מנחה חריבה/סוטה/כד/א

מנחה חריבה סוטה כד א

דף כ"ד ע"א

במשנה ובת ישראל לממזר ולנתין לא שותות ולא נוטלות כתובה. ופרש"י בד"ה לא שותות דלא נאמרה פרשה אלא בראויה לקיימה והכי תניא בספרי וכו', וידוע פירושו וטעמו של הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה ובחיבורו משום כשאדם בעל אחר שהגדיל בעילה אסורה איזה איסור שיהי' המים המאררים אין עושין רושם באשתו וכו' יעו"ש, ובתוס' שאנץ הרגיש ג"כ בזה וז"ל וא"ת ת"ל שאינה שותה משום דכתיב ונקה האיש מעון, וזה אינה מנוקה מעון כיון שנשא אשה שאינה ראוי' לו, וי"ל דחשבינן ליה מנוקה מעון כיון דאין העון בא אחר הקינו והיו המים בודקין אשתו אי לאו טעמא דלעיל עכ"ל ומפורש הפוך דעת הרמב"ם ז"ל, וכדעת רש"י ז"ל בכל מקום ומקור לדבריהם הוא הספרי ועל טעם הרמב"ם ז"ל באמת יקשה מהספרי וכהערת התוס' שאנץ, ובמלבי"ם על התורה פ' נשא סי' ל"ו ראיתי שכתב די"ל דסתם ספרי ר' שמעין ור"ש לא יוכל לסבור זה שאם בעל מימיו אין המים בודקין דא"כ אתה מוציא ש"ר על הטהורות ששתו וכמו שהקשה המל"מ ובהכרח דס"ל שרק אם בא עליה אחר שנסתרה וזה לא שכיח וכמ"ש בסוטה (דף ו' לר"ש והרמב"ם סמך על הא שאמרו בפ' ע"ע וכו' עיי"ש, ובמראה הפנים בירושלמי סוף פ' ט' ד"ה ונקה האיש וכו' כתב דזו היא כוונת השגת הראב"ד פ"ב מסוטה שאמר שם דזה דלא כהלכתא משמעתא דריש ארוסה ושומ"י עכ"ל ודבר הרמב"ם מיישב דשפיר איצטריך הנך קראי לחייבי לאווין דמשכחת לה דמנוקה מעון הוא, והוא למאי דמסיק ביבמות דף כ' דאלמנה מן הארוסין מותרת להתייבם מה"ת דעשה דוחה ל"ת אלא דמדרבנן גזרו ב"ר אטו ב"ש וא"כ שפיר משכחת לה דמניקה מעון מן התירה היכי דעבר על ד"ס ובא עליה ב"ר והלכך איצטריך הנך קראי דאפ"ה אינן שותות דאין ראוין לקיימן דבעמוד והוצא קאי וכו' יע"ש ולפ"ד א"ש הסדר דהא מתחיל התנא להודיע דין דשומר"י ברישא, משים דבבא דאלמנה לכ"ג וכו' מיירי ג"כ ביבמה וכטעם הספרי שהביא רש"י ודו"ק, ועיין בתוס' ד"ה אלמנה וכו' והנה לעיל בחידושי (דף י"ד ע"א) הנחתי בצ"ע דבאמת למה צריך לן קרא באלמנה לכה"ג וכו' דאינו שותה ת"ל דאמאן בעינן למשרי' דהלא אסורה וקיימא עליו ואולי זה באמת כוונת הספרי דממעט איני ראו' לאישות מה"ט גופא וכו' ולשיטת ופירוש הרמב"ם צ"ע עיי"ש, ועכשיו מצאתי בעז"ה שמבואר דבר זה בירושלמי כאן (הל' א') וז"ל תמן תנינן איילינית וזקינה ושא"ר לוולד לא שותה ולא נוטלת כתובה שנאמר ונקתה ונזרעה זרע הראיי' להזריע זרע, התיבון הרי אלמנה לכה"ג הרי הוא ראוי' להזריע זרע (פירוש ואפ"ה ממעט לה משום שא"ר לקיימה וא"כ גם הני נשי נמי ולמה צריך קרא מיוחד ואף שטעם זה שא"ר הוי רק איסור דרבנן, פשיטא ליה דגם דרשא זו הוא רק דרבנן, ואסמכתא בעלמא, כך נ"ל) ומשני שניה הוא דכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו (פירש וא"כ גם הכא הוי א"ר לזרע משום דהוי זרע פסול ולא מקרי זרע והוי מטעם אחד שווין וכנ"ל ועתה ס"ל דהוא מדאורייתא) ופריך תמן תנינן ממזר פוסל ומאכיל כיצד והכא הוא אמר הכין אמר ר' תנחומא תמן וזרע אין לה מ"מ ברם הכא זרע כשר לא זרע פסול עיי"ש מה שפירשו המפרשים), ואמר רבי יוסי בי רבי בין כלום המים באין אלא להתירה לביתה וזו כיון שנסתרה אומר לו הוצא, פירוש בתמיה הלא גם קודם שנסתרה ג"כ אומרים לו שיוציא, משא"כ בסוטה בעלמא שרק משנסתרה אומרים לו הוצא ובאים להתירה לביתה אבל לא בכל אלו הנשים מאסירות, ועיין בפירש המפרשים וא"צ להגיה וזו כיון „שאסורה” עיי"ש, עכ"פ מבואר זה בירושלמי, א"כ יש לנו ד' טעמים בכל זה, א) טעם הספרי כפרש"י והתוס', ב) טעם הרמב"ם דאינו מנוקה מעון, ג) טעם הירושלמי ונקתה ונזרעה זרע, ד) דטעם ר"י בר"ב משום שאין מה להתירה לביתה ועיין בהמאירי ד"ה אלמנה לכ"ג וכו', וראיתי בקרן אורה שהעתיק מקצת ותמצית דברי הירושלמי, ולהאי טעמא דזרע כשר ולא זרע פסול הקשה לכאורה מהא דתניא לקמן אם שניהם מחזרים שותה ואמאי הא זרע פסול הוא עיי"ש ואפשר לפרש זה בכוונת הגמרא לקמן כ"ו ע"א דקאמר פשיטא מה"ו דתימא אפושי פסולין לא ליפוש קמ"ל עיין ברש"י שם ולמ"ד שם בטעם דרשב"א דאיילינות אינה שותה משום ונקתה ונזרעה וכו' יע"ש, ובטעם המסקנא י"ל דזרע אינו מילתא דפסוקא לפסול, וכרבי טרפון דיכולין ממזרים ליטהר כיצד ממזר נושא שפחה (קדושין ס"ט א') ועיין שעה"מ בענין כזה, וקצרתי אבל הכא ליכא למימר הכי דא"כ בת ישראל לממזר נמי וע"כ כמש"כ הק"א ועיין בשו"ת נוב"ת חאהע"ז סי' קנ"ח ד"ה מה שהקשה וכי' מה שכתב ליישב קושית השואל על הרמב"ם מהא דספרי ומשכחת לה שנשא אשה בהיתר ובעל אותה בהיתר ואח"כ נעשה פ"ד ושוב לא בעל אותה והרי הוא מנוקה מעון וגם קדמה שכיבת בעל לבועל והו"א שתשתה קמ"ל קרא בראוי לאישות וכו', עיי"ש, וא"ל עוד דבאלמנה ואינך מיירי שבא עליה באב"מ ולמ"ד משמש מת בעריות פטור ומנוקה מעון וקדמה שכיבת בעל לבועל הוא, ואף אי מדרבנן אסור גם בכה"ג אבל אנן במה אנו קיימין על דאורייתא, ועיין תוס' יבמות (נ"ח ע"ב) ד"ה דהא ועיין לקמן גבי אשת סריס פרש"י דבר שכיבה מקרי ואע"פ שאינו בר זריעה וע"ש ועיין מהרש"א וא"כ ה"נ, ולפי פרש"י דמתניתין א"ל דכה"ג לא מקרי שכיבת בעל, ועיין מנ"ל שהא דרש"י שבשתא הוא יע"ש, ולגבי ארוסה א"ל קושית הראב"ד דמיירי שבא עליה בהעראה ואיכא לאחרונים שכתבו דגבי לאי לא יהי' קדש מותר בהערה (ולרמב"ם לשיטתו בפנוי' לאו שפיר קאמר במנ"ל שם, דבאמת הוי איסורא דאורייתא) עיין שושנת העמקים כלל ד' וישועות יעקב אהע"ז וא"כ מקרי קדמה, שכיבת בעל וליכא עבירה, אבל עדיין מידי איסורי דרבנן לא יצאנו ובזה א"ש מש"ת המנ"ל ועיין, – ועיין מש"כ לקמן עוד בענין זה:

שם במשנה והאומרת איני שותה ע"כ מבואר דאינה נוטלת כתובה, יש לעיין בדברי הכסף משנה ריש פ"ב דסוטה על מה דקאמר הרמב"ם דאם אמרה איני טמאה ואיני שותה תצא שלא בכתובה כתב הכס"מ „דמה שכתב ותצא בלא כתובה יתבאר רפ"ג” צ"ע דמבואר כאן בהדיא האומרת טמאה אני ואומרת איני שותה, וכמדומה שהרגישו בזה, ועיין חיים שאל ח"ב סי' ד' דין ב' מה שמתמה בכיוצא בזה על הכ"מ פ"ג דין ב' עיי"ש היטב אריכות גדולה מאד ואכ"מ:

שם מעוברת חבירו וכו', ופרש"י שמת וכו' או שגירשה והיא מעוברת או מניקה וכו' הנה מבואר באר היטב דעת רש"י ז"ל דגם גרושה צריכה להמתין כ"ד חודש, והיום שזכינו לאורו של התוס' שאנץ על הגליון כאן ראינו שכבר עמדו הראשונים כמלאכים על דעת רבינו רש"י (רבן של ישראל) ז"ל וז"ל משמע מתוך פ"ה דאפי' מגורשת צריכה להמתין ב"ד חודש, ודלא כפי' הר"ש מפלאירה בפרק אע"פ דדוקא באלמנה אמרינן דצריכה להמתין נ"ד חודש וכו' אבל בגרושה לא וכו' עיי"ש שאין עסקי בזה עכשיו בנוגע לעצם הדין, וכמה מן התימא על הגאון שר התורה בעל משכנות יעקב ז"ל בחאה"ע סי' ה' שמדייק מכמה דיבורי רש"י ז"ל דבגרושה אין צריכה להמתין וברש"י שם בברייתא (דכתובות דף ס') דנתנה בנה למינקת וכו' כ' רש"י ז"ל זו שמת בעלה וכו' כפל ושנה ושלש להורות דדוקא באלמנה ולא בגרושה ובודאי דעת רש"י כדעת הר"ש הזקן וכפשטא דברייתא את"ד ולא הביא כלל פרש"י דכאן, וכבר השיגו עליו הבאים אחריו, עיין בשו"ת עין יצחק ח"ר סי' י"ז מחאהע"ז ענף ד' ועיי"ש מש"כ בכמה אנפי ליישב שלא יסתרו דברי רש"י ז"ל הדדי ומסיק שם לדינא י"ל דגם הרמב"ם ורש"י יודו בגרושה מינקת מותרת להנשא עיי"ש, וכן עיין בשו"ת עמודי אור סי' פ"ב אות ז' שעמד בזה על המשכנות יעקב יע"ש דאליבא דר"מ כ"ע מודו דגם גרושה אסורה עיי"ש מילתא בטעמא, אבל כל החלוקים לא יעמדו לפני דברי התוס' שאנץ ז"ל, וכ"כ כדברים האלה בתוספי הרא"ש למס' זו ומכולם נעלם שכבר הרגיש בדעת רש"י שלפנינו, בסוף ספר בני אהובה בתשובה דמינקת שכתב בזה"ל והנה רש"י דס"ל לא פלוג בכל גווני ס"ל באמת כר"ת ולא כר"ש הזקן להתיר ותמיהני שלא הביאו התוס' ומחברים רק נסתייעו מהשאלתות כי בסוטה (דכ"ד) וכו' פרש"י או שגירשה וכו' הרי מבואר ברש"י אף במינקת גרושה אסורה עכ"ל ולפמש"כ באיזה אחרונים לחלק בין מכירה לשאינו מכירה דע"כ לא פליג הר"ש אלא באין מכירה אבל במכירה ס"ל כר"ת א"ש דלפי מה שכתב שם הבנ"א עוד וז"ל ומהך סוגיא יש דמות ראיה לר"ת דקתני במתניתין מעוברה ומינקת אינה שותת וקתני בברייתא (דכ"ו) מעוברת עצמו שותת וכן מינקת עצמו עיי"ש דסד"א דמשום תקנת הולד לא תשתה קמ"ל, ול"ל וגם במינקת איירי במכירה וא"כ אם תמות גם לילד יש סכנה וקשה למה מפליג בין מעוברת ומינקת חבירו ובין של עצמו ליפלוג בדידיה בין אלמנה ובין גרושה דשותה ומכש"כ דמעוברת ומינקת עצמו דשותת א"ו דכולם אסורים לר"מ עיי"ש, דלפי דבריו דמיירי במכירה גם הר"ש מודה לרש"י דאסור ומסולק גם ראיה זו עצמו ודבריו אלו נעלם מעי"צ ועמ"א, וכן הרגיש בזה מדברי רש"י אלו כקרבן נתנאל יבמות פ"ד סי' כ"ו אות ג' ויש לי עוד הרהורי דברים בזה אך אכמ"ל וגם בדבר שכבר דשו בו רבים אין דרכי להאריך רק לנגוע מעט בקצה המטה ביערות הדבש:

שם במשנה ושבאו לה עדים שהיא טמאה, יש לעיין בזה פשיטא מאי קמ"ל כיון שבאו עדים שהיא טמאה פשיטא שאינה שותה ולא נוטלת כתובה, ואפשר לומר דכונת התנא עדים המעילים, והיינו אפילו עד אחד וכדרך שכתב הרא"ש ב"מ פ"ק (סוף סי' ג') שלא דקדק התנא בלשונו לשנות עדים ואשמעינן דעד אחד לא מהני וכו' עיי"ש, ועיין בתוס' רעק"א למס' שבת פרק י"פ משנה א' אות קנ"ח דהצריך עיון מפרכת הש"ס שם דלתני ואם יש פד אחד ועמד בזה הראנ"ח בתשובה ח"א סי' פ"ט ע"ש וקמ"ל דאפילו עפ"י ע"א מפסדת כתובתה, ודלא כר"י דאמר בתוספתא פ"ה הל' ד' ר' יהודה אומר לא כל הימנו של עד אחד להפסידה מכתובתה עיי"ש וכן פליגי בירושלמי פ"ו הל"ב ר"ט ור"ע עיי"ש ועיין שו"ת עמודי אור, ועונג יו"ט בזה ואי"ה נאריך בזה לקמן, ועיין לעיל (דף ו' ע"א) תוס' ד"ה ושבאו לה עדים וכו' ובחידושי שם ובמל"מ הל' סוטה פ"א דין י"ד ודו"ק:

שם והביא האיש את אשתו וברש"י ד"ה לא להשקותה וכו', מפורש דלא מהני ע"י שליח, ועיין מה שכתב הנוב"ת, דלא מהני קינו ע"י שליח, עיין ביבמות ק"ד ע"ב ד"ה וקראו לו ולא שלוחן וכו' עיי"ש, ובגליון הש"ס דרפ"א ז"ל שם שציין מהרבה מקומות, והו"ל נמי לציין מהא דדריש מספרי ובמדרש רבה פ' נשא וקיבל הכהן מיד האשה ולא מיד שלוחה עיי"ש ועיין באר יצחק סי' א' ודו"ק.

שם יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאח"ז ע"כ יש להסגיר עם הידוע דמחוסר זמן לא הוי כמחוסר מעשה, עיין מנ"ל ושעה"מ בכ"ב מהל' מכירה ולענין קדשים נמי הכי אמרינן עיין זבחים י"ב וה"נ כיון דמחוסר רק זמן וכפי' התוס' דא"צ רק להפרישה בלא גט, ראוי' לאישות קרינא ביה ועיין רש"י ובזה יש לחלק מדלקמן באיילינות וכו' דרק ר"א אומר דיכול הוא לישא אחרת וכו', משוה דהתם מחוסר מעשה, מלבד שיש לחלק דהכא יש לו עצה באשה זו עצמה, ושם הוא רק עצה אחרת לישא עליה אבל בדידה גופא אין לו תקנתא, ויש לחוש שמא תמות או שמא לא תלד האשה השניה, ולכך לא הסכימו עליה חכמים בתקנתא דר"א וז"פ שו"ר בתוס' יו"ט שהרגיש בזה דהא רבנן אית להו הך סברא במעוברת ומ"ש עיי"ש שהוא תירץ דשאני איילנות דלהחזיק מצוה מה"ת אסרוה, אבל הא דמעוברת לא גזרו להחזיק שום מצוה אלא מפני חשש התינוק שמא תתעבר שנית וכו' ולא הוי זה אלא כתקנה בעלמא ולפיכך לא החמירו בה וכו' עייש"ה ולפמש"כ לא צריך לזה:

שם ושאינה ראוי' לילד וכו' רש"י פירש ששתת כוס עיקרין וכו' ועיין בתוס' מה שפירשו ובתוס' שאנץ, והנה במק"א נסתפקתי אם היתה טריפה אי משקין אותה דלא אפשר לקיים והעמיד הכהן אותה ועיין לקמן כ"ז ע"א בחיגרת וגידמת לא היתה שותה דכתיב והעמיד וכו' ובתוס' שם ד"ה רב אשי אמר וכו', ועיין בריש ערכין דף ד' ע"א ובתוס' שם, וא"כ טריפה נמי דהוי כמו גוסס ולמ"ד טריפה אינה חיה, גם יש סברא לומר בנשא טריפה שאינה יולדת יהי' אשה שא"ר לקיימה וכמו איילנית וכו' ותליא במחלוקת החכמים לענין איילנית ומעוברת חבירו וצ"ע עכ"ל, ויש לפשוט ספק זה מחולין פ"ק די"א כידוע דאל"כ לחוש דילמא טריפה היא, וקצרתי ולפום זה יש אפשרות לפרש הא דקאמר ושאינה ראוי' לילד, היינו שנשאה טריפה וטריפה אינה יולדת ולכך אינה שותת, אך אין ברור כיצד ס"ל לר"א אי טריפה יולדת או לא עיין חולין (נ"ח א') ובתוס' ד"ה ור"א וכו' עייש"ה ועוד יש לעיין אם אפשר לפרש ככה בכתובות שם שהביא התוס' אם בכה"ג נמי גזרו וקצרתי ולא באתי אלא להעיר:

שם ושאר כל הנשים או שותות או לא נוטלות כתובה, כבר הקשו בתוס' דמשנה יתירה היא, ואפשר לומר דמשנה יתירה אשמעינן דאף שאומרת איני שותה יכולה לחזור לשתות, עיין לעיל י"ח ובחדושי שם ובשם המנ"ח אי בעינן דוקא שתאמר כן בב"ד וקצרתי ועיין תוס' חדשים מה שמתרץ בזה:

שם בא"ד ואומר רבי דוקא מעוברת אינה שותה וכו' לכאורה אין לזה שייכות עם התימה הקודמת, והוא דבר בפ"ע, אבל אפשר לפרש דכוונתם דבאו ליישב התימה בזה שאומר רבי וכו' דלכך תני ושאר הנשים, פירוש דוקא מעוברת איני שוחה אבל שאר הנשים דהיינו ניסת בתוך ג' חדשים מאי דהוה הוה ותו לא קנסינן ליה להוציא וכו' שו"ר בס' יגל יעקב שכ' האי ואומר ר' לא קאי כלל אקושיתם אלא מילתא באנפי נפשה היא עכ"ל, ולפמש"כ א"ש, ולפמש"כ התוס' דמאי דהוה הוה ותו לא קנסינן ליה להוציא וקרינן בה אשתו הראוי' לו יש לפשוט מאי שנסתפק בס' תורת הקנאות בכ"ג שנשא בוגרת בביאה דאסור לישא בוגרת ואם נשאה יקיים כמבואר ברמב"ם, אם חשיב אינו מנוקה מעון משום הביאה ראשונה שנשאת בו דהיה באיסור עיי"ש אך א"ל דהתוס' לא ס"ל כהרמב"ם בעיקר הפירוש של אינו מנוקה מעון וקצרתי, או י"ל דבא לרבות בזה שאמר ושאר כל הנשים וכו', להא דתניא בתוספתא פ"ה הלכה ב' בזה"ל כהנת לויה וישראלית שנישאו לכהן וללוי נתינה לנתין וממזרת לממזר ואשת גר לגר ועבד משוחרר וכו' או שותות או לא נוטלות כתובה עכ"ל כפי הגהות הגר"א זצ"ל, וכן משמע מלשון הרמב"ם פ"ב דין ו' שחשיב כל הני ומסיים הרי הן ככל הנשים ושותות, ואינו מובן לי לשון הכס"מ שם שכ' ומשמע וכו' ופירושו אבל ישראלית לממזר וכו' איני שותה וכו' עי"ש הלא משנה מפורשת היא הכא ממזרת לישראל ובת ישראל לנתין וממזר:

שם אשת סריס שותה, עיין פרש"י ז"ל, ויש להעיר דהלא מ"מ הוא אינו בר זריעה וא"כ כמו דאמרינן לקמן (כ"ה ע"ב) דבאיילנות לכ"ע לא שותה ולא נוטלת כתובה שנאמר ונקתה ונזרעה זרע מי שדרכה להזריע יצתה זו שאין דרכה להזריע, א"כ גבי סרים נמי נימא הכי ודוחק לומר דדוקא גבי דידה הוה חסרון מצד זה משום דגלי רחמנה גבי דידה ונקתה ונזרעה וכו', אבל לא לגבי דידיה, זה אינו דמאין לנו לומר כן, ועוד דכללא כייל לנו הרמב"ם בפ"ב מסוטה (דין ג') „דהרי הוא אומר אשר תשטה אשה תחת אישה עד שתהיה שלימה כמוהו והוא שלה כמותה הא למדת שכל דבר שמעכב אותה מלשתות מעכב את בעלה מלהשקותה, וכל המעכב את הבעל מלהשקותה מום כמוהו מעכב אותה מלשתות” וא"כ ה"נ נימא גבי סריס שכיון שאינו בר זריעה אינה שותה ויל"ע לעת הפנאי:

שם ואלו שב"ד מקנין להם מי שנתחרש בעלה או נשתטה, יש להעיר הא כיון שהוא חרש ושוטה אינו בר איסורא כלל וא"כ הא אמרינן כל שתבעל ולא תהא אסורה לו לא הוה מתנה עמה, וכמו שהעירו בזה התוס' לעיל ד"ה ושומרת יבם וכו' עיי"ש ועיי"ש מה שהבאתי בשם המנ"ל, וכאן א"א לומר דבקפידא דבעל תליא מילתא כיון שהב"ד מקנין לה והוא אינו בר קפידא כלל, ואין מקנין אלא לפוסלה מכתובתה בלבד וסעייתא לשיטת רש"י בריש המשנה, ולפמש"כ לחלק בין שמתנה עמה על לעבר או על להבא ובין שמקנא לה עכשיו א"ל קצת וצ"ע:

שם ר"י אומר אף להשקותה לכשיצא בעלה מבית האסורין ישקנה, עכ"ל, לכאורה רציתי לומר דדוקא ע"ז פליג ר"י דלא בעי וקינא והביא ולכך תפס לכשיצא וכו' דאל"כ היה די לו לומר ר"י אומר אף להשקותה, אבל לא משמע כן, ועוד תניא בתוספתא מפורשת (פ"ה הלכ' ג') ר"י אומר ישקנה שמא יתפקח החרש ונשתפה השיטה והגדיל הקטן וכו' הרי דבכל הני ס"ל שישקנה, ומבואר גם כן שבאשת קטן מקנין לה ב"ד, וד"ז אינו מבואר ברמב"ם, (פ"א דין י') אלא שכבר הערותי והנחתי בצ"ע דהרי לא משכחת לה בגדולה אשת קטן שיהא בה קדושין כלל וצ"ל כמו שאמרינן בקדושין (די"ט ע"א) וכן צ"ל ברמב"ם שכתב (פ"ב מהל' סוטה דין ג') אשה פרט לקטנה תחת אישה פרט לאשת קטן, עיי"ש ומשמע דא"ר לשותה אבל מקנין לה ע"י ב"ד וכנ"ל אך יקשה ג"כ כנ"ל, ובחפשי מצאתי להמנ"ח ז"ל שכבר הרגיש בזה, דלמה צריך מיעוט דאינו שותה וגם למה נאסרה על בעלה ועיי"ש שמיישב לדעת הר"י ברזילי וכן משכחת לה בקטן שבא על יבמתו, אך מ"מ קשה דכיון דאינה מחייב מיתה דא"א פרט לקטן א"כ לא נאסרה עליו כלל עיין בסוטה (די"ח) א"כ כיון דלא נאסרה אינו שותה ול"ל מיעוט עיין שם היטב, ושוב מסתפק אם קינו של הקטן מועיל על סתירה לאחר שהגדיל ובעל דנעשו קדושין אם לא היה כלל קדושין בוודאי אין הקינו קינו כמו שמקנא לפנוי' ל"מ אחר הנשואין אך אם יש צד קדושין וכו' וג"כ לשיטת הראב"ד דאין התראה לקטן אפשר דג"כ אין התראתו כלום ובאתי רק לעורר עכ"ל, והנה מתוספתא זו משמע דקינו של הקטן בעצמו לא מהני כשיגדיל, רק הקינו של הב"ד מהני, וה"ה של כל שליח אם לא נימא כהנוב"י דלא מהני שליח בקינו וצ"ע עוד בזה, ועיין ירושלמי נדרים (פ"י הל' ש דמר ר' יעקב בשה ר"י מיועדה לבנו קטן מי מיפר לה ועיין בתוס' הרי"ד שם ודו"ק, שו"מ בשו"ת עונג יו"ט סי' קע"ט שמדבר הרבה בענין זה ועיי"ש שמחדש דבקטן לא מקרי קדמה שכיבת בעל דקטן לא מקרי איש כלל ולא קרינן ביה מבלעדי אישך וע"ש ויש לעיין דהלא שיטת הרמב"ם דמקנין ע"י קטן בן ט' ומעלה ומשום דמקרי איש לגבי ביאה ושכיבה כדכתב מרן הכ"מ פ"א דסוטה דין ו', ובתוס' יו"ט כאן מ"ד ד"ה חוץ מן הקטן, ובמדרש רבה פ' נשא איתה להדיא הכי דדרשי כי שטית תחת אישך וכי נטמאת לרבות בן ט' שנים ויום א' שיקנאו לה, וא"כ מפורש דהוי בר שכיבה, שו"מ בהגהות יד איתן על הרמב"ם הל' סוטה שכתב ליישב קושית המפרשים מענין שאיני מנוקה מעון באופן זה כגון שקידשה ובעלה בקטנותו ואע"פ שקדושיו לא הוי קדושין אז מ"מ קרינן ביה מבלעדי אישך ובעילת קטן לא הוי אינו מניקה דאיש כתיב ובהכי איירי סוגיא דר"פ ארוסה ופ' הבא על יבמתו ונסתלקה השגת הראב"ד דקרינן ביה קדמה שכיבת בעל כיון דראוי לביאה וביאתו קנה ביבמה מה"ת ושפיר שתיא אח"כ בגדלותו אי לא משום דאינו ראוי לאישות את"ד ואף שדבריו תמוהין לומר דקינו דקטן להני על כשיגדל והכא מיירי שקינא לה מקודם, מ"מ מש"כ דהוי שכיבת בעל הנכון עמו, ומש"כ דבעילת קטן לא הוי אינו מנוקה מעין דאיש כתיב, לא היה צריך לראיות, יען שמפורש ברמב"ם בהדיא דאמר כל איש שבא ביאה אסורה מימיו „אחר שהגדיל”, אף שצ"ע קצת לדעת הרמב"ם עצמו דקטנה שזינתה אסורה לבעלה דיש לה רצון והביאו האחרונים ראיה מסנהדרין דאיכא תקלה וקלון וכתבו לפ"ז דמקרי גם אצל קטן עבירה, אלא שאינו נענש על זה דחס רחמנא עליו, וא"כ עדיין אינו מנוקה מעון הוא ולא גרע מאיסור דדברי סופרים, וצ"ל דמ"מ לענין זה דשתית המים אינו מעכב, דזה גופא חידוש ואין לך בו אלא חידושו, ועיין בענין זה ג"כ מה שכתב בספרו משכיל לאיתן פ"ב הלכ' ד' ובהל' ח'.

שם וחכ"א יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר הזמן עיין בתוס' יבמות שנסמן בגליון אי האי הפרשה הוא בגט או לא עי"ש ויש לדיק הלשון „דלהחזירה” דצריך גט דאל"ה הו"ל יכול הוא להפרישה עד לאחר זמן, וק"ל, ועיין בתוהק"נ מה שמבאר בכוונתם עיי"ש וחידוש שלא הביא דברי התוס' שאנץ כאן שכתב כה"ג וז"ל וק' דאמרינן בפ' החולץ וכו' והכא אמר דאין צריכה גט וי"ל דלעולם צריכה גט וכו' עוד אומר רב יוסף בכור שור דלעולם ר"ל להפרישה בלא גט ולא ק' דהתם אמרינן דצריכה גט לפי דליכא אלא חד איסורא דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ולכך צריכה גט, אבל הכא חמור עליה משום דאיכא תרי איסורי משום דהיא מעוברת חבירו ועוד דקינא לה ונסתרה לכך אינה צריכה גט וכן עשה מעשה וכו' משום דחמור עליה דאיכא תרי איסורי חדא דמעוברת חבירו ועוד דכלה בלא ברכה וכו', ה"נ כאן דאיכא תרי איסורי חמור עליה ויכול להפרישה בלא גט עכ"ל, ומשמע כהבנת המחבר הנ"ל, ועיין מנ"ל פ"ד מהל' מלוה שמבואר מדבריו דשני איסורא דרבנן חמור מל"ת דאורייתא עיי"ש היטב וכן הביאו מבואר בדברי הרא"ש ביצה (ד"ח) שכתב ואע"ג דבשחט בעי ב"ה דקר נעוץ אבל בלא דקר נעוץ לא, משום דאיכא תרתי איסורא חדא דאינו מיכן ועוד דקעביד גומא אע"ג דא"צ אלא לעפרא איסורא מיהא איכא עכ"ל הרי מבואר דמוטב שלא יקיים עשה דאורייתא ממה שיעבור בתרי איסורי דרבנן, ובזה יש להשיב על מה שכתבו שם ביבמות דאין נראה דמאי חומרא דכלה בלא ברכה ממינקת דתרוויהו דרבנן עי"ש, וברא"ש שם ג"כ כתב לחלוק ע"ז מטעם דתרוויהו איסורי דרבנן נינהו מה לי חד איסורא ומה לי תרי איסורי עפ"ל וצ"ע מביצה שלא כ"כ, ולפי דברי התוהק"נ יש לחלק קצת, דהכא עיקר הטעם דלא דמי לסוטה ודו"ק וקצרתי, ועוד יש לחלק בזה ודוגמא לזה למה שכתבו התוס' בשבועות מ"ה ע"ב ד"ה וכי שכיר וכו' אע"ג דהך חזקה איכא נמי גבי בעה"ב חמיר ליה לאינש חד לאו כתרי לאווי וכו' עיי"ש, אבל לדינא חמיר תרי איסורי מחד איסור ועיין תמורה ג' ע"ב אבל מקלל חבירו בשם דקעביד תרתי וכו' וקצרתי בזה ולא באתי אלא אגב גררא:

ומה שהקשה שם (ביבמות) המהרש"א על התוס' שכתבו אפילו לר"מ, דהא לר"מ א"י להפרישה במעוברת חבירי שקינא לה אע"ג דבלא"ה אסורה ליה מדאורייתא עיי"ש, ועיין שס בהגהות קרני ראם, וכבר הקדימו בקרבן נתנאל על הרא"ש שם באות ה' ומשום שכבר נדחת שלא לשתות כמש"כ תוס' בסוטה (כ"ו ע"א ד"ה מעוברת) עי"ש וביותר ביאור תראה בשו"ת רעק"א מהד"ת סי' מ"ו שגם הוא לא שלח ידו בק"ן וממה שהזכירו התוס' כלה בלא ברכה וכו', יש להצריך עיון על הק"נ ביבמות פ"ו אות ה' עיי"ש ודו"ק:

שם מר אלימי ליה ארוסה דקדושי דידיה וכו', עיין בתוס' כתובות ב' ע"ב ד"ה לפיכך וכו' שכתבו בסו"ד דיש לימר דארוסתו אגידא ביה טפי מיבמתו כדאמרינן ביבמות בכ"ד, עכ"ל, והנה תליא בפלוגתא דהכא, כן הערותי שם מהא דאמרינן בנדרים (דע"ד ע"א) דתנן אמר ר"א מה אם אשה שקנאה הוא לעצמו הרי הוא מיפר נדריה אשה שהקנו לו מן השמים א"ד שיפר נדריה וכו' אמר לו אין היבמה גמורה ליבם כשם שהארוסה גמורה לאשה עיי"ש ובדף ע"ה, שו"מ כאן בהגהות פורת יוסף שהרגיש כבר בזה ודבריו באו שלא בדקדוק עיי"ש וברוך שכוונתי, ונראה לפרש דהכא הכי קאמרי מר אלימא ליה ארוסה, פירוש לענין להשקותה דבקפידא תליא מילתא ומשום דקדושי דידיה וסוקלין אותה על ידי אילו היתה בהתראה ולכך יש כאן סברא גדולה לומר להשקותה על פריצותא ושטותה מתחת בעלה, אבל יבמתו אף שקוני' לו מן השמים אבל היא אינה מרגשת בזה חובת ואימת בעלות ע"י זה ודו"ק, ולכך אין להשקותה עבור זה, ובזה ההסבר יהי' ניחא קצת קושית התוס' לקמן ד"ה כשמואל וכו' דלר' יהונתן מ"ט דאלימא ליה ארוסה משומ"י אי משום דארוסה קידושין דידיה שומ"י נמי ביאה דידיה היא ונחנקה על ידו עיי"ש, דלפמש"כ י"ל דע"י ביאת זנות ומקרית שבא עליה היבם אינה מחשבת בעצמה, והוא בעיניו, להשקותה ולמחות ש"ש על ידיהם, ואולי זהו כונתם שכ' שם דלענין השקאה קפיד רחמנא דבעינן לשם אישות עייש"ה ודו"ק – ומר אלימא ליה שומ"י משום דהקנו לו מן השמים ולא מיחסרא מסירה לחופה, פירוש התיחדות עמי ואפילו ביאה מקרית וזנות ג"כ מתאגדת עמו, וע"כ מחשבת עצמה גם מקודם לאשתי ונופלת ברשותו תדיר ולכך משקה אותה ועיין שו"ת מהרי"ט סי' קי"ח ודו"ק ואין זה שייך לנדרים שם כך י"ל בדוחק גדול, ועיין בפרש"י יבמות דנ"ח בלשון השני דביבם לא בעי קדמה שכיבתו דהא קדמה שכיבת בעל הראשון שהיא באת מכחו עיי"ש ובתוס' לקמן בשם הירושלמי דקינוי של בעל מהני לגבי היבם ומשקה אותה עפ"י קינו הבעל עיי"ש ובק"א שם, ועיין בתו"ה ובמנ"ק מה שכתבו בזה ליישב קושית התוס', ועיין רש"י שפירש כנראה למ"ד קנה לכל, ועיין במנ"ק ודו"ק, וכסברא זו כתב הרא"ש יבמות (פ"ו סי' ד' דנ"ה ע"ב) עיי"ש ודו"ק:

ומסתפקנא בכה"ג ביבמה שנפלה לפני כמה יבמין וקינא לה אחד מהו לר"י דס"ל דשותה ועיין בירושלמי שהביא התוס' לקמן בע"ב ד"ה אמר וכו' ודו"ק, וגם בכה"ג שבעי בירושלמי נדרים פ"י הל' ה' דמר רבי אבוהו בשם רבי יוחנן אפילו קדושי מאה תופשין בה מי מיפר לה עיי"ש וה"נ יש להסתפק בנ"ד ועיי"ש עוד ובתוס' הרי"ד שם, ועיין במנ"ק מה שמביא קושית השעה"מ על הר"ן בקדושין מהא דיבמתו נדה בעל קנה ועל תירוצו של השעה"מ העיר דאכתי קשה דקנה משמע דגומר לגמרי עיי"ש, הו"ל להביא מהתוס' יבמות (ב' ע"א) ד"ה ואחות וכו' ואפילו בנדתה משמע בפסחים דבת יבום היא וכו' משמע דקני לה עיי"ש, (שו"ר בשעה"מ שם סעיף ט' שמביא בעצמו תוס' זה) וברש"ש שם מע"ר דלפי מה שפי' שם בד"ה באשתו בשם ר"י אין משמעות כלל דקני לה, ומש"כ המנ"ק דביאת איסור אינו מתיר עיי"ש, דוגמא לזה הו"ל להביא סברת הר"ן בחולין גבי א"א אוסר דשא"ש דאכתי אסור באכילה דאף דלא אסר לה לא שרי לה והוי כלא נשחטה ומתה מאליה עיי"ש ובט"ז וש"ך יור"ד סי' ד', דשחיטת איסור לא יוכל להתיר אלא דיקשה מהשוחט בשבת ויוכ"פ שחיטתו כשרה, הרי דשחיטת איסור מהני להתיר ג"כ וא"כ יוכל להתיר גם קנין איסור ויל"ע וא"ל כמו שכתבו הפוסקים החילוק לענין אעל"מ דבשבת שאני דהזמן גורם כידוע, וכן לענין מהב"ע וכן כתב השעה"מ בחופת חתנים סעיף ד' ליישב מהא דחופה מהני ביוכ"פ, אף שאינו ראוי לביאה וכתב דהיה מקום לומר דע"כ לא אמרינן דחופה שא"ר לביאה דינה כארוסה אלא דוקא גבי נדה דאסורה מחמת עצמה מה שא"כ גבי יוכ"פ דאין אסורה מחמת עצמה, אלא יומא הוא דקא גרים אך תירוץ זה אין בו כדי שביעה ועיין טעה"מ שם וכעת צריך ישוב:

ואגב יש להעיר ראיה מכאן דקאמר ומר אלימא ליה שומ"י דלא מחסרא מסירה לחופה, דש"מ מזה דמציאת החופה היא מדאורייתא, ועיין בשעה"מ קונטרס חופת חתנים סוף סעיף ה' ועיין שם בטעם המלך שם מה שהביא בשם השטמ"ק כתובות ז' ע"ב חבל נביאים מתנבאים בסגנון אחד דעיקר מציאות החופה הוא רק מדרבנן וכו' וכן הביא שם דעת החולקים עליהם דאמרו מציאות החופה היא מדאורייתא יעש"ה ואכמ"ל בענין זה ובדרך עיוני בשעה"מ שם שהביא סברות חלוקות בענין יש חופה לפסולות, אמרתי להעיר עוד חילוק עפ"י מה שכתבו מקצת מחברים שהאיסור דסוטה הוא רק עליו ולא עליה, עיין בפנים יפות פ' נשא ושו"ת ח"ס, ובס' עולת נח ולולאות חכמה, וא"כ יש לחלק בהא דפריך ביבמות שם על רב, די"ל דסוטה שאני דאין האסור עליה, ולכך יותר מרגילת ולביאה וכה"ג יש חופה ודו"ק וקצרתי:

שם בתוס' ד"ה ורבי יהונתן וכו', וקשיא דר"י אדר"י וכו' דר' יהודא מהא דהמול ימול דקא אמר ד"ת וכו', עיי"ש, נתעורר אצלי לאמר ולחלק דהיכי דנוגע לדאורייתא באמת לא דריש ואמרינן ד"ת כלשון בני אדם אבל לאסמכתא בעלמא ושיהי' לה תוקף דרבנן שפיר דרשינן לה, ובזה ניחא ההיא דכתובות דאין זה רק מדרבנן וכן בהא דנדה דקטן מטמא בזיבה לר"י י"ל דהוי רק מדרבנן, אף שלא משמע כן מפסק הרמב"ם הוא משום דפסק כדר"י בנו של ר"י ב"ב ולדידיה הוי דאורייתא והרבה הערות יש ליישב בזה הסברא, אכן מכמ"ק נפגוש הר גבוה וחומת ברזל ולא באתי אלא להעיר, ועיין בהא דנדרים דף ג' שהביאו התוס' ועיין בקרן אורה, ועיין תוס' נדרים שם דף ב' ע"א ודף ג' ע"א, וכן אמרתי להעיר מריש תמורה דפליגי בואם המר ימיר לרבות יורש סומך ויורש מומר יע"ש ולא אמרינן ד"ת כלשון בנ"א, וכן בירושלמי דרשינן מינה המר ימיר הוא ולא שלוחו, כמו שמובא בנוב"ק חאהע"ז ס' ע"א, ומצאתי שוב שבמל"מ פ"ו מהל' דעות האריך הרבה ב„דברי תורה” אלו והעיר גם מתמורה הנ"ל, ולפלא שלא העיר והזכיר כלל דברי התוס' שלפנינו, שכמעט כל הבקיאות כלול בדברי רבעהתו"ס ז"ל, וכנראה שהם רק רשימות בעלמא מדיבורי התוס' וכן מש"כ התוס' דתליא במחלוקת ר"י ור"ע עי"ש ועיין בק"א שהעיר שכן מבואר בירושלמי בכמ"ק, כן העתיק המל"מ שם דברי הירושלמי פ"ק דנדרים דפריך עד כדון כר"ע דאמר לשונות ריבויין הן כר"י דאמר לשונות כפולים הם וכו' עד כאן, וכן כמדומה איתא בירושלמי דסנהדרין:

שם ואחרים היינו ר"מ עיין לעיל כ"ב ע"א ובגליון הש"ס שם ובתוס' שאנץ בזה וז"פ ולעיל י"ב ע"א:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף