מורה צדק - בציעת הפת/אורח חיים/קסו
מורה צדק - בציעת הפת 
אורח חיים קסו
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
(א) י"א שא"צ ליזהר מלהפסיק בין נטילה להמוציא וי"א שצריך ליזהר: (ב) וטוב ליזהר. (ג) (ואם שהה כדי הילוך כ"ב אמה מקרי הפסק):
א יש אומרים שאין צריך ליזהר וכו'. לשון הטור ומיהו רבינו יואל כתב שאין לחוש על הפסק בין נטילה להמוציא כיון שהשולחן לפניו ודעתו לאכול לא חשיב היסח הדעת וההיא דתכף לנטילת ידים ברכה מפרש לה על מ"א וכן פירש רב אלפ"ס והרמב"ם ז"ל. והבית יוסף הקשה עליו דהא הרי"ף לא כתב בזה אלא לשון הגמ' וכל מה דאפשר לפרש בלשון הגמ' יש לפרש בלשון הרי"ף ומנ"ל דהרי"ף מפרש כפי' ר"י. והנלענ"ד בזה הוא דודאי ההיא דתכף לנטילת ידים ברכה דחשיב רב בפ' כיצד מברכים גבי שלש תכיפות הן הוא פשוט דמיירי ממים אחרונים כדמוכח מסוגיא דהתם דמייתי להא דרב אפלוגתא דאמוראי דפליגי התם איזה מקרי. סילק מלאכול וסיים התם ולית הלכתא ככל הנהו אמוראי אלא כי הא דאמר רב שלש תכיפות הן תכף לנטילה ברכה וזהו להדיא כפי' הר"י וכ"פ התוס' והרב רבינו יונה וכל המפרשים. וקשה על רבינו הטור שכתב שר"י מפרש לה על מים אחרונים הא בגמ' מבואר להדיא דקאי על מים אחרונים וכדי ליישב דברי הטור שכתב שר"י מפרש לה ותלה הדבר בר"י משום דבפרק אלו דברים אהא דאמרי ב"ה מוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין לידים מפרש התם בברייתא ב' טעמים חדא שמא יהיה אחורי הכוס טמאים וב' דבר אחר תכף לנטילת ידים סעודה מבואר שם להדיא דאף בנטילה שלפני הסעודה נמי צריך תכף לנטילת ידים סעודה והקשו שם התוס' אהא דרב דאמר שלש תכיפות הן ואמאי לא חשיב נמי הא דתכף לנטילת ידים סעודה וכדתניא בההיא ברייתא ותי' דכיון דתני לה בברייתא לא חשיב לה. ולע"ד אפשר ליישב עוד דרב סתמא קאמר תכף לנטילה ברכה ויש לפרשו בין אנטילה שלפני המזון ובין אנטילה שלאחר המזון אף דנקט לשון ברכה ולא נקט לשון סעודה דלשון ברכה נמי אפשר לפרש אלפני הסעודה וברכה קאי אברכת המוציא וכן הוא בירושלמי פ"ק דברכות דנקיט להנך שלשה תכיפות בשם ר' זעירא בשם ר"א בר' ירמיהומפרש לה התם להא דתכף לנטילת ידים ברכה אנטילה שלפני המזון וכן ר"י בר בון דקאמר התם כל התוכף לנטילת ידים ברכה אינו ניזוק באותה סעודה קאי נמי אנטילת ידים שלפני הסעודה מדקאמר אינו ניזוק באותה סעודה ואי לאחר הסעודה מאי דהוה הוה וכמו שהוכיח הטור והבית יוסף ואפ"ה נקיט לשון ברכה אלא דשייך נמי לשון סעודה תיכף לנטילת ידים סעודה וכדתני לה בברייתא אלא דרב רצה לכלול תרווייהו בין נטילה שלפני הסעודה ובין נטילה שלאחר הסעודה ובנטילה שלאחר הסעודה לא שייך אלא לשון ברכה דהיינו בה"מ נקט רב לשון ברכה אמנם בברייתא ר"פ א"ד דלא מיירי אלא מנטילה שלפני הסעודה נקיט לשון סעודה דלפני הסעודה הנטילה באה מחמת הסעודה דסתם ידים פסולים לתרומה וה"ה לאכילה דמשום סרך תרומה נגעו בה משא"כ לברכה סתם ידים כשרים לברכה אמנם מים אחרונים באים משום כבוד הברכה דילפינן מקרא דוהתקדשתם והשתא אתי שפיר שכתב הטור דהר"י מפרש לה אמים אחרונים כלומר שהוא מפרש שלא קאי אלא אמים אחרונים ובזה מיושב נמי מאי דסיים הטור ובירושלמי משמע דקאי אמים ראשונים דקשה מאי נ"מ דמוכח מירושלמי דקאי אמים ראשונים כיון שבתלמודא דידן מוכח דקאי אמים אחרונים בוודאי תלמודא דידן עיקר ולפי מ"ש ניחא דהאי דקאמר דבירושלמי משמע דקאי אמנם ראשונים היינו דקאי אמים ראשונים נמי כמו אמים אחרונים ואין להקשות דא"כ דיש לפרש דרב קאי אף אראשונים א"כ מנ"ל לתלמודא למימר דלית הלכתא בכל הני שמעתא אלא כי הא דאמר רב וכו' דלמא רב לא מיירי אלא מראשונים יש לומר דס"ל לתלמודא מדתני רב מלישנא דברייתא דנקיט לשון סעודה והכא נקיט לשון ברכה מוכח דקאי אף אאחרונים אמנם ר"י מפרש לה כדמשמע פשטא דשמעתא דרב לא מיירי אלא אאחרונים אלא דאכתי קשה אר"י מההיא ברייתא דפ' א"ד דקתני להדיא תיכף לנט"י סעודה ודוחק לומר דס"ל דרב פליג עלה מדלא חשיב לה וכמ"ש הב"ח דזהו דוחק וא"כ הוה פריך מינה לרב ותו ליכא והא איכא הא והוה משני רב תנא ופליג גם מ"ש הב"ח דהטור הוכיח דדעת הרי"ף כר"י הוא מדהשמיט ההיא ברייתא דמפרש טעמא דב"ה משום דתכף לנטילת ידים סעודה מוכח דלא ס"ל הכי גם לא נהירא דהא הרא,ש השמיט ג"כ בפסקיו ההיא ברייתא והטור כתב דהרא"ש ס"ל דיש להזהר אף בראשונים וע"כ דהרא"ש סמך אההיא דרב ומפרש לה בין אראשונים ובין אאחרונים ה"נ יש לומר כדברי הרי"ף.
וכדי ליישב דברי רבינו יואל וגם דברי הטור שכתב דהרי"ף מפרש כר"י נראה דהנה הרי"ף בפ/ א"ד העתיק לשון המשנה ב"ש אומרים נוטלים לידים ואח"כ מוזגין את הכוס וב"ה אומרים מוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין לידים וסיים מאי כוס כוס של קידוש היום הוא והרא"ש שדרכו בכל מקום להעתיק לשון הרי"ף השמיט הכא האי סיומא דמאי כוס וכו' ובאמת דברי הרי"ף צ"ל דמאי דוחק לפרש מתני' דמיירי מכוס של קידוש דווקא ואמאי לא נפרש כפשוטי' דמיירי מיין שלפני המזון שדרכם היה לשתות יין לפני המזון וכדתניא בברייתא דסדר הסיבה ועוד דהא לפי טעמא דמפרש בברייתא שמא יהיה אחור הכוס טמאים הך טעמא שייך בכל הכוסות ולמאי נ"מ מפרש הרי"ף דכוס דמתני' הוא כוס של קידוש וגם הוא דבר שלא הוזכר כלל בתלמודא דידן ולא בתלמוד ירושלמי.
לכן נראה דקשה ליה להרי"ף אהא דאמרי' ד"א סמוך לנטילת ידים סעודה קושית התוס' אמאי לא חשיב להך נמי רב גבי שלש תכיפות וגם קשיא ליה הא שהקשו התוס' ותר"י אהא דאמרינן בפ' כל הבשר (קו:) נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום הא בעינן תכף לנטילת ידים סעוה ולא ניחא ליה בהא שמתרצים התוס' ותר"י שם מש"ה מפרש דהך מתני' מיירי מכוס של קידוש וקאי אמתני' דלעיל דמברכים על היום ואחר כך על היין דמיירי מכוס של קידוש ואאותו הכוס קאי הך מתני' דמוזגין את הכוס ודווקא לענין קידוש שייך למימר סמוך לנטילת ידים סעודה מהא דאמרינן בפרק ערבי פסחים נטל ידיו לא יקדש והיינו כמ"ש הרי"ף והר"ן שם לפי שיטת הרי"ף דלאו מטעם הפסק הוא אלא מטעם דכיון דנטל ידיו צריך לקדש אריפתא ואע"ג דלטעמא דשמא יהיו אחורי הכוס טמאים שייך הך דינא דמתני' בכל הכוסות שלפני המזון מ"מ כיון דלפי האידנא לא שייך הך דינא כ"א בכוס של קידוש דלא חיישינן בשאר זמני לתכף לנטילת ידים סעודה כ"א לגבי כוס של קידוש וכמ"ש מש"ה מפרש דמתניתין מיירי מכוס של קידוש דהך חששא דשמא יהיה אחורי הכוס טמא לא שייך האידנא דליכא טומאה וטהרה ולא שייך האידנא אלא טעמא דתכף לנטילת ידים סעודה וזה לא שייך אלא בכוס של קידוש וכבר ידוע שאין מדרכו של הרי"ף להביא בהלכותיו כ"א מה ששייך האידנא ומטעם זה השמיט נמי מתני' דמקנח ידיו במפה ומניחה על השולחן או על הכר דהאי דינא לא שייך אלא לענין טומאה וטהרה ולפ"ז מוכח שפיר דהרי"ף ס"ל כהר"י הלוי שאין לחוש על הפסק בין נטילה להמוציא ובזה מיושב נמי שיטת הר"י שלא תיקשי מסוגיא בפ' אלו דברים שהוא מפרש נמי כפ' הרי"ף אמנם רש"י והתוס' ורשב"ם והרא"ש פירשו ההיא דאמר רב נטל ידיו לא יקדש הוא משום הפסק בין נטילה לסעודה ומשום דבעינן תכף לנטילת ידים סעודה ואף דלפי המסקנה רשאי לקדש אף אם נטל ידיו כתבו דהיינו דווקא בקידוש אמנם מזיגת הכוס גרע טפי וחשיב הפסק שהם מפרשים דמתני' דמוזגין את הכוס ומה דאמרינן עלה תכף לנטילת ידים סעודה מיירי בין בחול ובין בשבת וזהו דלא כמ"א שכתב אדברי י"א דס"ל שאין צריך ליזהר דמ"מ אסור למזוג את הכוס בחמים וכמ"ש התוס' וזה בוודאי אינו דדעת התוס' כי"א השני דמפרשים דאף במים ראשונים צריך ליזהר וכמבואר בדבריהם בפרק ערבי פסחים וב"פ א"ד וכ"כ להדיא ב"פ אלו נאמרים אמנם הי"א הללו ס"ל דא"צ ליזהר כלל שהם מפרשים הא דמוזגין את הכוס דווקא בכוס של קידוש וכמ"ש אלמא דאף מזיגה שרי:
ב וטוב ליזהר. ומטעם זה היה הרא"ש נזהר כשהיה מסיב בסעודה ליטול באחרונה שלא להפסיק ושלא לדבר ורש"ל חלק עליו וכתב דודאי על בעל הסעודה מוטל ליתן ליטול לגדול באחרונה אמנם הביאו לו מים ליטול בראשונה והוא מונע עצמו עבירה היא בידו והוי יוהרא לומר אני לא אפסיק ואחרים יפסיקו אלא יטול ידיו וישב ולא ידבר ואם שאלו לו דברי תורה מותר להפסיק. והב"ח והמגן אברהם חלקו עליו וכתבו דאסור בד"ת ואפי' הישיבה הוי הפסק וכמ"ש הרב ז"ל וא"כ יותר טוב שימנע הגדול מליטול בראשונה דאיכא קפידא טפי כשמפסיק הבוצע משיפסקו האחרים.
ולי נראה דהא דהתיר הרב רש"ל לדבר בדברי תורה הדין עם הב"ח ומגן אברהם שהשיגו עליו, דרש"ל אזיל לשיטתיה דס"ל דהעיקר כדעת ר"י ורב אלפס דתכף לנטילת ידים ברכה לא קאי אלא אמים אחרונים ובין ראשונים לסעודה רשאי להפסיק אמנם לדעת הי"א השני והיא דעת רש"י ורשב"ם והתוס' והרא"ש וש"פ בודאי אף בד"ת אסור להפסיק שהרי לפי שיטתן הוא דס"ד נטל ידיו ולא יקדש הוא משום הפסק דקידוש הוי הפסק בין נטילה לסעודה וקידוש בודאי לא גרע משארי ד"ת ואף לפי המסקנא דקידוש לא הוה הפסק היינו מטעם שכתבו הפוסקים דקידוש שייך לסעודה והוה כמו אתחלתא דסעודה אמנם בשאר ד"ת בודאי אסור דהוי הפסק וכן מוכח מהא דנחלקו הפוסקים אי הוה אש"י הפסק בין נטילה לסעודה וכמבואר בהגהות מיימוני ומרדכי פ' אלו דברים וכדלעיל סי' קס"ה כ"ש בשאר ד"ת שיש לחוש בהם שישאלו אותו דבר שצריך עיון וימשך שמעתא ויבא לידי היסח הדעת ואפשר שאף לפי דעת הי"א ה"א נמי אסור.
אמנם במה שכתב שאם הביאו מים להגדול ליטול והוא אינו נוטל דהוה כמו יוהרא בזה הדין עמו דאף שכתב הרב ז"ל דאף הישיבה הוי הפסק מ"מ בהא שיושב הגדול וממתין עד שיטלו האחרים כדי להוציאן בברכת המוציא לא מיקרי הפסק כיון דהוה צורך הסעודה דומיא דטול ברוך דלא הוי הפסק אפילו בין ברכת המוציא לאכילה כ"ש בין נטילה להמוציא ועוד דבמה שממתין על האחרים עד שיטלו לא הוה היסח הדעת כגון שהוא עוסק בענין נטילת ידים וממתין על האחרים בשביל זה עד שיטלו ג"כ:
ג אם שהה כדי הילוך כ"ב אמה וכו'. לשון התוס' בפרק אלו נאמרים ושיעור תכיפה איכא למשמע מתכף לסמיכה שחיטה דאמרינן בפרק כל הפסולים כל הסמיכות שהיו שם קורא אני עליהם תכף לסמיכה שחיטה חוץ שהיתה בשער נקנור שאין מצורע יכול ליכנס לשם אלמא כדי מהלך משער נקנור עד בית המטבחים לא חשיבה תכיפה ובפ"ה דמדות משמע דלא הוה טפי מכ"ב אמה עכ"ל. והקשה המגן אברהם דהתם בפ' כל הבשר פריך מהך ברייתא למ"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה ליעול ידיו ולסמוך ולשחטיה שם אצל הפתח דס"ד דהאי ברייתא אתי כרבי דס"ל דכל חצי הצפוני של עזרה ראוי לשחיטת קדשים ומשני ה"מ ר"י בר"י היא דאסור לשחות קדשי קדשים כ"א בצד צפון המזבח ולפ"ד התוס' קשה לפי מאי דס"ד כרבי א"כ אפי/ למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה נמי תקשי אכתי לסמוך בתוך השער אצל הפתח מבפנים אלא ע"כ כשהולך ממקום למקום אפילו הליכה מועטת הוה הפסק אפילו כשיעור כ"ש וכן הקשה בספר תשובת חכם צבי (סי' קכ"ח) והוסיף שם עוד דאמרי' שם א"ד אמר ר"י כל הסומך ראשו ורובו הוא מכניס הרי דאף לפי המסקנא מוקמינן לה כרבי וביאה במקצת לא שמה ביאה ולא קשיא ליעול ידי' דכל הסומך ראשו ורובו הוא מכניס הרי דאף לפי המסקנא צריך לומר דאפי' פסיעה אחת הוה הפסק דאכתי תיקשי לסמוך אצל הפתח בתוך השער מבחוץ ולשחטיה תכף מבפנים.
והנה הרב בעל שמלה חדשה רצה לישב קושיא זו דאף דלפי מאי דס"ד כרבי מוכח דהליכה מועטת הוי הפסק מ"מ לפי המסקנא דאתי כר"י בר"י לא מוכח אלא כ"ב אמה וגבי נטילת ידים דהוה דרבנן אזלינן לקולא כל שאין לנו הוכחה איפכא ע"ש ואני אומר דבזה לא תיקן כלום דוודאי כיון שמזכה דלפי מאי דס"ד הוה הליכה מועטת אפילו פסיעה אחת נמי הפסק דגם לפי תי' הא"ד אף לפי המסקנא נמי אמרי הכי מה"ת נימא דלפי מאי דמשני ר"י בר"י היא לא ס"ל הכי דהא לפי האי שינוי לא מוכח מידי דבפחות מכ"ב לא הוי הפסק דלא תי' אלא אקושיא דליעול ידיה ולשחוט שם ואזה משנה כיון דאינו שוחט שם א"א לי' דליעול ידי' אמנם מ"מ אפשר דאף לפי האי שינויא אפילו פסיעה אחת הוי הפסק וכיון דלפי מאי דס"ד ולפי שינויא בתרא מוכח בפשיטות דאפי' פסיעה אחת הוי הפסק מה"ת נימא דשינויא קמא פליג בהא כיון דלא מוכח מיניה מידי וכן הקשה שם בתשובה הנ"ל ועוד דהא בפרק שתי מדות תנן להדיא דבמקום שסומכים שוחטין שתכף לסמיכה שחיטה והתם מיירי מכל הסמיכות אפי' מקדשים קלים ותקשה אפי' לר"י כרבי יהודא דליסמוך לפני הפתח ולשחוט בפני וכן מוכח נמי מהא דאמרינן בפ' כל הבשר וסמך ושחט מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים והוכיחו שם מזה דתכף לסמיכה שחיטה הוי דאורייתא דאל"כ משכחת לה סמיכה בטמאים ופי' רש"י שיסמוך מבחוץ אצל הפתח וישחוט מבפנים ע"ש והתם נמי מיירי מכל הסמיכות אפי' מקדשים קלים אלא ודאי דכל שסומך אפי' בתוך השער אצל הפתח ושוחט מבפנים דלא הוה אלא פסיעה אפ"ה הוי הפסק.
וכדי ליישב דברי רבותינו התוס' ושלא נשוי ח"ו מאורי עינינו לטועים ח"ו שממקום שמביאים ראיה משם יהיה סתירה לדבריהם נלע"ד דהא לא ניחא להו להתוס' לחלק בין אם הולך פסיעה אחת או שוהה מעט דמה לי אם הולך מעט או שוהה מעט ושהיה מועטת כ"כ כדי פסיעה אחת בודאי לא הוה הפסק מדמחלקינן גבי ברכת המוציא בין טול ברוך ובין גביל לתורא והבא לפתן אי הוי הפסק או לא מוכח דשהיה מועטת בלי דיבור לא הוה הפסק וכיון דלא הוה הפסק בין ברכת המוציא לאכילה כ"ש בין נטילה לסעודה להכי מסתברא להו לחלק בין ממקום למקום ובין מקום אחד דממקום למקום אפילו פסיעה אחת הוה הפסק ולאו מטעם הליכה אלא כיון דהוה ממקום למקום דהוה הפסק אפי' באמצע הסעודה וכן נמי לענין קידוש וכמבואר בסי' קע"ח ורע"ג וכ"כ המגן אברהם עצמו בסי' ח' ומזה אין ללמוד לשיעור שהיה במקום א' או הליכה במקום א' ושיעור שהיה והליכה במקום א' אין לנו ללמוד אלא מהא דמשני אליבא דר"י בר"י דאפי' תימא ביאה במקצת לא שמה ביאה ואפ"ה אין אני קורא בה תכף משום מרחק צפון שא"א לשחוט שם אצל הפתח וזה הוי במקום אחד שהרי מיירי אף אם מעייל ידיה לפנים והסמיכה הוי מבפנים ואפ"ה הוה הפסק ומדר"י בר"י אין לנו ללמוד אלא כפי שיעור מרחק צפון שהיה שם דהיינו כ"ב אמות ואף דשם הוי הילוך ס"ל להתוס' דהילוך בחד ביתא לא הוי הפסק אלא מטען שהי':
וכן נ"ל קצת ראיה מדברי הרמב"ם דיש חילוק בין מבית לבית וממקום למקום דשם אפי' פסיעה כ"ש הוי הפסק ובחד מקום לא הוי הפסק. שהוא פסק בפ"ה מהל' בית הבחירה כרבי דכל צפון העזרה כשר לשחיטת קדשי קדשים רק שהוא מפרש דאף רבי לא מוסיף אר"י אלא כנגד החלל שבין המזבח לכותל העזרה צפונית נגד אותו חלל מיקרי צפון עד כותל המזרחי אף במקום דריסת רגלי כהנים וישראל אמנם כי נגד המזבח גופא אף שהוא בצפון העזרה אף רבי מודה שהוא פסול לשחיטת ק"ק ופסק שם נמי כר"א ב"ש דהמזבח עומד שבעה אמות בצפון העזרה ונגד אותן שבעה אמות אסור לשחוט אף לרבי ע"ש. וא"כ לפ"ז היה יכול לשנות אפי' לרבי אפילו תימא ביאה במקצת לא שמה ביאה ואפילו אי מיעיל ידי' לא הוי תכף דהא אי אפשר לשחוט נגד הפתח שהר הפתח עומד באמצע העזרה וחצי הפתח היה בדרום וחצי בצפון ואין מן הפתח אלא חמש אמות בצד צפון והכשר שחיטה לפי שיטת הרמב"ם אליבא דרבי אינה אלא אחר כלות שבעה אמות בצד צפון ובוודאי כי לא מעייל אלא ידי' א"א לו לסמוך במרחק שתי אמות ובפרט מן הצד והוא עומד כולו מבחוץ שלשם לא תגיע אפי' ידו שאצל השער שיד האדם אינה ארוכה שתי אמות וכ"ש שהקרבן יהיה חוץ לשתי אמות שאז צריך שתהיה ידו ארוכה שתי אמות מלבד מקצת היד שהוא סומך על הקרבן וזה בוודאי אינו וכ"ש ידו השניה שרחוקה מכותל השער כשהוא עומד פניו כלפי פנים בוודאי א"א שתגיע אותה היד אפילו אמה אחת מצד השני של גופו ואם יעמוד בתוך השער ופניו כלפי עובי החומה של השער לא יוכל להכניס אלא ידו אחת שכלפי פנים ואפילו אותה היד לא תגיע רחוק כ"כ וידו השניה לא היה יכול להכניס כלל כיון שהוא צריך לעמוד כולו מבחוץ רק הושטת ידו כלפי פנים.
הן אמת דאפשר לומר דסוגיא דפ' כל הבשר אתי אליבא דרבי יוסי הגלילי דכל המזבח בדרום קאי וא"כ איכא חמש אמות בפתח לצד צפון שהוא כנגד החלל שבין המזבח לכותל שראוי לשחיטה אלא דאכתי קשה אמאי לא משני דאתיא כרבי וכראב"ש דהוי אליבא דהלכתא לפי שיטת הרמב"ם שפסק כן בפרק ה' שם אלא וודאי דכל שהוא במקום אחד, הליכה מועטת לא הוי הפסק. וכן מוכח מדברי הרמב"ם לפי האמת וכמש"ל אי"ה וכיו שיש הוכחה לפי שיטתו דהליכה מועטת לא הוי הפסק ממילא אין לנו ראיה להפסק אלא מה שמבואר להדיא דהיינו מרחק צפון לר"י בר"י.
ואין להקשות הא בברייתא שהביאו התוס' לשונה לראי' קצני חוץ מזו שהי' בשער נקנור משמע שהסמיכה הי' בשער עצמו ולא בפנים ששם היה המצורע עומד שחלל השער לא נתקדש בקדושת העזרה וא"כ ממילא בלאו הכ"ב אמה היה הפסק והאיך כתבו התוס' דההפסק הוא משער נקנו עד בית המטבחיים.
אני אומר וליטעמך, דקושיא זו קשה נמי לרב יוסף דמשני לעולם ביאה במקצת לא שמה ביאה והמ"מ ר"י בר"י היא דאיכא מרחק צפון דאכתי תיקשי כיון דביאה במקצת לא שמה ביאה אמאי קתני בברייתא חוץ מזו השהיה בשער.
ונראה דלא קשה מידי דוודאי אף למ"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה מ"מ איסור דרבנן איכא וכמבואר בדברי הרמב"ם פ"ג מהל' ביאת מקדש שפסק שם דביאה במקצת לא שמה ביאה אלא שמכין אותו מכת מרדות ככל איסורי דרבנן וע"ש בכסף משנה. אלא אי לאו דמוקמינן להך ברייתא כר"י בר"י אלא כרבי ואם היה מכניס ידיו היה מקיים תיכף לסמיכה שחיטה, לא היו חכמים מעמידים דבריהם במקום עשה דסמיכה דתיכף לסמיכה שחיטה היא דאורייתא כמבואר שם. אמנם כשמשני ר"י בר"י היא ואף אם מכניס ידיו לפנים ממילא היה מקיים תיכף דאיכא מרחק צפון תו לא היה עושה אפילו איסורא דרבנן ולא היה מכניס כלל כיון שאין לנו שום נפקא מינה בזה שיכניס, ומש"ה היה סומך בשער עצמו אף למ"ד דביאה במקצת לא שמה ביאה אמנם מ"מ עיקר הטעם מה שלא היה מכניס הוא משום דאיכא מרחק צפון ואפילו אם היה מכניס לא היה מקיים תיכף, ושפיר הוכיחו התוס' דאף בבית אחד ומקום אחד כל שיש רחוק כ"ב אמה לא מיקרי תכף והוי הפסק. ועפ"ז מיושב נמי דעת הרמב"ם שפסק בפ"ד מהל' מ"כ דהמצורע מכניס ידיו מבפנים וסומך והיינו משום שהוא אזיל לשיטתי' שפסק דביאה במקצת לא שמה ביאה ואע"ג דאיסורא דרבנן איכא מ"מ היה מכניס ידיו כדי לקיים תיכף לסמיכה ואע"ג דאף כשהוא מכניס אכתי לא היה תכף ממש דהא איכא מרחק שתי אמות שכתבנו לעיל.
ומ"ש הכסף משנה בשם הר"י קורקוס דכבר נתבאר בהל' בית הבחירה שעד שער מזרחי שהוא שער נקנור כשר לשחיטת קדשים, בודאי הוא שלא בדקדוק דבהלכות בית הבחירה מבואר להדיא שהוא רחוק מן הצד שתי אמות משער נקנור. ועיין בתוספות יום טוב פרק ג' ממסכת יומא ובודאי לא אתי שם לאפוקי אלא דלא ק"ל כר"י בר"י דלא מקרי צפון אלא נגד מזבח לצד צפון וא"כ אכתי תיקשי לשיטתיה כיון שלא היה עדין תכף ממש א"כ אמאי מכניס ידיו לפנים קעביד איסורא דרבנן היה לו לסמוך בחוץ בתוך השער והיה מעט יותר כ"ש ולפמ"ש ניחא דממקום למקום אפילו כל שהוא הוה הפסק ולא מקרי תכף אמנם במקום אחד לא הוה הליכה מועטת הפסק ומשו"ה היה מכניס ידיו לפנים אף דהוה אסורא דרבנן כדי לקיים מצות תכיפה.
ומוכח נמי מזה שדעת הרמב"ם נמי כפי שיטת התוס' העולה ממ"ש דממקום למקום הוי הפסק אפילו פסיעה אחת ולא מקרי תכף, ובמקום אחד אם הלך או שהה כדי הילוך כ"ב אמה הוה הפסק.
ולפ"ז צריך ליזהר לפי דעת הי"א הללו שלא ליטול כי אם באותו בית שרוצה לאכול שם דאם יטול מבחות לא הוי תכף וגם באותו בית לא ישהה כדי הילוך כ"ב אמה אם לא ששוהה עד שיטלו האחרים ידיהם שרוצים לצאת בברכתו ברכת המוציא שזה לא הוי הפסק דהוי צורך הסעודה וכמש"ל:
(א) י"א שצ"ל ליזהר וכו'. שהם מפרשים דהא דאמרינן תכף לנטילת ידים היינו דווקא במים אחרונים. ועיין בארוך ביאור שני הדיעות. ולי"א אלו מותר למזוג הכוס נמי בחמין בין נטילה לסעודה ודלא כמגן אברהם. ועיין בארוך.
(ב) וטוב לזהר. ולכן על בעל הסעודה ליתן להגדול הבוצע ליטול ידיו באחרונה דטפי עדיף שלא יפסיק הבוצע מהאחרים אמנן אם הביאו לו מים לא ימנע עצמו מליטול (דהוי יוהרא) וימתין עד שיטלו האחרים ולא יפסיק [דהוי יוהרא] ומה שהוא ממתין עד שיטלו האחרים לא הוי הפסק כיון שהוא ממתין עליהם שיצאו בברכתו ברכת המוציא הוי צורך הסעודה וכ"כ רש"ל.
(ג) כ"ב אמה. והיינו דווקא בחדר אחד ובמקום אחד אבל ממקום למקום אפילו פסיעה אחת הוי הפסק ולכן צריך ליזהר לכתחילה ליטול ידיו אלא במקום שרוצה לאכול.
(ד) אמה. והיינו דווקא בשתיקה אבל לדבר אפילו דיבור כל שהוא נמי הוי הפסק ואסור לדבר שום דבר ואפילו להשיב אם שואלין אותו בדברי תורה ודלא כמגן אברהם שחילק חילוקים בסימן קס"ה בלי שום ראיה וכ"כ באליה רבה. וכל זה לכתחילה אבל בדיעבד אפילו אם שהה יותר מכ"ב אמה או שהפסיק אפילו בדיבור אינו צריך לחזור וליטול ידיו כל שלא הסיח דעתו.
כתוב בזוהר בשלח שיתפלל קודם נטילה על מזונו ואם שכח להתפלל עד אחר נטילה פסק בשל"ה שמותר להפסיק בכך והעולם נהגו אף לכתחילה לומר מזמור ה' רועי בין נטילה להמוציא. מ"א.