מהר"ם חלאווה/פסחים/ק/א
רצונך נפסוק וניחוש לדברי ר' יהוד' חברינו. איכא מאן דגרס הכי ור' יהודה לא הוה תמן ואיכא מאן דגריס לר' יהודה חברינו ואיהו הוה תמן. ואהדר ליה לא נפסוק דאי משום המתנה הא קיימ"ל דשנים אין ממתינין לא'בקער'. ואי משום הפסקה לזמון נמי הא קיימ"ל דשני' אין מפסיקין לאחד ואי משום כבוד הא איכא למיחש שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות:
אמר רב יהודה אמר שמואל אין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' יוסי אלא פורס מפה ומקדש. כתב הרב אלפסי ז"ל ובערבי שבתות ובערבי יו"ט היכ' דאתחיל ליה מקמי ט' שעות ואמשיך ליה בסעודתיה עד דקדיש יומא פריס ליה מפה על השולחן ומקדש והדר שרי המוציא וגמר ליה לסעודתיה ומברך ברכת המזון. ולאו דוקא ערבי שבתות וערבי יו"ט ולאפוקי ערבי פסחים דאין הלכה כר' יוחנן דאמר הלכה כר' יהודה בערב הפסח והלכה כר' יוסי בערב שבת אלא כשמואל דאמר אין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' יוסי אלא פורס מפה ומקדש. והיינו נמי דלא פסקה הרב ז"ל לההיא דר' יוחנן בהלכותיו. אלא דאורחא דמלתא נקט וסעודת היתר דאין עיקר סעודה אלא בפת ובע"פ לא אפשר אבל לענין דינא ה"ה נמי בערב הפסח. ואין צורך למה שהשיג עליו הרב בעל המאור ז"ל בזה וכן מאי דכתב ז"ל היכא דאתחיל ליה מקמי תשע שעות לאו דוקא דכר' יוסי קיימ"ל דאמר אוכל והולך עד שתחשך. ולא תימא דר' יוסי לאו להתחיל קאמר דהא מייתינן לקמן בריית' דקתני ושוין שמתחילין וקשיא לן עלה אימת אילימא מע"ש הא פליג ר' יהודא. ואלו לר' יוסי לא קשיא לן ולא מידי ואלא דהיתר מרווח ניחא ליה למנקט דמודו ביה כו"ע דאפי' ר' יהודה נמי מודה דמקמי ט' שעות שרי כדאמרינן בסמוך. ורבותא נמי קמ"ל דאפי' אתחיל מקמי ט' שעות בעי לאפסוקי בפריסת מפה אבל מה שכתב והדר שרי המוציא השיב עליו הר"ז ז"ל דא"כ אף אנו נאמר שצריך ברכה למפרע וכדתניא בחברים שהיו מסובין ועקרו רגליהם לצאת שאם לא הניחו שם זקן או חולה כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחילה דלא מצינו ברכה אחת לבסוף על שתי ברכות ראשונות ואם אתה אומר דאין ה"נ דצריך ברכה למפרע א"כ פסקת כר' יהודה להפסקה ולא קיימ"ל כוותי' אלא ודאי לא צריך למשרי המוציא דהא לקבעי' הדר. ואי משום הא לא איריא דאשכחן דכוותה נמלך ושמש דמברכי על כוס וכוס ועל כל פרוסה ופרוסה לכתחילה וברכה אחת לבסוף פוטרתן. ותלמידי דבי רב דאמרי הב ונבריך והדר אמרי הב ונשתי ואמר להו רב המנונא סבא מכיון דאמריתו הב ונברך אתסר לכו למשתי ופירשו הגאונים ז"ל אתסר לכו למשתי בלא ברכת היין ולא צריכי השתא לברוכי על הגפן על היין קמא דברכה אחת דלבסו' פוטרת לשתי הראשונו'. מיהו ודאי דינו אמת דלעולם לא חשיב הפסק להצריך ברכה לכתחילה אלא סלוק דעת וגמר או בחד מנייהו אלא שיש הפרש בניהם דסלוק דעת בלא גמר צריך ברכה לכתחילה אבל לא למפרע והיינו שמש ונמלך ותלמידי דבי רב ואם הוא גמר צריך ברכה למפרע והיינו נטל ידיו לברכה אסור לאכול עד שיברך למפרע דהוה ליה כאלו גמר ובירך ברכת המזון. וחברי' שיצאו טעמא אחרינא אית להו משום שינוי מקום דכאכילה אחרת דמיא. אבל בהפסק דאינו גמור וסלוק לא ולא אמרי' ביה משתי או מיכלי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר שאם אין אתה אומר כן ברך על הרעמי' ועל הזוועות בתוך סעודת יהא צריך לחזור ולברך וכן מי שנזכר בתוך סעודתו שלא התפלל ועמד להתפלל ואעפ"י שיש סברין כן בתפלה לא נראו דבריהם וכדבעינן למכת' קמן גבי ד' כסי. הלכך הכא לא צריך למשרי המוציא והכי משמע בירושלמי דברכות דגרסי' התם כל הברכו' פותחין בהן בברוך ואם היתה ברכה הסמוכה לברכה אין פותחין בה בברוך. הרי קדושה שניה היא שאם הי' אוכל ושותה מבעוד יום וקדש עליו היום שאין אומר בורא פרי הגפן. והא סיפא אמר ר' מונא טופס ברכות כך הוא. הרי שהקשו מקידוש שסמוך לברכת היין ופותחין בו בברוך. ומשני דפעמים אינו סמוך דאינו צריך ברכת היין דהיינו אם היה שותה מבעוד יום. אלמא קדוש לא חשוב הפסק. ואע"ג דאיכא מאן דדחי דההוא מתרץ דהתם סבר לה כרב אשי דאמר הכא לית הלכתא כתלמידי דבי רב ולא קיימ"ל כוותיה. ואיכא למימר דעד כאן לא פליג רב אשי אלא אברכת היין ומשום דנקיט כסא דברכת בידי' ודעתיה למשתי אבל אי בעי למיכל לאחר ברכת המזון ליכא מאן דאמר דלא הוה ברכת המזון הפסק ולא בעי ברכת הלחם. ודכוותה נמי אע"ג דקדוש חשיב הפסק כברכת המזון למשרי המוציא לא חשיב הפסק. כברכת היין אליבא דרב אשי אפי"ה מסתברא כמאי דפרישית דלא הוי הפסק אלא סלוק וגמר ולא נוקים נפשין בדחייה בעלמא אלא כפשטה דירוש' ולקמן נאריך בה בס"ד. ובתר דכתיבנא מימליכנא אמינא גברא רבה אמר מילת' נידוק עלה נראין דברי הרב אלפסי ז"ל גם בזה דההיא דירוש' הא אדחיה לה ואי מהנך טעמי דצלוי וברוכי בגו סעודתא דסמכי עלייהו לאו דסמכי נינהו דלא דמו דשאני קדוש דעל כרחי מפסיק ליה ואתסר לי' למיכל עד דמקדש דלית הלכתא כר' יוסי דאמר אוכלין והולכין עד שיגמרו אלא על כרחיה פורס מפה ומקדש והלכך דינא הוא שיהא הפסק כזה הפסק להטעינו ברכה לכתחילה מהא דמיכלי' וברוכי בהדי הדדי לא אפשר אלא דכיון דלא הוי גמר לא בעי לברוכי למפרע. ומפקי' לה מדר' יהודה דבעי הפסק גמור בברכת המזון. ומדר' יוסי דלא בעי הפסק כלל. ואפי' בברכת המוציא אלא גומר סעודתו ותפשי' מאי דאמר שמואל דפורס מפה ומברך המוציא. וכן דעת הרמב"ן ז"ל וכן הרב ר' בן גיאת ז"ל שכתב דאיכא מאן דאמר דקידוש לא חשיב הפסק והוא לא הודה לו. ולהן שומעין דגאונים הן ודבריהם דברי קבלה. מאי מפסקין לאו לעקירת שולחן לא למפה. לכאורה משמע דהכא דהפסק דר' יהודה היינו עקירת שולחן וכן כתב רב אחא משבחא ז"ל כי היכי דתיתי תכא ביקרא דשבתא. וא"כ כי מפקי' לה מדר' יהודה ה"מ דלא בעי עקירת שולחן אבל ברכת המזון למפרע מיהא בעי. והא ליתא אלא עיקר הפסק לר' יהודה היינו ברכת המזון ומיניה הוא דמפקי' ליה אלא דמשום דכל גמר סעודה וברהמ"ז דידהו הוא בעקירת שולחן נקט הכא עקירת שולחן ולאו דוקא:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |