רשב"א/שבת/ד/ב: הבדלים בין גרסאות בדף

והנה עיקר ד' התו"י באו לדחות ד' התוס' ג: ד"ה דאמרי' בשם ר"י, דר"ע ס"ל דל"א קכש"ה דאל"ה הוי כזורק מרה"י למקום פטור וכו', עיי"ש. ובדברות משה סוף הע' י"ט כ' לבאר פלוגתת ר"י והתו"י, דהתוס' ס"ל כהבעה"מ לק' צ"ו: ד"ה אלא, דד"א חשיבי כרשותו וכשמוציא חוצה להן, הוי כמוציא מרה"י לרה"ר, והתו"י ס"ל דד"א אינו ענין רה"י, אלא שיעור לחייב בטלטול ברה"ר, ועייש"ע תוספת ביאור בזה.  

ובעיקר טענת התו"י ממעביר ד"א ברה"ר, עי' חי' רע"א בתוד"ה אבל, לדחות דהתוס' שם ס"ל דרק במקום חיוב וכמעביר ד"א ל"א קלוטה לפטור, אבל במקום פטור אמרי' קלוטה לפטור, ומשו"ה בעבר דרך למעלה מי' אמרי' קלוטה לפטור, ולכן כ' דע"כ ר"ע לא ס"ל קלוטה מדמחייב בזורק מרה"י לרה"י דרך למעלה מי', ועי' שו"ת אבנ"ז או"ח סי' ר"מ אות י"ז, להוכיח מתוס' ב"ק ע: ד"ה כמאן, דגם בזרק במקום פטור ל"א קלוטה לפטור, עיי"ש היטב, ודלא כהרע"א, אמנם עיי"ש באבנ"ז בסי' רמ"א שכ"כ בד' רבינו לק' צ"ח. בד"ה והא בביאו"ד רה"ג.{{ש}}  

והנה עי' חלקת בנימין בתוד"ה דאמרי', דנ"מ בין סברת התו"י לרבינו, לענין זרק מרה"י לרה"ר דרך כרמלית או מקום פטור, דלהתו"י חייב דלהחמיר אמרי' קלוטה, ולרבינו פטור, כיון שהוא ברשות אחרת, וכן נ"מ בזרק ד"א ברה"ר וקלטו אחר חוץ לד"א.}}, כדאיתא בפרק הזורק {{ממ|לקמן [[בבלי/שבת/צו/ב|צו:]]}}.

ובעיקר הקו', עי' גור אריה ד"ה אילימא, שתי' דרק לרבה מקשי' דדילמא שאני עקירה מהנחה, משום דר"ע מיירי בזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע, ומסתמא עקירה הראשונה ל"ה מאויר, וא"כ העקירה היתה כמשפט ממקום ד', משא"כ ברבי דאמר שזרק ונח ע"ג זיז כלשהוא, ה"ה דהעקירה היתה מזיז כלשהוא, ויעו"ש דלפי"ז מיושב נמי ד' ר"ז לק' ה. דאוקי כאחרים, שכ' 'עמד וקיבל', וא"כ העקירה היתה ממקום כלשהוא. וע"ע תוס' לק' ה. ד"ה לא, ומהר"ם שם, וכן במהרי"ט שם ד"ה לא חייב. עוד תי' הגור אריה שם דבר"ע כיון שידע מתחילה שיזרוק דרך רה"ר א"כ החשיב מקום הנחתו באויר, ולהכי אי"צ מקום ד', משא"כ לגבי עקירה לא החשיב, אבל לרבי שכ' 'דרק ונח ע"ג זיז' ולא כ' 'זרק על זיז', מש' דלא נתכוין שינוח דוקא שם, א"כ אין לחלק בין עקירה להנחה, ויעו"ש דה"ה בר"ז דאוקי כאחרים, משום דלא מש' דאחשבי' להנחה, עיי"ש לדקדק הלש' בזה, וכעי"ז בחי' מהרא"ל בתוס' שם. וע"ע מה שתי' בפנ"י בתוד"ה זרק, בבא"ד וי"ל, עד"ז. ובחפץ ה' בתוד"ה זרק ביאר ההוכחה מרבי, עפימש"כ ברד"ה ודלמא, דבר"ע הדקדוק הוא מדלא מחייב ב', וא"כ שמא רק בהנחה אי"צ מקום ד', אבל ברבי אין שום הוכחה לחלק, וכ"כ בחי' רע"א ד"ה אולם מה, ובהגהות הרא"מ הורביץ ועוד הרבה אחרונים.}}. ויש מי שתירץ {{הערה|בתוד"ה כך ובתוס' הרא"ש ד"ה אי.}} דדוקא על דברי ר"ע דלא בעי הנחה כלל איכא למיפרך הכין דאין נראה לומר גבי עקירה כן{{הערה|עי' מהרש"ל דלפי"ז לא רב יוסף הביא הברייתא השניה של רבי להוכיח דאי"צ ד' לא בעקירה ולא בהנחה, אלא הגמ' מייתי ראיה זו.}}, אבל לרבי דבעי הנחה על גבי משהו הוה סבירא ליה לרב יוסף דאף בעקירה כן{{הערה|עי' מהרש"א שהק' דהא ע"כ רבי לא מצריך הנחה ע"ג מקום, וכדחזי' בברייתא לגבי זורק מרה"ר לרה"ר דרך רה"י דחייב לרבי, אף דל"ה הנחה ע"ג מקום, ור"י ידע מזה כדלק' צ"ז. והדק"ל דשמא בעקירה בעי' מקום ד', ותי' דכיון דלגבי זיז מצריך רבי כל שהוא, י"ל דלגבי זורק מרה"ר לרה"ר דרך רה"י, נמי מיירי בהנחת כל שהוא ברה"י, עוד תי' דר"י יפרש הברייתא דרק מרה"ר לרה"ר דרך רה"י, ברה"י מקורה, דחשיב כמונח ע"ג מקום ד'. וע"ע חיי אברהם ואשי ישראל עץ הדעת טוב בתוס' שם.}}. ומיהו אי לאו דאיכא לאקשויי עליה עדיפא מיניה הוה מקשה ליה הכין כדפרכינן לקמן {{ממ|[[בבלי/שבת/ה/א|ה.]]}} על ר' זירא דאמר הא מני אחרים היא{{הערה|וכ"כ בתוד"ה זרק, ועיי"ש מה שהוסיפו דהש"ס בסמוך לי"ל סברא דרב יוסף עיי"ש היטב. והנה עי' מהרש"א שהק' אמה שלא הק' התוס' על ר"ז לק' ה. דמוקי מתני' כאחרים דאמרי זרק חפץ ועמד המקבל במקומו וקיבל חייב, אלמא ל"ב ד', וק' דדילמא בעקירה בעי, ובעיקר הקו', כה"ק הריטב"א לק' ה. ד"ה אלא, ובמיוחס לר"ן שם, ובפנ"י תי' דר"ז אינו חושש לחלק בין עקירה להנחה, וכרבה דל"ח לזה, והטעם שלא העמיד מתני' כר"ע, כיון דס"ל דטעמי' דר"ע משום דיליף זורק ממושיט ולא משום קלוטה, משא"כ רב יוסף דאמר לק' צ"ז. דרב המנונא פשט דטעם דר"ע משום קלוטה, מדלא אוקי כר"ע, ע"כ ס"ל לחלק בין הנחה לעקירה, וכ"כ בחי' רע"א ד"ה והנה בקושיית, בפי' הב', ובזרעו של אברהם בתוס', וכעי"ז בחי' מהר"ם בנעט בתוס' שם, בבא"ד א"כ. ובמגן דוד בתוס' שם תי' דר"ז קאי אמתני' ולא ידע ממה שהקשו לרבה, והגמ' באמת מק' לק' ה. דדילמא בעקירה בעי' ד', וכ"כ הריטב"א שם, בשם יש מתרצים, אך יעו"ש דלא נהירא, וכן תי' במיוחס לר"ן בשם הרא"ה, וכעי"ז ברמב"ן שם ובד' רבינו בד"ה ואמר, על אוקימתת רב יוסף, כרבי בברייתא דזרק ונח ע"ג זיז. עוד תי' הריטב"א שם באופ"א, דלעיל לא ניח"ל ברבה גם משום דלא ברירא טעמ' דר"ע אי משום קלוטה או משום דילפי' זורק ממושיט, ועייש"ע מו"מ בזה. וביברך דוד תי' דר"ז ס"ל דידו שאני דחשוב כד', ומה שאמרו אחרים עמד במקומו היינו בקיבל בידו, והגמ' לא ידע סברת ר"ז עד דמסיק דידו ש"א חשובה כדע"ד. ובאמת ליעקב ד"ה ואפשר עוד, תי' מצד הסברא עקירה והנחה שוות, ורק בר"ע מוכח מדלא מחייב ב', ע"כ דרק בהנחה אי"צ מקום ד', וכ"מ בחי' רע"א ד"ה אולם מה, ובחיי שלמה לק' ה. ד"ה אלא, וראש משביר שם ד"ה אלא. ובעיקר הענין עייש"ע במיוחס לר"ן לדון אי רב יוסף דאוקי כרבי, קאי אמשה"ק דדילמא עקירה בעי ד', או דקאי אמשה"ק בריש סוגיין "והא בעי' מקום ארבעה", ויעו"ש בשם הרא"ה כהצד הב' דר"י לא קאי אקו' הגמ' שמא בעקירה בעי' מקום ד', דבאמת לא מוכח זה מרבי, אלא קאי אמשה"ק "והא בעי' מקום ארבעה", וע"ז תי' דרבי היא, [ולפי' זה צ"ל, דהגמ' הו"מ להק' על רבי, משה"ק, אלא דעדיף הקו' מאביי]. ובעיקר ע"ע משנ"ת בד' רבינו להלן בד"ה ואמר.}}.

ובעיקר הקו' עי' חלקת בנימין ליישב עפ"י התו"י דלהלן, די"ל דר"י פי' כן בד' רבי, משום דנקט אופן שזרק מרה"ר לרה"ר דרך רה"י דלא שכיח, וגם שהמלאכה אחת היא הכנסה שהיא תולדת הוצאה, ואמאי לא נקט אופן של מרה"י לרה"י דרך רה"ר [וכמו דנקט בפלוגתת ר"ע ורבנן], דשכיח טפי וגם שהמלאכה האחת היא הוצאה, וע"כ דמחייב ב', אבל לר"ע לא מוכח דמחייב ב', ועוד דבכריתות ט"ז. ס"ל לר"ע דאין חייב אתולדה במקום אב. ובפנ"י סוד"ה אלא, תי' דדוקא רבי ע"כ מחייב ב', מדלא נקט אופן של קלוטה בלי הנחה, כגון שקלטה כלב או נשרפה וכדו', ומדנקט כה"ג היינו לאשמעי' דאף לענין עקירה אמרי' קלוטה, משא"כ בפלוגתת ר"ע ורבנן, דע"כ הוצרך לשנות בכה"ג דזרק מרה"י לרה"י דרך רה"ר, לאשמעי' דאף שמושיט חייב מ"מ זורק פטור. {{ש}}

ובתו"י אות ב' [הו' להלן] תי' באופ"א, דנק' 'ודילמא' דדילמא ר"ע לא מחייב אתולדה במקום אב, וכ"כ בחפץ ה'. עוד י"ל דנק' 'ודלמא' דנסתפק אי לר"ע הכנסה הוי אב או תולדה, ועי' להלן משנ"ת בשם מאורי אור.}}. ועוד, דאף לכשתמצא לומר דלא מחייב אלא אחת, דילמא לא משום עקירה אלא משום דלא מחייב אתולדה במקום אב, וכדאמרינן בפרק הזורק {{הערה|לקמן [[בבלי/שבת/צז/ב|צז:]] ועי' כריתות ט"ז.}} דלא מחייב אתולדה במקום אב{{הערה|וכה"ק התוס' ור"ן ותורא"ש שם. ועי' מאורי אור ד"ה תוס', ליישב דרש"י ס"ל כמש"כ רבינו לעיל ב: ד"ה אמר, דאיכא אמוראי דס"ל דהכנסה הוי אב, וא"כ נמי ס"ל הכי, ובעיקר הענין אי הכנסה הוי אב או תולדה, עי' רמב"ן לעיל ב: ד"ה ופרקינן, דלר"פ שם הוי אב. אמנם להתוס' ב. ד"ה פשט, הוי תולדה, ועיי"ש בד' רבינו מה שצויין בזה.{{ש}}

ובתוס' ותורא"ש שם, כ' דפריך הא עקירה בעיא דילפינן ממשכן שהיו נוטלין מתיבתן שהיו בהן ארבע על ארבע ונותנין ליד עושי המלאכה, ועייש"ע אופן נוסף בביאור הדברים.}}.

ובעיקר הענין הנה כה"ק בתורא"ש ד"ה התם. ובתוד"ה באילן הק' לאידך גיסא דנוקי באילן העומד כולו ברה"י, [ובהמש"ד הק' על אביי אמאי לא אוקי כשכל האילן ברה"ר עיי"ש מה שתי' כרבינו, ועיי"ש מש"ה אח"כ בשם רשב"א דר"ח ס"ל דגם ברה"ר אי"צ מקום ד'], ותי' מדנקט עיקרו ברה"י ונופו ברה"ר, דקאי אדאביי דלק' בכה"ג, עיי"ש, ועי' להלן בד' רבינו. }}, אלא דעל כרחין לא מצי לאוקומה בכי הא, דאי נופו למטה משלשה בכי הא לא פטרי רבנן דכארעא סמיכתא היא בין איכא ארבעה בין ליכא ארבעה, ואי למעלה משלשה מקום פטור הוא ולא הוה מחייב רבי{{הערה|עי' שפ"א ד"ה באילן, שהק' מנ"ל דאם אין ד' הוא מקום פטור, דהא דוקא בלבינה ע"ג קרקע, מבו' לק' ח. משום דמעכב הילוך הרבים, אמרי' דלמעלה מג' כרמלית ובפחות מד' מקום פטור. עוד עי' במהרי"ט ד"ה באילן שביאר בהא דלעיל (בע"א) דמק' והא בעי' מקום ד', ולא מקשי' דהא ליכא ביד ד', ואי למטה מג' הוי כרה"ר, ואי למעלה מג' הוי מקום פטור, צ"ל דבאדם העומד ברה"ר אינו נחשב מקום פטור, דאפי' למעלה מי' טפחים, מבו' לק' צ"ז. דבמשוי למעלה מי' חייב שכן משא בני קהת. ועי' ר"ן על הרי"ף לעיל בע"א ד"ה ומקשו, שהק' כן, ותי' בשם הראב"ד דמיירי בבע"ח, וכ"ה רבינו לק' ה. ד"ה ידו, בשמו. וע"ע מגן דוד בתוס' שם ומקור הלכה רס"י כ'. ועי' ברע"א בהגהות על הר"ן [בסוף דו"ח עמ"ס שבת]. וע"ע תוס' לק' ה. ד"ה כאן.{{ש}}

עוד יעוי' בגור אריה ד"ה באילן, להק' דאכתי מצי לאוקומי באילן שעיקרו ט' טפחים ורבים מכתפים עליו ורחב ד' ונופו ט' ורבים מכתפים עליו, ופליגי אי שדי נופו בתר עיקרו, [וקו' זו היא לשי' רש"י לק' ח. ד"ה מכתפי, דעמ' ט' הוא רה"ר אפי' אין בו דע"ד], ותי' דל"א בזה שדי נופו, רק להיות כעמוד ברה"י ולהחשב ברשות שהעיקר נמצא ולא לעשותו ד', ועייש"ע הוכחה לזה. ובעיקר הענין צ"ב מרש"י ד"ה שדי, דמפורש שמהני ליחשב דע"ד ברה"ר אף שהעיקר ברה"י. ובאבן העוזר תי' באופ"א, דזה דוחק לאוקומי כשגובה הנוף ט' טפחים בצמצום, ובשפ"א שם תי' דהתוס' ס"ל כהמיוחס לר"ן לק' ח. ד"ה פחות, דרבים מכתפין ל"מ רק ברחב ד'.}}, והלכך בנופו נוטה לרשות הרבים נמי אי אפשר דמחייב רבי משום טעמא דחשבינן כאילו יש בנופו ארבעה ומשום זורק מתחילת ארבע לסוף ארבע כדפירש רש"י ז"ל מהאי טעמא דאמרן{{הערה|וכ"כ בתוד"ה באילן. ועי' מהרש"א שהק' דלפי"ז אין נפ"מ בנוף דצריך דע"ד ברה"ר, דממ"נ אי למטה מג' וכו', וי"ל דנ"מ דל"א קלוטה כיון דבעי' מקום ד'. ועי' חיי אברהם בתוס' שם, בבא"ד וי"ל.  

ועיי"ש בר"י מיגש ובמאירי שהבי' הוכחה לשיטתם מלק' ח. דברה"י כו"ע מודו לר"ח, ופליגי אי אמרי' 'שדי נופו בתר עיקרו', אך כששניהם ברשות אחת לכו"ע רואים הנוף כאילו יש בו דע"ד כמו העיקר.}}.

ובעיקר הקו' עי' עוד משנ"ת בד' רבינו לעיל בד"ה זרק, וע"ע תורא"ש ד"ה הי, ומה שצויין שם באורך.}}.

ובעיקר הענין, עי' פנ"י ד"ה אלא, שהק' מנלי' לר' יהודה דרבי מחייב ב', דילמא רק בהנחה אי"צ מקום ד' אבל בעקירה צריך, ועיי"ש ליישב דהגמ' ס"ל דר"י לא ס"ל אוקימתת אביי בזיז, כיון שמצינו דרבי מחייב עכ"פ בהנחה אף לענין קלוטה, שוב אין לומר דטעמי' דרבי משום דשדי' נופו וכו', ואין לחלק בין הנחה כל שהוא לקלוטה, ומדפליגי רבי ורבנן בב' מקומות, ע"כ לאשמעי' דלרבי חייב בין בעקירה בין בהנחה, ועיי"ש דלפי' זה, צ"ל דלמסקנא דטעמי' דרבי, משום ביתא כמאן דמליא, א"כ שוב ע"כ יש להעמיד כאביי גבי זיז. }}.