מילי דעזרא/חושן משפט/מ
|
< הקודם · הבא > |
עיין בס' פרי האדמה ח"ג ה' חובל בדף כ"א סוף ע"ב דהביא מה שהקשה הרב מש"ל ז"ל ע"ד הרי"ף ז"ל והניח בצ"ע.[1] וכ' הוא ז"ל דלע"ד ההיא דנטיעותי קיצצת וכו' הוי ממונא וא"כ לעולם אימא לך דהלכה כרב דקנסא מקנסא ילפינן מכל מקום ממונא מקנסא לא ילפינן וא"כ שפיר מייתי הרי"ף ז"ל ראיה דמוכרח דההיא דר"ג דינא דממונא הוי ולא קנסא דאם הוא קנסא היכי יליף מיניה לההיא דנטיעותי וכו' דהוי ממונא. ואשתמטתיה לתנא סוגית כתובות ד' מ"ו וכו' דאמרו שם דרב ממונא מקנסא לא ילפינן א"כ מוכרח דההיא סוגייא דהניזקין דאמר רב דקנסא מקנסא ילפי' ה"ד קנסא מקנסא אבל ממונא מקנסא לא ילפי' עכ"ד יעו"ש. ואנכי הפעוט לא ידענא מאי קאמר מר דהיא דנטיעותי וכו' הוי ממונא. דמאחר דהתם אוקמוה באילן העומד לקציצה וקא תבע מיניה יו"ד זהובים שכר מצוה כמו שחייב ר"ג ואיהו טעין אתה אמרת לי לקצצו וע"ז קאמרה הג' דפטור ע"ז קאמר הרי"ף דמדגמרינן ההיא דנטיעותי קיצצת מההיא דר"ג משמע דההיא דר"ג דחייבו מדינא הוי ולכן גמרינן מינה דשמעינן מינה טעמא דאמ"ל הכי שאתה אמרת לי אזי פטור הא לא אמר הכי חייב ליתן לו היו"ד זהובים ואי הוי ההיא דר"ג קנסא היכי ילפי' ההיא דנטיעותי מניה לחייבו יו"ד זהובים אלא לאו דינא הוא וגמרינן מינה. ועיין שם בהנ"י דכתב וז"ל וחייבו ר"ג וכו' אע"ג דהכא ליכא ברכה אלא שכר מצוה לחוד וכו' מצית למימר דכל היכא דאיכא מצוה וברכה חשיב הכל אחד ואינו חייב אלא יו"ד זהובים כ"כ הרא"ש ז"ל והרי"ף דקדק דמדאמרי' הכא דמטענתו של זה שאמר אתה אמרת לי לקוצצו הוא דמפטר נשמע דבלא"ה הוה חייב וליכא חייובא אלא זה דר"ג אלמא ר"ג דקנסיה לההוא גברא מדינא הוא דעבד וגמרינן מניה לדינא אחרינא ושלא כאותן שהיו סבורין לומר דמשום קנסא עבד ולא גמרי מניה ע"כ. וא"כ מאי דקאמר נטיעותי קיצצת ותובע יו"ד זהובים הוי דמיא לההיא דר"ג ממש וממאי דיליף מינה הוכיח הרי"ף דהוי דינא ולא קנסא דאילו הוי קנסא לא הוה יליף מינה קנסא אחרת אלא ודאי דהיא דינא וממונ' ולכן ילפי' מינה ההיא דנטיעותי וכו' דגם היא דינא וממונא וחזרה קושית המש"ל למקומה. ועיין בס' שיטה מקובצת קמא בפ' החובל על דף צ"א דכתב וז"ל ולענין הלכה וכו'.[2]
ולענין פסק כ' הרב המאירי ז"ל וז"ל גדול הפוסקים שדבר זה ממון הוא ולא קנס ולמדין ממנה לכל המצות על הדרך שלמדו בכאן ממנה לענין שיור האילן וכן יראה לדעתי שדנין אותן בח"ל. ויש חולקין לומר שקנס הוא ואין למדין ממנה אלא למה שמצינו בפי' וכן שאין דנין אותן בח"ל ע"ש.
ועיין ג"כ בשיטה הנז' על דף קי"ו ע"ב דכתב וז"ל וכתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל שמעי' מדרב הונא בר חייא דכל מילתא דהוי דינא גמרינן מהנה לדינא אחרינא וכל מילתא דהוייא קנסא דרבנן לא גמרינן מינה לדינא אחרינא בזמן שאין השעה צריכה לכך ע"ש.
ועיין בתוס' שם בדצ"א ע"ב בד"ה וחייבו ר"ג ליתן יו"ד זהובים וכו' שכתבו בהאי דשכר מצוה וברכה אחת היא וכו' כמ"ש הנ"י ז"ל.
ועיין בשלטי הגבורים אשר סביבות הרי"ף דכתב דאף הסוברים דאין גובים בזמן הזה בבבל ס"ל דאם[3] ממונא ואין להם סתירה מזה. וע"ש דסיים ולפי"ז יעלה יפה מ"ש דאדם יכול למכור המצות שלו ויעלו לאיש הקונה דהא יש להם ערך יו"ד ז' לאחד. מיהו נר' דוקא מועיל הקנין במצוות שעתיד לעשות אבל לא במצוה שעשה כבר וכן עובדא דרב הכי הוה שהוא חפץ לקנות המצוה שהיה עתיד לעשות אותו המין וכתבתי בזה בפר"ק דברכות בס"ד עש"ב.[4]
ועיין שם עוד לשון ריא"ו ז"ל דכתב שם ונר' שכל אלה בדיני קנסות הן ואין דנין אותן בזמן הזה אלא כשאר דיני קנסות ע"ש.
ועיין בדברי הרא"ש ז"ל ע"פ החובל דכתב כמ"ש הרי"ף ז"ל ועוד סיים וז"ל ועוד אי לאו דינא הוא מה שייך הכא למקנסיה גברא למצוה קא מיכון ואנן ניקום וניקנסיה. ועוד דבפ' כיסוי הדם דפ"ז מיבעיא ליה אהא דר"ג שכר מצוה או שכר ברכה למנ"מ לכוס של ברכה עכ"ל וע"ש בפלפלא חריפתא דמשמע מדבריו בביאור דבכל מקום דחייב יו"ד זהובים משום מצוה הוי דמייא לההיא דר"ג ממש והוי דינא מאחר דגמרינן מניה וכנז"ל.
ועיין בס' כבוד יו"ט דאנון ז"ל בסי' כ"ד דרוש דקט"ו דהביא קושית המש"ל וגם הביא לדברי הי"מ בכללי הקו"ף סי' תק"ן דתמה על הרמב"ם דלא הלך ב[5] וכתב עליו דהרמ"ל תמה כן ע"ד הרמב"ם באותו לשון שהביאו הי"מ והצ"ע וציין ג"כ ע"ד הרב נחב"כ דס"א בדב"ז אי קנסא מק[6] ולע"ד יש לפרש בדברי הי"מ שכתב שם דליתא לכלל זה לפי"ד הש"ך והמש"ל אלא דיש לתמוה איך לא הלך בדרך רבו הרי"ף היינו דיש תמיהה[7] וכו' והתמיהא אינה עיקרה ממנו אלא מהמש"ל ז"ל.
ובס' שורשי הי"ם ח"ג בד' ח' סוע"ד הביא בשם בנו מאי דהוק"ל ע"ד הנחב"כ במה שתי' לקושית המש"ל ויישב דהכונה דהי"ל לרב להק' מהך ברייתא לשמואל דס"ל דקמ"ק לא ילפי' וכו' וכתב עליו דאיך יקשה מהך ברייתא דקמ"ק ילפי' לס' שמואל דס"ל דלא ילפי' דהוה מתרגם יתה בדליכא עדים שקצצו ושהרגו דאז נאמן הוא כשאומר אתה אמרת לי במיגו דיכו"ל לא קצצתי וא"ת דאז הוי מיגו במקום חזקה אפשר דס"ל לשמואל דמיגו במקום חזקה אמרינן מאחר דבעיא דלא איפשיטא היא בפ' השותפים והוי קולא לנתבע וחומרא לתובע ונשבע היסת ונפטר כמ"ש הכנה"ג בח"מ סי' שפ"ב הגה"ט אוי"ח יע"ש. ועיין בהנ"י ז"ל על פ' החובל שם דכתב עמ"ש בג' לא שבקת חי וא"ת ומאי קושיא לוקמא כגון דליכא עדים שקצצתי ונאמן במיגו וכו' וי"ל דא"כ לא אשמעינן מידי אלא דין מיגו ומאי למימרא. עוד הביא שם בשם הרא"ה ז"ל וכתב בשם רבו מ"ז הר"ז ז"ל דכיון דהא מילתא מיחזי כשקרא שאין כן דרך בני אדם הרי הוא כמיגו במקום חזקה ולא אמרינן ע"כ. הרי דהנ"י ז"ל דחה זה דא"כ לא אשמעי' מידי וכו' והרא"ה ז"ל בשם מ"ז דחה מכח דמיגו במקום חזקה[8] גם מ"ש דנשבע היסת ונפטר בכאן לא אמרי' דע"י שבועת היסת דא"כ מאי למימרא אלא דפשיטא דסוגייא דקאמרה אתה אמרת לי לקוצצי שהוא פטור מכל וכל וליכא שבועה. וגם אי מאי דקאמר פטור הוא בשבועת היסת מאי מקשה לא שבקה חי מאחר דאיכא שבועה בדבר[9] לא שבקת חי דלא חשידי אשבועה.
- ↑ להבנת דברי רבינו יש להקדים דברי הגמ' בב"ק צ"א ע"ב דאיתמר התם וז"ל הקוצץ נטיעותיו [וכו']. תני רבה בר בר חנה קמיה דרב שורי הרגת נטיעותי קצצת, אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לי לקוצצו פטור. א"ל א"כ, לא שבקת חיי לברייתא כל כמיניה א"ל איסמייה א"ל לא, תתרגם מתניתך בשור העומד להריגה, ובאילן העומד לקציצה. אי הכי, מאי קא טעין ליה דא"ל אנא בעינא למיעבד הא מצוה, דתניא ושפך וכסה מי ששפך יכסה, ומעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה, וחייבו ר"ג ליתן לו עשרה זהובים וכו' עכ"ל.
והנה ברמב"ם בפ"ז מהל' חובל ומזיק ה"ד כתב דהעושה מלאכה בפרת חטאת חייב וע"ש בראב"ד דפליג בזה ע"ד הרמב"ם ובמשנ"ל כתב לבאר מח' דהנה בגמ' בגיטין נ"ב מבואר דמטמא ומדמע חייבים ופליגי רב ושמואל אי יש ללמוד דין העושה מלאכה בפרת חטאת ממטמא וכו' מאחר דמטמא הוי קנסא וכו' דלשמואל לא ילפינן קנסא מקנסא ולרב ילפינן ובזה פליגי הרמב"ם והראב"ד.
וע"ש דכתב וז"ל אך מה שאני תמיה הוא דהרי"ף ז"ל בפרק החובל אההיא דחייביה ר"ג עשרה זהובים כתב בהדיא דמסקנא לא ילפינן אלמא דס"ל דהלכתא כשמואל ולעולם דרכו של רבינו ז"ל הוא דאזיל בשיטת הרי"ף וצ"ע. והוי יודע שדברי הרי"ף שם נעלמו ממני שרצה להכריח דההיא דר"ג דינא הוא ולא קנסא מדגמר מינה רב לההיא דנטיעותי קצצת, והדברים הם תמוהים דהא רב אית ליה בפ' הנזקין דקנסא גמרינן. והרבה יותר מדאי נדחקתי ליישב דברי הרי"ף ולא עלה בידי וצ"ע עכ"ל ור"ל דאף אי נימא דהוא קנסא הרי לרב י"ל דילפינן קנסא מקנסא ואמאי הוצרך הרי"ף להעמיד דר"ג איירי מדינא.
ועי' בפרי אדמה שם דכתב וז"ל ולי הדיוט לא זכיתי להרגיש בזה קושי שהרי לעניות דעתי ההיא דנטיעותי קצצת וכו' הוי ממונא וא"כ לעולם אימא לך דהלכה כרב דקנסא מקנסא ילפינן מכל מקום ממונא מקנסא לא ילפינן ואם כן שפיר מייתי ראיה הרי"ף ז"ל דמוכרח דההיא דר"ג דינא דממונא הוי ולא קנסא דאם הוא קנסא היכי יליף מיניה לההיא דנטיעותי וכו' דהוי ממונא ואם כן אשיתמיטתיה לתנא ז"ל לענ"ד מאי דאיתא בש"ס מסכת כתובות דף מ"ו דאמר רב מנין שמעשה הבת לאביה שנאמר וכי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה וכו' תיפוק ליה מבנעוריה ההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב וכי תימא נילף מינה ממונא מאיסורא לא ילפינן וכי תימא נילף מקנסא ממונא מקנסא לא ילפינן וכו' הרי לך בהדיא דאמרינן בש"ס דרב ממונא מקנסא לא ילפינן אם כן מוכרח דההיא סוגיא דהניזקין דאמר רב דקנסא מקנסא ילפינן היינו דוקא קנסא מקנסא אבל ממונא מקנסא לא ילפינן כן נראה לענ"ד וכו' עכ"ל ע"ש באורך. הערת המלבה"ד. - ↑ נראה דכוונת הפרי אדמה ע"פ המבואר בגמ' בכתובות דף מ"א ע"ב דאיתמר התם וז"ל ת"ש, זה הכלל כל המשלם יתר על מה שהזיק אינו משלם ע"פ עצמו הא פחות ממה שהזיק משלם ע"פ עצמו וכו' עכ"ל ומבואר דהיכא דמשלם פחות ממה שהזיק הוי ממונא ולכאו' גבי ר"ג הוי התשלום פחות ממה שהזיק דהא אין ערך למצוה ולכאו' מבואר דהוא ממונא אלא דצ"ל דסברת רבינו דמאחר דאין חיובו בא בתורת תשלום להכי לא קרינן ליה ממונא ומדברי רבינו לקמן ל"מ הכי ועי'.
ונראה בזה עוד עפמש"כ בשו"ת בן ימין סי' נ"ז וז"ל ואין כונת קנס דנקיט ככל קנס דעלמא אלא ר"ל כמ"ש דלא יתן דבר קצוב לכל מצוה יו'ד זהובים אלא מה שירצו הדיינים יתן, ומעתה נחה שקטה האר"ש וכי גברא למצוה קא מכוין ואנן ניקום ונקנסיה כו' דליתא דלאו קנס קאמר אלא דינא הוא ומצה"ד הוא דחייב ליתן ומה שחייבו ר"ג יו'ד ולא פחות היינו שקנסו ר"ג לפי ראות עיניו ואין הכונה דהוי קנס, דמן הדין פטור מלשלם וחכמים קנסוהו, אלא הקנס גופיה הוי דין שבדעת הדיין תלה רחמנא, וכשקנסו הוא ליתן יו'ד היינו דינא גופיה וכו' עכ"ל ומבואר דגדר הקנס בזה הוא דין ומעתה נראה דאפשר דלזה כיון הפרי אדמה. - ↑ שמא צ"ל דהם. הערת המלבה"ד.
- ↑ אכן עי' בתשובת הגאונים סי' קמ"ז דמבואר דלא כהשלטי גיבורים וז"ל ועוד שאל מרבינו ניסים ז"ל לרבינו האיי ז"ל מי שהוא נוהג להתענות בשני ובחמישי ונתענה שנה או שנתים ואמ' בסוף אותו הזמן קיבול שכר התענית הזו יהיה לפלוני מתנה יהי לו מוסף על זכיותיו, וכן אם יאמר אתענה שנה ויהיה שכרה וזכותה לפלני, וכן אם יאמר מכרתי תענית זו השנה בכך וכך לפלוני ויקנו קנין על זה, היש הנאה לאותו שנותן לו כלום. וכן מי שנתן לאדם זהוב בחדש על מנת שיקרא בתורה עשרה פעמים באותה החדש ויהיה זכות הקריאה לו, ויטול הזהוב אותו האדם ויקרא אותה עשה פעמים, נאמ' כי באמת קיבל בעל הזהוב הזכות ואין לקרא כלום שכר, ילמדנו אדננו כך ראינו כי דברים אילו הבל שאין לסמוך עליהם, ואיך יעל על לב איש כי שכרו של זה על מעשים טובים שעשה יהיה לזה, והלא מן הכת' כך אמ' הקדוש ברוך הוא צדקת הצדיק עליו תהיה כאשר אמר ורשעת הרשע עליו תהיה, כשם שאין אדם נתפש בעון זולתו כך אין אדם זוכה זולתו. היחשב כי מתן שכר על המצות דבר שישאהו אדם בחיקו וילך כדי שיתן זה מתן שכרו לזה, אילו ידעו מה הוא השכר לא היה זה נותן לזה ולא היה זה מקבל מזה. וכן הוא מתן שכר כבוד ויקר שנותנין לו לצדיק על מעשיו הטובים וכתות כתות הן שהן מקבילות פני שכינה ומקלסין לפניהם שבח ואומ' לו לצדיק עלה למדרגתך ועמוד במחיצתך וכו' עכ"ל [וע"ע בשו"ת מהר"ם אלשקר סי' ק"א דס"ל כרב האיי גאון] ומדבריו דאיירי אפי' על מצוות שעושה מכאן ולהבא.
אלא דיש לעיין לסברת השלטי גיבורים אי נימא דבעבירות נמי יכול למכור דמאחר דס"ל דערך המצוה נקבע לפי י' זהובים הרי די"ל דה"ה דערך עבירה נמי נקבע לפי הערך הנז' ואם יאמר לחבירו דכל עבירות שיעשה מכאן להבא נמי ימכור לכאו' יהני ויל"ע ובפוסקים האריכו בתוקף מכירת העבירות טובא ואכמ"ל וע"ע בשו"ת יבי"א ח"ז יו"ד סי' י"ז. הערת המלבה"ד. - ↑ חסר. הערת המלבה"ד.
- ↑ חסר. הערת המלבה"ד.
- ↑ חסר. הערת המלבה"ד.
- ↑ חסר. הערת המלבה"ד.
- ↑ חסר. הערת המלבה"ד.