4,096
עריכות
מ (סדר בשורות, תגים, רווחים, תבניות וכו' (בוט)) |
(הרחב דבר) |
||
שורה 27: | שורה 27: | ||
== ה == | == ה == | ||
'''שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם.''' בכמה מקומות בקרבן יחיד כתיב בן שנתו ללמדנו שנתו שלו ולא של מנין עולם. וכאן לא פירש הכתוב שיהא שנתו שלו. היינו משום דכתיב יהיה לכם. ודרשינן בזבחים דכ״ה ב׳ בקבלה בהולכה ובזריקה מנין שיהא תמים ובן שנה ת״ל יהי׳ לכם כל הויותיו לא יהיו אלא תם ובן שנה. ואי בשנה של מנין עולם לא אפשר להיות בשחיטה בן שנה ולא בקבלה וזריקה. אלא ע״כ בן שנתו. וע׳ מש״כ בס׳ ויקרא י״ב ו׳ דמש״ה לא ביאר הכתוב בק״צ שיהיו בני שנתן ולא של מנין עולם. משום דבתמידים ומוספין א״א באופן אחר ע״ש. עוד נראה שנכלל במשמעות בן שנה שהוא משונה מכ״מ דבעינן בן שנה אחת כתיב בן שנתו. אלא בא ללמד דכשר לכתחילה להביא בתוך ל׳ יום. וכדתנן במס׳ פרה פ״א דכל הקרבנות מצותן לכתחילה אחר ל״י לבד נו״נ בכור ומעשר ופסח. והנה נו״נ התירו מבואר בס׳ ויקרא כ״ב כ״ז ומיום השמיני והלאה ירצה וגו׳. ובבכור ומעשר כתיב להלן כ״ב כ״ט ביום השמיני תתנו לי. אבל פסח מנלן שהוא משונה משארי קרבנות חובה. אלא למדנו ממקרא זה דבכלל בן שנה משמע ג״כ בתוך שלשים כדאיתא בבכורות דכ״ה עה״פ לפני ה׳ אלהיך תאכלנו שנה בשנה. דל׳ יום חשוב שנה. ולא דמי לתמידים ומוספין דבעינן לכתחילה אחר ל״י. דשם כתיב בני שנה תמימים. דמשמע תמימים גם על בני שנה. כמו דדרשינן בספרי פ׳ חקת פרה אדומה תמימה. דתמימה קאי על אדומה. ה״נ תמימים קאי גם על בני שנה. היינו אחר ל״י. משא״כ כאן דכתיב תמים בן שנה. מבואר דלא קאי תמים על בן שנה. מש״ה מפרשינן האי בן שנה בתרי אופני להכשיר אפילו בתוך ל״י לכתחילה. ולהכשיר כל משך שנה שלו. וע׳ בהרחב דבר: | '''שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם.''' בכמה מקומות בקרבן יחיד כתיב בן שנתו ללמדנו שנתו שלו ולא של מנין עולם. וכאן לא פירש הכתוב שיהא שנתו שלו. היינו משום דכתיב יהיה לכם. ודרשינן בזבחים דכ״ה ב׳ בקבלה בהולכה ובזריקה מנין שיהא תמים ובן שנה ת״ל יהי׳ לכם כל הויותיו לא יהיו אלא תם ובן שנה. ואי בשנה של מנין עולם לא אפשר להיות בשחיטה בן שנה ולא בקבלה וזריקה. אלא ע״כ בן שנתו. וע׳ מש״כ בס׳ ויקרא י״ב ו׳ דמש״ה לא ביאר הכתוב בק״צ שיהיו בני שנתן ולא של מנין עולם. משום דבתמידים ומוספין א״א באופן אחר ע״ש. עוד נראה שנכלל במשמעות בן שנה שהוא משונה מכ״מ דבעינן בן שנה אחת כתיב בן שנתו. אלא בא ללמד דכשר לכתחילה להביא בתוך ל׳ יום. וכדתנן במס׳ פרה פ״א דכל הקרבנות מצותן לכתחילה אחר ל״י לבד נו״נ בכור ומעשר ופסח. והנה נו״נ התירו מבואר בס׳ ויקרא כ״ב כ״ז ומיום השמיני והלאה ירצה וגו׳. ובבכור ומעשר כתיב להלן כ״ב כ״ט ביום השמיני תתנו לי. אבל פסח מנלן שהוא משונה משארי קרבנות חובה. אלא למדנו ממקרא זה דבכלל בן שנה משמע ג״כ בתוך שלשים כדאיתא בבכורות דכ״ה עה״פ לפני ה׳ אלהיך תאכלנו שנה בשנה. דל׳ יום חשוב שנה. ולא דמי לתמידים ומוספין דבעינן לכתחילה אחר ל״י. דשם כתיב בני שנה תמימים. דמשמע תמימים גם על בני שנה. כמו דדרשינן בספרי פ׳ חקת פרה אדומה תמימה. דתמימה קאי על אדומה. ה״נ תמימים קאי גם על בני שנה. היינו אחר ל״י. משא״כ כאן דכתיב תמים בן שנה. מבואר דלא קאי תמים על בן שנה. מש״ה מפרשינן האי בן שנה בתרי אופני{{תוספת|א|ונראה דהיינו דתני׳ במכילתא אין לי אלא בן שנה כל שנתו מנין היה רי״א ק״ו מעולה ומה עולה חמורה כשרה לבא כל שנתה פסח שהוא קל אינו דין לבא כל שנתו. ופי׳ בזי״נ אין לי אלא בן שנה היינו עד ר״ה שהוא שנת עולם . וקשה היאך ס״ד לומר כן דבן שנה הוא למנין עולם. הרי כתיב יהיה לכם ותניא בבכורות דל״ט שיהא תמים בן שנה בקבלה והולכה וזריקה. ואי תלי׳ בשנת עולם הרי משיכנס ר״ה כלה השנה. ותו קשה הא דתני׳ עוד במכילתא שם ריהג״א ומה איל שתחלתו פסול סופו כשר שה שתחלתו כשר אינו דין שיהא סופו כשר. וקשה טובא היאך אפשר ללמוד פסח מאיל א״כ יהא כשר גם בשנה שניה. אלא ע״כ הא בן שנה כתיב וא״כ אפשר שיהא דוקא שנת עולם. ותו ק׳ הרי במצורע ובעומר כתיב בן שנתו ודרשינן ולא של מנין עולם. ולא נ״ל ק״ו מאיל. אלא נראה דזה פשוט דדוקא שנתו שלו מדכתיב יהיה לכם. אלא ס״ד דוקא בן שנה הוא ל׳ יום. ולא כל השנה. מש״ה יליף מעולה דכתיב בן שנתו משמע כל השנה. וריה״ג למד מאיל דכשר בסוף שנה שניה ופסול בתחלת שנה שניה שהרי הוא פלגס. שה דכשר בתחלת השנה הראשונה אינו דין שיהא כשר בסוף השנה:}} להכשיר אפילו בתוך ל״י לכתחילה. ולהכשיר כל משך שנה שלו. וע׳ בהרחב דבר: | ||
== ו == | == ו == | ||
שורה 37: | שורה 37: | ||
== ח == | == ח == | ||
'''צלי אש ומצות על מרורים.''' בפ׳ בהעלתך באכילת פסח דורות כתיב על מצות ומררים יאכלהו. למדנו דהפסח היא עיקר המצוה ומצות ומררים טפלים לו. ומש״ה מצוה בכריכה כדאי׳ בפסחים דקט״ו דעת הלל הזקן. ואפילו רבנן דפליגי בזה מודי דמצוה לעשות כן. משא״כ כאן כתיב צלי אש ומצות. מבואר דשניהם שוין במצוה ורק המרור טפל להם. ומכאן למדנו שלדורות ג״כ כשר בדיעבד בלי כריכה כדאי׳ שם. יכול יהא כורכן בב״א ואוכלין כדרך שהלל אוכלן ת״ל ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות [וכך עיקר הנו׳ וכמבואר בפי׳ רשב״ם בד״ה ואכלהו כל אחד בפ״ע כו׳ דכתיב לעיל ואכלו את הבשר עכ״ל אלא שהרשב״ם הבין מוצא הדרש מדכתיב יאכלהו. ואינו כן אלא מדכתיב צלי אש ומצות] ואע״ג דהג׳ מפרש לענין בדיעבד. היינו לדורות אבל בפסח מצרים ודאי היתה המצוה לאכול פסח בפ״ע ומצה בפ״ע. רק הפסח היה מצותו לאכול בכריכה עם מרורים. והא דלא תנן החילוק זה במשנתנו דמה בין פסח מצרים לפסח דורות. היינו משו׳ דמשנתנו ס״ל דלא כהלל אלא גם לדורות למדנו מהאי קרא דפ״מ שאין מצוה אפילו לכתחלה בכריכה. והיינו דאי׳ התם אר״י חלוקין עליו חביריו על הלל וכמש״כ הרשב״ם בד״ה והשתא. דרבנן לית להו כריכה כלל. הא מיהו לשון המקרא משונה דבפ״מ כתיב ומצות. ובפ״ד כתיב על מצות דמשמעו שהוא טפל בענין מיהא. ולא דבר ריק הוא. אבל הענין הוא כמו שביארנו בס׳ דברים בפ׳ שמור את חודש האביב. דבמצות ספור י״מ יש נפקותא בין זמן שבהמ״ק קיים לבזה״ז. דבזמן שבהמ״ק היה קיים הי׳ מצות הספור בענין הפסיחה על הפתח שכ״ז היה מורה אכילת הפסח. והיו חוקרים ודורשים בזה הרבה. אבל בענין מצות אכילת מצה לא דרשו. ולא בא אלא לשם תודה על הגאולה כמו לחמי תודה. או לאותו תכלית של כל שבעת הימים וכמבואר שם. משא״כ בזה״ז מצות הספור בענין חפזון שע״ז מורה מצות אכילת מצה. ע״ז עונין דברים הרבה וכדכתיב אחר מצות אכילת לחם עוני כי בחפזון וגו׳ ושמה נתבאר בעזרו ית׳ טעמו ש״ד. והנה בפסח מצרים הי׳ התחלה לשני הזמנים. גם לזמן שאכלו ישראל פסח גם לזמן גלות. מש״ה היתה המצוה שיהא נדבר בשני הענינים. ומש״ה כתיבי כל א׳ בפ״ע. : | '''צלי אש ומצות על מרורים.''' בפ׳ בהעלתך באכילת פסח דורות כתיב על מצות ומררים יאכלהו. למדנו דהפסח היא עיקר המצוה ומצות ומררים טפלים לו. ומש״ה מצוה בכריכה כדאי׳ בפסחים דקט״ו דעת הלל הזקן. ואפילו רבנן דפליגי בזה מודי דמצוה לעשות כן. משא״כ כאן כתיב צלי אש ומצות. מבואר דשניהם שוין במצוה ורק המרור טפל להם. ומכאן למדנו שלדורות ג״כ כשר בדיעבד בלי כריכה כדאי׳ שם. יכול יהא כורכן בב״א ואוכלין כדרך שהלל אוכלן ת״ל ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות [וכך עיקר הנו׳ וכמבואר בפי׳ רשב״ם בד״ה ואכלהו כל אחד בפ״ע כו׳ דכתיב לעיל ואכלו את הבשר עכ״ל אלא שהרשב״ם הבין מוצא הדרש מדכתיב יאכלהו. ואינו כן אלא מדכתיב צלי אש ומצות] ואע״ג דהג׳ מפרש לענין בדיעבד. היינו לדורות אבל בפסח מצרים ודאי היתה המצוה לאכול פסח בפ״ע ומצה בפ״ע. רק הפסח היה מצותו לאכול בכריכה עם מרורים. והא דלא תנן החילוק זה במשנתנו דמה בין פסח מצרים לפסח דורות. היינו משו׳ דמשנתנו ס״ל דלא כהלל אלא גם לדורות למדנו מהאי קרא דפ״מ שאין מצוה אפילו לכתחלה בכריכה. והיינו דאי׳ התם אר״י חלוקין עליו חביריו על הלל וכמש״כ הרשב״ם בד״ה והשתא. דרבנן לית להו כריכה כלל. הא מיהו לשון המקרא משונה דבפ״מ כתיב ומצות. ובפ״ד כתיב על מצות דמשמעו שהוא טפל בענין מיהא. ולא דבר ריק הוא. אבל הענין הוא כמו שביארנו בס׳ דברים בפ׳ שמור את חודש האביב. דבמצות ספור י״מ יש נפקותא בין זמן שבהמ״ק קיים לבזה״ז. דבזמן שבהמ״ק היה קיים הי׳ מצות הספור בענין הפסיחה על הפתח שכ״ז היה מורה אכילת הפסח. והיו חוקרים ודורשים בזה הרבה. אבל בענין מצות אכילת מצה לא דרשו. ולא בא אלא לשם תודה על הגאולה כמו לחמי תודה. או לאותו תכלית של כל שבעת הימים וכמבואר שם. משא״כ בזה״ז מצות הספור בענין חפזון שע״ז מורה מצות אכילת מצה. ע״ז עונין דברים הרבה וכדכתיב אחר מצות אכילת לחם עוני כי בחפזון וגו׳ ושמה נתבאר בעזרו ית׳ טעמו ש״ד. והנה בפסח מצרים הי׳ התחלה לשני הזמנים. גם לזמן שאכלו ישראל פסח גם לזמן גלות. מש״ה היתה המצוה שיהא נדבר בשני הענינים. ומש״ה כתיבי כל א׳ בפ״ע.{{תוספת|ב|וכ״ז רמזו מסדרי הגדה שהתחילו בבבל כשבאו לגלות כהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. ומבואר בנוסח הגדה של הרמב״ם שהיו מתחילים בזה הלשון בבהילו יצאנו ממצרים כהא לחמא עניא כו׳. וזה פלא. אבל מבואר יפה בדברינו שכיון שהגיעו לבבל לאכילת לחם עוני הקדימו לומר בבהילו יצאנו ממצרים. היינו בחפזון ואמרו שגם בארץ מצרים בזמן אכילת הפסח היתה המצוה לאכול המצות לחם עוני. היינו בפ״ע. ובא להודיענו אז שכן אנחנו מעותדים לאכילת לחם עוני בגלות ושיהא ע״ז מצות הספור של בחפזון:}}: | ||
'''יאכלהו.''' זה הלשון משמעו שלא יאכלו אלא אותו ולא יותר. כדאיתא בתמורה דכ״ג על הא דכתיב במנחה יאכלוה שלא יאכל עמה חולין ותרומה. ה״נ משמעו שלא יאכלו יותר וכדתנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. והכי תניא במכילתא יאכלוהו. מכאן אמרו הפסח נאכל אכילת שבע ואין מצה ומרור נאכלים אכילת שבע. פי׳ דיאכלוהו משמע שאך הוא יהא נאכל בסוף שבעו ולא יאכל יותר: | '''יאכלהו.''' זה הלשון משמעו שלא יאכלו אלא אותו ולא יותר. כדאיתא בתמורה דכ״ג על הא דכתיב במנחה יאכלוה שלא יאכל עמה חולין ותרומה. ה״נ משמעו שלא יאכלו יותר וכדתנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. והכי תניא במכילתא יאכלוהו. מכאן אמרו הפסח נאכל אכילת שבע ואין מצה ומרור נאכלים אכילת שבע. פי׳ דיאכלוהו משמע שאך הוא יהא נאכל בסוף שבעו ולא יאכל יותר: | ||
שורה 55: | שורה 55: | ||
== יא == | == יא == | ||
'''ואכלתם אותו בחפזון.''' לפי הפשט הידוע שיהא נאכל כמו איש הנחפז לצאת לדרך והכי תנן בפסחים פ״ט דפסח מצרים היה נאכל בחפזון ולא פסח דורות. וביארו בגמ׳ משום דכתיב אתו בחפזון ולא פ״ד. ולזה הפי׳ יש לבאר סיפיה דקרא פסח הוא לה׳. שזה טעם על מצוה זו בשביל שבאותו עת היה הקב״ה פוסח ומדלג על הפתחים. מש״ה המצוה לאכול כמו העומד עה״ד וממהר ומדלג : | '''ואכלתם אותו בחפזון.''' לפי הפשט הידוע שיהא נאכל כמו איש הנחפז לצאת לדרך והכי תנן בפסחים פ״ט דפסח מצרים היה נאכל בחפזון ולא פסח דורות. וביארו בגמ׳ משום דכתיב אתו בחפזון ולא פ״ד. ולזה הפי׳ יש לבאר סיפיה דקרא פסח הוא לה׳. שזה טעם על מצוה זו בשביל שבאותו עת היה הקב״ה פוסח ומדלג על הפתחים. מש״ה המצוה לאכול כמו העומד עה״ד וממהר ומדלג{{תוספת|ג|אבל במכילתא תניא בחפזון זה חפזון דמצרים או אינו אלא חפזון דישראל כשהוא אומר ולכל ב״י לא יחרץ כלב לשונו הרי חפזון ישראל אמור (פי׳ שלא היה אז חפזון כלל. וכ״ה בספרי פ׳ ראה) ר׳ יהושע א׳ זה חפזון דישראל או אינו אלא חפזון מצרים כשה״א כי גרשו ממצרים הרי חפזון מצרים אמור ומה ת״ל בחפזון חפזון דישראל. והוא פלא מה זה קשה הא דכתיב ואכלתם בחפזון. אלא טה״ד הוא וצ״ל ומה ת״ל ולא יכלו להתמהמה אלא חפזון ישראל. והכי יבואר עוד להלן באותו מקרא. ולא דפליגי התנאים אי הוי כלל חפזון ישראל. דאאל״כ שהרי בברכות ד״ט אי׳ ג״כ דפליגי תנאי עד שעת חפזון. אי עד שעת חפזון דמצרים והיינו בחצות. או עד שעת חפזון דישראל והיינו בבוקר. אלמא דלכ״ע היה חפזון דמצרים ודישראל. אלא לא היה בשעת אחת בחצות הלילה נחפזו מצרים כדכתיב ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ כי אמרו כלנו מתים. והיה רצונם חזק שיצאו תומ״י אבל לא שמעו ישראל. אבל בבקר לא היו מצרים נחפזים כלל שהרי ראו שלא מתו עוד מחצות ואילך ורק ישראל נחפזו משום ששאלו הרבה בחזקת שישובו. ואי היה מי מישראל מודיעם רצון ישראל לצאת לחלוטין. לא די שהיו מוציאים מהם מה שהשאילו. ואפשר היו חוזרים מדיבורם אחר שלא מתו יותר. וכבר תניא במכילתא שנשתבחו בזה ישראל שלא היו בהם דלטורין בזה שלא הודיע א׳ מהם למצרים הדבר הזה. אבל יראו הרבה מזה ונחפזו לצאת. והיינו דכתיב בפ׳ מסעי אחר וב״י יוצאים ביד רמה לעיני כל מצרים. ומצרים מקברים וגו׳ שכל המקרא אינו ענין אלא לבאר היאך יצאו ביד רמה כמו בני חורין לעיני כל מצרים ולא הרגישו מאומה. הוא משום שהיו טרודין בקבורת מתיהם. הא מיהא לכ״ע היה בבקר חפזון דישראל אלא שנחלקו בפי׳ ואכלתם אותו בחפזון דמפרשי בשעת חפזון וסתמא דמכילתא ס״ל כר״א דזמן אכילה עד חצות כמבואר להלן ס״פ בא רא״א מנין אתה אומר שאם היתה חבורה של חכמים או של תלמידים שצריכים לעסוק בהלכות הפסח עד חצות כו׳ ולא כדתניא בתוספתא שלהי מס׳ פסחים כל הלילה. והוא משום שתלוי בזמן אכילת פסח. מש״ה מפרש ת״ק דמכילתא בחפזון דמצרים שהיה בחצות. ואז ודאי לא היה חפזון לישראל. ור׳ יהושע ס״ל בחפזון שהיה בבוקר וע״כ הוא חפזון דישראל. ותניא עוד במכילתא אבא חנן משום ר״א המודעי א׳ זה חפזון שכינה אע״פ שאין ראיה לדבר [שהיה חפזון שכינה] זכר לדבר קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים ואומר הנה זה עומד אחר כתלינו וגו׳ יכול אף לעתיד לבא כן ת״ל כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה׳. ביאור הדבר שעיקר הראיה ממקרא דשה״ש הוא מובן ממקרא דישעיה שאמר דלע״ל לא בחפזון תצאו. וא״א לומר דפי׳ חפזון דישראל הרי כתיב ובמנוסה לא תלכון. גם א״א לפרש חפזון דאוה״ע דא״כ מה זה טעם כי הולך לפניכם ה׳. ומזה למדנו דלא כמו במצרים דאע״ג דכתיב וה׳ הולך לפניהם לא היה אלא בהגיעם לאיתם בקצה המדבר. אבל בעודם ברעמסס עד סכות לא היה כן והיינו משום שלא היה שורת הדין נותן ולא הקץ הגיע בברור. ומש״ה כתיב בשה״ש מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות היינו כמו שהאדם עושה בהסתר דבר שאינו כשורת הדין ומדלג על כמה מניעות שלפניו כך היה כ״י לפני הקב״ה. ובסיפא דקרא הנה זה עומד אתר כתלינו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים. גם זה ממשיל כמו שהאדם בוש להתראות בהשתדלותו בדבר שאינו כשורת הדין. וע״כ הוא משתדל מן החלונות ומן החרכים ואין רואים אותו. כך היה כ״י הקב״ה משתדל שיגיעו ישראל לכך בהסתר עד שכבר יצאו והגיעו לאיתם. אבל לע״ל יהיה מהחל הגאולה הולך לפניהם ה׳. זהו ביאור המכילתא. הא מיהא דכולהו תנאי במכילתא מפרשי ואכלתם אותו בחפזון. בשעת חפזון. ולפ״ז מתבאר סיפיה דקרא פסח הוא לה׳ לת״ק דקאי על חפזון דמצרים או לר״י דקאי על ישראל שהוא דבר בפ״ע וכדתניא במכילתא פסח הוא לה׳ שיהא כל מעשיו לשם פסח [כצ״ל] אבל בתלמודין דברכות הנ״ל דמפרשי עד שעת חפזון. ודינא הוא. מפרשי פסח הוא לה׳. דמש״ה אינו כשאר שלמים שנאכל לשני ימים ולפ״ז ע״כ קאי על פסח דורות. וא״א למעט מלשון אותו דקאי רק על פסח מצרים. שהרי עיקר הטעם של פסח הוא לה׳ לא נצרכנו אלא לדורות שיש שלמים ונאכלים לשני ימים משא״כ בפ״מ שלא היו עדיין דיני שלמים:}}: | ||
== יב == | == יב == | ||
שורה 69: | שורה 69: | ||
== יד == | == יד == | ||
'''תחגהו.''' הוא מיותר. ומשמעו כפי משמעות יאכלוהו. שביארנו שאין דבר אחר נאכל אחריו. כך הפי׳ תחגהו. ואין מביאים אחר זה היום עוד חגיגה : | '''תחגהו.''' הוא מיותר. ומשמעו כפי משמעות יאכלוהו. שביארנו שאין דבר אחר נאכל אחריו. כך הפי׳ תחגהו. ואין מביאים אחר זה היום עוד חגיגה{{תוספת|ד|וראוי לדעת דאע״ג דשני המועדים פסח וסוכות נשתוו בעיקר הדין. דבשניהם מצוה בראשון. ואם לא הקריב בראשון משלים כל ז׳. וכדאיתא בחגיגה ד״ט וחגתם אתו חג לה׳. יכול יהא חוגג והולך כל שבעה ת״ל אותו. אותו אתה חוגג כו׳. ובסכות מיירי סתם. מ״מ בפשטא דקרא יש הפרש בין פסח לסכות. דבסכות כתיב וחגתם חג לה׳ שבעת ימים. שבעת ימים תחג לה׳ אלהיך. ואין מקרא יוצא מ״פ ג״כ וכמו שביארנו בפ׳ דמועדות שבת״כ ופ׳ פינחס הוכחות מדיוקי דקראי בתורה נו״כ שהיו רגילים להרבות בחוהמ״ס שלמים ותודה לפני הגשם. וממילא היה כל יום חג ושמחה ולא נתמעט מדרשם דאותו אלא חובה דחגיגה. לאפוקי בפסח מבואר בכל פ׳ מועדות שלא נקרא חג אלא יום הראשון בלבד. ורק ביום השביעי כתיב להלן י״ג ו׳ וביום השביעי חג לה׳ ויבואר שם. והיינו דכתיב תחגהו ולא יותר:}}: | ||
== טו == | == טו == | ||
שורה 77: | שורה 77: | ||
'''תשביתו שאר מבתיכם.''' בפ׳ זו בזה המקרא ובמקרא י״ט לא הזכיר אלא שאור ולא כמו להלן י״ג ז׳ דכתיב ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור. והטעם דשם הא דכתיבי תרווייהו מפרש בגמ׳ ביצה ד״ז ב׳ דאי כתיב שאור ה״א משום דחימוצו קשה אבל חמץ דאין חימוצו קשה אימא לא. וזה לא שייך בפ׳ שאנו עומדים דמפרש המקרא טעם על מ״ע דתשביתו ועל ל״ת דלא ימצא משום כי כל אוכל חמץ ונכרתה. א״כ עיקר הטעם שייך בחמץ דראוי לאכילה יותר משאור ויש לחוש יותר משא״כ שם לא נזכר הטעם. שפיר הייתי אומר שהקפידה תורה דוקא על שאור שחימוצו קשה: | '''תשביתו שאר מבתיכם.''' בפ׳ זו בזה המקרא ובמקרא י״ט לא הזכיר אלא שאור ולא כמו להלן י״ג ז׳ דכתיב ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור. והטעם דשם הא דכתיבי תרווייהו מפרש בגמ׳ ביצה ד״ז ב׳ דאי כתיב שאור ה״א משום דחימוצו קשה אבל חמץ דאין חימוצו קשה אימא לא. וזה לא שייך בפ׳ שאנו עומדים דמפרש המקרא טעם על מ״ע דתשביתו ועל ל״ת דלא ימצא משום כי כל אוכל חמץ ונכרתה. א״כ עיקר הטעם שייך בחמץ דראוי לאכילה יותר משאור ויש לחוש יותר משא״כ שם לא נזכר הטעם. שפיר הייתי אומר שהקפידה תורה דוקא על שאור שחימוצו קשה: | ||
'''מיום הראשון עד יום השביעי.''' מכאן דרשו במכלתא ענשו שבעה ואזהרתו לעולם. וע׳ מש״כ בהע״ש סי׳ פ׳. ובתשב״ץ ח״ג סנ״א גריס אזהרתו שבעה וענשו לעולם : | '''מיום הראשון עד יום השביעי.''' מכאן דרשו במכלתא ענשו שבעה ואזהרתו לעולם. וע׳ מש״כ בהע״ש סי׳ פ׳. ובתשב״ץ ח״ג סנ״א גריס אזהרתו שבעה וענשו לעולם{{תוספת|ה|ושמעתי מהרב הגאון מו״ה בצלאל הכהן ז״ל מו״ץ מווילנא דהאי מיום הראשון וגו׳ קאי על מ״ע דתשביתו. דעיקר פי׳ אך ביום הראשון תשביתו הוא בע״פ בי״ד כידוע. ומפרש המקרא דמכ״מ קאי במ״ע זו מיום הראשון וגו׳. ומש״ה כתיב הראשן והשבעי חסרים ללמדנו דאע״ג שיש מ״ע דהשבתה מכ״מ אסור לשרוף בראשון ובשביעי משום יו״ט. ומש״ה כתיב מיד וביום הראשון מקרא קודש וגו׳. ונראה להוסיף אפילו לפרש״י בד״ו בד״ה כופה כו׳ ומיהו בב״י לא עבר דהא בטולי בטליה. דמוכח מזה דאי לא בטליה שורפין ביו״ט כדי שלא יעבור בב״י. מכ״מ לא משום טעם מתוך שהותרה הבערה לצורך כו׳ אלא משום דעובר בכל רגע על מ״ע דתשביתו ול״ת דב״י. וזה דוחה עשה ול״ת דיו״ט שהוא רק בשעת מעשה. ויש לי ראיה לזה מפרש״י ב״מ דל״ב א׳ ואכ״מ. וא״כ אם אפשר ליתן לגוי או לבהמה ושוב לא יעבור אסור לשרוף ביו״ט. אפי׳ לדעת רש״י:}}: | ||
== טז == | == טז == | ||
שורה 85: | שורה 85: | ||
== יז == | == יז == | ||
'''ושמרתם את המצות.''' עיקר משמעות מצוה זו מבואר בדברי חז״ל דקאי על מצת מצוה של לילה הראשון מה שאינו בשבעת הימים. והכי משמעות סוף המקרא כי בעצם היום הזה וגו׳ ושמרתם את היום הזה וגו׳. אבל הרמב״ם הל׳ חו״מ פ״ה ה״ח כתב בביאור מקרא זה ושמרתם אה״מ כלומר הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חמוץ. וא״כ קאי על שבעת הימים ג״כ. ויש לזה הפי׳ ג״כ שורש להלן כ״ג ט״ו ויבואר שם. ומכ״מ עיקר הפי׳ הוא על יום הראשון כמש״כ: | '''ושמרתם את המצות.''' עיקר משמעות מצוה זו מבואר בדברי חז״ל דקאי על מצת מצוה של לילה הראשון מה שאינו בשבעת הימים. והכי משמעות סוף המקרא כי בעצם היום הזה וגו׳ ושמרתם את היום הזה וגו׳{{תוספת|ו|ובזה פליגי התלמודים. בירושלמי פ׳ כ״ש אי׳ דבעינן דוקא שיהא נעשה באופן דצריך שמירה לאפוקי חלוטה ונילוש במי פירות שאין בא לידי חימוץ וא״צ שמירה. וזה היה דעת רבא בתלמודן ד״מ דאמר מצוה ללתות כי היכי דליבעי שמירה. אבל אח״כ הדר ביה רבא ואמר דפי׳ המקרא ושמרתם אה״מ לשם מצה של מצוה דוקא אבל לא בעינן שיהא באופן דנצרך לשמירה דוקא וכן פסק הרמב״ם. ולהיפך לדעת הירוש׳ דס״ל דבעינן שיהא נעשה באופן דצריך שמירה לא בעי שיהא משומר לשם מצה. כדמוכח בירושלמי סוכה פ״א והובא בתוס׳ סוכה ד״ט א׳ בד״ה סוכה ישנה. ויותר מזה כתבנו בהע״ש סימן ע״ו אות ג׳ ובהשמטות לח״ג בס״ד. ולמדנו מזה דשמירה לשום מצה לדידן דקיי״ל כרבא הוא מה״ת. ולא כמש״כ הח״י סי׳ ת״ס עי״ש:}}. אבל הרמב״ם הל׳ חו״מ פ״ה ה״ח כתב בביאור מקרא זה ושמרתם אה״מ כלומר הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חמוץ. וא״כ קאי על שבעת הימים ג״כ. ויש לזה הפי׳ ג״כ שורש להלן כ״ג ט״ו ויבואר שם. ומכ״מ עיקר הפי׳ הוא על יום הראשון כמש״כ: | ||
'''כי בעצם היום הזה.''' נותן טעם על מצוה של טפול מרובה למצה כי כמו בעצם היום הזה הוצאתי וגו׳ כך ושמרתם את היום הזה וגו׳. שיהא אותו יום מסוגל לגאולה מכל רע מש״ה בא מצות הטפול כמו שהיה טפול מרובה בשמירת הפסח ד׳ ימים בפ״מ. כדי להרבות זכות לפני יום המוכשר לגאולה כדתניא במכילתא והובא בפרש״י לעיל ו׳ כך צוה הקב״ה לדורות טפול מרובה למצת מצוה כדי שיהא מוכשר לגאולה מכל רע: | '''כי בעצם היום הזה.''' נותן טעם על מצוה של טפול מרובה למצה כי כמו בעצם היום הזה הוצאתי וגו׳ כך ושמרתם את היום הזה וגו׳. שיהא אותו יום מסוגל לגאולה מכל רע מש״ה בא מצות הטפול כמו שהיה טפול מרובה בשמירת הפסח ד׳ ימים בפ״מ. כדי להרבות זכות לפני יום המוכשר לגאולה כדתניא במכילתא והובא בפרש״י לעיל ו׳ כך צוה הקב״ה לדורות טפול מרובה למצת מצוה כדי שיהא מוכשר לגאולה מכל רע: | ||
שורה 111: | שורה 111: | ||
'''לכל זקני ישראל.''' במכילתא פליגי תנאי קריאה זו מה היא. והכי אי׳ ויקרא משה לכל זקני ישראל שעשאן ב״ד. שהוא קראן זקנים. ויאמר אליהם הדבר יצא מפי משה לישראל דברי ר׳ יאשיה ר׳ יונתן א׳ הדבר יצא מפי משה לזקנים והזקנים לכל ישראל. נם לו ר״י כו׳ אלא שמשה חלק כבוד לזקנים. אבל לפי הפשט אמר משה הפרשה של החודש הזה עד גמירא לכל ישראל כמו שנצטוה דברו אל כל עדת ישראל. ואח״כ קרא לזקנים ואמר להם דבר המיוחד להם באותה שעה כאשר יבואר בכל מקרא: | '''לכל זקני ישראל.''' במכילתא פליגי תנאי קריאה זו מה היא. והכי אי׳ ויקרא משה לכל זקני ישראל שעשאן ב״ד. שהוא קראן זקנים. ויאמר אליהם הדבר יצא מפי משה לישראל דברי ר׳ יאשיה ר׳ יונתן א׳ הדבר יצא מפי משה לזקנים והזקנים לכל ישראל. נם לו ר״י כו׳ אלא שמשה חלק כבוד לזקנים. אבל לפי הפשט אמר משה הפרשה של החודש הזה עד גמירא לכל ישראל כמו שנצטוה דברו אל כל עדת ישראל. ואח״כ קרא לזקנים ואמר להם דבר המיוחד להם באותה שעה כאשר יבואר בכל מקרא: | ||
'''משכו וקחו לכם צאן.''' רש״י פי׳ בשם המכילתא משכו מי שיש לו צאן ימשוך משלו. ומי שאין לו יקח מן השוק. ובא ללמדנו לענין הא דבעי הפרשה ד׳ ימים בפ״ע. ואשמעינן דמי שיש לו הרבה צאן א״א להפריש כולם. ובי״ד יקח א׳ מהם לשחיטה. אלא מחויב למשוך אחד לפני ד׳ ימים. ומכאן למדנו דכל שאינו בזה אח״ז אפי׳ בב״א אינו וא״כ א״א להקדיש אלא אם מושך א׳ מהם וכן למדנו דאי אפשר להפריש טלה ביד חבירו עד שלא קנה. דהקדש אינו חל אלא בשלו משום הכי כתיב וקחו. כל זה דרך הדרש. אבל לפי הפשט באשר המצוה בפרשה הקודמת נאמרה לכל ישראל ליקח שה לבית אב. והיה הדעת נותן שיטפלו בזה האנשים הפשוטים בבית אב מי שרגיל למשוך טלה לשחיטה ולהפשיט. ולא מי שהוא גדול בבית אב ואין עסקו בכך. ע״כ קרא משה לזקני הדור והזהירם ביחוד משכו אתם וקחו צאן למשפחותיכם בשביל כל המשפחה תהיו אתם המתעסקים בזה. ומכאן למדנו הא דתניא בפסחים ס״פ תמיד נשחט תנא כל אחד ואחד נותן פסחו בעורו ומפשילו לאחוריו. אמר רב עיליש טייעות פי׳ כדרך הערבי שרגיל בכך. כך היה עושה כל עשיר ואפרתי ישראל וע״ע ס׳ במדבר ו׳ ג׳: | '''משכו וקחו לכם צאן.''' רש״י פי׳ בשם המכילתא משכו מי שיש לו צאן ימשוך משלו. ומי שאין לו יקח מן השוק. ובא ללמדנו לענין הא דבעי הפרשה ד׳ ימים בפ״ע. ואשמעינן דמי שיש לו הרבה צאן א״א להפריש כולם. ובי״ד יקח א׳ מהם לשחיטה. אלא מחויב למשוך אחד לפני ד׳ ימים. ומכאן למדנו דכל שאינו בזה אח״ז אפי׳ בב״א אינו וא״כ א״א להקדיש אלא אם מושך א׳ מהם וכן למדנו דאי אפשר להפריש טלה ביד חבירו עד שלא קנה. דהקדש אינו חל אלא בשלו משום הכי כתיב וקחו. כל זה דרך הדרש. אבל לפי הפשט באשר המצוה בפרשה הקודמת נאמרה לכל ישראל ליקח שה לבית אב. והיה הדעת נותן שיטפלו בזה האנשים הפשוטים בבית אב מי שרגיל למשוך טלה לשחיטה ולהפשיט. ולא מי שהוא גדול בבית אב ואין עסקו בכך. ע״כ קרא משה לזקני הדור והזהירם ביחוד משכו אתם וקחו צאן למשפחותיכם בשביל כל המשפחה תהיו אתם המתעסקים בזה. ומכאן למדנו הא דתניא בפסחים ס״פ תמיד נשחט תנא כל אחד ואחד נותן פסחו בעורו ומפשילו לאחוריו. אמר רב עיליש טייעות פי׳ כדרך הערבי שרגיל בכך. כך היה עושה כל עשיר ואפרתי ישראל{{תוספת|ז|וכיב״ז הזהיר הכתוב במצה לדורות בחו״ל דכתיב לחם עוני ודרשו בפסחים דקט״ו שיהא הוא מסיק ואשתו אופה. ונתבאר בפ׳ ראה שהוא מצוה לטרוח בעצמו. ולא כפרש״י שהוא מטעם שמירה. וה״נ היה המצוה בק״פ שיהא הטפול בזה בעצמו לכל גדולי ישראל:}} וע״ע ס׳ במדבר ו׳ ג׳: | ||
'''ושחטו הפסח.''' אתם בעצמכם תשחטוהו. והוסיף אזהרה בשחיטה משום הוספה שבמתן הדם כאשר יבואר. זהו עיקר הפשט. ומכ״מ הדרש הנ״ל מוכרח מדלא כתיב וילכו ויעשו ב״י וגו׳ עד סוף פרשה זו שנאמרה לזקני ישראל. מזה למדנו שנוגע דברים הללו גם לכל ישראל. וכן בפסוקים הבאים יבואר דעיקרם נאמר לזקני הדור ומכ״מ מגיעים לכל ישראל ג״כ: | '''ושחטו הפסח.''' אתם בעצמכם תשחטוהו. והוסיף אזהרה בשחיטה משום הוספה שבמתן הדם כאשר יבואר. זהו עיקר הפשט. ומכ״מ הדרש הנ״ל מוכרח מדלא כתיב וילכו ויעשו ב״י וגו׳ עד סוף פרשה זו שנאמרה לזקני ישראל. מזה למדנו שנוגע דברים הללו גם לכל ישראל. וכן בפסוקים הבאים יבואר דעיקרם נאמר לזקני הדור ומכ״מ מגיעים לכל ישראל ג״כ: | ||
שורה 271: | שורה 271: | ||
'''על צבאותם.''' במשטר צבא. ולא מעורבבים. ויותר נכון לפרש מלשון הלא צבא לאנוש עלי ארץ. דמשמעו כל אנוש נוצר לתכליתו וזהו צבאו. וכן ישראל נוצרו להיות לאור גוים להעמידם על ידיעת אלהי עולם. וכמו אברהם אבינו שנקרא אב המון גוים משום זה הענין כמש״כ בס׳ בראשית י״ז ד׳. ולזה התכלית צירף הקב״ה מצות מילה לא״א כמש״כ שם מקרא ט׳. וכל זמן שהיו ישראל כבושים בגולה וגם היו ערלים. לא הגיעו לצבאותם. ועתה כאשר יצאו להיות עם ה׳ וגם נימולו כולם הגיעו לצבאותם. היינו למה שנוצרו על הארץ. ומש״ה כתיב זה המקרא בפ״ע. ולא ביחד עם מקרא מ״ב ביציאת צבאות ה׳. וכמו שכתובים יחד במאמר ה׳ למשה לעיל ז׳ ד׳ והוצאתי את צבאותי את עמי ב״י. אלא משום שבא לסמוך זה הענין למצות מילה. וכן לפ׳ קידוש בכורים דפ׳ הסמוכה כאשר יבואר: | '''על צבאותם.''' במשטר צבא. ולא מעורבבים. ויותר נכון לפרש מלשון הלא צבא לאנוש עלי ארץ. דמשמעו כל אנוש נוצר לתכליתו וזהו צבאו. וכן ישראל נוצרו להיות לאור גוים להעמידם על ידיעת אלהי עולם. וכמו אברהם אבינו שנקרא אב המון גוים משום זה הענין כמש״כ בס׳ בראשית י״ז ד׳. ולזה התכלית צירף הקב״ה מצות מילה לא״א כמש״כ שם מקרא ט׳. וכל זמן שהיו ישראל כבושים בגולה וגם היו ערלים. לא הגיעו לצבאותם. ועתה כאשר יצאו להיות עם ה׳ וגם נימולו כולם הגיעו לצבאותם. היינו למה שנוצרו על הארץ. ומש״ה כתיב זה המקרא בפ״ע. ולא ביחד עם מקרא מ״ב ביציאת צבאות ה׳. וכמו שכתובים יחד במאמר ה׳ למשה לעיל ז׳ ד׳ והוצאתי את צבאותי את עמי ב״י. אלא משום שבא לסמוך זה הענין למצות מילה. וכן לפ׳ קידוש בכורים דפ׳ הסמוכה כאשר יבואר: | ||
{{הרחב דבר}} | |||
{{ניווט כללי תחתון}} | {{ניווט כללי תחתון}} | ||
{{פורסם בנחלת הכלל}} | {{פורסם בנחלת הכלל}} |