מלאכת שלמה/שקלים/ב

מלאכת שלמה ‏ שקלים ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מצטרפין וכו'. ביד ר"פ שני דהלכ' שקלים וסי' ד' ובפ"ג סי' ח' ט':

לדרכונות בכאף צ"ל: וכתב הרמב"ם ז"ל שם פ"א שהדרכון משקלו שני סלעים וכן בפירוש וכן פי' ג"כ רעז"ל לקמן סימן ד' וכן כתב הרא"ש ז"ל כמו שאכתוב שם. ובבכורות פ' יש בכור (בכורות דף נ"א) מייתי לה ואמרי' התם לדרכונות דוקא יכולין להחליפן ולא לשאר זהב שאינו טבוע וכתב רש"י ז"ל ובמסכת שקלים מפ' טעמא שמא תיזול מרגלית וכו' וה"ה לכל שוה כסף שמא יזול ונמצא מפסיד אבל טיבעא לא זייל עכ"ל ז"ל. והיינו דתנן התם נפדין בכסף ובשוה כסף חוץ מן השקלים.

בפי' ר"ע ז"ל דכתיב ביהוידע ויעשו ארון אחד ויתנוה ובשער בית ה' כך צ"ל ופסוק הוא בדברי הימים. ומה שכתב ז"ל ויקב חור בדלתו הוא פסוק אחר במלכים:

בני העיר וכו' אם נתרמה התרומה נשבעין לגזברים וכו'. כצ"ל ומצאתי שנקד החכם הר"מ הנז' ז"ל נתְרְמה התי"ו והרי"ש שניהם בשב"א. וכן במתני' דלקמן וכן ג"כ נקד מלת נמְצְאו בשני שבאים וכן ג"כ נקד מלת ממְעוֹת הקדש דבמתני' דבסמוך בשב"א מפני שהיא סמוכה: וה"ר יהוסף ז"ל מחק מלת ממעות והגיה מן ההקדש: וביומא פ' שני שעירי (יומא דף ס"ה) מייתי לה והתם מסיים בה ר' יהודה אומר עולין לשנה הבאה ואפשר שאותה היא תוספתא. ואיתה בתוס' פ' שני דייני דף ק"ח:

ומה שכתב ר"ע ז"ל שבועה זו תקנת חכמים היא הכי מתרץ ר' יוחנן בירושלמי: ובבבלי במציעא פ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ח) מוקי לה ר' יוחנן כר"ש דאית ליה פ' שבועת הדיינים קדשים שחייב באחריותן נשבעין עליהם ופרכינן עליה התינח עד שלא נתרמה התרומה אבל משנתרמה התרומה קדשי' שאינו חייב באחריותן נינהו דתניא תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות אלא א"ר אלעזר שבועה זו תקנת חכמים היא כדי שלא יהו בני אדם מזלזלין בהקדשות אבל מדאורייתא פטור לגמרי דגבי שבועת שומרים כתיב רעהו ולא של הקדש וכדתנן התם:

אלו ואלו שקלים גרסי' אכן ה"ר יהוסף ז"ל כתב ברוב הספרים מצאתי שוקלים והפי' הוי כאילו אמר אם נמצאו וכו' שוקלין אלו ואלו כלומ' נותנים אלו ואלו לשקלים עכ"ל ז"ל:

ב

הנותן שקל לחבירו וכו' ביד פ"ג דהל' שקלים סי' י' י"א ובפ' ששי דהלכות מעילה סי' י"ב י"ג וכתב החכם ה"ר שלמה שיריליו ז"ל ה"ג וכן נמצא בספר ישן הנותן שקלו לחברו לשקול על ידו ושקלו ע"י עצמו אם נתרמה התרומה מעל השוקל שקלו ממעות הקדש אם נתרמה התרומה מעל ולא גרסי' בגמ' דבני מערבא כגרסת הספרים דגרסי בסיפא וקרבה הבהמה ואין לתמוה במה שכתוב בסדרי המשנה שלנו וקרבה הבהמה ולא כן בירושלמי דהא בבמה דוכתי אשכחן הכי וקשיא לי דהני תרתי בהבי וכולה חדא היא ודמיין אהדדי דהא כי הפריש שקלו ראובן מיד קדוש כדאמרי' וכו' א"כ כי שקלו שמעון לעצמו גזלו מן ההקדש דהא לקמן תנן מותר שקלים חולין הא שקלים עצמן קדש ואין רשאי לשנותם וליהנות מהם וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ' ששי דהלכו' מעילה וז"ל הפריש שקלו והוציאו בשאר צרכיו בין הוא בין חברו מעל ע"כ וא"כ תרי באבי למאי איצטריכו. ונ"ל דצריכי דאי תני שוקל שקלו של חברו ושקלו ע"י עצמו ה"א בההיא מעל כי נתרמה משום דגבי שקל דשולק יד בהקדש חברו הוא אבל סיפא הקדש דידיה הוא ואין כאן שולח יד ועוד אי סברי ב"ד דההוא גברא לא שקיל שקלי מיניה משכונא מש"ה מעל דמזיק לחבריה טפי אבל גבי מעות הקדש אע"ג דנהנה דלא שקלי מיניה משכונא אימא לא ואי תני שוקל מעות הקדש ה"א בההיא משום דעומד ומוקדש הוא לקדושה אחרונה משנה מקדושה לקדושה הוא אבל שקלו של חברו דלקדושה דיהביה ראובן יהביה נמי האי גברא וכיון דחדא קדושה היא אימא לא צריכא. ומאן דגריס בסיפא וקרבה הבהמה אית ליה למיגרס נמי ברישא והיינו תנא דבי רבי דבירוש' וכן מצאתי גרסא דגריס הכי בתרוייהו קרבה הבהמה א"נ תנא סיפא לגלויי רישא וה"פ דמתני' לשקול על ידו בשבילו ושקלו ע"י עצמו. ובגמ' ירוש' פריך דכי שקל ע"י עצמו מאי הוי דהא כי יהיב להו לגזברים סתמא יהיב להו ולא קאמר להו בשבילי אני נותן דאין לך אדם שפורע שקלו שיאמר בשבילי אני נותן וכיון דהך שקל של חברו הוה אע"ג דיהביה מדעתא דנפשיה כיון דסתמא יהיב ליה שקל בחזקת בעליו הוא דלגבי הקדש דברים שבלב אינם דברים ומשני ליה כגון דהאי דיהיב איניש מסויים של בית ר"ג כדמפ' התם:

אם נתרמה התרומה מעל. אם כששקלו זה ע"י עצמו נתרמה התרומה מעל מיד ואע"ג דהדר שילם שקלו דשני:

מִמעוֹת הקדש. מִמְעוֹת בדק הבית אם נתרמה התרומה מעל ואע"ג דהדר שילם שקלו והרא"ש ז"ל גריס בסיפא ונתקרבה הבהמה ולא היה בספרו כתוב ברישא ופירש דקאי נמי ארישא והיינו טעמא שאע"פ שנהנה כבר אינו מועל עד שנעשה כל מצות הקדש דהיינו נתקרבה. ותניא פ' הנהנה במסכת מעילה מנין המוציא מקדש לקדש כגון לקח קני זבין ושקל שקלו או הביא חטאתו ואשמו ממטות של הקדש כיון שהביא מעל דברי ר"ש ר' יהודה אומר עד שיזרק הדם ת"ל למעול מעל ריבה ומתני' דהכא ר' יהודה וסבר ר' יהודה כיון דמקדש לקדש קמשני לא איתרבי למעילה אלא אחר שנעשה כל מצות הקדש שני אלו דבריו ז"ל. ומה שכתב דקאי נמי ארישא יפה פירש דכולה חדא ותנא סיפא לגלויי רישא כדפרישית לעיל אבל מה שכתב ומתני' דהכא ר' יהודה היא ולא ר"ש קשה לי בגווה טובא דהא כיון דנתרמה התרומה על כל שקל ושקל חלק כל ישראל יש ואין בשום שקל של שום אדם שום מרות בו דהא תורמין על כל ישראל כולן וא"כ מה לי קרבה הבהמה או לא קרבה והא אין כאן תוספת ומגרעת בהקרבת הבהמה דהאי שקל ששקל ראובן ושקלו שמעון לעצמו ועוד קשה דקאמ' מאן דתנא נתקרבה כר' יהודה ולא כר"ש ובירוש' אמרי' דמאן דתני נתקרבה הבהמה ר"ש הוא ועוד דלדעתו מאן דתני נתקרבה הבהמה לענין דינא קפיד ובלאו הכי לא מעל ובירוש' אמרי' דלא תני ליה אלא משום דכהנים זריזין הן. וע"ק דהא ר"ל וכולי' ועוד דלשון אם נתרמה לא משמע הכי וה"ל למיתני לא מעל עד שיתרמו תרומה ועוד למה להו בירוש' למימר טעמ' משום משכון הא זרקו עליו דם ומעל לר' יהודה הלכך מכל אילין לא סליק לן האי פירושא ואין לנו לפרש אלא על דרך הירוש' והראב"ד ז"ל בפי' ת"כ נמי היה גורס נתקרבה הבהמה בסיפא ולא ברישא ומפ' וכו' ודבריו רחוקים ודחוקים ועוד שעושה גמרא מעצמו עכ"ל ז"ל בקיצור כל מאי דאפשר:

מדמי מעשר שני. ה"ר יהוסף ז"ל הגיה ממעשר שני ומחק מלת מדמי:

ג

המכנס מעות וכו'. ירושלמי דנזיר פ' ב"ש וביד שם פ"ג סי' י"ג ובפי"ד דהל' מעשה הקרבנות סי' ח' ובפ"ה דהלכות פסולי המוקדשין סי' ז':

שאביא מהן שקלי כצ"ל.

אלו לחטאתי כצ"ל.

שאביא מהן חטאתי כצ"ל. וכתב שם הרמב"ם ז"ל אביא מהן חטאתי המותר חולין וכן יראה לי שהדבר קל וחומר בשאר הקרבנות שהמותר חולין ע"כ והראב"ד ז"ל השיגו ומהרי"ק ז"ל טען בעדו שם עיין עליו:

ד

אר"ש מה בין שקלים לחטאת אלא שהשקלים יש להם קצבה ולחטאת אין לה קצבה כך צ"ל. ואיתה שם בירוש' ר' יהודה אומר אף לשקלים אין להם קצבה. כתב הרש"ש ז"ל ר' יהודה מהדר לתרוצי טעמא דבית שמאי:

היו שוקלין דדכונות. מטבע של זהב הוא ונותנין בשביל מצות השקל דרכון ומשמע בירוש' ששוה שני סלעים וכן פי' הרמב"ם והרא"ש והטעם מפני שהיו עניים ומועטין היו נותנין דרכון בשביל מחצית השקל והרמב"ן ז"ל כתב מפני שהיה בדק הבית צריך להוצאות מרובות:

חזרו לשקול סלעים. שנתרבו יותר ולא היו צריכין לתת שני שקלים ודי בסלע לכל אחד:

חזרו לשקול דינרין. מפ' בירוש' פלגו סלע ונתנו כדינן מחצית השקל כל אחד ואחד:

בקשו לשקול דינרין. מפ' בירוש' דלא קבלו מהן ולהכי תנן ובקשו:

יד כולן שוה. וכו' כתב הרמב"ן ז"ל שיכול הצבור להוסיף וליתן יותר מתצי סלע ובלבד שתהא יד כולן שוה בו דכי אזהר רחמנא לא ירבה היינו ליחידי שלא ירבה ומ"מ אין אדם רשאי לפחות וליתן פחות מחצי סלע בין יחיד בין מרובין כי אין כופר פחות מכן כדכתיב זה יתנו וגו' ע"כ. ומ"ש שיכול הצבור להוסיף יותר מחצי סלע הוא מוכרח דהא תנן דהיו שוקלין דרכונות דשוה שני סלעים והכי תנן נמי דשקלו סלעים ואם כן נקטינן שאין אזהרת לא ירבה אלא ליחיד וה"נ אזהרת והדל לא ימעיט הוא ליחיד ולא לצבור דתרוייהו איתקוש להדדי וכי אמרי' בירוש' דלא קבלו מהן לאו משום דאין כופר נפש פחות מכאן אלא משום קרא דוהעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו ותקנתא דעזרא ובית דינו היא ומשום כבוד בלבד דאפי' קרא דולא ימעיט ליחידים הוא דאזהר עכ"ל ז"ל: ובירוש' מיישב דקרא דעזרא דנקט שלישית השקל ולא כתב מחצית השקל לאשמועי' שאדם חייב באחריות שקלו כל זמן שלא נתרמה תרומה שלישית לקנות ממנו קרבנות לצבור אבל לבתר הכי לשיירי הלשכה אזיל לחומת העיר וה"ק קרא לתת עלינו חוב לפרוע השקל כל זמן שתורמין הלשכה שלישית השקלים ואפי' נתן ונאנס חוזר ונותן אבל אחר התרומה לא מיחייב תו כדאמרי' בירוש' לעיל דתקלין עתיקין אם נאנסו אין שוקלין אחרים תחתיהן ואיכא מאן דמפ' התם דבא להשמיענו דמצות השקל בשלישות דהיינו למלאת הקופות שלש פעמים בשנה ובשלש קופות ובכל קופה ג' סאין ושלישית ר"ל שלישות ושקל דכתי' מחצית השקל קאמר וקרי ליה שקל כלשון המשנה תנו שקל לבני וביד פ"א דהלכות שקלים סי' ה' ו':

ה

מותר שקלים חולין מנחות פ' בתרא דף ק"ח:

מותר עשירית האיפה. דמנחת חוטא של ישראל אבל עשירית האיפה דכ"ג פליגי אמוראי בירוש' והתם נמי במנחות דאיכא מ"ד דמותרה ירקב:

מותר קני זבין כו' חטאות ואשמות חטאות יליף לה בת"כ פ' י"ז פיס' ג' [סי' שכ"א] בפ' שמיעת קול מדכתיב באותה פ' והביא את אשמו לה' על חטאתו אשר חטא נקבה מן הצאן כשבה לחטאת ותניא התם נאמר כאן אשמו ונאמר להלן אשמו מה אשמו האמור להלן מותרו נדבה אף אשמו האמור כאן מותרו נדבה ופי' הראב"ד ז"ל נאמר להלן באשם מעילות אשמו מה להלן מותרו נדבה דילפי' מאשם תלוי דכתיב בי' לאשם אל הכהן וכתיב אשם אשם לה' ודרשינן ביה כל שבא משום אשמו מותרו עולת נדבה בשר לשם ועורות לכהן נמצאו שני כתובין קיימין אשם לה' ואשם לכהנים וילפינן חטאת ואשם בג"ש דאשמו אשמו ואשמות באשם תלוי כתיבא דרשא ויהוידע הכהן דריש לה כדתנן לקמן פי"ג שופרות: ובגמ' משמע דמותר אשם קרב עולה דוקא מן האלים בלבד:

קני זבין כולהו יליף בת"כ בפ' אשם תלוי מיתורא דאשם אשם לה': (הגהה זה הכלל כל שהוא משום חטא ומשום אשמה נ"א משום חטאת ומשום אשם נ"א לשם חטאת ולשם בלמ"ד):

זה הכלל בת"כ פרשה כ"א בפרשת שמיעת הקול משמע דאתא לרבויי אשמו של מצורע אע"ג דלא בא על חטא אלא להכשיר ידיו לבהונות והכי אמרינן פ' הרי עלי עשרון דהא דתנן פי"ג שופרות ששה לנדבה חדא מינייהו כנגד אשמו של מצורע דמותרו לנדבה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' שני דהלכות שקלים והכי איתא בתוספתא:

מותר עולה לעולה מותר מנחה למנחה ישמרם עד הבאת מנחה אחרת וכל הני מיירי כגון דאמר אלו לעולתו או למנחתו אבל אמר אביא מהן מותרן חולין ולהכי תני להו בהדי קני זבין וחטאות לומר דדמיין להדדי דכי היכי דחטאות ואשמות דוקא דקאמר אלו כדאמרינן לעיל בפירקין הכי נמי הני דסיפא וכן דעת הרמב"ם ז"ל פ"ה דהלכות פסולי המוקדשין ואין דעת הראב"ד ז"ל כן בהשגות ואין נראין דבריו:

מותר שלמים וכו' נקוט האי כללא בידך דבר הבא לנדבה לאותו דבר עצמו ודבר הבא לחובה לעולת נדבה חוץ מפסח כדתנן במתני' מותר פסח לשלמים בין הפריש מעות ונותר מהן בין הפריש פסח ואבד והקריב אחר תחתיו ואח"כ נמצא קרב שלמים וחזה ושוק ניתן לכהנים אבל לגבי זמנן הוו כפסח וזמנן ליום ולילה והכי איתא בפסחים פרק האשה ובתוספתא דזבחים פ"ח וה"ה אם נתערבו שלמים בפסח דזמנן ליום ולילה וחזה ושוק ניתן לכהנים ובירוש' מפ' דדוקא בן שנה וזכר מן הצאן ובכל הני דמי לפסח:

מותר נזירים לנזירים גבי מעות לקרבנות נזירים כההוא עובדא דשמעון בן שטח כדאיתא בבראשית רבה בפ' מקץ:

מותר נזיר לנדבה כגון דאמר לנזיר זה לנדבה בירושלמי מפ' דהלכתא גמירי לה והאי מותר דהוי נדבה היינו מותר הקרבנות דאילו מותר הלחם בירוש' אמרי' דירקב ובירוש' מפ' אי דוקא קרב חטאתו לבסוף או אפי' שלמים לבסוף:

מותר עניים לעניים כגון שנותר מפרנסתם יתנו לעניים אחרים:

מותר עני לאותו עני כגון דאמר לעני זה הוי לאותו עני והכי איתא בתוספ' בהדיא דתניא התם מותר נזירים לנזירים מותר מצורעים למצורעים אם אמר לנזיר זה למצורע זה מותרו נדבה מותר עניים לעניים מותר שבויין לשבויין אם אמר לעני זה לשבוי זה מותרו שלו ע"כ:

מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו ותניא בברייתא ומייתי לה פ' נגמר הדין כיצד גבו למתים סתם זהו מותר מתים למתים גבו למת זה זהו מותר המת ליורשיו וכולהו מתפרשי הכי ולהכי תני להו בהדי הדדי דדמיין להדדי עכ"ל הר"ש שירליו ז"ל: מותר נזירים וכו' ירושלמי [נזיר] פ' ואני [פ"ד ה"ד]: מותר עניים לעניים הרא"ש פ"ק דבבא בתרא דף קפ"ח ובטור י"ד סימן רנ"ג ותשובות הרשב"א ז"ל סי' תרי"ז: וכן צריך להיות סדרא דגרסא דמתני' מותר פסח לשלמים מותר נזירים לנזירי' מותר נזיר לנדבה מותר שבויין לשבויין מותר שבוי לאותו שבוי מותר עניים לעניים מותר עני לאותו עני מותר מתים למתים וכו' וכן הוא בירוש' אף של כתיבת יד וכן פירש הר"ש שיריליו ז"ל בסדר זה כדלעיל: ובבא דעניים סמיכה לבבא מתים וסימניך עני חשוב כמת ובבא דנזיר מסתברא נמי דסמוכה לבבא דמותר פסח לשלמים דהוי קרבן דומיא דכל הנך דלעיל דברישא דמתני:

מותר מתים למתים וכו' סנהדרין פ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ח) ודומה דההיא דהתם ברייתא היא שיש שנוי לשון ויתור קצת. וכתב שם נמוקי יוסף דף רפ"ה ואי קשיא אמאי ליורשיו נימא אדעתא דידיה יהבי אדעתא דיורשי לא יהבי כדאמרי' בב"ק אדעתא דאריא אפקריה אדעתא דכ"ע לא אפקריה וי"ל דלא אמרי' הכי אלא בהפקר שאינו מוציאו מרשותו אבל במתנה שנותן לחברו ומוציאו מרשותו בודאי לא על דעת שיחזירו לו כלום עשה ועוד דבר מועט מסתמא כל א' גמר ויהיב עכ"ל ז"ל: וביד רפ"ט דהלכו' נזירות ובפ"ט דהלכות מ"ע סי' י"ח ובפ"ה דהלכות פסולי המוקדשין סי' ח' ט' ובטור י"ד סי' שנ"ו ופי' הרמב"ם ז"ל שאין כל הדברים הללו אמורים אלא בשאין שם צורך הכרחי ולא הסכימו הזקנים ואנשי המדינה הפך זה אבל אם הסכימו עושין כפי הסכמתן והכי מוכח בירוש' וגם בבבלי וכן פי' ג"כ נמוקי יוסף בפ"ק דב"ב דף קס"ד גבי בבא דמותר עניים לעניים וכמו שפי' ר"ע ז"ל:

נְפַשׁ על קברו כך מצאתי מנוקד בפירוש משנה כתיבת יד הנון בנקודת שבא והפא בפתח: ופירשו ז"ל למה נקרא הציון נפש על שם שהוא משכן הנפש ששורה עליו: ולשון התוספת' ר' נתן אומר יעשה זילוף לפניו או דימוס על קברו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף