13,565
עריכות
אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יבמות/סב: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
←קטן שהגדיל ועבד שנשתחרר בימי הספירה: כנדצ''ל
אין תקציר עריכה |
(←קטן שהגדיל ועבד שנשתחרר בימי הספירה: כנדצ''ל) |
||
| שורה 8: | שורה 8: | ||
;מחלוקת הראשונים בגדר מצות ספירת העומר בכל יום ויום | ;מחלוקת הראשונים בגדר מצות ספירת העומר בכל יום ויום | ||
והנה ידועה ומפורסמת מחלוקת הראשונים בדין ספירת העומר, האם ספירת כל יום ויום חשובה מצוה בפני עצמה - וממילא אם שכח או הזיד ולא ספר יום אחד, יכול לספור בשאר הימים בברכה. או שכל ספירת הימים מצוה אחת היא, ואם שכח ולא ספר יום אחד כבר הפסיד המצוה. וכך כותב הטור {{ממ|[[טור/אורח חיים/תפט|או"ח סימן תפט]]}}: וכתב עוד בה"ג שאם שכח לברך באחד מן הימים, שלא יברך עוד בימים שלאחריו. ורב סעדיה כתב שאם שכח | והנה ידועה ומפורסמת מחלוקת הראשונים בדין ספירת העומר, האם ספירת כל יום ויום חשובה מצוה בפני עצמה - וממילא אם שכח או הזיד ולא ספר יום אחד, יכול לספור בשאר הימים בברכה. או שכל ספירת הימים מצוה אחת היא, ואם שכח ולא ספר יום אחד כבר הפסיד המצוה. וכך כותב הטור {{ממ|[[טור/אורח חיים/תפט|או"ח סימן תפט]]}}: וכתב עוד בה"ג שאם שכח לברך באחד מן הימים, שלא יברך עוד בימים שלאחריו. ורב סעדיה כתב שאם שכח באחד מן הימים יברך בימים שלאחריו חוץ מלילה הראשון שאם שכח ולא בירך בו שלא יברך עוד. ורב האי כתב בין בלילה הראשון בין בשאר לילות אם שכח ולא בירך בו יברך בשאר לילות, וכן כתב ה"ר יונה, עכ"ל הטור. | ||
וה[[בית יוסף/אורח חיים/תפט|בית יוסף]] ציין לדברי התוספות {{ממ|[[תוספות/מנחות/סו/א|מנחות סו. ד"ה זכר]]}} שהביאו דברי הבה"ג וטעמו משום דבעינן 'תמימות', וכשמחסר יום אחד אין כאן תמימות. וכתבו עליו: ותימה גדולה הוא ולא יתכן. וכ"כ הרא"ש {{ממ|[[רא"ש/פסחים/י/מא|פסחים פ"י סימן מא]]}} שאינו נראה לר"י, כי כל לילה ולילה מצוה בפני עצמה. | וה[[בית יוסף/אורח חיים/תפט|בית יוסף]] ציין לדברי התוספות {{ממ|[[תוספות/מנחות/סו/א|מנחות סו. ד"ה זכר]]}} שהביאו דברי הבה"ג וטעמו משום דבעינן 'תמימות', וכשמחסר יום אחד אין כאן תמימות. וכתבו עליו: ותימה גדולה הוא ולא יתכן. וכ"כ הרא"ש {{ממ|[[רא"ש/פסחים/י/מא|פסחים פ"י סימן מא]]}} שאינו נראה לר"י, כי כל לילה ולילה מצוה בפני עצמה. | ||
| שורה 20: | שורה 20: | ||
אלא שמוסיף המנ"ח ומסתפק לדעת אותם הסוברים שכל הספירה מצוה אחת היא, באופן שלא היה מחוייב מקצת הימים בספירה, כגון שהיה קטן או שהיה עבד, ואחר כך הגדיל או השתחרר בימי הספירה, ובאותם הימים שלא היה מחוייב - מנה אע"פ שאינו מחוייב. ויש לדון האם עתה נחייבו להמשיך ולספור ונכופו על דבר זה כדרך שכופין על קיום כל מצות עשה. ושורש הספק, האם הימים שמנה בהיותו פטור מועילים שלא יתבטל החשבון, וממילא יתחייב עתה מן התורה להשלים החשבון של ספירת העומר. או כיון שבאותה שעה היה פטור, ממילא אין חשבון זה מועיל לקיום חיובו מן התורה שנתחייב לאחר זמן כשהגדיל או נשתחרר. | אלא שמוסיף המנ"ח ומסתפק לדעת אותם הסוברים שכל הספירה מצוה אחת היא, באופן שלא היה מחוייב מקצת הימים בספירה, כגון שהיה קטן או שהיה עבד, ואחר כך הגדיל או השתחרר בימי הספירה, ובאותם הימים שלא היה מחוייב - מנה אע"פ שאינו מחוייב. ויש לדון האם עתה נחייבו להמשיך ולספור ונכופו על דבר זה כדרך שכופין על קיום כל מצות עשה. ושורש הספק, האם הימים שמנה בהיותו פטור מועילים שלא יתבטל החשבון, וממילא יתחייב עתה מן התורה להשלים החשבון של ספירת העומר. או כיון שבאותה שעה היה פטור, ממילא אין חשבון זה מועיל לקיום חיובו מן התורה שנתחייב לאחר זמן כשהגדיל או נשתחרר. | ||
ולגבי קטן שהגדיל פשט המנחת חינוך שאכן לא הפסיד המנין, וזה מכח סברא צדדית על פי המובא במרדכי {{ממ|[[מרדכי/מגילה/תשצח|מגילה תשצח]]}} שם הביא סברת רבינו טוביה מווינא {{ממ|הו"ד גם ב[[מגן אברהם/אורח חיים/רסז#א|מגן אברהם סימן רסז סק"א]]}} שאם קידש מפלג המנחה ולמעלה אף למאן דאמר תוספת שבת דרבנן, מכל מקום יצא בקידוש זה גם | ולגבי קטן שהגדיל פשט המנחת חינוך שאכן לא הפסיד המנין, וזה מכח סברא צדדית על פי המובא במרדכי {{ממ|[[מרדכי/מגילה/תשצח|מגילה תשצח]]}} שם הביא סברת רבינו טוביה מווינא {{ממ|הו"ד גם ב[[מגן אברהם/אורח חיים/רסז#א|מגן אברהם סימן רסז סק"א]]}} שאם קידש מפלג המנחה ולמעלה אף למאן דאמר תוספת שבת דרבנן, מכל מקום יצא בקידוש זה גם משחשיכה. ולפי זה כתב המנ"ח שהוא הדין בנידון דידן, כיון שהקטן שהגדיל היה מחוייב כבר קודם לכן מדרבנן, מדין חינוך, אם כן מועיל קיום חיובו מדרבנן גם לענין חיובו מדאורייתא שיבוא אחר כך. | ||
;ראיית המנחת חינוך מדעת ריו"ח שקיים פו"ר בנולדו לו בגויותו | ;ראיית המנחת חינוך מדעת ריו"ח שקיים פו"ר בנולדו לו בגויותו | ||
אמנם עדיין מסתפק המנחת חינוך, בדין עבד | אמנם עדיין מסתפק המנחת חינוך, בדין עבד שנשתחרר באמצע ימי הספירה, ואף כשהיה עבד היה סופר בכל יום ויום, אם יכול עתה להמשיך ולספור בברכה או לא. וכתב המנחת חינוך שיש להביא ראיה לנידון זה מדברי הגמרא ביבמות הנזכרת לעיל, שהרי לדעת רבי יוחנן מקיים הגר מצות פריה ורביה בגירותו במה שהוליד בנים בגויותו, אף שבגויותו לא היה מחוייב בדבר. וא"כ הוא הדין בנידון דידן, אע"פ שעתה חל עליו חיוב מן התורה, מכל מקום המצוה שעשה כשהיה פטור עולה לו גם עתה. | ||
ובגמרא בראש השנה {{ממ|[[בבלי/ראש השנה/כח/א|כח.]]}} איתא: שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא. כפאו מאן, אילימא כפאו שד, והתניא עתים חלים עתים שוטה, כשהוא חלים - הרי הוא כפקח לכל דבריו, כשהוא שוטה - הרי הוא כשוטה לכל דבריו. וב[[טורי אבן/ראש השנה/כח/א|טורי אבן]] ביאר כוונת הגמרא בקושייתה, שכיון שכשהוא שוטה הרי הוא שוטה לכל דבריו, אם כן מדוע יצא כשאכל מצה כשכפאו שד, הרי כיון שבאותה שעה היה שוטה ופטור מן המצות, אם כן האכילה שבאותה שעה אינה כלום, וכשחוזר ונעשה בר חיובא באותו לילה צריך לחזור ולאכול, ואין האכילה הראשונה שעשה בעודו שוטה פוטרתו בשעה זו שהוא חייב במצוות. | ובגמרא בראש השנה {{ממ|[[בבלי/ראש השנה/כח/א|כח.]]}} איתא: שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא. כפאו מאן, אילימא כפאו שד, והתניא עתים חלים עתים שוטה, כשהוא חלים - הרי הוא כפקח לכל דבריו, כשהוא שוטה - הרי הוא כשוטה לכל דבריו. וב[[טורי אבן/ראש השנה/כח/א|טורי אבן]] ביאר כוונת הגמרא בקושייתה, שכיון שכשהוא שוטה הרי הוא שוטה לכל דבריו, אם כן מדוע יצא כשאכל מצה כשכפאו שד, הרי כיון שבאותה שעה היה שוטה ופטור מן המצות, אם כן האכילה שבאותה שעה אינה כלום, וכשחוזר ונעשה בר חיובא באותו לילה צריך לחזור ולאכול, ואין האכילה הראשונה שעשה בעודו שוטה פוטרתו בשעה זו שהוא חייב במצוות. | ||
| שורה 40: | שורה 40: | ||
;מדוע אין דנים 'מצוה הבאה בעבירה' בקיום פו"ר בלידת ממזר | ;מדוע אין דנים 'מצוה הבאה בעבירה' בקיום פו"ר בלידת ממזר | ||
ורבי צבי פסח פראנק זצ"ל {{ממ|הר צבי יבמות סב.}} כתב שיסוד תירוצו של המנחת חינוך מתבסס על הכרח אותו העלה המנחת חינוך בהלכות מצות פריה ורביה {{ממ|[[מנחת חינוך/א|מצוה א]]}}, שם הביא המנחת חינוך דברי הבית יוסף בשם הירושלמי שבנו ממזר הרי הוא כבנו לכל דבר אף לענין קיום מצות פריה ורביה [וכ"פ הרמ"א {{ממ|[[שולחן ערוך/אבן העזר/א#ו|אה"ע סימן א ס"ו]]}}]. והקשה המנחת חינוך מפני מה יוצא ידי חובתו בבנו ממזר, והלא מצוה הבאה בעבירה היא. ותירץ על פי סברת השער המלך {{ממ|[[שער המלך/לולב/א|הלכות לולב]]}} שאין אומרים מצוה הבאה בעבירה אלא באופן שעובר על העבירה בשעת עשיית העשה, וכגון שנוטל | ורבי צבי פסח פראנק זצ"ל {{ממ|הר צבי יבמות סב.}} כתב שיסוד תירוצו של המנחת חינוך מתבסס על הכרח אותו העלה המנחת חינוך בהלכות מצות פריה ורביה {{ממ|[[מנחת חינוך/א|מצוה א]]}}, שם הביא המנחת חינוך דברי הבית יוסף בשם הירושלמי שבנו ממזר הרי הוא כבנו לכל דבר אף לענין קיום מצות פריה ורביה [וכ"פ הרמ"א {{ממ|[[שולחן ערוך/אבן העזר/א#ו|אה"ע סימן א ס"ו]]}}]. והקשה המנחת חינוך מפני מה יוצא ידי חובתו בבנו ממזר, והלא מצוה הבאה בעבירה היא. ותירץ על פי סברת השער המלך {{ממ|[[שער המלך/לולב/א|הלכות לולב]]}} שאין אומרים מצוה הבאה בעבירה אלא באופן שעובר על העבירה בשעת עשיית העשה, וכגון שנוטל אתרוג הגזול, שבשעת נטילתו עובר על עשה ד'והשיב את הגזילה'. אבל אם בשעת עשיית המצוה אין עבירה, וכגון שהוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים ואכלה, שמקיים המצוה בשעת האכילה ואילו העבירה נעשית בשעת ההוצאה שלא בשעת קיום המצוה - בכה"ג אין זו מצוה הבאה בעבירה. ולפי זה יישב המנחת חינוך שהוא הדין בבנו ממזר אף שבא ע"י עבירה, אך קיום מצות פריה ורביה אינו בשעת הביאה אלא רק בשעת לידת הבן ואז ליכא עבירה. | ||
וכ"כ גם בספר פרי יצחק {{ממ|[[פרי יצחק/א/מב|ח"א סוס"י מב]]}}: דמשום הכי ליכא בזה משום מצוה הבאה בעבירה, משום דפרו ורבו לא דמיא לשאר מצוות, דגבי פרו ורבו הביאה היא רק הכשר מצוה למצות פרו ורבו, אבל עיקר המצוה היא שיהיו לו בנים. | וכ"כ גם בספר פרי יצחק {{ממ|[[פרי יצחק/א/מב|ח"א סוס"י מב]]}}: דמשום הכי ליכא בזה משום מצוה הבאה בעבירה, משום דפרו ורבו לא דמיא לשאר מצוות, דגבי פרו ורבו הביאה היא רק הכשר מצוה למצות פרו ורבו, אבל עיקר המצוה היא שיהיו לו בנים. | ||
| שורה 46: | שורה 46: | ||
;הוכחת ההר צבי שקיום פו"ר בלקיחת אשה וביאתה ולא בכך שיהיו לו בנים | ;הוכחת ההר צבי שקיום פו"ר בלקיחת אשה וביאתה ולא בכך שיהיו לו בנים | ||
ובהר צבי שם התקשה מאד בדבריהם: ולענ"ד דבריהם קשים להולמם, דהא לעולם מצוות המעשיות הם מה שעושה האדם בפועל, אבל שיהיה לו בנים זה אינו מעשה האדם, וגם לאו בידו הוא. ומסתבר דאדרבה עיקר מצות עשה היא לקחת אשה. וכך מבואר גם מדברי התוספות בבבא בתרא {{ממ|[[תוספות/בבא בתרא/יג/א|יג.]]}} שביארו שאין עשה דפרו ורבו דוחה לא תעשה ד'לא יהיה קדש' כיון שאינו בעידניה "דמשעת העראה קא עקר לאו, ועשה דפרו ורבו לא מקיים עד גמר ביאה". הרי מבואר להדיא בדבריהם שבגמר ביאה מקיים המצוה, ומוכח שהעשה הוא בשעת הביאה ולא 'שיהיו לו בנים'. ואכן המנח"ח עצמו {{ממ|מצוה א}} הרגיש בזה וכתב: ועל פי הנ"ל איני מבין דברי התוספות ב"ב שאמרו דעשה מקיים בגמר באיה, דהא גם בגמר ביאה אינו מקיים עשה. והניח דבריהם בצ"ע. וביאר ההר צבי את דברי התוספות, שבגמר ביאה מקיים העשה כיון שבהכי | ובהר צבי שם התקשה מאד בדבריהם: ולענ"ד דבריהם קשים להולמם, דהא לעולם מצוות המעשיות הם מה שעושה האדם בפועל, אבל שיהיה לו בנים זה אינו מעשה האדם, וגם לאו בידו הוא. ומסתבר דאדרבה עיקר מצות עשה היא לקחת אשה. וכך מבואר גם מדברי התוספות בבבא בתרא {{ממ|[[תוספות/בבא בתרא/יג/א|יג.]]}} שביארו שאין עשה דפרו ורבו דוחה לא תעשה ד'לא יהיה קדש' כיון שאינו בעידניה "דמשעת העראה קא עקר לאו, ועשה דפרו ורבו לא מקיים עד גמר ביאה". הרי מבואר להדיא בדבריהם שבגמר ביאה מקיים המצוה, ומוכח שהעשה הוא בשעת הביאה ולא 'שיהיו לו בנים'. ואכן המנח"ח עצמו {{ממ|מצוה א}} הרגיש בזה וכתב: ועל פי הנ"ל איני מבין דברי התוספות ב"ב שאמרו דעשה מקיים בגמר באיה, דהא גם בגמר ביאה אינו מקיים עשה. והניח דבריהם בצ"ע. וביאר ההר צבי את דברי התוספות, שבגמר ביאה מקיים העשה כיון שבהכי חייביה רחמנא, ואילו לידת הבנים אינה תלויה בו. ולידת הבנים אינה אלא שיעור ותנאי במצוה, שאינו מחוייב בלקיחת אשה ובביאתה אלא עד שיוולדו לו זכר ונקבה. | ||
ועל פי זה ביאר ההר צבי שאכן גם לדעת רבי יוחנן, האומר שאם היו לו בנים בגויותו קיים פרו ורבו, אין ביאורו שקיים המצוה, שהרי סוף סוף מעשה המצוה היה בגויותו בשעה שכלל לא היה חייב במצוה. אלא שכיון שיש תנאי ושיעור במצות פריה ורביה שאינו מחוייב במצוה אלא כל זמן שלא נולדו לו בנים, ממילא כיון שנולדו לו בנים בגויותו, הרי סוף סוף נתקיים התנאי ופקעה ממנו מצות פריה ורביה. ומעתה, מסיים ההר צבי, נדחתה לה הוכחת המנחת חינוך לענין ספירת העומר. שהרי רבי יוחנן לא אמר שאותו גר מקיים מצותו על ידי הולדת הבנים בגויותו, אלא רק שתנאי המצוה מתקיים ואין חלה עליו מעתה מצות עשה של פרו ורבו. וא"כ אין להביא ראיה מכאן שתועיל ספירת הקטן או העבד לחיובו לאחר שהגדיל או השתחרר. | ועל פי זה ביאר ההר צבי שאכן גם לדעת רבי יוחנן, האומר שאם היו לו בנים בגויותו קיים פרו ורבו, אין ביאורו שקיים המצוה, שהרי סוף סוף מעשה המצוה היה בגויותו בשעה שכלל לא היה חייב במצוה. אלא שכיון שיש תנאי ושיעור במצות פריה ורביה שאינו מחוייב במצוה אלא כל זמן שלא נולדו לו בנים, ממילא כיון שנולדו לו בנים בגויותו, הרי סוף סוף נתקיים התנאי ופקעה ממנו מצות פריה ורביה. ומעתה, מסיים ההר צבי, נדחתה לה הוכחת המנחת חינוך לענין ספירת העומר. שהרי רבי יוחנן לא אמר שאותו גר מקיים מצותו על ידי הולדת הבנים בגויותו, אלא רק שתנאי המצוה מתקיים ואין חלה עליו מעתה מצות עשה של פרו ורבו. וא"כ אין להביא ראיה מכאן שתועיל ספירת הקטן או העבד לחיובו לאחר שהגדיל או השתחרר. | ||
ומ"מ כותב הגרצ"פ שמסברא יש לומר שכיון שסו"ס ספרו אף קודם זמן חיובם, יתכן שאין כאן סתירה לקיום דין 'תמימות', ואף שלא התחייבו כל הימים מן התורה. ואין זה שייך לעיקר הנידון האם שעת פטור פוטרתו לאחר שנתחייב, שכן אין צורך בשעת הפטור כדי לפוטרו בשעת החיוב, שהרי בשעת החיוב הוא סופר כדינו בכל יום ויום, וכל הצורך בשעת הפטור הוא כדי שיהיה המנין אחד ויתקיים דין 'תמימות' - וזה יתכן שמתקיים גם על ידי שספרו למעשה בשעת הפטור. | ומ"מ כותב הגרצ"פ שמסברא יש לומר שכיון שסו"ס ספרו אף קודם זמן חיובם, יתכן שאין כאן סתירה לקיום דין 'תמימות', ואף שלא התחייבו כל הימים מן התורה. ואין זה שייך לעיקר הנידון האם שעת פטור פוטרתו לאחר שנתחייב, שכן אין צורך בשעת הפטור כדי לפוטרו בשעת החיוב, שהרי בשעת החיוב הוא סופר כדינו בכל יום ויום, וכל הצורך בשעת הפטור הוא כדי שיהיה המנין אחד ויתקיים דין 'תמימות' - וזה יתכן שמתקיים גם על ידי שספרו למעשה בשעת הפטור. | ||