תפסו מקצת אחרונים ועפי"ז יש לקיים דברי בעל מחנה לוי, ונעלם ממנו דברי הרשב"א, ויל"ע, ועיין עוד בנחל יצחק ח"א מש"כ ליישב קושית הגרעק"א גבי ר' זכרי' בן הקצב עיי"ש.

בדף ??? לענין מעוברת חברו וכפי דברי התוס' יו"ט שהוא רק תקנה ולא גזרה, צריך להוסיף ואף שלכאורה לפי"ז יש מקום לספק דבעקר וסריס שא"א שתתעבר לא יהי' איסור מצד מעוברת חברו, אך הדבר פשוט ומבואר כך בפוסקים בח"מ וב"ש אהע"ז סי' י"ג דגם בכמו אלה גזרו משום לא פלוג וכמו שמפורש כן בש"ס לענין הבחנה שגזרו גם על עקר וזקנה עיי"ש.

בפרק ו' מ"ח אמר עד אחד אני ראיתי' שנטמאת וכו', י"ל דנקט ראיתי' ולא אמר סתם „אמר עד אחד”, הנה לפרש"י והרע"ב דבעינן דוקא באותה סתירה, א"ש הכוונה אני ראיתי' שנטמאה באותה סתירה וזה הוא שבא להורות בלשון יתירה ד„ראיתיה”, ולשיטת הרמב"ם דכנראה לא בעינן דוקא באותה סתירה עיין מל"מ שם על הרמב"ם ובתוס' רעק"א וכמו שביארתי בפנים הספר י"ל דהכוונה הוא להורות דוקא אמר ואני ראיתי' אבל עד מפי עד לא מהני וכדבארתי בספרי דף קמ"ג עיי"ש.

שייך לסוטה דף י"ז ע"ב בתוס' ד"ה כתבה על שני וכו' ראיתי כעת דבר מתמיה בהגהות הגאון המובהק מו"ה ר' וואלף באסקוויץ זצ"ל למס' נדרים דף ל"ח ע"א בגמ' ד"ה אלא על גבור כתב: עיין תוס' סוטה דף י"ז ע"ב ד"ה כתבו על שני וכו' עכ"ל ונלאתי לפום רהיטא למצוא פתרון דבריו וכוונתו העמוקה לדברי התוס' הנ"ל שיהי' להם שייכות עם גמרא זו אם לא שיש ס"ם בדבריו. ואחר העיון אני חושב לומר שכוונתו הוא לעורר על זה שאמרו בגמ' שם דגבור מנל"ן ממשה דכתיב ויפרוש את האוהל על המשכן ואמר מר משה רבנו פרסו וכתיב עשר אמות אורך הקרש ע"כ, והשתא יקשה מנ"ל דפרס האהל כאחד בב"א דילמא פרס מעט ואח"כ עלה ועמד על דבר מה והשלים את פריסתו, אלא ודאי מדכתיב ויפרוס את האהל על המשכן משמע דכל האהל כולו פרס כאחד בעמדו על הקרקע, וכ"ז לשיטת רש"י שם דפסול בשני דפים דספר אחד אמר רחמנא ולא שני ספרים וה"נ אהל אחד אמר רחמנא ולא שני אהלים דזה שמכסהו בב' פעמים הוי כאילו שני אהלים אבל לשיטת התוס' דכל שמעורה ספר אחד קרינן א"כ ה"נ כל שמעורה אהל אחד הוא וא"כ שפיר י"ל דפרס חצי אהל ואח"כ חצי אהל השני ומ"מ שפיר כתיב „האהל” דכה"ג גמי אהל אחד קרינן בי' כן אפשר ליישב שכיוון בהגהתו, ואף שיש לדחות זה ואת הטוב מזה אקבל, ומה שהקשה הרא"ש שם מהקמת הקרשים עיין מהרש"א שם מה שמיישבו.

הוספה למש"כ בספרי מנח"י דף ג' ע"א, לא לימא אינש לאיתתי' וכו', ראיתי בשאלתות פר' נשא סי' ק"כ שהביא הגמ' דאמר רב חנניא מסורא לא ליקני' אינש לאיתתי' וכו' איסורא דלעלם ברם צריך לומר בעל שמחל על הקינוי קינויו מחול או אינו מחול וכו' עיי"ש שלכאורה אין המשך למה שאמר מקודם הדין דר"ח מסורא ואם כך הוא סגנון לשונו של רבנו אחאי משבחא בכ"מ, מ"מ ר"ל וא"ש מאד עם מש"כ שם בספרי להקשות עפ"י דברי התו"ח שכבר קדמו הרמ"א דהרי יכול למחול הבעל ולא יהי' הקינוי איסורא דלעלם וה"נ היה קשה זה להשאילתות וע"ז סיים ברם צ"ל וכו' שיכול למחול על קינוי אבל מ"מ אחר סתירה אינו יכול למחול וכך הלכה והלכך שפיר הוי איסורא דלעלם וע"כ יהא זהיר שלא ליקני' לאיתתי'.

תוס' סוטה כ"ד ע"א ד"ה שאינה ראוי' לילד פירש ר"ח עפ"י שאמרו בב"ב ניסת לכ' יולדת עד מ' ניסת למ' שוב אינה יולדת וה"ה שנוכל לפרש שאינה ראוי' להוליד וכו' והנה אין להקשות הא אמרינן שם בב"ב אלא מתוך שצדקניות היו נעשה להן גם וכו' ופרשב"ם דבטוחות היו בצדקתן שיעשה להן נס עיי"ש, וא"כ לכאורה יכולה לומר שהיא אשה כשרה ותלד גם אחר מ' ותטול כתובה ואמאי אמרו לא שותות ולא נוטלות כתובה ומשום שלענין בקשת כתובתה דהוי ממונא בודאי אין הולכין אחה"ר להוציא ממון ומכש"כ לסמוך על הנם להוציא ממון ולענין שתשתה פשיטא שסמכינן על חרוב ואסורה לקיימה מקרי ואינה שותות, אבל להוציא ממון בודאי לא סמכינן על המיעוט והנס, וז"פ:

במש"כ והדפסתי בכמ"ק בספרי מנח"י אי מותר לעשות במה בחו"ל, מצאתי כהיום מוצש"ק פ' חוקת התשב"י בלמדי בספרי זוטא פ' שלח, שבמחלוקת ר"י ור"ע אי קרבו נסכים במדבר ובבמה וכדמובא בגמרא דזבחים קי"א ע"א, נאמר שם בספ"ז בלשון זה ר"ע אומר יכול יעשו במה בחוצה לארץ ויקרבו עליה נסכים אמרת לא אמרתי אלא אשר אני נותן לכם כאשר אני נותן לכם אתם עושין במה ולא בחו"ל ע"כ היינו באר"י עושים במה קטנה ומקריבין עליה נסכים ולא בחו"ל להוציא במה קטנה בחו"ל שאינה טעונה נסכים הרי מבואר שבחו"ל אין עושין במה קטנה וצ"ע עוד הלשון שבספ"ז דמשמע דוקא לענין נסכים פליגי אבל לא בעיקר עשיית הבמה עצמה.

במש"כ במנח"י דף מ"ט מדפה"ס בהג"ה שם. ועוד באיזהו מקומן הנני להוסיף מש"כ בהפלא"ה כתובות ל"ט ד"ה שם בגמ' וז"ל כשיוציא מי מצי מפ"ק לה. קשה לי דילמא שעבד וגירשה וא"ל כיון דאכתי בעמוד וכו' זה אינו דהא משכחת בכהן דא"י להחזירה ואין לומר כיון דבכהן שא"י להחזירה קיי"ל דחייב מלקות על הגירושין ואין לחייבו ליתן כתובוה דהו"ל ממון ומלקות ומ"ט דריבר"י וכו' ועדיין צ"ע דהא חיוב הכתובה מתחיל בשעת הנשואין א"ב י"ל דלא הו"ל ממון ומלקות כיון דחיוב מלקות אינו בא אלא בשעת גירושין ע"כ, ומלבד שיש להעיר דחיוב כתובה דרבנן והמלקות מה"ת, עוד יש להעיר עליו דאף דנימא דחיוב כתובה משעת נשואין מ"מ החיוב הוא גם בשעת גירושין ואדרבה עיקר הגביה ושעת הפרעון הוא בשעת הגירושין ועיין מהרש"ל בכתובות ל"ד דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים א"כ הוי גם אז קלבדר"מ וכמו שידוע כה"ג מן הירושלמי ב"ק גבי המצית גדיש אליבא דר"י והובא בראש ההקדמה להפ"י בכתובות מאת נכדו, ולענין חיוב קנס בהעראה גבי אנוסה ומפותה עיי"ש וה"ג כן, ועיין מש"כ בסוה"ס בזה.

במה שהבאתי בספרי מנח"י בדין אם יכול לקנאות ע"י שליח, ראיתי בספרי זוטא פ' נשא בפסוק וקנא לרבות שכינו שיקנא לו, והיינו בשליחותו וקמ"ל דיוכל לקנאות ע"י שליח.

וכן במה שהבאתי בספרי בדף כ"ו שב"ד יכול לקנאות מדאורייתא, תמוהים דברי המבי"ט ז"ל בקרית ספר פ"א מסוטה דקנאת ב"ד אין אנו אלא אוסרין אותה על בעלה ונראה דהוי מדרבנן דקרא דאיש איש לא איצטריך רק לאוסרה לבעל ולבועל כמו שכתבו התוס' בפרק ארוסה, וצ"ע דאדרבה מהתוס' משמעות יותר דמדאורייתא הוא, וכ"כ עוד אחרונים.

למה שכתבתי במנ"ח לענין למשחה לתמוה על התוס' בכורות, הראני ת"ח אחד שכבר העיר בזה ג"כ הגאון הנצי"ב זצ"ל בהרחב דבר.

ושוב הביא לי הרב ישעיה שיחי' הספ"ז עם הפי' אמבוהא דספרי שנדפס כמה שנים אחר הדפסת ספרי מנ"ח ומרגיש בזה על הס"ז הנ"ל שמבואר מזה דאפילו בשעת היתר הבמות אסור לעשות במה בחו"ל להקריב עליה (לדעתי י"ל דרק לענין נסכים אמעטי לה אבל לא לעצם העשיה והקרבה) והביא ג"כ הדברי אמת ודעת הגר"ח אלפנדרי בספר דרך הקודש דלא הותרו הבמות אלא בא"י ולא בחו"ל ומעוד כמ"ק שג"א הערותי בהם ואכמ"ל.

בענין זיקת יבמין
(ביאור בגמ' דבב"ת ק"ח ע"ב) והסבר הש"ס דסוטה דף ו' עיין היטב.

א

א) בב"ת (דף ר"ח ע"ב) ומאי ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו ליעדה ולשדה אחוזה, אדרבה מרבה אני את האח שכן קם תחת אחיו ליבום, כלום יש יבום אלא במקום שאין בן הא במקום שיש בן אין יבום וכו' יע"ש וכן איתא כזה בערכין ובקדושין כנסמן שם, ויש להתכונן בהילוך השי"ט שהקשה המקשן אדרבה וכו' והתרצן מתרץ ליה כלום יש יבום וכו' וכי מי לא ידע כזאת, ודקארי לה מאי קארי לה ז ונראה להסביר קצת עפ"י מה שנסתפקתי בחדושי ליבמות, אם הא דבן או בת פוטרים את אמם מהיבום, הוא, דמסלקים הזיקה שהיתה כאן גם לאחר מיתת אביהם אלא שמסלקים אותה והוה כיבום, בהויות מציאותם, או דילמא דמעולם אין כאן התחלת זיקה כלל בכה"ג שיש הקמת שם, ונסתבך ספק זה עם מה שיש עוד לחקור בענין איסור יבמה לשוק, אם הוא מצד שאישות הבעל עדיין לא פקעה ולא נסתלק לגמרי, או דילמא אישות הבעל נסתלק לגמרי ואיסורה לשוק איסור חדש הוא ואכמ"ל בזה, ובמה שטרחו הגאונים האחרונים אם איסור יבמה לשוק הוי איסור ערוה, עיין מ"ב ורע"א חמד"ש וברית אברהם.

ואל תתמה על החפץ. כי יש מקום לזה בש"ם יבמות (נ"ה ע"ב) דקאמר דש"ז דכתיב בא"א אתי למעוטי משמש מתה דסד"א הואיל ולאחר מיתה נמי איקרי שארו אימא ליחייב עליה בא"א קמ"ל וע"ש בתוס' ד"ה לאחר מיתה ומבואר דלולי הכתוב הו"א שיש קשר האישות בין הבעל ובין האשה גם אחר מיתת האשה וא"כ י"ל גמי כן גם לאחר מיתת הבעל וכבר נתעוררו בזה רבותינו הק' בעלי התוס' בב"ת שם (קי"ד ע"ב) ד"ה מה אשה את בעלה וכו' דמה שפירש ריב"ם דלכך פשיטא ליה בבעל משום דשאירות פקע ליה ע"י מיתה כמו ע"י גירושין אין נראה דאמר בהבע"י דלאחר מיתה גמי איקרי שארו ע"כ יעו"ש (ועיין הגהת הרש"ש סנהדרין דף י' ע"א ד"ה גמ' א"ק).

ועכשיו יש מקום בראש לומר דגם ביש לה בנים ג"כ יהי' עדיין זיקת הבעל עליה אלא שהבן פוטרתה, כמו הקמת שם דע"י יבום את, אבל זיקה נמצאת כאן ולא הוי כמו גירושין כסברת הריב"ם.

ב

ב) ובזה נבוא להסבר הסוגיא דאפשר לומר דהיה סברת המקשן דפריך אדרבה מרבה אני את האח שכן קם תחת אחיו ליבום, ושפיר ידע שבמקום בן אין יבום אלא דטעמו היה דכיון דמה דבמקום כשיש בן אין יבום, הוא דמעולם לא היתה עליה זיקת יבמין וא"כ לא שייך בזה חשיבות כחו לענין האח כיון שאין שייך בזה כלל, וכי במקום שיגרשה שייך ענין יבום ?, וה"נ כשמת ונשארו בנים מפקעת השארות לגמרי, ולכך אין יבום, אבל גבי האח דנשאר זיקת השארות באשתו ויש עליה זיקה ומ"מ יכול האח לפטור אותה מן היבום ומן הזיקה, וכסברת הריב"ם ז"ל.

ועל זה העלה לו התרצן בכוונתו, כלום יש יבום אלא במקום שאין בן הא במקום שיש בן אין יבום, פירש"י דלעולם נשארה שארות לאחר מיתתו גם במקום שיש בן וכדעת הר"י ז"ל בתוס' הנ"ל, ובזה הלא ישנה במציאות לומר בה איסור יבמה לשוק, אלא דפוטר אותה מיבום ולא נופלת לקמי האח וא"כ היתה כאן זיקה ושייכות ענין יבום, אלא שהוא מסלקה „במציאתו” ועדיפא כוחו מכח האח שפיר ודו"ק.

ג

ג) ובזה יובן ג"כ מש"כ התוס' ד"ה כלום וכו' אין לפרש דלאו עדיף לענין יבום בן מאח, אלא כלומר הן שווים לענין יבום וכו', וקשין מאוד הבנת דבריהם הק' דאיך אפשר לפרש דשווין הן והלא אמר דבמקום בן אין זיקה כלל והאיך שייך להשוותו להאח? אבל לפי מה שנתבאר א"ש די"ל דבאמת שווין הן בזה דזה בכוחו מסלק הזיקה, וזה ג"כ מסלק הזיקה – כמו עם היבום – בכח ולא בפועל ודו"ק, ומ"מ מסקי התוס' דלא כן אלא דזה עדיף דמקרי בר הקמת שם „בהיותו" ומסלק הזיקה ואח אינו מקים שם אלא צריך לייבם.

ומה מאד נשמעים דברי הרשב"ם ז"ל שבד"ה ליבום וכו' כתב „אבל הבן אינו מייבם את אמו" ובד"ה ומשני כלום וכו' כתב „אלמא אפילו לגבי יבום קם הבן תחת אביו טפי מאחי אביו שהרי פוטר אותה ממנו” עכ"ל העמוק ומאי כוונתו ומאי רוצה בזה בדבריו הסתומים ולפי המבואר מובן לנו היטב הסברו ופירושו ז"ל בקיצור, דמתחלה סבר שאינו זוקק כלל, „ואינו מייבם את אמו” ושאין לו שייכות כלל בזה, ולכך י"ל דכח האח עדיף, ולבסוף משני ליה שגם הוא הבן יכול לפטור אותה ממנו וגם בידו כח לסלק הזיקה ועדיף מכח האח ודו"ק בעזר השם יתש"ו.

ב"ה ז' בסלו התשי"א.

שייך לספרי מנחת ירושלים לסוטה דף נ"א מדפי הספר גבי מה שאמרו חכז"ל אתה הצלת תמר ושני בניה מן האור וכו'. שהדפסתי יש לעיין בהא דאמרינן בערכין דף ז' האשה שיוצאה ליהרג אין ממתינין לה וכו' ומתו גם שניהם לרבות את הולד עיי"ש, מדוע לא ילפינן מכאן (או פרכינן מכאן) שמפורש בתורה דיצאת לשריפה, מעוברת וכו' עיי"ש, עכשיו הופיע ספר הנדמ"ח בשמו חלקת יואב על הש"ס ושם למס' ערכין בקבא דקשייתא ק"ו י"ט הקשה על הר"ן חולין דף נ"ח (כה"ג שכתבתי בע"ה) שסובר דלכך אמרינן בערכין דאין ממתינין לאשה עד שתלד אלא הורגין אותה תיכף מטעם דלא חיישינן להריגת עב' וקיי"ל האיך אמר יהודא על תמר הוציאוה ותשרף כיון שהיתה מעוברת ובב"נ כיון דנהרג על עוברין איך יוכל להרוג את האם וצע"ג ג"כ והנה עיינתי בר"ן ז"ל שכתב ומסיק בדבריו, תדע שאילו נגמר דינה להריגה וילדה אין הורגין את הולד משום דעובר לי"א הוא ולא עליו נגמר הדין, מבואר מדבריו דאילו למ"ד עובר ירך אמו גם עליו נגמר הדין והורגין אותו לאף שדברים אלה צ"ע וקשים הם) וא"כ מעכשיו לק"מ דמכש"כ אם יסבור יהודא דעובר ירך אמו במשך ימי הורתה בוודאי הורגין אותו במכש"כ שאפילו לאחר שילדה הורגין אותו וא"כ לק"מ ועוד י"ל דלגבי ב"נ מכיון שמצינו דנהרג על העוברין ע"כ גלי תורה דעתה דלגבי ב"נ הדין דעובר ירך אמו הוא ולכך באמת הורגין ומילתא בטעמא הוא ולא גזה"כ מטעם שיפקירו וא"כ שפיר דן אותה ואת ולדה בשריפה ומשמע מדברי הר"ן שאין חילוק בין אם עברה על עבירה כשהיא מעוברת או מקודם שנתעברה וצ"ע בזה.

לספרי מנחת ירושלם בדף י"ד לענין סכין אי בעי להיות כלי שרת, ראיתי היום כ' אייר תש"ד בתורה תמימה פרשת וירא עה הפסוק ויקח את המאכלת שהביא דברי התוס' זבחים מ"ז וחולין דף ג' בענין הנ"ל ומסיים ולי בראה דגם עפ"י הסברא לא בער שחיטה כ"ש כיון דקיי"ל שחיטה כשרה בזר ולאו עבודה היא א"כ מהיכי תיתי שתהא צריכה לכ"ש ועיין ברמב"ם פ"ד ה"ז מרקבנות עכ"ל וע"ז ציינתי דנעלם ממני דברי הרמב"ם שהבאתי ושאר ספרי האחרונים המדברים בזה בכל הנז' בספרי ודברי הרמב"ם הם בהל' מעשה הקרבנות והוא שיטה ג' כמש"כ הלחם משנה שם והובא ג"כ כ"ז בחיבורי שם.

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף