מחצית השקל/אורח חיים/שכב

מחצית השקל ‏ אורח חיים שכב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(ד) (ס"ק ד) שיניו כו' ומשמע בגמרא כו' דאיתא התם בעא מיני' רבה בר שיל' מרב חסד' מהו להעלות אבנים לגג לקנח אם עלה לגג לפנות. א"ל שרי מפני כבוד הבריות. ואותיב רבינא מדתנן רא"א נוטל אדם קיסם מלפניו לחצוץ בו שיניו וחכמים אוסרים ולא התירו חכמים מפני כבוד הבריות. ומשני בשלמא לאכילה אדם קובע מקום לאכילתו וה"ל להזמין מאתמול קיסם לאותו מקום ולכן לא התירו. אבל אין אדם קובע מקום לבה"כ ולא ה"ל אפשר להזמין מאתמול. א"כ אי מזמינו חברו בשבת י"ל דין בה"כ דהא לא היה אפשר להזמין מע"ש דהא לא הזמינו עד שבת:

(ה) (ס"ק ה) לחולה כו' ואפשר דאורחא כו' וה"מ דכללה הברייתא להניף בהן לחולה ומוללו להריח ומלילה ודאי מותר אפי' לברי וכדמוכח בגמרא ובש"ע וגם בברייתא לא הזכיר במוללו לחולה וסתמא ה"ה להניף מותר לברי אלא אורחא דמילתא נקט ועסי' ש"ח בחותך ענף מדקל להניף להבריח הזבובים בעינן דוקא ייחוד מע"ש ע"כ צ"ל ענף מדקל גרע דסתמא עומד להסקה לכן בעינן ייחוד משא"כ הכא:

(ו) (ס"ק ו) ומוללו כו' אבל לא בכלי. וט"ז פה ובסי' תקי"ט חולק ומתיר אפי' בכלי:

דוקא להוסיף כו' וכתב מ"א סי' תקי"א דאפי' בגד שמריח כבר אסור ליתן עליו בשמים שיריח יותר דמ"מ מוסיף ריח חדש. משא"כ במולל דאותו ריח יש שם כבר אלא שע"י המלילה יוצא הריח לחוץ:

מ"מ אם היו בשמים מונחים על הבגד ונטלו הבשמים מותר להחזירן דבזה אינו מוסיף ריח ע"ש:

וכ' בספר שירי כה"ג הובא בס' א"ר דוקא קוטמו להריח דהיינו במקום הקטימה יריח יותר הוא דשרי אבל אסור לקטום כדי ליתנו לחברו שיריח גם חברו אסור כיון דאינו מוסיף ריח בקטימה זו ואין כוונתו כ"א ליתן גם לחברו עצי בשמים ודייק כן מדברי הש"ס ולשון רש"י והאריך ע"ש:

(ז) (סק"ז) כיון כו' ומשמע מפשט הפוסקים דבגורל אסור אף לשכנים. אע"ג דגבי שכנים ליכא למיגזר מ"מ הגורל גופי' אית ביה אסורא. ועז"כ וכ"כ הרמב"ם כו':

(ח) (ס"ק ח) משום קובי' כו' דמשמע דיש קצת איסור. דהא דקי"ל משחק בקובי' פסול לעדות ופליגי במסכת סנהדרין דף כ"ד ע"ב בטעם פסולן. רמי ב"ח ס"ל משום דהוי אסמכתא ולא קני' והוי כעין גזל. ורב ששת ס"ל כה"ג לאו אסמכתא אלא באומר באם אוביר ולא עביד אשלם אלפי זוזי דזה הוא בידו לחרוש ולא להובירה. לכן מתחלה בשעת התנאי היה דעתו שלא יבא לידי כך שישלם אלא שיחריש השדה. ולכן הוי אסמכתא אבל בקובי' שאינו בידו שירויח ל"ל דסמך דעתו א"ו גמר ומקני ופסול דמשחק בקובי' משום שאינו עוסק בישובו של עולם ואמרינן מאי בינייהו. דאית ליה אומנות אחרת לרמי ב"ח פסול ולר"ש כשר דהא עוסק בישובו של עולם. וקיי"ל בסי' ר"ז כר"ש וכתב סמ"ע בב' מקומות הנ"ל בשם הרמב"ם הטעם במה שאינו עוסק ביש"ע דמ"מ אע"ג דלא הוי אסמכתא מ"מ הוי אבק גזל דאין חברו מקנה לו קנין גמור אלא כיון דאין פסולו כ"א מדרבנן. קי"ל דאינו נפסל אא"כ נהנה מאותו עבירה דרבנן הנאת הגוף ולכן בעינן שאין לו אומנות אחרות וא"כ ודאי נתפרנס מן הקובי' ולכן פסול מבואר מזה דעכ"פ הוי אבק גזל ואע"ג דלהטור הטעם בפסול הקובי' דנקל בעינו להעיד שקר ולהפסיד עי"ז ממון חברו כיון שנעלם ממנו כמה קשה להרויח פרוטה כיון שאין לו אומנות. ולהטור אין הכרח דיש בו אבק גזל מ"מ כיון דלהרמב"ם הדבר מוכרח ולא מצינו להטור שחולק בזה וי"ל דמודה דאית ביה קצת גזל אלא דס"ל דאין זה כדאי לפוסלו לעדות לכן הוצרך לטעמי' דידיה:

(ט) (ס"ק ט) שאין מקפידים כו' דוק' כשנותן להם משלו דלא כמשמעות הש"ע ועיין בי"ד סי' ק"ס דמזה נובע מחלוקת דעה א' עם דעה ב'. ומזה מוכח דבעינן דוקא שנותן להם משלו דאמרינן שם בש"ס דאפי' מנה גדולה נגד מנה קטנה מותר אם נותן לו משלו כיון דהכל שלו אין בו משום איסור גזל קובי' או שיבאו לידי מדה. ואייתי ראיה מדאמר ר"י אמר רב מלוה אדם את בניו וב"ב ברבית כדי להטעימן טעם רבית ויראו כמה קשה ויפרשו ממנו אלמא כיון דהכל משלו ליכא ביה משום רבית. ה"ה הכא ליכא איסורה וכיון דבי"ד סי' ק"ס לא קי"ל כהאי דר"י א"ר דאע"ג דהכל משלו מ"מ אסור להלותן ברבית דאדרבא עי"ז אתי למסרך להלות ברבית כיון דהם רגילים בו וא"כ ה"ה הכא יש לאסור משום דלמא אתי למסרך והוא דעה א'. ודעה ב' ס"ל דוקא ברבית אי אתי למסרך יעשה איסור תורה גזרו. משא"כ הכא דאפי' אי אתי למיסרך לית ביה כ"א אסור' דרבנן לא חיישינן. מ"מ מוכח דבעינן שיהיה הכל משלו:

ובשבת בכ"ע אסור ר"ל אפי' לא היה אפשר לעשות מאתמול:

דהא איכא לחם הפנים. דלא תימא הא דיוקא דמ"א דבשבת אסור מדקתני מטילים חלשים על הקדשים בי"ט משמע דוקא י"ט אבל בשבת אסור ותימא דאין זה דיוק דמה"ט נקט י"ט דבשבת לא היה להם דבר לחלק בגורל דהא כל קרבנות שבת היו עולות שהן כלו כליל. ולזה כתב דהא היה לחם הפנים שנטלו בשבת מן השלחן וסדרו אחרים והראשון היה נחלק בין הכהנים ולא היה אפשר להטיל גורל מע"ש דהא לא סלקו את לחם הפנים מן השלחן עד יום השבת ושפיר הוי מצי למיתני מטילים חלשים על הקדשים בשבת אלמא דבשבת אסור אפי' לא היה אפשר מע"ש:

מיהו כו' בכל ענין שרי אפי' ה"מ למעבד מאתמול. עיין בתו"י שם שכ' לפרש"י דשל חול ר"ל של אתמול:

הטעם דלא הותר הגורל כ"א כי היכי דלא ליתי לאנצויי ולכן היכי דהיה אפשר לעשות מאתמול לא הותר אפי' במקום דאתי לאנצויי כ"מ בגמ' דאמרי' אהא אבל לא של חול פשיט' ומשני ס"ד כיון דכתיב ועמך כמריבי כהן וכי היכי דלא ליתי לאנצויי יהיה מותר קמ"ל. הרי מבואר דאפי' היכי דא"ל דאתי לאנצויי אפ"ה אסור של חול:

דהא הרבה פוסקים. נקט הרבה פוסקים משום דהרז"ה חולק וסבירא ליה דביוה"כ לא היה שם פייס דהא כל עבודת יה"כ אין כשרים אלא בכה"ג אבל הרמב"ן חולק דגם ביה"כ היו ארבע פייסות וכמו שמנאן תי"ט במ' יומא:

מי שוחט מי זורק. ל' המשנה נקט אבל ביוה"כ לא הפיסו על השחיטה וזריקה לכ"ע דעבודות אלו ודאי אין כשרים אלא בכה"ג אלא אעפ"כ היו שם ד' פייסות לדברים אחרים כנ"ל ומשנה דנקטה מי שוחט כו' הוא בשאר ימות השנה וע"ש בתי"ט:

מעבר לתחילת הדף

< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.