שו"ת הרא"ש/סד/א: הבדלים בין גרסאות בדף

{{הועלה אוטומטית}}

 

 

'''תשובה ''' אוהבי הדיינים נראה לי שמן הדין היה לכם לפטור את שמעון בלא שבועה שכשמעון אמר ראית זה השיב ראובן ואמר לא אבל כך אני סבור הוה ליה טענת שמא ואין נשבעין על טענת שמא אלא היכא שתובע טענת ברי מנה לי בידך או עבדי גנבת אבל אם טען שמא אתה חייב לי או שמא גנבת לי לא הטילו לו חכמים שבועה אלא על אותו שמנו חכמים שנשבעים שלא בטענה ואף לפי מה שנתברר לכם שוב מפי ראובן שזוגתו לקחה לו וכו' עד שחפצה לא מחייב שמעון לשלם בשביל זה לראובן כי מיד שהגביהה זוגתו אדעתא לגנבם קנאתם אפילו ברשות בעלים כדאיתא בפרק מרובה (ע"ט) הגביהו או הוציאו מרשות הבעלים ומת חייבים וכן הגונב כיס בשבת והוציאו חייב וכן הגונב חלבו של חבירו (כתובות ל"א) ומאחר שנתחייבה היא כבר בגניבה תו לא מחייב שמעון במה שסייע לאחותו ואף על גב דאמרינן בפרק הגוזל בתרא (קי"א) אמר רב חסדא גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה הני מילי התם שגם הב' גזל מיד הראשון שהרי אכל וכיון שלא נתיאשו הבעלים הוה ליה כאלו גזלו מיד הבעלים הלכך תרווייהו הוו גזלנין וגבי מהי מינייהו דבעי אבל הכא שלא בא לגזול ולגנוב אלא בא לסייע לאחותו והיא כבר קנאתם בהגבהה לא מחייב דגנב אין כאן דלא נתכוין לקנות בהגבהתו ואין לחייבו מטעם הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו ומקשה בגמרא (ב"ק יוד) והא איכא מרבה בחבילה היכי דמי אילימא דבלאו איהו לא הוה אזלא פשיטא אלא דבלאו איהו הוה אזלא מאי קא עביד ובנדון זה תרצה לומר אם לא סייע לאחותו לא היתה יכולה להוציאם עד שיודע לבעל נמצא שעל ידו בא לו כל ההיזק והוה ליה כמו בלאו איהו לא הוה אזלא מטעם זה אין לחייבו חדא דלא בריא היזקא לומר אלמלא לא סייעת היה הבעל יכול להציל ומספקא לא מפקינן ממונא דילמא אמר כמו שהשליכתם לחצר אחרת גם היתה יכולה לטלטל למקום אחר הלכך לא מחייבין ליה מספיקא ואף לדברי המפרש אלא דבלאו איהו נמי קא אזלא מאי קא עביד פירוש מאי קא עביד טפי מאינך וישלם חלקו אין לומר בנדון זה יתחייבו שניהם הוא ואחותו לא דמי דהתם על ידי שהוסיף על אש של חברו נתגבר האש והלך ועשה היזק וקודם מעשה שלו לא נעשה עדיין היזק בממון חבירו אלא על ידי שניהם נעשה ההיזק הלכך מחייבי תרווייהו אבל בנדון זה שכבר גנבתם אחותו לא מיחייב בסיוע שסייע לאחר מכאן והווא ליה כמו חופר בור עשרה ובא אחר והשלימו לאחד עשר דאחרון פטור לכולי עלמא כיון שיש במעשה הראשון כדי להמית ונראה לי לומר אפילו היה יודע שהבעל (לא) היה יכול להציל ודומה עתה כמו בלאו איהו לא הוה אזלא אפילו הכי הוא פטור מטעם שכתבתי לעיל דהתם על ידו נעשה ההיזק לממון חבירו תחלה וחציו דידיה נינהו אבל הכא שכבר גנבתם אחותו ונתחייבה בתשלומין סיוע דעבד גרמא בעלמא הוא שמנעו מלרדוף אחרי אבדתו והוי כמו פורץ גדר לפני בהמת חבירו ונאבדה הבהמה שפטור משום דהוי גרמא ואפילו בכותל בריא והא דפריך (ב"ק נה) אי בכותל בריא אפילו בדיני אדם נמי ליחייב פרש"י דאכותל פריך ולא אבהמה ואף על גב דהתם לא נגע בבהמה אלא פרץ הכותל והבהמה יצאה מעצמה אבל הכא הבריח גוף הממון מאחר שאחותו קנאתם בהגבהה ונתחייבה בתשלומין והלה מנעו רק מלרדוף ולהציל הוי גרמא בעלמא ואין אנו צריכין לכל זה כי אין הדבר ידוע שהיה יכול להציל ומספיקא לא מפקינן ממונא ועוד אם היתה האשה לפנינו ואומרת אין חטפי ודידי חטפי כגון מחמת פקדון שהופקד אצלי והוא רוצה לגזלו ממני או מחמת מזונות שאינו נותן לי או ממון ניתן לי על מנת שאין לבעלי רשות בו לא בגוף ולא בפירות היתה נאמנת לומר כן במגו דלא חטפתי כיון דליכא אפילו חד סהדא בגניבה אם כן איך יוכלו לחייב את שמעון הא דאמרינן גזל ובא אחר ואכלו הני מילי שידוע בעדים שהראשון גזל ואין לבעלים על השני כלום ובנדון זה לא יוכל הבעל לברר כיון דליכא עידי גניבה ומטעם זה נמי דלא דמי לההיא דחזקת הבתים (נ"א) אי דחיישינן שמא גנבו מבעליהן קבל מן האשה יחזיר דמספיקא לא אמרינן דלמא גנבה אם כן משמע היכא שידוע שגנבה מבעלה אין להחזיר לאשה אלא לבעל נמצא שלא כדין החזיר לה ומיחייב לשלומי לבעל כיון שבאת גניבתו לידו היה לו לקיים מצות השבה ולא להחזירו ליד האשה שגנבתם לא היא כדפרישית לעיל דאימור דידה חטפה ולא היה הבעל יכול להוציא מידה אם היתה לפנינו גם מיד שמעון לא יוציא ואין לומר נהי שלא היה ראובן יכול להוציא מיד אשתו כיון שאין לו עידי גניבה מכל מקום שמעון שידע וראה שאחותו גנבתם מבעלה אז יש לו להחזיקה בתורת גזלנות שהרי החוטף חפץ מחבירו בעדים לאו כל כמיניה למימר דאין דידי חטפי דאם כן לא שבקת חיי לכל בריה וראייתו לגבי אחותו דידיה הויא ליה כעדים לאיניש דעלמא אם כן לא היה לו להחזיר לה הא ליתא שהרי שמעון אומר שמן הדין לקחה מה שלקחה אף על גב דלא עביד איניש דינא לנפשיה אפילו היכא דאיכא פסידא אלא בחפץ המבורר שהוא שלו כמו שפי' רבינו מאיר ז"ל בפרק המניח אימא הכא נמי מה שלקחה היה שלה ואפילו לא היה שלה נהי דלא עביד אינש דינא לנפשיה לכתחילה מכל מקום אם תפס אדם חפץ משל חבירו עבור תביעה שהוא חייב לו לא מיקרי גזלנא כדאמרינן גבי שנים אוחזין בטלית ושמא מלוה ישנה יש לו עליו ולא הוה חשוד אממונא ואף שבועת שוא אינה אם נשבע שטלית שלו א"כ כיון שהוא אומר שבדין לקחה למה לא יחזיר לה ואין לבעל עליו כלום ועוד אפילו אם לא היה אומר שמעון שידוע לו שבדין לקחה והחזיר לה אין לבעל עליו כלום כי אני אומר אם ראה ראובן ששמעון נכנס לבית לוי וגנב חפץ אחד ובא אותו חפץ ליד ראובן והחזירו לשמעון אין יכול להוציאו ממנו בדין ולא דמי לשומר אבדה דצריך להשיבו לידי בעלים כיון ששמעון אומר שמן הדין נטלו מבית לוי מחמת תביעה שיש לו עליו ואם היה ראובן מחזירו ללוי יהיה שמעון עויין עליו כל ימיו ואם יתפוס שמעון משל ראובן לא היה מחזירו לו אין ראובן חייב להציל לוי בממונו כל אריכות זה אין צריך לדין זה כלל כי שמעון פטור אפילו משבועה מחמת שתחלת טענת ראובן היתה שמא אפילו טען אחר כך טענת בריא אינו חוזר וטוען לחייב שמעון שבועה והנראה לי כתבתי אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.

 

 

{{ניווט כללי תחתון}}

{{פורסם בנחלת הכלל}}