ברכת רצ"ה/כא: הבדלים בין גרסאות בדף

:'''ג.''' הרגישו האחרונים ז"ל דלפירושו דהוא נאמן בדבריו שהוא אנוס למה מהני בגט ביטול המודעא דנהי דהמודעא בטילה מ"מ הא נשאר האונס במקומו ובגט האונס לבד מבטל הגט דהוי גט מעושה:

ועתה נבוא לבאר דעת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שהבאתי בפתח דברינו דמהני הביטול מקודם. דלכאור' סברת הרשב"ם ז"ל סברא אלימתא היא דכיון שאח"כ צוה לעשות הגט חזינן שביטל בשעת מעשה דבריו הראשונים וגמר לגרשה וכנ"ל. ועלה על לבי דהנה כבר נודע דעתו ה' ז"ל דמהני ביטול לגופו של גט ואם ביטלו בפי' או שהי' הגט בידו ואמר גט זה בטל אינו מגרש בו לעולם והרי הוא כחרס הנשבר. וראיתי להאחרונים ז"ל שרצו למזוג בפושרים ולהעמיס בדעתו ז"ל דמטעם ביטול שליחות הסופר קאתי עלה אלא שנדחקו בזה א"נ דרבינו ז"ל הוא מכת הסוברים דלא בעינן שליח כלל בכתיבה אולם לדעתי אי משום הא לא איריא דאף אי לא בעינן שליחות בכתיבה מ"מ בעינן ציווי הבעל דאי לאו הכי לא חשוב לשמה. וכמבואר בדברי הקדמונים ז"ל אלו ואין הכוונה כדעת האחרוני' ז"ל אלו דמשום שלא צוה לו הבעל אינו כותב לשמה דגם היכי שסובר שעדיין יש ציוויו של הבעל ל"ח לשמה דענין לשמה הוא תלוי בהבעל ורק כשהסופר כותב עפ"י ציווי הבעל הוא כותב לדעתו וחשוב לשמה וכל שהבעל דעת אחרת אתו אף שהסופר לא ידע מזה ל"ח לשמה. אמנם באמת גוף הדבר א"א להאמר כלל לדעתי דבשלמא לענין גוף הגט נוכל לומר דל"ח גמר מעשה עד שנתנו ליד האשה אבל ענין שליחות הסופר פשיטא דנגמר עם גמר הכתיבה דמה"ט קיי"ל דא"י לכתוב אחר דעשה שליחותו ועיין בפוסקים ז"ל דאם עשאו להסופר שליח לכתוב ולא הזכיר דבר מהנתינה גם אם נאבד או נפסל אח"כ א"י לכתוב אחר דכבר עשה שליחותו ולא אתי א"כ דיבור ומבטל מעשה דכבר נגמר מעשה השליחות ובל"ז כיון שאין הסופר צריך לעשות עוד מאומה פשיטא דל"ש ביטול לשליחותו דביטול לא שייך רק להבא אבל לא למפרע. ואם כי זה פשוט וברור בעצמותו אמינא להביא סעד לזה מהא דכתב הרמב"ם ז"ל דלא יניחוהו להבעל לילך לחוץ משעת הכתיבה עד שעת הנתינה ואי נימא דביטול מועיל למפרע הרי בידינו שיבטל קודם הנתינה המודעות וכל שגורם פסול להגט קודם הנתינה וישאר הגט בתוקפו א"ו דל"מ ביטול רק להבא וכבר נשלם בפסול אלא ודאי דכ"ז ליתא ורק דלדעת הרמב"ם ודעמי' ז"ל הביטול הוא לגופו של גט שיהי' כחרס וז"ב אצלי. וכיון שכן אמינא דזהו טעמו של רבינו הגדול ז"ל דמהני ביטול מקודם ול"א דכיון שצוה אח"כ לעשות הגט ביטל דבריו הראשונים דס"ל לחלק דזה ל"ש רק לענין ביטול שליחות הסופר דהציווי היא בפי' היפך מהביטול שאמר מקודם דאמר מתחלה שמבטל השליחות ועתה מצוה להם להיות שלוחין משא"כ בביטול גופו של גט אין הדיבור האחרון היפוך הביטול שמקודם שיכול להיות שליח ורק שיתבטל הגט ועיין רמב"ם ז"ל שמפרש האבעיא דכתבו ותנו לשליח דבתנו לשליח י"ל דגם חספא יהיב ליה וחזינן א"כ דשייך שליחות גם בכה"ג וכיון שכן אין ראי' מזה שביטל דבריו הראשונים. והרשב"ם ז"ל י"ל דלא ס"ל לחלק בהכי {{עוגן|כט:}}{{עוגן|כט־ג}}או דהוא מלהקת הסוברים דל"מ שום ביטול לגופו של גט. ומ"ש בסיום דבריו ז"ל ול"מ ביטול דקודם הכתיבה אלא א"כ ביטל אחר הכתיבה. לאו היינו לפ"ז אחר כל גמר הכתיבה ורק בתחלת הכתיבה ומטעם ביטול שליחות הכתיבה דעיקר החילוק שכתב הוא רק שלא הי' ציווי אחר הביטול וכמובן ודו"ק. ואחר אשר התבוננתי לבאר טעמו של הרמב"ם ז"ל בפשיטות דכמו דאמרינן כשמסר מודעא דודאי הוא מוכרח להגט דאל"ה למה מסר מודעא אי לא ניחא ליה לא יגרש כמו כן אמרינן הכי בביטל הגט מקודם דודאי אנוס הוא דאל"כ למה הי' צריך להביטול ואף דאין מזה עוד הוכחה שהוא אונס המבטל הגט מ"מ כיון שיש סיבה למה שצוה לעשות הגט שוב לא שייך לומר שביטל דבריו הראשונים ובאמת שזה טעם ברור ומתקבל על הלב. ויראה דמ"ש הרשב"ם ז"ל דבלי אונס ל"מ הביטול היינו שנתברר לנו שלא היו שום אונס כלל וכיון דליכא שום סיבה למה שצוה אח"כ שפיר אמרי' דגמר לגרשה וביטל דבריו הראשונים ולדעתי בכה"ג גם הרמב"ם ז"ל יודה ואין כאן מחלוקת בזה והרי זה נכון. ועפ"י הדברים האלה והחזיון הזה יש מקום אתי לומר דלהרשב"ם ז"ל באמת המודעא בעצמה ל"ח עדיין ביטול וכנ"ל בשם המפורשים ז"ל דאין זה רק גלוי דעת דלאו מילתא היא בגיטין ורק דכיון דמהמודעא יש עכ"פ הוכחה שהוא אנוס קצת ובכה"ג שפיר הי' מועיל הביטול שמקודם וכנ"ל דכיון שיש סיבה ל"ש לומר שאח"כ ביטל דבריו הראשונים שפיר נאמן לומר שהוא אנוס אונס גמור המבטל הגט שהרי הי' בידו עתה לבטל הגט דמועיל בכה"ג. ועפי"ז יומתק עוד יותר דברי הרשב"ם ז"ל במה שכתב בתחלת דבריו דמודע לסהדי שהוא אנוס ולפיכך דעו שאני מבטלו בפניכם והיינו דבזה מהני הביטול והגט בטל אף אם נתברר לפנינו שלא היה אונס גמור המבטל הגט וכנ"ל וממילא בסתמא גם בלא ביטול נאמן בדבריו שמסר ואמר שהוא אנוס אונס המבטל דא"כ הי' מבטל הגט בפי' וכנ"ל ושפיר פריך מודעא דמאי וכמובן ודו"ק כי גם זה נכון וניתן להאמר בכוונת הרשב"ם ז"ל אולם בדברי הרמב"ם ז"ל קשה להעמיס כזה דאין זכר בדבריו מענין נאמנות הבעל ועכצ"ל לדעתו דהמודעא בעצמה היא הביטול וכמ"ש בראשונה והבן כי קצרתי. והנה מראשית ההשקפ' עלה על לבי לומר נ"מ בין שני הפירושים אלו שכתבתי היכי שבהמסירת מודעא לא אמר שהוא אנוס אונס גמור וגם לא ביטל הגט בפירוש דלהפן האחרון דהמודעא עצמה לא חשוב ביטול ורק דמטעם נאמנותו קאתינן עלה שפיר הוי גיטא דהרי גם הוא לא אמר שיש לו אונס גמור המבטל אולם אי נימא דהמודעא עצמה חשוב כביטול הגט בטל. אולם אחרי בינותי זה ליתא דלא אמרינן דהמודעא בעצמה הוא הביטול רק היכי שאמר שהוא אנוס אונס גמור שלפי דבריו הוא אונס המבטל אבל לא היכא שמסר רק שהוא אנוס קצת דמזה אינו מובן עוד שאין רצונו בשום פנים בהגט ושהוא א"כ מבטלו. ואף אם תאמר דמ"מ יש מזה שהודיע כזאת להעדים גילוי דעת פשיטא מ"מ דלא עדיף יותר משאר ג"ד דלאו מילתא היא בגיטין לדידן דקיי"ל כאביי ויש לומר דזה גרע עוד יותר וגם לרבא לאו מילתא היא דלא הוי אומדנא דמוכח כלל דל"מ גם לרבא וכאשר בררתי כ"ז במקום אחר ואכמ"ל: