מחנה אפרים/מכירה - קנין חצר/ט
|
< הקודם · הבא > |
ראובן שהניח כלי בבית שמעון שלא ברשותו של שמעון או שהפקיד ראובן הכלי בבית שמעון ואח"כ הפקיד גר או עובד כוכבים אחד מעותיו ביד שמעון ונטלם שמעון והניחם בתוך כלי של ראובן ומת הגר אחר כך ואין לו יורשים להשיב להם הפקדון מי קנה ראובן או דילמא לא קנה כי אם שמעון או לא קנה לא זה ולא זה:
תשובה כליו של אדם קונה לו כמו חצרו והיינו דוקא במקום שיש לו רשות להניח שם כגון בסימטא אבל בר"ה לא ואיבעיא לן בגמרא בפרק הספינ' דף פ"ה בכליו של לוקח ברשות מוכר אי קנה אי לא וכמו כן אי כליו של מוכר ברשות לוקח מי אמרי' הכלי בטל לגבי הרשות וכליו של מוכר ברשות לוקח קנה ומינה דכליו של לוקח ברשו' מוכר לא קנה או דילמא הרשות בטל לגבי הכלי וכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה ומינה דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה כפי' רשב"ם ז"ל. ולפי זה כתב הטור בסי' ר' דאם אירע שניהם בחד מוכר וחד לוקח דממה נפשך מפיק חד מינייהו הלוקח יע"ש. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד שכתב כשם שאין כליו של לוקח קונה לו ברשות מוכר כך אין כליו של מוכר קונה ללוקח אף על פי שהוא ברשות לוקח ע"כ נראה דלא ס"ל הכי דא"כ מאי כשם דקאמר דאדרבה לכאורה איפכא משמע דאי כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה משום דאזלינן בתר רשות א"כ בכליו של מוכר ברשות לוקח ראוי הוא שתקנה דהכי מוכח בגמ' דתלי הא בהא וכבר ראיתי להרב המגיד שתמה על זה והנראה מתוך דבריו ליישב דהא דהוה תלי תלמודא חדא בחברתה היינו לומר דאי הוה אשכחן בחדא מינייהו דקני ואע"פ שהוא בא להוציא מרשות אחרים הוה פשיטא לן בחברתה דלא קנה כיון דחזינן דרשו' בטל אגב הכלי וקנו ליה כליו ללוקח ואף על פי שהוא ברשות המוכר והוא היה המוחזק בהם עד עתה אם כן דין הוא דאם הכלי הוא של מוכר שלא יקנה הלוקח ואף על פי שעומד ברשותו מאחר שהם בכליו של מוכר ובחזקתו היו עומדים עד עתה אבל כל שאנו אומרים בחדא מינייהו דלא קנה אינו מוכרח לומר דקנה בחברתה דאיכא למימר דתרתי בעינן כדי להוציא הדבר מרשות מוכר וכל היכא שהוא בכליו של מוכר או ברשותו עדיין לא יצאו מרשות מוכר לגמרי:
והשתא צריך לחקור בנדון זה שהפקיד הגר החפצים אצל ישראל והיו מונחים בתוך כלי של ראובן מי זכה בהם אם זכה שמעון שהיו ברשותו וחצירו קנה לו או דילמא אין חצרו קנה לו כיון דהיו מונחים בכלי של ראובן. ולכאורה נראה דשניהם לא זכו בהם זה מפני שלא היו ברשותו ולא עדיף מכליו של לוקח ברשות מוכר דלא קנה הכא נמי כיון שהניחם ראובן בביתו של שמעון שלא ברשות שמעון לא קנו ליה כליו דכליו של אדם אינם קונות לו אלא במקום שיש לו רשות להניחם ושמעון נמי לא קנה לו חצרו כיון דעומדים בכלים שאינם שלו ודמי לכליו של מוכר ברשות לוקח דלא קנה. איברא דמדברי הרב המגיד בפ"א מהלכות זכי' נראה דזכה בעל החצר שכתב שם בדין הפורש מצודה בשדה חבירו וצד בו חיה או עוף דאם הי' עומד בעל השדה בתוך שדהו ואמר זכתה לי שדי קנה בעל השדה כו' דה"ט דכליו של אדם ברשות חבירו לא קנה וק"ו הוא מכליו של לוקח ברשות מוכר שאע"פ שיש שם דעת אחרת מקנה לא קנה ומשום הכי בפורש מצודה שלא ברשות אפי' יש למצודה תוך קנה בעל הקרקע ואם היא חצר המשתמרת קנה לאלתר ואם אינה משתמרת העומד בתוך שדהו ואמר זכתה שדי קנה עכ"ד. ולפי מה שכתבנו לעיל לדעת הרמב"ם ז"ל לכאורה קשה אמאי קנה הכא בעל החצר כיון שאין הכלים שלו ומ"ש מכליו של מוכר ברשות לוקח דלא קנה הלוקח ואף דאיכא דעת אחרת מקנה וכ"ש הכא ואפשר לתרוצי דבריו והיינו דס"ל דהכלי בטל אגב הרשות ומשום הכי כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה וגבי כליו של מוכר ברשות לוקח דלא קנה הלוקח ה"ט משום דהלוקח בעי לאפוקי מרשות מוכר הלכך צריך שיוציאם מרשותו לגמרי ועודנו בכליו של מוכר עדיין לא יצאו מרשותו לגמרי ומשום הכי בדבר של הפקר זכה לו רשותו ואפי' אם הוא בתוך כלי של אחרים כיון דאינו בא להוציא מרשות אחרים אבל לפי דעת שאר המפר' נראה דספיק' הוי אם הכלי בטל אגב הרשות או אם הרשות בטל אגב הכלי ולפי זה היה נראה דהכא זכה זה שהוא בעל הכלי מספיקא דשמא הרשות בטל אגב הכלי או שמא הכלי בטל אגב הרשות וזכה בעל החצר והוי ספק בין בעל הכלי עם בעל הרשות:
איברא דראיתי להתוספות בשמעתין שכתבו דהא דקא מיבעיא לן אי כליו של לוקח ברשות מוכר אי קנה וכו' ואע"ג דר"י אמר לעיל כל מקום שיש לו רשות קנה לא אתא למעוטי אלא ר"ה אבל מוכר שמא משאיל לו מקום ללוקח שיקנה מה שהוא מוכר לו עכ"ד. ולפי דבריהם בנדון דידן דלא שייך האי טעמא שהרי הניח הכלי שלא ברשות נראה ודאי דלא קנה כלי שלו האמנם לכאורה דברי התוספות תמוהים אצלי דא"כ מאי קאמר לבתר הכי ואי בכליו דמוכר אמאי קנה לוקח ופירש רשב"ם והתוס' ג"כ דהכי קאמר ליה דכי היכי דכליו של לוקח לא מבטל אגב רשות מוכר ה"נ אית לן למימר דכליו של מוכר לא מבטל אגב רשות לוקח ולפי מ"ש לעיל דשמא המוכר משאיל לו מקום ללוקח כדי שיקנה מה שהוא מוכר לו א"כ אפילו תימא דהכלי בטל אגב הרשות שפיר איכא לומר דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה משום דהמוכר משאיל לו מקום. ונראה לע"ד דאפשר לומר דהכי פי' דהא דקא מיבעיא ליה אי כליו של לוקח ברשות מוכר קנה היינו משום דס"ל דאין הלוקח מבטל כלי שלו ברשותו של חברו וכי תימא נהי דאינו מבטל הכלי שלו מכל מקום היאך תקנה לו הכלי כיון שאין לו רשות להניחו שם וכדר"י איכא למימר דהמוכר שמא משאיל לו מקום או דלמא הלוקח מבטל הכלי שלו וזהו כונת הבעיא ולזה א"ל אי אמרת דהכלי של לוקח קונה לו ברשות מוכר משום דס"ל דאין הלוקח מבטל כלי שלו א"כ כליו של מוכר ברשות לוקח אמאי קנה הלא אין המוכר מבטל כלי שלו. ונמצינו למדים לפי זה דבנדון דידן זה שהניח הכלי שלא ברשות פשיטא לן דלא קני ליה כלי וכ"ת מ"מ היאך יקנה בעל הקרקע כיון דאין בעל הכלי מבטל כלי שלו איכא למימר דכיון דאין בעל הכלי קונה שהרי הניחו שלא ברשות נמצא דאין הכלי חשיב כלום ובטל אגב הקרקע ולפ"ז נראה דכליו של מוכר ברשות לוקח דלא קנה לוקח משום דאין הכלי בטל אגב הרשות וכליו של לוקח ברשות מוכר נמי לא קנה דאע"ג דאין הכלי בטל מ"מ אין לו רשות להניח שם כליו:
וראיתי להטור שכתב בשם הרמ"ה ז"ל דכליו של לוקח ברשות מוכר אפילו הניחם שם ברשות המוכר לא קנה כל כמה דלא א"ל זיל קני ולפי שיטה זו יתיישב שפיר מה שהקשו התוס' מההיא דר"י דאמר כל מקום שיש לו רשות להניחו דהכא נמי איירי כשהניחו ברשות אלא דמיבעיא ליה אם הכלי בטל אגב הרשות או לא ולפ"ז למדנו ג"כ דבנדון דידן לא זכה בעל הכלי כיון שהניחו שלא ברשות. האמנם מדברי שאר הפוסקים אין נראה כן כמ"ש הטור דס"ל דכל שהניחם ברשות הוי כאלו אמר ליה זיל קני ומכללא משמע קצת דכי קמיבעיא לן אי כליו של לוקח ברשות מוכר קנה הוי אפילו כשהניחם שלא ברשות וכן מוכח בפרק הזורק דכל שהוא ברשות ואינו מקפיד על מקומו פשיטא לן. דקנה ואפילו אליבא דמאן דאמר כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה אבל ממקום אחר משמע כסברת הרמ"ה דאמרינן התם בפרק הרבית האי משכנתא באתרא דמסלקי מסלקי לי' ואפי' מתמרי דעל בודיא ואי אגבהינהו בסנסני קנינהו ולמאן דאמר כליו של לוקח ברשות מוכר קנה אפי' לא אגבהינהו בסנסני קנינהו והא התם שהניח הלוקח הכלים ברשות בעל השדה שהרי משכנה אצלו לאכול פירותיו ואפילו הכי משמע למאן דאמר כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה מסלקינן ליה מתמרי דעל בודיא ומדברי הנ"י נראה דס"ל כסברת הרמ"ה. ובפ' השואל בעי והקלוט מן האויר הרי הוא שלו אמאי אויר חצרו הוא ומשני רבא אויר שסופו לנוח לאו כמונח דמי אין ללמוד משם דכליו של שוכר קונין לו ברשות המשכיר דהתם איירי שאין הכלי מונח בקרקע אלא השוכר אוחזו בידו וכן פירש הרשב"א בחי' לפ' הזורק יע"ש:
העולה מכל האמור דבנדון דידן שהניח כליו ראובן בבית שמעון שלא ברשות שמעון דלא קנה כי אם שמעון ולא מיבעיא לדעת הרמב"ם ז"ל כמבואר לעיל אלא אפילו לסברת המפרשים שפי' דמספקא לן אם הכלי בטל אגב הרשות או הרשות בטל אגב הכלי היינו דוקא בכליו של לוקח ברשות מוכר דיש לצדד דמשאיל לו מקום אבל בנדון דידן דעייל בלא רשות אפשר דכולי עלמא מודו דהכלי בטל אגב רשות וקנה בעל החצר ובחלוקה הב' כשהפקיד ראובן כליו בבית שמעון נראה לכאורה דבאנו למחלוקת הרמ"ה ושאר המפרשים דלדעת הרמ"ה ז"ל מספקא לן אם קנה בעל הכלי או בעל הרשות ולדעת שאר המפרשים קנה ודאי ראובן בעל הכלי כיון שיש לו רשות להניח שם כליו ויש לצדד דבכי האי גוונא כולי עלמא מודו לסברת הרמ"ה ז"ל דאף דנתן לו רשות להניח כליו מ"מ אינו רוצה שיהיה לו כח לקנות ושיתבטל רשותו אגב כליו של ראובן:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |