מחצית השקל/אורח חיים/רמו

מחצית השקל ‏ אורח חיים רמו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(ב) (ס"ק ב) בע"ש דמחזי כשלוחו טעם זה כ' הרר"י לאפוקי מדעת התוס' שכתבו דאפי' בהבלע' כיון שתחלת השכירות היה סמוך לשבת נראה כשכר שבת. ולפ"ז אפי' בכלים שאין עושים בהם מלאכה אסור והרר"י הקש' לפ"ז מאי בין משכיר לגוי או לישראל דהא לפי טעם זה אפי' לישראל יהי' אסור להשכיר אפי' בהבלעה כשהוא בע"ש. ולכן כ' הרר"י הטעם דשכר שבת לא מקרי אפי' בע"ש כשהוא בהבלעה אלא דהאיסור הוא כשעוש' בה הגוי מלאכה בשבת והישראל נוטל שכירות מהגוי אפי' בהבלעה נראה שהגוי שלוחו של ישראל לעשות בו מלאכ' כדי שיתן לישראל השכירות כאשר יתבאר אבל ישראל מותר דהא ישראל לא יעשה בה מלאכה בשבת וכן אפי' לגוי בכלים שאין עושים בהם מלאכה שרי דל"ל שהוא שלוחו וגם בחנם מותר דגם בחנם ל"ל שהוא שלוחו של ישראל וכן בד' וה' מותר כיון שאין התחלת השכירות סמוך לשבת אינו נרא' כשלוחו וכתב טור דמה"ט א"ש הא דקי"ל בסי' רנ"ב כב"ה דנותנים עורות לעבדן וכלים לכובס ע"ש עם חשיכה ואפי' הגוי עושה בשבת דשא"ה דאין ישראל מרויח במה שעושה הגוי בשבת לא מחזי כשלוחו משא"כ הכא דישראל נהנה במה שעוש' בשבת דהא מקבל שכירות גם מיום השבת ואע"ג דהוא בהבלעה מ"מ הלא נודע אי לא היה מניח לגוי לעשות בשבת לא היה נותן לו שכירות כסך שנותו לו אם מניח לגוי לעשות גם בשבת:

(ד) (ס"ק ד) ומותר להשאיל כו' מ"ש רמ"א ול"א כה"ג דהוי כשכירות מבואר בב"י אע"ג שנרא' כשכר שבת דהא עי"ז שמשאיל לגוי כליו בשבת משאיל לו הגוי כליו בחול ומה לי אם נותן לו שכירות מעות או מהנה לו הנאה אחרת מ"מ מותר וז"ל הרב"י כיון דלא הוי בדרך שכירות ממש לו' אתן לך כך וכך כדי שתשאילני כלי שלך שרי עכ"ל:

(ו) (ס"ק ו) צוה להוציאו ואפי' לדידן דל"ל ר"ה כמ"ש בסי' שמ"ה סעיף ז' שכ' וי"א שכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום אינו ר"ה משום דאינו דומ' לדגלי מדבר וכ' מ"א שם סק"ז דרוב הפוסקים פסקו להקל כהאי י"א:

וא"כ אם העיר כו' שרי כו' הקשה בס' ת"ש על מ"ש בש"ע שכל שאין שהות כו' משמע אם יש שהות מותר ואמאי ניהו דהוצא' מרה"י לר"ה נעשה בחול מ"מ הרי מעביר ד"א בר"ה או בכרמלית בשבת ויסברו שהישראל צוהו וע"כ צ"ל דהעיקר מראית העין הוא דוקא בשעת ההוצאה כשרואה ישראל שהגוי מוציא מבית ישראל משא"כ אחר זה אפי' יראו שהגוי מעביר ד"א מ"מ לא נודע שהוא של ישראל ולמיחש פן הרואה כשהוציא מבית ישראל יראהו גם כן כשמעביר כ"ה לא חיישינן דמה לו לישראל להשגיח אם מעבירו מסתמא כל אחד הולך לדרכו אלא דהחשש דשמא דרך הלוכו של ישראל יראה ההוצאה או העברה כן כתב בס' ת"ש אלא דהקשה לפ"ז על מ"ש הט"ז בסי' תמ"ד סק"ה כשחל ע"פ בשבת לדידן דל"ל ר"ה גמורה מותר ליתן החמץ לגוי אפי' הרבה ביחד דאפי' מוציאה לכרמלית ל"ל בה כיון שהוא עסק מצוה וסיים ע"ז וז"ל אלא דצריך שלא יוציאנה חוץ לתחום עכ"ל וא"א כנ"ל דעיקר מראית העין בשעת ההוצא' א"כ מה לנו אם מוציא' ח"ל וע"ש שהאריך. ולענ"ד לק"מ דהא כ' ט"ז פה סק"ג וז"ל ומ"מ אם הגוי דר בתוך המקום שאין איסור להוליך שם (היינו מוקפת חומה) ודאי מותר עכ"ל. וקשה מה בכך שדר בתוך המקום אכתי א"ל שמא יוציאנ' חוץ למקום אע"כ דגם הט"ז ס"ל דעיקר מראית העין בשעת הוצאה אלא אם אין הגוי דר תוך המקום א"ל שמא יראה ישראל ההוצא' מבית ישראל ויכיר הגוי שהוא דר חוץ למקום ובודאי יוציאנ' חוץ לעיר ואיכא מראית העין מיד בשעת ההוצא' וא"כ גם מ"ש לקמן סי' תמ"ד דצריך שלא יוציאנ' ח"ל. ר"ל שאין הגוי דר ח"ל דאי דר ח"ל איכא מיד מראית העין בשעת ההוצא' ומסתמא יוציאנה חוץ לתחום למקום דירתו:

אבל הרמב"ם כו' עכ"ל ולטעם הרמב"ם אפי' בעיר מוקפת חומה אסור ולכן כ' מ"א שצ"ע על הרב"י שהשמיט טעם הרמב"ם כיון דאיכא נ"מ לדינא להחמיר:

ויש להקל כו' לסמוך על טעם של הרב"י שהביא רק הטעם שכ' הסמ"ג וסה"ת כמ"ש הרב"י ולהקל בעת הצורך בעיר מוקפת חומה ואפשר גם מ"א מודה דאם הגוי דר חוץ לעיר אפי' מוקפת חומה אסור:

(ז) (ס"ק ז) אסור כו' בשם הרמ"ע צ"ע וז"ל הרמ"ע ס"ס קי"ב בהמת ישראל וחלב שלה מחצ' לישראל ומחצה לאריס גוי מהו להניח לחלוב בשבת תשובה החולב מפרק כו' לפיכך אם הפקיר' בעליה או התנו עם האריס שיתחייב באחריות' כו' כל שבת מותר ואם לאו אסור עכ"ל הרמ"ע והא לקמן סי' ש"ה סעיף כ' דמותר לו' לגוי לחלוב פרת ישראל משום צער בע"ח שהחלב מצער' ואין חילוק בדבר ובס' א"ר לקמן סי' ש"ה מתרץ דהרמ"ע מיירי בענין שנודע שאין החלב מצער':

(ח) (ס"ק ח) שאדם. כ"א לענין אונאה. דאמרי' בב"מ דף מ"ז כיון דכתיב וכי תמכרו ממכר כו' אל תונו כו' דתיבת ממכר מיותר ואתי לרבות גם שכירות דמיקרי ממכר לענין אונא' ויש ג"כ בשכירות דין אונאה אבל לא לענין שאר דברים דלא הוי ממכר ולכן פה אף ע"ג שהשכירה לגוי מ"מ מקרי בהמת ישראל:

דבח"מ סי' ר"ס כ' דאם שכר בית ודר בו בשותפות עם המשכיר ובא מציאה תוך הבית כגון צבי שבור זכו בו שניהם השוכר והמשכיר דמיקרי חצר של שניהם וזכה החצר לשניהם הרי אפי' כשגם המשכיר דר שם מ"מ מיקרי גם חצר של שוכר וכ"ש הכא דהגוי לבדו שכר' דתהי' נקרא בהמת גוי:

וזה ג"כ הנאה ר"ל שיקנה לו החצר ואמרי' שכל הנאות של החצר שכר וקנה ממנו אבל גוף החצר לא קנה כלל וה"ה הכא גוף הבהמה לא קנה הגוי כלל ונקראת בהמת ישראל ומצווה על שביתתה:

וע"ש סי' שי"ג שהקש' סמ"ע דברי הש"ע אהדדי שבסי' שי"ג כתב הזבל שבחצר מבהמות דעלמא שאורחים נתאכסנו שם בחצר ה"ה של משכיר דהאורחים ודאי הפקרוהו וזכה החצר למשכיר והוא היפך ממ"ש בסי' ר"ס וש"ך שם יישבו:

ואם ישראל שכר כו' קניא לחומרא הג"א. וז"ל הג"א ר' אפרים בר"י כ' שאם ישראל שכר בית מגוי אסור לישראל להניח ע"ז בתוכו (משום שלא תביא תועבה אל תוך ביתך) וכן אם שכר בהמה וחמר אחריה בשבת חייב חטאת דשכירות קונה קצת (משמע דס"ל הא דאמרי סוף שבת המחמר אחר בהמתו בשבת חייב מ"ש בהמתו הוא דוקא דאלו אחר בהמת חבירו לא מחייב וכן העתיק הרמב"ם פ' כ' מהל' שבת אחר בהמתו דהא רבינו אפרים לא מחייב במחמר בשכר בהמה אלא משום דשכירות קניא קצת וה"ל בהמתו אבל הר"ן בפ"ק דע"ז דף ט"ו הוכיח דאפי' בבהמת חברו שייך דין מחמר ואין חילוק לענין מחמר בין בהמתו לבהמת חברו ע"ש) ואין נראה. מ"מ הואיל ונפיק מפומיה דגאון טוב ליזהר מח"ז עכ"ל הג"א. ובס' ת"ש כ' ע"ד מ"א וז"ל ולא העתיק יפה דשם בהג"א לא כ אלא טוב ליזהר וכ"כ רמ"א בי"ד על שמו בסי' קנ"א לענין ע"ז ע"ש עכ"ל ספר ת"ש ור"ל דהא"ז לא החמיר מדינא כ"א מצד חומרא בעלמא וא"כ נסתלקה קושית מ"א מישראל ששכר פרה מכהן אבל לענ"ד אין קושית מ"א על הא"ז כ"א על רבינו אפרים דלדידיה ע"כ מדינא שכירות קונה קצת דהא מחייב חטאת במחמר אחריה ומ"ש מ"א דשכירות קונה לחומרא ר"ל קונה קצת כמ"ש ר"א וכיון דלא קני לגמרי ודאי לקולא לא אמרי' דקנה ורמ"א ביו"ד פסק כהא"ז ולא כרבינו אפרים:

ובתוס' דע"ז דף ט"ו כו' דהש"ס הוכיח שם דשכירות לא קניא מדתנן ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה וכהן ששכר פרה מישראל אף ע"פ שמזונתיה על הכהן לא יאכילנה כרשיני תרומה ודייק הש"ס מסיפא א"א דשכירות קניא כששכר כהן מישראל אמאי אינה מאכילה כרשיני תרומה הא הוי בהמת כהן והקשו התוס' דה"ל לדייק כן מרישא ישראל ששכר כו' וא"א דשכירות קניא אמאי ישראל מאכילה כרשיני תרומה דהא ישראל קניא והוי בהמת ישראל ותי' דרישא מיירי שמזונותיה על הכהן בעל הפרה וא"כ י"ל דשכירות קניא ואפ"ה ברישא מאכילה כ"ת דאין זה שכירות גמורה כיון דמזונותיה על המשכיר הכהן כן פי' מהרש"א דבריהם ובזה מיישב מ"א קושייתו על הר"א ניהו דשכירות קניא לחומרא מ"מ ברישא ישראל מאכילה כ"ת דלא הוי שכירות גמורה:

ממ"נ דאי שכירות לא קניא א"כ עדיין מקרי בהמת גוי הראשון דלא קנאה ישראל השוכר ואי שכירות קניא וקניא ישראל השוכר מ"מ כיון שהשכירה שוב לגוי א"כ גם גוי שני קנאה ומקרי בהמת גוי:

(ט) (ס"ק ט) יפקירנו כו' דד"ת הפקר כו' והק' בספר ת"ש הא זה תליא במחלוקת הפוסקי' דאמרי' בנדרים דף ל"ה ר' יוחנן ס"ל דאינו הפקר עד שיפקיר בפני ג' וריב"ל אמר דבר תורה אפי בפני א' הוי הפקר ומ"ט אמרו בג' כדי שיהא א' זוכה ושנים מעידים ופסקו הפוסקים כריב"ל אלא בזה פליגי הרמב"ם ס"ל אפי' מן התורה בעינן עכ"פ בפני א' כלישנא דריב"ל אבל בינו לבין עצמו ל"מ והרא"ש ס"ל דה"ה בינו לבין עצמו מהני מד"ת והא דנקט ריב"ל בפני א' הוא לאו דוקא או איידי דנקט ר' יוחנן שלשה אמר הוא אפי' א' כ"כ דרישה בח"מ והרב"י בח"מ סי' רע"ג העתיק דעת הרמב"ם דאפי' מה"ת בעינן עכ"פ בפני א' אלא שרמ"א שם הביא דעת הרא"ש וא"כ איך כ' המחבר שיפקיר בינו לבין עצמו כדי שינצל מאיסור דאו' הא לדעת המחבר אפי' מדאו' לא הוי הפקר ותי' כיון דא"א בע"א ס"ל להרב"י שטוב להפקירה עכ"פ בינו לב"ע כדי שינצל מאיסור דאוריית' עכ"פ עכת"ד ולענ"ד י"ל דהא טעמיה דרמב"ם דבינו לב"ע לא מהני כלל כיון דהפקר ילפי' משמיט' דכתיב והשביעית תשמטנ' ונטשתה מתיבת ונטשת' דרשינן יש לך נטישה אחרת שהוא כשמיט' והויא הפקר לכן בעי' דומיא דשמיט' דעכ"פ א' יכול לזכות בו משא"כ בינו לבין עצמו אין שום אדם יכול לזכות בו דהא לא נודע לשום אדם כ"ה בסמ"ע ובפרישה וא"כ י"ל דבשבת מודה הרמב"ם דגם בינו לב"ע מהני ד"ת ע"פ מ"ש הרב"י ע"ד הרר"פ שהביא הטור וז"ל כ' הרר"פ ויפרש בשעת הפקר שאינ' מפקיר' אלא ליום השבת כו' כדי שלא יזכה בה אחר ואע"פ שאינו מפקירה לגמרי הוי הפקר (כ"ה שם בנדרים דאפי' מפקירה לזמן הוי הפקר) ונרא' דאפי' בסתם נמי דעתו לזה שהרי אינה מפקיר' אלא להפקיע איסור שביתת שבת עכ"ל הטור. וכ' הרב"י דהרר"פ ע"כ ס"ל דבעינן דוקא שיפקיר בפני ג' דאי אפי' בינו לב"ע למה צריך לפ' שמפקיר' רק ליום השבת ה"ל להפקירה בינו לב"ע ומי יזכה בה. ודחה הרב"י וז"ל כיון שהדבר ידוע שכל מי שבהמתו ביד גוי הוא מפקיר' בשבת סתמ' כפירושו דאפי' מפקירו בינו לב"ע הוי הפקר מד"ת כו' הלכך איכא למיחש שמא יזכה בה אחר ולכן צריך לפ' כו' עכ"ל הרי דבשבת אפי' מפקיר בינו לב"ע מ"מ נודע לאחרי' ואמרי' מסתמא לא עבר על שביתת בהמתו ובודאי הפקיר' וא"כ מודה הרמב"ם דמה"ת אפי' בינו לב"ע הוי הפקר מ"מ מדרבנן בעי' דוקא ג' וכמ"ש הרב"י פה בטור ע"ש:

וגם במכירה כו' ולא בשבת לחוד. בתשו' צ"צ שם הטעם משום מראית עין ע"ש ועמ"ש בס"ס זה:

וב"ח מתיר לכתחלה כו' ר"ל מתיר להשכיר לגוי על סמך שיפקירנה בפני ג:

(י) (ס"ק י) קנייה כו' אא"כ זיכה לו ע"י אחר דזכין לאדם שלא בפניו ונעשה אחר שלוחו של הזוכ' דזול' זה ל"מ דהא לא יצא מרשות הנותן ובגוי א"א שיזכה לו ע"י אחר דהא זכיה מטעם שליחות כנ"ל ואין שליחות לגוי ואי גוי נעשה שליח לחבירו גוי ע' לקמן סי' תמ"ח שמ"א חולק על תשובת מ"ב וס"ל דאפי' כה"ג אין שליחות לגוי:

(יא) (ס"ק יא) כדי להפקיע כו' מ"מ אינו עובר עליו. ר"ל אע"ג דלא הוי הפקר גמור דהא אין אחר יכול לזכות בו דכוונתו לא היה כ"א להפקיע כו' ומ"ש מ"א דמשמע אפי' בשבת הוא מלשון רמ"א שכתב אין כוונתו רק להפקיע כו' ולא כתב דאין כוונתו רק ליום השבת אבל בשבת הוי הפקר גמור אלא דמ"מ אין אדם יוכל לזכות בו כמ"ש הרב"י לדעת הרר"פ אביאנו להבא ומדכתב אין כוונתו רק להפקיע משמע דר"ל דאפי' ביום השבת אינו מפקירו הפקר גמור כנ"ל:

ומהרב"י אין ראיה דהוא פי' לדברי הרר"פ ור"ל שהע"ש כ' דמדברי הב"י משמע דביום השבת אחר יוכל לזכות בו ועז"כ מ"א דאין ראיה מהרב"י דהרב"י כ' ע"ד הרר"פ שהבאתי בס"ק ט' דמה"ט ס"ל דצריך לפרש שאינו מפקירה אלא ליום השבת שאין אחר יכול לזכות בה וזה ל' הרב"י כיון דביום השבת רשות הגוי עליה שהיא מושכרת או שאולה לו ואין אחר יוכל לזכות בה (ר"ל דאיך יזכה בה א"כ יהי' בהמת הזוכה ויעבור הוא על שביתת בהמתו ואפי' ברשיעי דל"ח לאיסור שביתת בהמתו מ"מ אינו יכול לזכות בו כיון שהיא מושכרת או שאולה ביד גוי לא יניחנו הגוי לזכות בה) וכי נפיק שבתא ה"ל כאלו חזר וזכה בה שלא הפקירה אלא לשבת כו' עכ"ל ומדכ' דבשבת רשות גוי עליה ואינו יכול לזכות בה משמע דאם הי' יכול לזכות בה דהיינו רשע וגם הגוי היה מניחו לזכות בו קנה הזוכ' ע"ז כ' דאין זה ראי' דהרב"י פי' דברי הרר"פ דע"כ ס"ל דמפקירו הפקר גמור דאל"כ לא הוי צ"ל שאינו מפקיר אלא ליום השבת שלא יזכה בה אחר דהא בלא"ה אין אדם יכול לזכות בה כמו שחלק עליו הטור וכ' ג"כ כלשון רמ"א פה וכמו שהעתקתי לשונו סק"ט ולכן צריך הב"י ליתן טעם אחר למה אין אדם יכול לזכות בשבת משום דרשות גוי עליה אבל דעת הטור ורמ"א ששניהם לשון אחד משמע אפי' בשבת אין אדם יכול לזכות דאינו הפקר גמור:

(יב) (ס"ק יב) אין אדם כו' וזה גבי י"ט מתני' סוף מס' ביצה תנן אין עולין באילן ואין רוכבין ע"ג בהמה כו' כל אלו בי"ט אמרו ק"ו בשבת עכ"ל:

ומדברי ש"ל אין ראיה ר"ל דרמ"א שכ' א"א מצווה על שביתת בהמתו בי"ט ראייתו מדברי ש"ל שהביא הרב"י סי' ש"ה וז"ל ר"ה גאון נשאל מהו ליתן סוסים לגוי שירעה אותם כו' והגוי רוכב עליהם ועושים בהם צרכיו והשיב כיון שלא בשכירות נתנן לו מותר כו' ואם נתנו לו קודם החג א"צ אפי' למחות בידו כו' עכ"ל ומדכ' דבחג א"צ למחות ע"כ ס"ל דבי"ט ליכא שביתת בהמתו וכ"כ הרב"י שם ועז"כ מ"א דאין מזה ראיה:

אלא שאסור מדרבנן ור"ל דהמ"א הביא לקמן סי' ש"ה סק"ו דברי הש"ס כל שבחברו פטור אבל אסור בבהמ' מותר לכתחלה דבבהמה ליכא שבות:

דכשטוענים בחצר משא בשבת ליכא כו' א"כ ה"ה בר"ה בי"ט כיון דבי"ט ליכא משום איסור הוצאה מדאורייתא:

ומ"ש בירושלמי כו' אע"ג דחי כו' חסר פה תי' א' או שתים ור"ל דקשיא למ"א לפי תירוצו א"כ מאי קאמר הירושלמי דאין רוכבים ע"ג בהמה בי"ט משום שביתת בהמתו הא איסור מן התורה כ"א מה שמוציאה הבהמה את האדם מרה"י לר"ה או מעבירו ד' אמות בר"ה. הא בי"ט ל"ל לאיסור הוצאה כנ"ל. ועז"כ הא בלי דברי מ"א קשיין דברי הירושל' דהא אפי' בשבת ליכא איסור תורה דהא חי נושא א"ע. וכן הקשה באמת הרב"י בסי' ש"ה:

כדאי' בגמ' ר"ל סוף ביצה מסיק בש"ס טעמא למה אין רוכבין ע"ג בהמה בי"ט ומשני גזירה שמא יצא חוץ לתחום. ופריך ש"מ תחומין דאורייתא דאל"כ למה גזרו שמא יצא ח"ל הא הוי גזירה לגזירה והא קי"ל תחומין דרבנן ומשני גזירה שמא יחתוך זמורה והירושל' י"ל דבאמת ס"ל תחומין דאורייתא כר"ע:

והאדם בעצמו ר"ל דלא תיקשי אי חיישינן שמא יצא חוץ לתחום ל"ל טעמא משום שביתת בהמתו ת"ל משום דאדם הרוכב יצא חוץ לתחום. כמ"ש הרא"ש כו' דהיושב בקרון והגוי מוליכו חוץ לתחום אין בזה איסור משום ח"ל דהישראל לא עבד מידי אלא שאסור מטעם אחר. הביאו בקיצור המ"א סי' ש"ה ס"ק י':

וה"ה ברוכב אלא שבספר א"ר בסי' רס"ו הקשה הא כ' מ"א גופי' ר"ס רס"ו דרוכב כמהלך דמי ויש בו משום איסור תחומין י"ל דכאן כ' מ"א לפי הבנת מהרש"ל דברי הירוש' צ"ל כן ומ"א גופיה הא כ' מיד פי' אחר בדברי ירושלמי:

ובאמת ז"ל הירושלמי. בא מ"א לחלוק על ראיית מהרש"ל בירוש' דאין הפי' כדעת מהרש"ל:

א"ל רד כו' אע"ג דבעולה באילן בשבת במזיד אסור לירד עד מ"ש כמ"ש ר"ס של"ו מ"מ בעולה על בהמה במזיד בשבת א"ל רד ומ"ש מאילן. ע"ז אמר שני' הוא ר"ל הכא בבהמה שאני:

ודכוותיה כתבו התו' ר"ל דלא תקשי איך א"ל דכוונת הירושלמי משום צער בע"ח ואיך שייך ע"ז לומר שביתת בהמתו. ע"ז הביא ראיה מהתוס' דגם מניעת צער מקרי שביתה שכ' על מ"ש שם מעמיד אדם בהמתו ע"ג עשבים מחוברים ומניח' לתלוש כדדרשינן במכילתא למען ינוח שורך כו' יכול לא יניחה תולש ת"ל למען ינוח ואין זה נוח אלא צער עכ"ל הרי דמניעת צער מקרי נייח ושביתה:

ובב"י סי' תצ"ה ר"ל מעתה אין ראיה לאסור מן הירוש' וגם אין ראיה להיתר מדברי ש"ל כמ"ש לעיל ואין הדין מבורר לכן הביא דברי הרב"י:

(יג) (ס"ק יג) ע"י שיתנה כו' (ר"ל חביב) מ"מ הוא כו' חסר פה וכצ"ל אבל אם לא התנו תחלה אסור אף שאין כאן משום שביתת בהמתו מאחר שיש לגוי חלק בבהמה ואינו נמנע מעשות בהם מלאכה ע"כ של ישראל. מ"מ הוא נוטל כו' כצ"ל:

יחלקו סתם. והוא דעת הרא"ש שהובא לעיל ר"ס רמ"ה דנקט האיבעיא לקולא כמ"ש לעיל:

דוקא בהפסד גדול. כיון דלהרמב"ם נקטינן האיבעיא לחומרא אלא בהפסד גדול סמכינן על הרא"ש:

וכן כ' רמ"א לעיל ר"ס רמ"ה ע"ש:

ומ"מ הרב"י לא פסק בזה כהריב"ש דהיכי דהגוף שותף בבהמה ליכא משום שביתת בהמתו וכמבואר פה בש"ע:

(יד) (ס"ק יד) יהרהנם כו' אפי' א"ל אם לא אתן כו' כיון דלא א"ל אם לא אתן כו' יהיה שלך מעכשיו קי"ל כרבא בפסחים דף ל"א ע"א דבע"ח מכאן ולהבא גובה אם כן עד שיגיע הזמן אינו של ישראל אלא שבספר ת"ש הקשה דהא דומיא דהכא מיירי סיפא ויש מתירים על ידי שיזהיר. כו' ואם יעבור כו' ג"כ מיירי בלא א"ל מעכשיו וזה מחלוקת רמב"ם וראב"ד דהא כל דאי אסמכתא אם לא דאמר מעכשיו אז מסלק האסמכתא והרמב"ם ס"ל דגם בגוי יש דין אסמכת' ובעינן מעכשיו אבל הראב"ד ס"ל דבגוי ליכא אסמכתא ולא בעינן מעכשיו וכיון דמשמע מדברי הרב"י בסי' תמ"א דס"ל כהרמב"ם דגם בגוי יש דין אסמכתא ה"ל לכתוב כאן דהאי יש מתירים מיירי בא"ל מעכשיו ולענ"ד י"ל כיון דכאן בלא"ה דעת הריב"ש שהביא מ"א ס"ק י"ג היכי דא"ל לגוי שותפות בבהמה ליכ' משום שביתת בהמתו ואף על גב דהרב"י לא ס"ל כוותיה מכל מקום מצרפים לדעת הראב"ד דס"ל בגוי לא בעינן מעכשיו אע"ג דבעלמא ס"ל כהרמב"ם:

(טו) (ס"ק טו) ויכתוב כן היינו לפרסומי כו' כ"כ הרב ב"י כדי לצאת ידי האומרים דהפקר בינו לבין עצמו לא מהני וה"ה מכירה כהאי גוונא. עוד כ' טעם אחר כדי לזכות את הישראל שלא יוכל הגוי להכחישו כשיארע אונס:

(טז) (ס"ק טז) ואפי' כו' אלא א"כ הוא מושכר כו' אולם בתשו' צ"צ הנ"ל בסי' ל"ה אוסר כה"ג משום דהא קי"ל אין מוכרים בהמ' גסה לגוי כדאי' בע"ז דף ט"ו אלא שהתוס' והרא"ש כתבו דבזה"ז מקילים משום פסידא שכיון שדרים מעט יהודים במקום אחד וכל מו"מ שלנו עם הגוי אבל כה"ג דל"ל פסידא דהא יוכל לנוח ולשבות בשבת וזה לא מקרי הפסד מה שצריך לשבות בשבת אדרבא רווחא דידי' שמקיים מצות ה' ע"ש שהאריך:

דעת הרב"י כו' כמ"ש סעיף ד' שהביא שם שני דיעות אי סגי אם מקבל גוי אחריות ולא הכריע שם לכן אינו מתיר כאן אלא בא"ל לגוי שותפות:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.