צל"ח/ברכות/לח/א: הבדלים בין גרסאות בדף

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

{{מרכז|'''דף ל"ח ע"א'''}} כמאן כהאי תנא וכו' והא דנקט מר בר רב אשי דוקא דובשא דתמרי ולא קאמר סתם כל מי פירות מברך עליהן שהנ"ב נראה דלרבותא קאמר דובשא דתמרי דלא תימא דבש דכתיב בקרא היינו דובשא דתמרי ועיין בח"ר וברא"ש ולפירוש בה"ג יבואר בדברי התוס':

שם דתנן דבש תמרים וכו' אף שזה הוא פלוגתא דר"א ור"י והי' יכול להביא סתם משנה דאין סופגין ארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן זיתים וענבים ואין מביאין ביכורים משקים אלא על היוצא מן הזיתים וענבים מ"מ ניחא לי' להביא מפלוגתא דר"א ור"י שהוא שגוי שם תחלה שזה הוא משנה ב' בפי"א מתרומות והך דאין סופגין היא במשנה ג' שם. ועוד נלע"ד דמערלה אין ראי' שזיעה בעלמא הוא כי נוכל לפרש הטעם משום שלא כדרך הנאתן וכדבעי ר' זירא לומר כן בפסחים דף ך"ד ע"ב ומביכורים ג"כ אין ראי' דנוכל לפרש כוונת המשנה דאין מביאים ביכורים משקין שאינן כתובים בפירוש בכתוב כי אם על היוצא מזיתים וענבים דביכורים ילפינן ארץ ארץ משבעת המינין כמפורש במס' מנחות דף פ"ד ע"ב ובשבעת המינין כתיב וגפן וזית אפ"ה מביאין משקין היוצאין מהם משא"כ תאנה ורמון אבל תמרים לא הוצרך תנא דמתניתן להזכיר דהרי תמרים לא כתיבי דבש כתיב בקרא וכמו שכתב הרשב"א והרא"ש לענין ברכה לכך הביא משנה דתרומות ושם אין הטעם משום שלא כדרך הנאתן לפי מה שמסתפק בעל משנה למלך בפ"ה מיסודי התורה וזה לשונו יש לחקור בהא דקיי"ל בכל איסורין אין לוקין עליהם שלא כד"ה אם כאמר ג"כ במצות עשה דרחמנא אמר תאכל אם אכלן שלא כד"ה אם יוצא י"ח וכו' ע"ש ואומר אני דספק זה אני מסתפק בזר האוכל תרומה שלכד"ה אם חייב בחומש דשם ג"כ כי יאכל כתיב והנה במס' יומא דף פ' ע"ב זר שאכל תרומה אכילה גסה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש כי יאכל פרט למזיק אר"י אר"י זר שכסס שעורין של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש כי יאכל פרט למזיק והנה מדאמרו פרט למזיק מכלל שאם אינו מזיקו אף שאינו דרך הנאתו חייב אך רש"י פי' פרט למזיק את התרומה וא"כ הוכרח לומר כן דאל"כ מה בכך שהוא אין לו הנאה עכ"פ הפסיד והזיק את התרומה ולכן הוכרח לומר פרט למזיק אך הרמב"ם בפרק י' מהל' תרומות כתב בהלכה ח' הי' שבע וקץ במזונו והוסף על שבעו באכילת תרומה אינו משלם את החומש שנאמר כי יאכל לא שיזיק את עצמו וכן הכוסס את השעורין פטור מן החומש מפני שהזיק עצמו עכ"ל רבינו הגדול ומדיהיב טעמא שהזיק את עצמו מכלל שאם לא הזיק עצמו אף שלא נהנה כלל וק"ו אם נהנה שכד"ה כיון שעכ"פ לא הזיק עצמו מקרי אכילה וחייב חומש וא"כ ר' יהושע דפוטר מחומש על כרחך שהטעם משום זיעה לכך הביא כאן מפלוגתא דר"א ור"י ולא הביא מסתם משנה דאין סופגין:

שם רכה לרפואה קא עבדי לה ויש לדקדק לפי מ"ש התוס' בד"ה האי דובשא וכו' דשכר שעורים אינו מברך אלא שהכל כיון שהוא לשתי' ובשתי' אומר שהכל א"כ נימא טעמא דרב דרכה לשתי' הוא לכך מברך שהכל ועיין ברבינו יונה שבאמת הפירוש משום שהוא לשתי ומה דקאמר לרפוא' עבדי לסימנא נקט שהיא רכה כדרך שעושין אותה לרפואה עיין שם ואמנם אנן חזינן דאפילו באמת עקר כוונתו לרפואה אפ"ה בעי ברוכי כדמסיק אבל הכא כיון דלכתחלה לרפואה מכוין וכו' ולכאורה מנ"ל לגמרא דרב מיירי בהכי דשמא רב מיירי במכוין להנאותו והא דמברך רק שהכל היינו משום שהוא לשתי' ונראה דעל כרחך רב גם הא קמ"ל דאף דמכוין לרפואה בעי ברכה דאל"כ לשמעינן רב בשכר דמברך שהכל אלא ודאי דרב תרתי אשמעינן חדא דאף שכוונתו לרפואה אפ"ה בעי ברוכי ואידך כיון שהיא רכה אינו מברך במ"מ רק שהכל. אלא דאכתי קשה ודלמא לא מיירי רב במכוין לרפואה ושהכל מברך לפי שהוא לשתיה ותא דלא נקט רב שכר היינו משום דשכר יש בו עוד גריעותא שאין בו ממשות שעורים רק טעמא כמו"ש התוס' והוה אמינא דמשום הכי אין מברכין על השכר בומ"מ אבל שתיתא שיש בו ממשות הקמח יברך בומ"מ אף על השתי' להכי קאמר רב שתיתא דאף שיש בו ממשות מן הקמח אפ"ה כיון שהוא לשתי' אינו מברך רק שהנ"ב ולעולם דוקא במכוין לאכילה אבל אם מכוין לכתחלה לרפואה לא יברך כלל ונראה דודאי שכר אף שאין בו ממשות מכל מקום כיון שיש בו כל כך עד שיש כזית בא"פ כמו"ש התוס' עדיף משתיתא אף שיש בו ממשות הקמח כיון שאין בו כזית בא"פ ותדע דתערובת איסור אפילו נתערב גופו מין בשא"מ ויש בו טעם איסור אם אין בו כזית בא"פ יש פלוגתא אם טעם כעקר דאורייתא וכזית בא"פ אפילו אין בו ממשות כלל לכ"ע דאורייתא אפילו לענין חיוב כרת ואמנם ביש בו בכא"פ וגופו מעורב אני מסופק אם אפילו הוא לשתי' אם אין עקרו לרפואה אם יברך עליו בומ"מ ולשון רבינו יונה משמע שבשתיתא רכה נותנין בה רק מעט קמח:

שם וצריכא דרב ושמואל ויש לדקדק פשיטא דאיצטרך מימרא דרב דלא נימא שמברך בומ"מ ועוד שמואל מה ענינו להא דתנן כל האוכלין וכו' הרי שמואל בעבה מיירי ועבה אינו לרפואה דעבה לאכילה עבדי לה ועקר החידוש דאשמועינן שמואל הוא שמברך עליו בומ"מ. ואמנם אם שמואל בעבה מיירי א"כ קשה תרתי למה לי והרי לעיל כבר אמרו רב ושמואל תרווייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מ"מ ואף שגם מימרא דרב ברכה שעקר החידוש דלא נימא כיון דלרפואה קמכוין לא לברך ג"כ שמעינן לעיל ממימרא דשמואל ור' יוחנן דשמן מברך בפה"ע ומוקמינן לי' לעיל באניגרין ובחושש בגרונו ושותה לרפואה ואפ"ה מברך עליו האלא קשיא מתרי טעמי חדא דאטו משום דאמרוה ר' יוחנן ושמואל לא נימרי' רב ועוד דאטו נזכר בדברי ר' יוחנן ושמואל שחושש בגרונו ואטו שמן אינו עומד רק לרפואה מכח כמה קושיות הוא דמסקינן לעיל דאיירי בהכי ורב בשתיתא רכה אמר שהוא ודאי דרכו לרפואה אבל מימרא דשמואל בעבה שמברך בומ"מ כבר אמרה לעיל כל שיש בו וכו' ובשלמא לדעת מג"א בסי' ר"ב ס"ק ח' דאפילו אין ראוי ללועסו ג"כ מברך בומ"מ א"כ הא קמ"ל כאן דאולי סתם שתיתא אפילו עבה אינו ראוי ללועסו אבל לדעת המחבר שם דבעינן שיהי' ראוי ללעסו הדק"ל מאי קמ"ל שמואל הרי כבר אמרה חדא זימנא וצריך לומר דמה דאמר ר"ח ולא פליגי הא בעבה וכו' רב ושמואל בל אחד בפירוש אמרו דשמואל אמר שתיתא עבה מברך בורא מ"מ ורב אמר שתיתא רכה מברך שהנ"ב וא"כ שפיר איצטרך שמואל לאמרו ולדיוקא דדוקא עבה ברכתו בומ"מ אבל רכה לא ומעתה זהו כוונת הגמ' כאן וצריכא דרב ושמואל פירוש דגם לדידן איצטרך לן שני המימרות ולא תימא דלדידן בחדא סגי דאף ממימרא דשמואל לחוד שמעינן תרווייהו דמדאמר שמואל עבה בומ"מ מכלל דרכה שהכל לכן קאמר דשפיר צריכא דרב ודשמואל דאי מהאי דשבת לא שמעינן היכא דמכוין לכתחלה לרפואה יהי' צריך ברכה דאפשר דכיון דמכוין לרפואה לא לברך כלל וממילא כיון שיש מקום לטעות שלא יברך כלל א"כ גם מדברי שמואל לא שמענו שיהי' צריך ברכה שמואל דדייק ואמר שתיתא עבה היינו משום דרכה א"צ ברכה כלל ובזה ניחא דלא קאמר דהוה אמינא שיברך בומ"מ וקמ"ל רב שאינו מברך רק שהכל שבזה אף שרב הי' צריך לאמרו מ"מ לדידן לא איצטרך לן מימרא דרב שזה כבר שמענו מדיוקא דמימרא דשמואל לכן קאמר חידוש מדברי רב שלא שמענו ודיוקא דשמואל ומימרא דשמואל ג"כ איצטרך לן דאי מימרא דרב לחוד דאמר שתיתא רכה מברך שהנ"ב הוה אמינא דוקא היכי דתחלת כוונתו לרפואה להכי יורד מחשבתו מבורא מ"מ לשהנ"ב אבל אם כוונתו לאכילה ורפואה ממילא הוה אפילו ברכה יברך בורא מ"מ להכי איצטרך דיוקא דמימרא דשמואל דשתיתא עבה הוא דמברך בורא מ"מ הא רכה אפילו היא דומיא דעבה דהיינו שעקר כוונתו לאכילה ולא לרפואה אפ"ה אינו מברך בומ"מ:

שם רבנן סברי המוציא דאפיק משמע דכתיב המוציא לך מים. הדבר יפלא למה הביא קרא דמשנה תורה בפרשת עקב ושביק קרא דפרשת שור או כשב בפרשת אמור דכתיב המוציא אתכם מארץ מצרים וגם על ר' נחמן יפלא מה יענה בפסוק הזה וכאן לא שייך מה שכתב רש"י לתרץ אליבא דר"נ פסוק המוציא לך מים שעדיין הי' מוציא כל ימי היותם במדבר דזה תינח בהוצאת מים אבל הוצאה ממצרים כבר היתה ושוב לא נהיתה. והנלע"ד דר"נ מודה דהמוצא דאפיק משמע אלא דסובר דמשמע ג"כ דמפיק משמע הכי ומשמע הכי כל מקום לפי ענינו אבל מוציא משמע רק לשעבר ובזה אין אנו צריכין למה שפירש רש"י אליבא דר"נ בפסוק המוציא בך מים דלפי פירש רש"י הי' עכ"פ להתלמוד לפרש כן דר"כ מפרש הך קרא להבא כל ימי היותם במדבר כדמפרש אליבא דרבנן קרא דר"נ המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ולדידי ניחא דר"כ לא פליג בזה על פירושא דקרא דהמוציא לך מים שפירושו לשעבר אלא דסובר דהמוציא משמע לפעמים להבא וכי תימא כיון דמודה ר"נ דהמוציא משמע ג"כ לשעבר א"כ למה לא יברך המוציא כדברי רבנן ולמה פליג על רבנן בזה ונראה דהב"ח בסי' קס"ד כתב דלהכי מברך המוציא דמשמע גם להבא לברך על העתיד שעתידה א"י שתוציא גלוסקאות והאבודרה"ם פירש בזה לחם מן הארץ והרי הארץ אינה מוציאה לחם רק דגן ומן הדגן עושים לחם וכתב האבודרה"ם שרמזו בזה על העתיד שתוציא הארץ לחם ממש דהיינו גלוסקאות. והנה כל זה דרך רמז אבל באמת אין שייך ברכה על העתיד כל הברכות הוא הודאה על העבר אבל על העתיד שייך תפלה ובקשה והבקשה יכול לסיים בברכה כדרך ברכות אמצעית שבתפלה אבל כל ברכת הנהנין הם הודאה על העבר ולפי שרז"ל דקדקו בברכה זו על לשון הפסוק להוציא לחם מן הארץ ולכן סובר ר"נ שאם יברך המוציא שמשמע ג"כ להבא יטעה הטועה ויאמר שאין הכוונה בברכה על לחם זה שהוא אוכל ויאמר למה אברך על לחם צר שאני אוכל בזעת אפי וגם כמה יגיעת אדם יגע עד שמגיע ללחם זורע וחורש וקוצר וכו' ולכן יאמר במחשבתו שברכה זו הוא על העתיד שתוציא גלוסקאות מוכנים ובזה יהי' אדם כפוי טובה על העבר ולכן סובר ר"נ שיברך מוציא לחם שמוציא אין משמעו אלא עבר ולא להבא ותהי' ברכתו מבוררת בבירור על הלחם אשר הוא אוכל הוא מודה ומשבח לבורא ובארנו טעמי' דר' נחמי' ועכשיו נפרש טעמייהו דרבנן והם חולקים על ר"נ וס"ל דגם המוציא אין פירושו אלא לשעבר ולא להבא כלל ורבא דקאמר דהמוציא דאפיק משמע דכתיב המוציא לך מים מצור החלמיש רצה לומר דמכאן מוכח דהמוציא אין משמעו רק לשעבר דהרי משה אמר זה לישראל שיזכרו חסדי המקום והטובות הגדולות שעשה להם וכל זה אמר במשנה תורה אחרי הכותי את סיחון ואז כבר הוריש להם כל ארץ סיחון ועוג וכבר היו במקום ישוב לא במדבר והן אמת שאעפ"כ עדיין הי' להם הבאר עד שמת משה אך לא הי' הבאר כל כך כחוץ להם כמו שהי' להם הבאר בהיותם במדבר בארץ צמאון אשר אין מים ואם המוציא הי' משמעו גם דמפיק לא הי' לו למשה לומר לישנא דמשתמע לתרי אפי ופן יסבור השומע שכוונתו על ההוה בעת ההיא וכמו שבאמת פירש רשיי אליבא דר"נ לההוא קרא ואז יאמר השומע ראו מה זה טובה שהוא מגדיל לנו הלא יש לנו כמה נהרות ובארות מים במדינה והי' לו למשה לאמר מוציא או אשר הוציא שודאי משמעו לשעבר בהיותם בארץ לא זרועה במדבר להגדיל החסד באזני כל שומע אלא ודאי דגם המוציא אינו סובל שום פירוש רק לשעבר ובזה שוב נכון שלא הביא רבא ראי' מקרא דפרשת אמור דכתיב המוציא אתכם מארץ מצרים דאף דודאי פירושו שם לשעבר מ"מ איכא למימר דלפעמים פירושו להבא והא דכתיב כאן בפ' אמור המוציא היינו משום שאין כאן שום מקום לטעות בו לכן הביא מהמוציא שיש מקום לטעות ולא בא הכתוב לסתום אלא ודאי שסתמו כפירושו לשעבר:

ובזה נלע"ד הבנת דברי הגמרא בעובדא דבר רב זביד שקפיד ר' זירא ואמר בשלמא אי אמר המוציא אשמעינן טעמא ואשמעינן הלכתא כרבנן ופירוש רש"י אשמעינן טעמא פירושו דקרא וכו' ואין דברי הגמרא סובלים פירוש זה דאין זה לשון טעמא אבל לפי מ"ש ניחא דכיון דלמדנו פירושא דהאי קרא ממילא הוא עצמו טעמא דרבנן וכנ"ל. ודע דע"פי מה שבארנו דר"כ מודה עכ"פ דהמוציא גם לשעבר משמע אלא דלכך אין לברך המוציא שלא יטעה באמרו לחם מן הארץ שהברכה היא רק על העתיד שאז יצא לחה ממש מן הארץ שעתידה להוציא גלוסקאות הרווחנו דלא פליג ר"נ אלא בברכת הלחם שבזה יש מקום לטעות כנ"ל אבל בשאר ברכות כגון בורא פרי העץ והאדמה והגפן שבזה לא מצינו שיתחדש לעתיד דבר חדש ביציאתם רק יהיו גדולים וטובים יותר אבל לא שום התחדשות בעסק הבריאה וא"כ אין מקום לטעות לפרש הברכה על העתיד יותר מעל מה שהוא נהנה עתה מודה ר"נ שיכול לברך הבורא אם ירצה והרשב"א בחידושיו כתב והלכתא המוציא וא"ת מ"ש מבפה"ג דלא מברכינן הבורא ובירושלמי איכא מ"ד הכי דעל דעתי' דר"נ מברך בורא פה"ג וע"ד דרבנן הבורא אבל בגמרא דילן לא משתמע הכי ופוק חזי מה עמא דבר דבהמוציא אסיקנא והלכתא המוציא ובבורא פה"ג מברכינן בורא ולא הבורא וכו'ע"ש ברשב"א והנה על מה שעמא דבר יבואר בדברינו ואמנם טעמא דתלמודא דידן דלא נקט פלוגתייהו רק בהמוציא כבר נתבאר בדברינו שבשאר ברכות מודה ר"נ שאם ירצה לומר הבורא הברירה בידו ובורא בודאי יכול לומר דבורא ודאי אליבא דכ"ע רק לשעבר משמע ובזה נבין מה דעמא דבר דבהמוציא מברכין המוציא ובשאר ברכות אומרים בורא דרבינו הרא"ש בפ"ק דפסחים סי' יו"ד נתן טעם למה הלכתא המוציא והרי מוציא דכ"ע דאפיק משמע הוא משום דצריך אדם להשמיע חידש בברכותיו ולכך הלכתא המוציא להודיע חידוש שאין הלכה כר"נ עיין שם ברא"ש וא"כ היא הנותנת היכי דאיכא פלוגתא שייך להודיע חידוש אבל בבורא שכתבתי דגם ר"נ מודה שיכול לומר הבורא ובין ר"ג ובין רבנן סברי שיכול לומר בין הבורא ובין בורא א"כ תו עדיף לומר בורא שהוא עכ"פ מבורר ודאי לשעבר בלי שום הוה אמינא להבא ובזה אין אנו צריכים לטעם הירושלמי שהביאו התוספת שהוא משום עירוב אותיות:

{{ניווט כללי תחתון}}