מלאכת חושב/תמורה/כז/א

מלאכת חושב תמורה כז א

דף כ"ז ע"א

א"ד כל היכא דאיכא התירא לא שביק כו'. לכאורה יש עוד מעלה דמהתירא מרויח מה שתצא ההקדש לחולין ויכול ליהנות בה משא"כ אם יעשה האיסור. ויש לעיין בכמ"ד דאיתא דלא שביק התירא ועביד איסורא כמו בפרוזבול היה לי ואבד בגיטין דף ל"ז וכך בע"ז דף ל"ט ובחולין דף ד'. האם נימא דגם התם מספ"ל לאביי או לרב אשי לגירסת התוס'. ואין סברא לומר דס"ד דאינו חושש להאיסור כדי ליהנות להקדש אף שהתורה לא רצתה בזה. דהא היה יכול להקדישה סתם לא ע"י התפסה וצ"ע:

א"ד תמימה דחולין תחת בע"מ כו'. במשל"מ פ"י מגירושין הלכה י"ח מחלק בין זה שכתב הרמב"ם פ"ב מתמורה דאינו לוקה משום דלא שביק התירא אף דבחד עביד איסור להא דבבעל נדה לא אמרינן חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות משום דבלא"ה הא עובר אאיסור נדה וכתב דלא דמי דבתמורה משום דעשה שני איסורים לא נימא שיעשה שלשה כיון שהם חלוקים אבל הכא שהוא בדבר אחד שבאותו ביאה עבר אאיסור נדה באותו דבר עצמו ודאי לא נשמר מאיסור אחר הבא מחמת אותו ביאה שהיא ב"ז עכ"ד. ומשמע מדבריו דשם איסור אחד בגופין מחולקין. חמיר מאיסור דשמות מחולקים בגוף אחד. ולכאורה אין זה ברור כ"כ דבכריתות דף ט"ו ע"א שאל רע"ק לר"ג ור"י הבא על אחותו שהיא אחות אביו שהיא אחות אמו אם חייב על כל אחת ואחת ופשוט ליה מן הבא על ה' נשיו נדות בהעלם אחת שהוא חייב על כל אחת ואחת ורואין אנו שהדברים ק"ו. הרי דס"ל דשמות מחולקים בגוף אחד חמיר מן גופין מחולקים בשם אחד. וה"נ בנד"ד נדה ובעילת זנות בביאה אחת חמיר מן שם איסור אחד דתמורה בכמה בהמות. איברא דבגמרא שם השיבו על הק"ו מה לה' נדות שכן גופין מחולקין ולמד מדאמר קרא ערות אחותו גילה לחייב על אחותו שהוא אחות אביו כו'. ומזה משמע לכאורה כסברת המשל"מ דכמה שמות בגוף אחד קיל משם אחד בכמה גופין. וגם לפי"ז י"ל דשאני בה' נדות דאף שהוא בהעלם א' עכ"פ אין הביאות בבת אחת דא"א לערב הביאות כדאמר שם הש"ס לעניינם. אבל הכא דבדיבור אחד המיר להגופין המחולקין שפיר י"ל דלכ"ע הוא קיל מגוף אחד בכמה שמות איסורין. ובלא"ה היה אפ"ל קצת דפירכת הש"ס מה לה' נדות שכן גופין מחולקין אינו רק על לשון ק"ו דאמרו דכיון דיש בזה מה שאין בזה תו אינו בגדר ק"ו אבל מ"מ י"ל דשוים בחומר הם. וכ"ת דא"כ ל"ל קרא דערות אחותו גילה ליליף במה מצינו מה' נשים נדות דחייב על כאו"א כדילפינן בכריתות דף ט' מן אשה לחייב על כל אשה ואשה י"ל דמילתא דאתיא במ"מ טרח וכתב קרא דגם במ"מ אמרי' הכי כמו בק"ו עי' בגנת ורדים כלל מ"ב. ובספר דברי אמת בקונט' חשוד דס"א הביא דבבע"ח שייך הא דגופין מחולקים כהא דתמורה משא"כ בשוחט ה' זבחים בחוץ וכתב בדברי אמת דכן נראה מסנהדרין דף כ"א דחייב אכל סוס וסוס שמרבה המלך ע"ש. והנה התוס' שם כתבו דילפינן מדשני קרא לכתוב סוסים וסוס ע"ש. וא"כ י"ל דילפינן הכי לתמורה מהא דסוסים במה מצינו ואין למילף רק דומיא דהתם בבע"ח. אך לשונו דהדברי אמת לחייב על כל סוס וסוס. ליתא שם אלא לעבור בל"ת על כל סוס וסוס. וכבר מבואר ביד מלאכי סי' תקי"ז דלשון עובר בל"ת אפשר לפרשו גם אאיסור ל"ת בלא מלקות ע"ש. וא"כ אין מזה ראיה ללקות על כאו"א בגופין מחולקים דבע"ח משם אחד. דהחקירה רק למלקות או לחיוב קרבן אי חייב על כאו"א ולא אאיסור ל"ת ובודאי גם בנזיר ששותה יין כל היום בהתראה אחת דלא לקי רק א' כדאיתא במכות דף כ"א. איסור ל"ת ודאי עובר על כל רביעית ורביעית וכ"ת דא"כ לימוד דסוסים וסוס לזה למה לי והרי לכל איסורים ל"צ לימוד לעבירה דל"ת בהריבוי. אפ"ל דהיכא דהאיסור הוא בעצם כיין לנזיר. מסברא נשמע דכל שיעור ושיעור הוא איסור בפ"ע עכ"פ לאיסור ל"ת. אבל בזה דאין האיסור בעצם אלא מצד ריבוי על השיעור הצריך לו סד"א דאין נפ"מ בין ריבוי מועט לריבוי מרובה קמ"ל קרא דעובר אריבוי דכל סוס וסוס. ויש לעיין גם בלאו דבל תוסיף כגון בהוסיף פרשה על ד' פרשיות דתפילין וכן בציצית אם יש נפ"מ באיסור זה בין הוספה דאחת להרבה. ואולי דיש ללמוד לזה מהא דריבוי סוסים דגבי מלך. שוב ראיתי דלטעם הכתוב דלא ישיב העם מצרימה למען הרבות סוס. מסבר נוסף חשש זה בריבוי מבמועט ואכמ"ל. ובעיקר קושיית המשל"מ ממ"ש הרמב"ם דעל בהמה הג' בע"מ לא לקי דתלינן דלחילול דהיתר היה מחמת החזקה דלא שביק התירא כו'. ומ"ש מהא דבא על גרושתו נדה כו'. הנה כפי דנקיט בש"ס זה לבעיא ונפסוק מספיקא דלא ילקי. לא תקשי דיהא בבא על גרושתו נדה עכ"פ קדושי ספק דשמא לא שבק התירא גם בכה"ג ובעל לשם קדושין. די"ל דלא דמי דודאי מספק אין ללקות אבל שיהא קדושי ספק מחמת הספק שמא נתכוין לשם קדושין זה לא אמרינן. והוא ע"פ מ"ש הקצה"ח סימן ר"נ סק"ה בדברי הרא"ש דאומדנא מסופקת לא מהני כלל דהוא משום דכיון דקיי"ל דברים שבלב אינן דברים וע"כ הא דמהני אומדנא הוא משום דהוי דברים שבלב כל אדם וזה מהני כו' וזה לא שייך אלא באומדנא ברורה אבל אומדנא דמספקא לן אף אי היה מחשבתו לזה ה"ל דברים שבלב כיון דאינו בלב כל אדם ע"ש. וה"נ חזקה דא"א עושה בעילתו ב"ז. הוא מגדר אומדנא ומש"ה הוי קדושין אף שלא פירש דבועל לשם קדושין משום דהוא חזקה ואומדנא ברורה וחשיב דברים שבלב כל אדם והלכך מהני. אבל בעושה איסור אחר בהדי' אי מספקא לן אם כה"ג לא שביק התירא כו'. הרי אף אם אדם זה באמת לא שבק התירא ובעל לשם קדושין עכ"פ זה א"י לכל אדם וכדמספקא להש"ס זה. וממילא אפילו ספק קדושין לא הוי. ולא תקשי רק לשיטת הרמב"ם דאת"ל פשיטותא הוא. וא"כ בהא דג' בהמות דגברי אכתי לא אתחזיק באיסורי פשיטא דלא שבק התירא. וא"כ הרדב"ז מרי' דהך שמעתא דלא ניחוש לקדושין בבא על גרושתו נדה. אפשר דקאי לשיטת רש"י והרא"ש החולקים על הרמב"ם וסברי דאין את"ל פשיטותא עיין ביד מלאכי בכללי הרמב"ם סי' י"ג עי"ל דבאמת יש נפ"מ דבועל לשם קדושין נתחייב בכתובה ושאר וכסות משא"כ בבועל לשם זנות. ומ"מ היכא דגברא לא איתרע לעבור על איסור אמרינן חזקה דאין עושה בעילתו ב"ז אף שעי"ז יתחייב בממון. אבל בבא על גרושתו נדה שפיר י"ל כיון דאיש זה איתרע לעבור אאיסור נדה. לא חשש נמי לאיסור דב"ז ולא שייך גביה לא שבק התירא דאפשר אינו רוצה ליזק בממונו להתחייב כתובה ושאר וכסות. ובכה"ג דיש נפ"מ אצלו וגברא איתרע בלא זה לא אמרינן לא שבק התירא וכמו במומר אוכל נבלות לתאבון דאיתא בחולין דף ד' דבודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו משום דלא שביק התירא כו' ופרכינן א"ה כי לא בדק נמי ומשני מיטרח לא טרח ע"ש. הרי דיש מי דלא שייך גביה לא שבק התירא כל שיש לו איזו נפ"מ כמו טרחא. וה"נ בנפ"מ אצלו בהפסד ממון. ואין ראי' מהכא דלא ירויח מידי כשיעשה באיסור דהתפסה מהיכא שיעשה בחילול דהיתר. ודע דבאה"ע סי' ל"ג סעיף א' מבואר דאם כבר הוחזק לזנות לא אמרינן ביה דא"א עושה בעילתו ב"ז ע"ש. והנ"ל דל"ק מהכא דבעיא אף באתחזיק באיסורא די"ל דש"ה דאתחזיק בהמרה דבת אחת בהרבה בהמות ואפשר דאם המיר כמה פעמים בזה אחר זה ואח"כ אמר אלו תחת אלו ויש בהן אחת דהוא בהתפסה לא נסתפק בזה לומר לא שבק התירא כו' וצ"ע.

ור"ל אמר אף צריך לעשות דמים ד"ת. בעין זוכר להגאון חיד"א מערכת הצ' אות ח' הביא מרבוותא דצריך משמע דלא הוי דאורייתא אלא מדרבנן ע"ש. והרי הכא מפרש ר"ל לשון וצריך דמשנתינו על ד"ת. זולת דנימא דבזה פליגי ריו"ח ור"ל ותיתי דבריהם כריו"ח. ובב"מ דף נ"ז פי' התוס' יצא לחולין נגד הפדיון והשאר יתחלל בדמים שישלם ושאני זה מהדיוט דבטל המקח לגמרי כו' דאפילו מתחייב להקדש בטעות מפסיד כדאמרינן בב"ב דף קל"ג לא תשיימי' את דאמל"ג כמסירה להדיוט כ"ש כאן שיתחייב להוסיף אף שטעה וסבר שיתחלל בכך כל ההקדש ולא יצטרך להוסיף כי מ"מ נתרצה לשוה בשוה ולא נתכוין עתמא לאנות להקדש וא"י לחזור כו' וכבר כתב שם בש"מ מר"י דלר"ל לא יצא לחולין כלל למ"ד ביטול מקח יש להם וכבהדיוט ע"ש. וזהו כפי הנראה מתוס' דהכא. והנ"ל לסברא זו למ"ש התוס' בקדושין ריש דף כ"ט דל"ש אמל"ג אלא בנתכוון לוותרו לא ברוצה לקנות שוה בשוה א"כ הכא דעכ"פ לא נתכוין לוותר לית ביה משום אמל"ג. ובהא דב"ב כתבו שם או משום דמרגניתא דאין שומתו ידוע גומר בדעתו אפי' תשוה יותר או דהתם כששם אותה בפחות משוויה נתכוין לוותר להקדש ע"ש. וזה ל"ש בנד"ד ושפיר י"ל דבטל לגמרי. ובהא דפריך אי קאי ר"ל אאונאה הוא נגד המשנה דב"מ דף נ"ו דהקדשות א"ל אונאה. לכאורה היה אפ"ל למאי דפרש"י שם גיזבר המוכר הקדש או המוכר עולתו שנפל בו מום. והיה אפשר לחלק לכאורה בין כה"ג להיכא דמחלל על קרבן בע"מ דעצמו. והוא דבב"מ דף ס"א איתא דצריך לאו דאונאה דלא הוי ילפינן ליה מגזל וריבית דמה להנך שכן אין דרך מקח וממכר בכך ופרש"י תאמר באונאה שהוא דרך מו"מ ויש בני אדם שצריכין לחפץ וקונין ביותר משוויו. והנ"ל דה"ה דפעמים מוכר בפחות משוויו כשצריך מעות. והנראה דאין דרך מו"מ אלא ביש מוכר ולוקח ולא בלוקח חפץ של אחר שלא הקנהו הבעלים בפירוש אף אם נותן דמיו. וגם למאי דמשמע בתוס' בסנהדרין דכ"ה ע"ב בד"ה מעיקרא. דליכא איסור תורה בנוטל חפץ מבעלים ונותן דמיו דלא תחמוד הוא לפי האמת בלא דמי ועי' בסמ"ע סימן ל"ד ס"ק ל"ב. מ"מ דרך מו"מ אינו רק ביש מוכר ולוקח. וא"כ היה אפ"ל דהא דממעט קרא הקדש מאונאה מאחיו ולא הקדש. אינו אלא גוונא דהוא דרך מו"מ וכדפרש"י גיזבר המוכר הקדש או המוכר עולתו שהומם לאחר. דיש מוכר ולוקח והוא דרך מו"מ. דאינו נלמד אונאה דכה"ג מגזל לולא הך קרא וע"ז דוקא הוא דקאי המיעוט דאחיו ולא הקרש אבל כשמחלל בעצמו על הקדישו שלא בא עדיין ליד גיזבר [דהוא שלוחא דרחמנא עי' קצה"ח סי' ר'. דאז כשמוכר הוא או מוכר עולתו לאחר חשיב מוכר ולוקח והוא דרך מו"מ] אינו דרך מו"מ ואונאה דכה"ג יש ללמוד מאיסור גזל דשייך בדהקדש כבדהדיוט עי' בב"ב דף פ"ח ע"ב. ע"ז אפ"ל דלא קאי מיעוט דאחיו ולא הקדש. ובהדיוט כה"ג גם למ"ש התוס' בסנהדרין דאין איסור תורה בלוקח חפץ דבעלים ונותן דמיו. היינו בליכא שום אונאה אבל בפחות משוויו גם באונאה דפחות משתות י"ל דגזל חשיב כיון דשלא מדעת בעלים לקח. ונימא דהא דאר"ל צריך לעשות דמים ד"ת מיירי דוקא בפודה הקדש בע"מ דידיה. ואז אפשר דפחות משתות נמי צריך לעשות דמים ד"ת. והא דתנן דהקדשות א"ל אונאה הוא דוקא כגוונא דפרש"י גיזבר המוכר הקדש או המוכר עולתו שהומם לאחר שהוא דרך מו"מ. אך מהתוס' בסמוך ע"ב סד"ה לא. דמחלקי דבפודה הקדש שלו מחולל על פחות משוויו משא"כ גיזבר המוכר הקדש כו'. משמע להיפך מדברינו. וק"ק לדברי התוס' הנזכר בהא דפריך אי אביטול מקח בהא נימא ריו"ח צריך לעשות דמים מדבריהם והא אריו"ח דביטול מקח יש להם. וכתבו התוס' בב"מ דף נ"ז דאין לומר דב"מ יש להם מדרבנן דא"כ מאי בין אונאה דהקדש לב"מ דגם באונאה צריך להוסיף דמים מדרבנן כו' ע"ש. וע"כ צ"ל דהא לא תקשי איך אפ"ל דקאי ריו"ח אביטול מקח דא"כ מאי אירי' דבב"מ מוסיף דמים הא גם באונאה מוסיף דמים מדרבנן. דהא י"ל אין ה"נ אלא מחמת דשמע דר"ל סובר בביטול מקח דצריך להוסיף דמים מדאורייתא קאמר ריו"ח דגם בב"מ א"צ להוסיף רק מדרבנן וע"כ לא הכריחו התוס' אלא ע"ז דאמר ביטול מקח יש להם הוא מה"ת מדאמר אונאה אין להם ולחילוק התוספות הנזכר תקשי נימא דהא דביטול מקח יש להם ד"ת מיירי בלקח מגיזבר ואונאה ד"ת אין להם אף שלקח מגיזבר [ושייך אונאה אף דצריך ג' או י' לשומו] והא דהכא דאין להם ביטול מקח אלא מדבריהם מיירי בבעה"ב הפודה הקדש שלו דבכה"ג מדאורייתא מחולל אפילו מחלל שוה מנה בפרוטה ומה"ת א"צ להוסיף. ובמעיני החכמה בב"מ דף נ"ז הק' אי ביטול מקח יש בקרקעות ולא נתמעט מקרא והקדש מחולל שוה מנה בש"פ וא"כ ל"ל מיעוט על הקדש מאונאה ע"ש. ולהנזכר ניחא דצריך המיעוט בקונה מגיזבר דיש גם בהקדש ב"מ ומ"מ מאונאה נתמעט ואכתי צ"ע בכ"ז:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף