ריטב"א/סוכה/יג/ב: הבדלים בין גרסאות בדף

{{הועלה אוטומטית}}

'''אמר רב פפא דשרי להו.''' ‎ פי'‎ ‎והא קמ"ל דאע"ג דאכתי קיימי מנפשייהו כמאן דאגידי כיון דלא אגידי ממש לית לן בה:  

אמר שמואל ירקות שאמרו חכמים אדם יוצא בהם י"ח בפסח אין חוצצין בפני הטומא'‎ אע"ג דבטלינהו הת'‎ לגמרי ואע"ג דבעודן לחין חזי לחוץ בפני הטומאה גזור רבנן השתא דלכי יבשי מיפרכי וכמאן דליתנהו דמו ומהאי טעמא אמור רבנן שיהו פוסלין בסוכה משום אויר שהיא פוסל בשלשה אפילו בסוכה גדולה ולא כאוכלין דעלמא שפוסלין בארבעה דגזור בהו מהשתא משום דלכי יבשו הוו כמאן דליתנהו וכן פרש"י ז"ל וגריס ומביאין את הטומאה. ואית דמפרש לפום נוסחי דגרסינן אין מביאין דכלהו מדינא נינהו ולא מדרבנן דכיון דלאו בני קיומא נינהו לשבעת ימים מהשתא חשיבי כמאן דליתנהו והראשון יותר נכון:  

אי הכי מאי טעמייהו דרבנן בשלמא אי אמרת דמתנית'‎ בשקצר לסכך ותנאי היא שפיר אל'‎ השתא דאמרת שקצרן לאכילה מ"ט דרבנן וכ"ת כיון דאימלך עלייהו בטלה לה מחשבתו ראשונה שחשב עליה על הידות כשקצרן לאכילה והא קי"ל דאין מחשבה מוציא מידי מחשבה וכ"ת ה"מ כלים דחשיבי ואית להו טומאה מנפשי'‎ אבל ידות דלא חשיבי דטומאה דידהו משום טפלת אוכלין במחשבה נחתי לטומאה ובמחשבה סלקין מינה והתנן כל ידות האוכלין שבססן בגורן טהורין בשלמא למ"ד בססן התיר אגדן ושנתפזרו ונתבססו גליא דעתי'‎ דלא ניחא בידות ובמחשבה מוציא מידי מחשבה שפיר אלא למ"ד דוקא בססן ממש בעליו דעביד בהו מעשה אבל מתשבה לא מהניא מאי איכא למימר והכי אתיא כרבנן אליבא דידיה ופרי'‎ הכא נמי פלוגתא דאחרים ורבנן בשקצרן לאכילה ונמלך עליהם לסכך ובססן ממש ופרכי'‎ אי בססן ממש מאי טעמא דאחרים דאמרי לא סלקי מטומאת'‎ ע"י מעש'‎ ופריק דאינהו דאמרי כרבי יוסי דס"ל דאף ע"ג דבססן טמאי'‎ דבסוס לא הוי גלויי דעתא דמוכח דלא ניחא ליה בהני ידות ולאו מעשה גמור הוא דאכתי חזו להפכן בעתר והכ'‎ נמי סברי רבנן דאכתי לא בטלי מתורת ידות מפני שבססן דכי סתר לה לסוכה נקיט לה בגיליהו וכיון דמעיקרא קצרן לאכילה כל היכא דאיכא שום תועלת בעולם באותן ידות לאוכלין בטומאתן הם עומדין אבל כשקצרן מתחלה אין דעתו ואין לו רצון באותן ידות כלל ולשון בססן למאן דמפרש היתר אגדן מלשון מתבוססת בדמיך שפירושו מתגולל ה"נ התיר האגד מתגוללין ומתפזרין בגורן: