מלמד להועיל/א/נו

מלמד להועיל ‏ א נו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

השאלה תובן מתוך התשובה:

מכותלי פלפולו ניכר שמ"כ ת"ח מופלג וע"כ אבאר בתשובתי כל הדברים באר היטב, אף שחבילי טרדין מקיפין אותי וצריך אני לקצר בכל מה דאפשר.

א. ראשית דבר אבאר אם ישראל יר"א השולח ביום הש"ק כל החשבונות שלו סתם למומר לשבתות כדי שיחתום בשבילו ואינו אומר זאת בפירוש רק שולח סתם והמומר לשבתות מבין הדבר וכותב וחותם ברצון, אם אותו היר"א עובר על לאו דלפני עור. והנה ידוע הש"ס דע"ז ו' ע"ב דמתרץ הב"ע דקאי בתרי עברי דנהרא דייקא נמי דקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן ע"כ, והקשה ידידי מהר"ם האראוויטץ ז"ל (שהיה אבדק"ק פפד"מ) מתוספתא פ"ב דדמאי דקתני ברישא היה נדור מן הככר ואמר לו תן לי ואוכלנו לא יתן שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו כיוצא בו לא יושיט ישראל אבר מן החי לבני נח וכו' שאין מאכילין וכו' הרי שבתוספתא איתא ברישא לא יתן ובסיפא לא יושיט וחזינן שבאמת אין חילוק בין לא יתן ללא יושיט עכ"ד. ולענ"ד דלא קשה מידי דכבר כ' הריטב"א בע"ז שם וז"ל והא דנזיר ואבמה"ח שאנו חוששין לתקלה כל היכא דמצי עביד איסור שלא על ידינו ליתא משום לפני עור ואעפ"י שאפשר שהוא מרבה באיסור על ידינו לא חיישינן, אבל מ"מ אי תבע לי' בפירוש לאיסורא נהי דמשום ולפני עור ליכא אכתי איכא איסורא במילתא משום מסייע ידי עוברי עבירה כל שאנו גורמין לו לעשות איסור או להרבות באיסור וכדקיי"ל שאין מסייעין ידי ישראל בשביעית וכו' עכ"ל. ולפ"ז מבוארין דברי התוספתא באר היטב דברישא תני שאומר לו תן לי ואוכלנו דתבע לי' בפירוש לאיסור ובזה קתני לא יתן ובסיפא דלא תבע לי' בפירוש לאיסור קתני לא יושיט, דהיינו היכא דקאי בתרי עברי דנהרא אבל מותר לו ליתן היכא דאפשר לו ליקחו בלא"ה. ולפ"ז הגמ' והתוספתא אין סותרין זו את זו, אלא שבברייתא בגמ' מבואר דבתרי עברי דנהרא איכא לאו דלפני עור, והתוספתא תני דאם תבע לי' בפירוש לאיסורא אף דלפני עור ליכא מ"מ אסור משום מסייע יע"ע. והא דלא תני בתוספתא במושיט דעבר על לפני עור, משום דבעי למינקט לישנא דרישא אין מאכילין את האדם דבר האסור לו. והנה הריטב"א מחדש ג' דברים: א. כל היכא דמצי עביד איסור שלא על ידנו אף בתבע בפירוש לאיסורא ליכא משום ל"ע אלא משום מסייע, ב. אי לא תבע בפירוש לאיסור אפילו משום מסייע ליכא אי מצי עביד שלא על ידנו, ג. אי מצי עביד איסור שלא על ידנו אעפ"י שאפשר שמרבה באיסור על ידנו לא חיישינן.

ב. ומצאתי להגאון ר' חיים סופר בספרו שו"ת מחנה חיים חלק ראשון סי' מ"ה שתמך יסוד על דברי ריטב"א אלו שאפשר להתיר למכור למומר נבלות וטריפות אם יש לו נבלה בביתו או אם שכיח בשר נבלה במקולין אף דודאי לוקח לאכילה ומוסיף על האיסור ואיכא עכ"פ משום מסייע לע"ע מ"מ לדעת הש"ך י"ד סי' קנ"א ס"ק ג' אין במומר משום מסייע. ובעל מחנה חיים מיישב דעת הש"ך מקושיית דגול מרבבה בזה הלשון: בודאי אם יש כח ביד ב"ד להפריש עושה רשעה אז מצווין להפרישו למזיד כשוגג (דלא כדגול מרבבה) אבל אם אין אנו יכולין למחות ביד עושי רשעה ובכל אופן יהיה עובר עבירה זו רק ישראל מקרב לו הנאתו אז בודאי אין על זה ערבות ואין כאן חיוב לאו אשר לא יקים אז בודאי אין על הב"ד להפרישו ואין כאן איסור מסייע ע"ע. ועיי"ש במחנה חיים שהביא הרבה קושיות על הריטב"א והרבה פוסקים שכנראה חולקין עליו. אך הוא מתרץ הכל בטוב טעם ומסיים וז"ל: סוף דבר הכל נשמע שלא מצאתי מבואר שיטה אחת החולק על הריטב"א דיהא בהוספת איסור לאו דל"ע. ברם אחיו הגאון מו"ה זוסמאנן סופר בספרו ספר המקנה כלל ל"א פרט ט' חולק עליו (אף שהביא טורי אבן חא"מ לחגיגה י"ג שהקשה על גמ' דע"ז כ"א לימא נ"מ בדאית לי' לכותי שדה אחרת דליכא לפני עור עיי"ש שג"כ סובר כבעל מחנה חיים) ואומר שריטב"א אינו מתיר רק להוסיף איסור בעת שהוא עושה איסור כמו מוסיף בשיעורין בשבת וכמו ברועה שמרעה בהמות בשדי אחרים וגוזל (ע' ש"מ על ב"מ דף ה' בשם הריטב"א) ואם אחד מוסיף לו עוד בהמות זה נקרא הוספה על איסור שעושה בלא זה, אבל בודאי להוסיף לו טריפות יען שיש לו ויוכל לאכול טריפות שלו, אבל בשעה שאוכל טרפות זו אינו עושה איסור במה שיש לו ונפרד זה מזה באופן זה אינו מבואר שריטב"א מתיר. והביא שם ספר דרכי יוסף על ח"מ סי' ט' שכתב ג"כ: ולא דמי לרועה דשקיל בהמות ישראל לרעות דשרי ישראל למיהב ולא עבר אלפני משום דאינו ענין חלוק ונפרד רק שהוא מרבה באיסור ובכה"ג הוא דשרי הריטב"א ולא באופן אחר עכ"ל. וע' דרכי תשובה סי' קכ"א ס"ק י"ח. ואני כותב כעת בחפזון כי טרוד אני ואיני רוצה להכריע בין ב' הדיעות. ולפ"ז בנ"ד דהמומר לשבתות בודאי יש לו דיו ונייר ויכול לכתוב כאשר ברצונו וקרוב לודאי שכותב בלא"ה לדעת בעל מחנה חיים המקרב לו הנייר שיכתוב אינו עובר על לפני עור.

ג. אך צריך עיון אם לא נאמר כיון שהמומר כותב בשביל ישראל וניחא לי' לישראל א"כ הוא שלוחו של ישראל, וכי תימא אין שליח לדבר עבירה הלא כבר כתבו כמה פוסקים היכא דהשליח ודאי יעשה את האיסור (כגון גבי מומר) יש שליח לדבר עבירה (ע' הגהת רמ"א ח"מ סי' שפ"ח סעיף ט"ו והש"ך שם חולק עליו) וא"כ יאסר בנ"ד מטעם שליחות דהמומר נעשה שליחו של ישראל כיון דעושה בשבילו וניחא לי'. אמנם כד תעיין זה אינו דכבר כתב הח"ס א"ח סי' ר"א דכמו שבמ"ע שעל הגוף לא שייך שליחות (כגון לעשות שליח להניח תפילין וכדומה) כן הוא לגבי עבירה שלא הקפיד הקב"ה על המלאכה בשבת אלא איברי בעלי חיים של ישראל הוא ועבדו ושורו אבל המלאכה לא איכפת ליה נמצא האיסור הוא על הגוף ע"כ לא שייך שליחו כמותו אפילו יש שליח לד"ע וכו' וכ"כ בבית מאיר לאהע"ז סי' ה' דבשבת ל"ש שליחות וכ"כ בהגהות ברוך טעם על מג"א סי' רס"ג דבשבת ל"ש שליחות דהוא כמו מצוה שבגופו. וכ"כ הח"ס א"ח סי' פ"ד איברא דיש חולקים על הח"ס ולא אאריך כאן כי דעת הח"ס נלענ"ד נכונה מאד.

ד. עתה ניחזי אנן אף אי ליתא ודאי לפני עור אלא ספק (או אף אם ודאי עובר על לפ"ע) אי נימא דטוב יותר שהיר"א יעשה בעצמו המלאכה באונס מלעבור על ספק או ודאי ל"ע ברצון. ונ"ל דזה תלוי בפלוגתא, דהמנחת חינוך מצוה רצ"ו כתב אם אנסוהו לאחד לעבור על איסור חמור והוא מעצמו יכול לפייס את האנס אם עובר על איסור קל ממנו ברצונו האיך יעשה. וכתב שם וז"ל ודבר זה תוכל ללמוד מדברי הראב"ד הובא ברא"ש ובר"ן (פ' בתרא דיומא) דאם חולה מסוכן צריך לבשר וצריכין לשחוט ולחלל שבת או לאכול נבלות דעת הראב"ד דשוחטין לו ואל יאכל נבלה דאיסור שבת נעשה לו כהיתר ולא איסור אחר אף דקל ממנו, אף כאן האיסור דהאנס אונסו בנפשו נהפך לו להיתר ולא יכול להציל נפשו באיסור קל שאין האנס אונסו. וכתב עוד שם דהר"ן פליג על הראב"ד בזה דהקשה על הראב"ד בקושי' השנייה למה לא נאכיל אותו איסור הקל דנבילה ותי' תירוץ אחר דגבי נבילה עובר על כל כזית וכזית עיי"ש. ומסיים בעל מנ"ח א"כ הכא נמי תליא דין זה בפלוגתת הר"ן והראב"ד. והנה לפי דעת הר"ן פשיטא דבנ"ד יעבור על לפ"ע ולא יכתוב בעצמו דעל לפני עור אינו עובר אלא פעם אחת בשעה שמושיט לו או שולח לו החשבונות, ואם יחתום בעצמו עובר על כל ב' אותיות שיכתוב. ואפילו לדעת הראב"ד אפשר לומר דע"כ לא קאמר הראב"ד לעבור על איסור שבת אלא כשודאי צריך לעשות איסור אחר שלא נאנס עליו, אבל בספק אין ספק מוציא מידי ודאי.

ה. ולא עוד אלא דחוששני לחיוב חטאת אם יכול לפטור עצמו באיסור קל ועושה איסור חמור, דהנה בשו"ת שואל ומשיב מהדורא ד' ח"א סי' מ"ב מסופק בזה אם אחד נאנס לעשות איסור חמור ויכול להציל עצמו באיסור קל ואעפ"י כן אכל החמור אם עבר על האיסור או לא. ופשוט דהחולה עצמו דאין לבו מיושב לדקדק בזה איזה קל ואיזה חמור אינו נענש אם אכל החמור, אבל מי שמאכילו אסור לספות בידים אם יכול להאכילו הקל ונענש עליו, עיי"ש שפושט דבר זה מרודף שיכול להצילו באחד מאבריו. והנה בנ"ד לא שייך האי סברא שהנאנס עצמו אינו מיושב ואינו יודע איזה קל ואיזה חמור שכל אדם יודע שאיסור שבת חמור מלפני עור, א"כ אם עושה איסור שבת במקום שיכול להציל עצמו באיסור לפ"ע חוששני לו מחטאת, אף שאפשר לומר דכאן הוי לפ"ע איסור חמור מפני שמביא אדם אחר לחיוב כרת (אף שהוא מומר לכל התורה) וכיון שיש לנו כל ספיקות הללו פשיטא שאומרים לו עבור על לפ"ע ולא תחלל את השבת.

ו. שבתי וראיתי שאין בנידון דידן לפ"ע כלל. דהנה ע"כ צ"ל דנידון דידן באופן שהיר"א הוא בסכנת נפשות אם לא יחתום החשבונות דאל"כ מי יכול להתיר לחלל שבת באונס ממון או חבוש בבית האסורים וכדומה. וע"כ צ"ל דאם היר"א לא יעשה מה שמוטל עליו לעשות ישלחוהו למלחמה במקום שהמלחמה חזקה ויבא ח"ו לידי סכנה. והנה ברור שכמו שצריך המסוכן עצמו להציל את נפשו כמו כן מחיוב כל אחד מישראל להציל נפש ישראל מכל סכנה אף אם צריך לחלל שבת. ואם לא עשה כן עובר על לא תעמוד על דם רעך. וא"כ אם המומר לשבתות חותם החשבונות כדי להציל את היר"א מן הסכנה אינו עושה עבירה כלל ואדרבה מצוה קעביד, וא"כ פשיטא ופשיטא דאין היר"א עובר על לפ"ע אם שולח לו החשבונות, מה תאמר הלא המומר חוטא במחשבתו, דהוא לא כן ידמה לחתום כדי להציל היר"א אלא חותם ברצון ואין שוה לו מפני שאיסור שבת אינו כלל חשוב בעיניו, וא"כ חוטא במחשבתו (וע' רש"י על הפסוק וה' יסלח לה בפ' מטות) מ"מ לזאת המחשבת פגול היר"א לא גרם כלל, אלא למעשה הוא דגורם, והמעשה רצויה אף שאין הכוונה רצויה. גם נוכל לומר דבאמת המומר ג"כ כוונתו להציל היר"א אף שאיסור לא נחשב בעיניו כלל, וא"כ זה אינו עושה איסור אלא מצוה, הא למה זה דומה לרופא שהוא מומר לשבתות ועושה רפואה בשבת להציל את ישראל מסכנה וכי נאמר דלא מצוה קעביד משום דאינו חושש כלל לאיסור אתמהה. ועתה פשיטא שהיר"א שפיר עביד ששולח חשבונותיו להמומר. ואף דבעצמו היה יכול לעשות מ"מ בגוונא כזה יכול להחמיר על עצמו. ע' באר היטב ופ"ת י"ד ריש סי' קנ"ז.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף