מלאכת שלמה/פסחים/ח

מלאכת שלמה ‏ פסחים ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

האשה וכו'. נלע"ד דאגב דתני בסוף פירקין דלעיל והכלה הופכת את פניה שרי השתא באשה או בכלה שכבר עבר זמן שנשאת אם היא רדופה או אם אינה רדופה כמו שנכתוב בסמוך בס"ד וכולה מתני' עד סוף הפרק פרק שני דהלכות ק"פ ובפ"ג סי' כ"ג:

בזמן שהיא בבית בעלה. מלת בזמן צ"ע אמאי איצטריך למתנייה:

תאכל ממקום שהיא רוצה. גמ' שמעת מינה יש ברירה פי' קס"ד ממקום שהיא רוצה בשעת אכילה קאמר ואמרי' הוברר דשחיטה וזריקה דהאי פסח שפיר איזדריק עלה דהאי אתתא ומתרץ מאי רוצה בשעת שחיטה ששאלנו את פיה בשעת שחיטה ואמרה בזה אני רוצה ורמינהי אשה רגל הראשון אוכלת משל אביה מכאן ואילך רוצה אוכלת משל אביה רוצה משל בעלה לא קשיא כאן ברדופה פי' ברייתא ברדופה ללכת אצל אביה לספר שבתה הלכך רגל הראשון ודאי בתר אביה מכאן ואילך ספק. מתניתין בשאינה רדופה לילך תמיד לבית אביה הלכך בבית בעלה חביב לה וכל שאר הרגלים ודאי שייכא בהדיה ורגל ראשון ספק הלכך תאכל ממקום שהיא רוצה וכדאשכחן בקרא דיש כלה רדופה דכתי' הייתי בעיניו כמוצאת שלום נתחבבתי עליו ונמצאתי שלימה לו וא"ר יוחנן ככלה שנמצאת שלימה בבית חמיה ורדופה לילך להגיד שבחה בבית אביה האיך מקובלת היא בבית חמיה וכתבו תוס' ז"ל מאי רוצה בשעת שחיטה ודוקא בררה בשעת שחיטה אבל לא בררה אינה אוכלת לא משל זה ולא משל זה אכל ברישא אפי' סתמא אוכלת משל בעלה ע"כ. (הגהה אלא דלפי' התוס' כל הכלות רדופות ע"ש ולפי שיטתן ז"ל כתבו בסוף דבריהם והלכה דקתני במתני' לאו דוקא דאי דוקא כבר גלתה דעתה שרוצה בשל אביה א"נ אפי' הלכה כל זמן שלא בררה ספק הוא אבל הלכה לעשות לא גרסי' ואי גרסי' צריך לומר דלעשות לאו דוקא ע"כ בקיצור):

יתום ששחטו עליו אפוטרופוסין וכו'. גמ' שמעת מינה יש ברירה פי' שהוברר הדבר שבזה נתרנה בשעת שחיטה אילו הודיעוהו א"ר זירא שה לבית מכל מקום איש בעל הבית יקחנו לכל בני ביתו ואין צריך דעתו תניא נמי הכי וכו' ומסתברא כמו שהגיה רש"ל ז"ל שמחק מלות תניא נמי הכי והגיה במקומן תנו רבנן וכו'. וכתבו תוס' ז"ל הכא לא שייך לומר מאי רוצה בשעת שחיטה דבשלמא לעיל אשמועי' דאי לא בררה בשעת שחיטה אינה אוכלת כלל אע"ג דס"ד דבתר בעלה גרירא טפי אבל הכא אם רוצה בשעת שחיטה מאי קמ"ל ע"כ:

עבד של שני שותפין. גמ' רמי ליה רב עינא סבא לרב נחמן תנן עבד של שני שותפין לא יאכל משל שניהם והתניא רצה מזה אוכל רצה מזה אוכל א"ל עינא סבא ואמרי לה פתיא אוכמא מיני ומינך תסתיים שמעתתא מתני' בדקפדי אהדדי פי' שני הבעלים אין רוצין ליהנות זה מזה הלכך אפי' נתרצה האחד שיאכל העבד אין חברו רוצה שיהנה חלקו משל חברו וברייתא דלא קפדי אהדדי. והרמב"ם ז"ל פי' שם בפ' שני דבזמן שמקפידין זה על זה רוצה לומר שלא יגנבנו לעבד כלומר שחושש זה שאם יאכל אצל חברו ימשיך לב העבד אליו ויגנבנו ע"כ ותוס' ז"ל כתבו אין לפ' דקפדי שאין כל אחד רוצה לההנו' את חברו וכו' עד לכך נראה כפי' הקונטרס דקפדי שכל אחד אינו רוצה שיהנה חלקו משל חברו וכו':

מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו ראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל חציו עבד וכו' ומחק מלת מי והשין. ובגמ' משל רבו הוא דלא יאכל אבל משל עצמו אוכל והתניא לא יאכל לא משלו ולא משל רבו לא קשיא כאן כמשנה ראשונה קודם שחזרו ב"ה לא יאכל משל עצמו מפני שאין חלק עבדות נמשך אחר דעתו כאן כמשנה אחרונה הואיל ובידנו לשחררו הרי הוא כבן חורין ואוכל משל עצמו דתנן פ"ד דגיטין מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו' חזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש. כך פי' רש"י ז"ל וכן בפי' ר"ע ז"ל כאן אכן הרמב"ם ז"ל פירש ואמרו לא יאכל משל רבו וכמו כן לא יאכל משל עצמו לפי כי עוד יתבאר כי הוא לא יניח עבד חציו בן חורין וחציו עבד ולפיכך לא יאכל ממנו בשום פנים עד שיעשה בן חורין ומה שאמר בכאן לא יאכל משל רבו שיראה ממנו שהוא אוכל משל עצמו זהו דעת האומר מניחין אדם חציו עבד וחציו בן חורין ע"כ:

ב

יאכל מן הראשון והשני ישרף. ובירוש' ר' אלעזר ור' יוחנן תרויהון אמרין דר' נתן היא דר' נתן אמר יוצאין בזריקה בלא אכילה:

שכח מה אמר לו רבו תוס' פ"ק דקדושין דף כ"ד ודבפרק האיש מקדש (קידושין דף מ"ב) והרא"ש ז"ל שם פ"ק דף פ"ט:

ישחוט גדי וטלה ויאמר כצ"ל:

וטלה שלי בשאמר לו הרועה ע"מ שאין לרבך רשות בו. ואח"כ יתנה התנאי ששנינו במשנה. וכתבו תוס' ז"ל דלמ"ד בפ"ק דקדושין דקני רביה עד שיתן ע"מ שיצא בו לחירות הכא נמי יפרש שיתן לו שיצא בו חובת פסח:

שכח רבו מה א"ל פי' שהעבד שכח וגם רבו:

ופטורין מלעשות פסח שני. גמ' אמר אביי לא שנו דפטורין אלא ששכח אחר זריקה דבעידנא דאיזדריק דם הוה חזי לאכילה אבל שכח לפני זריקה דכי איזדריק דם לא הוה חזי לאכילה חייבים לעשות פסח שני. איכא דמתני להאי מימרא דאביי אברייתא דתניא חמשה שנתערבו עורות פסחיהן זה בזה ונמצאת יבלת באחת מהן כולן יוצאין לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני אמר אביי וכו' עד מאן דמתני לה אמתני' כ"ש אברייתא דספק פסיל מום יש בכולן ולא נראית זריקה שלהן ומאן דמתני לה אברייתא אבל אמתני' לא דכיון דכשרים נינהו דאי אדכר הוה חזי לאכילה קמי שמיא גליא וכתבו תוס ז"ל ולא פסיל כ"כ הואיל ואינו בגוף הקרבן ע"כ:

ג

האומר לבניו וכו' פ' אין בין המודר (נדרים דף ל"ו) ובפ' כל הגט (גיטין דף כ"ה:)

הריני שוחט את הפסח וכו' פי' הריני עולה לירושלים ולאחר שאהי' שם אשחוט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון:

על מי שיעלה ראשון הוה ס"ד בגמ' דמשום טעם דיש ברירה הוא ודחי לה דלכולם הִימְנָה אלא משום כדי לזרזן קאמר והכי נמי דייקא דקתני ומזכה אחיו עמו אא"ב דאימנינהו מעיקרא שפיר אלא אי אמרת דלא אימנינהו מעיקרא לבתר דשחוט מי קא מתמני והתנן בסיפא נימנין עליו ומושכין את ידיהם ממנו עד שישחט ש"מ ותנ"ה דמשום זריזות קאמר דתניא מעשה וקדמו בנות לבנים ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים. ומדקתני בנות זריזות ובנים שפלים ולא קתני בנות זכו ובנים לא זכו או ובנים לא יצאו ידי חובתם שמעי' מינה שם בפ' אין בין המודר דשה לבית אבות לאו דאורייתא פי' דמן התורה אין הקטנים צריכין להמנות בשה עם בני חבורה אלא אוכלים ממנו אע"פ שלא נמנו עליו ויש ליישב דלא פליגא אסוגיא דידן דהכא בגמ' דידן נמי ה"ק ש"מ דכדי לזרין קאמר דהא לא בעי לאימנויינהו ומה שאמר להם על מי שיעלה מכם ראשון כדי לזרזן קאמר ודוחק א"נ אפשר לומר דהכא בעי לפרושי אפי' את"ל דבניו דמתני' הוו גדולים דצריכין ודאי להמנות והתם ודאי בעי לפרושי אי אמרינן דבנים דמתני' הוו קטנים יכולין לאכול ואינו נקרא פסח שלא למנוייו דלא אסר רחמנא אלא להנהו דאיתנהו במצות תכוסו ועיין כאן בתוס':

זכה בחלקו ומזכה ס"א וזיכה. ולא מצאתי דין זה דהאומר לבניו וכו' שם ביד לא בפ' שני ולא בפ' שלישי. רק הביא שם בפ' שני הברייתא דאיתא בגמ' שוחט אדם ע"י בנו ובתו הקטנים וכו':

לעולם נמנין עליו וכו' גמ' מאי לעולם ומשני הא קמ"ל דאע"ג דאימני עליה חבורה זו חוזרת ונמנית עליה חבורה אחרת ודלא כר' יוסי דס"ל ובלבד שיהיה אחד מבני חבורה ראשונה קיים עליו כמו שכתבתי לקמן ס"פ מי שהיה טמא:

נמנין עליו ומושכין. פ' תמיד נשחט (פסחים דף ס') ותוס' ס"פ אלו דברים בפסח ובגמרת יומא דף מ"ט פ' הוציאו לו ובפ' כל הגט דף כ"ה ובגמ' אמר אביי מחלוקת לימשך פי' בההיא קאמר ר"ש עד שיזרק דרבנן סברי מהיות משה מחיותיה דשה ור"ש סבר מהוייתיה דשה קודם גמר עבודותיו אבל לימנות ד"ה עד שישחט דאמר קרא במכסת נפשות והדר תכוסו תנ"ה וכו' עד ר"ש אומר נמנין עד שישחט ומושכין עד שיזרק הדם. ורוב הספרים לא גרסי' במתני' רק ר"ש אומר עד שיזרק הדם:

ד

הממנה גרסי' המם הראשונה בפת"ח והשניה בשב"א:

עמו על חלקו וכו' היא עיקר הגירסא. ועיין במ"ש לקמן פ"ט ריש סי' י"א:

רשאין בני חבורה ליתן לו את שלו וכו' בגמ' בעינן אחד מבני חבורה שהיו ידיו של אחד מהן יפות כלומר ממהר לאכול הרבה ולישנא מעלייא נקט ועליה איבעיא לן דמהו שיאמרו טול חלקך וצא ובעינן למפשטה ממתני' ודחי לה דילמא דעות שאני דאע"ג דלא אכלו תרוייהו אלא כאחד מבני חבורה מצי אמרי ליה דלא ניחא לן איניש נוכראה גבן שמא יעכב עלינו זמן הסעודה עד בואו גם הוא ופשיט לה מברייתא דרשאין ומייתי עלה עובדא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דכריכו רפתא בהדי הדדי וכו' ע"ש:

ה

זב וכו' והגיה ה"ר יהוסף ז"ל וכן שומרת יום כנגד יום שוחטין עליה בשני ראתה שני ימים וכו' וכתב שכן מצא בכל הספרים וביד שם פ' ששי סי' ג' ועיין במה שכתבתי לקמן ר"פ מי שהיה טמא בשם תוס' ז"ל:

והזבח שוחטין עליה בשמיני גמ' תני תנא קמיה דרב אדא בר אהבה והזבה שוחטין עליה בשביעי שלה א"ל זבה בשביעי שלה מי חזיא הא אפי' לעולא דס"ל שוחטי' וזורקי' על טמא שרץ ה"מ טמא שרץ דחזי לאורתא הא עד למחר דמתיא כפרה לא חזי אלא אימא בשמיני פשיטא מהו דתימא כיון דמחסרא כפרה לא דילמא פשעא ולא מקרבא קמ"ל וכגון דמסרינהו לב"ד וכדרב שמעיה דאמר חזקה אין ב"ד של כהנים עומדין מן העזרה עד שיכלו כל צרור וצרור של כל אשה ואשה הנתונים בשופר. וכתבו תוס' ז"ל אמתני' דקתני זב שוחטין עליו בשמיני ליכא למיפרך פשיטא דמצי למימר דקתני לה אגב רישא דזב שראה שתי ראיות ושומרת יום כנגד יום שוחטין עליה ולא חיישי' שמא תראה ותסתור ע"כ: עוד גרסי' בגמ' רבינא אמר נדה תנא קמיה והנדה שוחטין עליה בשביעי א"ל נדה בז' אפי' למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ משום דחזי לאורתא נדה לאורתא דשבעה הוא דטבלה ועד שמנה דעבדא הערב שמש לא חזי אלא אימא בשמיני פשיטא השתא ומה זבה דמחסרא כפרה שוחטין וזורקין עליה בח' נדה דלא מחסרא כפרה צריכא למימר דשחטינן וזרקינן עלה נדה איצטריכא ליה דהא קמ"ל בשמיני אין בשביעי לא משום דנדה שאינה סופרת ז' נקיים אלא ז' עם ימי ראייתה אינה טובלת עד לאחר שקיעת החמה של שביעי והערב שמש לא הוי לדידה עד שקיעת החמה של יום ח' אבל זבה טבילתה ביום ז' דכתיב וספרה לה ז' ימים ואחר תטהר ובתחלת היום עבדא לה כבר ספירה. ירוש' תני ר' חייא נדה שוחטין עליה בשמיני בועל נדה שוחטין עליו בז' א"ר יוסי הדא אמרה שבועל נדה טהור ביום השביעי שלו:

ו

האונן כגון שמת לו מת אחר חצות שכבר חל עליו חיוב פסח אבל קודם חצות חל עליו אנינות כדאמרי' במי שהיה טמא תוס' ז"ל וכן פי' רש"י ז"ל שם בפ' מי שהיה טמא דף צ"א בלשון שני דהא דתנן שוחטי' על האונן ה"מ היכא דחיילא עליה חובת פסח ברישא והדר חל עליה אנינות דאי חל עליה אנינות ברישא תו לא חיילא עליה חיובא דפסח. וכתבתיו שם סי' ז':

או שהבטיחוהו ירוש' בנתון חוץ לירושלם אבל בנתון בתוך ירושלם אפי' לא הבטיחו כמי שהבטיחו ר' יוסי ב"ר בון אבא בר בר חנא מתני' בשחבשוהו ישראל אבל אם חבשוהו גויים אפי' עם אחרים אין שוחטין עליו אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר ע"כ והיינו אפכא מגמרא דילן כמו שכתבו תוס' ז"ל ואיכא תו בגמ' דילן אמר רב חסדא הא דאמרת בית האסורים דגויים אין שוחטין על החבוש בפני עצמו לא אמרן אלא חוץ לחומת בית פאגי דהיינו חוץ לחומת ירושלם אבל לפנים מחומת בית פאגי שוחטין עליו מ"ט אפשר דממטו ליה התם ואכיל ליה דהא לפנים מירושלים הוא וכבר פירשו כן ר"ע ז"ל. והיינו נמי מה שכתבתי כבר בשם הירוש':

והחולה והזקן שאינם יכולין לאכול כזית אין שוחטין עליהם ועל כלן וכו' כך הוגה בשם החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל ואיני יודע טעם למה ולא זכר או רמז לדבר דהרי גם בירוש' גרסי' שהם וגם ביד ספ"ה דהלכות קרבן פסח ובפ' ששי סי' י'. אחר זמן רב בא לידי הספר עצמו של החכם הר"ר יהיסף ז"ל ומצאתי שכתב וז"ל ברוב הספרים מצאתי הגירסא כן האונן וכו' והזקן שאינם יכולין לאכול כזית אין שוחטין עליהם ועל כולן אין שוחטי' וכו' ונ"ל לפרש אותה הגרסא דהאי ועל כולן וכולי' הוי פירוש על מה שנאמר לעיל וה"ק באיזה אופן אמרתי שאין שוחטי' עליהן על כולן לא אמרתי אלא אין שוחטין עליהם בפני עצמן אבל עם אחרים שוחטין וכן נ"ל עיקר דלפי הגירסא האחרת קשה למה אמר שהן יכולין לאכול כזית דוקא למה לא ישחטו אפילו על מי שאינו יכול לאכול כזית כיון שאין שוחטי' אותו לו לבדו אלא עם אחרים שיכולין לאכול כזית וצ"ע עכ"ל. ונלע"ד דהא דקתני ועל כולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן לאו דוקא לזקן א' או חולה א' או אונן א' או חבוש אחד דאפי' לזקנים הרבה או לחולים הרבה או לאוננים הרבה או לחבושים הרבה או לחולים וזקנים ואוננים וחבושים הרבה אין שוחטין עליהן בפני עצמן אע"פ שהן מרובין וכן אפשר לדקדק מפי' הרמב"ם ז"ל וכתב ודע כי האונן מותר לו לאכול פסחו לערב כמו שיתבאר לקמן ומה שאמר אין שוחטין עליו לכתחלה נחוש שמא לא יאכל דבר לגודל אבלותו ואנחנו שחטנו עליו וחשבנו על אכילתו וְיִוַתֵּר הבשר וישרף ע"כ:

ז

אין שוחטין את הפסח על היחיד דכתיב לא תוכל לזבוח באחד כלומר ביחיד ולר' יוסי מפ בירוש' דאיצטריך קרא להא דתני ר' אלעזר בן מתיא יכול יהא היחיד מכריע על הטומאה פי' כדי שיקראו שרוב הצבור טמאים ויעשו הפסח בטומאה ת"ל לא תוכל לזבוח את הפסח באחד אבל בגמרא דילן מפ' דאיצטרי' קרא ללמד שזובח פסחו בבמת יחיד בשעת היתר הבמות שאינו בלא תעשה דלא תוכל לזבוח את הפסח דכתיב באחד שעריך לא אמרו אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד ור' יהודה תרתי ש"מ וטעמא דר' יוסי דלא דריש לקרא כר' יהודא דהא כתיב איש לפי אכלו דמשמע אפי' יחיד ואמרי' בגמ' דר"ש ס"ל כר' יוסי דשוחטי' את הפסח על היחיד. וכתבו תוס' ז"ל המ"ל דאיצטרי' האי באחד לר' יוסי לכדאמרי' בכיצד צולין שאין היחיד מכריע ע"כ והיינו מה שכתבתי בשם הירוש' ומייתי לה ס"פ מי שהיה טמא ובפ' הוציאו לו דף נ"א ובגמ' פריך ומי א"ר יהודה אין שוחטין על היחיד ורמינהי אשה בראשון שוחטין עליה בפני עצמה וכו' דברי ר' יהודה ומשני לא תימא בפני עצמה אלא אימא בפני עצמן. וכתוב בספר לקח טוב פ' בהעלותך דף קי"ד יעשו אותו מיותר שהרי נכתב למעלה יעשו אותו אלא שבא ללמד שאין שוחטין פסח על היחיד שנדחה לו ולהכי כתיב יעשו לשון רבים דכל כמה דאפשר לאהדורי אחר טמא חברו להמנותו עמו מהדרינן ע"כ:

אפי' חבורה של מאה וכו' כתבו תוס' ז"ל עלה דהא דמייתי בגמ' ר' יוסי אומר יחיד ויכול לאכלו שוחטין עליו עשרה ואין יכולין לאכול אין שוחטין עליהן בהא מודה אפי' ר' יהודה כדתנן שלא יביאוהו לידי פסול ע"כ. ומנה דה"ה לבבא דאפי' חבורה של ק' דתנן במתני' דאע"ג דר' יוסי קאמר לה ודאי ר' יהודה לא פליג עלה. ורש"י ז"ל מפ' יחיד ויכול לאכול כזית שוחטין עליו מאה ואין יכולין לאכול כזית בין כולם אין שוחטין עליהם אבל הרמב"ם ז"ל שם בר"פ שני כתב אפי' חבורה של מאה ואין כל א' מהם יכול לאכול כזית אין שוחטין עליהם וכמו שכתב ר"ע ז"ל ואע"פ שפסק התם כר' יוסי דשוחטין את הפסח על היחיד עם כל זה כתב שם ומשתדלין שלא ישחט לכתחלה על יחיד שנאמר יעשו אותו ע"כ. וע"ש בכסף משנה. ובמה שכתבתי בפירקין דלקמן סי' ג':

כזית כל היכא דתנן כזית גבי פסח דלא כר' יונתן דאמר בברייתא ר"פ האיש מקדש וגם לעיל פ' כיצד צולין (פסחים דף ע"ח) מנין שכל ישראל יוצאין בפסח אחד שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכי כל הקהל שוחטין אלא מכאן שכל ישראל יוצאין בפסח אחד וגם מהאי קרא יליף דשלוחו של אדם כמותו כמו שכתבתי בפירקין דלקמן סי' ט' דמ"מ א' הוא השוחטו בשליחותם ואע"ג דאיכא למידחי שאני הכא דאית לי' שותפות בגויה אית לן קרא אחרינא נמי להיכא דאית לי' שותפות בגויה דכתי' ויקחו להם איש שה לבית אבות אחד לוקח לכל המשפחה ואם אינו ענין להיכא דשייך תנהו ענין להיכא דלא שייך ובמסקנא פריך התם דאכתי מיבעי ליה דשוחטין את הפסח על היחיד ומשני דר' יונתן ס"ל כר' יהודה דאין שוחטין את הפסח:

בפי' ר"ע ז"ל אלא באכילת יחיד ויכול לאכול כזית שוחטין עליו כתב הר"ס ז"ל צ"ע מה שכתב לאכול כזית שכך היל"ל יחיד ויכול לאכול את כולו שוחטין עליו מאה ואין יכולין לאכלו כולו אין שוחטין עליהן וכך הוא לשון הברייתא בגמ' ותימה מרש"י ז"ל שפי' כזית ואע"פ שבמשנתנו שנינו אפי' חבורה של מאה שאין יכולין לאכול כזית דמשמע הא אם יכולין לאכול כזית כל א' שוחטין עליהם ה"ק הא מאה שיכולין לאכול כזית לכל אחד שיכולין לאוכלו כולו שוחטין עליהם ע"כ:

ואין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים. ה"ר יהוסף ז"ל הגיה חבורה בה"א:

ח

אונן טובל וכו'. ירושלמי פ' כ"ג דן. וזו אחת מאחת עשרה מעלות דחומר בקדש אונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש רש"י ז"ל ואיתא בתוס' ר"פ הערל ובהרא"ש פ"ק דשבת דף קע"ב:

בפי' ר"ע אונן טובל וכו' דאין אנינות מן התורה אלא ביום ע"כ. אמר המלקט והאי תנא ר"ש ורבי הוא אבל ר' יהודה פליג עלייהו בזבחים פ' טבול יום (זבחים דף צ"ט) ודף ק"א ומאי דקשה אמתני' מההיא דאונן נוגע ואינו מקריב ואינו חולק לאכול לערב דבפי"ב דזבחים כתבנוהו שם. וכתוב בתוספת י"ט כתב הר"ב מתוך שנאסר וכו' ובפי"ב מהלכות אבות הטומאות כתוב והסיח דעתו ושם נטמא והוא לא ידע ע"כ ולשונו בפי' המשנה וחייבנו לאונן טבילה כדי שתראה הפשטתו מאותה המחשבה והסרת אבלותו ע"כ:

השומע על מתו והמתלקט לו עצמות. כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל וכתב עוד ס"א ומי שנתלקטו ונ"ל דגרסת והמלקט היא טעות דהא הוי טמא טומאת ז' ברוב בניינו ורוב מניינו של גוף ע"כ ובפ' טבול יום (זבחים דף ק"א) דייקי' מינה מכלל דיום קבורה אפי' לערב נמי לא אכיל ומוקי לה התם במסקנא אליבא דרבי דס"ל כל זמן שלא נקבר ואפי' אחר שנקבר תפיס לילו באנינות מדרבנן וביד פ' שלישי דהלכות מעשר שני סי' ז' ובפ' שני דהלכות ביאת מקדש סי' י' ובפ' ששי דהלכות ק"פ סי' ז' ט':

בסוף פי' ר"ע ז"ל אבל ערל ישראל שמתו אחיו מחמת מילה דברי הכל טובל ואוכל פסחו לערב וכן בפי' הרמב"ם ז"ל והוא מלשון הברייתא דבגמ' והקשו תוס' ז"ל תימא לריב"א כו' והחכם הר"ס ז"ל כתב ונלע"ד דלא קשי דהא ערל ישראל אסור אפי' בתרומה דרבנן דערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה ובחגיגה תנן טבל למעשר הוחזק למעשר אסור לתרומה טבל לתרומה הוחזק לתרומה ואסור לקדש וזה הערל כיון שהיה אסור בתרומה עד עתה אע"פ שמל צריך טבילה כדי לאכול תרומה וכ"ש כדי לאכול בקדש ע"כ:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף