מילי דעזרא/אבן העזר/ט
|
< הקודם · הבא > |
יעקב שמתה אשתו והיו לו בנים ובנות עמה וכולן השיאן בחיי אמן זולת בת קטנה ולעת עתה שבאה להנשא לא מצאה אפי' פ"ק[1] לעשות לה בגדים להנשא לאיש לפי שאביה היה אמוד בנכסים קודם מיתה מזמן שנשאת אמה עם אביה הנז' עד אחר שמתה ולפי שהיו עליו הרבה בע"ח עמדו ומכרו כל נכסיו מקרקע ומטלטלי וכדין לא מצא אפי' מזונותיו וכ"ש כדי לזון אשתו הב'. הבת הנז' אם יכולה לחזור על הבע"ח מכח כתובה או לא. והשיג הרב כרם חמר בשו"ת סי' ד' וז"ל לקוצר דעתי הבת הזאת יכולה לחזור על הבע"ח שלקחו הקרקע לקבל שיעור נדוניתה כדי להנשא מתקנת אושא שהאב חייב לזון בתו עד שתהיה לאיש דאדעתא דהכי נשאת אמה לאביה כדי לזון ולפרנס וכו' לה עד יום מותה ולבניה עד שיהיו בני שש והבנות עד שיתארסו כמ"ש מרן באה"ע סי' ס"ט ואפי' אם אחר שמתה האשה הדין נותן שהבעל יורש את אשתו הלא לא נאמר דבר זה אלא לענין כתובה ותוספת וכו' אצל[2] פרנסת הבת שהוא הנדוניא כשם שנותנים לבת פרנסה לנדוניתה מנכסי האב כך נותנים לה פרנסה מנכסי האם כמ"ש מור"ם באה"ע סי' קי"ג ס"א שהוא דעת הנ"י פ' יש נוחלין וכן הסכים ב"ש וטעמא טעים דלולי מוהרי"ל החולק ע"ז ראה דברי הריטב"א הוא היה מודה לדבריו יעו"ש. וכן הדעה נותנת דמעיקרא כשנשאת האשה לאיש ומחייב לה כתובתה בקניין ושבועה חמורה אדעתא דהכי נחית וכבר שעבד לה קודם מיתה כל נכסיו לקיים כל האמור בקנין ושבועה חמורה ומסיים סוף נוסח הכתו' והכל כפי המנהג והתקנה וכו', ונ"מ אם יהיה כנ"ד שכבר הי"ל קרקע ומטלטלין בשעת הנשואין וכבר הם משועבדים לה ולכל דאתי מחמתה כגון בניו ובנותיו קודם שיתחייב לבע"ח הגם דהשתא מיהא כבר מתה אשתו ובעלה יורשה והוא רשאי למכור ולעשות בסו"ד הכי לגבי פרנסת הבת הנשארת החוב שנתחייב לאמה מכח התקנה במקומו עומד ושעבודם קדם לבע"ח המאוחרים והבת גובה מן הקרקע שיעור נדוניתה מדין קדימה כמ"ש וכמ"ש מרן באה"ע סי' ק"ב יעו"ש עכ"ד.
ואנכי בעניי רציתי לעמוד על דין הנז'. והנה הרמב"ם ז"ל כתב פרק כ' הבת בעישור זה היא כבעלת חוב וכו' והבת טורפת מן הלקוחות פרנסתה כדרך שטורפין כל בעלי חובות וכו'. וכתב המבי"ט ז"ל ח"ב סי' קפ"ח דאף שלא נולדה הבת אלא אחר מיתת אביה יש לה פרנסה לנישואיה שלא חילקו חכמים בתקנתם וכעין דאורייתא תיקנו וכמו שהבן הנולד אחר מיתת אביו יש לו נחלה ירושתו עם אחיו וכו' כן הבת יש לה עישור נכסים שתקנו לה חכמים אעפ"י שנולדה אח"כ. וכן אעפ"י שנשאת קודם שנתנו לה אחיה העישור ומתה אח"כ יכולים היורשים שלה לתבוע מן האחים עישור זה כי הוא חוב עליהם וכו' ויכולים לטרוף מן הלקוחות ע"ש.
האמנם יש לי לעמוד בדברי הכרם חמר ז"ל הנ"ל דכתב דכשם שנותנים לבת פרנסה לנדוניתה מנכסי האב כך נותנים לה פרנסה מנכסי האם וכו' ובא על דברי מור"ם כאלו היא מילתא פסיקתא באין חולק. הרואה יראה דהיא בפלוגתא מתנייא דהנה הרב בעי חיי ז"ל בתשו' אה"ע סו"ס כ' כתב וז"ל ואע"ג דכתב הנ"י בפ' יש נוחלין וכו' פרנסת הבת אף מנכסי האם הנה מצינו למוהרי"ל בתשו' סי'[3] ולמוהרשד"ם חאה"ע סי' קפ"א כתבו דאף פרנסה אינה מנכסי האם ועוד דאף להנ"י היינו דוקא כשמת האב ולא הניח נכסי' אלא כדי כתובת אשתו שהבת נידחת מפני הכתובה ואח"כ מתה האשה. אבל כשמתה האשה בחיי בעלה שעדיין חייוב הבת הוא על האב אפי' הנ"י מודה דאין פרנסה מנכסי האם וכו' ואפי' תימא דגם בזה סובר נ"י דיש לה פרנסה מנכסי האם ה"ד עישור נכסים ולא יותר אפי' למ"ד דבפרנסה שמא באב בין להוסיף בין לגרוע אבל באם ליכא למימר הכי ע"כ. ובכנה"ג סי' קי"ג הגה"ט אות ג' כתב דגם מוהריב"ל ס"ל הכי ע"ש.
ועיין בבאה"ט סק"ה דעל מ"ש מור"ם כך נותנים פרנסה לה מנכסי האם נ"י פי"נ ויש חולקין מוהרי"ל סי' ע"ה[4] כתב הבאה"ט ויש חולקין וכן דמה מוהריב"ל ורשד"ם דאינה נוהגת בנכסי האם ע"ש.[5] וה' פ"ת ז"ל בסק"ב כתב שכן דעת שאילת יעב"ץ ח"א סי' פ"ד וכן דעת ה' בית מאיר וכ' דאפי' תפיסה לא מהני מטעם ספק תקנה. וכתב גם בתשו' ח"ס סי' קמ"ה כתב לישב דברי מוהרי"ל מקושית הב"ש ומסיים לכן אין להוציא ממון מנכסי האם לפרנסת הבנות ע"ש ע"כ. ומאחר שכן איך פסקיה לדינא הכר"ח ז"ל בסכינא חריפא כפי דברי מור"ם ז"ל שכתב בתחילה סברת הב"י דיש לבת פרנסה מנכסי האם ולא חשש לסברת החולקים. ומ"ש עוד שכן הדעת נותנת דמעיקרא כשנשאה האשה לאיש ומתחייב לה בכתובתה בקוש"ח אדעתא דהכי אחיו וכבר שעבד לה כל נכסיו לקיים כל האמור וכו' וכבר הם משועבדים לה ולכל דאתי מחמתה וכו' הגם דהשתא כבר מתה אשתו ובעלה יורשה וכו' לגבי פרנסת הבת החוב שנתחייב להבת מקודם הוא במקומו עומד ושעבודה קדם לב"ח המאוח' והבת גובה מהקרקע נדוניתה מדין קדימה ע"כ. כל לגבי דידי אמינא לומר כן דמאחר דהיא בע"ח של האחים ואין לה פרנסה אלא בשעת נישואיה מנכסים שהיו בשעת מיתת האב שירשו אותם אחיה דכל מה שיש על אביה חובות צריך לפורעם קודם ושוב מהנשאר בנכסים שיורשים אחיה יש לה מהם עישור נכסים וכמו שכ"כ מוהר"ם מפדוואה ז"ל סי' נ"א הביא דבריו הרב באה"ט סקי"ד מי שהניח מאה זוזים ונניח שחייב לו תשעים אין הבת נוטלת העשרה זוזים הנשארים אלא נוטלת זוז א' שהוא עישור הנשאר ע"ש, ומוהרימ"ט ז"ל בסי' כ"ט הבי"ד הבאה"ע סק"ד כתב עישור זה הוא ממה שנשאר חוץ ממה שנחסר במיתתו וקבורתו אלא מהנכסים הראוים לירש ע"ש. א"כ כ"ש וק"ו היכא שמכר האב בחייו קרקעות ופרע לבע"ח שיש עליו שאכל את הנכסים בחייו מהיכא תיתי שתחזור הבת לטרוף מהם מכח קדימה. מאחר שאין לה עישור כ"א מהנכסים הנשארים אחר מיתת אביה הראויים לירש אותם אחיה והוייא בע"ח דידהו בהם. משא"כ נכסים שכבר נתאכלו בחיי אביה אין לה זכות בהם כלל כל ימי חיי אביה מהיכא תיתי לערוך אותם. והגם שהאב נתחייב לאשה בעת הנישואין בקוש"ח לפרנסת ביתה ה"ד דחיוב זה חל עליו בחייו כשיש יכולת בידו בעת שישאינה וגם חל על הנכסים הנמצאים בשעת מיתתו ומוריש אותם לבניו. אבל כל ימי חייו רשאי לעשות בנכסיו כל מה שירצה למכור ולמשכן ולתת במתנה ולית אינש דימחא בידיה ואין לה לטרוף מהלקוחות כלל. ואפי' מזונות של הבנות אינם ניזונות אלא מבני חרי אבל לא ממשעבדי כגון אם מכר האב או נתן האב במתנת בריא או אם הבנים אחר מיתת אביהם מכרו או משכנו או נתנו אינה ניזונת מהן עיין במרן בש"ע אה"ע סי' קי"ב ס"ז וסיים עו"ש בס"ח אין הבנות ניזונות ממשועבדים אפי' קנו ממנו ואפי' היו בשעת קנין כגון שגירשה והיו לה בנות ממנו והחזירה וקנו ממנו. וימ"ש דה"מ כשקנו ממנו בשעת נישואין בכלל מה שקנו ממנו בתנאי כתובה וכו' ע"ש. ומזה אתה דן בק"ו לגבי עישור שאין לה ליקח מנכסים המשועבדים כיון שחייובם הוא בתנאי כתובה ואינו חל חייובם אלא לאחר מיתת אביהם על נכסים הנשארים היורשים אותם אחיהם ודוקא פרעונם בעת נישואיהם בודאי שאין לה לטרוף לקוחות. ודוקא אם האחים מכרו או משכנו קרקע אביהם הבת טורפת מהלקוחות פרנסת נדוניתה ובשבועה כדרך שטורפין בעלי חובות מהלקוחות כמ"ש מרן בש"ע שם ס"ה. וגם בזה עיין שם בפ"ת סקי"ח מ"ש בשם הפוס' ע"ש. ויש עדיפות למזונות הבנות מפרנסת הבנות שהרי מרן בש"ע סי' קי"ב סעיף יו"ד פסק מי שציוה בשעת מיתתו אל יזונו בנותי מנכסי אין שומעין לו ואילו בסי' קי"ג סעיף יו"ד פסק מי שציוה בשעת מיתה אל תפרנסו לבנותי פרנסת נדוניא מנכסי שומעין לו ע"ש. ועכ"ז לגבי מזונות פסק אין הבנות ניזונות ממשועבדין אלא מבני חרי. וכ"ש וק"ו לגבי עישור דאינם אלא מבני חרי.
ועוד מהתימה דלפי"ד הכרם חמר ז"ל אם הוצרך אדם למכור קרקע שלו ויש לו איזה בנות אינו יכול דחושש הלוקח כי שמא אח"כ יטרפו הבנות ממנו לעישוריהן מאחר דכפי דבריו שעבודם של הבנות קדים. וזה לא שמענו ולא נזכר בספר. וגם לא ימצא מי שילונו דחוששין שאם יצטרכו לגבות ממנו איזה קרקע שמא יחזרו הבנות לטרוף מהם. ואל תשיבני מצד שעבוד כתובת האשה שגם בה איתא להאי חששא ואיכא מניעה מצדה דהתם איתא בתקנתא שיקנו ממנה בתחילה והדר מבעלה כדי שלא תאמר נחת רוח עשיתי לבעלי תנאי. [6]דלא תקנה לגבי הבנות בפרט כשהם קטנים ולא ראיתי זכר מזה בשום פוסק ולע"ד אין לסמוך ע"ד אלה של כאשר יראה הרואה ודבריו צריכין עיון רב. ואחר זמן רב ראיתי בס' הנד"מ אמת מארץ לכמוהר"ר שאול דוויך הכהן ז"ל בסי' א' שהאריך הרחיב בענין פרנסת הבת שציוו חכמים לתת לבתו כדי שתנשא בו אם מצוה וחייובא נמי איכא בדבר כמו עישור נכסים של האחים או מצוה בעלמא ואין כופין ב"ד עליה. והאריך להביא דברי הפוס' ז"ל ודברי הש"ס בבלי וירוש' להכריע דאינה אלא למצוה בעלמא מתנייא וכו' וכו' ואם המצא ימצא לשום פוסק דעושה דב"ז חייוב בין בבן בין בבת לא צייתינן ליה עש"ב.
ועיין בס' בני דוד פלקון ז"ל בד' י"ט ע"ג דכתב עישור נכסים הבת אם נוטל בכל מה שהניח האב אעפ"י שיש לו חוב או נאמר דבתחי' ישלמו החוב ומהנשאר יטול עישור נכסים גם אם החוב קודם לעישור הבת ודוק במ"ש בגמ' גבי עישור אם הוי ב"ח דאב או דאחי עכ"ד. ועיין בסה"ק שערי עזרא חאה"ע סי' ח"י אות ג' הבאתי דבריו וגם דברי שאר פוס' שכן ס"ל ע"ש.
גם עיין בבאה"ט סי' קי"ג סק"ט דכתב וז"ל בע"ח היינו בע"ח של אביהם שהם מוקדמים לפרנסה של הבנות שהן בע"ח של האחים ע"ש. ומרן בש"ע שם כבר פסק שהיא בע"ח של האחי'.
ורציתי להעתיק בכאן מה שמצאתי כתוב אצלי מזמן קדום בחתיכת ניר ישן והתחלת הדברים לא מצאתי אותם וז"ל וב"ח המאוחר שמשכן לו הצמר איכא בה תקנת השוק ע"כ. דא"ר מזה דבתחילה הוא מדבר גם היכא דמכר, אינו חוזר וגובה ממנו מטעם דיכול לומר הנחתי לך מקום לגבות ממנו ושוב סיים וכתב וכ"ש דב"ח המאוחר שמשכן לו הצמר איכא בה תקנת השוק והיינו דגבה מטלטלין. ות'ם אני ממרן החבי"ב בדבריו שבכנה"ג ובדבריו שבתשו' הנז"ל דנחת הרב לומר דמוכרח הוא שדינו הוא אפי' כשגבה קרקע דאי בשגבה מטלטלין אין צ"ל מפני שיכול לומר הנחתי לך ב"ח דמפני תקהש"ו אין מוציאין ממנו ע"ש. דמדוע לא הכריח כן הרב ז"ל מסיום דברי המבי"ט ז"ל דכתב וכ"ש דב"ח המאוחר אי משכן לו הצמר איכא בה תקהש"ו. וחזי הוית בדברי הרשב"א ז"ל בסי' תתקכ"ט דכתב דאם כשגבתה האשה המאוחרת לא הניחה לבני בע"ח המוקדם לה אלא עסק הלואה יש מקום עיון לפי שנ"ל מדין שאין גביית ב"ד בשטרי מלוה שאין גובין ממון אלא מילי בעלמא ואין גביית ב"ד במילי וכו' אלא שאני רואה שאפי' בזמן שהיו בארץ גדולי המורים היו מורים אפי' משטרי הלואות ע"כ. ויש לי לעמוד ע"ז ממ"ש הוא ז"ל בסי' תתקי"ד. זהו מה שנמצא כתוב מקודם אצלי.
עוד אג"ר טב דהרשב"א ז"ל שם כתב דמ"ש בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה היינו היכא דלא הניח' מקום לבע"ח המוקדם לגבות ממנו לא קרקע ולא מטלטלין ובע"ח מוקדם מפסיד את חובו. אבל כשהניח מקום לגבות חובו מה שגבה גבה ואפי' לא הניח אלא זבורית ואלו דברים פשוטים וברורים בג'. אבל לא הניח לו כלום אעפ"י שהגבו לו ב"ד בפני בע"ח לא מחל ולא אבד את זכותו ע"כ. ועיין במרן הב"י ז"ל בסי' ק"ד וכן פסק בש"ע סי' ק"ד ס"א. גם הרדב"ז ז"ל סי' תשס"ג פסק כן וכתב שכן העלה הרשב"א ז"ל ע"ש שבודאי כונת דבריו הוא היכא שהבע"ח מאוחר שקדם וגבה קרקע אזי צריך שיניח לו להמוקדם מקום לגבות וכו'. אבל אין כונתו על היכא שגבה מטלטלין דההיא הגם שלא הניח לו מקום להמוקדם לגבות מה שגבה גבה שאין קדומ' במט' וקיצר במובן. ומהתימה על הרב כסא אליהו ז"ל שם בסי' ק"ד שהעתיק דברי הרדב"ז ז"ל עמ"ש בש"ע דין ג' בדין המט' שאם קדם המאוחר וגבה אין מוציאין מידו וכו'. דנר' שמבין דבריו על המט' אין כן כונתו וכנ"ל דבמט' היכא דלא כתב ליה מט' אגמ"ק ליה בהו דין קדימה ומרן ז"ל שם בש"ע ס"ג קאי אהיכא דלא כתב ליה וצריך ישוב. ובזכו"ל ח"ג העתיק דברי הכס"א ז"ל באות ב' ולא העיר מזה כלל. ובס' כרם חמר לכמוהר"א אנקאווא ז"ל סי' ל"ה כתב דיש שהקשו עליו דא"כ מה הפרש יש בין מקרקעי לבין המט' והניח בצ"ע. וגם שם לא העיר על הכס"א ז"ל כקושייתנו הנ"ל.
והא דקי"ל לדידן דמרן ז"ל דפסק בש"ע[7] דב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה וכנז"ל ובמט' אין קדימה כ"א דוקא היכא דשעבד לו מקו"מ. ובזה"ז שאפי' שעבד לו מטלט' אגמ"ק אינו טורף מט' שמכר או נתן משום תקנת השוק כמ"ש מרן בש"ע ח"מ סי' קי"ג ס"ג (ולגבי ב"ח מאוחר לא עשו בו תקנת השוק לדעת מרן ז"ל א"כ היכא דלוה ולוה ואח"כ קנה דמדינא מה שקדם המאוחר וגבה מה שגבה גבה) אפי' שגבה המאוחר אמר שנתגלה שברונו של הלוה אין מוציאין מידו. שערי רחמים חח"מ סי' מ'.
וראיתי בש"ע חח"מ סי' ס' באה"ט סק"ד שכתב בשם הסמ"ע דוקא להני (היינו שמכר או נתן או משכן) איכא תקנת השוק דאיכא לא יקנה שום אדם מט' אבל אם היו ללוה זה ב' בע"ח שלוה מהם זא"ז ושעבד לכל א' מקו"מ[8] וקדם המאוחר גבה מט' המוקדם לו מוציאין מידו כ"כ הב"י בפשיטות וכתב כל דיין דלא דאין הכי ראוי לסלקו וכ"כ המחב"ר בסו"ס קי"ג ע"כ. ויש לי לעמוד בדבריו שכתב וקדם המאוחר וגבה מט' סתם. ואילו מרן ז"ל בסי' קי"ג כתב וקדם השני ותפס מט' שקנה קודם שלוה ממנו בא ראשון ומוציא ממנו אפי' בזה"ז מפני שאין בזה משום תקנת השוק ע"כ. דמשמע מזה דאם גבה מט' שקנה אחר שלוה ממנו אין מוציא ממנו. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' מלוה ואם קדם המאוחר וגבה מוציאין מידו בד"א בקרקעות שהיו לו בעת שלוה אבל הקרקעות שקנה אחר שלוה מהב"ח השני אעפ"י שכתב לכל א' שאני עתיד לקנות אם קדם המאוחר וגבה גבה וכו' ע"ש. וא"כ במט' דעשו תקהש"ו לגבי מכר או נתן ולגבי ב"ח מאוחר דלא עשו בו תקהש"ו לדעת מרן ז"ל הוי כאלו שעבד לשניהם מקו"מ דהמוקדם טורף מהב"ח השני המט' שהי"ל קודם שלוה מהשני דוקא אבל מה שקנה אחר שלוה מהב"ח אם קדם המאוחר וגבה גבה. ועיין בס' נבחר מכסף להרי"ף ז"ל בסי' ס"ט דכתב ע"ד הרמב"ם ז"ל הנ"ל לנדונו וכ"ש אם נתן לה מעות לקנות הבתים שזכתה בהם כמ"ש הטור א"ה סיק"ד אם קדם המאוחר וגבה מעות אין מוציאין מידו וכו' וא"כ בנ"ד שקניית הבתים היתה אחר נשואי שתיהן הקודמת לזכות בבתים ההם זכתה בהם עש"ב. והיינו דבמע' היכא דשעבד לראשון מקו"מ ודאקנה הוי דינו כמו בקרקעות דכמו דבקרקעות היכא דלוה ולוה ואח"כ קנה אם גבה ב"ח המאוחר מה שקנה אח"כ מה שגבה גבה כן ה"ה במט' היכא דשעבד וכו' אם גבה המאוחר מט' שלא נתברר בעדים שהיו לי מקודם שלוה מהב' מה. שגבה גבה ואם גבה המאוחר מעות אין מוציאין מידו כ"כ מרן בש"ע סי' ק"ד ס"ה. ועיין שם בבאה"ט סקט"ו דכתב דגריס הסמ"ע בדברי מרן שהי"ל קודם שלוה משניהן ולא משני ע"ש.
ובדברי הרי"ף ז"ל שם יש להעיר דכתב שם בתחילה וז"ל היכא שהבעל מודה לה שהוא שלה חייב להחזיר לה ולא אמרי' קנונייא הוא עושה משום ב"ח דהרי אעפ"י שהב"ח הוא מוקדם אם נתן מעות או מט' לאדם אחד אינו טורף מהם דהא עבדו תקהש"ו למט' בין מכר או כתן ואין טורפין מהן ואין שעבוד חל על המעות עכ"ד. דמאי דעבדו תקהש"ו למט' הוא היכא דשעבד להמלוה מקו"מ דיש לו מן הדין לגבות מהמט' אבל משום תקהש"ו אינו טורף מהן אם מכרן או נתנן אבל אם הם שני בע"ח ושעבד לראשון לא עשו תקהש"ו לב"ח המאוחר וכמו שכן מבואר בדברי מרן וכנז"ל. והיכא דליכא שעבוד מט' להמלוה מעיקר הדין אין קדימה למט' בין אם מכר או נתן או בע"ח המאוחר שגבה כיעו"ש וכיון דבנדונו הוי כשני ב"ח אי איכא שעבוד טורפת המט' הראשונה מן השניה. והוא ז"ל עדיין לא נכנס בטעם לוה ולוה ואח"כ קנה כ"א אח"כ במ"ש ועוד לו הונח וכו'. ולפי דברי הראשונים מאחר דבנדונו הם כשני בע"ח אי איכא שעבוד מקו"מ ודאקנה מהראוי הוא שטורפת המט' הראשונה מהשניה דלגצי שני בע"ח ושעבוד לראשון לא עשו תקהש"ו.
א. עיין בש"ע אה"ע סי' צ"ג בגאה"ט סק"ח דכתב אלמנה האומרת לב"ח איני רוצה ליטול כתובתי אלא אני רוצה ליזון אין בטענתה כלום. ואם תפסה האל' למזונותיה אין הב"ח מוציא ממנה הראנ"ח ח"א סי' י"ח והרדב"ז כתב דלגבי בע"ח אין התפיסה מועלת ומוציאין מידה וכ"כ הרמ"ט ח"א סי' רצ"ה ועיין כנה"ג דף קי"א ע"ב ע"כ. ואנכי לא ידעתי למה לו להבאה"ט להביא תחילת דבריו משם מוהראנ"ח ז"ל שהרי מור"ם ז"ל בהגה"ה בסי' ק"ב סעיף א' כ"כ בפירוש וז"ל היתה הכתובה מוקדמת אינה יכולה לומר לא אגבה כתובתי עכשיו רק אהיה ניזונית בבית בעלי ואח"כ אגבה את כתובתי אלא נותנים לה כתובתה והמותר לבע"ח ועיין בחו"מ סי' צ"ז ע"כ.
והבאה"ט ז"ל בעצמו בסי' קי"ג בענין עישור נכסים דכתב מרן בש"ע ס"ו מי שמת והניח אלמנה ובת אין הבת נוטלת עישור נכסים מפני מזונות האל' וכו' כתב הבאה"ט בס"ק ט"ז ומ"מ אם רוצים לסלק לה הכתובה כדי שלא יהיה לה מזונות רשות בידם כמ"ש בסי' ק"ב וכתב הפ"ת שם סקי"ב ר"ל בסעיף א' בהגה"ה לענין ב"ח דא"י לומר לא אטול הכתובה רק תקנו לי מזונות להפסיד הב"ח וכ"ה בב"ש. וסיים הפ"ת דבס' ב"מ כתב מראיית הב"ש מסי' ק"ב ש"מ שמדבר אף לאנשי גליל וזה לע"ד ליתא שאם הבנים בירושה דאורייתא א"י לסלקה בע"כ וכו' מכ"ש שאין הבת יכולה לסלקה בע"כ וכו' ואפי' לאנשי יהודה יש לספק וכו'.
ב. ראובן נלב"ע ומניח אחריו ב' בנות ואלמנתו ועזבונו מט' וקרקעות ואח"ז גדלה הבת ונשאת ללוי ואח"כ מתה בלי זש"ק ומקצת נכסי' שהכניסה נמצאים בבית אמה. ובא לוי להוציא מתח"י האלמנה כל הנכסים שלקחה מבית אביה ואמה וגם מחצית כל הנכסים השייכים לה מירושת אביה. והבת הנשארת טוענת שאין לו רק המחצית מה שהכניסה אבל מהקרקעות ושאר נכסים אין לו שום זכות בהם כי הם משועבדים לכתובת אמם ומזונותיה והוי ראוי ואין הבעל נוטל בראוי. ה' שטרי רחמים אה"ע סי' יו"ד האריך והעלה שכיון דהנכסים הם ביד שליש וגם בקרקעות לא שייך מוחזקות זכה הבעל במחצית חלק העזבון חלק כחלק עם אחות אשתו לכשתמות הזקנה או לכי תשבע ותגבה כתובתה ברם בהיותה בחיים ורוצה להיות ניזונים מנכסיו הקרקעות משועבדין למזונותיה יעוש"ב והסכימו עמו ה' מוהר"א מני ז"ל שם בסי' י"א ומוהר"מ מפארדו בסי' י"ג. ועוד לו בח"ב סי' כ"ב הבי"ד ה' אבני האפוד סי' צ' אוח ט'.[9]
עוד ראיתי לה' אב"ה הנ"ל שם באות ו' שהביא המחלוקת שיש בין הפוס' אם ההשבון יש לו דין חוב גמור או יש לו דין פקדון. והן בכלל הביא בשם באר המים חאה"ע סי' פ"ב דהיכא דאיתנהו בעינייהו דיינינן להו כדין פקדון ברם היכא דליתנהו בעינייהו שכלו או שנאבדו י"ל דין חוב ושמצא חילוק זה בס' המבי"ט ח"א סי' רכ"ב וכו' וכו' עש"ב. ואנא זעירא הוק"ל דאין בהו דין השבון כלל וכמ"ש ה' מר ואהלות בשי' ד' וכן אנחנו נוהגין דליכא דינא דהשבון אלא בנכסים שנכנסו בשעת הנישואין והם קיימים או חליפתן אבל במה שכלה ונאבד לית בהו דין השבון ואפשר דלדידהו אין נוהגים כן.
- ↑ שיעור מטבע קטנה. הערת המלבה"ד.
- ↑ צ"ל אבל. הערת המלבה"ד.
- ↑ חסר. הערת המלבה"ד.
- ↑ נראה דצ"ל ע"ט. הערת המלבה"ד.
- ↑ וע"ש במהרי"ל דהוכיח כן מהא דפ' מציאת האשה (דף ס"ח) דדחיק לפרש הא דאמר רב הונא פרנסה אינה כתנאי כתובה ואם איתא דאית לה פרנסה מנכסי האם לישני להך מלתא דנגבית מנכסי האם ע"ש ועי' בחת"ס ח"ג סי' קמ"ה מש"כ לדחות ראיה זו.
וע"ע באבני מילואים סי' קי"ג דהוכיח כשיטת מהרי"ל וז"ל ועיין בפרק נערה (דף נ"ב) דפריך מי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות ואתי רבנן ומתקני דברתא תירות, ומשני הא נמי דאורייתא היא דכתיב קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תתנו לאנשים, בשלמא בנים בידייהו קיימו אלא בנות מי קיימן בידי', אלא הא קמ"ל דנלבשה ונכסה וניתב לה מידי כי היכי דקפצי לה ואתו נסבי לה, ועד כמה אביי ורבא דאמרי תרווייהו עד עישור נכסים, ובפ"ק דקדושין (דף כ"ט) גרסי' כל מצות הבן על אב אנשים חייבים ונשים פטורות ומפרשים בגמ' כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו אנשים חייבין ונשים פטורות תנינא להא דתנו רבנן האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה ע"ש, (ובדף ל') שם להשיאו אשה מנ"ל דכתיב קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תתנו לאנשים בשלמא בנו בידו הוא אלא בתו בידו הוא הכי קאמר ניתן לה מידי ולבשיי' ולכסיי' כי היכי דקפצי עלייהו אינשי ע"ש, מוכח מזה דאשה אינה חייבת להשיא את בנה או בתה ועיקר תקנת פרנסה אינו אלא עישור נכסים במה שהעמידו על דברי תורה להשי' את בנותיו והאשה אינה חייבת בכך ואף על גב דפרנסת הבת בע"ח דאחי הוא, זה הוא משום שאנו אומדין דעת אביה שרוצה להשיא אותה לאיש לקיים מצוה זו דתנו בנותיכם לאנשים ומש"ה אף על פי שלא ציוה האב על נכסיו מחייבין היתומים בפרנסה זולת היכא דציוה בפירוש שלא יתפרנסו מנכסיו, אבל אשה שאינה חייבת בכך אין היתומים מחוייבין ליתן, ולכן נראין דברי מהרי"ל, שוב עיינתי בגוף התשו' למהרי"ל וכתב ז"ל אלא ודאי דוקא מנכסי האב יהבינן עישור דחייב להשיא את בתו כדילפי' מקחו לבניכם כו' ואת בנותיכם תתנו לאנשים כו' ע"כ וכו' עכ"ל. הערת המלבה"ד. - ↑ נראה שנמחק מקצת מהתשובה. [ואפשר דרבינו אתי לאפוקי דלכאו' ה"ה גבי הבנות נמי די"ל דמצי לאתנויי בכתובה דלא תקנה הקרקעות שימכור לאחרים והוי שיור בקניין ולזה כתב רבינו דלא אשכחן וכו']. הערת המלבה"ד.
- ↑ סי' ק"ד ס"א. הערת המלבה"ד.
- ↑ צ"ל אגב קרקע. הערת המלבה"ד.
- ↑ וכן נראה דעת רבינו אכן יל"ע הטעם דהיכא דהוא ביד שליש אמרינן דהבעל יורש מאחר דסו"ס אכתי לא אתא לידיה ויל"ב זה דהנה יעויין בתוס' בכתובות נ"ו ע"ב ד"ה וקסבר [גבי סברת ר"מ דס"ל דכתובה דאורייתא וכו'] דכתב וז"ל וא"ת דתנן לקמן בהכותב (דף פג ושם) כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך בחייך ובמותך כו' רבן שמעון בן גמליאל אומר ירשנה כו' ומסיק אליבא דרב דירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ומה צריך להאי טעמא אפילו לא עשו חיזוק לדבריהם תיפוק ליה משום דעיקר ירושה דאורייתא וי"ל דלא דמיא ירושת הבעל לשאר ירושות שבאות מחמת קורבה עכ"ל ומבואר דירושת הבעל א"ז ירושה שכוחה מחמת קירבה אלא תקנת חז"ל דמאחר דהיה נשוי לה יורשה וכו' ונראה דמה"ט אין הבעל נוטל בראוי מאחר דהא דבעלמא איכא ירושה בראוי יסודו מחמת דאף הדבר הראוי לבוא שייך ברשות היורש מאחר דעומד במקום המוריש [וזהו מש"כ התוס' דשאר ירושות באים מחמת קורבה] אולם הכא אין הדבר שייך ברשות הבעל אלא דין דהבעל יורש ולכך דין זה אינו נוהג אלא במוחזק דבזה גדר התקנה דמאחר דמוחזק בזה ישאר הדבר בחזקתו אכן ממה שהסכימו הפוסקים גבי שליש נראה יותר דהגדר בזה דמאחר דעומד ביד השליש הגם דהבעל אינו מוחזק מ"מ מאחר דאין ממון זה מוחזק ביד אחר הרי דהחזקת השליש חשיבא כמי שמוחזקת עבור הבעל ג"כ, ולכך הבעל חשיב נמי כמוחזק והגם דאינו מוחזק מ"מ וודאי דאינו בכלל ראוי מחמת השליש ועיין. הערת המלבה"ד.