מחנה אפרים/זכיה ומתנה/ו
|
< הקודם · הבא > |
ראיתי לכתוב ולבאר במאי דקי"ל בכמה מקומות זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם שלא בפניו וכתב הרב המגיד בפרק ד' מהלכות זכיה גבי דין המזכה במתנה על ידי אחר וז"ל כתב הרמב"ן ז"ל מהא שמעינן דכי אמרינן זכין לו לאדם דוקא כשנתרצה כששמע אבל אם לא נתרצה לא ומכללא אתה למד שכל דבר שבחובה אין חבין לו לאדם שלא בפניו אע"פ שנתרצה לו שלעולם אין חבין לאדם אלא מדעתו ובשליחותו והא דאמר בקידושין חוששין שמא נתרצה הבן משום דלאו חוב גמור הוא דרוצה הוא לישא אשה זו וליאסר בקרובותיה וכו' עכ"ד וצ"ל כל היכא דהכריעו חכמים דעתו של אדם לומר שהוא זכות גמור לאדם ואחר כך כששמע ציוח וטוען שחוב הוא לו מהו אם נאמן אם לאו ומשמעתין ליכא ראיה דשאני הכא דאיכא צד חובה כמ"ש רשב"ם ז"ל משום דשונא מנות יחיה. אבל כל היכא דהוי זכות גמור וזה צווח בלי שום טענה דאיכא למימר דמתחלה היה רוצה ועכשיו חזר בו וכן נראה מדברי הר"ן ז"ל בפרק האיש מקדש גבי קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט שמא נתרצה אביה וכתב הר"ן וז"ל וכ"ת ריצוי דבתר קדושין מאי מהני איכא למימר דה"ט לפי שכל אדם רוצה להשיא את בתו וזכין לו לאדם שלא בפניו ומיהו טעמא דנתרצה כששמע הא לא נתרצה לא הוו קדושין לפי שאינו זכות גמור עכ"ד משמע מדבריו בהדיא דכל היכא דהוי זכות גמור אף כשצווח כששמע לא משגיחין ביה ואמרינן מעיקרא היה רוצה ועכשו חזר בו וכ"נ לי ראיה מההיא דפרק ארוסה דף כ"ה איבעיא להו ארוסה ועוברת על דת ורוצה בעל לקיימה אי מצי אי לא ומייתי ת"ש ואלו שב"ד מקנין להן או שהיה חבוש בבית האסורין ואי אמרת רצה הבעל לקיימה מקיימה עבדינן מידי דדילמא לא ניחא ליה והיאך אנו נעשים שלוחים והא קי"ל אין חבין לאדם שלא בפניו כך פירש רש"י ז"ל ומשני סתמא דמלתא כיון דעוברת על דת היא מינח ניחא ליה והדר אבעיא לן בעל שמחל על קינוייו קינוייו מחול או לא ת"ש ואלו שב"ד מקנין להם כו' וא"א רצה בעל למחול מחול מי עבדינן מידי דאתי בעל ומחיל ואיכא זילותא דב"ד כלומר אי אמרת בשלמ' אינו מחול א"ש דעכשו ליכא זילותא דב"ד מכיון דלא מצי למיהדר ואם איתא דכל מידי דהוי זכות גמור ואמדינן דעתיה דמינח ניחא ליה אף שזכו לו אחרים כששמע אחר כך מצי לומר לא הוה ניחא לי אם כן אפי' תימא דבעל שמחל על קינוייו אינו מחול ה"ד היכא דקנה הוא בעצמו אבל היכא דקנו לו אחרים כששמע מצי לומר לא הוה ניחא לי בקינוי זה אלא מוכח מכאן דכל היכא דהכריעו חכמים דעתו של אדם לומר שזכות גמור הוא כששמע לא מצי לו' לא כי אלא חוב' היה אצלי והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות סוטה וז"ל ואלו שב"ד מקנין להם כו' כיצד שמעו ב"ד שהעם מרננים אחריה קוראים אותה ואומר לה אל תסתרי עם איש פ' באו עדים אחר כך שנסתרה ב"ד אוסרין אותה על בעלה לעולם וקורעין כתובתה וכשיבא בעלה נותן לה גט עכ"ל. הרי משמע בפירוש דאסורה ועומדת היא על בעלה ולא מצי טעין לומר לא ניחא לי בקנוייהם ובפרק חלון דף פ"א מוקי מתני' דבארבעה פרקים בשנה משחיטין את הטבח בע"כ ואם מת מת ללוקח דאיירי כשזיכה לו על ידי אחר ומשמע דלא מצי טעין לומר לא רציתי באותו זכוי דאנן סהדי דניחא ליה בכך ושמא התם שאני דגילה דעתו מתחלה שהיה רוצה במקח:
איברא דבפ"ק דכתובות דף י"א אמר רב הונא גר קטן היה בימים קדמונים מטבילין אותו על דעת ב"ד מאי טעמא משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו תנינא זכין לאדם שלא בפניו והקשו התוספות והא זכיה אתי מדין שליחות וקי"ל אין שליחות לקטן וכיון דאין לו שליחות אין לו זכיה ותירצו דהיכא דהוי זכות גמור יש לו שליחות עכ"ד ואעפ"כ אמרו עלה הגדילו יכולים למחות ואפשר לומר דשאני התם דאף דהוי זכות גמור השתא לא חשיב זכות גמור לאחר זמן:
העולה מדברינו דג' חילוקי' יש הא' מידי דהוי זכות גמור וליכא שום צד חובה דנראה דכל כי האי גוונא אפי' כי אתי לקמן וצווח לומר לא ניחא לי לא משגחינן ביה והב' הוא דאיכא צד זכות וצד חובה וכה"ג אם נתרצה כששמע זכה אבל אם לא נתרצה כששמע לא זכה והג' הוא דאיכא צד חובה אצל כל אדם. ומ"ש ה"ה ז"ל וההיא דאמרינן בקדושין חוששין שמא נתרצה הבן דבריו צריכין ביאור והכי פי' דלפי מ"ש דכל דבר שהוא חובה אפי' נתרצה כששמע אינו מועיל והלא התם אמרי' דאין חוששין לשמא נתרצה הבן משום דחוב הוא ומדקאמר אין חוששין משמע דאי הוה ידיע לן בבירור דנתרצה כששמע הוו קדושין אלא דבסתמא קאמר דאין חוששין ולזה אמרו דהתם אינו חוב גמור ולמדנו מזה דכל דבר שאינו חוב גמור דיש צד לזכות וצד לחובה כל שגילה דעתו דניחא ליה בין שגילה הכי מעיקרא בין בתר מעשה סגי וכן נראה לדקדק משם דקאמר בתר הכי ודילמא ארצויי ארצי קמי אביו כלומר שגילה דעתו ואע"פ שלא. עשהו שליח ובפ' אין בין המודר דף ל"ו מוקי מתני' דתורם את תרומותיו באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום ופירש הר"ן ז"ל דלשון זה הוי ל' שליחות אבל אם אמר כל התורם אינו מפסיד לא דלא הוי לשון שליחות עכ"ד משמע מדבריו דאע"ג דתרומה לא הוי חוב גמור דהא לתרום עומד אפ"ה בעינן לשון שליחות אבל גילוי הדעת לא מהני אבל מדברי הרמב"ן ז"ל שהביא הר"ן ז"ל בפרק מי שאחזו אמתני' דמי שהי' מושלך בבור מוכח בהדיא דס"ל דתרומה כיון דלא הוי חוב גמור גילוי הדעת לחודי' מהני בלא שום לשון שליחות וכן נראה מדברי התוס' שם במס' גיטין לתירוץ בתרא וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל והטור שכתבו דאם תרם שלא ברשות ובא בע"ה וא"ל כלך אצל יפות תרומתו תרומה ועיין מש"ל בהלכות גזילה סי' ב':
וראיתי להרא"ש ז"ל בסוגיין דפרק האיש מקדש דקאמר תלמודא בההיא עובדא ודלמא ארצויי ארצי קמי אביו דפירש הרמב"ן ז"ל דה"ק דארצויי האב לקדשה לו והבן שתק דנעשה שלוחו וכפירוש הרמ"ה ז"ל. אבל הרא"ש ז"ל כתב דפשטא משמע דאין אנו צריכים לשליחות אלא בגילוי דעת לבד שגילה הבן קמי אביו שהי' ניחא ליה סגי ונראה דהרא"ש ז"ל לשיטתיה קא אזיל שכתב בנדרים שכל הרוצה לתרום לא הוי לשון שליחות ומעתה מקשה שפיר על הרמב"ן ז"ל דלא הי' צריך כאן לשליחו' כיון דלא הוי חוב גמור אלא בגילוי הדעת שגילה דעתו דניחא ליה סגי ואגב אורחין אמינא דאין מקום למ"ש הב"י בא"ה סי' ל"ה דאמאי לא כתב הטור דהרא"ש ז"ל חולק עם הרמ"ה ולע"ד לא הבנתי כונתו דהא ודאי הרא"ש ל מודה לדברי הרמ"ה ז"ל אלא דס"ל יותר חידושא דאפי' לא עשהו שליח אלא בגילוי דעת לחוד סגי כיון דלא הוי חוב גמור דרוצה הוא לישא וליאסר בקרובותיה:
ובפרק חלון תנן נותן אדם מעה לחנוני ולנחתום כדי שיזכה לו עירוב דברי ר' אליעזר וחכמים או' לא זכו לו מעותיו ומודים וכו' אמר ר"י בד"א בעירובי תחומין אבל בעירובי חצרות מערבין לדעתו ושלא לדעתו לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם שלא בפניו ע"כ וכתבו התוס' שם דאפי' אם זיכה לזה במתנה או קנה לו לחם מן השוק אינו עירוב דכל הזכיות שעושה הנחתום שלא מדעת בע"ה קא עביד וכתב הרא"ש ז"ל על דבריהם דז"א דהא דאמרינן אין מערבין שלא מדעת היינו היכא דיש לו' אולי יש קצת חובה לזה ואינה רוצה לערב אבל זה שגילה דעתו שחפץ בעירוב אם זיכה לו החנוני אמאי לא יועיל והא דקתני שאין מערבין לאדם אלא מדעתו מלתא באנפי נפשה היא משמע מדבריו דכל מידי דמסתמא לא הוי חוב גמור אם גילה דעתו שהוא רוצה להרא"ש זכין לו שלא מדעתו ולהתוס' וכ"נ דעת רש"י ז"ל לא מהני אלא בעינן שליחות דוקא:
וראיתי להרמב"ם ז"ל בפרק ל' מהלכות מכירה שכ' וז"ל המוכר שמכר קרקע או מטלטלין וזיכה בהם ללוקח שלא מדעתו יד הלוקח על העליונה אם רצה לוקח אין המוכר יכול לחזור בו ואם לא רצה תחזור לבעליה עכ"ל. ולכאורה נראה דאפי' אם הקנה לאחרים בקנין ע"י אחר שלא בפניו כן הוא הדין וקשה לי קצת ע"ד דבפרק חלון מוקי מתני' דבד' פרקים בשנה משחיטין את הטבח בע"כ לפי' אם מת מת ללוקח דאיירי כשיזכה לו ע"י אחר ובד' פרקים אלו דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו בשאר ימות השנה דחוב הוא לו אין חבין לאדם שלא בפניו וכו' והא התם דאיירי כשנתן הדמים מאתמול ואפילו הכי קתני דבשאר ימות השנה חובה הוא לו ואין חבין לאדם שלא בפניו:
וראיתי למור"ם בסי' קצ"ה שכתב דהא דנקנה המקח שלא בפני הקונה היינו במתנה וכיוצא בזה דודאי ניחא ליה אבל במקח שאפשר שאינו חפץ הלוקח לקנות לא קנה ושניהם חוזרים עכ"ל ונראה דמור"ם ז"ל איירי כשלא גילה דעתו הלוקח שהיה רוצה באותו מקח ולכך במקח שאפשר שאינו חפץ הלוקח אין כאן זיכוי כלל והרמב"ם ז"ל איירי במקח שגילה דעתו הלוקח שהיה חפץ בה ובזה קאמר דזכין לו שלא מדעתו וההיא דפרק חלון דחשיב ליה חוב איירי במידי דאכילה שאין אדם רוצה להרבות בהוצאה וכדברי הרמב"ם ז"ל כת' הגאון בספר המקח. (א"ה ע' לעיל בהלכות קנין מעות) ודלא כמהר"י וייל בסי' ד' אבל מדברי הרשב"א שהביא הב"י בח"מ סי' שע"ה אין נראה כן ולכן נראה דדוקא במידי דאכילה הוא דחשיב חובה בסתמא אבל בשאר דבר אם קנה מידי לחבירו שלא מדעתו אי בעי חבירו שקיל לי' ולא צריך קנין אחר וכ"כ הרא"ש ז"ל גבי מצרן בפרק המקבל ומיהו נראה מדברי הנ"י שם בפרק השואל דה"ד היכא דנתרצה מיד למעשה חבירו כשידע שקנה לו אבל אם לא נתרצה מיד לא וע' בטור סי' רל"ח גבי אין כותבין שטר ללוקח שכתב בשם הרמב"ן ז"ל דמיירי כשהקנה לו המוכר ע"י קנין שלא בפני הלוקח דה"ז קנאו וע' במהראנ"ח בח"א סי' ק"ג תוך התשובה וז"ל וכי תימא כיון דמתחלה היה העדות לחובה אע"פ שעתה נהפך לזכות וכו' יע"ש ודבריו צ"ע שנראים הפך דברי הרמב"ן ז"ל הנז"ל בריש דברי:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |